אור ברסלב
ספר עץ הדעת טוב ספר עץ הדעת טוב - פרשת פנחס

ספר עץ הדעת טוב· רבי חיים ויטאל

ספר עץ הדעת טוב - פרשת פנחס

ספר עץ הדעת טוב - פרשת בלק

פנחס בן אלעזר וכו' הנה פסוק זה מיותר והי' די בשיאמר וידבר וכו' אמור אל פנחס הנני נותן לו את בריתי שלום כו'. והענין כי חשש השי"ת לבל יאמר משה מה נשתנה פנחס מכל בני גילו ובפרט לפי מ"ש בס' הזוהר פנחס הוא אליהו ונתבשר שלא ישלוט בו מלאך המות והקב"ה שלח לו שלום ואות ברית מה שלא זכה שום נברא ואפי' משה עצמו והרי אם הרג אדם אחד בשביל שבעל גויה הרי כמה סנהדרין הורגים החוטאים וכמה וכמה יותר מכל זה ואם נאמר יען שכפר על בני ישראל הרי כמה צדיקים מכפרים על דורם והרי אהרן זקנו בכיוצא בזה ע"י מחתת הקטורת כתיב בו ותעצר המגפה, ולכן רצה הקב"ה לספד שבחו של פנחס בתחלה וז"ש פנחס בן אלעזר וכו' וכיון שכבר סיפרתי לו בשבחו א"כ לכן אמור וכו' הנה מעתה כבר ראוי הוא לי ליטול לו שכרו והוא. הנני נותן לו וכו' ובזה יצדק היטב מלת לכן שהוא מיותר גם בזה יובן ראשית הפסוק וידבר ה' וכו' כי לאמר הוא מיותר אך הכוונה וידבר ה' אל משה זה הפסוק הראשון שהוא פנחס בן אלעזר וכו' וכל סיפור ודיבור השבח הזה הי' לאמר לו עיקר האמירה והשליחות והיא פסוק השני לכן אמור לו הנני נותן לו וכו', ואמר תחלה השבח והוא פנחס וכו' ירצה הנה אהרן זקינו הי' ומעולם לא קינא קנאת ה' בידו ובכחו האמנם תפס אומנות כהונתו להקטיר קטורת ועי"כ ותעצר המגפה וזהו מה שרמז לאמר בן אהרן הכהן כלומר' שהשיב החימה במעשה קרח דרך כהונה והוא בהקריבו הקטורת ואמנם פינחס בן בנו נתחזק בגבורה יתירה על זקינו והוא כי מה שהשיב את החימה לא הי' ע"י קטורת אלא בקנאו את קנאתי ולבש קנאה ומסר א"ע למיתה ממש עם קכ"ה אלף משבט שמעון המתאספים עם זמרי וז"ש בתוכם כלומר עם היותו בתוך קהל גדול מישראל מסר עצמו לאלף מיתות על קנאתו ית' ופעולה כזו לא נמצא בזולתו. גם רמז פי' שני באומרו בתוכם והענין כי זולת מסירת פנחס א"ע למיתה עצומה מוכרחת כנ"ל כי לכך הי' ראוי' לשכר הזה גם מצד העון עצמו הי' פלילי בתכלית. עד שהיו כל ישראל ח"ו חייבים כלייה והוא כי מלבד היות העון הזה עון גויה שהוא עון חמור הנה הי' בפרהסיא ונודע כי בפרהסיא והוא עשרה מישראל חייב אדם למסור א"ע למיתה אפי' אערקתא דמסאנא שהיא מנהג מלבד מכש"כ. עון גויה ובפרהסייא ואינה פרהסייא של עשרה בני אדם רק כללות עדת כל ישראל ומשה ואהרן עמהם ולא הי' אחד מהם מי שיקנא להשי"ת עם היות העון הזה חילול השם ית' שאין לו שום. כפרה כנודע בענין ארבעה חלוקי כפרה והיו כל ישראל שותקים ואינם מוחים ומקנאים להשי"ת בחילול השם הגדול ההוא ומכח זה היו מחוייבים כל ישראל כלייה ח"ו. וכשקם פנחס וקנא אין לומר שעשה מצוה אחת בלבד אלא החיה את כל ישראל המחוייבים כליי' ח"ו. וז"א ולא כליתי את בני ישראל א"כ המחיה נפש אחת כמה שכר יש לו מי שהחייה את כל ישראל כולם ראוי הוא שלא ישלוט בו מלאך המות א"כ לכן אמור לו הנני נותו לו את בריתי שלום. וז"ש בתוכם בתוך כל ישראל אשר ע"כ היו כל ישראל חייבים כליה ח"ו ופנחס החיי' את צלם אלהים, גם רמז גדולת מעשיו כי המקדים תפלה לצרה ונמלט אינו כ"כ חשוב כיון שבאה אליו הצרה והתפלל ונמלט וז"ש השיב את חמתו כי כבר הוחל התימה להשחית ונודע כי כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיק לרשע גם אין עוד אז תקומה וזה השיב את חמתי שכבר היתה שרויה על ישראל ומשם השיבה וז"ש השיב את חמתי ממה שכבר היתה על בני ישראל. וא"ת גם כי בשאר הפרטים גדול ענין פנחס האמנם בענין זה גם אהרן השיב החימה ותעצר המגפה וז"א ולא כליתי כלומר שם לא היתה גזירה לכלות את ישראל אבל עתה היתה הגזירה לכלותם ובעבורו לא כליתי כליי' גמורה וז"ש ולא כליתי וכו'. עוד גדולה רביעית כי שם מאהרן נגעו קרח ועדתו בכבוד אהרן כי היו רוצים לעבוד גם הם עבודת כהונתם אל השי"ת אבל כאן הי' העון נגד כבודו ית' ממש ולא עוד אלא שהוא כפול והם שני עוונות היותר חמורים שבכל התורה הא' הוא ענין עון גויה כי השי"ת יהורות חיבתו עמנו כי בחרנו מכל העמים אסר לנו את בנותיהן והבא על הגויה הוא כאלו אומר לבוראו איני רוצה שתבחר בי שאהי' מנחלתך כי רוצה אני להדבק בגויה ולא בך ח"ו. השנית ענין פמור והיא העבודה הזרה השקולה ככל התורה וז"ש שני פעמים קנאתי כי קנא שתי קנאות כולם בעבורי ולכבודי ושם בקרח לא הי' כי אם עון אחד ואף גם הוא הי' כבוד אהרן כי לא נגעו כלל בכבודו ית' אלא אדרבא היו חפצים להיות עבדים וכהנים להשי"ת:או ירצה כי וידבר ה' אל משה הוא מה שאמר פנחס בן אלעזר ואומרו לאמר אמירה אחרת הוא בן אהרן הכהן ואמנם הראשונה הוא דיבור קשה והשנית אמירה רכה והענין כי יכול הי' משה לאמר מה ענין גודל מעשה הזה שעשה פנחס מה שלא עשיתי אני עד אשר בשביל כך אתה אומר לו הנני נותן לו את בריתי שלום מתנתי שאתננה לו כמ"ש בספר הזוהר וכמו שיתבאר והלא אם אני שתקתי ולא קנאתי הוא בשביל שאמר לי ואם תאמר אסורה בת יתרו מי התיר לך ולא הי' לי פה להשיב אפי' שהייתי יכול להשיב לא היו מקבלים דברי כי יאמרו לי לחפות על עצמו מתכוון, ולזה אמר וידבר ה' אל משה דברים קשים וכי למה שתקת ולא מחית כמו פנחס והרי אף הוא פנחס בן אלעזר הוא שגם הוא נשא מדינית וממנה נולד פנחס כמ"ש הפסוק ואלעזר בן אהרן הכהן לקח לו מבנות פוטיאל מבנות יתרו שפיעם עגלים לעבודה זרה ויתרו מדיני הי' ועכ"ז שם נפשו בכפו ויקנא את קנאתי ואתה שתקת ולא מחית ואם תאמר אף אם הדבר כך עשה אתה מה שטוב בעיניך כי בידך הכל האמנם למה אתה אומר לי שמדת השלום שהיא מתנה נתונה לי שתסירנה ממני לתת אותה לו ותן לו מתנה אחרת ולא עוד אלא שאתה אומר לי שאני בעצמי אתננה לו כמ"ש על לכן אמור וכו'. לז"א בן אהרן הכהן כלומר בן אהרן אחיך הוא וכבנך הוא חשוב ואין לך ראוי לקנא עליו וראוי שתתננה לו מדעתך הטוב, ולזה אמר לומר לשון אמירה רכה ופיוס שהי' הקב"ה מפייסו בדברים שיתרצה להודות לתת לו מתנה זו מרצונו, וביאר גודל פעולתו אשר בשבילה זכה למתנה הזאת ואמר השיב את חמתי וכו' ע"ד שבארנו בסוף פרשת בלק על ויחל העם לזנות כי הערב רב הם שחטאו בזנות ובע"ז אבל ישראל לא חטאו רק בע"ז. האמנם להיותה פעור שעבודתה דרך בזיון אין כאן כ"כ חומר כי יכולין היו לאמר אדרבה לטובה נתכוונו אמנם אח"כ כשבא זמרי בן סלוא וחטא גם הוא בזנות. אז נתחייבו כל ישראל כלייה ח"ו לשתי סיבות הנ"ל זנות ופעור ולכן בתחלה היחל הנגף בעם הם הערב רב וחשב השי"ת לכלות גם את ישראל ח"ו בעון זמרי שהי' ישראל והשיב את חמתי מעל בני ישראל בעבור פנחס ולא כילה אותם באחרונה אחר שכבר ההתחלה היתה בעם וז"ש ולא כליתי והנה היינו יכולין לומר אינו כ"כ דבר גדול מי שיהרוג איש א' מישראל שבא על הגויה לשיתנו לו מתנה כ"כ גדולה ובפרט אחר שניתנה למשה להעבירה ממנו וליתנה לו. לזה אמר הנה שתי עבירות אלו הם היותר חמירות שבתורה ולא עוד אלא שהישראל שהרג הי' אדם גדול מישראל נשיא שבט שמעון הבן השני של יעקב אבינו ע"ה. וז"ש בתוכם כלומר אחד מהנשיאים הגדולים שהם באמצע ישראל על דרך הלב הנתון בתוך האברים וכולם סביבותיו כדמיון המלך שכל צבאו סובבים אותו ובעשות איש כזה עבירה חושב כאלו כל שבט אחד שלם חטא ובהרוג לאיש כזה הוא חשוב כאלו הרג לכמה אלפים ובודאי כי פעולה גדולה לאין קן עשה וראוי הוא לכך א"כ לכן כלומר אחר שהכרתנו כנ"ל א"כ ראוי הוא שאתה משה בעצמך אמור לו בפיך כנשון הזה הנני נותן לו את בריתי שלום. ומלת הנני חוזר אל משה כי הוא הנותן את השלום שבתחלה הי' בריתי ומתנתי ועתה אני נותנה לפנחס מדעתי ולזה לא אמר לכן אמור לו הנני נותן וכו' אלא לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום וכו'. וכמו שפי' כן בספר הזוהר:ואומרו הנני נותן לו וכו' כפי הפשט ירמוז אל משז"ל לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי והטעם לב' סיבות הא' כי זרע אהרן הנולדים מקודם שנמשח לכהונה לא נבחרו לכהונה ופנחס כבר הי' נולד אז וסיבה השני' כי אפי' שיהי' ראוי לכהונה הנה הרג את הנפש ופסול לכהונה ועם היות ב' סיבות אלו מונעות הכהונה ממנו עכ"ז הנני נותן לו את בריתי שלום היא כתר הכהונה הנקראת שלום יען משים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ע"י הקרבנות וע"י העבודה המכפרת עונותיהם של ישראל והטעם לפי שגם הוא שם שלום עתה בין הקב"ה לישראל, ואחר אשר זכר ענין הנני נותן לו ר"ל לפנחס עצמו את ברית הכהונה הנקראת שלום לסיבה הנ"ל חזר להוסיף עוד שכר נוסף והוא כי כפי זה הי' די במה שהוא יהי' כהן הגם שהוא שלא כדין כנ"ל אמנם והיתה לו וגם זרעו אחריו ברית כהונת עולם והטעם לזה תחת אשר קינא לאלקיו וכו' ירצה שתי פעולות גדולות עשה. הא' אשר קינא לאלקיו ית' ולכן הנני נותן לו את בריתי שלום. והב' היא כי גם עשה שזה לישראל וכופר על בני ישראל וכנגד זה והיתה גם לזרעו אחריו ברית כהונת עולם ואפשר באומרו ברית כהונת עולם ירמוז אל מה שנודע כי בתחלה היתה כהונה מן אתמר והוא עלי הכהן ובנו אבייתר בימי דוד ואחכ בימי שלמה חזרה כהונה גדולה אל זרעו של פנחס הוא צדוק ושוב לא נכרתה עד עולם אפי' בביאת המשיח וכמ"ש והכהנים הלוים בני צדוק וכו' המה יקרבו אלי לשרתני וכו' ומכל בני זרע אהרן לא נמשכה כהונה גדולה אלא לזרע פנחס בלבד, וכפי הרמז והדרש נודע כי פנחס הוא אליהו וגם בתלמיד בבלי אמרינן רבה בר אבוה אשכחי' לאליהו דהוי קאי בבית הקברות א"ל ולאו כהן הוא מר. והנה כל הכהנים שבעולם נתכהנו בחייהם כי במתים חפשי אבל פנחס שנשאר חי וקיים בגוף ונפש אמר עליו הנני נותן לו את בריתי כלומר הריני כורת עמו ברית שאתן לו שלום כל ימיו והוא ענין החיים שלא ימות וכמ"ש בריתי היתה אתו החיים והשלום. ולכן נרמז במלת שלום לב' כוונות הא' שלים ממלאך המות שלא ילחם בו להמיתו. הב' הוא במה שנודע ענין המיתה כי היא קטטות ד' יסודות שבגוף ביום המיתה איש מרעהו יפרדו כי זהו בחינת המות וענינה וההיפך הוא שלום. ואחר שביאר ענין החיים הנתנים לו שהיא בעוה"ז בחיים חיותו חזר עוד לתת לו שכר נוסף גם אחר לקיחתו למעלה. וז"ש והיתה לו ולזרעו וכו' ירצה הנה שאר הכהנים הנה הוא כהן בחייו וזרעו נשאר אחריו כהן אבל הוא עצמו במתים חפשי וכהונה פוסקת ממנו. אבל פנחס והיתה לו ולזרעו שניהם ביחד אעפ"י שנסתלק מעוה"ז ונשאר זרעו אחריו ממש עכ"ז גם אז והיתה לו ג"כ ברית כהונת עולם וכנז' בגמ' ולאו כהן הוא מר הרי כי גם אחר שנסתלק כהונתו עליו אשר ע"כ שאל ממנו למה הי' עומד בין הקברות כיון שגם אחר סילוקו כהן הוא לעולם:ושם איש ישראל וכו' כפי הדרך השני שביארנו כי הערב רב לבדם חטאו לזה בא הכתוב לפרסם ולהודיע כי שם איש ישראל הא' לבדו המוכה הוא אשר הכה את המדיינית אך בפני עצמו במכת הנגף לא מת אחד מהם כלל. וכפי הדרך הראשון כי גם מבני ישראל מתו בנגף יאמר אשר הוכה את המדיינית הוא זמרי בן סלוא כי באשר הוכו בנגף רבים היו. ואגב אורחי' השמיענו עוד ביאור מ"ש השי"ת בקנאו את קנאתי בתוכם כנ"ל בדרך השני וזה כי הרי ראוי הוא פנחס לכל השכר הגדול הזה כי הרג האיש הנשיא בית אב לשמעוני והאשה ראש אומות במדין ולא חשש פן יקומו עליו כל שתי האומות האלה. אם שבט שמעון ואם אומת מדין כולה. ובזה יתבאר למה זכר שמות האיש והאשה פה בענין השכר ולא למעלה בעון המעשה:

תוכן העניינים

ספר עץ הדעת טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה