ספר עץ הדעת טוב· רבי חיים ויטאל
ספר עץ הדעת טוב - פרשת בלק
וירא בלק וכו' צריך אתה לדעת מתחלה כי יש ספק בענין אם בלק הי' מלך בימי סיחון אם לאו כי במדרש רבה אמרו והלא נסיך הי' שנאמר את אוי ואת רקח וכו' אלא כשמת סיחין המליכהו מואב עליהם וקודם לכן אמרו בהיפך כי בלק שכר את סיחון ועוג שישמרוהו וכשנהרגו נתיירא וכפי זה הוא מלך והן שומרין אותו גם נראה כי בלק ממדין הי' אחד מהנסיכים ההם גם כתוב ביהושע כי ה' מלכי מדין ההם הם נסיכי סיחון כנראה שהוא מלך ובלק והשאר הם נסיכים מתחת ידו, והיותר נראה מהכתובים וממדרשי רז"ל ומביאור הרמב"ן ז"ל כי מתחילה היה מלך אחד על מואב וה' מלכי מדיין לה' משפחותיהם כמ"ש ובני מדין עיפה ועיפר וכו' וסיחון מלך האמורי ואח"כ נלחם סיחון בזה המלך מואב ויקח את קצת ארץ מואב מידו מארנון ועד היבוק אשר הם מעבר הירדן מזרחה לארץ כנען ונתחברו עם ארץ האמורי אשר שם ג"כ ונשארה קצת ארץ מואב מארנון והלאה לצד דרום ביד מלך מואב כפי' רש"י בפ' מסעי כי אדום ברוח דרומי וארץ מואב בקרן דרומי מזרחי חציה בדרום וחציה במזרח וארץ האמורי כולה במזרח, ובהגיע ישראל בחצי של ארץ שבדרום שלח אל מלך מואב להניחם לעבור בארצו ולא אבה כנזכר בספר שופטים במעשה יפתח הגלעדי וסבבו את ארץ ההיא ובאו אל מחצית ארץ מואב שבמזרח שכבר היא היתה ביד סיחון ואז כל האומות נתייראו מישראל כי כבר קרובים הם לכנוס לארץ כנען וכל מלכי ארץ כנען אשר במערב הירדן וגם מלכי מיאב וה' מלכי מדין שכרו את סיחון ועוג שיעזרום וישמרום מישראל ואעפ"י שבמדרש הזכירו את בלק אינו מדוייק כי מלך מואב הראשון שכר אותו ואז מלכי מואב ומדיין היותר קרובים אל סיחון ועוג וגם כי הם היותר חלשים שבמלכי כנען היו נכנעים תחת סיחון והיו נקראים נסיכים מתחת ידו של סיחון ואחר דנהרג סיחון חזרו הנביכים ההם נסיכי מדין להיות מלכים ממש ואמנם מואב המליכו עליהם מחדש את בלק בן צפור כמו שיתבאר בפסוק ובלק בן צפור מלך למואב בעת. ההיא ובזה נתיישבו כל הפסוקים, ואחר הצעת. ספק הזה נבא אל הביאור וקודם לכן נרגיש שאלה אחת והוא כי מאחר שמואב ידעו כי נצטיו ישראל אל תצר את מואב והראיה אומרם עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו ולא אתרו את כולנו א"כ מה להם לעקש דרכיהם לשלוח אחר בלעם לקללם. וגם לדעת מה היתה ענין יראת', ואמנ' רצה הכתוב לסדר את כל המעשה כפי מה שאירע ולכן התחיל בראשונה וירא בלק וכו' ירצה כי הנה בלק בעת הזאת שנהרגו סיחון ועוג נסיך היה של מדין ולא מלך מואב וכיוון שהי' מתחת ידו ורשותו מוכרח הוא שנמצא במלחמת סיחון לעוזרו והוא לבדו נמלט מההרוגים לסיבה שנזכיר ועל העת ההיא נאמר וירא בלק ראי' ממש בעיניו ראה את כל פרטי הדברים אשר עשה ישראל לסיחון מלך האמורי ולכל עמו מה שלא ראה זולתו להיותו מהנסיכים ועמד בקשרי המלחמה וראה כל הפרטי' בעיניו וז"ש כל אשר עשה וראה נסים של נחלי ארנון כנזכר במדרש. והנה אז בעת ראותו זאת נהיך הי' למדין ולא מלך למדין אף לא למואב וז"ש וירא בלק סתם ולא אמר וירא בלק מלך מואב אף לח מלך מדין, והנה סיבת הצלתו מכל השאר לשני דברים. הא' כי עדיין מזלו קיימת ושעה עומדת לו למלוך על מואב. והשנית נרמז באומרו בלק בן צפור ויובן זה במ"ש בספר הזוהר שבלק מדייני הי' מבני בניו של יתרו. ובזה נבין הכינוי הזה בן צפור לרמוז כי זכות אביו גרמה לו להנצל במלחמת סיחון ולהיות אח"כ מלך. וזה לפי שיתרו אביו נקרא צפור ע"ש גם צפור מצאה בית ודרור קן לה בעבדו קן במדבר ותקע שם אהלו ונתגייר עה ישראל, ולכן נקרא קני לשון קן צפור וז"ש בן צפור:ועוד סיבה ג' והוא סיבה ג"כ אל הסיבה הראשונה הנ"ל והיא למה מלך במואב נוסף על הצלתו במלחמת סיחון והסיבה הי' כי עתידה רות המואביה לצאת מעגלון מלך מואב שהיה מבני בניו של בלק ותהי' אם מלכות בית דוד כולו כמ"ש ז"ל על ותשם כסא לאם המלך:ואחר שהציע עניין ראיית בלק אע"פ שלא נתיירא מזה לפי שלא הי' מלך ואין העול מועל עליו חזר להגיד ענין העם עצמו של מואב אשר הם לא ראו בעיניהם אלא שמעו ואעפי"כ נתייראו לסיבת פחד רעה אולי תגיע אליהם. ואמנם בלק הי' להיפך כי ראה בעיניו אבל לא נתיירא לסיבה הנ"ל כי הי' ממדין וגה שעדיין לא הי' מלך על מואב, והגיד סיבת יראת מואב מה הי' ואמר ויגר מואב וכו' ירצה בזה שני דרכים הא' אם נבאר שאינו מן ההכרח שמואב ידעו ציווי הקב"ה אל תצר את מואב וכו':והב' הוא כי כבר נודע להם ציווי הזה. ותחלה נבאר כפי הדרך הראשון והוא שלא ידעו ציווי ההוא. וז"ש ויגר מואב וכו'. ירצה כי לשתי סיבות נתיראו הא' הוא ויגר מואב מפני העם וכו' כלומר אף אם הם כשאר העממין ראוי לגור מפניהם כי רב הוא יותר ממואב ומכש"כ כי נוסף ע"ז כי הם בני ישראל משונים מכל האומות כי כל מלחמותיהם היו בנס ואותות ומופתים שלא בטבע יען הה אומת השי"ת. ולכן לסיבה הראשונה אמר ויגר. ובסיבה שניה שהיא' יותר גדולה אמר ויקץ וכו' כאלו קוצים נכנסים בעיניהם. אז ויאמר מואב ר"ל אומת מואב כי עדיין אין להם מלך כי אם נסיך כנ"ל וגם מדין לא היו להם מלכים אלא נסיכים כנ"ל. ולכן קראם זקני מדין ע"ד זקני העם ושוטריו שהם הראשים ואינם מלכים ממש ואמרו זה לזה עתה ילחכו וכו'. ירצה עתה שנהרג סיחון שהי' מלך עלינו נשארנו כצאן בלא רועה וע"כ אין ישראל צריכים להלחם אלא בנקל בלחיכה אחת ילחכו אותנו כלחוך השור וכו'. ולכן אנו צריכין עצם בדבר מה נעשה. ואז העולה מהסכמתם הוא שחמשה נסיכי מדין יחזרו למלוך על מדין כבתחילה להנהיג את העם בעצתם אמנ' מואב לא רצו להחזיר המלוכה אנ מלכם הראשון לשתי סיבות. הא' כי כבר ראו חולשת הנהג' גבורתו כי אפי' סיחון שנלחם דרך טבע לקח את כל ארצם מידם בניקל שלא בדרך טבע כמ"ש כי אש יצאה מחשבון להבה וכו' ומכש"כ עתה אם ילחם בישראל שהה עם רב כחול הים יותר מהם וגם כי נלחמים שלא בדרך טבע כי אפי' לסיחון המכה את מואב הכוהו עד בלי השאיר לו שריד. ולכן לא חזרו להמליכו עליהם כבתחלה. ורצו להמליך את זולתו ואז נתחדש להם סיבה שנית והיא כי ראו את בלק שהוא לבדו נמלט מכל מלחמת סיחון ואין זה דרך טבע אלא וודאי שאיזה מזל קיים עליו שאין ישראל יכולין לשלוט עליו. ובאולי הסיבה היא כי הוא קרוב אל משה כי מבני בניו של יתרו הוא. ולכן ניצול. ואולי כי משה קרובו הצילו ולכן נמליכו עלינו ועי"כ משה רועה ישראל יניחנו ולא ילחם בנו. גם עשו זה לסיבה שנית יובן מדברי רז"ל כי מואב. ומדין שונאים היו ועשו שלום להתחזק יחד מפני יראת בני ישראל. וכדי לחזק קשר האהבה ויבטחו אלו באלו ששנאתם הראשונה אבד זכרה לקחו עליהה למלך את בלק שהי' אחד מחמשה נסיכי מדין כנ"ל בשם רז"ל ועי"כ נתחברו בקשר אמיץ להיות לעם אחד נגד ישראל וז"ש ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא:ואחר שהמליכוהו עליהם התחיל הוא להנהיג את העם את מואב ואת מדין כי מלך על שניהם הי' כנז' כי הי' אחד מה' מלכי מדין ואמנ' מלך על כל אומת מואב ג"כ ואז וישלח וכו' חוזר אל בלק הנ"ל כי הוא המלך המנהיג עתה את כל העם והוא השולח מלאכים וכו' וכיוון שהי' מלך למואב וגם למדין כנ"ל שלח מלאכים משתי האומות וכמ'"ש וילכו זקני מואב וזקני מדין וכו'. ואמנם אומרו את כל סביבותינו הענין הוא. כי הם הביטו כי שלחו יש' אל מלך אדום ואל מלך מואב להניח' לעבור דרך ארצם אל ארץ כנען כי שם תכלית פנותם ואף אם לא אבו ולא הניחום לא נלחמו בהם כלל. ואח"כ שלחו אל סיחון אטברה בארצך וכו' ולא אבה ויכו אותו וכו'. ולא די הכוהו אלא וירשו את ארצו ירושה גמורה וישב ישראל ישוב גמור בארץ האמורי כנראה כי גם עבר הירדן מזרחה ארצה היא ולכן לקחוה. משא"כ בארץ אדום ומואב ומדין כי אין כוונתם לכך כלל. א"כ כיוון שכבר נתיישבו בארץ האמורי לגמרי והנה העם היא רב מאד ואין הארץ הקטנה הזו מספקת להם כלל ובהכרח שיתרחבו אל צדדי הארץ הלא הם אנחנו מואב ומדין צדדי ארץ האמורי דרום ומזרח וליחכו אותנו ויאכלו תבואתינו וכל אשר לנו כי הארץ בעצמה אין אנו מתייראים שיקחוהו כי אלו רצונם כך כבר לקחוהו מתחלה כנ"ל אלא כל המזונות אשר בעיירות אשר סביבות ארצינו הסמוכי' אל ארץ האמורי יאכנום כל המזונות ולכן אמר בלשון לחיכה ואכילה כי הארץ בעצמה לא היו יראים פן יכבשוה:וכפי דרך זה נוכל לפרש פירוש שני במ"ש עתה כלומר אע"פ שכוונתם ליכנס לארץ כנען ארץ רחבת ידים עכ"ז ביני וביני עד שילחמו עם ל"א מלכיה ויכבשו ארצותם ויזרעוה שדות ויטעוה כרמים עתה כפי השעה הזאת ילחכו הקהל וכו'. ולרמוז אל הנ"ל המשילו אל כלחוך השור וכו', כי האדם האנס יקח שדה האדם בע"כ היא וכל אשר בה.. אמנם השור ילחך את ירק השדה ולא השדה בעצמה כן אין אנו מתייראים שיכבשו את ארצותינו רק שכל התבואה וכל המזונות יאכלום זמן רב עד יכבשו את ארץ כנען ויחלקוהו ביניהם ויזרעוהו ויטעוהו כנ"ל:וכפי הדרך השנית אשר כבר ידעו את כל אשר ציווה ה' אל תצר את מואב וכו'. יאמר באופן אחר. וירא בלק וכו' ירצה הנה בלק שהוא מלך מואב ודעתו רחבה מדיעות דלת עם הארץ נסתכל בדעתו תמיהה אחת והיא את כל אשר עשה ישראל לאמורי הבא באחרונה. ולא כן עשה למואב ואדום היושבים ראשונה עם שגם הם לא נתנום עבור בארצם. ומפני זה חקר הדברים עד שהוגד לו איש מפי איש כי הקב"ה ציווה להם לישראל אל תצר את מואב וכו' כי וודאי שהמואבים בראות' את ישראל חונים בארצם. יפחדו מהם פן ישללו שללם או פן יהרגום וישראל באים לקנות מהם נזונות ומבטיחים אותם שלא יפחדו מהם כי כבר נצטוו על זה כדי שיביאו להם מזונות וכמ"ש אוכל בכסף תשבירני וכו'. ואז גם שאר העם הנקראים מואב ביודעם כך. וזה ע"י חקירת בלק כנ"ל אבל לא סמכה דעתם לגמרי וז"ש ויגר מואב מפני העם לא מפני משה רועה שלהם כי כבר נצטווה אל תצר וכו'. אמנם דלת העם להיות" עם רב מאד מתפשטין בסביבות מחנותם ושוללים מאכל וכיוצא. כדרך הגייס הבא ממלך אחר לעבור להלחם עם ארץ מלך נודע. ובחנות חילו וצבאו שם הן כל העיירות הסמוכים שם מתייראים שלא יבוזו בארצם מאכל וכיוצא אף כי אין ביאת' עליהם ע"ד ויאמר שאול אל הקני סורו מתוך העמלקי פן אוסיפך עמו. ואמנ' ענין זה לבדו לא יספיק אל היותם מוכרחי' ליעץ איך יעשו עמהם מלחמה. ואמנם נוסף בזה סיבה אחרת יותר אמיתית לא מפני יראה ומגור כנ"ל ויגר מואב אלא זכרו שנאה קדומה של פירוד אברהם ולוט אביהם שאמר לו הפרד נא מעלי וכ"כ היתה השנאה ביניהם שהיו דומים בעיניהם כקוצים. וז"ש ויקץ מואב כקוצים היו בעיניהם לא מסיבת היותם עם רב מהם ומתיראים מהם אלא להיותם בני ישראל זרעו של אברהם שהביא עמו לוט מאור כשדים ומאס בו מפני מה שכתוב וישא לוט את עיניו וירא את כל הככר שנתאווה לניאוף כמ"ש כי בעד אשה זונה עד ככר לחם ובחר לו אנשי סדוס ומעשיהס הרעים כמשז"ל ומאז ואילך הלכה וגדלה שנאת מואב ועמון את בני ישראל ובפרט אחר שנודע להם ציווי לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' ונתרחקו מהם יותר מכל שבעים אומות. וז"ש ויקץ מואב מפני בני ישראל מחמת שנאה לא מחמת פחד ויראה:באופן שנתחברו ב' סיבות אלו הא' מפני קצת יראה והב' מפני שנאה גמורה קדומה וראו כי אין יכולת בידם להלחם עמהם ולהאבידם ח"ו מן העולם כי עם רב הה לכן ויאמר מואב אל מדין עתה ילחכו וכו'. כי גם מדין מבניו של אברהם מבני קטורה וישלח' אל ארץ קדם מפני יצחק בנו וכל יש לו נתן ליצחק ומכח זה גם מדין היו בשנאה גדולה עם ישראל ואז נתיעצו שני השונאים של ישראל יחד ונועצו לב יחדיו איך יכריתו ח"ו שמם מן הארץ עד שעלתה הסכמתם להביא את בלעם. וכמ"ש ואגרשנו מן העולם כמשז"ל. באופן כי כל תכלית מואב ומדין הי' לא מפני היראה בלבד אלא העיקר הי' מפני השנאה העצומה. ולכן שלחו אל בלעם בן בעור בן לבן הארמי היותר שונא של יעקב כמ"ש ארמי אובד אבי. ונתחברו שלשה השונאים יחד. אבל הם בעצמ' קרובי' היו במשפחתם. כי מדין הי' בן אברהם ולוט הי' בן אחי אברהם ובלעם בן בנו של לבן בן בתואל בן נחור אחי אברהם ולשלשתם אהבה רבה זה עם זה ושנאה עצומה עה ישראל ויתכן כי זה נרמז באומרו ארץ בני עמו כלומר קרובים במשפחות' היו כנ"ל בלעם עם מואב ומדין. ולרמוז אל סיבת השנאה אמרו עתה ילחכו הקהל ולא אמר העם או בני ישראל כמו שאמר בתחלה אבל רמזו בזה שנאת ישראל עמהה לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'. ואלו שהובדלו לקהל ה' בפני עצמן ונתרחקו מעלינו מפני שנאה גדולה שעדיין תקועה בלבם ומצד זה יראי' אנו כי עתה שהם מוצלחים וגם הם קרובים וסמוכים לנו שנאה תעורר מדנים והגם שנצטוו אל תצר את מואב ילחכו את כל סביבותינו ויבואו עלינו בעקיפין, ואמנם אם אנו מואבים אשר כבר הרחיקם הקב"ה אותם מעלינו כמ"ש אל תצר וכו' איך אתם מדיינים אינכם יראי' יותר ממנו בכפליים. וז"ש סביבותינו אנחנו ואתם כי אנו שנואים בעיניהם כנ"ל ואלו לא היו בינינו שנאה היו לוחכים לחיכת שאר הבהמות אבל כיוון שהה שונאים אותנו תהי' לחיכתם קשה בתכלית כלחוך השור שאינו מניח עוד שורש ברכה כאומרם ז"ל כי יתכוונו להזיקנו בכל האפשר אחרי שהם שונאים אותנו. עוד נתנו טעם אחר מפני שנאה הלא היא גם מפני המלך כי הלא ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא. וכל בניו ומשפחתו של יתרו נתגיירו כמשז"ל על וילך לו אל ארצו שהלך לגייר את כל משפחתו ובלק לבדו נשאר בגיותו. ולכן יש בין משה וישראל לבין בלק שנאה גדולה ג"כ ולכל הסיבות הנ"ל עתה ילחכו וכו':וירא בלק וכו'. צריך לעורר פירוד הזה למה לא נתחברו יחד ויראו בלק ומואב וכו'. זולת שינויים רבים אחרים. אך הענין כי היינו מתמיהים כי מכיוון שכבר ראו מואב את אשר עשו ישראל לאמורי ולהם לא נתגרו כלל ואין זה אלא מפני שנצטוו אל תצר את מואב מה היתה עצתם זאת הנבערה לשכור את בלעם לקללם ולגרות בהם את ישראל ובפרט עתה שהיו מתראים להם מעוטפי' בטליתות כתלמידים חכמים. ומכאן ואילך כיוון שהם התחילו לפרוץ גדר אולי יתיר להם השי"ת להצירם ולגרות בהם מלחמה. וזו התמיהה גם היא על השי"ת למה לא הקפיד על שפרצו הם תחלה הגדר וכבר רז"ל הקשו קרוב לזה למה נצטוו צרור את המדיינים ומואב שהתחילו בעצה תחלה לא נאמר צרור את מואב ותרצו מפני שתי פרידות טובות רות ונעמה. ועדיין קשה כי כמה דרכים לפניו ית' להניח לישראל להתגרות בהם מלחמה וינצל האיש ההוא שעתיד לצאת ממנו רות. וע"כ בא הכתוב לתרץ כל זה והודיע כי לא משנאה וברשע עשו מואב את הדבר הזה אלא מאימה ורעדה גדולה נפלו עליהם ואנוסים היו בדבר. והתחיל להודיע סיבת היראה הנ"ל ואמר וירא בלק וכו' ירצה כי נודע כי גבול האמורי הי' תחלה מכלל ארץ מואב ועמון וכמשז"ל עמון ומואב טהרו בסיחון וכמשה"כ אוי לך מואב וכו' למלך אמורי סיחון כי חשבון עיר וכו' נמצא כי כל אשר עשה ישראל לאמורי כאלו למואב עצמו נעשה כי שלהם היתה הארץ ואינה מכלל הארץ אשר נשבע ה' לתת לישראל ואף גם כי סיחון הקשה את רוחו להלחם עם ישראל היו יכולים להורגו ולקחת השלל כולו אמנם הארץ עצמה שהיתה באמת למואב לא הי' מהראוי שיקחוה ויחזיקו בה כמ"ש בסוף פרשה הקודמ' וישב ישראל בארץ האמורי, וזהו שסמך ואמר וירא בלק את כל הוסיף מלת כל לרמוז אל הנ"ל כי היו די להרוג האנשים ולבוז את שללה אלא גם בארץ שהיא גזילה ביד סיחון לקחוה ונתיישבו בה וא"כ כל זה התוספות אשר עשה לאמורי הלא למואב נעשה ולא ידע בלק מה שתירצו רז"ל כי עמון ומואב טהרו בסיחון ומזה תמה ואמר הלא השי"ת ציווה אותם כי לבני לוט נתתיה ירושה ונודע כי ירושה אין להם הפסק א"כ גם כי סיחון לקחה מידם גזל היא בידם וזה יורה כי ציווי אל תצר את מואב אינו אלא לפי שעה בתחילת של כניסתם לארץ ואח"כ יתבטל זה והראי' את כל אשר עשה ישראל לאמורי כנ"ל וז"ש אח"כ עתה ילחכו הקהל וכו' כלומר מכאן ואילך כמו שנבאר בע"ה.ואמנם הזכיר בבלק וירא לתוספות כי מואב לא היו כ"כ חכמים לראות בעין השכל מה שראה בלק שהי' חכם גדול מבלעם כמשז"ל על וקסמים בידם ועל לכה אקחך אל מקום אחר אולי יישר וכו':ולכן ענין הראי' וההסתכלות בעין השכל נתייחס אל בלק שהוא דבר נוסף בו על מואב ומכש"כ שנתיירא יותר מהם כי כפי הראי' כך גודל היראה אבל במואב לא נתייחסה ראי' כלל רק היראה בלבד וז"ש ויגר מואב וכו'. והענין כי לא נתייראו מפחד סתרים עליונים לדעת רצונו ית' במה שציווה אל תצר את מואב ע"ד שנסתכל בלק אבל המורא שלהם היא טבעית והיא מפני העם כי רב הוא. והענין כי ישראל הם אשר נצטוו אל תצר את מואב לפי אשר אליהם נתחלקה הארץ ונצטוו כי ארץ מואב אינה בכלל ארץ ישראל:אבל הערב רב שאין להם חלק כלל בארץ כנען אפשר שירצו לרשת את ארץ מואב להתיישב בה ולכך הם לא נצטוו באל תצר את מואב ומזה נתייראו מפני הערב רב. וא"ת שהה מועטי' אינו כן אלא אדרבה רבים הם מישראל כמשז"ל על וחמושים עלו בני ישראל א' מחמשים מהערב רב. וז"ש כי רב הוא יותר מבני ישראל ומכ"ש יותר ממואב עצמם. ולכן עתה הזכיר מאוד כי עיקר יראת מואב הוא מפני הערב רב ואחר אשר נתייראו מטענה העקרית חזרו עוד לגור קצת ולא מאוד מפני בני ישראל וז"ש ויקץ מואב וכו' והענין כי הנה ערב רב לא במעשה נסים יכולים להלחם כמו ישראל אלא בזרוע בשר הם באים וא"כ גם אנחנו מואב אתנו זרוע בשר כי גבורת מואב נפלאת היא וכמ"ש בישעי'. ובירמיה והיו לך גבורי מואב וכו' שאנן מואב מנעוריו וכו' ולא עוד אלא שעשירים גדולים אנו ונשכיר את בני עמון אחינו ומלכי מדין הסמוכים אלינו ונוכל הם:ואז חזרו לחשוב וראו ענין אחר והוא כי כראית בני ישראל כי מואב נלחמים עה הערב רב אשר לא נצטוו באל תצר את מואב יבואו בני ישראל וילחמו גם הם ויעזרו את הערב רב והנה בני ישראל בזרועו ית' ובמעשה נסים הם באים אז ויקץ מואב מפני בני ישראל נמצא כי להיות עיקר של היראה מפני הערב רב נזכר בו מאוד אבל בבחינת היות מלחמתם זרוע בשר דרך טבע אמר ויגר:אבל בישראל שהיו נלחמים בעזרו ית' אמר ויקץ לשון קוצים ממש והוא גדול מן ויגר אבל בערך שישראל לא היו הם בעלי המריבה עצמם לא זכר מאוד:אחר אשר נתיירא בלק ועמו מואב נתחברו עם זקני מדיין הם השרים הזקנים בעלי העצרה הנכונה אשר להם וז"ש זקני מדיין. להתייעץ אותם איך יעשו כי הנה להם שתי מלחמות האחת טבעית עם הערב רב והשנית דרך ניסים עם ישראנ כנ"ל. וז"ש ויאמר מואב אל זקני וכי' והכתוב עצמו בא לתרץ קושיות רז"ל והלא מואב ומדיין מעולם שונאים זה את זה. ותירץ ואמר ובלק בן צפור וכו' ירצה כי אז בעת ההיא מפני יראת מואב ומדין מפני בני ישראל הסכימו לעשות שלום ביניהם וכדי להתקשר בלב שלם המליכו עליהם את בלק שהוא הי' נסיך אחד מחמשה נסיכי מדיין כנודע ועי"כ שתי אומות אלו נעשו אומה אחת כי מלך א' לשניהם כנ"ל ועתה ר"ל אחר שעשו שלום ביניהם ונתחברו לאומה אחת ומלך אחד עליהם. א"כ עתה שאנחנו אומה אחת נמצא כי ישראל ילחכו את כל סביבותינו אנחנו ואתם כי כולנו עם א' והרעה נוגעת לכולנו א"כ צריך שאנחנו שנינו נבקש עצה מה נעשה כי הרעה שוה לכולנו וז"ש עתה ילחכו:או ירצה רמז מלת עתה אל הנ"ל כי אע"פ שכבר נצטוו אל תצר את מואב כבר הכרחנו העניין כי אין זה אלא לפי שעה אבל עתה מכאן ואילך ילחכו הקהל וכו':ונתנו ג"כ טעם לדבריהם ואמרו ילחכו הקהל וכו' ירצה אין אנו חוששין נמלחמה כי כבר נצטוו אל תצר את מואב אבל אנו יראין על ענין המזונות כי עדיין לא נכנסו לארץ כנען ואין ארץ האמורי לבדה סובלת לכולם והנא הם עה רב כחול הים הם ונשיהם ובניהם ועפם ומקניהם. וכל הערב רב שהם כפליים מישראל וגם מקניהם ומוכרח הוא שיתפשטו בארצינו לבקש מזונות ולא ישאירו לנו מחיה כלחוך השיר שאין בלחיכתו סימן ברכה כמשז"ל ולהורות כי אין יראתה מן המלחמה לא המשילם לאריה הגבור שבחיות אלא אל שור הלוחך המזונות בלבד ואינו הורג נפשות כמו האריה. או ירצה במה שאמרנו לעיל כי אע"פ שאין יראתם אלא מן הערב רב שלא נטלו חלק בארץ ויבקשו לקחת את ארצינו עכ"ז יראים אנו כי גם ישראל לא נצטוו אלא שהם עצמם לא ירשו את ארץ מואב אבל אם הערב רב יבואו לרשתה ותכבד יד מואב עליהם יבואו בני ישראל ויעזרום וז"ש ילחכו הקהל הם בני ישראל כמ"ש לפני קהל עדת ישראל וכמשז"ל קהל גרים לא איקרי קהל והנה הם באים בדרך נס ומהם אנו מתייראים לא מן הערב רב שנלחמים דרך טבעי, אז עלתה הסכמת עצתם כי ראוי לחוש לשתי הסיבות הנ"ל כי לסיבת הטבעית כבר נתחברו יחד שתי אומות גדולות האלו מואב ומדין אם לסיבת עליונות שכרו את בלעם לקללם שלא בדרך טבע ואז וישלח מלאכים וכו' ורמז בזה אל שתי עניינים הנ"ל הא' הוא כי נתחברו יחד שתי האומות כאומה אחת בלב אחד כאיש אחד וז"ש וישלח בלשון יחיד ולא אמר וישלחו ובפרט כפי מ"ש אח"כ וילכו זקני מואב וזקני מדין:והב' לפי שבלק הי' אז נסיך מדין ומלך מואב והוא לבדו עולה לשתיהן והוא לבדו אשר שלח המלאכים על שמו נמצא כי מ"ש וישלח חוזר אל בלק האמור בתחלת הפרשה, והטעם הוא לב' סיבות הא' הוא כי הי' מלך על שתי האומות והב' כי הוא הי' מכיר את בלעם יותר מכולם וכמ"ש ארץ בני עמו וכו'. וגם כי הי' חכם גדול יותר מבלעם ושלח לו את כלי הקסם אשר לו כמ"ש וקסמים בידם ולכן כל השליחות נקרא ע"ש בלק וז"ש בסמוך וידברו אליו דברי בלק וכן בכל הפרשה כולה לא נזכר אלא בלק:וישב ישראל בשטים וכו' הכתוב טצמו תמוה כי זה הדור הם דור בניהם אשר קמו אחר דור המדבר ולא מתו להיותם צדיקים גמורים ראויים לירש את הארץ. וכמשז"ל על ויבואו כל העדה מדבר צין ואיך חטאו עתה שתי חטאות גדולות עד מאוד שהם זנות גילוי עריות וע"ז בבעל פעור היותר חמורות שבתורה וגם זה קושיא לאלקינו ית' כמה הקפיד על המרגלים הקל מחטא זה ובשתי טבירות אלו לא הקפיד ונתן להם הארץ. לזה בא לספר תוכן המעשה שהי' ועי"כ ייקל העונש מעליהם. ואגב גררא ילמדנו ענין עבירה גוררת עבירה ותחלתה שגגה וסופה ברצון. וז"ש וישב ישראל בשטים ירצה דע לך כי תחלה צדיקים גמורים היו ואינם נקראי' עם סתם אלא בשם ישראל יכונה וז"ש וישב ישראל. ואמנה יש בזה סבות רבות הא' כי המקום גורם וז"ש בשטים ירמוז אל משז"ל כי המים של נחל השטים גורמי' זנות כי עי"כ לעתיד לבא כתיב ומעיין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים לרפאותו מטבעו המוליד זנות וניאוף. ולרמוז לזה נקרא שטים לשלשה סבות. הא' כפשוטו מלשון איש כי השטה אשתו כי המקום גורם לגדל נשים סוטות מתחת בעליהן וז"ש אח"כ לזנות את בנות מואב. גם הוא בגימטריא כמו שטן כי השטן מצוי שם להשטותם בניאוף וא"כ אנוסים היו. גם הוא בגי' נחש עם הכולל כנודע כי הנחש הראשון הטיל זוהמא בחוה ע"י ניאוף וזה הנחש עצמו חזר עתה להטעותן. וע"י שנתיישבו שם בקבע נמשך ויחל העם לזנות לסיבה הנ"ל כי המקום גורם ומה שתחלה נקראים ישראל עתה נקראים העם. גם בתחלה נקראים ישראל קדושים כנודע כי הגדור מעבירה נקרא קדוש ועי"כ נתחללו מקדושתם ונעשו חולין:וז"ש ויחל העם לשון חולין. או יהי' לשון התחלה כי תחלה התחילו לזנות אל בנות מואב עון גויה שלא נזכר בתורה אלא בנביאים ועונשו כרת כמ"ש יכרת ה' לאיש העושה הזאת ואח"כ הוסיפו לחטוא בע"ז התמורה ככל התורה כולה וז"ש ויצמד ישראל לבעל פעור. עוד ירמוז כי גם הנשים עצמן גורמות כי שורש מואב מבנות לוט הזונות עם אביהן היו וז"ש לזנות אל בנות מואב לרמוז אל בנות לוט עצמן אמות המשפחה ולזה לא אמר לזנות אל נשי מואב כמ"ש במדין פ' מטות וישבו בני ישראל את נשי מדין, ובזה יתורץ ג"כ טעם למה נחל השטים גורם ניאוף והוא כי הוא חלק מואב הנולדים מזנות אמם עם לוט אביהם והנה כמו שהנחש מורגל בניאוף כי לכן הטיל זוהמא חוה ולכן נתקלל ארור אתה מכל הבהמה כן לוט תרגום ארור יען ניאף עם בנותיו וכמו שפי' בספר הזוהר על וילך אתו לוט זה שהיצה"ר נחש בו ארור באופן כי שטים ובנות מואב ענינם אחד כולם ניאוף הם, עוד ירמוז אשר גם עבירות אשת איש שגם בן נח מוזהר עליהם במיתה לא היו שם כי הרי בנות מואב פנויות היו ולא נשי מדין אשת איש ואף זה דרך מקרה וזנות לא לקחתם להם לנשים ממש ח"ו וז"ש לזנות ולא עברו ח"ו על ובתו לא תתן לבנך. ומחטא זה הקל מאוד כנ"ל אם בבחי' עצמו שהי' קל ואם להיות שם סיבות גורמות לאנוס אותם אם נחל שטים ואם בנות מואב כנ"ל. נמשכו עוד אל חטא יותר חמור הלא הוא כי מחיבת זנותם את בנות מואב ותקראן לעם זימנו אותם להמצא שם ולראות איכה יזבחו הן לאלהיהן לא לאכול מהם וז"ש ותקראן לעם לזבחו ולא לאכול מזבחי אלהיהן אלא לשמוח ולטייל שם ולכן מזה הוסיפו לחטוא כי ויאכל העם מזבחיהם ההם אכילה בלבד לא להיותן חשובות בעיניהן ולזה לא אמר ויאכל העם מזבחיהם. ועוד הוסיפו עוד לחטוא כי גם וישתחוו לאלהיהן וגם זה אינה כ"כ עבירה גדולה כי מכח האכילה ושתי' לא ידעו את אשר עשו כנזכר בפרקי ר"א שהשקום יין עמוני החשוב מאוד. אח"כ הוסיפו לחטוא בפרסום כי ויצמד ישראל לבעל פעור אף שלא בשעת אכילה אלא בדעתם הפשוט האמנם יש בזה צד לשבח כי בשעת אכילה עבדו לאלהיהן לשון רבים כמה מיני ע"ז ולא אמר לאלהם בלשון יחיד ושלא בשעת אכילה לא עבדו אלא לבעל פעור לבדו יען נראה להם כי אדרבה בזיון הוא לע"ז ולא עבודה כמ"ש במדרש מעשה באיש א' וכו' שנכנס לפעור וכשידע שחטא שב בתשובה. והנה להורות שאין כוונתם רעה לא אמר ויעבוד או וישתחוה לבעל פעור לרמוז כי לא היתה כוונתם לעובדו ממש גם ירמוז כי אינו דרך עבודם כשאר ע"ז או השתחוייה אלא שפוער עצמו לפניו ומתקנח בחוטמו של הע"ז ונצמד ומתחבר בה בשר בבשר. העולה מכל זה כמה למודים. הא' ענין עבירה גוררת עבירה כנ"ל. הב' היות ישראל קרובים לאנוסים מפני המקום ומפני האנשים ומפני האכילה ושתיה כי בערה יין העמוני החשוב. הג' בהיותם שוגגים כי לא עבדו רק את פעור בחושבם שאינה עבודה ממש אלא אדרבה בזיון וכמו שרמזו במלת ויצמד. ולכן ויחר אף ה' בישראל לא לגמרי ח"ו כמו בעון העגל או המרגלים או קרח שאמר לכלותם ח"ו אלא החרון אף הי' באופן הזה כי ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי. והוקע את הנצמדים ועי"כ ישוב חרון אף א' משאר ישראל לא שח"ו ימותו צדיקים בעדת רשעים כמו בדור המדבר:והנה וכו' אמר והנה כענין מחודש כלומר עד עתה הי' עון קל ככל הסיבות שזכרנו ובפרט שהי' הדבר בצינעא כי העם הולכים שם בהחבא אנ בנות מואב אבל עתה נתחדש כי והנה איש מבני ישראל ר"ל הנשיא מנשיאי ישראל והוא זמרי בן סלוא נשיא שמעון כי כל איש הוא לשון שררה איש ר"ל נשיא מא' מהשבטים הנקראי' בני ישראל הזקן עצמו ולכן לא אמר אחד מבני ישראל שנית כי בא בפרהסייא גדולה ויקרב לעיני משה וכו'. שלישית כי רצה לקחתם לאשה ממש כמשז"ל שאמר למשה בת יתרו מי התירה לך וז"ש לעיני משה. רביעית ויקרב אל אחיו ר"ל שהביא עמו קכ"ה אלף משבט שמעון הנקראים אחיו וכאלו אמר ויקרב עם אחיו את המדינית ובא בעזות גדול להלחם ביד רמה עם משה ושאר ישראל בפרהסיא עצומה ועי"כ הגדיל החטא במאוד מאוד ולא הספיק מ"ש הקב"ה והוקע אותם ועי"כ וישוב חרון אף ה' מישראל ואז חרה אף ה' בישראל ח"ו לכלות את כל ישראל, וכמו שנבאר בפסוק ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי וכו'. ועי"כ ואז והמה בוכים כי ראו כי לא יועיל עתה הריגת הנצמדים לבעל פעור אלא ח"ו כליי' לכל ישראל, ואז וירא פנחס גודל הרעה העתידה לבא לכלות את ישראל ח"ו כנ"ל ולכן הכניס עצמו בסכנה ויבא אחר איש ישראל להציל את ישראל שלא יכלו ח"ו מה שלא עשה כן בשאר הנצמדים לבעל פעור והניח הדבר אל שופטי ישראל כנ"ל. או ירצה וירא פנחס ברוה"ק כי כבר ניתן רשות למלאך לכלותם במגפה, וזה יובן מ"ש ותעצר המגפה, והלא עדיין לא אמר אם היחל כדי שיאמר ותעצר אלא הכוונה וירא פנחס כי היחל הנגף בעם ויקם וכו' ותעצר המגפה וכו'. ואה וירא חוזר אל והנה איש הרי כולם ראו ולא הל"ל אלא ויקם פנחס, ואפשר יחזור למעלה ויחר אף ה' בישראל וכמש"ל כל מקום שאמרו חרון אף עושה רושם וכוונתו לומר כי היחל הנגף אז אמר לו קח את ראשי העם וכו' וישוב חרון אף ה' כלומר אחר שכבר היחל ישוב לאחור, ואז ויאמר משה וכו' וטרם נעשה המשפט ההוא והנה איש ישראל בא ולפי זה לא יש תקוה שישוב הנגף לאחור אחר שהתחיל ואז וירא פנחס שכבר היחל ויקם וכו' ועדיין הי' פנחס בעצמו נדון לומר איך אפשר שמאחר שניתן רשות למשחית שתתבטל ולזה אמר פנחס וכו' בן אהרן הכהן וכו' שלמד מן אהרן אבי אביו אשר במעשה קרח כבר היחל הנגף בעם ועכ"ז בהקריבו הקטורת ותעצר המגפה. ובזה נוכל לפרש וירא פנחס באופן אחר כי ראה פנחס היותו בן אהרן אשר עשה המעשה ההוא ועצר המגפה אחר שהחלה ואז נתחזק בעצמו ויקח רומח וכו' ועלה הדבר בידו להשיב החימה ובאומרו בן אלעזר תירץ למה לא הקריב גם הוא קטורת כאהרן לעצור הנגף לז"א בן אלעזר כי הנה אהרן כבר מת בהור ההר ונתמנה אלעזר לכהן גדול תחתיו ואיך יורה הלכה לפני אלעזר אביו, אם להיותו כהן הגדול ואם להיותו אביו והרי לא נענשו נדב ואביהוא אחי אלעזר אלא על שהקריבו קטורת לפני אהרן אביהם ולכן בא לתקן באופן אחר, או ירצה תירץ איך אלעזר אביו קיים ומשה קיים ואיך פנחס הורה הלכה למעשה בפניהם. והנה ענין משה כבר רז"ל תרצו שאליו היתה התלונה בת יתרו מי התיר לו ונודע כי החכם שהורה הלכה בשעת מעשה אין שומעין לו אבל אלעזר יכול לקנא הקנאה. לז"א כי הלא אלעזר אביו לכהן גדול נתמנה תחת אביו וכהן שהרג את הנפש אינו עובד טוד ולכן לא הרג אלעזר את זמרי אך פנחס בנו שכבר אלעזר אביו נתכהן לא חשש לטצמו ורצה לקנא קנאת ה' אף אם יאבד כהונתו עד שאח"כ נתבשר והיתה לו ברית כהונת עולם כמשז"ל:או נבאר עם ההקדמה הידועה שסתה העם הם הערב רב ובפרט בהיותם סמוכים למלת ישראל וסיפר כי בהיות ישראל יושבים בשטים בהשקט קפץ עליהם רוגז בסיבת הערב רב כי הלא ויחל העם לשון התחלה כי הערב רב לבדם הם אשר החלו לזנות את בנות מואב. ולהם קראו לאכול מזבחי אלהיהן, והם אשר אכלו וישתחוו וזהו שחזר ואמר ויאכל העם למעוטי ישראל ונודע כי קשים גרים לישראל כספחת נאמר על הערב רב אשר בהתחברם עמהם החטיאום ואמנם העם הם התחילו כמ"ש ויחל העם ואח"כ ויצמד ישראל וכו'. ואין הכוונה שנתחברו לבעל פעור כי זה עון פלילי להיותם חיבור אחד הם והע"ז אבל ויצמד ישראל עם העם הנ"ל לחטוא עמהם אך לא לגמרי בענין הזנות אף לא בענין כל העבודות זרות רק לבעל פעור בלבד ע"ד שפירשנו לעיל כי חשבו שלא היו חוטאים בכך ועכ"ז ויחר אף ה' בישראל יען כי פעור עבודתו המיוחדת לו בכך ע"ד שקראה אל האיש הנ"ל במדרש רז"ל אז ציווה משה שיקח את כל ראשי העם אותם שהעיזו פניהם להתחיל לחטוא כי המון הערב רב היו יראים לחטוא והוקע אותם יען כי זנו וגם עבדו עבודה זרה משא"כ בישראל וע"י מיתת ראשי הערב רב ישוב חרון אף ה' מישראל אשר לא חטאו ממש. ואמנם לא יעשה המשפט הזה רק ע"י שופטי ישראל כי אין להערב רב שופטים בפ"ע ונכן ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש את אנשיו ר"ל כי הערב רב היו סביב ישראל ואותם אשר היו כנגד מחנה ראובן נקראו אנשי ראובן וכיוצא בזה. ואותם הרגו יען כי הם נצמדים עם ישראל והחטיאו' בבעל פעור. והנה אח"ז איש מבני ישראל עצמו בא וחטא עם המדיינית ואז רפו ידי משה והעדה כי ישראל ממש חטאו בזנות כמו הערב רב והמה בוכים כי אין תקנה במה שיוקע את הערב רב לבד. ואז וירא פנחס וכו'. גם נוכל לפרש כי הערב רב עצמם תלה הנגף בהם אמנם ראשיהם ציווה משה להרגם במיתת ב"ד יען חטאו גה הם בזנות ובע"ז אמנם עוונם גדול מנשוא להיותם ראשיס ודלת העם ימשכי אחריהם ולכן הוקע אותם במיתת ב"ד. וכפי זה אומרו ותעצר המגפה ירצה כי אחר שהוחל הנגף בערב רב נעצרה מלבא גם בישראל ואח"כ חזר לספר מדלת העם הערב רב המתים במגפה ואמר כי היו ארבעה ועשרים אלף. והיא ע"ד שאמר בספר הזוהר שכל אלו המתים במגפה היו ערב רב ולא ישראל, ובאומרו וידקור את שניהם שהוא מיותר שהל"ל וידקור את איש ישראל ואת האשה ואמנם רמז למשז"ל כי בהיות שניהם בזיווג יחד בתשמיש דקר אותם יחד וז"א וידקור את שניהם כלומר יחד דקרם עם היותם שנים ואין זה אלא בהיותם מזדווגים זה לזה. וכיוון שכן הוא א"כ מוכרח הוא שימשך מזה את האשה אל קובתה וגם אל האיש בזכרותו כיוון שהיו שניהם יחד בתשמיש. והרי נרמזו שני הנסים שזכרו רז"ל מאותם העשרה נסים שנעשו לפנחס. ובאומרו אחר איש ישראל ירמוז אל משז"ל הניחו לי ואעשה כמוהו להטעותם שיניחוהו ליכנס וז"א אחר דאל"כ הוא מיותר. ובאומרו וידקור ולא ויהרוג רמז ב' דברים א' כי דקרם ברומח ונשארו חיים ולא נהרגים שלא יטמאהו והב' כי נשארו דקורים זה על זה וכך הוליכם לפני משה והג' כי הי' כח בידו להוליכם זקופים ודקורים. גם באומרו את שניהם ירמוז כי מתחלה דקר את שניהם באופן שכשזקפן היו האיש למטה והאשה למעלה וחזר השי"ת והופכן באופן שאיש ישראל הי' למעלה וזהו שחזר לומר את ישראל ואח"כ ואת האשה כדי שיראו כי עסוקים בתשמיש היו ובאומרו פעם אחרת אחר איש ישראל ולא אמר ויבא אחריו אל הקובה רמז כי הי' איש גדול בישראל נשיא השמעוני ובוודאי ששם הי' שבטו עמו כמשז"ל ועכ"ז לא נתייר' מהם:וישא משלו ויאמר מן ארם וכו' כל השומע יתמה ממה נפשך כי לכאורה נראה הן מן התורה הן מן המדרשי' כי לא קם כבלעם בכל הנביאים ובפרט בענין הקללה שהי' יודע לכוון עת זעמו של השי"ת יותר ממשה רבינו ע"ה. גם הכתוב צווח כי ידעת את אשר חברך מבורך וכו'. והי' ענין זה פשוט בפי כל העולם גם הכתוב אומר המכה אח מדין בשדה מואב והיה זה ע"י קללת בנעם. גם השי"ת העיד על זה מאשר ראינו שהוצרך להזהירו לא תאור את העם מכלל שיש לאל ידו לקללם. וכמ"ש בספר הזוהר בפ' בלק על פסוק עמי זכור נא מה יעץ בלק וכו' למען דעת צדקות ה'. וכפי זה הנה ידענו כי יותר הי' בלעם שונא את ישראל משנאת בלק. כמשז"ל על ויחבוש את חמורו ואיך לא שם נפשו בכפו לקללם. ומכח קושיא גדולה זו אפשר יאמרו לו בלק ורעיו וכל שריו הנצבים עליו דעו נא איפה כי הכל הוא מעשה תעתועים ונתבייש בלעם אולי יענהו בלק עזות בפניו לכן ראשית דבריו ביקש להתנצל ולהודיע להם כי יש בידו לקלל וזה מכח חכמה גדולה אשר בו. ואם כעת לא עלה בידו הוא דבר תימה לא אירע ולא נהייתה כזאת. וזה החילו מן ארם ינחני וכו' ירצה טרם אדבר אציע לפניכם עוצם כחי וחכמתי ומהיכן באה לי ידיעה זו הלא היא מן ארם הנודעת בעמים כח של חכמתה בקוסמים ובנחשים כנודע מענין לבן זקינו של בלעם שהי' ראש נביאי אומות העולם ולכן ביקש לעקור את הכל. ארמי אובד אבי וכמ"ש יש לאל ידי לעשות עמכם רע ירצה כי לא בכח זרוע בשר אמרתי כי יש לאל ידי וכו' כי גבורת יעקב ובניו לאין קץ אמנם הוא ע"י דיבור בהשבעות שמות כחות הטומאה הנקראת נחש וקסם כי לכן נקרא כשפים שמכחישים פמלייא של מעלה. ולהורות זה אלקי אביכם לא אמר לי השמר לך מעשות רע רק מדבר עם יעקב וכו'. וכמ"ש בזוהר על פסוק נחשתי ויברכני וכו' ועל פסוק ותחליף את משכורתי עשרת מונים ועל פסוק עם לבן גרתי. משום שהי' זקני נמשכה לי ידיעה זו. ולהיותי משם מן ארם לכן ינחני בלק וכו'. כי שמעי הולך בכל הארצות. ואחר שביאר מהיכן הי' לו חכמה זו שהיא מן לבן זקינו המופלג בזה הידיעה. הוצרך לבאר איך לבן עצמו השיג לזה יותר מכל נברא. לז"א מהררי קדם הם ענין הרי חושך הנזכר בספר הזוהר אשר שם עזא ועזאל מלאכי מרום מופלאים בשמים כנודע ליודעי מדע מה ענינם משא"כ שאר הקוסמים שאין להם השגה באלו המלאכים רק בכחות שדים תחתונים כנודע וזה ענין הקראם הררי קדם הרים ששם יושבים ועזאל אשר קדמו לבריאת אדם כנודע משא"כ שאר הרוחין ושדין כי נבראו אחר אדם בע"ש בהשמ"ש אחור לאדם ולא קדם. ואח"כ בא לפרש הענין בעצמו ואופן מציאותו איך אפשר יוכל בדיבורו לקלל אומה שלמה בלא רשות השי"ת. לז"א לכה ארה לי יעקב וכו' ירצה קלל לי את אומת יעקב וזה ע"י אשר תזעום לישראל פי' כי בלי ספק אי אפשר לעשות שום שינוי בעולם היפך רצונו ית'. האמנם מה עושה המקטרג עולה למעלה לפניו ית' ומקטרג בכל יכולתו כל הבא בידו להזכיר עון התחתונים כל אשר ראה בעיניו. ואז השי"ת אב רחמן אינו חפץ להעניש בריותיו ועושה עצמו כאינו רואה עד אשר המקטרג מקטרג ואז השי"ת הצור תמים פעלו מוכרח לפעול הדין ולהעניש וזהו סוד ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי וכו'. ירצה עד אשר לא צעק המקערג העלמתי עין אבל עתה אשר צעקת המקטרג עלתה לפני מוכרח אני לפקוח עין ולירד לראות אם כך עשו ואז אעשה כלה ואם לא אדעה וארחם עליהם מלשון וידע אלקים ואף כי השי"ת איננו צריך לירד עכ"ז לרמז אל הנ"ל הזכיר לשון ירידה כי עושה עצמו כעין בשר ודה פעם מעלים עין ופעם יורד ומשגיח, וכן כאן בלעם הי' מזכיר עון לחפוש. ועי"כ הקב"ה יזעום עליהם ואז יכולת ביד בלעם לקללם בעת הזעם ומתקיימת קללתו. וזהו טנין טעם היות בלק מוליכו פעם שדה צופים ופעם במת בעל להזכיר עון ישראל כמו שפירשו רז"ל. ואמנם בלק שלא הי' בו יכולת לכוון בעת רגע הזעם לא היו יכולת בידו לקטרג עליהם בעת ההיא. כבלעם והבן כל זה היטב. ומ"ש יעקב וישראל יובן במה שנבאר בפסוק שלאח"ז מה אקוב וכו' עיי"ש. ואומרו לכם יובן במ"ש בספר הזוהר כי קודם שבא בלעם אל בלק הלך והסגיר עצמו בהרי חושך עם עזא ועזאל אשר הם המסטינים תמיד על אדם הראשון כנודע והם למדוהו איככה יעשה וז"ש לכה ארה ולכה זועמה כלומר לכה אל הרי קדם הנ"ל ושם תלמוד לאור את יעקב ולזעום את ישראל, והרי נתבאר איך הי' כח זה ביד בלעם לקלל את ישראך ניפך רצון הבורא ית' ומה נשתנה הוא מזולתו ואיך כל זה ע"י סיוע עזא ועזאל. ואחר שהציע איך כח גדול לו בענין זה בא להתנצל על מה זה נחלש כחם ולא יכול לקללם וזה אומרו מה אקוב וכו' ירצה הנה אומת ישראל הם בני יעקב אשר היו לו שתי שמות הראשון יעקב רמז על זמן שפלותו ועל קצת זרעו שאינם כ"כ הגונים כדמיון יעקב שיש בו אותיות עק"ב והשני ישראל רמז על זמן נשיאותו כמ"ש כי שרית עם אלקים וכו', ואל קצת זרעו הצדיקים כי כן ישראל יש בו אותיות רא"ש. וע"כ הקללה התחיל על אותם שאינם הגונים הנקראים בית יעקב ואמנם אח"כ יקטרג גם על הצדיקים אשר בשה ישראל יכונה, אשר לא הוכיחו את בני דורם. כענין וממקדשי תחלו וממקודשי. ואז הקב"ה זועם על הצדיקים ואז מתקללים כל האומה ח"ו וזה אומרו לכה ארה לי יעקב וכו':ודע כי ב' שמות אלו יעקב וישראל הם נאחזים מלכות ובת"ת הנקרא אדנ"י והוי"ה:והנה המלכות נקראת ג"כ אל יען כי היא אלוה בתחתונים והיא נקראת ב"ד הצדק דינא דמלכות"א ונקרא אל זועם בכל יום כנזכר בספר הזוהר בפרשת ויקרא. וז"א מה אקוב ליעקב הנאחזים בשם אל הזועם בכל יום ובימים האלו לא זעם ולא קבה. ומה אזעום לישראל הנאחזים בשם הוי"ה כה אמר ה' מלך ישראל. אשר לא זעם ה' הנז'. ועי"ז נתקלקלה מחשבתי ולא יכולתי לקללם ולא ממיעוט ידיעתי וחכמתי היתה זאת לי. ואחר כל ההצעות הנ"ל בא לתת טעם. א"כ כיוון שהכל נתבטל מחמת שהשי"ת עצמו לא זעם בכל הימים האלה. א"כ זה עצמו ממה הי' שינוי הגדול הזה, ואמר כי הסיבה היתה לזה. כי מראש צורים אראנו. ירצה כי ג' האבות אברהם יצחק ויעקב נקראים צורים ויסודות חזקים שכל העולם נשען עליהם, ואברהם נקרא ראש צורים ע"ד שפי' בספר הזוהר על פסוק נכון יהי' הר בית ה' בראש ההרים. דא אברהם אשר ראיתיו שנאמ' לו ואברכה מברכך ומקללך אאור ונברכו בך וכו'. וא"כ איך אפשר שיסכים לי הקב"ה לקללם. והוא הבטיחו ומקללך אאור. גם משתי גבעות הם השני אמהות שרה רבקה אשורנו. כי בשרה נאמר כי ביצחק יקרא לך זרע והנה בן לשרה אשתך. א"כ אותה הבטחה שנאמר לאברהם ואברכה וכו' ובזרעך. אינו לא לישמעאל ולא לעשו. רק ליעקב כמשז"ל כי ביצחק יקרא ולא בכל יצחק. גם לרבקה נאמר ורב יעבוד צעיר היא יעקב. נמצא כי הבטחת שתי האמהות המה הגבעות הנ"ל הם הוראה נפרש ענין בטחון הנאמר לאברהם הנקרא ראש צורים ואברהם וכו' ונברכו וכו' ובזרעך. שאינו רק ליעקב והרי נתבאר טעם למה לא קבה אל ולא זעם ה'. וא"ת מה נשתנה זרע יעקב מכל האומות לשהשי"ת ישנה מדותיו אשר הוא אל זועם בכל יום ועכשיו לא זעם כלל בעבורם. לז"א הן עם לבדד ישכון. ירצה כי השי"ת ברא כל הנבראים אבל אח"כ קבץ ובירר לו את האוכל מתוך הפסולת דגן מתבן וכמ"ש אתה בחרתנו מכל העמים, וכמו שהוא מלך יחיד נבדל מכל שרי מעלה כמו כן הבדיל וייחד לו העם הזה כמ"ש אתה אחד וכו' ומי כעמך ישראל גוי א' בארץ והוא שוכן בתוכם לבדד נפרדים מכל שאר האומות וז"ש לבדד ישכון. וכפי דרך הסוד בדד בצי' עשר ספירות בלימה השוכנים בתוך בני ישראל. ושאר העמים מסרם לשרים של מעלה כמ"ש בהנחל עליון גויים וכו'. וכמו שהוא ית' מלך מלכי המלכים ולא יתחשב ולא נכנס בחשבון עם שאר שרי מעלה כי הוא מלך ובורא והם עבדיו ונבראיו. כן ישראל עמו בגויים לא יתחשב להיות כמותם. ולכן הוא ית' משנה בעבורם סדרי בראשית. וביטל באלו הימים מלנהוג פעולת זעמו בעבורם:או ירצה כנודע כי אין עין הרע שולט לקלל עד אשר יראה בעיניו אותם כמ"ש וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו, כדי להפיל ולהשליט בהם עינו הרע שתום העין ותהי עליו על ישראל רוח אלקים לכסותם בכנפיו לבל יסתכל בהם כנזכר בספר הזוהר, וג"כ צריך מנין ומספר כמ"ש ולא יהי' בהם נגף בפקוד אותם. ובא בלעם לתת עוד סיבה אחרת שאינו יכול לקללם. ואמר כי הן העם הזה לבדד ישכון. מוקפים בענני כבוד לבדם ואפי' ערב רב הנקראים גויים הנלוים אתם ונתגיירו עמהם לא יתחשב עמהם. כי המה חוץ לענני כבוד כנודע. וכיוון שהם מוקפים ענני כבוד מי יכול למנות זרע יעקב שהם רבים כעפר ארץ כדי להטיל בהם עין הרע לשרות עליהם הקללה וגם א"ת כי כיון שכבר הם נולדים ונודעים שהם תוך העננים הנ"ל אוכל להטיל בהם עין הרע. אכן מי יוכל לספור את שאר העוברים הנקראים רובע ישראל שעדיין הם טיפת זרע ברחם האשה גם אם הסתכל אותיות רובע ועובר שווים וא"כ גם כי אוכל לקללם יהי' לאותם הנולדים. אבל לרובע ישראל הם העוברים ברחם אמם מי יוכל לסופרם כנ"ל ואם אבותיהם ימותו בניהם יקומו תחתיהם וינחלו העולם וא"כ חדל לך מעצה הזו כי הדברים מוכרחי' והקב"ה עתיד להנחילם כל העולם לכן אל תתגרה בהם כלל כי לא תוכל להם. גדולה מכל זה כי כל האומות עתידים למות וגם ישראל עמהם ימותו האמנם יש להם יתר שאת בשתי בחינות הא' בעת המיתה עצמה כי נפשות האומות במותם הולכים לאבדון ונפשות ישראל הולכים לעוה"ב, שנית כי אחר מיתתם עתידין לקום בתחיית המתים. ואז עיקר טובתם וממשלתם ושכרם וכל האומות מתים בל יחיו רפאים וכו'. ומה לך לטרוח לבטל עצתו ית' כי עצתו תקום עכ"פ הן בגופם עתה ונחלו ארץ כנען עכ"פ ואם במיתתם יזכו לעולם הבא. ואם אחר תחייתם ינחלו הם לבדם כל העולם ולא כן שום אומה ולשון הנח מעשיך והכבד ושב בביתיך וגם אני נחמתי כי באתי אליך לקללם ואדרבה מבקש אני חפלה לפניו ית' אשר אזכה עמהם לשתי התועלות הנ"ל אם שנפשי תמות כעין מיתת ישראל הנקראים ישרים ע"ש ישראל וגם כי הולכים ישרה באורח חיים וגם הבחינה השנית ותחי אחריתי בתחיית המתים כמוהו שאז היא תכלית אחרית הטובה והשכר כנודע:ויאמר וכו' וילך בלעם עם שרי בלק ר"ת ובעש"ב ירמוז כי לקח עשבים לעשות בהם כשפים כנגד ישראל וכנזכר בספר הזוהר בפ' בלק על פסוק מואב סיר רחצי בענין אותה קדירה מליאה עשבים וכשפים נטמן תחת הקרקע וכנזכר שם בספר הזוהר בענין כחות העשבים:ויקר ה' אל בלעם וכו' נודע שאין הקב"ה משרה שמו על נביאי האומות אלא בשם אלקים כמ"ש ויבא אלקים אל לבן וכן באבימלך וכדכתיב מלך אלקים על גוים. והנה הכתוב עצמו הרגיש זה ויישבו במתק לשונו כי שם הוי"ה לא דיבר עם בלעם כלל. אמנם מקרה בלבד קרה עמו ומהו המקרה הלא הוא וישם ה' דבר בפיו כי שם בפיו מלאך אחד שלוח מאתו להכריחו לדבר דבר זה בלבד והנה המלאך נקרא דבר כמ"ש ישלח דברו וירפאם וכמ"ש בספר הזוהר על פסוק עד עת בא דברו וזהו בסוד וברוח פיו כל צבאם. וארז"ל מלמד שכל דיבור שיוצא מפי הקב"ה נברא ממנו מלאך וכו':לא איש אל ויכזב וכו' בכל ימי עולם לא נמצא כענין שני אנשים שהא' עשה א"ע אלוה והוא יש"ו הנוצרי והשני עשה עצמו נביא והוא של הישמעאלים וחידשו דתות חזקות קיימות לעולם וכל העולם נתחלק לשתי אמונות אלו בלבד ובלעם נתנבא עליהם תחלה. וכנגד הראשון אמר כי הנה איש ילוד אשה הי' ואי אפשר שאיש יהי' אל ואם הוא אומר שהוא אל דעו כי ויכזב. ולכן אל תטעו אחריו, וכנגד השני שהודה שהוא בן אדם ואינו אל אמנם עשה עצמו נביא מחדש דתות גם זה שקר וסופו להתנחם ממה שעשה. והנה ביש"ו כולם מודים שהוא איש ילוד אשת מרים אבל אינו בן אדם אלא מאליו נולד ואדם לא ידעה לכן אמר כי אעפ"י שאמר שאינו בן אדם עכ"ז הרי אמר שהוא איש וא"כ אי אפשר שהאיש יהי' אל. אבל בהישמעאלים שלא די שהודה שהוא איש אלא כי גם בן אדם הוא ולזה קראו בן אדם. והנה ההיא ר"ל אם ח"ו יש"ו הי' הוא האל בעצמו איך מה שאמר לא יעשה וכן אם אינו הוא האל רק שהוא נביא שדיבר אליו האל איך לא יקימנה וז"ש ודיבר ולא יקימנה. והנה רז"ל בתנחומא אפשר שרמזו זה בפרשת בלק וז"ל לא איש אל לפי שצפה בלעם שעתיד איש א' להטעות הבריות ולומר שהוא אל וכו' ואמנם אני הוספתי לקח ובארתי שארית הפסוק כפי דרך רז"ל כאשר אתה הראת לדעת ואחר שהתנבא על שני אלה התנבא על ביאת המשיח וז"ש:כעת יאמר וכו' וארז"ל כי אז בלעם באמצעו של ימי עולם הי' עומד וכו'. והודיע גדולתם של ישראל אז בימי המשיח וז"ש כעת וכו' במה שנודע משרז"ל עתידין מלאכי השרת לאמר לצדיקים מה פעל אל:ובזה נוכל להבין מלת כעת כי הנה לשעבר לא זכה שום צדיק לזאת המדרגה כי אם אדם הראשון בהיותו בג"ע קודם שחטא שהיו מלאכי השרת משמשין אותו וצולין לו בשר וכו' ולא עוד אלא שחשבו שהי' אלוה וכו'. והנה זה בע"ש ביום הששי בשעה נודעת כמשז"ל שעה ראשונה צבר עפרו וכו' וז"ש כעת הכ"ף ר"ל כאותה העת הידועה שהיו המלאכים אומרים לאדם מה פעל אל כן עד"ז עתידין המלאכים לומר ליעקב ולישראל מה פעל אל כי מה שהי' הוא שיהי' ואין כל חדש תחת השמש וכמשז"ל על אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים כבר עשיתים לר"ע וחביריו וכו':הן עם כלביא וכו' ירצה הן העם הזה כארי וכלביא יקום בבוקר ממטתו להתפלל תפלת השחר ולקרות ק"ש ואח"כ בערב לא ישכב עד יקרא ק"ש אשר על ידה יאכל טרף וכמשז"ל ובספר הזוהר בפרשת בלק כל הקורא ק"ש על מטתו הורג וטורף כל המזיקין. וכבר .הודעתיך ענין המזיקין הללו הנטרפין ע"י ק"ש שהם אותם הנבראים מטיפות השחתת ז"ל כי ע"י ק"ש חוזר האדם לטורפם מיד החיצוני' ולוקחן לצד הקדושה. וחוזרין להיות חלק מחלקיו שבראשונה ולכן כינה ענין זה בשה אכילת טרף שהמאכל ההוא נעשה חלק מן חלקיו ונקרא טרף לב' סיבות. הראשונה בעת השחתת זרע שטרפוה החיצונים מידו. והב' כשהוא חוזר לטרפם מידם ונמצא כי ב' פעמיה היו חללים ולכן התחיל בשם א' של טרף וסיים בשם חללים שהם שניים: