אור ברסלב
ספר עץ הדעת טוב ספר עץ הדעת טוב - פרשת מסעי

ספר עץ הדעת טוב· רבי חיים ויטאל

ספר עץ הדעת טוב - פרשת מסעי

ספר עץ הדעת טוב - פרשת מטות

אלה מסעי וכו'. מה שיש להעיר אחד מה שהעירו חז"ל למה נכתבו כל המסעות הללו וכו'. ב' לדרוש כאן משרז"ל אלה פסל את הראשוני'. ג' למה קראם בלשון מסעות לא בלשון חניות כי עיקר הדבר הוא לספר מקום החניה נא מקום של המסע כי המסע טפל אל החניה. ד' כי יספיק באומרו אלה מסעי בני ישראל ותו לא ואח"כ יסמוך אליו ויסעו מרעמסס וכו'. כי כל מה שבאמצע הוא מיותר כי אומרו אשר יצאו מארץ מצרים הוא פשוט גם לצבאותם הוא מיותר וכן מ"ש ביד משה ואהרן וכן ויכתוב משה וכו' והלא כל התורה כולה הוא אשר כתב אותה. ה' מ"ש ביד משה ואהרן לא ידענו אהיכא קאי אי ארישא אלה מסעי ביד משה ואהרן אינו כן שהרי ח' מסעות אחרונות היו ביד משה לבדו כי אהרן מת בהור ההר ואי קאי אסיפא איציאת מצרים אין תועלת בסיפורו כאן. וא"ו מה הבנה יש באומרו את מוצאיהם למסעיהם וכו' ואי מוצאיהם קאי איציאת מצרים הנה היא יציאה יחידה ומוצאיהם הוא בלשון רבים וא"כ ה"ל לכתוב ויכתוב משה את מסעיהם בלבד. ז' כי אחר שאמר אלה מסעי למה חזר שנית לאמר ואלה מסעיהם ולא עוד אלא בתחל' אלה ל' פיהול את אחרים ואח"כ ואלה בתוספות ואו שהוא להוסיף ולא לפסול. ח' כי תחלה אמר את מוצאיהם למסעיהם ואח"כ היפך ואמר אלה מסעיהם למוצאיהם. גו' כי כוונת הפרשה הזאת לכתוב בקצרה כל המסעות ולא להאריך בפרטן כי כבר נתארך ענינם בכל הפרשיות הקודמות וא"כ למה הרחיב והאריך בפרטי אופן המסע הראשון רעמסס באיזה חודש ובאיזה יום ואיך גם מצריה מקברים וכו' ואיך באלהיהם עשה ה' שפטים כי כל זה מיותר ודי שיאמר ויסעו מרעמסס ויחנו בסוכות ככתוב אח"כ נמצא כי כל אלו הפסוקים מן ויסעו מרעמסס הראשון עד ויסעו מרעמסס השני הוא מיותר. י' למה הזכיר בחודש הראשון ב' פעמים והל"ל ויסעו מרעמסס בט"ו יום לחודש הראשון. והענין כי אחר אשר נכתבו כל המסעות באריכות בפרשה הקודמות רצה הכתוב ליתן טעם למה השי"ת הסיען כל אלו המסעות ואם כוונתו היתה לעכבם במדבר ארבעים שנה עד תום כל הדור ההוא ואח"כ יכניס את בניהן לארץ למה הסיען כל אלו המסעות ודי שיעכבה במקום אחד במדבר ארבעים שנה ואח"כ בשלשה ימים שבסוף הארבעים שנה יכניסם לארץ כמו שפירש רש"י בפרשת בהעלותך על פסוק נוסעים אנחנו אל המקוה וכו' ולמה הניעם וטלטלם כ"כ כי ח"ו זו הוראה כי משנאתו העצומה עשה כן לכן רצה הכתוב להודיע חסדי ה' ורחמיו עמהה כדרך שפירש רש"י בשם ר' משה הדרשן וכמו שנבאר על פי דרך זו ולכאורה נוכל לפרש ענין אלה מהו פוסל ואמר כי אלה המסעות הראשונות אשר היו מן רעמסס עד רתמה מקום שמשם נשתלחו המרגלים היו טובות ופסל שאר המסעות האחרונות ואעפ"י שאלה פיסל ראשונים להיות כי האחרונים כבר נזכר ענינם לשעבר כבר יוכל לומר אלה מסעי שכתיב עתה יפסל את אלה המסעות שכבר נזכרו לשעבר עם היותם אחרונות. ולכן סיפר בשבח המסעות הראשונות הסמוכות אל יציאת מצרים והאריך בסיפור מעלתם ובנסי' שנעשו להם בהם. או ירצה להיפך וכוונת הכתוב לתת טעם לשבח כי בחסד גדול התנהג השי"ת עמהם מתחילה ועד סוף ואל תחשוב כי הראשונות היו ברחמים והאחרונות בשנאה גמורה ח"ו כי הנה כל המסעות האלו הושוו לטובה וז"ש אלה מסעי כולן שווין ברחמיו ית' וכיוון שכן הוא נוכל להוסיף וא"ו ולומר ואלה מסעיהם למוצאיהם ותוספות טובה כמנהג ואלה, או יותר קרוב לזה כי תחלה אמר אלה מסעי ר"ל אלה הראשונות אשר המה סמוכות ליציאת מצרים שאין ספק שהיו בתכלית הרחמים כי הרי אירעו בהם כמה נסים לאין קץ וז"ש אלה מסעי וכו' הלא הם אותם כאשר יצאו ממצרים וכו' ועשה עמהם כל הניסים כי 'ומצרים מקברים וכו' וכמו שאלה הראשונות היו ברחמים כמו כן האחרונות ולכן נוכל לומר באלה האחרונות ואלה מסעיהם למוצאיהם בתוספות וא"ו כי הם מוסיפיה על הראשונות מה הראשונות ברחמים אף האחרונות ולכן חזר שנית להזכיר ואלה מסטיהם וגם בתוספת וא"ו. גם הביא ראיות ע"ז איך האחרונות גם הם היו ברחמים ולכן האריך בכמה סיפורים כמו שנבאר וזה ענינם הלא הוא ית' צופה ומביט עד סוף כל הדורות וכבר ידע את כל אשר יכעיסוהו במדבר כי גם כל הד' גליות הודיע לאברהם בין הבתרים וא"כ איך הוציאם ממצרים בכל הנסים הגדולים ההם עד אין קץ וז"ש אשר יצאו מארץ מצרים. ולא עוד אלא שתיכף הנה הוציאם בד' דגלים כדרך המלכים וז"ש לצבאותם ואם לא כי כוונתו להטיב להם לאין תכלית ולעבור על פשעם כשחוטאים לפניו כרחם אב על בנים לא הקדים להפליא עמהם כל הנפלאות ההם ולא עוד אלא שמינה עליהם שני רועים נאמנים רחמניה שזכותם יגן עליהם וימסרו עצמם עליהם כמ"ש ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת ואינה זזים משם עד שימחלו להם כל חטאתם וז"ש ביד משה ואהרן. עוד ראיה אחרת גמורה כי הרי אף בסוף כל המסעות כולם אחר שהכעיסוהו בכל הנסיונות ההן נצטווה משה מפי הגבורה לכתוב כל המסעות כולן מראש ועד סוף אף אותם שאין צורך בסיפורם כי לא אירע להם שום מאורע. וכבר הוזכר ענין המסעות באורך במקומותם וזה יורה כמה הוא ית' מחשיב את ישראל שמשתעשע בסיפור מסעיהם כנ"ל ובפרט אם נדרוש כדרש ר' תנחומא משל למלך שהי' בנו חולה וכו' והיה מצטער על צער בנו ואומר כאן חשש בני בראשו וכו' ולא די ששכח את אשר הכעיסוהו אלא אדרבה מצטער על אשר יסרם וצערם שם וז"ש ויכתוב משה וכו' ע"פ ד' כנ"ל:ואמנם פי' מוצאיהם ההמקומות אשר כבר יצאו משם ללכת אל מקום אחר ופירש מסעיהם הם המקומות אשר רצונם ליסע וללכת שם מכאן ולהבא. ובזה נבין את דברי הפסוק כזה כי הנה קשה בשלמא המסעות שהם המקומות שרצונם ללכת שם ולהתקרב יותר אל ארץ כנען יש שמחה בזה כי הם מתקרבים לכנוס לארץ כנען וראוי להזכירם אך המוצאות היו המקומות שכבר יצאו מהם ונתרחקו ממצרים מה לנו לכותבם כי עברו ואין בהזכרתם לא תועלת ולא שמחה, והנה מצינו כי נצטווה משה מפי הגבורה לכתוב המסעות וגם המוצאות כי כן מצינו כי אחר שחנו בסוכות ונסעו שם חזר להזכיר נסיעתם משם כמ"ש ויסעו מסוכות וכן בכל המסעות כותב חניתם שם וחוזר וכותב יציאתם משם וכ"ז ללא תועלת והי' די שיזכור החניות לבדם ויחנו בסוכות ואח"כ באיתם ואח"כ במגדול וממילא ידענו כי אי אפשר שחנו באיתם ללא שנסעו מסוכות וכן בכולם ואמנם בגופי דיני התורה ראינו מקצר ועולה כההרים התלוים בשערה כנודע א"כ זה יורה אהבתו ית' אותם אף במסעות אחרונות במקום שהכעיסוהו כנ"ל וז"ש ויכתוב את מוצאיהם אשר כבר נקברו ואין בהם תועלת בסיפורים רק כתבם לסיבת מסעיהם העתידות להיות ואגב מסעיהם חזר להזכיר גה את מוצאיהם כמ"ש ויחנו בסוכות ויסעו מסוכות וכן בכולם, ז"ש ואלה מסעיהם למוצאיהם כלומר היכן הוא הדבר שכתב מוצאיהם למסעיהם ופירש ענינו ואמר ואלה הם מסעיהם למוצאיהם אלא שנכתוב עתה ומשם תראה כי כך הוא הלא היא ויסעו מרעמסס וכו' והלא בכולן כתיב ויסעו ויסעו שהוא ענין מסעיהם עם היותם למוצאיהם פי' שכבר יצאו משם ועכ"ז חזר לכתוב מסעיהם כמ"ש ויסעו ווכו' ואלה מסעיהם למוצאיהם. או ירצה ויכתוב משה וכו' לא שהקב"ה ציווה ע"ז אלא מכיון שראה את כל המסעות והמוצאות שהם החניות כולם היו עפ"י ה' כמ"ש על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו לא מעצמן כדרך שאר העמים משכימי קום לדרכם ובנטות השמש חונים א"כ זה יורה כי יש סוד בדבר ולא על חנם הי' הש"י מסיעם ומשרה אותם באותם המקומות בפרטות ולכן החשיבם משה וכתבם מעצמו ואל ירע בעיניך זה לאמר כי אין תועלת בסיפורם וז"ש ויכתוב משה את כל מסעיהם וגם את מוצאיהם לסיבה היות המסעות והמוצאות עצמן על פי ה' לא שהכתיבה היתה עפ"י הנ"ל וא"כ שכל כך חשובות הם המסעות טל פי ה' עד שנכתבו כולן בפרטות בספר התורה כשאר גופי תורה א"כ אין לומר בהם אלה לפסול קצת מן המסעות כנ"ל אלה. ואלה הם בתוספות או להוסיף אותם על מוצאיהם כשיצאו ממצרים ומכל אותם המקומות אשר היו ישראל מפוזרים שם, ומה יציאתם ממצרים שבח גדול הוא אין להשכיחו מן הלב כלל כך המסעות שאח"כ שבח גדול יש בהם וראוי לכותבם שלא ישתכחו מן הלב גה הם כי בכולן אירעו בהם נסי' ובפרט הנס הפרטי הכולל בכל המסעות כולן כשהיו רואים יושבי המקום ההוא בכל הכבוד ההוא מוקפים בענני כבוד היו משבחים לשמו ית' כמ"ש מי זאת עולה מן המדבר וכו' כמשז"ל על פסוק הזה:ויסעו וכו' הנה עקב יציאת מצרים הי' זה המסע הראשון כי שם הי' מושב בני ישראל כמ"ש בפרשת ויגש במיטב הארץ בארץ רעמסס ולכן רצה לספרה נסים הגדולים שאירע להה בצאתם ממצרים דרך כלל כי הפרטים כבר נתארך ענינם במקומו והכוונה כדי להודיע שלא הקדים להם את כל הנסים האלו אלא מרוב אהבה וגם אם יחטאו ירחם עליהם כרחם אב על בניה. והאמנם הנס הכללי העקרי שבכולם הוא היותה יוצאים בזמן ההוא וכמו שנתבאר אצלינו בפסוק הנה אלקיכם היותר חשוב אצלם הוא העלה וכמ"ש כי תועבת מצרים כל רועי צאן והי' זה להיותו המזל היותר ראשון מלך כל הי"ב מזלות הנקרא טלה בכור לכולם ומכחו הי' פרעה מולך אז בכל הארצות כמשז"ל ועל כל זה לא הוציאם אלא בחודש הראשון להורות יכולתו ית' כי גדול ה' מכל האלקים ולא די זה אלא שהמתין עד שנתחזק מלכות מזל טלה בט"ו יום לחודש כי אז הלבנה במילואה בחודש ניסן במזל טלה ואז שיבר כחו העצום וז"ש בחמשה עשר יום לחודש הראשון באופן כי ב' נסים היו הא' היות בחודש הראשון כי החודש עצמו הי' גורם שפלות לישראל וז"ש תחלה ויסעו בחודש הראשון ועוד נס בתוך נס כי גם הי' בחמשה עשר יום לחודש שהוא שפלות על שפלות לישראל. עוד נס שלישי יותר גדול כי כפי זה הי' לו להוציאם בתחלת ליל ט"ו אבל הניחם עד אשר שחטו הטלה לקרבן פסח ר"ל כדי שיפסח הקב"ה על בתי בני ישראל ויצילם ויהרוג כל בכור בארץ מצרים כי ע"ז נקרא פסח כנודע ואח"כ צלו אותו באש דינא תקיפא והניחו עצמותיו שלמים כדי שיתגלגלו בכל מצרים ע"י הכלבים שהיו סוחבים את אלהיהם. בקרקע ויתבזה אלהיהן בעיניהן ואח"כ ממחרת הפסח ר"ל אחר אכילת הפסח אז יצאו בני ישראל ביד רמה ובגאוה גדולה מן הבזיון הגדול שעשו לאלהיהם לעיני כל מצרי' העובדים אותו וזה ע"י השחיטה והצליה והאכילה וסחיבת העצמות כנ"ל ולא ע.וד אלא שלא ברחו ממצרים כעבדים אלא יצאו ביד רמה ובגבורה גדולה מן הבזיון הגדול שעשו ולא די הבזיון הגדול הזה שעשו לאלהיהן ולהם כי גם ומצרים התחתונים היו מקברים את אשר הכה ה' כל בכור רמז אל מזל טלה הבכור שבי"ב מזלות שהושפלה מעלתו ע"י ישראל בקרבן פסח כנ"ל וגם מלבד זה שבאלהיהם של מעלה בשמים מזל טלה עשה ה' שפטים מעשה גמור ולא הספיק השפלתו למטה ע"י הקרבן הפסח ע"ד שאמר הכתוב יפקוד ה' על צבא המרום במרום ואח"כ ועל מלכי האדמה באדמה ולפי ששם נתבאר שאין אומה נופלת עד שתפול שרה תחלה וכאן נכתב להיפך ומצרים מקברים וכו' ובאלהיהם וכו' הנה ביאור הכתוב הוא כך ומצרים מקברים וכו' וזה נמשך מפני שבאלהיהן כבר עשה ה' שפטים תחלה. וביאור זה כבר נתבאר למעלה כי לזה נתכוון השי"ת שלא יצאו ישראל מתחלת הלילה רק אחר שאכלו ישראל את הפסח עד חצות לילה ובעודם ישראל למטה עושים שפטים בטלה התחתון הנקרא תועבת מצרים הי' השי"ת עושה שפטים במזל טלה העליון עד חצות לילה לקיים יפקוד ה' על צבא המרום ואח"כ אחר חצות פקד על מלכי האדמה הם הבכורות וכפי זה נוכל לפרש מ"ש למעלה ובאלהיהם לשון רבים כנגד טלה העליון וטלה התחתון כי גם השפטים שעשו ישראל בטלה התחתון עפ"י ה' עשו א"כ שפיר קרינן בי' באלהיהם בשתיהן עשה ה' שפטים. או ירצה כי בתחילה אמר כל בכור ואומרו כל לרבות כי אה לא הי' שם בכור הי' הגדול שבבית מת כמ"ש כי אין בית אשר אין שם מת והרגיש הכתוב בעצמו כי כיון שמכות בכורות היתה כנגד מזל טלה העליון הבכור כנ"ל א"כ לא הי' לו להכות אז רק את הבכורות ממש להורות אל הנס הנ"ל ולזה השיב ואמר כי גם בשאר האלהות של מצרים של כסף וזהב וכיוצא עשה בהם שפטים כמש"ל של עץ נרקב וכו' הגם כי אינם בכורות כמזל הטלה אלא להיותם גדולים בעיניהם ולכן גם למטה כדוגמתן גדולי הבית היו גם הם מתים וז"ש כל בכור ובאלהיהם בתוספות ו' כי הם כדמיון אותם שנרמזו בריבוי מלת כל כנ"ל. או ירצה שהרגיש הכתוב אל מ"ש כו' תהלה פקד ה' במרום על מזל טלה הבכור כדי שאח"כ יוכלו בני ישראל לצאת ממצרים והרי הגם שירדו המצרים ממעלותם זי להיותם בכורות כמזל טלה אמנם עדיין הי' להם אנהות אחרים ועדיין הי' להם ממשלה גדולה עם שאינם כאשר בתחילה להיותם מושלים בכל העולם לזה הודיע כי גם בכל אלהיהן עשה ה' שפטים ובזה ירדו מכל מעלתן והיו מצרים ממלכה שפלה עד מאוד ועי"כ יצאו ישראל ממצרים. גם ירמוז באומרו ומצרים מקברים וכו' להודיע עוד גודל הנס הנ"ל כי למעלה אמר כי לא די שהוציאם מתחת סבלות מצרים כי גם רצה להודיע בעיניהם גבורותיו כי גדולה ראי' משמיעה ורשע יחרוק שן ונמס לכן הוציאם ביד רמה לעיני כל מצרים ואמנם זה הי' בחודש ניסן שאז רוב העם שוכבים על מטתם ישנים עד שעה או שתים ביום אמנם ישראל ממחרת הפסח באשמורת יצאו ואין רואה אותם אין גם אחד ומכש"כ כולם כמ"ש לעיני כל מצרים. אך להיות כי אין בית אשר אין שם מת אחר חצות לכן שום מצרי לא הי' ישן על מטתו כלל אלא הי' עוסק במתו. ובפרט שכולן היו מוכרחין להיות מקברים איש את מתו לכן כל מצרים (מכאן ואילך חסר וחבל על דאבדין):סליק ספר במדבר:הדברים וכו'. זו ההקדמה של אלה הדברים תתבאר אח"כ בסוף הדרוש בע"ה. ה' אלקינו דיבר אלינו בחורב וכו'. יכולין היו ישראל לשאול לו כי כל תוכחות אלו אין עליהם אשם. ובידו ית' הי' לנחותם דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא ולא יהיו ימים רבים במדבר לשיארעו להם בהכרח מאורעות לפעמים כי אין לחם או כי אין מים או כי אין מנהג מורה דרך המדבר כמו שאירע בתלונת בעל צפון ובקום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו ואם עיקם הדרך לתת להם התורה בהר חורב יותר מוטב הי' לקבל התורה בארץ ישראל הקדושה ולא בחוץ לארץ במדבר. ומה זה הוא מוכיחם. לזה נתן להם טעם לשבח ואמר אם ה' אלקינו דיבר אלינו בחורב ר"ל דיבר עשרת הדברות שכתוב בהם וידבר אלקים את כל הדברים וכו' בחורב שהוא הר סיני החרב ולא בארץ כנען המיושבת הסיבה היתה לטובתכם. וז"ש לאמר רב לכם וכו' כי עתה אשר קדמה לכם נתינת התורה יש לכם גדולה רבה במה שישבתם בהר הזה. ויהי' רב לשון גדולה מלשון רב לכם בני לוי. כי עי"כ יוכל לאמר לכם פנו וסעו לכם וכו' ראה שנתתי לכם כבר מעת שנתתי את התורה נתתי לכם את הארץ קודם שתכנסו בה וכל אויביכם יפלו לפניכם לחרב. משא"כ אם תכנסו לארץ ועדיין לא קבלתם את התורה ולא נבחרתם לעה סגולתו ית' במה זכות יתן לכם את הארץ במתנה ויפיל לפניכם כמה אלפים ורבבות. ובזה יובן אומרו אלקינו כלומר כי שם הוי"ה עתה בנתינת התורה נעשה אלקינו לנו בפרטות בסוד כה אמר ה' מלך ישראל מש"כ מקודם זה. גם בזה יובן אומרו דיבר אלינו כי אם הדיבור הי' מ"ש אח"כ רב לכם שבת בהר וכו' הל"ל דיבר אלי. אמנם מדבר על עשרת הדברות שדיבר אל כל הקהל כמ"ש פנים בפנים דיבר ה' אל כל קהלכם. גם יובן למה לא אמר בהר סיני אלא בהר חורב. לרמוז אל הנ"ל אשר מהראוי הי' ליתן את התורה בארץ כנען המיושבת ולא במקום חרב ושמם אלא שלטובתכם נתכוין כנ"ל. גם יובן מלת לאמר:או ירמוז להוכיחם בעיקר החטא הגדול מכל הנסיונות והיא עון העגל ובו התחיל. ויובן זה במשז"ל ששה שמות נקרא לו הר חורב שממנה ירדה חרב לאומות וכו'. הר סיני וכו'. והענין כי בתחלה קנו ישראל מעלה נמרצת בקבלתם את התורה וכשעשו שם העגל נשתנה שמו להר חורב כי החריבו העולם במעשה ההוא. וזש"ה יעשו עגל בחורב ולא אמר בהר סיני. גם זש"ה ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. כי כשקבלו ישראל את התורה הי' נקרא הר סיני וז"ש ה' אשר כבר קבלנו אותו לאלוה עלינו בנתינת התורה כמ"ש אנכי ה' אלהיך וכו' ואז נקרא ה' אלקינו והנה כאשר עשיתם את העגל דיבר אלינו דבורים קשים ותוכחות בחורב בזמן עשיית העגל שמפני כך נשתנה שמו ונקרא חורב. וכאשר אני הייתי בשמים דיבר אלינו לכם גם לי דיבור קשה כאומרו לך רד כי שיחת עמך וכו' והורידתני ממעלתי. ועכ"ז מרוב חבתו אתכם נתפייס לכם וחזר אח"כ ואמר רב לכם שבת בהר הזה וכו' וז"ש לאמר. אמירה שניה היא שאמר רב לכם זמן רב יש לכם אשר ישבתם בהר הזה וזה לכם בעבורכם כי אלו לא חטאתם בעגל תיכף בירידת הלוחות הראשונות הייתם נוסעים לארץ כנען. אבל מפני החטא הוצרכתי להתעכב עד עשרים בחודש השני לשנה השנית כנ"ל בפרשת בהעלותך וזה כי עלה משה בי"ח בתמוז להתפלל ארבעים יוה עד מחרת יום הכפורים להוריד הלוחות שניות ואח"כ להשלים הכפרה הוצרכתי לעשות המשכן שלא הוקם עד ר"ח ניסן לשנה השנית ואח"כ בחודש אייר נסעו במאמרו ית' רב לכם זמן רב שבת בהר הזה בעבור חטא הנ"ל ולכן פנו לכם ממעשיכם הרעים וממחשבתכם הרעה וסעו לכם בתשובה לבא אל הר האמורי וכו'. ראה וכו' לא אמר ראו לפי שאינה ראי' בטבע אלא במראה נבואה ומשה לבדו הוא הרואה איך כבר נתתי לכם את הארץ העליונה ירושלים עליונה ועי"כ בואו ורשו עתה את הארץ התחתונה לעתיד גם בזה יובן אומרו ב' פעמים הארץ בסוד ופקדתי על צבא המרום במרום ואח"כ ועל מלכי האדמה באדמה. ויתורץ אומרו ראה לשון ראי' כי כפי הפשט אינו נכון כי איככה יראו את הדבר הזה. גם אומרו ראה בלשון יחיד גם אומרו תחלה נתתי לשון עבר ואח"כ בואו ורשו לשון עתיד:או ירצה כדי שלא יאמרו ישראל היתכן כי הש"י תמים פעלו יגרש שבעה אומות מארצותם וינחילנה לנו כי כמעט גזל הוא זה לז"א היו בטוחים כי כך יהי' כי הרי ראה בשכלך את אשר כבר לשעבר בימי אבותיכה אברהם יצחק ויעקב נתתי לכם מאז את הארץ והנה בימי אברהם עדיין היתה ביד זרעו של שם אבי אבותיו של אברהם ואחר אשר כבר נתתיה לאברהם ונשבעתי לו ע"ז וכבר זכה בה. אח"כ והכנעני אז בארץ הולך וגוזלה מיד שם וא"כ עתה בעת הזו בואו ורשו את הארץ בתורת ירושה כי מאז היתה לאבותיכם כנ"ל כי הרי נשבע ה' לאברהם וכו' לתת להם עצמם מאז וגם תשאר לזרעם אחריהם בתורת ירושה נמשכת מהם וז"ש אחריהם ואלו עתה הייתי נותנה לכם מיד הכנעני וודאי שהית' גזל בידכם. ובזה נתרצו כל הדיוקים הנ"ל וגם למה אמר נתתי ואח"כ ורשו לשון ירושה וגם מה צורך אומרו אשר נשבע וגו' וגם אומרו אחריהם כי פשיטא שזרעם אחריהם הם:ואומר אליכם וכו' אמירה זו לא מדעתי היתה אלא עצת יתרו כמ"ש ויאמר חותן משה אליו לא טוב הדבר וכו' וזה כיון כאן במלת לאמר כלומר זו האמירה שאמרתי אליכם לא אוכל לבדי וכו' חותני יתרו הוא אשר יעצני לאמר כך, ואומרו בעת ההיא ירמוז כי משה אמר להם איננו כשאר המולכים והמושלים על הציבור אשר נוטלים השררה בידים כי אדרבה אני תמיד הייתי בורח מן השררה כי הרי כשהש"י אמר לי פנו וסעו לכם ובאו הר האמורי וכו' הי' לי להמתין עד אשר נכנס אל ארץ כנען ואז תתחלק לשבטים ועי"כ ממילא הי' הקב"ה מצווה אותנו שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וכו' כי ישראל הי' מפוזרים בנחלתם והיה מן ההכרח להקים שופטים בכל עיר ואמנם אני לרוב היותי בורח מן השררה תיכף בעת ההיא ר"ל בהיותינו בהר חורב אשר אז נאמר לי פנו וסעו וכו' תיכף ברדתי מן ההר ואומר אליכם לא אוכל לבדי שאת אתכם:ובזאת אבחון כי כל מבוקשי אינם ליטול שררה לעצמי אלא להוכיחם לשם שמים ולכן שמעו נא דברי ותוכחתי ברצון טוב:או ירצה ואומר וכו' כלומר הש"י דיבר אלינו בחורב וכו' הדיבור הי' אלי אלא שלפי שהי' לתועלתכם הרי הוא כאלו דיבר אלינו לכולנו. ואז ואומר אליכם בעת ההיא את הדיבור הנ"ל פנו וסעו לכם וכו' וכוונתי היתה בכך כדי לאמר לכם לא אוכל לבדי שאת אתכם וכו'. ירצה כי כיון שהש"י מבקש להכניסכם לארץ ולהפיל לכם כל שבעה עממים האמורי והכנעני וכו' טווח גדול הוא לי וא"כ לא אוכל לבדי וכו' נמצא כי ואומר חוזר אל לשעבר. ומלת לאמר חוזר אל מ"ש אח"כ לא אוכל וכו'. ה' אלקיכם הרבה וכו' ירצה נתן טעם אל האמור לא אוכל וכו' והוא כי אתם רבים בשני פנים הא' בכמות והב' באיכות וכנגד ריבוי הכמות אמר ה' אלקיכם הרבה אתכם. וכנגד ריבוי האיכות אמר והנכם היום ככוכבי השמים לרוב. ר"ל למעלה כמו רב לכם בני לוי אתם מתדמים במעלה אל כוכבי השמים לא אל עפר ארץ ולא אל חול הים וירמוז אל משז"ל כי אלו לא הי' רק ריבוי מכמות הייתי יכול לשאת אתכם אמנם ריבוי הכמות וריבוי האיכות וצריך זריזות והנהגה יתירה לשלא אכשל בכם. והנה כל השבת הזה הוא אפי' עתה בראשית יציאתכם ממצרים אשר עדיין אתם בהר חורב וז"ש והנכם היום ומכש"כ וק"ו מהיום והלא' אשר לעתיד ה' אלקי אבותיכם עתיד להיותו יוסיף עליכם וכו' כי אז הוא מהנמנע לשאת אתכם:איכה וכו' כפי הנ"ל נמצא שהוא מן הנמנע וא"כ איכה אשא לבדי וכו'. וירמוז אל ג' מיני טורח אשר לו עמהם הא' לזון ולפרנס ולכלכל אתכם במן ובאר וענני כבוד ושליו ושמירת אויבים וכיוצא בזה וזה נקרא טרחכם. הב' ענין הנפש כמ"ש ואשימם בראשיכם ואשמם כתיב כי רועה הדור מוטל עליו כל משא עין הדור וז"ש ומשאכם. הג' ענין היותי מוכרח כל היום לדון דינכם בין איש לרעהו ובין איש לאשתו וז"ש וריבכם. והנה בא' מג' בחינות אלו לא אוכל לבדי לשאת אתכם להיותכם עם רב בכמות ובאיכות כנ"ל מכש"כ בהצטרף עוד כל הג' בחינות הנ"ל טרחכם ומשאכם וריבכם שהוא מכת הנמנעים לשאת אתכם. הבו לכם אנשים וכו'. אם תאמרו הנה אין אדם בעולם ראוי לזה אלא אתה כי מי יגיז לנו את השליו ומי יעלה לנו את הבאר. א"כ אתה תופס את החבל בשני ראשים לז"א א"כ אני אייעץ אתכם עצה הגונה לי ולכם. הלא היא הבו לכם וכו' ירצה אני לבדי אקח הטורח היותר עצום אשר עליו אמרתי טרחכם כי דבר זה יודע אני שאין כח בשום אדם זולתי לעשות הנסים האלה ואמנה השנים האחרונים שהם משאכם וריבכם יש יכולת בכם לעשות כך וז"ש הבו לכם אנשים וכו' וז"ש כדי לשפוט את העם כנגד וריבכה וגם כנגד משאכם ואשימה בראשיכם כמשז"ל ואשמם כתיב שטונותיכם תלוי בראש של השופטים אם לא ישפטו אתכם משפט צדק ואמנם כדי שהערבנית יהי' מוטל עליהם צריך שאתם תתפוס אותם בדברים ואתם תקבלום עליכם לראשים לעשות ככל היוצא מפיהם. וז"ש הבו לכם ואז אם לא ינהיגו אתכם במשפט אשמם בראשיהם משא"כ אם אתם לא תקבלום עליכם אף אם ארצה למנותם עליכם אין אשמיכם בראשיהם. גם ירמוז אל מה שנודע כי הדיין צריך שתי תנאים. הא' שהוא בעצמו יהי' חכם וראוי לדון, והב' שהי' נאהב לכל כי השונא פסול לדין אף אם מפאת עצמו הוא חכם בתכלית. וז"ש הבו לכם מדעתיכם ולא בעל כרחכם כי השונא לכם פסול לדון אתכם וגם מפאת עצמם יהי' אנשים חכמים וכו'. ואמר אנשים הם צדיקים כי החכם שאין בו יראת שמים פסוללדון וכמשז"ל אין אנשים אלא צדיקים כמ"ש בחר לנו אנשים. ויראת חטאם קודמת לחכמתם וז"ש חכמים כי ירא שמים ובור פסולים לדון. וגם אם חכם בכל הדינין אם אינו יודע לדמות מלתא למלתא ולהבין דבר מתוך דבר פסול וז"ש ונבונים ולפעמים צריך שודא דדייני כפי' הרמב"ם להיכן דעת הדיין נוטה וזה אי אפשר אלא בהיותם ידועים לשבטיה' ומכירים אותם כי אז שודא דדייני תהיו נכונה כההיא עובדא נכסי לטובי' ובאו שני טובי' שודא דדייני מי משניהם יותר אהוב וכיוצא בזה להכיר הדיין מי מהם רמאי וכאלה רבות בכלל וידועים ולשבטיהם. ודי זהב כבר הודעתיך כי תחלה הי' העולמות יותר עליונים וסוף עולם העשי' הי' במקום אשר היא עתה סוף שש ספירות ראשונות של עולם היצירה. ונמצא כי אז מקום ד' תחתונות דיצירה וכל יוד ספירות העשי' מקום פנוי וריקן ושם הי' מדור הקליפות. וז"ש ר"ל שאמר לעולמי די שלא יתפשט העשי' במקום י"ד הריקניות וכשעשו העגל ירדו שם אל תוך הקליפות הי"ד ספירות הנ"לשל יצירה ועשי'. וע"ד זה ירדו ג"כ שאר העולמות כ"א למטה ממדרגתו שיעור ד"י מדרגות וזהו ודי זהב כי ד"י מדרגות ירדו העולמות לסיבת עגל של הזהב:ויאמרו טובה הארץ אשר ה' אלקינו נותן לנו. קשה כי לא אמרו כן אלא יהושע וכלב לבד ושאר המרגלים אמרו ארץ אוכלת יושבי' וכו' ויניאו לב בני ישראל וכאן אמר כי המרגלים אמרו כי טובה הארץ וכו'. ואתם הוא שלא אביתם לעלות:והענין כי גם המרגלים סיפרו בטובת הארץ כמ"ש ארץ זבת חלב ודבש היא וזה פריה וא"כ למה בעני הרעה שאמרו ארץ אוכלת יושבי' וכו' האמנתם לדבריהם ולענין הטובה שכולם השוו לטובה לא האמנתם, א"כ מהו הסימן שאת' לא אביתם לעלות:ויאמר ה' אלי ראה החילותי תת לפניך וכו'. מהראוי שידבר בלשון עתיד אחל תת כדרך הנ"ל אחל תת פחדך כי הרי עדיין לא התחיל. גם מלת ראה מיותרת גה מלת אלי מיותרת כי נודע שעמו היו מדבר. ובזה יובן במה שנודע כי אין אומה נופלת עד שתפול שר שלה למעלה תחלה שנאמר יפקוד ה' על צבא המרום במרום. וכמשז"ל כאן שהקב"ה כפה את שר האמורי לפני משה. וענין זה היה במראה הנבואה וז"ש ראה. והנה כבר התחיל לתת האמורי לפניו ע"י מה שהכניע שרו תחלה. וז"ש אמר אלי כי הוא לבדו ראהו כפות ואלו היה עם סיחון התחתון הי' נגלה לישראל וז"ש לפניך ולא לפניהם. וכיון שכבר החילותי אני לתתן בידיך את השר העליון ואת ארצו העליונה לכן החל גם אתה משה לבדיך ורש אותו תחלה בשמים כדי שעי"כ יוכלו ישראל לרשת אח"כ את ארצו התחתונה:ובזה יובן כפל הזכירו שני פעמים את ארצו ועוד הוא כי אם כבר הוא נתנו בידו לו ולארצו איך הוא יחל רש לארצו וגם דאין שום הבנה במ"ש החל רש לרשת והל"ל החל רש את ארצו. ואז ויצא סיחון התחתון לקראתינו ויתנהו ה' בידינו אם הוא לפנינו כולנו אתם ואני משא"כ בשר העליון שהיו לפני ואלי ולא לפני כולכם כנ"ל. ומהראוי שיאמר ויצא סיחון וכל עמו ולמה חזר לאמר הוא. אבל הענין כי רצה להראות את אמר הוא. אבל הענין כי רצה להראות את גבורתו כי שקול הוא ככל עמו יחד ואלו כתב ויצא סיחון וכל עמו לא היינו מבינים כן. כי דרך (המלך) לכתוב המלך ואח"כ העם. גם ירמוז כי מרוב גבורתו לא נשאר בתוך העיר מוקפת חומה אלא יצא לחוץ לעיר כי בטח על גבורתו. ועוד אחרת כי לא המתין עד אשר יבואו ישראל להלחה עמו רק הקדים לצאת לקראתינו טרם נבוא אליו. אך עמו לא רצו לצאת מרצונם ולכן תלה היציאה בו לבדו וז"ש ויצא סיחון לקראתינו הוא לבדו. ואח"כ נמשכו גם עמו לצאת אשר הטיב להם דבר שלא ישוער גרמו שלא תקובל תפלתו בשום אופן. והנה כשהייתי מתפלל על ששים ריבוא בתפילה יחידות היתה נשמעת ולי אפי' תפלות רבות ועם שאני זכאי לפניו ית' לא נשמעו. והנה ארז"ל כי כמנין ואתחנן התפלל תפלות. וכפי דרך זה נבאר הפסוקים. אמר עם היות כי כמנין ואתחנן תפלות התפללתי וכולם על שאלה אחת פרטות וז"ש שאמר לאמר ה' אלקי' וכו' אעברה נא וכו' ועכ"ז לא הועילו וזה ענין מלת לאמר כי על אמירה זו פרטיית התפללתי עמו:כי רק עוג מלך הבשן וכו'. נודע כי עוג הוא אליעזר שנכנס חי לגן עדן וזה על כי שמר ברית קודש אשר השומרו נקרא צדיק ע"ש ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ ארץ החיים הקיימת לעד לעולם. והענין כי הוא הי' בדור המבול שנחתם גזר דינם על כי השחיתו דרכם על הרץ. והוא נזהר מזה ולכן נקרא עוג כי עג עוגה ועמד בתוכה ולא יצא לחוץ להשחית זרעו על הארץ ולכן ניצול מן המבול וכמשז"ל על ויבוא הפליט זה עוג שנפלט מדור המבול וז"ש כי רק עוג הוא לבדו נשאר זכאי ופליט מדור המבול מיתר הרפאים הוא דור המבול שהיו מרפין עצמן בש"ז לבטלה. וגם כי היו ממיתין את טיפות הזרע ההם בארץ ועושין אותם נפלים בסוד וארץ רפאים תפיל והבן זה. ולכן זכה לגן עדן יבא שלום ינוחו על משכבתם הולך נכוחו. וז"ש הנה ערשו וכו' עם השבטים מטתו של יעקב אבינו השלימה בנו ד' אמהות בלהה רחל זלפה לאה ר"ת ברזל, והלא הערש הגז' הוא מבורכת בנועם העלון לחזות בנועם ה' בסוד ויהיה נועם ה' אלקינו עלינו המציל לו לאדם מן המזיקין הבאים על האדם ע"י קרי לבטלה הנזכר במזמור הזה לא תאונה אליך רעה וכנ"ל כנודע. וז"ש ברכת בני עמון אותיות נוע"ם ור"ל ברוב נועם העליון:סליק פרשת דברים:

תוכן העניינים

ספר עץ הדעת טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה