ספר עץ הדעת טוב· רבי חיים ויטאל
ספר עץ הדעת טוב - פרשת מטות
ויקרבו אל משה הפקידים אשר לאלפי הצבא וכו' עד עתה הי' משה לוקח מכס כל בעלי חיים אדם ובהמה אשר חלקו וחצו ביניהם אנשי המלחמה לקחו מחציתם וכל שארית ישראל שלא יצאו למלחמה לקחו מחציתם ע"ד מ"ש דוד המלך ע"ה כחלק היוצא למלחמה כחלק היושב על הכלים ואז הרים מכס ממחצית אנשי הצבא א' נפש מת"ק לשני סיבות הא' יען טרחי בגופן והלכו למלחמה והכניסו א"ע בסכנה גם סיבה שנית כי המכס הזה ניתן לכהנים שהם מתי מעט. האמנם ממחצית בני ישראל שלא הלכו למלחמה ועוד סיבה שנית כי המכס שלהם ניתן ללוים שהם עם רב מאוד לכן הי' מכס גדול נפש אחד מן החמשי' ואחר זה הלך משה לדרכו. וכראות שרי האלפים ושרי המאות שני שנויים תמהו בעצמם הא' הוא כי לא לקח רק מהבע"ח אדם ובהמה האמנם מכל השלל דומם כגון זהב וכסף ונחשת ושמלות וכיוצא לא לקח מאומה והב' כי המכס הזה הוא לבני אדם הכהנים הלוים אבל השי"ת לא לקח מכם כלל לצורך אוהל מועד לכן כראותם שמשה כלה מלאכתו והלך לו והוכר הדבר כי אין לו עוד שאלה בענין השלל הנשאר גם לא לצורך אהל מועד עצמו אז הם בעצמם נתקרבו אליו והלכו אל ביתו לדעת מה הענין וז"ש ויקרבו אל משה וכו', ואגב אורחי' לשלא נטעה כי נשיאי העדה הם הקרובים אליו לז"א הפקודים וכו' ירצה אותם הממוני' ומופקדיה על אלפי הצבא לא מינוי ושררה כללית שהם נשיאי המטות אלא פרטית והם שרי האלפים ושרי המאות ההולכים למלחמה משא"כ בנשיאים שנשארו במחנה וגם כי הם שרי המטות בכללות אשר בכל מטה ומטה יש כמה אלפים ומאות. אבל אלו הם שרי אלפים ומאות בלבד. ויאמרו אל משה וכו' ירצה תמיהות גדולות ראינו בך כנ"ל והוא כי ראינו שלא הרימות תרומה רק לכהנים וללויים בלבד ואפשר להשיב לזה שאלו היתה מלחמת רשות והשי"ת עשה עמנו נסים במלחמה ההיא היינו מחוייבים להביא קרבנות חודה להשי"ת זולת מה שנתננו לכהנים וללוים האמנם זו מלחמת חובה ומצוה היא כי כך צויתנו נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים וכתיב לתת נקמת ה' במדין וכפי זה עשינו מה שצויתנו כי מצוותו ית' עשינו ודי בזה ואין צורך להביא קרבנות תודה ושלמים, וחושבים אנו כי זו דעתך באשר לא שאלת מאתנו עולה או זבח אלא תרומה לכהנים וללוים כי כמו שגם ישראל שלא יצאו לצבא לקחו חלקם מחצית מלקוח הבעלי חיים גם הכהנים הלווים שיש להם יותר שאת כי הלא הם שומרי משמרת משכן ה' יותר מחוייבים אנו לתת להם מכס ותרומה וחלק וזה רמז ה' אל משה בתחלה ונתת אותו ללוים שומרי משמרת וכו' כי לא לעצמי אני שואל ואח"כ משלחן גבוה קא זכו אלא מדידהו קזכו וממון הדיוט ראוי להם הוא יותר משארית ישראל כנ"ל, ואמנם רואים אנו כי לא נכון לעשות כן כי אעפ"י שהשי"ת לא שאל חלקו בפיו ראוי והגון שמעצמינו נקריב לו ית' עצמו כמו שנזכיר אח"כ ובתחלה נבאר טעם הדבר והוא כי גם כי מלחמת מצוה וחובה היא עכ"ז הנה נשאו עבדיך את ראש אנשי המלחמה ואפי' איש אחד לא נפקד ממנו. ואם לישראל לכהנים וללווים שלא גמלו לנו שום טובה נתננו להם חלק כנ"ל מכש"כ להשי"ת הגומר לנו טובות ונסים ונפלאות כנ"ל ואעפ"י שהוא לא דיבר עמנו מזה לנו להכיר ולדעת חסדיו ולכן מעצמינו ונקרב את קרבן ה' בעצמו ולא יספיק מכס הנ"ל הניתן לבשר ודם אשר לא גמלנו טובה כלל. וא"ת א"כ נביא קרבנות תודה ושלמים הרי ראינו כי לקחת מכס מהבעלי חיים בלבד ונתת אותו לכהנים וללוים וזה יורה ב' ענינים. הא' כי פטורים אנו מקרבן בעלי חיים וזה לסיבה הנ"ל כי זו היא מלחמת מצוה. והב' כי כיון שלא נצטווית לקחת מכם משלל המטלטלין כסף וזהב וכו'. נראה שרצה השי"ת שאנו מעצמינו נקריב את המכס גם משלל המטלטלין אלא שזה יהי' קרבן לה' עצמו ולפי שחפצים אנו לכפר על נפשותינו לפני ה' כי הוא המכפר האמיתי על נפשותינו. ומכס המלקוח הניתן לכהנים אינו לכפר על נפשותינו אלא חלקם הוא כנ"ל ולכך זה קרבן ה' לא הבאתי אותו מן הבעלי חיים אלא איש אשר מצא כלי זהב וכו' אשר ממנו לא לוקח מכס לכהנים וללווים נראה שהשי"ת הניח מכס השלל הזה לעצמו ולא ירצה לתובעו בפיו כנ"ל גם לא רצה שיהי' קרבן גמור כי לא מלחמת מצוה היא כנ"ל, ואמנם כאשר מכס המלקוח נשאר קיים לזכרון תמיד זה ממלחמת מדין כן הכלים האלה יהיו של זהב וממנו תעשה כלי זהב לשרת באוהל מועד ממש להשי"ת וישארו קיימים נזכרין וז"ש אח"כ זכרון לבני ישראל לפני ה' כמו שיתבאר בע"ה ורמזו בדבריה' כי חלקם משלל שלהם היא וז"ש איש אשר מצא ואין איש אלא לשון חשיבות אז משה ויקח מאתם וכו' ולא רצה לשאול כן משאר אנשי הצבא כיון שלא התנדבו מעצמם בעין טובה וגם כי לא היו מחוייבים כנ"ל וז"ש אנשי הצבא בזזו איש לו ולא נתנו חלק לאהל מועד, ויקח וכו' חזר שנית לאמר ויקח וכו' להורות עוד שבח אחר בשרי האלפים הנ"ל כי לא די שהם לבדם הביאו אך שאר אנשי הצבא בזזו איש לו האמנם היו להם עין טובה בתכלית כי גם שהם לבדם הביאוהו כאשר נתנוהו ליד הגזברים משה ואלעזר אמרו להם רצונינו שיהי' זה זכרון לכל בני ישראל לפני ה' אעפ"י שאין להם חלק בו וז"ש ויקח וכו' כי כשלקחוהו מידם לא היו שם רק שרי האלפים וכו' וז"ש מאת שרי וכו' ואעפ"כ כאשר הביאהו אל אהל מועד הי' להיות זכרון לכל בני ישראל לפני ה' כי על דעת כן נתנוהו המתנדבים הנ"ל:או ירצה ויקרבו וכו' הנה בפ' כי תשא נצטוו ישראל שבכל עת שיפקדום יתנו מחצית השקל וזה לכפר על נפשותיכם שלא ישלוט בהם הנגף והנה אם משה והנשיאים הנקראי' ראשי המטות יפקדום היו ישראל עצמן מחוייבין לתת מחצית השקל כנ"ל. אמנם אלו היו הפקודים על אלפי הצבא לפי שעה כי הרי לא היו שרי המטות אלא שרי צבאות האלפים והמאות ההם בלבד כנ"ל בדרך הראשון וז"ש ויקרבו וכו' שרי האלפים וכו'. ואז ויאמרו אל משה הנה אלו אתם מלך ישראל או י"ב נשיאיהם נשאו ראש היו ישראל עצמן צריכין לתת השקלים האמנם אנו שאין אנו נשיאים אלא לפי שעה מנית אותנו שרי אלפים ועדיין עבדיך אנחנו. ואנחנו נשאנו את ראש אנשי המלחמ' לדעת אם חסרו ונפלו במלחמה והשי"ת עזרונו ולא נפקד ממנו איש ואין פירושו במלחמה אלא שאחר המינוי ופקידת ראש לא חל הנגף בנו כי ראה השי"ת כוונתינו לטובה ואעפ"י שאין אנו ושאין בכך כי לא נצטווינו למנותם עכ"ז אנחנו עשינו זה לפי שהרי לפי שעה מסרת אותם תחת ידינו. וז"ש אשר בידינו ולכן ראינו לדעת אם מת א' מהם במלחמה וברשות עשינו ואין לנו אשם למנותם ועכ"ז הש"י טזרונו ולא נפקד ממנו איש בנגף כמו שאירע במפקד דוד ויואב האמנם עדיין טינא בלבבינו אולי ח"ו יארע לעתיד איזה תקלה כי הרי הקב"ה ציווה כי תשא וכו' ונתנו וכו' ועי"כ ולא יהי' בהם נגף בפקוד וכו' ומכלל לאו אתה שומע הן. והנה אם באנו לאמר שאנשי המלחמה עצמם יתנו שקליהם לא ירצו לסיבה הנ"ל כי לא נצטוו בכך ולכן אנחנו השרים ונקרב את קרבן ה' לצורך חצאי של השקלים וזה לצורך לכפר על נפשותינו לפני ה' כנ"ל בפ' כי תשא לכפר על נפשותיכם. אמנם אם היינו מחוייבים מן הדין היינו נותנין בקע לגולגולת בכיון ועוד שהיינו נותנים מטבע מצוייר חצי שקל אבל כיון שאינו כך לפנים מן השורה לא דקדקנו בפרטות הנ"ל אלא אדרבה רצוננו לכוון לכוונה אחת טובה וזה כשלא יהי' הזהב מבתינו אלא מהשלל עצמו אשר נתן ה' לנו. וז"ש איש אשר מצא כלי זהב במלחמ' והרווחנו בזה שני דברים הא' שיהי' הקרבן מהשלל אשר נתן לנו ה' עצמו והב' כי נתננו יותר מן הראוי בקע לגולגולת. אלו היינו נותנין מטבע. אבל עתה כל אחד נותן כלי זהב שלם כפי אשר מצא אותו במלחמה יש שמצא טבעת קטן ויהי' קרוב למחצית השקל וביותר אך לא פחות. ויש מצא אצעדה זהב שיש בו כמה חצאי שקלים של כסף כי כל הכלים האלה הם שלמים והם זהב ועי"כ הקרבן הזה רב מאוד בעין יפה. וז"ש אח"כ ויקח משה וכו' את הזהב לאפוקי כסף כל כלי מעשה כלי גמור שלם כמו שהוא ראוי למעשה ולמלאכה וע"כ ויהי כל זהב התנופה ששה עשר אלף וכו' שקלי זהב ואלו נתננו בקע לגולגולת והם היו י"ב אלפים אלף למטה היו ששה אלפים שקלים כסף. ועתה היו ששה עשר אלפים. וגם שהי' שקלי זהב ולא כסף וזהו טעם צריכות הפסוק להודיע כי הי' זהב וכי היו כלים וגם שפרט אופן מעשיהם אצעדה וטבעת וכו' וגם ביאר סך מניינם ולרמוז כי קרבן זה לא הי' יען נצול מהמלחמה אלא כמנין כי תשא את ראש בני ישראל ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקוד אותם. וכמו שבארנו ענין אומרו עבדיך נשאו וכו' לכפר על נפשותינו. גם רמז לזה ואמר בסוף זכרון לבני ישראל לפני ה' לרמוז כי הוא ענין מחצית השקל שבפ' תשא אשר בו כתוב שם ולקחת את כסף הכפורים וכו'. והרי כל הכתוב הזה רומז אל הכתוב ההוא כי כנגד ולקחת וכו' אמר כאן ויקח משה וכו'. וכנגד ונתת אותו על עבודת אוהל מועד נאמר כאן ויביאו אותו אל אהל מועד וכנגד והי' לבני ישראל זכרון אמר כאן זכרון לבני ישראל לפני ה' וכו'. וכנגד מ"ש שם לכפר על נפשותיכם אמר כאן לכפר על נפשותינו לפני ה':או ירצה ויקרבו וכו' כי הם רצו להקריב קרבן לה' התכשיטין הללו לסיבה שנזכיר ונתייראו פן יחשדם משה בראותו כי מקריבים הם תכשיטי זהב ולא קרבן צאן ובקר אולי הי' קרבן על שחטאו גם הם בבנות מדין עתה במלחמה וכמ"ש תחלה הן הנה וכו' ע"ד פעור ולכן הקריבו את תכשיטי נשים כי אלו הי' קרבן תודה על הצלתם הי' מהראוי שיקריבו צאן ובקר לכן ויקרבו אל משה לא קריבת גופות כי עמו היו מספריה ודי בשיאמר ויאמרו אל משה הפקידים וכו' אבל הוא קריבה בדברים של ויכוח ע"ד מ"ש ויגש אליו יהודה וזה לבל יחשדם כנ"ל ולכן התחילו לו בראשונה לספר לו ענין המאורע איך הי' כדי להנצל מתוך החשד וז"ש ויאמרו אל משה עבדך נשאו וכו' וזה ראיה גמורה שלא חטאנו בבנות מדין כי הרי ע"ד כזבי לבדו מתו כ"ד אלף במגפה ולולא פנחס כלה את בני ישראל ח"ו בקנאתו. וגם שהי' שלא בשעת הסכנה ומכ"ש עתה שאם היו נשיה רבות וגם בשעת הסכנה ועכ"ז ולא נפקד ממנו איש ובכלל דבריהם רמזו אל מ"ש בספר הזוהר פ' בא על נא אדונים לאלה ישובו איש לביתו וכו' כי בהיות האדונים רשעים מוכרח שהעם יפלו במלחמה ואם אדונים ההם ימותו במלחמה אז ישובו שאר העם לביתם בשלום. וההיפך בהיות האדונים צדיקים כי זכותם יגן לעם שלא יפלו במלחמה. וז"ש עבדיך נשאו את ראש כלומר אנחנו בזכותינו שלא חטאנו נתנו הרמת ונשיאות ראש אל אנשי המלחמה שינצחו את המלחמה כי הרי האנשים ההם הם אשר בידינו ר"ל תחת ממשלתינו וזכותינו עמדה להם כנ"ל והנה לא נפקד איש ממנו פי' לא משרי האלפים והמאות אף לא מכלל אנשי המלחמה אשר שתי כתות הנ"ל הוזכרו בפסוק זה עבדיך נשאו את ראש אנשי וכו' ולא נפקד ממנו חוזר אל שתי כתות הנ"ל אל אנשי המלחמה ואל הנושאים ראשם וכבר נתברר בזה כי לא חטאנו עם בנות מדין ח"ו וא"כ כאשר עתה הראה אשר הקרבנו תכשיטין אלו אינם קרבן כפרת חטא ח"ו אלא קרבן קדוש לה' וז"ש ונקרב את קרבן ה', וא"ת א"כ למה לא הקרבתם קרבן תודה בקר וצאן אלא תכשיטי זהב אלו. ולזה השיבו ואמר איש אשר מצא וכך ירצה כי אלו התכשיטין הנה דרך מציאה מצאנום בהיותינו באים לשלול את החללים פגענו בנשים בנות מדין ומצאנו תכשיטין אלו המונחות בבשרן ממש והם טבעת ועגול וכו' אשר הם מוכרחים להמצא בבשרם ממש ואפשר כי בהיותינו מחפשים לגלות בשרם למצוא התכשיטין ההם אולי ח"ו מידי הרהור לא יצאנו בעל כרחינו בהיותינו מסתכלין בנשים ההם ובענין הרומז בפרט כי העינים אינם ברשותו של אדם ומפני כך התכשיטין אלו בעצמם אשר בהם חטאנו הקרבנום לה' משא"כ בכל שאר השלל כלל שלא הקרבנוהו זה ראי' אל האמור כי לא חטאנו ח"ו במעשה אשר אז היינו צריכים לכפר עלינו ממש כמ"ש כי יום כפורים הוא לכפר עליכם אבל עתה לא חטאנו אלא בהרהור הנפש בלבד ולכן אנו צריכין לכפר על נפשותינו ולא עלינו. גם רמז בזה באומרו לפני ה' כי חטא המעשה נגלה אבל זו הכפרה הוא על הרהור הלב שאינו נגלה אלא לפני ה' לבדו היודע תעלומות לב. ובזה יובן אומרו אשר מצא כי חטאנו בהרהור לבד ואף זה באונס במקרה דרך מציאה בעל כרחינו כנ"ל כי העינים אינם ברשות האדם. נמצא כי העיקר הראי' הוא מהיותם מקריבים תכשיטי זהב ולא משאר תכשיטין אלא מאלו הדביקים באשה בזרועה או בירכה או באזנה או בערותה ולא זולתה להורות כי אין שם אלא הרהור בלבד. ואף זה אינו ברצון אלא בהכרח דרך חיפוש כנ"ל ואז העידה התורה כי כן הוא וז"ש אח"כ זכרון לבני ישראל כי אלו ח"ו חטאו במעשה הי' הקרבן הזה מזכרת עון ח"ו ע"ד מנחת סוטה אבל עתה הנה היא זכרון לפני ה' להורות כי לא חטאו עתה ישראל במלחמת מדין ואדרבה מזכרת זכיותיהן ולא עונותיהם גם באומרו לבני ישראל רמז כי הקרבן הזה הוא זכרון מורה על היותם בני ישראל נפרדים לבדם משאר אומות ולא נתערבו בבנות מדין ח"ו:וידבר משה אל ראשי המטות וכו'. הזכיר ראשי המטות משא"כ בשאר ציוויים וזה לרמוז אל מ"ש בגמרא פרק שבועת הדיינים כל עבירות שבתורה נפרעין ממנו וכאן ממנו ומכל העולה ולכן לא ציווה ענין חומר הנדרים ושבועות לבני ישראל לכל יחיד ויחיד אמנם ציווה הדבר אל י"ב ראשי המטות הממונים על כל בני ישראל שישתדלו בענין זה לפרסם ענין חומר השבועה והנדר כי הנה לכל בני ישראל מגיע העונש כנ"ל ולכן הי"ב נשיאים יהי' שלוחי כל ישראל להשגיח בעדם שלא יענשו בעונש היחידים העוברים על השבועה. ושיעור המשך הכתוב כך הוא וידבר משה אל ראשי המטות ומה הוא שדיבר להם הוא לאמר ר"ל שיאמרו ויפרסמו אל כל בני ישראל חומר השבועה והנדר ויאמרו להה הנה זה הדבר היחידי הפרטי של עונש הנדר ושבועה ציווה ה' ולכן השתדלו שלא להכשל בה אבל בשאר המצות לא נצטווינו אנו לאומר' לכם כמו ענין השבועה וז"ש זה הדבר לאפוקי שאר המצות, או ירצה ירמוז למ"ש ז"ל כי אעפ"י שהנדר ניתר ע"י חכם לא נזכר בתורה עכ"ז החכם ע"פ דיבורו כשיאמר מותר לך הותר ונעקר הנדר מעיקרו ולכן אל ראשי המטות שהם חכמי הדור כי בימי משה לא היו ממנין ראשים על ישראל לולא בחיבת גדולת חכמתם ויראתם ולהם דיבר משה שהם יאמרו לישראל ענין היתר הנדר התלוי בדיבור החכם כנ"ל שאל יהרהרו ח"ו בזה. כי הנה זה הדבר שבדיבור בלבד יותר הנדר ע"י חכם הנה כן ציווה ה' אע"פ שאינו מפורש בכתוב וז"ש לאמר זה הדבר אשר ציוה ה', או ירמוז על משז"ל כי ענין הנדרים והשבועות כהררים התלוים בשערה מקרא מועט והלכות מרובות. כי הנה לא מתפרש בתורה זולתי דבר אחד בלבד הלא הוא איש כי ידור וכו' לא יחל דברו ואמנם שאר ענין הנדרים שבוטות ודיניהם הלכה למשה מסיני בעל פה וז"ש זה הדבר אשר ציווה ה' בתור' בכתב בלבד האמנם יש מלבד זה דינים לאין קץ שנאמרו לי בעל פה כנ"ל. או ירצה ירמוז אל מ"ש שלמה המע"ה טוב אשר לא תדור וכו' אמנם דוד אביו התיר לישבע לקיים את המצות ואדרבה מצוה היא לשבע בכך וכמ"ש נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך וכעובדא דההוא שבא לפני שמעון הצדיק וקווצותיו תלתלים ונדר בנזיר ואמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזירות אלא זה, ולכן דיבר משה אל ראשי המטות לאמר לבני ישראל להזהירם כי זה הוא הדבר אשר ציווה ה' הלא הוא כי איש כאשר יבא לידור נדר לא יהי' ע"ד הרשות אלא יהי' לה' לדבר מצוה הנוגע לכבודו ית' גם אם ירצה להשבע שבועה תהי' לאסור איסר על נפשו לאסור עצמו מדברים האסורים וזהו לאסור איסר מה שכבר נאסר בתורה בדברים הנוגעים אל הנפש המצווה בכך מפי הגבורה ואע"פ שכבר מושבע ועומד עניה מהר סיני ואי אפשר לו ליחל דברו של ה' אשר כבר ציווהו בכך בסיני עכ"ז יחזור וישבע עליו לזרוזי נפשי אם רואה יצרו מתגבר עליו כי ע"י השבועה יוסיף אומץ בעצמו וככל היוצא מפיו עתה בשבועה מובטח הוא שיעשה אותו ויקיימנו ואין בזה משום טוב אשר לא תדור פן ח"ו תדור ולא תקיים, גם לרמוז אל הנ"ל כפל לשונו באומרו ידור נדר השבע שבועה כלומר מה שכבר נדר ונשבע בהר סיני היא אשר הורשה לחזור עתה לדור ולישבע עליו והוא ענין לקיים את המצות אבל שאר נדרי ושבועות רשות ראוי לאדם שלא ידור וישבע עליהם אע"פ שיש להם היתר ואעפ"י שמקיימים וכמשז"ל ס' ריבוא עיירות היה לינאי המלך בהר המלך וכולם נחרבו על שבועות שוא בשבועה שאוכל עמך וכו' אעפ"י שהיו מקיימים אותם, או ירצה זה הדבר אשר ציווה ה' ירמוז אל מ"ש ר' עקיבא בפרק שבועות שתים היכן מצינו במדבר ומביא קרבן וכו' וראה משה כי ישראל יתמהו בציווי זה שיש בו בחינת דיבור בלבד ויש בו חיוב קיים וחיוב קרבן לז"א אל ראשי המטות החכמים שיאמרו לישראל כי נשתנה ענין הנדר והשבועה מכל שאר המצות כי זה הדיבור לבד של ענין הנדר והשבוע' הוא לבדו אשר ציווה ה' משא"כ בשום מצוה אחרת שאין אסורה תלוי בדיבור וז"ש לאמר זה הדבר אשר ציווה ה', או ירצה באומרו איש כי ידור נדר וכו' ירצה למ"ש שלמה המלך ע"ה טוב אשר לא תדור וכו' לא חדור כלל אע"פ שבדעתך לקיים נדרך האמנם אחר שכבר נדרת את אשר תדור שלם ולא תאמר כיון שהנדרים אינם הגונים לפניו ית' אין עלי כ"כ עונש אם לא אקיימנו. וזה שאמר איש כי ידור נדר לה' וכו' הנה מהראוי הי' שמתחל' דיבורו לא יתחיל להוציא ולדבר מפיו שום נדר כלל וז"ש לא יחל דברו מלשון תחל' כמו והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלישתים לא יתחיל בדבורו להוציא נדר בפיו אלא אם תרצה גמור בלבבך לעשות כך ולא הוציאנו בפיך ומן העת הראשון אני מזהירך שלא תתחיל לדבר ולהוציא הנדר מתוך פיך. האמנם אם עברת ע"ז וכבר נדרת הנה אז ככל היוצא מפיך וכבר נדרת אותו כן ראוי שתעשה וז"ש ככל היוצא כו':או ירצה הודיענו משז"ל בנדרים ושבועות עד שיהי' פיו ולבו שווין גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו אינו חייב והאמנם מצוה איכא בהכי כההיא עובדא דההוא דגמר בלבו למכור בכך וכך ונתן לו יותר ולא קבלו לקיים דובר אמת בלבבו וז"ש איש כי ידור נדר וכו' בינו לבין קונו בלבבו שאין מכיר בו אלא השי"ת וז"ש לה' או השבע שבועה וכו' על נפשו בתוך לבו אשר שם נפשו מן הראוי שלא יחל דברו לקיים ודובר אמת בלבבו אמנם לענין מעשה ולענין הדין אינו מחוייב אלא ככל היוצא מפיו יעשה הלכה למעשה:וע"ד רמז ירצה איש כי ידור וכו' הנה אמרו רז"ל על פסוק אל תתן את פיך וכו' אלו הנדרים כי בעונם בנים של אדם מתים וז"ש וחבל את מעשי ידיך אלו בניו של אדם ובנותיו וז"ש איש כי ידור נדר וכו' לא יחל דברו האמנם אם לא יחל ואדרבה יקיים נדרו אז שכרו כי כל היוצא מפיו יעשה ירצה במאי שאמר בספר יצירה כי פה של מטה היא מכוונת כנגד פה של מעלה ולכן פה עליונה הנקראת מילת הלשון ניתנה להכריע בין עשר אצבעות הידים ופה תחתון שהיא מילת המעור מכרעת בין עשר אצבעות הרגלים. ולכן פה בגי' מילה כי שתיהן מכוונות והנה כל אשר מקיים מוצא שפתיו פה עליונה בנדרים ושבועות מקיים מוצא פה התחתון שהם בניו ובנותיו והמחלל פה עליון בשבועה מחלל מוצא פה תחתון וז"ש וחבל את מעשי ידיך וגורם חבלה ומיתה לבניו הקטנים. עוד ירמוז דרך רמז כי כל מי שלא יחל דברו ר"ל שאינו משיח שיחות חולין כמו שהתפאר ריב"ז מעולם לח שחתי שיחות חולין שכרו הוא כי כל היוצא מפיו יעשה הוא ית' כמ"ש ותגזור אומר ויקם לו מידה כנגד מידה. עוד ירמוז אל מ"ש במשנ' כל העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד והענין כי כל דיבור ודיבור שמוציא האדם מפיו אם טוב ואם רע אם טוב הוא נברא ממנו מלאך טוב ואם רע רע. ולכן יזהר האדם שלא יחלל דברו בלשון הרע או בנבלות הפה או שבועות שוא ואל יאמר אין בזה מעשה אלא דיבור הקל דע כי אינו כן אלא ככל אשר יוצא מפיו של אדם כן יעשה מעשה גמור אם טוב בורא מלאך טוב ואם רע רע ולכן אל יחל דברו כנ"ל: