פרק י - לימוד ההלכה
מהי תכלית הלימוד?
ודעת לנבון נקל שתכלית הלימוד ועיקרו הוא בכדי לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא להלכה ולמעשה. וכמו שאמרו חז"ל בפרקי אבות (פרק ה'), הוא היה אומר, בן חמש עשרה לגמרא, בן ארבעים לבינה וכו', ופירש רש"י, בן חמש עשרה לגמרא, ללמוד גמרא ועומק הלכות, בן ארבעים לבינה, להבין דבר מתוך דבר ולהורות כהלכה.
וכן אמרו בגמ' ברכות (ח.) אמר רב חסדא מאי דכתי' (תהילים פז, ב) אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב. אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות, והיינו דאמר ר' חייא בר אמי משמיה דעולא מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד.
ולכאורה יש לשאול שהרי גם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לומדים תורה, וא"כ מדוע הקב"ה אוהב בדוקא שערים המצויינים להלכה?
אלא אף שבבתי כנסיות ובתי מדרשות לומדים תורה, מכל מקום אין לומדים שם הלכה למעשה אלא פלפול בלבד, ועל אף שגם הם עמלים בתורה, מכל מקום כתוב אוהב ה' שערי ציון, שערים המצויינים בהלכה, שערי ציון זה מקום שלומדים בו הלכה למעשה, וכותב המהרש"א בברכות שם שבזמן שבית המקדש היה קיים היה שם לשכת הגזית שמשם יוצאת הלכה פסוקה ע"פ סנהדרין, ועמהם ודאי שכינה שרויה. ועכשיו שחרב בית המקדש אותן ד' אמות של הלכה, שכל תלמיד חכם קובע לו לגרסתו בתלמוד, היא תחתיה להיות השכינה עמו ע"כ.
ולכן חובה קדושה על כל תלמיד חכם ובן ישיבה לקבוע זמן ללימוד הלכות פסוקות באורח חיים וביורה דעה, ולדעת מקור הדברים ושרשם, על פי הנאמר בבית יוסף. ולא יעסוק רק בפלפולים וכולהו תנויי בנזיקין (הליכות עולם ח"ח הל' ת"ת ס"ט).
וכן אמרו חז"ל (קידושין מ:) גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. וכן באבות (פ"ד מ"ה) נאמר שהלומד על מנת לעשות מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות. וכן הסביר המהרש"א (ברכות סג:) על הפסוק במשלי (פרק ל, לג) כי מיץ חלב יוציא חמאה וכו' שכשם שהמובחר שבחלב הוא החמאה, כך המובחר שבתורה הוא הוראה, ז"א הפיסגה של לימוד התורה הוא לימוד ההלכה ע"מ להגיע להוראה, ולכן אומרים חז"ל אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב, שהקב"ה אוהב את לימוד ההלכה יותר מכל לימוד אחר.
ותומכיה מאושר
ע"פ הדברים הללו מובנים דברי הגאון רבי משה פינשטיין בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סימן צד) שדן במה יש להעדיף להחזיק ולתמוך: בתלמידי חכמים מבוגרים מורי הוראה שאין להם פנאי להתפרנס כפי צרכם ועלולים הם להבטל מלימודם ומהוראתם, או בתלמוד תורה של תינוקות של בית רבן שאין להם מניין לממן את התלמוד תורה והוצאותיו?
והעלה להלכה שודאי שמצד הקדימה והחשיבות אין לך גדול יותר מלימודם של תלמידי חכמים המביאים להוראה ולמעשה, שאותן הקב"ה אוהב ביותר, ובלעדיהם חלילה עלולה התורה להשתכח מישראל, ועל כן להם משפט הבכורה בהחזקת תורתם ע"כ.
הנאה מיוחדת יש בלימוד ההלכה
אדם הלומד לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, יש לו הנאה מיוחדת מהלימוד, כדאמר רבי זירא (עירובין נה.) שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעיתו מה טוב (משלי טו). אימתי שמחה לאיש בזמן שמענה בפיו. ופרש"י מתי אדם שמח בתלמודו שיש לו מענה בפיו כששואלים אותו דבר הלכה. כיון שרואה פירות מלימודו, וזה בבחינת נוצר תאנה יאכל פריה, שלאחר לימוד של סוגיא הוא יודע כיצד לקיים מצוה זו, עם כל פרטיה וטעמיה, ומתי הדין לכתחילה ומתי בדיעבד.
משא"כ אדם הלומד גמ' כגון הלומדים בדף היומי, גם אם יזכור מה שלמד, איזו הנאה יש לו מלמוד זה הרי למוד זה בבחינת עוזבים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. שהרי אם ישאר עם הארץ בקיום המצוות מה יתן לו שיודע ש"ס בע"פ, בו בזמן שעובר על איסורי תורה ודרבנן בהל' שבת החמורות, הל' ברכות, נדה וכו'.
לא לחינם אמר המהרש"א בברכות (סג:) על הפסוק "כי מיץ חלב יוציא חמאה" דכשם שהמובחר שבחלב זה חמאה, המובחר שבתורה זה הוראה. ללמוד ע"מ להורות הוא הלימוד בדרגה הכי גבוהה שיש, וכמו שאומרת הגמ' מיום שחרב בית המקדש אין לו לקב"ה אלא ד' אמות של הלכה, והכוונה בד' אמות של הלכה היינו מקום קטן, שרק מעט בני אדם עוסקים בלימוד ההלכה, ורובם עוסקים בלימוד הגמ' והראשונים, ואינם יורדים עד ההלכה, דהיינו פלפול בעלמא.
כתבו הפוסקים שלימוד הגמ' אכן נצרך אבל לכמה שנים בלבד לערך 5 שנים שזה זמן הלימוד בישיבות, וזה כדי לחדד את השכל ולדעת כיצד ללמוד. אבל אברכים, צריך להיות לימודם בעיקר בלימוד המביא לידי מעשה ולא רק פלפול, וכמ"ש המשנ"ב בהקדמה, אף שלימוד בסדר קדשים חשוב מאוד. מ"מ "עיקר" לימוד האדם צריך להיות בלימוד המביא לידי מעשה. וכתב בספר חסידים (סי' תתריא) שצריך להקדים המסכתות חולין, שבת, וברכות שהם נצרכות כל יום.
ולכן עיקר הלימוד אצל אברכים נשואים צריך להיות בענייני או"ח ויו"ד הנוהגים למעשה גם בזמן הזה, כדי שידע לקיים המצוות כהלכתן, וגם להמנע מלהכשל באיסורי תורה ואיסורין דרבנן, ולא כמו שנוהגים מקצת תלמידי חכמים בכוללים מסויימים שעוסקים בכל זמנם רק בפלפול בסדר קדשים וטהרות שאינם נוהגים למעשה כלל בזמן הזה, אלא הלכתא למשיחא, שהוא בבחינת דרוש וקבל שכר, ואילו בעניינים הנוהגים בזה הזמן אין להם חלק ונחלה, ופעמים רבות נכשלים גם בדברים הידועים לבעלי בתים הקובעים עתים לתורה באו"ח ויו"ד. וכבר צווחו על זה קמאי (ברכות כט.) ברכת מזונא לא גמרינן ואתנויי מתנינן?
ולכן גם אותם הלומדים פלפול יש להם ללמוד הלכות הנוהגות בכל יום כגון: שבת, ברכות, נדה, בשר וחלב וכדו' כדי שידעו כיצד לנהוג הלכה למעשה בדברים הנוהגים יום יום, שהרי כל אברך הוא הפוסק את ההלכה בביתו, וצריך להכריע בכל דבר אם מותר או אסור בכל הלכה ששואלים אותו, ואם בכל שאלה יענה שדין זה צריך לשאול ת"ח, אז מה מועיל כל הלימוד אם אינו יודע כיצד לקיים את מצוות ה', כל שאלה ששואלים אותו נראית בעיניו שאלה שצריכה דעת תורה, בו בזמן שדין זה כתוב בשו"ע אם מותר או אסור, ומכיון שאינו לומד שו"ע אינו אם מותר או אסור.
הלימוד שיוצאים בו י''ח ת''ת
וכבר כתב הש"ך (סי' רמו סק"ה) בשם הדרישה, שיש בעלי בתים נוהגים ללמוד בכל יום גמרא פירוש תוס', ולא שאר הפוסקים, ומביאים ראיה מהא דאמרי סוף נדה, תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא. אבל לי נראה שיש ללמוד דברי הפוסקים דיני תורה כמו הרי"ף, מרדכי, הרא"ש ודומיהן, דזהו שורש ועיקר לתורתנו ואינם יוצאים כלל בלימוד גמ' פירוש תוס'. דהא דתנא דבי אליהו פרש"י השונה הלכות, פירוש הלכות פסוקות. ומ"ש ר"ת כאן ש"ס בבלי בלול וכו'. קאי אמה שכתב רבינו לפני זה אלימוד תשע שעות ביום. דכיון שיש לו פנאי גדול ילמד בש"ס, אבל הנך בעלי בתים שאינם לומדים רק שלוש או ארבע שעות לא ילמדו בש"ס לחוד, כן נראה לי עכ"ל. והביא דבריו המשנ"ב (סי' קנה סק"ג). וכן פסק הגר"ז (הל' ת"ת פ"ב סעי' ט) שאדם שאין לו פנאי הרבה, צריך שיהיה כל לימודו בדינים המביאים לידי מעשה, שהם ההלכות הצריכות לכל אדם לדעת אותם, כדי לקיים המצוות, ולהזהר שלא להכשל באיסורים ח"ו.
למי מתאים לימוד דף היומי
ומבואר בש"ך שבעלי בתים של זמנם היה להם פנאי ללמוד שלוש או ארבע שעות ביום, ואפ"ה אמר שאין להם ללמוד רק בש"ס אלא יש להם ללמוד הלכה כדי לדעת את הדרך אשר ילכו ואת המעשה אשר יעשון. וא"כ כל שכן וקל וחומר בעלי בתים בימינו שיש להם רק שעה או שעה וחצי ביום להקדיש ללימוד, שאין להם לקבוע את לימודם בלימוד דף היומי, אלא צריכים ללמוד הלכה דוקא.
ומה שתקנו בסוף שיעור דף היומי לימוד הלכות היוצאות מאותו דף שלמדו, אין יוצאים בזה י"ח לימוד הלכות, משום שהרבה פעמים ההלכות הם הלכתא למשיחא, בעניני קרבנות וכדו', ואף בהלכות נשים ונזיקין אין לו נפק"מ כלל כיון שהם הלכות שאינם מעשיות יום יום ויותר שייכות לדיינים ומורי הוראה.
אין כונתנו לזלזל ח"ו בלימוד דף היומי, אלא כונתנו לומר שלא לכל אדם מתאים לימוד זה. אותם שקובעים מספיק זמן ללימוד ההלכות, ובנוסף יש להם גם זמן לחזור על אותו דף שלמדו אותו יום, לימוד זה יכול להתאים. אבל אותם שבקושי יש להם זמן ללמוד הלכות והולכים ולומדים דף היומי, אין הם יוצאים י"ח מצות תלמוד תורה, כמ"ש הש"ך והמשנ"ב. וודאי שמי שיש לו רק שעה אחת ללימוד ביום אין לו להשתתף בשיעור זה, וצריך לחפש לו שיעור בעניני הלכה שידע את הדרך אשר ילך בה והמעשה אשר יעשה.
ואחר שהש"ך פסק כן להלכה, וכן המשנ"ב הביא דבריו, א"כ הרי זו הלכה פסוקה שכך צריך לנהוג, ופוק חזי שרוב רובם של בעלי בתים הם אלו המשתתפים בשיעור "דף היומי".
וכן כתב בשו"ת תשובה מאהבה ח"ב בפתיחה וזה תורף דבריו. "וזה השולחן אשר לפני ה' שמו נאה לו שולחן ערוך אורח חיים, אשר בו כל ההנהגות והדינים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ובו הלכתא רבתי לשבתא וברכות הנהנין ויתר ההלכות, ולא כאשר ראיתי כמה מההמון שלומדים בכל יום דף גמרא ואינן יודעים דיני ברכות הנהנין והלכות שבת, וכמ"ש הש"ך הנ"ל שבכל כיוצא בזה צריכים ללמוד פוסקים" ע"כ.
אלא שהיצה"ר אומר לאדם, שכדאי לו מאוד להשתתף בשיעור "דף היומי", כיון שלאחר שבע שנים מסיימים את כל הש"ס. אבל למעשה גם כאשר מסיימים את כל הש"ס ישנם כאלו שיתביישו לומר שסיימו את הש"ס, כיון שע"פ האמת הם לא יודעים אפילו דף אחד בע"פ, א"כ מה שוה כל הלימוד, על כך נאמר קובץ על יד ירבה והון מהבל ימעט (משלי יג, יא), טוב מעט בכונה מהרבה בלא כונה, יותר שוה לאדם ללמוד מסכת אחת ולדעת אותה טוב עם ההלכות היוצאות ממנה, מאשר ללמוד ש"ס שלם ולא לדעת כלום.
וזה נאמר גם על אברכים הלומדים רק פלפול בעלמא ואין לומדים לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, שיש להם לקבוע זמן בכולל ללמוד הלכות. שהרי מה התועלת בכך שיודעים ש"ס בע"פ, ואין יודעים דיני ברכות, שבת, נדה, וכדו'. אפשר לעבור על איסורי תורה חמורים ביותר כאשר לא יודעים את הלכה.
ידועים דברי רבי יהונתן אייבשיץ בספרו יערות דבש (ח"א דף טז) שכל שאינו לומד הלכות שבת על בוריין וחוזר עליהם לפחות פעמיים ושלוש, לא יוכל להמלט מחילול שבת בשוגג הן בדאו' והן בדרבנן.
וידוע הוא שכאשר לא לומדים הלכות שבת אז "חושבים" שיודעים הלכות שבת, ורק כאשר מתחילים ללמוד את ההלכות, רואים עד כמה אינם יודעים, וכמה פעמים נכשלים בחילולי שבת, ואף שהוא בשוגג, מכל מקום חילול שבת הוא. והוא הדין בהלכות נדה, אם לא יודעים את ההלכות כמו שצריך אפשר לעבור על איסורי כרת.
והגרוע מכל, מכיון שאינו יודע שעובר איסור, אינו יודע שצריך לחזור בתשובה, וכך ממשיך לו אותו אברך שנים על גבי שנים לעבור על איסורי נדה, חילולי שבת, ברכות לבטלה, ואינו מבין מדוע אין סייעתא דשמיא בעבודת ה'. מאחר ונכשל בכמה וכמה עבירות תמידיות כמובן בשוגג, מימלא הדבר יוצר מחיצה בינו לבין ה' יתברך. ולכן אין סייעתא אין הצלחה בלימוד, אין ברכה במעשה ידיו וכו', וכל זה מחמת שאין לומדים הלכות.
אומר הנביא ישעיה (פרק נח, ב) "ואותי יום יום ידרשון ודעת דרכי יחפצון". אדם שחפץ לדעת מהו רצון ה', חייב ללמוד הלכות יום יום, ורק ע"י לימוד ההלכות ניכר שחפץ לדעת מהו רצון ה', וכיצד הוא רוצה שנקיים את התורה. שאם אינו יודע כיצד לקיים כל מצוה ומצוה לפי ההלכה אינו יודע כיצד מקיימים את התורה ומצוותיה.
שואל כעניין ומשיב כהלכה
וראה בספר חובות הלבבות בהקדמה (עמ' לו) שנשאל מאחד מן החכמים על שאלה נכרית מעניין דין הגירושין. והשיב את שואלו, אתה האיש השואל על מה שלא יזיקנו אם לא ידעתו, הידעת כל מה שאתה חייב לדעת מן המצוות, אשר אינך רשאי להתעלם מהן ואין ראוי לך לפשוע בהן, עד שנתפנית לחשוב בשאלות נכריות (בלתי חשובות) אשר לא תקנה בהן (בידיעתן) מעלה יתירה בתורתך ואמונתך, ולא תתקן בהן מעוות במידות נפשך. והנה אני נשבע כי חמש ושלושים שנה אני מתעסק במה שצריך לי ממצוות תורתי, ואתה יודע רוב טרחי בעיון ורוב הספרים (הרבים שיש לי) אצלי, ולא פניתי לבי למה שפנית לבך לשאול עליו עכ"ל. והאריך להוכיחו ולביישו על זה. מבואר עד כמה צריך האדם להשתדל שרוב עיסקו יהיה בדברים המביאים לידי מעשה ולא בפלפולים בעלמא, וכמ"ש בהקדמה למשנ"ב שאע"פ שהלימוד בסדר קדשים חשוב, מ"מ עיקר הלימוד צריך להיות בלימוד המביא לידי מעשה.
הסיפוק שיש מלימוד ההלכות
לא לחינם אדם הלומד לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא יש לו הנאה מיוחדת מהלימוד, כיון שרואה פירות מלימודו, ויודע כיצד לקיים את המצוות, בבחינת נוצר תאנה יאכל פריה, שיודע כיצד לקיים כל הלכה, ובמה נחלקו הראשונים והאחרונים, מתי בדיעבד, ומתי לכתחילה, ועוד שיודע לענות כששואלים אותו.
וכשלא יודעים את כל הפרטים שבהלכה, אז מערבבים את הדברים.
מה שחושבים שזה לכתחילה, אין זה נכון, אלא זו חסידות וחומרא, וכך מצוי בהרבה פעמים.
ומה שחושב לאיסור, אין זה איסור כלל אלא היתר, ולכן כשהוא מסתכל על שאר אנשים שעושים כך חושב אותם לעוברי עבירה, בו בזמן שכך הוא הדין, וכיוצ"ב.
ועל כך אומרים חז"ל (עירובין נה.) רבי זירא אמר, שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעיתו מה טוב (משלי טו) אימתי שמחה לאיש בזמן שמענה בפיו. ופרש"י מתי אדם שמח בתלמודו, שיש לו מענה בפיו כששואלים אותו דבר הלכה.
מהו לימוד תורה לשמה
נאמר בפרקי אבות (פ"ו מ"א) רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה. וביאר בספר רוח החיים (לר' חיים מוולאז'ין) שעניין הלשמה עיקרה לשם אהבת התורה ליגע ולעמוד על שורשה, אבל אם יחשוב אדם כי לשמה הכונה לדבקות וא"כ לדעתו ולדמיונו יחשוב שיעסוק בשירות ותשבחות ובפרט בספר תהילים מנעים זמירות ישראל, לא כן הוא וכו'. לפי שעיקר הלימוד לא לעסוק רק בדבקות, כי אם להשיג ע"י התורה המצוות והדינים, ולידע כל דבר על בוריו כלליה ופרטיה, ולזה צריך ללמוד ביגיעה עצומה להשיג אמיתת כונת התורה לפי השגתו וכו' עכ"ל.
מבואר שלימוד תורה לשמה הוא לימוד ההלכה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, שע"י לימוד התורה ידע כל מצוה ומצוה, וכל הלכה הלכה כלליה ופרטיה על בוריה, ולזה אפשר להגיע אך ורק ע"י לימוד מעמיק של ההלכות.
ולפי"ז יוצא שרצון הבורא הוא שהאדם יתקרב אליו (דהיינו הדבקות) ע"י לימוד מעמיק של ההלכות, שבכך ידע כיצד לקיים המצוות. שאם היה חפץ הבורא רק בדבקות אליו, היה מספיק לקרוא כל היום תהילים ובכך היה דבק בהקב"ה. בורא עולם נתן לנו את התורה והמצוות כדי שע"י לימוד מעמיק בתורה נתקרב אליו, ולכן צריך ללמוד בעמל וביגיעה להשיג אמיתת כוונת התורה בכל מצוה והלכה.
לכן נאמר במשלי כי מיץ חלב יוציא חמאה, וביאר המהרש"א ברכות (סג:) דכשם שהמובחר שבחלב זה החמאה, כך המובחר שבתורה היא ההוראה, וכתוב במדרש אלף נכנסים לישיבה אחד יוצא להוראה.
השפיץ שבתורה
נמצא שאדם הלומד לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא צריך לדעת שהוא עוסק בסוג הלימוד בדרגה הגבוהה ביותר, שהרי המובחר שבתורה זה הוראה ולא פלפול בלבד. וכמובן שבהוראה ישנם דרגות, אבל עצם זה שמגיע להוראה הוא נמצא במחלקה הראשונה אצל בורא עולם. שעל כך אמרו חז"ל (בברכות ח.) אמר רבי חייא ברבי אמי משמיה דעולא, מיום שחרב בית המקדש אין לו לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה "בלבד".
וכן כתב החזו"א בספרו אמונה ובטחון (פ"ג סעי' ט) שלימוד בעיון בהלכה עד שמגיע להלכה ברורה בכל הסעיפים המסתעפים, הוא לימוד של שנים רבות בשקידה נמרצת, כי הסתגלות העיון הזה הוא תכלית ידיעת התורה שהפליגו חז"ל שא"א לקנותה בדרך עראי במיעוט השתדלות. ואמרו שהתורה נקנית במ"ח קניינים, וכולם יציאה מגדר הטבע והרגל האישיות להכנס בדרכי השלמות עד שלא תפריעהו טבעו את רב מסירותו ועוצם שקידתו, לכן לא יתן שינה לעיניו ותנומה לעפעפיו.
וכן כתב בספר רוח חיים (פ"ו מ"א) ד"ה "או" שכשהאדם מיגע את עצמו בדבר הלכה בפשטות בודאי השכינה שורה עליו בשעת לימודו ממש, כמאמר חכמינו זכרונם לברכה אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד.
סיני ועוקר הרים, סיני עיקר
הגמ' בברכות סד. מביאה שרב יוסף היה נקרא סיני לפי שהיה בקי בברייתות, ורבה בר נחמני היה נקרא עוקר הרים שהיה חריף ומפולפל בתורה. והגיע היום שחכמים נצרכו שאחד מהם יהיה ראש ישיבה, ושלחו לחכמי ארץ ישראל, סיני ועוקר הרים איזה מהם קודם למנותו ראש ישיבה, וענו להם סיני קודם שהכל צריכים למרי חטיא. ובגמ' בבא בתרא (קמה:) הגמ' מונה כמה סוגים של לומדי תורה, והגמ' ממשילה את בעל הפלפול לאדם עשיר במטבעות כסף, ואת הסיני (בעל השמועות) לעשיר שיש לו הרבה תבואה באוצרותיו, והכל צריכין למרי חטיא.
והסביר הבאר שבע (הוריות יד.) ד"ה "דאמר", כלומר אפי' העשיר במטבעות דהיינו בעל הפלפול צריך לבעל השמועות, אלמא דסיני עדיף, וטעמא דמילתא שכולם צריכין לו ואפי' העשיר במטבעות לבעל החיטים. משום שאיך יעזרו מטבעות הכסף לבעליהם אם אינו יכול לקנות בהם חיטים. אבל בעל החיטים דהיינו (בעל השמועות) אינו צריך לכולם שגם אם אין לו מטבעות לקנות את שאר בדברים שצריך, מ"מ יכול לחיות עם החיטים לבד. וכתב המהרש"א ב"ב (קמז.) ד"ה "ויו"ט" שהסיני נקרא בעל חיטים לפי שהחיטים מביאים דעת לאדם, כמו ששנינו בברייתא, אילן שאכל ממנו אדם הראשון, רבי יהודה אומר חיטה היה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן.
יגעתי ומצאתי תאמן
אמר רבי יצחק (מגילה דף ו:) אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמן, לא יגעתי ומצאתי אל תאמן, יגעתי ומצאתי תאמן, הני מילי בדברי תורה, אבל במשא ומתן סייעתא הוא מן שמיא. ולדברי תורה לא אמרן אלא לחדודי, אבל לאוקמי גירסא סייעתא מן שמיא היא, ופרש"י לאוקמי גירסא, שלא תשתכח ממנו, סייעתא דשמיא, ויש יגע ואינו מוצא.
ופירש הבית הלוי (פרשת יתרו) שהיגיעה היא רק לידע הפלפול של תורה, אבל לאוקמי גירסא שיהיה יודע ההלכה על בוריה ולא תשתכח ממנו צריך סייעתא דשמיא דלזה צריך שיסכימו מן השמים, וא"כ הרי צריך שיהיה לאדם זכות ע"י מעשים טובים ולימוד לשמה שיסכימו לו. ובכתב סופר ביאר דהחילוק בין "לחידודי" "לאוקמי גירסא" הוא שאם תכלית לימוד האדם היא רק ללמוד ולא כדי לעשות אז צריך לייגע את עצמו, אבל אם הלימוד הוא על מנת לקיים דהיינו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא יש לו סייעתא מן שמיא, וכן בלומד שלא ישכח תלמודו.
ידוע מה שהפליגו חז״ל בגודל מעלת לימוד וברור ההלכה, ובמסכת ברכות (ח.) אמר רב חסדא מאי דכתיב אוהב ה׳ שערי ציון מכל משכנות יעקב, אוהב ה׳ שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות, והיינו דאמר ר׳ חייא בר אמי משמיה דעולא מיום שחרב בית המקדש אין לו לקב״ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד. עד כאן. וממ״ש אוהב ה׳ שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ״ובתי מדרשות״ מבואר שגם בתי מדרשות שלומדים והוגים בהם בתורה אינם
מגיעים למעלתם של הלומדים להלכה, והטעם נראה כי הלומד והוגה תורה ואינו ממשיך לברר את ההלכה היוצאת משמועה שלמד, הנה הגם ששכר לימוד תורה בידו מ״מ כשיגיע מעשה לידו אפשר שיכשל כיון שאינו בקי בהלכה, ועיקר לימוד התורה הוא ללמוד על מנת לעשות, וע״כ גדולה מעלת הלומדים ומבררים ההלכה מהלומדים תורה בלי בירור ההלכה.
ובמסכת סוטה (בא.) תניא את זו דרש רבי מנחם בר יוסי כי נר מצוה ותורה אור, תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור, לומר לך, מה נר אינה מאירה אלא לפי שעה, אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה. ואת התורה באור, לומר לך מה אור מאיר לעולם אף תורה מגינה לעולם וכו'. משל לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפילה ומתיירא מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ומחיה רעה ומן הליסטים ואינו יודע באיזה דרך מהלך. מזדמנה לו אבוקה של אור ניצל מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים, ועדיין מתיירא מחיה רעה ומן הליסטים ואינו יודע באיזה דרך מהלך. כיון שעלה עמוד השחר ניצל מחיה רעה ומן הליסטים, ואינו יודע באיזה דרך מהלך. הגיע לפרשת דרכים ניצל מכולם. וכו'. מאי פרשת דרכים וכו'. מר זוטרא אמר זה תלמיד חכם דסלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא. ופרש״י, מאי פרשת דרכים, מהו מדמה להגיע לפרשת דרכים, דהא אבוקה היינו מצוה, עמוד השחר היינו תורה, אלא פרשת דרכים מאי היא דסלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא, וה׳׳ק עלה עמוד השחר ניצול מן החיה וכו׳ זכה לתורה ניצול מיצה״ר ומן החטא. ועדיין אינו יודע באיזו דרך מהלך, אם יזכה שיסייעוהו מן השמים להתקבל דבריו בין חביריו להורות כהלכה וכמשפט. הגיע לפרשת דרכים כלומר זכה לכך ניצול מכולם. ע״כ. מבואר מזה שאף ת׳׳ח שזכה ללמוד תורה המצילתו מן היצה״ר ומלחטוא, מ״מ עדיין אינו יודע באיזה דרך מהלך, והיינו כמש״ל שיכול להכשל מחוסר ידיעת ההלכה, אע׳׳פ שאינו נכשל ע״י יצה״ר. ורק כשהגיע לפרשת דרכים דהיינו לברור ההלכה לדעת איזה דרך ישכון אור בדין זה או אחר אז ניצול מכולם.
וכתב רבינו חננאל מסכת עבודה זרה (יז:): אמר רב הונא כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה שנאמר וימים רבים לישראל ללא אלקי אמת וללא כהן מורה וללא תורה, מאי ללא תורה, כל העוסק בתורה בלבד ואינו מתעסק במצות ״וגם להוציא הדין לאמיתו וההוראה כתקנה״ כאילו גם תורה אין לו עכ׳׳ל.
פוק חזי מה חושבים במתיבתא דרקיעא על בירור ההלכה, ראה בשו״ת מן השמים (סי׳ לב) ששאל אם מותר לכתוב בחוה״מ חידוש שנתחדש לחכם בפירוש פסוק או הלכה שאם לא יכתוב עתה אפשר שישכח. וכתב וז״ל: והשיבו (מן השמים) אוהב ה׳ את שערי ציון מכל משכנות יעקב. אוהב ה׳ שערים המצויינים בהלכה. ולא הבנתי התשובה, ובלילה השנית שניתי ושאלתי לפרש לי התשובה או להשיב תשובה אחרת מבוארת, והשיבו כבראשונה. ופירשו לי, אוהב ה׳ שערים המצויינים בהלכה כשמחדשים חידוש בהלכה ומעמידין אותה על בירור״, אותן שערים נאהבים לפני המלך הגדול יותר מכל משכנות יעקב המקיימים בהם שאר המצוות. ״וכל מי שמחשב מחשבות וסובר סברות בהלכות חמורות ובפסקים החמורים נאהב ונחמד לפני המלך העליון וזהו שאמרו (ברכות ו:) אגרא דשמעתא סברא. והדברים והמחשבות ההם הם כמרגליות היקרות בעיניו״ ואם על אבידת כסף אחת או שוה כסף התירה תורה לעשות מלאכה בחוה׳׳מ, כ״ש שיש להתיר על אבידת המרגליות היקרות ההם לכתבם ולחתמם למען לא יאבדו וכו׳ עכ״ל. נמצינו למדים מכ״ז גודל חשיבות לימוד תורה ובירור ההלכה וההוראה למעשה.
והגאון חזון איש זצ״ל באגרת הבטחון (פרק ג׳) כ׳ וז״ל: תלמיד חכם היינו חכם גדול בהלכה היודע את עומק המו״מ של הלכה ע״פ המקובל בידינו מדור דור ולמד רוב מקומות התלמד. ואם אינו חכם בזה אף שלומך אגדה וספרי יראה, כל שאינו יודע לישא וליתן בהלכה ברוב המקומות בתלמוד ע״פ הפוסקים אינו בכלל תלמיד חכם עכ״ל.
וכתב הפלא יועץ (ערך "אסופה") וז"ל: כמה טובה עשו לנו בעלי אספות. רבותינו הקדושים אשר בכל דור ודור זכו וזכו את הרבים, זכות הרבים תלוי בם, שאלמלא הם נשתכחה תורה מישראל, ובפרט כגון אנן דור יתום, יתמי דיתמי, אשר טרדות הזמן רבו עלינו ואין הפנאי מסכים אתנו כל כך ללמד בשקידה כל כך כמו הראשונים ודעתנו קצרה. ואם נבוא ללמד ספרים הרבה אין קץ ומי הוא זה אשר תשיג ידו להיות כל הספרים נמצאים אצלו. אבל על ידי האספות נוכל לצאת מעט ידי חובתנו: ובכל דור צריכים האספות כמו שעשה הרמב"ם וה"טור" והרב "בית יוסף" והרב "כנסת הגדולה" ורבים כמוהם שהיו לנו לעינים, ומהם יראו וכן יעשו בכל דור ודור, כל תלמיד חכם אשר חננו ה' דעת וספרים הרבה ישתדל להועיל לרבים בדברים הנצרכים מאד, כאמרם (ברכות סד, א) הכל צריכים למרי חטיא. ויעשו אספות כיד ה' הטובה עליהם, מי מקצורי דינים על ארבעה טורים, מי מכללים, מי מהקדמות לדרושים, ומי מתוכחת מוסר וכדומה, כל אשר עושים חסד גדול יחשב, ואין לך חסד גדול מזה שהוא חסד בנפש, ועושי אלה הם מזכים את הרבים וזכות הרבים תלוי בם, ואל יחושו ללעג השאננים שאומרים, מה הועילו אלו החכמים בתקנתם לשנות לנו את הידוע ומפרסם בספרים, אין זה כי אם ללקט כסף וליטול את השם שהוציאו ספר. שרי להו מרייהו למדברים כן, כי לא צדקו, שודאי הגמור יותר טובים לנו אלו הספרים של אספות מכל חבורי הפלפולים והחריפות, כי מה יתן ומה יוסיף לנו אלו החבורים, רבים הם מתעפרים בעפר אין דורש ואין מבקש, שכל חכם רוצה להיות מבין מדעתו ולישא וליתן בהלכה כפי השגתו, ואם ירצה אדם ללמד כל חבורי הפלפולים והחריפות, יכלו שנותיו ולא ילמד אחד מני אלף מהדברים שצריך ללמד, וכדאמרו בש"ס (ערובין מח, א) אי דיקנא לא גריסנא. מה יתן ומה יוסיף לנו לידע הויכוח שהיה בין שני תלמידי חכמים, שזה אומר בכה וזה אומר בכה, ואם כדי ללמד דרכי הפלפול והחריפות וחדוד השכל, הלוא יש די לנו בתורתן של ראשונים, זכרונם לברכה, אשר לבם פתוח כפתחו של אולם וחכמתם ניכרת מתוך דבריהם. אבל אלו הספרים של האספות תועלתם מרובה כאמור, ולכן כל תלמיד חכם ירדוף אחריהם כאשר ירדוף הקורא בהרים, ויד כל ממשמשת בהם כל שעה, כי בזמן הזה הקיצור הוא מטבע חריף אהוב ונחמד לכל, ואומרים דרך צחות (רות ב, ד) "ויאמר לקוצרים ה' עמכם " עכ"ל.
לימוד הלכות שבת
בספר יערות לרבי יהונתן אייבשיץ (ח"ב דרוש ה) כתב וז"ל: לכן בני ואחי, הנה ימים באים ימים נוראים, עת לכבס שמלתכם ולטהר בטהרת הקודש, כי בעוד שלושה ימים יביא ה' במשפט על כל דבר נעלם, ואיך נרים ראש, הלא בושנו במעשינו והעיקר תלוי בתשובה, והיינו לא בבכי לבד, רק לעשות גדרים ומשמרת מבלי לחטוא עוד, והוא לפשפש בכל עבירה ולעשות גדר ומשמרת, אשר לזה צריך התעוררות, כי בלי תורה אי אפשר בתשובה, כי תורה היא המעוררת לתשובה, היא המלמדת לאדם דעת. ולא תורה של פלפול, רק עיקר תורה ללמוד שולחן ערוך לדעת דרכי ה', אוי לנו! מי שאינו בקי בהלכות שבת לדעת פרטיה, איך יוכל להתפאר שקיים מצות שבת? ואין דרוש שאין אני מזהיר בכם בדבר זה, ובדרוש הקודם בררתי לכם כמה דברים שאדם דש בעקביו בעבירות, מה שנעלמה מאתו הידיעה בחילול שבת.
אוי לי! ווי לי בחילול שבת! כי כולם בני תורה ואין להם להתנצל כי קצרה שכלם ללמוד, כי הם בעלי דיעה תהילה לאל, ולומדים פשטים ופלפולים מצפצפים כעגור, והלכות שיש בהם חיי נפש מניחין, וימותו בלי חכמה ללמוד אורח חיים ועוברים על כמה מצוות, ואומרים אין פשע וכו'. וכהנה רבים האיסורים בכל דיני מועד וחול המועד, וברכות ונטילת ידיים וברכת המזון. ובעוונותינו הרבים אין איש שם על לב ללומדם כראוי. והדיינים מעמיקים בחושן משפט כי לחמם הוא, ובאורח חיים נטו מנהלם ועקבותם לא נודע להם, חבל על דלית ליה מבוא לשער אשר לה' צדיקים יבואו בו, והוא אורח חיים עכ"ל.
מבואר שרמז בדבריו שרוב בנ"א אוהבים פלפולים, ומניחין את לימוד ההלכה, ועל ידי כן עוברים כמה וכמה עבירות בדיני ברכות, שבת, נדה, בשר וחלב, שמאחר ואינם לומדים האיך ידעו במה נכשלו.
ההבדל בין אחד שלומד, לשאינו לומד תורה הוא, שהלומד ככל שלומד רואה עד כמה אינו יודע, ועד כמה יש לו להשלים. ואילו אותו שאינו לומד, כיון שאינו לומד חושב שיודע הכל ואינו שם לב על עבירות שעובר, כיון שאינו יודע מהי עבירה ומהי מצוה, מצוה הוא מפרש עבירה, ועבירה מפרש מצוה.
כל השונה הלכות
נאמר במסכת נידה (דף עג:) תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא שנאמר (חבקוק ג- ו) הליכות עולם לו אל תקרי הליכות אלא הלכות. ופרש"י ד"ה "הלכות" משנה וברייתא הלכה למשה מסיני. וכתב המאירי בסוף נדה ד"ה "כל", כל השונה הלכות ר"ל שאחר ששנה הסוגיא דרך מחקר ומשא ומתן מעלה בידו הראוי לברור דרך פסק, וקובען לעצמו הלכות הלכות, מובטח לו שהוא בן העולם הבא, שעל ידי כך מתישר בהוראה יפה יפה, ונמצא מזכה את הבריות בהוראותיו ואינו מכשילן כשאר התלמידים שאין נוהגין כן, והביאה דרך רמז מדכתוב הליכות עולם לו, אל תיקרי הליכות אלא הלכות, ר"ל אם הוא שונה הלכות על הדרך שביארנו, עולם לו עכ"ל. וכבר כתב המשנ"ב בהקדמה, אף שלימוד בסדר קדשים חשוב מאוד. מ"מ "עיקר" לימוד האדם צריך להיות בלימוד המביא לידי מעשה. ז"א גם כאשר לומד פלפול בלבד שאין בלימוד זה דבר שמביא לידי מעשה בימינו, מ"מ צריך שעיקר העיסוק יהיה בלימוד המביא לידי מעשה, וכן כתב הדרישה (יו"ד סימן רמו סק"ב).
לפסוק הלכה מתוך השו''ע
ידועים הדברים שאין לפסוק הלכה לא מתוך המשנה, ולא מתוך הגמ' ולא מתוך הראשונים, וגם מתוך השו"ע אין לפסוק הלכה עד שיעיין היטב בב"י ויראה כיצד פסק בדין זה, וכיצד הכריע. שאפשר שיקרא סעיף בשו"ע ויטעה משום שהדין אינו כך כלל, כיון שבב"י ביאר אחרת ממה שהבין.
אומרת הגמ' (סוטה דף כב.) התנאים מבלי עולם, מבלי עולם ס"ד, ופרש"י מה הם גורמין לאחרים? שמורין הלכה מתוך משנתן. תניא נמי הכי א"ר יהושע וכי מבלי עולם הן, והלא מיישבי עולם הן שנאמר הליכות עולם לו, אלא שמורין הלכה מתוך משנתן. ופרש"י שמבלין עולם בהוראת טעות, דכיון דאין יודעים טעמי המשנה, פעמים גורמים שמדמים לה דבר שאינו דומה, ועוד יש הרבה משניות דאמרינן הא מני פלוני היא ויחידאה היא ולית הלכתה כוותיה, ועוד שאין יודעים במחלוקת תנאים ראשונים הלכה כדברי מי, הלכך מורין הוראת טעות.
ואם על תנאים קדושי עליון שידעו הרבה משניות נאמר שהפוסק הלכה מתוך המשנה מבלי לדעת טעמה של משנה נקרא מבלי עולם ומחריבו! כ"ש אנחנו שאין לנו לפסוק הלכה לא ממשנה וגם לא מהשו"ע ללא עיון בראשונים ובב"י מה גדרי ההלכה וטעמה.
וכמו שכתבו האחרונים שכדי לדעת מה דעתו של השו"ע צריך לעיין בב"י ובמקורות הפוסקים ואין לסמוך על מה שכתוב בשו"ע, כמ"ש המהרש"א בחידושי אגדות למס' סוטה (כב.), וכן כתב הגאון בעל הסמ"ע בהקדמתו לחיבור הפרישה בזה"ל: וגם אל חיבור השולחן ערוך שחיברו הגאונים ומהרי"ק ומור"ם שמתי ליבי ודעתי וללמוד מהם דעה ובינה באתי, וראיתי שדעת הגאונים מהרי"ק ומור"ם היתה רצויה, רק שעיני רוב המעיינים בו היא סמויה, כי כונתן היתה שלא יפסקו מתוכן כי אם מי שלמד תחילה דברי בעל הטורים עם פירוש הבית יוסף, וידע מתוכם מקור כל דין וטעמו מהתלמוד ומגדולי המחברים. וא"כ כדי לדעת בדיוק מהי סברתו של מרן השו"ע, ומה פסק להלכה חייבים ללמוד את הב"י ואח"כ את השו"ע, ורק אז לפסוק להלכה ולמעשה.
בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען.
סוף הספר