פרק ט - ענוה בלימוד התורה
כותב הפלא יועץ בערך "ענוה", ענוה היא מידה טובה דלית דכותה, כמאמר חז"ל (ע"ז כ:) ענוה גדולה מכולם והיא אב התורה ומידות הטובות ורעותיה מובאות אחריה וכו'.
כיצד זוכים לכוין לאמת
כתב מרן החיד"א בספרו שם גדולים מערכת ספרים ערך "בית יוסף", קבלה בידינו שבדורו של מרן ר' יוסף קארו זצ"ל, היו שלושה רבנים גדולים הראוים לגשת למלאכת הקודש, לקבץ כעמיר גורנה את כל ההלכות ולגלות שורשיהם ומקורותיהם בתלמוד ובראשונים לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, והם: הגאון ר' יוסף טייטצאק (רבו של המהרשד"ם ואשר העיד עליו תלמידו בעל ראשית חכמה בשער הקדושה פרק ז' שארבעים שנה לא ישן על המיטה, אלא היה ישן על גבי התיבה ורגליו תלויות, וקם בחצות לילה לשקוד על דלתות התורה), הגאון ר' יוסף בן לב (מחבר שו"ת מהריב"ל ד"ח , וחידושים על הש"ס) ומרן ר' יוסף קארו, אשר היה הכי נכבד מהשלושה. ואע"פ שכל אחד מהם ראוי לקרבה אל המלאכה, מן השמים הסכימו ותינתן דת על ידי מרן הקדוש ר' יוסף קארו, וזאת מפני ענותנותו היתירה וכמו שנראה מחיבוריו הקדושים שמשנתו משנת חסידים.
וכמו שאמרו חז"ל (עירובין יג:) במחלוקת שבין בית שמאי ובית הלל, שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, ומפני מה זכו בית הלל שנקבעה הלכה כמותם? מפני שנוחים ועלובים היו, ושונים דבריהם ודברי בית שמאי, ולא עוד אלה שמקדימים דברי בית שמאי לדבריהם, וכתב על זה מרן הקדוש בספרו כללי הגמרא (על הספר הליכות עולם דף נא ע"א) ולכאורה יש לתמוה שאם אין הדין כדבריהם, וכי מפני רוב מידות הטובות שבהם קבעו הלכה כמותם? ונראה לפרש כונת חז"ל, שמפני מה זכו לכוין תמיד לאמת? ועל כה השיבו, שמפני היותם אנשי אמת נוחים ועלובים וענוותנים זיכו אותם מן השמים לכוין תמיד לאמת ע"כ.
וכיוצא בזה כתב הגאון בעל שבות יעקב בספרו עיון ביעקב (יומא כו.) שאע"פ שאמרו שאין למצוא תלמיד חכם שזוכה בהוראותיו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא אא"כ הוא בא משבט לוי או מיששכר, מכל מקום (בסנהדרין צג:) על דוד כתוב, וה' עמו, שהלכה כמותו בכל מקום, משום שהיה ענו מאוד כמבואר במועד קטן (טז:) לכן זכה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ולכן גם מרן הקדוש שהיה מוכתר בנימוסים ובענוה טהורה ומקבל האמת ממי שאמרו, זכה לכוין לאמת והוראותיו והתפשטו בכל תפוצות ישראל, על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו, ע"כ.
ומבואר שכדי לזכות לתורה צריך להיות ענוותן, שהרי שלושת הגדולים שהביא החיד"א שהיו ראויים לגשת למלאכת הקודש, כתיבת השו"ע היו בעלי ענוה יתירה. ומה שמרן ר' יוסף קארו זכה כיון שהיתה בו ענוה יתירה, אבל לזכות לתורה בכלל צריך ענוה, כמו שאומר התנא באבות (פ"ו מ"א) התורה נקנית בארבעים ושמונה דברים בענוה וכו'.
להרגיש שהוא עדיין חסר
בשו"ת "אבא בם" בהקדמתו כתב לשאול על הפסוק בתהילים (יט, יא) "הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים". מהו הדמיון שיש בין דבש לתורה. וכן על הא דאמרו חז"ל שהתורה נמשלה לדבש שנאמר ,"דבש וחלב תחת לשונך".
והסביר שלדבש יש תכונה שכל הניתן לתוכו עם הזמן הוא מתכלה ונהפך לדבש, וכמ"ש ר' יונה בבר' לא: שאם נפל דבר איסור לדבש אז ברבות הימים הדבש מכלה את האיסור והופכו ממש לדבש וכל הדבר מותר באכילה. וא"כ הדמיון בין הדבש לתורה הוא, שכשם שכל הניתן לתוך הדבש בסופו של דבר הופך להיות דבש ממש, ה"ה כל השוקע בלימוד התורה עם הזמן התורה הופכת אותו "לבן תורה" ממש, וכמו שנפסק בשו"ע (יו"ד רמ"ד ס"ב ) אם חכם עובר לפניו תוך ד' אמות צריך לעמוד, וזה משום שהחכם הוא כמו ספר תורה מהלך, שהתורה הופכת את האדם לבן תורה ממש.
אלא שיש להקשות על כך מהמעשה שהובא בגמ' בבא בתרא (ג:) עם הורדוס שהיה עבד בבית חשמונאי למלכי רומי, שיום אחד שמע בת קול שאומרת, מי שיקום עכשיו על אדוניו ויהרוג אותם יתעלה, קם הורדוס והרג את כל אדוניו, והשאיר רק נערה אחת שרצה להתחתן איתה, וכאשר ראתה אותה נערה שהורדוס רצה להתחתן איתה עלתה לגג וקראה בקול כל מי שנשאר מבית חשמונאי ידע שהוא עבד כיון שהורדוס הרג את כל אדוניו, קפצה ומתה, לקח אותה הורדוס ותמן אותה בדבש שבע שנים. ומבואר בגמ' זו שאין הדבש מכלה את הניתן לתוכו אלה רק שומרו, ותירץ ע"פ הרשב"א וכן הובא בש"ך יו"ד דיש חילוק בדבר הניתן לתוך הדבש, אם הניתן לתוך הדבש הוא דבר שלם, הדבש רק שומר עליו שלא יתקלקל, ואם הניתן לתוך הדבש הוא דבר חצוי אז יש כח בדבש לכלות את הניתן לתוכו ולהפוך אותו לדבש.
ולפי"ז הדמיון בין הדבש לתורה הוא, שאם הלומד תורה לומד מתוך ענוה שאז מרגיש שאינו שלם, רק אז התורה הופכת אותו לבן תורה, וכמו שאמרו חז"ל שהתורה נמשלה למים, מה מים עוזבים מקום גבוה והולכים למקום נמוך, כן התורה אינה מתקיימת אלא במי שדעתו שפלה, ולכן הלומד מתוך ענוה נעשה חלק מהתורה וכבן תורה ממש, משא"כ אם לומד מתוך גאוה שמרגיש עצמו שלם אז התורה לא הופכת אותו לבן תורה, כשם שאין הדבש מכלה דבר שלם הניתן לתוכו.
מפיו דעת ותבונה
הגמ' בסנהדרין (פח:) שואלת איזהו בן העוה"ב, ענוותן ושפל ברך שייף עייל שייף נפיק וגריס באורייתא תדירא לא מחזיק טיבותא לנפשיה, וביאר המהרש"א שם שחכמים נקטו שלוש לשונות של ענוה (ענוותן, שפל ברך, שייף עייל) כנגד שלושה כוחות שבאדם שיכולים להביא לידי גאווה: חכמתו, גבורתו, ועשרו, אדם שהוא בן העוה"ב חייב להיות נקי מגאווה בכל שלושת העניינים הללו "ענוותן" שאינו מתגאה בשכלו, שאף שהוא למדן גדול ומוסר שיעורים אינו מתגאה, "שפל רוח" ביחס לגבורת גופו, שיהיה כברכיים שהם במקום שפל בגופו של האדם, ויהיה גם ענו בעושרו שאינו מהדר אחר דירה נאה, ובית גבוה כעשירים, אלא פתח ביתו כה נמוך עד שצריך לשחות "שייף עייל" בכניסתו ובצאתו, ואמר שכל המידות הללו נמצאות בענוותן אף שהוא לומד תורה תדיר.
בספר בניהו בן יהוידע (להגאון בן איש חי) ביאר הא דאמרו גריס באורייתא תדירא ולא מחזיק טיבותא לנפשיה, הכוונה אע"ג דעסיק באורייתא תדירא ובודאי היתחכם מחמת השקדנות, אינו מחזיק טיבותא לנפשיה לומר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, מחמת שאני שקדן בתורה ונתחכמתי ביותר. אלא יאמר ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, אי נמי אע"פ דעסיק באוריתא תדירא שחוזר על לימודו כמה פעמים ומחמת כן היה לו זכירה בתורה, אינו מחזיק טיבותא דכח הזכירה לעצמו, אלה אומר מאת ה' ניתן לי כח הזכירה. ע"כ.
להודות על האמת
אמרו חז"ל (תענית ז.) אמר רבי חנינא בר אידי למה נמשלו דברי תורה למים, דכתיב הוי כל צמא לכו למים, לומר לך מה מים מניחים מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימים אלא במי שדעתו שפלה. התורה לא תמצא באדם בעל רמות רוחא כמו הר, אלא יהיה כפוף ויקבל את האמת ממי שאמרה. פעמים שהאדם לומד סוגיא ועולה לו מסוגיא זו דין מסוים, ולאחר מכן שומע מאחר שהדין הוא לא כך בכלל, מטבע האדם מיד לומר שודאי אין זה נכון כיון שלמדתי את הסוגיא הזו היטב, אלא שהשני מוכיח לו אחרת. במצב כזה נמדד האדם, אם מטרת לימודו היא להגיע אל האמת, אז בודק את ההוכחות ואם הם נכונות אז חוזר בו, אבל אם אעפ"כ ממשיך לעמוד על שלו, אין זה לימוד לאמיתה של תורה.
לכן באופן כזה אדם שיש לו ענוה ומחפש את האמת יזכה לידיעת התורה, כיון שאין המטרה בלימוד התורה להתנצח, אלא להגיע אל האמת, בבחינת קבל את האמת ממי שאמרה, וזה א"א לעשות אלא ע"י ענוה.
ידיעה מתוך כשלון
הגמ' בגיטין (מג.) מביאה על הפסוק (בישעיה ג, ו) "והמכשלה הזאת תחת ידך", מדוע נקראו דברי תורה בשם "מכשלה", משום שאין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם, דהיינו שהוא מורה הלכה ע"פ מה שלמד, ולמעשה הוא לא למד נכון, וע"י שנכשל בהם מתבייש בכך, ואז נותן אל ליבו להבין ולדקדק במה שלמד.
עוד מדוייק בגמ' זו, שהתנאי לעמוד על דברי תורה הוא כאשר נכשל בהם תחילה, ולכן אדם שנכשל בדבר הלכה וכדו' אין לו ליפול מזה ליאוש ולא להורות יותר, אלא אדרבה ישמח כיון שהוא בדרך הנכונה, שאין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם תחילה, שהתנאי לעמוד על דברי תורה הוא שנכשל בהם תחילה. וודאי שלא מדובר על אחד שנכשל כל שני וחמישי, שאם כן הוא צריך לבדוק את כל צורת הלימוד שלו.
אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם
אמר רבי זירא בר זימונא (שבת קיב:), אם ראשונים כמלאכים אנו בני אנשים ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר, אלא כשאר חמורים ע"כ. וכי רבותינו מסופקים אם רבותינו הראשונים כבני אדם או כמלאכים?
אלא כתבו המפרשים, ללא ספק ליבם של הראשונים היה פתוח כאולם, מאן ניהו? רבי עקיבא וחבריו, רבי עקיבא ידע שבע מאות סדרי משנה בעל פה. לנו יש רק ששה סדרי משנה, ומי שיודע אותן נקרא "גאון", כמה יש היום באמת שיודעים את כל התלמוד, נער יספרם בודדים בכל הדור.
פעם ישבו כמה גאונים לפני הגאון בעל החתם סופר שמלבד גדולתו בהרבצת התורה היה ידוע במידותיו ובנועם שיח שפתותיו ומעולם לא דיבר בלשון קנטור, והנה בעודם יושבים ומפלפלים ביניהם, קם אחד מהם והקשה מגמ' מפורשת שלא הובאה ברמב"ם ומפני מה לא הביא אותה.
בעודם מעיינים פתח אחד מהם את פיו ואמר, מה יש, הלא גם הרמב"ם היה אדם ושכח להביא את הגמ' הזו, באותה שעה נתעצמו פניו של החתם סופר, הסתכל עליו ואמר לו "חמור", ויתמהו האנשים איש אל רעהו, איך יצא מפיו של החתם סופר דבר כזה. ואע"פ שאפשר לפרש פירושים כגון "חמור" ר"ת חכם מופלא ורב רבנן... אך הוא התכוין כפשוטו. אמר להם רבותי! אני רואה שאתם תמהים על שקראתיו חמור, אך זו גמ' מפורשת שהוא חמור! ותמהו יותר.
עד שפירש שיחתו ואמר "אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם אך מי שמחשיב את הרמב"ם כבן אדם, כמו אותו חכם שאמר שהרמב"ם היה בן אדם ויכל לשכוח, אותו אדם הינו חמור נוער, ולא כחמור של רבי פנחס בן יאיר.
חובה עלינו לדעת את ערך הראשונים, אנו קטנים רק כמלקטים אחר הקוצרים.
לכן כשכותבים חיבור הלכתי וכדו' ומשיגים על ראשונים ואחרונים יזהר לכתוב בלשון ענוה, ולדעת להעריך נכונה את הרמב"ם הרשב"א ורבותינו כולם.
יש המחברים ספרים ומביאים את ספרם לקבל הסכמה, ואני רואה איך הם כותבים ובאיזו גישה, מביאים את דברי הרשב"א ומקשים עליו "דבריו אינם נראים לי"... תכתוב בענוה "לא זכיתי להבין את דברי קודשו"! הוא לא הבין את דברי הרשב"א וכותב עליו דבריו לא נהירים לי... אעפ"י שרעק"א היא גאון עולם יחיד בדורו, כשהיה מתעצם ומתקשה באיזה דבר הוא היה כותב על התוס' הרשב"א ושאר הראשונים "לא זכיתי להבין את דברי קדשם".
הרשב"א היה עמוד העולם אשר באורו נראה אור, כמו שכתב עליו מרן הב"י בלעדיו היינו כעיורים בהלכות רבות שהובאו בשו"ע מספרו תורת הבית ומהשו"ת. (כל זאת ממרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, הובאו דבריו בספר מעדני מלך ח"ג עמ' 80).