אור ברסלב
ספר עמל ישראל פרק ח - בעניין החזרה

ספר עמל ישראל

פרק ח - בעניין החזרה

פרק ז - אין ייאוש

כל השוכח דבר מתלמודו הרי זה מתחייב בנפשו, וכל זה לא נאמר אלא ביושב ועוסק בדברים בטלים ואינו חוזר על תלמודו, כל זמן שלא יעסוק בתורה הוא גורם ששוכח את תלמודו, כמ"ש "התעיף עיניך בו ואיננו" וככל שאדם יחזור על תלמודו, עדיין יש צורך שיחזור עוד ועוד, כי הנה בדורות הראשונים היה ריש לקיש חוזר על התלמוד כולו ומשנן אותו ארבעים פעם לפני שיכנס לפני רבי יוחנן ויוכל לישא וליתן עימו, וזה בקדמונים ראשונים כמלאכים, שלבם היה פתוח כפתחו של אולם, וכ"ש וק"ו בדורות האלה, כי בפעמים שלוש בודאי הגמור שא"א לזכור כלל, ובאים אלינו הרבה בני ישיבה בטענות שאינם זוכרים היטב את לימודם ואפי' ארבעים בלי אפס לא חזרו... ועוד רוצים סגולה לזכור? ובאמת שהסגולה הטובה ביותר לזכירת הלימוד היא בהתמדה יומם ולילה, ושכל מעייניו יהיו אך ורק בתורה, והכל יהיה טפל ללימוד התורה, כמו שאומ' "הדור הדור ואל תצטרך לפלדור" (מן עשב שהאוכלו בא לידי זכרון) לפני כחמישים שנה היו מורים באצבע בישיבה מסויימת ואומ' פלוני למד את הש"ס עשרים פעם, פלוני למד ב' סדרים חמישים פעם, ופלוני ג' סדרים וכן על זה הדרך, הבקיאות בש"ס חבקה זרועות עולם, אלא שבעוונות לאט לאט הדבר ירד, ומתעסקים רק בפילפולים בלבד, אומנם ברור מאוד שצריך לדעת הבנת עומק הדברים בחילוקי סברות דקים, ולא ח"ו בלימוד שיטחי, עם כל זה אין זה פוטר אותנו מלידע את התורה, ובאמת שזו בושה גדולה לאברך בן עשרים הזוכר 3-4 מסכתות בלבד, וכשאין את היסוד של ידיעת הש"ס נחשב הדבר ל"כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה" כי אי אפשר בשום אופן לפסוק הלכה מהשו"ע מבלי להיות בקיאים היטב בש"ס (שו"ת יבי"א ח"ב סי' ח' אות ב).

ניצול השבת בלימוד התורה

הנה ערב שבת וש"ק, אצל הרבה בני תורה מתפזר רוב הזמן או כמעט כולו ללא שום לימוד תורה. כמעט אפשר לספור את הדקות הבודדות של לימוד התורה. וא"כ נמצא שכמעט שליש מהחיים מבוזבז.

מקדמת דנא היו ימים אלו משמשים זמן של חזרה על כל מה שלמדו בשבוע שעבר. וכיום ישנם מבני תורה שאינם לומדים כי אם פעם אחת או פעם וחצי הגמ' שהם לומדים, ועוד בוכים מדוע אינם זוכרים את הגמ', איך אפשר לזכור בצורה כזו מה שלומדים.

והרי הורו לנו חז"ל בסנהדרין שהלומד ואינו שונה כאילו זורע ואינו קוצר, הקצירה שהיא העיקר באה דוקא ע"י חזרה. משום שכשחוזרים אז הדברים מובנים יותר ונזכרים יותר, וזה גורם לסיפוק וחשק בלימוד. אבל כאשר לא חוזרים זה יכול לגרום ח"ו לרפיון ואי חשק בלימוד התורה.

עבודת היצר על החזרה

יש יצה"ר מיוחד בעיין החזרה. שלאחר מה שלומד יצה"ר אומר לו, הנה ברוך השם הסוגיא מובנת לך בכל הפרטים ואין צורך בחזרות משום שאתה ודאי תזכור הכל, אולם צריך לדעת שהזיכרון הזה הוא רק לזמן קצר, רק בזמן שאתה עוסק באותה סוגיא אתה זוכר את כל הפרטים, אבל כשעוברים נושא ומתחילים ללמוד דבר חדש, או סוגיא חדשה, אז נכנסים לפרטים אחרים, ולאט לאט מתחילים לשכוח את הסוגיא הראשונה, משום שעכשיו הוא עוסק בסוגיא אחרת שאותה הוא צריך להבין ולזכור, לכן אם יחזור כדבעי יזכה שגם הסוגיא הראשונה תשאר בזכרונו.

הצורך בסייעתא דשמיא לזכרון

בגמרא מגילה (ו:) אמר רבי יצחק אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי וכו' והני מילי בדברי תורה, אבל במשא ומתן סייעתא דשמיא, ובדברי תורה לא אמרן אלא לאיחדודי, אבל לאוקמי גירסא סייעתא דשמיא היא. ע"כ. ופרש"י לאוקמי גירסא שלא תשתכח ממנו. בכדי לזכות לסייעתא דשמיא צריך השתדלות מצד האדם, כפי שמבואר בגמ' שבת (קד.) דיש לעשות סימנים בתורה כדי לקנות את התורה, ופרש"י שם סימנים של סדר השמועות של התנא או של האמורא, כדי שלא תשכח אחת מהן, וכן אמרו בעירובין (נד:) אמר רב חסדא אין התורה ניקנית אלא בסימנין שנאמר (דברים לא) שימה בפיהם, אל תיקרי שימה, אלא "סימנא". ושם (נג:) עוד אמרו, ברוריה אשכחתיה לההוא תלמידא דהוה קא גריס בלחישא, בטשא ביה ואמרה ליה לאו הכי כתוב (שמואל ב) ערוכה בכל ושמורה, אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך משתמרת ואם לאו אינה משתמרת, אמר ליה שמואל לרב יהודה, שיננא פתח פומך קרי, פתח פומך תני, כי היכי דתוריך חיי ותתקיים בידך שנאמר (משלי ד) כי חיים הם למוצאיהם, ולכל בשרו מרפא, אל תיקרי למוצאיהם אלא "למוציאיהם בפה".

ומלבד זה שצריך להוציא בפיו את לימודו כדי לזוכרו, חובה על כל אחד לשנן ולחזור על לימודו כדי שיתקיים בו מאמר חז"ל בקידושין (ל.) ת"ר ושננתם לבניך. שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך, וע"י זה תזכה למה שנאמר בתהילים (קיט) "ובחוקותיך אשתעשע לא אשכח דבריך". שאם תעסוק בתורה בשמחה ותחזור עליה לא תשכח את לימודיך.

הגאון הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל כותב בספר זכרון הדסה (בעמ' סא) שהאדם אינו אוהב להתעייף מטבעו, ודבר זה מצוי בבחורים במיוחד, ולכן אינם מסכמים את הסוגיא שסיימו, ולא חוזרים עליה מספיק כי מרגישים בזה עייפות ושיעמום, היות וטבע האדם נוטה לאהבת החדש, כמו נגר שאם יאמרו לו שבמקום שיעשה שולחנות לדוגמא שינסר כל היום קרשים ויקבל אותו סכום כסף, ישתעמם, כיון שבעצם עשיית השולחן יש לו יותר סיפוק מקבלת הכסף, כי רואה שנעשה דבר חדש שלא היה בעולם.

כך להבדיל בלימוד התורה, וזה חיסרון בעמלה של תורה, וגם עלולים לשכוח את הישן, וכבר אמרו חז"ל (קידושין ל.) ת"ר "ושננתם" שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאלך אדם אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד. שנאמר (משלי ז, א) "אמור לחכמה אחותי את", ופרש"י שם יהיו מחודדים בפיך חזור עליהם ובדוק בעומקם, "אמור לחכמה אחותי את" שתהא בקי בה כאחותך שאסורה לך.

לחזור בע''פ מועיל פי כמה ממתוך הכתוב

כתב בספר חוסן יהושע (מאמר א פ"ג) שחזרת תוכן הלימוד בע"פ מועילה לזיכרון יותר מחמש פעמים חזרה בפנים הספר, כגון, אחרי שלמד עמוד גמרא (או כל לימוד איזה שהוא) יחזור בע"פ את ההוה אמינא, הקושיות והתירוצים והמסקנא, ואת שיטות רש"י והתוס', והכל בסיגנון שלו בהבנת הדברים. וטוב שיחזור חזרה כזו בלכתו בדרך ובשעת עסקיו כשאין הספר לפניו לחזור כלשון הכתוב.

בלי חזרה לא ישאר לך כלום

הנה בלי חזרה על הלימוד שוכחים מה למדו, ובסוף הזמן כשמתבונן מה נשאר לו מכל מה שלמד אינו מרגיש שקנה משהו, שאינו יוצא עם רכוש בסוף הזמן, ולכן אינו מרגיש סיפוק מהלימוד, אלא שהוא לומד כיון שכולם לומדים, שיש מסגרת וזה משפיע עליו שגם הוא ילמד. אבל שהלימוד יתן לו חשק ורצון להמשיך הלאה, ושיש לחוס על הזמן, ולנצל כל רגע, והרגשת ההפסד, כל זה אין לו.

אמרו לי הרבה שכשהיו לומדים בישיבה קטנה היו חוזרים, ובסוף הזמן היה להם משהו ביד שזכרו מה שלמדו, וגם עכשיו הם זוכרים את מה שלמדו בישיבה הקטנה יותר ממה שלמדו בישיבה גדולה, כי אז הם חזרו וכשחוזרים לומדים (הגאון ר' גרשון אידלשטיין שליט"א מתוך קונטרס "חיזוק" תשס"ג עמ' נז).

סגולות המועילות לזיכרון

מובא בשם מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, רבים מתלוננים שכל מה שהם לומדים היום שוכחים מחר ומבקשים סגולות לזיכרון נוסף על החזרה, מובא בספרים כמה סגולות לזיכרון. אחת מהם כתב בספר מדרש תלפיות, שבעת אמירת הקידוש של ליל שבת יאריך וינגן בתיבות "זכרון למעשה בראשית", וכן בתפילת שמונה עשרה יכוין היטב בברכת "אתה חונן לאדם דעת" ובברכת "שים שלום טובה וברכה" וראוי שכל אחד יעשה זאת וגם אם לא יועיל לו, לפחות הרויח שכיון בתפילתו.

אמנם יש עוד סגולות, אך העיקר הם ההתמדה והשקידה שבהם הסגולה אשר אפשר לומר עליהם "את עלית על כולנה" (מעדני מלך ח"ג עמ' 130).

עשב הפלדור

מספר מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל "הדור הדור ואל תצטרך לפלדור", מי שיחזור על לימודו שוב ושוב לא יצטרך לעשב הפלדור, שהוא עשב חריף מאוד מסוכן ורעיל, ואם בהמה אכלה ממנו יש באכילת הבהמה סכנה, לעומת הסכנה יש בו סגולה לזיכרון, הוא מייבש את הלחלוחית של המוח ומי שאוכלו שכלו נהיה זך ומבריק, וכל מה שלומד זוכר הפלא ופלא כמו מגנט, אך יכול העשב להזיקו בקיבה ולגרום לו חור במעיו, והרי ניקבו המעיים טרפה, או יכול להשתגע ולצאת מדעתו.

הכרתי תלמיד חכם אחד לפני שישים שנה אשר עודנו חי בארה"ב, כשהיה בגיל עשרים חשק ליבו לחפש אחר העשב הזה, הלך לבית מרקחת שהיה כאן בקצה שכונת הבוכרים, ועד היום נמצא שם, וביקש מהרוקח שימציא לו את העשב הזה. היה שם רוקח ת"ח שהשיג לו מעט מהעשב, אכל ממנו ונעשה לו מוח מבריק שלא שוכח דבר.

הוא היה לוקח ספרי שאלות ותשובות, ועובר על כל המפתחות, וכך היה זוכר היכן היה נמצא כל דין, והגאון רבי יוסף ידיד הלוי, אב בית דין לעדה הבוכרית היה נחל נובע מקור חכמה מעיין המתגבר, אך לא תמיד זכר באיזה ספר הוא למד, והיה מבקש: תקראו לי את "ספר המפתחות".

לא עברו חודשים רבים ולאותו חכם נעשה פצע בקיבה עד שהגיע לשערי מות כמה פעמים. הרופאים דאז לא ידעו לנתח, כולם היו הדיוטות. לא היו אז מטוסים כמו שיש היום, אפילו אוטובוס היינו רואים מהבוקר עד הערב רק שלשה או ארבעה רכבים, ואמר הרופא שצריך להטיסו לפריז, שם היה בית חולים מפורסם, ניתחו אותו במקום והצילוהו. אך הזיכרון לא נשאר לזמן רב, אני נפגש עמו לפעמים בארצות הברית וזכרונו כמו חכם פשוט, כיון שהזיכרון הולך ודועך עד שנעשה כאחד האדם, "וחליתי והייתי כאחד האדם". אך מי שחוזר ומשנן הלימוד נשאר בקרבו לעולמי עד.

הגאון רבי אליהו לופס זצ"ל שהיה ר"מ בפורת יוסף, למדתי אצלו שלוש שנים, כשהיה שואל אותי לפעמים היכן מובאת גמרא פלונית והייתי עונה לו, היה מתפעל איך אתה זוכר כל כך. וסיפר לנו שהחליט לקחת את הפלדור הזה, הלך לרוקח הנזכר וביקש שיתן לו מהפלדור הזה, אמר לו, יסלח לי כבוד הרב שאני שואל, כבודו לומד לשם שמים או כדי שיאמרו עליך שאתה גאון? ענה לו בודאי שאני לומד לשם שמים.

אם כן מה לך ולעשב הזה, דייך במה שברא לך הקב"ה, ה' לא מצריך אותך שתיכנס לסכנה.

אם כן תן לי פחות מהמידה.

פחות מהמידה אינו מעלה ואינו מוריד, חבל לך לקנותו, והלך לשלום (הובא במעדני מלך ח"ג עמ' 131).

עד כמה חמור לא לחזור

חז"ל התייחסו אל השכחה הנובעת מפשיעה, בחומרה רבה. עד שאמרו (אבות פ"ג) כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו. רבינו יונה מפרש "אשר לא נתן בלבבו לאמר כי השכחה מצויה בבנ"א, והיה לו לחזור ההלכה הרבה פעמים ולחשוב בה כל היום וכל הלילה, עד שלא תוכל לסור מליבו ולא עשה, הרי זה מתחייב בנפשו, כי יבוא להורות עפ"י הזכרתו וכו' ויאסור המותר ויתיר האסור ונמצא התקלה באה על ידו ונקרא פושע, מפני ששגגת תלמוד עולה זדון" עכ"ל.

לומד רבינו יונה שהפשיעה היא מצד התקלה שעלולה לבוא מכך, ומה שהתנא אמר שהוא מתחייב בנפשו, כוונתו שהמכשול לרבים היוצא ממנו יחייב אותו בדיני שמים.

הגר"א ז"ל היה בוחן את התלמידים שרצו ללמוד אצלו, בכך שהיה אומר להם לחזור ולשנות את הגמ' כמה וכמה פעמים, אם היה רואה שהתלמיד חוזר כמה פעמים והתלהבותו דועכת, היה הגר"א משלחו, ואילו כשראה שככל שמרבה בחזרה ושינון גדלה אצלו התלהבות ואהבתו אל התורה היה מקבלו (מובא בספר מנוחה וקדושה שער התורה ח"א פ"ד) המבחן לחשקת התורה הוא לאהוב את התורה בעצמותה ע"י חזרה ושינון, וגם שאינו מחדש בלימודו כלום, מ"מ חביבין ד"ת עליו כשעה ראשונה (שביב אור עמ' יז).

האור החיים הקדוש מסביר על הפסוק אם בחוקותי תלכו וכו' (ויקרא כו, ג) שהטעם שקרא הכתוב לעמל התורה חוקה, זה משום שיש בה מצוה אפי' ללמוד דברים שלמדם פעמים ושלוש והם נטועים אצלו, כי חפץ ה' בעסק התורה חוקה חקק, ותמצא שאמרו רז"ל (קהלת רבה פ"ג) שכדי שילמד האדם תורה בחשק תמיד, גזרה חכמתו יתברך שיהיה האדם לומד ושוכח ע"כ.

ובקהלת רבה (א, יג) ר' אבהו אמר זה שיפוטה של תורה שאדם לומד תורה ושוכח הוא עניין רע נתן אלוקים לבני האדם לענות בו. רבנן דתמן בשם רבי יצחק דהכא ור' טוביה בשם רבי יצחק לטובתו אדם לומד תורה ושוכח, שאילו היה אדם למד תורה ולא שכחה, היה מתעסק בתורה שתים ושלוש שנים וחוזר ומתעסק במלאכתו ולא היה משגיח בה לעולם כל ימיו, אלא מתוך שאדם למד תורה ושוכחה אינו מזיז ואינו מזיע את עצמו מדברי תורה.

מאמץ קטן ואתה לפניו

איתא בחגיגה (ט.) א"ל בר הי הי להלל, מאי דכתיב (מלאכי ג) ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו. היינו צדיק היינו עובד אלוקים, היינו רשע היינו אשר לא עבדו? אמר לו הלל עבדו ולא עבדו תרוייהו צדיקי גמורי נינהו. אבל עדין יש הבדל מהותי בין שניהם, שאינו דומה השונה פרקו מאה פעמים לשונה מאה פעמים ואחת.

ויש לשאול וכי בגלל פעם אחת שחזר יותר מחבירו כבר נקרא עובד אלוקים, ואילו חבירו שחזר מאה פעמים נקרא אשר לא עבדו?!

אלא שבזמן חז"ל הרגילות היתה שהיו חוזרים מאה פעמים על כל סוגיא, ולכן מי שחוזר מאה פעמים הוא עושה את את מה שכולם עושים ולא מתאמץ מעבר לזה. אולם זה ששנה מאה ואחת, אז אע"פ ששנה רק פעם אחת מעבר לרגילות, מ"מ נקרא עובד אלוקים, משום ששינה מהרגילות והתאמץ יותר מכולם, לכן ההבדל בינהם הוא כשמים וארץ ובין החיים למות, שעל זה אומר הנביא מלאכי "ושבתם וראיתם" את ההבדל שיהיה ביום הדין בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו, בעוה"ז אנחנו לא רואים כלל את ההבדל בין שניהם, אבל בעוה"ב דהוא עלמא דקשוט שם נראה בדיוק מיהו באמת עובד אלוקים ומיהו אשר לא עבדו.

וכמו להבדיל בתחרות ריצה או שחיה מי שזוכה במקום הראשון מקבל מדלית זהב ואילו המקום השני מדלית כסף. וכאשר רואים את תוצאות התחרות רואים שהזוכה במקום הראשון הקדים את השני בסך הכל בשניה אחת, ואם בשניה אחת יש הבדל מהותי בין זהב לכסף, כ"ש וק"ו בלימוד התורה שהמתאמץ יותר מחבירו המרחק בינהם הוא כרחוק מזרח ממערב, וזהו ההבדל בין השונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת.

תוכן העניינים

ספר עמל ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה