אור ברסלב
ספר עמל ישראל פרק ז - אין ייאוש

ספר עמל ישראל

פרק ז - אין ייאוש

פרק ו - עמל התורה

ידועים דברי הגמ' בסוכה (נב:) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, ואלמלא הקב"ה שעוזר לו לא היה יכול לו, שנאמר ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו, תנא דבי ר' ישמעאל אם פגע בך מנוול זה מושכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ דכתיב הלא כה דברי כאש נאום ה' וכפטיש יפוצץ סלע.

יש לדעת שיצר הרע עושה מאמצים גדולים ומגייס את כל חיילותיו כדי שהאדם לא ילמד תורה, הוא בא עם כל מיני "סברות אשר המכנה המשותף להם הוא: הקטנת "הרצון והשאיפה", אבל אם האדם יתבונן בקלות הוא יכול להפריך את כל הסברות הללו.

דוגמאות לטענת היצר ותשובתם.

אתה אף פעם לא תוכל להיות מתמיד משום שיש לך טבע של בטלה.

אפי' אם תהיה מתמיד, יאמר לך אל תשקיע מאמצים רבים שהרי בין כך ובין כך אין לך מספיק כשרונות להיות בקי בש"ס או בשו"ע, הלא אתה בעצמך רואה שאתה בקושי זוכר משהו ממה שאתה לומד, שהרי הזיכרון שלך חלש מאוד, אז מה שוה מה שלמדת...

אבל התשובות ליצה"ר צריכות להיות כך.

נכון יש לי טבע של בטלה, אבל הקב"ה מסייע.

הזיכרון לא הכי טוב, נכון אבל בא נתבונן מגדול הנביאים משה רבינו ע"ה שאמרו עליו חז"ל שארבעים יום היה לומד ושוכח עד שהקב"ה נתן לו את התורה במתנה, וזה מראה לנו שאחרי היגיעה והצער תבוא השלוה והשמחה בהשגתה (אשרי מי שעמלו בתורה, בהקדמה עמ' 3).

אומרת התורה (שמות לא, יח) ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו בהר סיני שני לוחות העדות וגו'. ופרש"י ז"ל ככלתו, ככלתו כתיב חסר, שנמסרה לו התורה במתנה ככלה לחתן, שלא היה יכול ללמוד כולה בזמן מועט כזה.

וכתב בשו"ת שמע שלמה (ח"ז בהקדמה) שכתוב ככלתו מלשון כלה, וקרי ככלותו, הלמד בחולם מלשון כילוי, ובודאי שזה וזה גורם וצריכים להבין העניין.

הנראה בס"ד, שמצד האדם צריך לעמול להתיגע על התורה בכל כוחו ממש וימית עצמו באהלה של תורה, וכמו שדרשו רבותינו בברכות (דף סג:) על הפסוק (במדבר יט, יד) זאת חוקת התורה אדם כי ימות באהל, אין התורה נקנית אלא במי שממית עצמו עליה. ואם לא יתיגע ויעמול לא ישיג דבר מה מן התורה. וכגודל היגיעה והעמל כן גודל ההשגה בתורה יגע מעט ישיג מעט, יגע הרבה ישיג הרבה. אך זאת עלינו לדעת שאע"פ שאין התורה נקנית אלא בעמל ויגיע שמכלה כל כוחותיו עליה, מ"מ אין הכונה שהיגיעה והעמל הם המה משיגי התורה, שא"א לאדם להשיג תורת אלוקים חיים שכולה רוחנית, גם אם יעמול ויתן כל כוחו עליה, והרי זה כאדם שירוץ ויתאמץ להגיע לרקיע ברגליו שהוא מן הנמנע. כן הדבר הזה הוא מעל ומעבר לכוח השגתו של האדם.

אלא זאת חוקת התורה, כך קבע וחקק הקב"ה שכאשר האדם עשה את מה שיכול ומתייגע וממית עצמו עליה, הקב"ה נותנה לו במתנה, ונותן לו רמת יגיעתו אשר עליה, והוא נס גדול שהאדם יכול להשיג תורת אלוקים חיים הן בעודנו מלובש בגוף אשר עפר יסודו, והקב"ה נותן התורה לאדם, ואין מי שיאמר לו מה תעשה, ואלמלא שהשם יתברך נותנה לו, אין יכול להשיגה, ולא יועיל לו שום עמל שבעולם.

המקיימה מעוני סופו לקיימה מעושר

המהרי"ל דיסקין מסביר שמה שאמרו חז"ל על דברי תורה "כל המקיימה מעוני סופו לקיימה מעושר" מוסבים אף על הכשרונות, שאם אתה עני בזיכרון, עני בהבנה, עני בתפיסה ובכל זאת אתה שוקד על דלתות התורה יומם ולילה ומתאמץ סופך לקיימה מעושר, עם הבנה נכונה, זיכרון, כשרונות טובים, ועוד.

כתוב במשלי (יט, ד) "הון יוסיף רעים רבים, ודל מרעהו יפרד". הסביר הגאון מוילנא כשהאדם הוא עשיר יש לו "רעים רבים", אבל כשהוא "דל" אף "מרעהו יפרד". וכן לגבי התורה, כשהאדם עשיר בתורה יוסיף לו רעים רבים שלומד עם הרבה בני אדם, אבל הדל בתורה, אפי' רעהו יפרד מאיתו.

ועוד אפשר לומר כשהאדם עמל בתורה הוא העשיר הכי גדול, שהרי אין לתאר את השכר עבור לימוד התורה שנאמר "עין לא ראתה אלוהים זולתך", וא"כ ההון הזה שיש לו מלימוד התורה הוא זה שיוסיף לו "רעים רבים" ללימוד בתורה, דהיינו כלים טובים לידיעת התורה שהם זיכרון, התמדה, הבנה ברורה יותר וכו'. ולהיפך שאם הוא "דל" בעמל התורה, שאינו רוצה להתאמץ, אז אפי' שמשמים נתנו לו כלים טובים לימוד התורה "מרעהו יפרד" דהיינו שכל הכלים הטובים שנתנו לו יפרדו ממנו, וסוף שימצא את עצמו ערום מכל.

עוד אפשר לומר שגם אם האדם מקיים את התורה מעוני אין לו להתייאש ולומר עד מתי נחיה בדוחק, שהרי רוב ככל האברכים בימינו מוסרים נפשם על התורה הקדושה, ומוכנים להקריב את כל ענייני העולם הזה למען התורה, ולכן חיים בצמצום ובדוחק גדול, ובלבד שיוכלו להתקיים ולשרוד עוד חודש. המילגה המזערית שמקבלים מהכולל בקושי מספיקה לשבוע ימים, שלא נדבר על חודש, ואם כל זה, כל אברך רואה בחוש באיזה ניסים הוא מסיים את החודש, וכן לפני החגים איך הבית מלא בכל טוב לכבוד החג.

אלא ישנם אברכים שמדוחק הפרנסה נאלצים לעזוב את ספסל ביהמ"ד, ולצאת לעבוד כדי לפרנס את ביתם. הפסד גדול הוא לעם ישראל על כל אברך כזה שעוזב את ביהמ"ד בגלל דוחק הפרנסה, מי יודע איזה ת"ח גדול אנו מפסידים, מי יודע איזה מורה הוראות הפסדנו.

לכן עלינו להתחזק בעניין ולעמוד בניסיון, שהרי יצר הרע מוכן לעשות הכל כדי להוציא אברך אחד מהכולל, וניסיון הפרנסה הוא ניסיון קשה מאוד, ובפרט שהמשפחה ברוכת ילדים.

צריך האדם לדעת שעדיף לחיות כל ימיו בצמצום, ובלבד שיזכה לישב בבית ה' כל ימי חייו, ועל כך אמר דוד המלך בתהילים (פרק כז, ד) אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי". וכן אומר התנא באבות (פרק ו, ד) פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, אם אתה עושה כן אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא.

ולכן ישתדל האדם לעמוד בניסיון ולא לתת ליצר הרע ליכנס אם כל מיני מחשבות, כיצד הפרנס את ביתי, כיצד נחתן את הילדים וכדו', שכל מחשבות אלו הם מצד היצר, כיון שהקב"ה זן ומפרנס לכל, וכשם שאינו שוכח לזון את הבריה הכי קטנה בעולם, כ"ש שלא נעלם ממנו לזון אברך יקר אשר עוסק בתורה יומם ולילה, שהוא נזר הבריאה ובישבילו נברא העולם כולו.

אלא צריך לדעת שאי אפשר לזכות לשני עולמות גם יחד, גם עוה"ז וגם בעוה"ב, רק יחידי סגולה זכו לכך. עצם זה שהאדם זוכה לישב בבית ה' כל יום, כל סדר נוסף, זוהי זכות שאין כדוגמתה, זוהי הטובה הכי גדולה שאפשר להעניק לאדם עלי אדמות, לתת לו לשבת בביהמ"ד ולעסוק בתורת ה' יומם ולילה.

פשוט מאד, כיון שהאדם יושב כבר כמה שנים בכולל או בישיבה ולומד יום שלם, הדבר נעשה אצלנו הרגל, שכל בוקר הוא קם והולך לביהמ"ד, וממילא אינו מרגיש את הזכות הגדולה שניתנה לנו.

ולכן אחת המטרות שחיברתי ספר זה הוא כדי להחדיר לכל אברך או בחור ישיבה את הזכות הגדולה שניתנה לו לישב בבית ה' יום שלם ולעסוק בתורה. אם יום אחד היינו יוצאים מבית המדרש לרחוב ורואים איך החיים מתנהלים ברחוב עם כל הנסיונות שיש שם, היינו מודים לבורא עולם שלא שם חלקנו עימהם, ואיזה חסד עשה איתנו הבורא ששם חלקנו מיושבי ביהמ"ד.

וכבר הזכרנו שההבדל בין עשיר לעני הוא. שהעשיר כיון שיש לו ממון רב, אין לו ערך לממון, כיון שהוא מצוי אצלו בשפע, ולכן אין לו שום בעיה להוציא סכום כסף עבור דברים של מה בכך. משא"כ עני, אצלו כל שקל מדוד, וכל דבר שקונה חושב פעמים אם צריך או לא. ולמה? משום שהוא עני, לכן הערך שלו לממון גדול פי כמה.

אותו הדבר אצל אברך כולל ובעל בית. ההבדל בינהם הוא, שהאברך חשוב עשיר בתורה, כיון שיש לו הרבה זמן ביום ללימוד התורה, ממילא לא מפריע לו לבטל זמן מה עבור דברים של מה בכך, כיון שיש אפשרות ללמוד כל היום. משא"כ בעל בית יש לו רק שעה או שעה וחצי ביום ללמוד התורה הוא נחשב עני בתורה, כיון שאין לו הרבה זמן ללמוד ביום, ממילא כל דקה אצלו מדודה, ואינו מבטל זמן כלל, וזה משום שהוא מעריך מאוד את הזמן שניתן לו ללימוד כיון שאין הרבה זמן. ומזה נלמד כמה צריך לייקר את הזמן שניתן לנו ללימוד התורה.

זה שיש לאברך או בחור ישיבה יום שלם ללמוד זו זכות שאין כדוגמתה, ואם ח"ו הוא מראה שאין הזמן חשוב בעיניו, הוא עלול ביום מן הימים למצוא את עצמו מחוץ לביהמ"ד ולאבד זכות גדולה מאוד.

ולכן יש לדעת שאע"פ שקושי הפרנסה גדול וכרוך בניסיונות לא קלים, אין להתייאש, אלא צריך להתעודד ולשמוח ולייקר את הזכות הגדולה שניתנה לנו בעצם לימוד התורה. ולכך צריך לחזק גם את אשה בבית על הזכות הגדולה שנפלה בחלקה. ועל כך נאמר במסכת באבות (פרק ד, ט) ר' יונתן אומר, כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר, וכל המבטל תורה מעושר סופו לבטלה מעוני. מי שעומד בניסיון זה של הפרנסה חז"ל הבטיחו, ש"סופו לקיימה מעושר".

מעשה במרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל שסיפר על עצמו (כפי שהובא בספר מעדני המלך ח"א עמ' כב) כל יום הייתי לוקח איתי לישיבה לחם ועגבניה, יותר מזה לא היה לנו, לחם ועגבניה זה היה כל האוכל, היה עוני, ובכל זאת למדנו תורה. באותו זמן היתה חברת "המקשר", נסיעה מבית ישראל עד לעיר העתיקה היתה בחצי גרוש, היה חבל לי לשלם חצי גרוש, היינו הולכים ברגל בגשם, בשלג, בשביל לחסוך את החצי גרוש הזה. אספתי וחסכתי את החצי גרוש, ומזה התחתנתי. לא היה לנו כסף לעשות את החתונה, מאיפה יהיה לי כסף לקנות שולחן וכסאות בשביל החדר שלי? הכל היה עוני וחוסר כל, אבל ברוך ה' מי זוכר את הדברים האלה, שכחנו מה היה. מעולם לא הייתי לובש חליפה, ליום שבת היה קונה לי מר אבי מ'אלטא זאכען' שהיו מוכרים בגדים ישנים, איזה בגד משומש שלבשו אותו אולי עשרים אנשים, אבל מזה למדנו תורה "נוצר תאנה יאכל פריה" (משלי כז, יח) כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר כך הבטיחו רבותינו ע"כ. ממעשה זה רואים עד כמה זוכה האדם אשר עומד בנסיונות הפרנסה הפוקדים אותו יום יום.

כדיי לזכות להיות גדול בישראל, חייב האדם להקריב מעצמו, ורק אחרי שהקב"ה רואה שהאדם מצידו עשה את מה שיכול, אז משפיע עליו את ברכתו והיא ש"סופו לקיימה מעושר", אבל כדי להגיע לכך צריך את ההתחלה של "כל המקיים את התורה מעוני".

אלא שכל אחד חושב לעצמו שכבר הגיע הזמן ל"סופו לקיימה מעושר", אבל בורא עולם חושב אחרת, שעדיין לא הגיע, לכן צריך פשוט מאוד להתעלם מ"סופו לקיימה מעושר" ולהסיח דעת מזה, ואז כשיחליטו משמים שהגיע הזמן אז הוא יבוא בבחינת "ויריצוהו מן הבור".

אף פעם לא מאוחר, צריך לזכור זאת תמיד

גם לו היית כבר זקן – היינו אומרים לך את אותו דבר: אף פעם לא מאוחר להתחיל נצל את הזמן.

קל וחומר אתה! אתה, צעיר, במלא כוחך ואונך, יכול לגדול בתורה באמת – על אף כל הפלפולים שהיצר משכנע אותך למה חבל לך על המאמצים להתעלות בתורה וביראת שמים, ובתוכם – שאבא שלך הוא לא תלמיד חכם, והמשפחה שלך היא לא כזו רצינית, ובסביבה שאתה גדלת היתה סביבה חילונית, והישיבה שבה אתה לומד כעת לומדים בכלל לא כמו שאתה רוצה, והרבנים שלך... טענות ופלפולים מלאים כרימון- ובעיקר: הרי כבר אמצע הזמן, ומה כבר הספקת? מרן רבינו הגרע"י זצ"ל באמצע הזמן היה כבר באמצע החזרה העשרים, ואתה? אתה עוד מעט בן עשרים ובקושי יודע רבע מסכת... בקיצור: אל תלמד.

אי, שוטה שבעולם! הלא היצר שלך, הלמדן הזה, נקרא "כסיל"! אל תשמע לעצתו! וכי מה הוא מציע לך במקום? אז נכון. עבר חצי זמן ועדיין לא התחלת ללמוד ברצינות. נגיד. אז מה עדיף מעכשיו לעשות עד סוף הזמן, להתבטל? לעבור כל יום על כל הדיווחים והרכילות של כל מה שקורה במערכת הבחירות? מה? וכי מי שעשה זאת יעמוד בסוף זמן (ביום הבחירות...) שמח? מאושר? הוא רק יבכה. איזה שוטה היית! בעד מה מכרת עוד חצי זמן? בעוד נזיד עדשים של בחירות? בעד קצת נייעס שעברו ובטלו מן העולם?

אל תשמע לו! שמעת? אל תשמע לו!

תפוס את עצמך! כן, מעכשיו. תחליט: אותי לא מעניין בחירות וכל הדומה לזה. לא מעניין כלום. לא מעניין מה היה עד עכשיו. אני לא מסתכל אחורה. נמאס לי להעביר את החיים סתם. די! אני פותח דף חדש.

ואם היצר יבוא עוד שבוע אם משבר חדש? אז אני אקום עוד פעם, אתנער שוב מהעפר, יהדוף את היצר שנית, ושוב יחזור למסלול.

אני לא מפחד ממכשולים. הנסיונות האלו רק בנו את אבותי, והם יבנו גם אותי. אני התפלל אתחנן ואבכה לה', שיתן לי כח, את העבר לשכוח, ומהיצר לברוח, ומהעתיד לשמוח. (עלון דרך ה' גליון מס' 130).

הגיל עושה את שלו, לא שייך בתורה

ישנם אנשים שהגיעו לגיל מבוגר והם חיים במחשבה שכבר לא יצא מהם כלום, ולא יוכלו לצמוח ולהיות תלמידי חכמים, ואם באים לנחם אותם שאין להתייאש משום שר"ע התחיל בגיל ארבעים, הם עונים נכון זה רק ר"ע, אבל אני לא ר"ע. ובאמת שזו מחשבה מוטעת שגורמת לייאוש וריפיון לשומעה עד שאין לו מרץ וכח בעבודת ה', וכשמגיע ללמוד הוא נרדם מרוב ייאוש עמוק.

התשובה היא: צריך לדעת שחובת האדם בעומלו היא שכל עוד הנשמה בקרבו הוא צריך להיות הולך וגדל ועליו להשיג השגות גדולות בתורה, ואם תאמר זה לא בשבילי משום שאני לא בחור צעיר, והקליטה שלי חלשה, וגם אני לא מבין כלל, נכון! זה קשה להתחיל בגיל מבוגר, כמו שכתוב באבות (פ"ד מכ"ה) שהלמד זקן דומה לדיו כתובה על נייר מחוק. אבל דע לך שגם הדיו הזו שכתובה על נייר מחוק אין סוף לערכה, ואין לשער את השכר שמגיע לך על ההשתדלות הזו, כמ"ש לפום צערא אגרא. וה"ה לבחור צעיר המתקשה בלימוד.

ר' חיים מוולאזין בספרו רוח חיים (פ"ד) מסביר מה שאמר התנא שהלמד זקן דומה לדיו הכתובה על נייר מחוק, אין הכונה לייאש את האדם ח"ו, אלא זה בא לדרבן אותו ולתת לו את הדרך להצלחה. והכונה היא שכדי שהכתב יהיה יותר ברור על נייר מחוק, צריך לכתוב בדיו יותר טוב ויותר חזק שיהיה יותר ניכר על הנייר. ממש כך לגבי האדם המבוגר אם ידקדק יותר בלימודו, ויחזור יותר ויותר זה יראה כמו הכותב על נייר חדש.

וכן ישנם בחורי ישיבה ואברכים כשרואים שאין כשרונותיהם מוצלחים, נכנסים לייאוש, וכך מצליח היצה"ר לשבור אותם.

אבל צריך לדעת שחביב לפני הקב"ה מי שעמל כפי כוחו כמו אחד שהוא גאון גדול, ועוד יש לומר שהוא חביב אפי' יותר מבעל הכשרון הגדול ביותר, משום שלבעל הכשרון לימוד התורה הוא לו לעונג נפשי, ולעומת זאת אצל השני הוא בגדר הקרבה ונשיאת עול כבד, משום שעד שהוא מצליח להבין מה הגמ' רוצה לוקח לו הרבה זמן, ועד שהוא מסיים כמה שורות בגמ' כולו מתעייף מרוב מאמץ, "ולפום צערא אגרא" לכן אין להתייאש בגלל שכשרונותיו חלשים, אלא אדרבה הוא צריך לשמוח משום שתורתו בשמים חשובה יותר מבעל הכשרון, שהרי הוא מצטער יותר, לכן מי שמנצל את כל כוחותיו ומתייגע תורה, בעוה"ב יהיה למדן גדול, ורק בעוה"ז החולף קשה לך ואינך מצליח כ"כ, אבל תדע לנצח נצחים אין מצליח ומאושר יותר ממך, שהרי כל מטרתינו בעוה"ז היא להכין לעוה"ב, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין. הקב"ה לא דורש מהאדם יותר מיכולתו, אם אתה מנצל את המאה אחוז שנדרש ממך אין מאושר ממך ,משום שזה מה שהשי"ת רוצה ממך, הוא לא רוצה יותר מזה.

תפקידך בעוה"ז לעבוד את השי"ת עם הכשרונות שניתנו לך, ואפי' שהם חלשים, ואין להצטער ולומר מדוע לא זכיתי לכשרונות טובים ולהכנס מזה לייאוש, כיון שזה מצד היצה"ר כדי להטיל בך רפיון וייאוש.

כתוב בספר חסידים (סי' תתשס"ד) מי שיגע הרבה בעוה"ז כפי יכולתו אע"פ שלא היה לו לב להבין, מ"מ בעוה"ב במתיבתא דרקיע ישיג הכל, ולהיפך מי שלא יגע בתורה כפי כוחו אע"פ שבעולם הזה היה למדן גדול מ"מ בעולם העליון לא ידע ולא יבין לומר אמת.

ועל כיוצא בזה הגמ' בפסחים (נ.) מספרת שרב יוסף בנו של רבי יהושע בן לוי נפטר (מוות קליני) ועלה למעלה, וכשחזר לחיים שאלו אביו מה ראית, אמר לו עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה. אמר לא בני עולם ברור ראית. מסביר הסטייפלר שיש בעוה"ז בני אדם שעסוקים בפרנסתם רוב שעות היום. אבל במעט הזמן שנותר להם הם עסוקים בתורה ואינם מבטלים רגע. וכשיגיעו לעולם האמת יחשיבו להם כל רגע מזמנם, ונמצא שכל ימיהם כמעט שלא ביטלו זמן, הרי שדרגתם גבוה מאוד ומלמדים אותם את כל מה שלא הספיקו ללמוד כאן, והם נחשבים שם לגדולי הדור, משום שעשו כל שביכולתם.

ולעומתם ישנם אנשים חשובים בזה העולם שהם למדנים גדולים ואנשים חשובים. אבל אינם עוסקים בתורה כפי יכולתם אלה לומדים רק כשמתחשק לכם, ומבטלים כל יום שעה או שעתיים, ושיגיעו לעולם האמת ויחשבו להם את כל השעות שביטלו תורה, אז כל שעה ושעה מצטרפת, ונמצא שמגיע לחודשים ואפי' שנים של ביטול תורה. והם מורדים שם לתחתית המדרגה עד שנחשבים כעם הארץ ממש.

ונתבונן איזה בזיון יהיה לאדם שהיה ולמדן גדול שמוצא את עצמו בעוה"ב בדרגה של עם הארץ רחמנא ליצלן, וזה הביאור של עליונים למטה ותחתונים למעלה. אדם צריך להתבונן במעשיו ולפתוח את עיניו, אם נתנו לך אפשרות ללמוד יום שלם אל תבזבז את זמנך בדברים בטלים.

מי צריך יותר חיזוק בתורה אברך או בעה''ב?

הרבה לא מעריכים את הזמן שניתן להם. יצה"ר אומר לאדם, יש לך ברוך השם שמונה שעות ללמוד, למה לך למהר כ"כ? ולכן מבטלים חלק מהזמן בדברים בטלים ולא מעריכים את הזמן היקר שניתן להם.

ויש לדעת שבחור ישיבה או אברך כולל צריך יותר חיזוק בתורה מאשר בעל בית אשר עובד למחייתו, ובערב קובע לו עיתים לתורה. והמשל בזה הוא ל- עשיר שיש לו הרבה כסף אין לו כל כך ערך לכסף כיון שמצוי אצלו בשפע, ולכן אין לו בעיה לבזבז כסף על דברים של מה בכך כיון שיש לו הרבה. משא"כ עני שהכסף אצלו בצמצום רב, א"כ כל שקל שהוא רוצה להוציא הוא חושב פעמים אם צריך או לא, כיון שיש לו ערך לכסף כיון שאינו מצוי אצלו אלא בצמצום.

הוא הדין לגבי בן תורה הלומד יום שלם, בחור ישיבה או אברך כולל הם נחשבים כעשירים בתורה, כיון שיש להם הרבה זמן ללימוד התורה, ולכן קל יותר ליצה"ר להכשילם בביטול תורה כיון שיש להם הרבה זמן ללמוד אז הם אינם רואים בביטול התורה חומרא כ"כ גדולה, והיצה"ר משתיקם בכך שיש להם הרבה זמן ללמוד. משא"כ בעל הבית שכל מה שיש לו ביום ללמוד זה רק את השעה או שעה וחצי ביום, הוא בבחינת עני בתורה, כיון שאין לו הרבה זמן ללמוד, לכן כל דקה של לימוד אצלו היא חשובה מאוד ואינו מוכן לבזבז את זמנו בבטלה, ממילא כל זמנו מנוצל ואין לו כלל ביטול תורה בזמן שהוא צריך ללמוד. ולכן בני התורה צריכים יותר חיזוק בזה מאשר בעלי בתים.

ואדרבה אם נתנו לך הרבה זמן ללמוד אז עליך לנצל אותו לתורה ומצוות, ולא למרוח את הזמן, ישנם הרבה בחורים שרוצים ללמוד יום שלם, ומכל מיני סיבות לא מתאפשר להם, אז אנחנו שכבר נתנו לנו את הזכות לבוא לבית המדרש ולשבת יום שלם, צריך להודות לקב"ה כל רגע על המתנה הזו.

לכן אם אנחנו רואים בעוה"ז בחור למדן, אין לנו לקבוע שהוא יותר גדול מפלוני, שהרי יתכן שפלוני גדול ממנו. ורק לפי ראות ענינו נראה לנו שהבחור הלמדן גדול.

מה יתרון לאדם בעמלו

ר' יחזקאל אברמסקי זצ"ל בספרו חזון יחזקאל הסביר את הגמ' בפסחים (נ.) עולם הפוך ראיתי עליונים למטה (אותם שהיו כאן חשובים ראיתי קלים רש"י) ותחתונים למעלה, אמר לו בני עולם ברור ראית. וכתב שם, במה נחשב פה האדם אשר לא הוכתר מבטן ומלידה בכשרונות מצוינים, אך בסבלנותו ובאורך רוחו יגע ומצא על ידי עמלו בתורה. כלפי איש אשר חנן ה' בסגולות נשגבות, בעל תפיסה מהירה, ובעל זכרון, בור סיד שאינו מאבד טיפה, ושופע שפע מעינות של תורה וחכמה. אך שם למעלה יש יתרון לראשון על שני, והאדם נידון לפי עמלו שעמל בתורה תחת השמש, אשר שם לילות כימים, ובתורתו יהגה יומם ולילה ותידד שנתו מעיניו כדי לעמוד על אמיתתה ולהיות מושפע ממנה בכל אורחות החיים. ועל כך אמר לו בני עולם ברור ראית, כי גדול ההוגה בתורה ביגיעה רבה בכובד ראש ובמאמצים גדולים, איש כזה יפק רצון מאת ה' יותר מאלה שחלק להם הקדוש ברוך הוא שאר רוח ולב נבון העמוסים בו מיני בטן הנושאים בתורה מיני רחם, וכל פעל ה' למענם מתחילת יצירתם.

ומסביר הגאון ר' שאול אלטר שליט"א (הובאו דבריו בקונטרס חיזוק שנת תשס"ד עמ' קלז) שבאמת העיקר הוא המשך דברי הגמ' שם, ששאל ר' יהושע אביו של רב יוסף ואנן בעלי תורה היכי חזיתינן, א"ל כי היכי דאיתינן הכא, הכא נמי איתינן התם.

לכאורה כאשר לומדים זאת אפשר להיות מרוצים, הרי כולנו נחשבים בעלי תורה כל אחד בדרגתו, וכי היכי דאיתינן הכא, הכי נמי איתינן התם. אבל נראה שהדברים עמוקים מכפי פשוטם, ע"פ המובא מבעל החפץ חיים שאמר, שלעתיד לבוא אף שבודאי אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, ומקבלים שכר על כל אות שלמדו, ועל כל רגע שעסקו בתורה, אבל מ"מ כשם שבעניני גשמיות יכול אדם לומר "לדידי שוה לי" כמו כן השכר שיקבלו על הוא כפי החשיבות שהוא עצמו מחשיב את תורתו, וכן בשאר דברים כפי שמחשיב עבודתו ותפילתו כן יהיה שכרו.

ובזה יש לבאר מה שאמרו חז"ל לפום צערא אגרא, לא רק שמקבל שכר יותר מפני שנצטער יותר, אלא מפני שהתורה היתה חשובה אצלו יותר מהצער והיה מוכן להצטער מפני שהבין שיצא הפסדו בשכרו, ולכן מקבל יותר שכר עבור זה, כדכתיב כן משפטיך חרצת. (מלכים א, כ) האדם קובע לעצמו כמה שכר יקבל, וכן יש לפרש כאן, כי היכי דאיתינן הכא הכי נמי איתינן התם, אף שכולנו נחשבים בעלי תורה ונקבל שכר על כל דיבור מהתורה ועל כל רגע, אבל השכר יהיה בהתאם למה שאנחנו עצמנו מחשיבים את הלימוד שלנו, כפי שאנחנו מחשיבים את תפילתינו, כפי שאנחנו מוכנים למסור את נפשינו עבור זה, כפי שזה חשוב אצלנו, השכר הוא כי היכי דאיתינן הכא כפי שאנחנו מעריכים את התורה, נמי איתינן התם.

הצלחת האדם היא נסתרת, שאע"פ שהוא עצמו לא רואה את הצלחתו אבל ההתפתחות הרוחנית שלו עולה מכל מצוה או לימוד תורה שמקיים, אדם מקדש עצמו מעט מקדשים אותו הרבה, מקדש עצמו למטה מקדשים אותו מלמעלה, הנשמה עולה ומתעלה מכל מצוה ומצוה שמקיים, את תוצאות ההצלחה א"א לראות לא אחרי יום ולא אחרי יומיים וכן לא אחרי חודש ולא אחרי חודשיים, אולם לאחר תקופה מסוימת אדם רואה בעצמו שהוא אכן השתנה לעומת מה שהיה (וזה תלוי בהשקעה וכנגד ההשקעה כך התוצאה). ונמצא שאפי' חסר הכשרונות יכול לגדול ולעלות בלי סוף, רק שיעמול והתאמץ כפי כוחותיו בהתמדה ועקשנות בלי הפסק, ואז הוא יבטל את המרחק בינו לבין הקב"ה ויזכה לתורה.

שהרי התורה מתנת שמים היא, והיא ניתנת רק למי שמכין עצמו לכך, ולהכין את עצמו לכך זה כרוך בהרבה דברים, בעבודת המידות, לשקוד על התורה יומם ולילה, בהתמדה, בעקשנות, ולהיות טרוד בלדעת את סודות התורה, והכונה שהוא מכיר בערכה של תורה ושש עליה כמוצא שלל רב, ורק אז היא ניתנת לו במתנה.

מזה ומזה אל תנח ידך

אולם עדיין אין זה מספיק, אלא חסר דבר אחד והוא תפילה ובקשה לפני ה' יתברך שיעזרהו. כתוב בתהילים (פא, יא) "אנוכי ה' אלוקיך המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו". ופרשי' הרחב פיך לשאול כל תאות ליבך, ואמלאהו ככל אשר תשאל אמלא.

הקב"ה מחכה לתפילותינו, ומתאוה לתפילתן של צדיקים, צריך כל הזמן לבקש מה' על הרוחניות, ככל שתרחיב את פיך בתפילה כך הקב"ה ימלא את בקשותיך.

ואיך להתפלל, ובאיזה צורה להתפלל, יש ללמוד מעתניאל בן קנז, שביקש מהקב"ה את שיא השלמות בתורה, בתלמידים, שלא ישכח תלמודו, שלא יפריע לו יצה"ר וכו', וכל זה הוא התפלל כך, אם אתה עושה כן מוטב, אם לאו, הריני הולך בנסיסי לשאול. עתניאל בן קנז התפלל מתוך הכרה שאם לא יזכה לתורה בלי גבול למה לו חיים. לא שוה לו כלום, ולכן כתוב ויבא אלוקים את אשר שאל, ובגמ' אמרו שנתן לו מיד. ובל נשכח שזה אותו עתניאל בן קנז שהחזיר בפלפולו ובחכמתו הגדולה שלושת אלפים הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה, ואע"פ שהיה חכם גדול זה לא הספיק לו, אלא ביקש עוד חכמה, ומה שביקש מהקב"ה עוד רוחניות זה לא היה בעיניו כתוספת מעלה לחכמתו, אלא הוא התפלל על הדברים האלה, כדברים של הכרח גמור, שא"א לו בלעדיהן, שכך אמר, אם אתה עושה כן מוטב, ואם לא הריני הולך בנסיסי לשאול, כך צריכה להיות בקשתו של בן תורה מהשי"ת, והמבקש רחמים בהרגשה כזאת נענה מיד (רבי חיים שמואלביץ מתוך קונטרס "חיזוק" תשס"ב עמ' מז).

איזה הוא חכם הלומד מכל אדם, וגם מהרע

וכן עד כמה לבקש חכמה אפשר ללמוד מצד הרע. למשל המבקש אחר הכבוד: מאה עשרים ושבע מדינות כורעים ומשתחוים להמן הרשע והרי זה מספר עצום של בריות שמעניקים לו כבוד, ורק אחד יחיד לא קם ולא זע. ויש לשאול מה ערך יש לאדם אחד לעומת כל העולם כולו שמשתחוים, ומה אומר המן הרשע על כך, "וכל זה איננו שוה לי" כלומר כל הכבוד העצום הזה כאין וכאפס נחשב אם חסרה טיפה מן הים של כבוד. ממש כך צריכה להיות צורת תפילתו של מבקש החכמה שיזכה לחכמה בלי גבול, שאם יחסר לו אפי' מעט מן החכמה יהיה חשוב בעיניו וכל זה איננו שוה לי (אשרי מי שעמלו עמ' שצז).

גם חז"ל הזכירו את תועלת התפילה לדברי תורה (ברכות ח.) בפסוק על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא (תהילים לב, ו) רבי נתן אומר לעת מצוא זו תורה שנאמר (משלי ח, לה) "כי מוצאי מצא חיים".

ועוד שעניין התפילה קשור עם עמלה של תורה כמ"ש בעל החזו"א (ק"א ח"א סי' ב) וז"ל: הלימוד והתפילה קשורים זה בזה, עמל הלימוד עוזר לאור התפילה, והתפילה עוזרת את הלימוד, תפילה בבחינת קבע מרחיקה את הלימוד, והלימוד בעצלתיים מונע תפילה עכ"ל, וכתיב (משלי כה) מסיר אוזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה.

מסופר על החתם סופר זיע"א שבילדותו היה מאריך מאוד בתפילתו ומתחנן לה' שיהיה תלמיד חכם. לעומת זאת חבירו היה ממהר בתפילתו. פעם אחת אמר לו חבירו דע לך שבזמן שאתה מאריך בתפילתך אני מספיק ללמוד עמוד גמ', והרי הנהגתך זו ביטול תורה היא. ענה לו החתם סופר, הגמ' אומרת כל המאריך בתפילתו מאריכים לו ימיו ושנותיו, א"כ בשנים אלו שיוסיפו לי מן השמים, בהם אני אשלים את מה שלמדת.

על מה צריך לבכות ולהתחנן

בספר אור לציון (עמ' נה) כתב אדם שאינו בעל כשרון ללמוד כראוי, צריך לבכות בתפילה על עצמו ימים ולילות מדוע לא נפתח ליבו בתלמוד תורה. משום שהתביעה היא עלינו מדוע אנו לא חפצים ללמוד, כי הקב"ה ודאי שרוצה לתת לאדם שכל, אלא שלא כל אחד ראוי ומוכן לכך, כמו שכתוב בדניאל (ב, כא) "יהיב חכמתא לחכימין ומנדעא ליודעי בינה". ולכאורה זה פלא הלא צריך לתת שכל למי שאין לו, והפסוק אומר הפוך. אלא רואים מכאן שדוקא לחכמים היודעים לנצל את כשרונותיהם אפשר לתת להם עוד שכל, משום שינצלו אותו לטוב. אבל לטיפשים נתינת השכל לא תועיל כי יאבדוהו בטיפשותם ונמצא שחסרון החכמה באדם אינו מצד הקב"ה ח"ו כי מפי עליון לא תצא הרעות אלא מחמת חסרון האדם. "ובטוחני" שמי שיש לו מח בקדקודו וחפץ באמת ללמוד בכל ליבו ובכל מחיר, ודאי שהקב"ה ישמע תפילתו ויפתח ליבו בתלמוד תורה.

ישנם בחורים שיש להם כשרונות טובים ויודעים ללמוד, אבל בתוכם הם מרגישים ויודעים שזה לא זה, אין הצלחה, לא רואים ברכה בלימוד, ומבקשים עצות לנפשם, הם חושבים שהבעיה היא סביבם ולא אצלם, הם משנים את הסביבה, מנסים להחליף מקום, מחליפים חברותא, עוברים כולל, הם מנסים למצוא תרופה למכה והם לא מוצאים, אולם לדבר אחר הם לא שמים לב, שהבעיה נמצאת אצלם. ואם הבעיה נמצאת אצל האדם עצמו (וכך זה ברוב המקרים) אז לא יועיל שינוי החברותא, או מקום, מכיון שאת החסרונות שלך אתה לוקח איתך לכל מקום.

משל לעוף ידוע שריח רע נודף ממנו, ובכל מקום אליו הוא מגיע הוא מריח ריח לא טוב, נדמה לו שהמקום גורם לזה, ופורח למקום אחר, וכשמגיע למקום השני הוא מרגיש שגם שם יש ריח רע, ופורח למקום אחר, וכן הלאה כל מקום שהוא נמצא הוא חושב שהבעיה היא במקום, הוא לא מבין שריח רע יוצא ממנו. ואותו דבר אדם שיש לו חסרון בעצמו, והוא חושב שהחסרון הוא בסובב אותו.

לפני שמחליפים מקום צריך לבדוק מדוע לא מרגישים הצלחה, מדוע אין חשק בלימוד, אולי צורת הלימוד אינה נכונה, אולי הלימוד הוא למטרת כבוד ולא לשם ידיעת התורה, ואולי אין מספיק השקעה בלימוד, שהרי "אני לדודי ודודי לי" לא נאמר רק על חודש אלול אלא על כל השנה כולה, כשם ש"אני לדודי" מצד ההשקעה והמסירות, כך "דודי לי" מצד הסייעתא דשמיא וההצלחה בלימוד.

ברוב המקרים הסיבה העיקרית היא משום שלא מעריכים כמה התורה חשובה. כתוב בגמ' (ברכות לב:) ת"ר ארבעה צריכים חיזוק ואלו הן, תורה, ומעשים טובים, תפילה ודרך ארץ. ופרש"י צריכים חיזוק שיתחזק אדם בהם תמיד בכל כוחו. מבואר מדבריו הקדושים של רש"י שהחיזוק בתורה צריך להיות "תמיד ובכל כוחו", ואם אינו עושה כן, ודאי וודאי שלא יעריך את התורה הקדושה כפי שצריך, וממילא לא תהיה לו הצלחה וסייעתא דשמיא בלימוד, ועי"ז נגרם הרבה ביטול תורה, ואין חשק בלימוד התורה וכו' וכו'.

ולכן כל בן תורה ילמד על מעלות התורה, חשיבות התורה, מה גודל עמל התורה, וזו סיבה שאף אני הקטן חיברתי ספר זה כדי שכל אדם יוכל להתחזק בלימוד התורה, ועל ידי כן יעלה מעלה מעלה במעלות התורה והיראה, וכמו שפירש רש"י שהחיזוק צריך להיות בכל כוחו, ואז בעהשי"ת כאשר יכיר בערכה של התורה ומעלותיה ודאי שהלימוד שלו יראה אחרת, ויהיה לו סיפוק גדול, ולאט לאט יקבל חשק ואהבה בלימוד התורה, ובאופן זה כל אחד יהיה מוכן למסירות נפש לתורה, וויתור על ענייני העוה"ז למען התורה.

כמה אתה מוכן לשלם

כותב הגאון הצדיק ר' ירוחם ליבוביץ זצ"ל שכלל הוא, כי האדם אינו משלם ועומל יותר מכפי מה שמעריך את הדבר. מה שהאדם מחשיב, עבור זה הוא מוכן לשלם, ומה שאינו מחשיבו אינו מוכן לשלם עבורו, ולזכות ברוחניות זוכים רק עד כמה שמחשיבים ומוכנים לשלם עבורה. ולכן נאמר "יהיב חכמתא לחכימין ומנדעא ליודעי בינה" שהם אלו שבאמת מחשיבים את התורה ומוכנים לשלם עבורה הון תועפות, אבל הטיפשים שלא מעריכים את התורה לא נותנים להם חכמה.

"חכם", חצי כוס מלאה.

אחת הסיבות לחוסר הצלחה בלימוד התורה היא שהאדם לא שמח במה שזכה והשיג עד היום.

אמרו חז"ל אדם יש לו מנה רוצה מאתיים. והעיר הגרי"ל חסמן זצ"ל (אשרי מי שעמלו בתורה עמ' קי) ז"א יש לו חצי ממה שהוא רוצה, אבל הוא מתאוה לעוד מנה. ומאידך נאמר "אין אדם מת וחצי תאותו בידו" מוכח שאפי' חצי אין לו, וזה סותר את מה שאמרנו שהרי חצי יש לו.

אלא הפירוש הוא כך, חז"ל גילו לנו שטבע בעל התאוה הוא, שכאשר הוא רוצה עוד חצי אז הדרך שהוא מתנהג בה היא שכל ראשו וליבו מונחים רק בחלק השני שהוא רוצה להשיג. והוא בכלל לא מתבונן בחלק שיש תחת ידו. ולכן נאמר "אין אדם מת וחצי תאותו בידו" ואפי' שבמציאות יש לו חצי, אבל מכיון שאינו שם לב לחצי שיש לו הדבר נחשב כאילו ממש אין לו כלום. ולכן "חכם" ראשי תיבות חצי כוס מלאה, שתמיד מסתכל על החצי שיש לו ושמח ולא על מה שאין לו.

השמח בחלקו

כן הוא ברוחניות התורה דורשת מהאדם "שאיפה", אבל צריך לדעת איך לשאוף, ולא לשאוף כמו סוס מבלי לשים לב מה עושה, אלא בצורה נכונה. שקודם מתבונן ומכיר את מה שיש לו ושמח בזה. ועם כל זה הוא שואף להשיג עוד, אבל אם לא יתבונן וישמח במה שהשיג עד היום לעולם לא יהיה לו סיפוק וחשק מלימוד התורה. ועל זה דרשו "לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו" החכם תמיד סופר את הדפים מצד ימין ורואה מה שכבר למד, וכמה הספיק עד עכשיו ושמח בהשגה הזו. ולעומתו הכסיל סופר את הדפים לשמאלו כמה יש לו עוד ללמוד, הוא בכלל לא מתבונן כמה למד עד עכשיו, וכל ראשו שקוע מתי יסיים כבר את המסכת, ולכן לא מרגיש בהצלחתו.

פעם נכנס איזה בחור לסטייפלר שלא ראה סימן יפה בתלמודו, ענה לו הסטייפלר אתה יודע למה יש בחורים "שנשבר להם" בלימוד, שפתאום מקבלים משבר, יש לזה סיבה אחת, מפני שלומדים וחושבים על כבוד, הוא רוצה שהראש ישיבה יחזיק ממנו... ושיכבדו אותו... כואב לו שחבירו יודע יותר ממנו... כואב לו שחבריו שואלים והוא אינו שואל, וכל זה גורם לו צער, והקנאה אוכלת אותו והוא מקבל "משבר".

אבל תדע לך שהאמת היא שלומדים תורה רק בשביל דבר אחד ויחיד, שאחרי מאה ועשרים שנה שנגיע לעוה"ב, שם לא תופס שום חשיבות ושום ענין שבעולם לא רכוש, ולא נכסים, ולא שום דבר אחר. אלא רק דבר אחד ויחיד שזה התורה, ושם יבחנו כל אחד ואחד בידיעותיו בתורה. ויאמרו לו עמוד וערוך מקרא שקרית, ומשנה ששנית. וכל התורה שבן אדם לומד כל ימי חייו צריך להיות רק לתכלית הזה, שלא יבוש ולא יכלם לעולם ועד בעולם האמיתי והנצחי, ואם לומד רק לתכלית הזה, אז לא אכפת לו שום ענין של כבוד, ושום קנאה לא תעלה על ליבו, ולא יהיה אכפת לו אם מחזיקים ממנו או לא. כי כל מחשבותיו נתונות רק להוסיף עוד ועוד תורה לעולם שכולו תורה. ואם עושה כך אז אין משברים ותמיד הוא בשמחה (פניני רבינו הק"י עמ' ט).

הנותן ליעף כח

כתוב בתורה (ספר במדבר פ' בהעלותך פ' יא') שאמר משה רבינו לקב"ה (פס' יד') "לא אוכל אנוכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני" (פס' טז') אומר לו הקב"ה "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל" וכו'. משה רבינו קובע "לא אוכל", הוא מרגיש שאינו יכול, שאין לו כוחות לעול כזה כבד, משא כל העם הזה, "כי כבד ממני".

הרמב"ן שם (פס' יז) מביא שבמדרש מובא משל למלך שמסר פרדס לשומר ונתן לו שכר עבור השמירה, אח"כ אמר לו השומר, איני יכול לשומרו כולו לבדי, הבא עוד אחרים שישמרו עמי, אמר לו המלך, נתתי לך פרדס שלי לשומרו, וכל פירות שמירתו נתתיו לך ועכשיו אתה אומר הבא עוד אחרים שישמרו עמי, הריני מביא אחרים שישמרו עמך והוי יודע שאין אני נותן להם שכר שמירה משלי, אלא שכר שנתתי לך משם הם נוטלין שכרן. כך אמר לו הקב"ה למשה אני נתתי לך רוח ודעת לפרנס את בני ולא הייתי מבקש אחר כדי שתתייחד אתה באותה שמירה, ועכשיו אתה מבקש אחר, תדע לך שמשלי אינם נוטלים כלום אלא ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, ואעפ"כ לא חסר משה כלום.

המדרש הזה מעיר לנו הערה נוראה. משה רבינו טוען אין לי כוחות, והקב"ה אומר לו "אני נתתי לך רוח ודעת לפרנס את בנ"י, הרי בהדיא שהקב"ה אכן נתן לו כוחות מיוחדים לתפקידו ומשאו הכבד. נמצא שמשה רבינו ששיער בנפשו "לא אוכל... כי כבד ממני" באמת טעה בהערכת גודל כוחותיו, ולא ידע לנכון כמה כוחות שכנו בקרבו. ולא עוד אל שאח"כ האציל הקב"ה מכוחות אלו של משה לשבעים הזקנים, וכמ"ש המדרש תדע שמשלי אינם נוטלים כלום, הרי שהספיקו הכוחות שהיו במשה לכל שבעים גדולי ישראל.

והוא דבר פלא, האדם הכי גדול בעולם איש האלוקים ואדון הנביאים אינו מכיר בכוחותיו. מוכח מזה שהכרת האדם את גודל כוחותיו הוא עניין שבכונה מסתירין ממנו, ואי אפשר לאף אדם לדעת ולהרגיש אמיתת כוחותיו, ההסתר הזה הוא אולי הנסיון הכי גדול מכל נסיונות האדם בעוה"ז (אחת שאלתי פ"ג).

לכן על האדם לדעת שהקב"ה נתן בו כוחות גדולים מאוד פי כמה וכמה ממה שהוא מתאר לעצמו, ומה שמונע ממנו להגיע אליהם זה כיון שהוא לא מוכן להתאמץ ולהשקיע, משום שהוא חקק לעצמו במוחו שבדוקא הוא אין לו כשרונות, ודוקא הוא לא יכול להיות גדול בתורה, ודוקא לו לא יהיה זכרון טוב וכו', ומכיון שכל הזמן הוא חושב כך על עצמו, לכן הוא לא מצליח לגלות את הכוחות שנתנו לו.

אבל אם יחשוב תמיד הפוך ממה שהוא חושב, שגם הוא יכול להצליח ולגדול בתורה, וגם לו הקב"ה יתן כלים טובים לעבודתו יתברך. ובנוסף למחשבות מעין אלו יתאמץ בכל כוחותיו להשיג את ידיעת התורה, אין ספק שיזכה לראות הצלחה בעמלו.

סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה

כל אדם צריך לדעת מהי דרגתו, מה הכלים שנתנו לו, וכמה הוא מסוגל להשקיע, ועם זה כל הזמן להוסיף עוד ועוד, ז"א מדרגה אחר מדרגה. והכונה היא שאם אתה רואה את פלוני שהוא יותר מתמיד, יותר משקיע, יותר מוכשר, אתה צריך לשאוף להיות כמוהו אלא שצריך לעשות זאת בחכמה.

אולם הדרך לזה היא עדיין רחוקה, ואין להחליט שמכאן והילך אני רוצה להיות כמותו, ומהיום אני לומד שתים עשרה שעות ביום, ומהיום אני מנדד שינה מעניי כמה שיותר, ומהיום אני לומד בלי הפסקה. כיון שזה עצת יצה"ר כדי להפיל את האדם. חז"ל אומרים (סנהדרין קו.) גמלא אזלא למבעי קרנא אודני דהוה ליה גזזו מיניה. דהיינו הגמל הלך לבקש שיהיו לו קרניים, לא רק שלא קיבל קרניים אלא גם את האוזניים שהיו לו גזזו לו. ואותו הדבר אדם שרוצה להגיע למעלה שלא כערכו עלול להפסיד גם את מה שיש בידו.

משל למה הדבר דומה, לכלב שהיה רגיל למצוא את מזונו ליד אולם שמחות שבו היו שיריים של בשר בשפע רב. יום אחד נודע לו שהיום תערך כאן מסיבה גדולה וממילא גם השיריים יהיו בהתאם, אבל גם נודע לו, שבאותו ערב עומדת להערך בעיר הסמוכה מסיבה גדולה, ואיך אפשר לוותר על השלל הרב שיהיה שם, והחליט בליבו כך: קודם ארוץ לאותה עיר הסמוכה ואחרי שאגמור שם לחטוף ככל אשר אוכל, אשוב למקומי ואחטוף גם פה ככל האפשר, ונמצאתי נהנה משתי החתונות, כך חשב וכך עשה.

אבל מה קרה, הוא רץ לעיר הסמוכה מחכה ומחכה, ורואה שהשעה מתאחרת ועדיין אין בידו מאומה, הוא רואה שזה לא הולך, וחושב מה יהיה, אם אחכה כאן עוד קצת אני אפסיד גם את מה שיש במקומי הקבוע. מה עשה, רץ בכל כוחותיו חזרה למקומו אבל עד שהספיק להגיע כבר לא מצא מאומה גם כאן, והוא נשאר ריק מכל רעב ועייף.

מה היה קורה אילו היה מסתפק במה שיש במקומו, הרי היה הולך לישון מרוצה ושבע ובלי ריצות מיותרות.

כן ממש בענייננו, אדם שרוצה לחטוף למעלה מיכולתו סוף דבר הוא, שגם מה שהיה יכול להשיג, לא ישיג וישאר ריק מכאן ומכאן ה' יצילנו, ולכן צריך לעשות הכל בחכמה ולא לקפוץ מהר למדרגות גבוהות.

תוכן העניינים

ספר עמל ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה