פרק ו - עמל התורה
אמר רבי אלעזר (סנהדרין צט:) כל אדם לעמל נברא שנאמר (איוב ה-ז) כי אדם לעמל יולד. איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא, כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו הוי אומר לעמל פה נברא, ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, כשהוא אומר (יהושע א-ח) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, הוי אומר לעמל תורה נברא, והיינו דאמר רבא כולהו גופי דרופתקי נינהו, טובי לדזכי דהוי דרופתקי דאורייתא.
נאמר בתורה (ויקרא כו, ג) "אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמורו" וכו' ומסביר רש"י אם בחוקותי תלכו שתהיו "עמלים" בתורה, ומבואר שעיקר ההליכה בחוקות התורה הוא "העמל" שזה הדבר העיקרי שנצטוינו, וזה שכתוב אדם לעמל יולד (איוב ה, ז).
עיקר השכר של לימוד התורה הוא בעד העמל, כי החכמה איננה שלו. שנאמר "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה" (משלי ב, ה), ולכן אנחנו מברכים המלמד תורה לעמו ישראל, כי הקב"ה הוא המלמד אותנו, כמו הרב לתלמידו, ורק היגיעה היא שלנו, כמ"ש יגעת ומצאת תאמין (מגילה ו:) שבשכר היגיעה שהאדם מתיגע ממציא לו הקב"ה מציאה. שהרי אין לשון מציאה מתאימה למה שבא לאדם ע"י יגיעה, אלא הביאור הוא שזהו שכר היגיעה שנותנים לו מן השמים מציאה במתנה.
נמצא: שהאדם עושה את חלקו שזה היגיעה בתורה, והקב"ה נותן את חלקו לאדם שזה ידיעת התורה (אשרי מי שעמלו בתורה עמ' קמה).
העמלים מקבלים שכר
ומסביר החפץ חיים שזה מה שאנו אומ' בכל יום בתפילת ר' נחוניא בן הקנה, אנו עמלים ומקבלים שכר, והם עמלים ואינם מקבלים שכר, ולכאורה זה תמוה, שהרי אנחנו רואים שכל הפועלים שעמלים הן בתפירת בגד, או מנעלים או מבנית בית, כולם מקבלים שכר על עבודתם. וא"כ מדוע נאמר הם עמלים ואינם מקבלים שכר. אלא הכוונה היא שהשכר שהם מקבלים זה רק על הדבר שנוצר ממה שהם עשו, אבל על העמל הם לא מקבלים שום שכר, והראיה היא שאם יעמול הפועל כל הלילה כדי לתפור בגד ולא הצליח האם מישהו ישלם לו עבור זה. משא"כ בתורה שהשכר שמקבלים כאן הוא "כמה עמלת".
כפי העמל כך תקבל שכר, לכן אפי' אם אדם לומד ולומד ולא זוכה שהנושא הנלמד יהיה ברור לו כל הצורך, אין לו להתייאש, משום שעל העמל שהשקעת תקבל שכר, ולא שכר רגיל אלא כפול ומכופל, שטובה אחת בצער ממאה שלא בצער, ואין לך מושג איזה נחת רוח אתה עושה לפני השי"ת בעמל התורה שלך. וכן כותב האור זרוע (הלכות ק"ש סימן ו) אדם שטרח בתורה כל מה שהיה יכול לטרוח אע"פ שלא עלה בידו אלא דבר מועט. נותנין לו כאותו שטרח כמותו ועלה בידו הרבה, דלפום צערא אגרא.
וכן איתא באבות דרבי נתן (פ' יב') מעשה בהלל הזקן שהיה מהלך בדרך ופגע בבני אדם שמביאין חיטין, אמר להם, סאה בכמה? אמרו לו בב' דינרין. ופגע באחרים אמר להם, סאה בכמה? אמרו לו בג' דינרין. אמר להם והלא ראשונים אמרו בשניים. אמרו לו בבלאי טיפשאי (שהלל היה מבבל) אי אתה יודע שלפום צערא אגרא. אמר להם שוטים על שאני אומר לכם אתם מחזירין לי כך? מה עשה להם הלל הזקן החזירן למוטב. ע"כ. אם בענייני העוה"ז אדם מבין שככל שהצער והטורח יותר עבור הסחורה כנגד זה השכר. כ"ש בתורה ומצוות שכפי שיעור הצער והטירחה ה"ה השכר. אדם שמוכן להצטער בקיום התורה והמצוות בהכרה ששאיפתו היא להרבות כבוד שמים, ולהיות גדול בתורה, לפי שיעור היגיעה כך תגדל הצלחתו.
"רבי אליעזר אומר: הוי שקוד ללמוד תורה, ודע מה שתשיב לאפיקורס, ודע לפני מי אתה עמל ומי היא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך" (אבות פ"ב מי"ד).
יש מפרשים לפי שאפשר שיעסוק אדם ויטרח לדעת מה שישיב לאפיקורס כדי שיתקדש שם שמים על ידו. ואפשר שמעולם לא בא לידו אפיקורס להתווכח עימו. ונמצא שטרח לריק, לזה אומר "ודע לפני מי אתה עמל ומי הוא בעל מלאכתך" דרחמנא ליבא בעי, ובודאי שישלם לך שכח פעולתך שעמלת, אע"פ שלא יצא הדבר לפועל, וז"ש שכר פעולתך. כלומר, כאילו בא הדבר לידי הפועל.
ויש מפרשים "ונאמן הוא וכו' ודע מה שתשיב וכו"' ואם טרחת ויגעת ולא מצאת דבר על תחוש לזה, כי שכרך יהיה כפי היגיעה ולא כפי ההשגה, וז"ש "ודע לפני מי אתה עמל" כי לפי העמל יתן לך שכרך. "ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך". כלומר, לא שכר הפעולה עצמה, אלא שכר פעולתך בכינוי אליו בערך היותה פעולתך, שאותו המעט בא לך ביגיעה רבה ובעמל הרבה, וכן יהיה שכרך הרבה (חסד לאברהם).
כל הברכות שהבטיחה התורה הוא בעבור העמל
בספר עטרת יעקב (על מס' ב"מ בסוף הספר) כותב שכל מקום שדיברו חז"ל על לימוד התורה, המדובר הוא מעניין "עמל התורה".
*באבות (פ"ד) כתוב אם עמלת בתורה יש לו שכר הרבה ליתן לך, ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך.
*אם בחוקותי תלכו (ויקרא כו') שתהיו עמלים בתורה. "ואם בחוקותי תמאסו", הכוונה שלא תהיו עמלים בתורה.
*אמר ר' יהודה אשרי אדם שעמלו בתורה.
*ר' יוחנן אמר אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה (ברכות יז.).
*אנו עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר (ברכות כח:). הכל הוא מעניין העמל.
והנה אם אחד אינו עמל בתורה, ומצד שני הוא גם לא בטל, אלא רק לומד סתם. מוכח מדבריהם שאם אינו עמל כבר נחשב לביטול תורה, בלי עמל לא נחשב עדיין לימוד תורה.
ותנא דמסייע לדברינו יש מרש"י בברכות (ו:) על הא דאמר ר' זירא אגרא דפירקא רהטא. מסביר רש"י "עיקר קיבול שכר הבריות הרצים לשמוע דרשה מפי חכם הוא שכר המרוצה, שהרי רובם אינם מבינים להעמיד גירסא ולומר שמועה מפי רבן לאחר זמן שיקבלו שכר". הרי שנקט רש"י ששכר לימוד מקבלים רק אם לומד באופן שמבין ומעמיד גירסא עד שיכול לומר שמועה מפי רבן לאחר זמן, דהיינו שלמד ויגע בתלמודו כדבעי. ואם לאו אין לו אלא שכר ריהטא בעלמא. דפחות מזה לא נחשב לימוד עדיין.
מה נקרה לימוד תורה
ומכאן יש להעיר לאותם שקוראים בתפילת שחרית פרק אלו מקומן ואינם מבינים את המשנה, כותב המג"א (או"ח סי' נ') שאם קורא את המשנה ואינו מבין אינו נקרא לימוד. וכן אותם שלומדים חק לישראל וקשה להם ללמוד את כל המשניות, עדיף ללמוד משנה אחת בהבנה, מאשר פרק שלם בלא הבנה.
[יש שהקשו על המג"א מהגמ' (ע"ז יט.) אמר רבא לעולם ליגרס איניש אע"ג דלא ידע מאי קאמר. ומוכח שאפשר בגירסא בעלמא אע"פ שאינו מבין, אולם מרן החיד"א במראית העין (ע"ז יט.) דחה דבריהם והסביר דהגמ' מיירי כשאין בו כדי להבין. והמג"א מיירי שיש לו שכל להבין וקורא בבלי דעת. וכיו"ב כתב בספר "פלא יועץ" (מערך ידיעה) וכבר כתבו הפוסקים, שמי שיכול לפלפל בחכמה ולקנות ידיעה חדשה. ומוציא הזמן בלימוד תהילים וזוהר לגבי דידה חשיב ביטול תורה. וכן בפלא יועץ (ערך תהילים) ע"ש. ודווקא למי שאינו יכול להבין ולא ידע צורתא דשמעתתא שפיר דמי דסגי בקריאת תהילים, אבל אחד שיכול להבין חשיב ביטול תורה.
אומנם מרן החיד"א "במורה אצבע" (עי' ב' אות מג) כתב שמספיק כשמבין פירוש התיבות אע"פ שאינו מבין את העניין חשוב לימוד תורה ע"ש.
מ"מ מי שיכול להבין ואינו עושה כן הרי הוא כמתרפה במלאכת שמים, משום שעיקר מצות לימוד התורה אינו בגירסא בלא הבנה כלל, אלא מצות ת"ת הוא בלימוד עם הבנת העניין, ולא די בפירוש התיבות וכ"ש בגירסא בעלמא.
אולם רבינו בחיי תלמיד הרשב"א בספרו כד הקמח (מע' תורה דף צג ע"ג בד"ה "שכר תורה") ביאר את הגמ' בע"ז אחרת וכתב. ידוע שקריאת התורה מצוה גדולה היא אע"פ שלא יבין מה שקורא, כי פעמים שיקרא אדם פרשה מן התורה ולא יתבונן בעצמו שקרא כלל, מתוך שהוא מחשב בדברים אחרים, והוא שורשו בפ"ק דע"ז יט. לעולם ליגרס איניש אע"ג דלא ידע מאי קאמר. וקריאה זו קראוה חז"ל מצות קריאה, ואע"פ שאינו מבין כלל מה שהוא קורא.
ולפי"ז יש לפרש מ"ש בברכות (ה.) ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה. "ואתנה לך את לוחות האבן" אלו עשרת הדברות, "והתורה" זה מקרא. "והמצוה" זו משנה. ופרש"י תורה זה מקרא "שמצוה לקרוא בתורה". מצוה זו משנה "שיתעסקו בה". ע"כ. והיינו שבתורה די בקריאה אע"פ שאינו מבין, משא"כ משנה צריך להתעסק בה בהבנה ועומק העיון, כמ"ש הט"ז באו"ח (סי' מז סק"א) שעסק התורה היינו בעיון ופלפול ע"י עמל ויגיעה ומשא ומתן בהלכות התורה. שו"ת יבי"א ח"א סי' כו' אות ט'].
ועל כך כותב מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר (שם) שמכאן תשובה לקצת "מחכמי הדור" שיש להם "סגולה" לגמור כל הש"ס בתוך תקופה קצרה בלי הבנה כלל, והוא איבוד זמן. ואינו נחשב להם לימוד. ואין לך ביטול תורה גדול מזה.
עיקר העבודה כאשר יש טרדות.
רבינו ירוחם זצ"ל כותב יסוד גדול בעבודת ה', שעיקר עבודת האדם היא דווקא כשקשה, ולא כאותם שחושבים שצריך לעבוד את השי"ת בכל מצב וגם "כשקשה", אבל עיקר העבודה היא כשנוח לאדם ואין טרדות והכל הולך טוב. זו טעות לחשוב כך, אלא צריך לדעת שעיקר תפקיד האדם בעוה"ז הוא לעבוד את ה' דווקא כשקשה, כמ"ש אדם לעמל יולד (איוב ה. ז) הכוונה שכל יצירת האדם היא כדי שהאדם ישא עול על עצמו, עול התורה, עול מצוות וכו'. (דעת חכמה ומוסר ח"ג עמ' קכ).
כותב הסטייפלר (קריינא דאיגרתא ח"א עמ' לח'), עיקר עבודת הבורא יתברך הוא בזמן הנפילה, וכשמתחזק בזמן החושך להתייגע על התורה כראוי, זוכה אח"כ לרוב בהירות בתורה. כשהיו באים לבקש ממנו ברכה שלא יהיו טרדות, השיב להם, בלי טרדות כלל א"א להצליח. סוד ההצלחה הוא דווקא בהתגברות על הטרדות, שם טמונה הצלחה ע"כ. אבל למעשה רוב האנשים מחפשים לעבוד את ה' ללא טרדות וקושי כלל, ואינם יודעים שדוקא שם טמונה ההצלחה.
וכן כותב המסילת ישרים (בסוף פ"א), "נמצאנו למדים, שעיקר מציאות האדם בעוה"ז היא רק לקיים מצוות, לעבוד, ולעמוד בניסיון.
לכן צריך לדעת שכשיש טרדות, בעיות כלכליות, הלימוד הולך בקושי וכדו' ובכל זאת הולכים ללמוד, אז מקיימים את עיקר רצון ה', שעיקר העבודה זה כשקשה, ולא כשהכל הולך בנחת ובלי בעיות, וכשהאדם מתייגע ומתייסר בלימוד אין ספק שיזכה לתורה, בספר חסידים כתוב שאפי' בעת שהאדם טרוד בצערו ואין לו כח, אעפ"כ חייב לפנות ליבו למעלה בחזקה, כמאמר דוד המלך "צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא".
ופירש הרמב"ם שזה מה שאמר דוד המלך בתהילים (פרק צא) "עמו אנוכי בצרה אחלצהו ואכבדהו". "עמו אנוכי בצרה" שאומר הקב"ה האיש הזה אף כי טרוד בצרתו, עם כל הטרדות והבעיות שיש ובכל זאת מחזק ליבו ולוקח אותי "עמו", והכוונה שלומד בזמן שטרוד, אם כבוד כזה הוא עושה לי, לכן גם אני "אחלצהו ואכבדהו", אחלצהו מכל הטרדות שיהיה ליבו פנוי לעסוק בתורה, ואכבדהו ואין כבוד אלא תורה שנאמר כבוד חכמים ינחלו. ומבואר מכל הנ"ל שכדי לזכות לתורה אדם צריך למסור את נפשו.
כמה צריך לעמול כדי לזכות לתורה
אמרו חז"ל (נדה דף ע:) מה יעשה אדם ויחכם, ירבה בישיבה וימעט בסחורה, והכוונה שכדי לזכות לתורה צריך לעמול עמל רב, שכן אמרו חז"ל (שבת פח:) למיימינים בה סמא דחיי, ולמשמאלים בה סמא דמותא. ופרש"י למיימינים בה הכוונה שעוסקים בכל כוחם, וטרודים לדעת סודה, כאדם המשתמש ביד ימינו שהיא עיקר. ורק בכך נעשית התורה סמא דחיי. ובלאו הכי אם לא יעמול כמו שצריך ויהיה טרוד לדעת את סוד התורה, אז התורה הזו היא בבחינה של אדם המשתמש בה ביד שמאל שאינה עיקר, והיא בבחינת סמא דמותא.
וכן רש"י ביבמות (קיז.) ד"ה "בדברי תורה כתיב" מסביר על הפסוק כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" (משלי כז) שלפי פנים ולב שאתה נותן לתורה, לבך עומד לך להעמיד גירסא, אם יגעת בה תמצא ואם לא יגעת לא תמצא. נמצא שהכל תלוי במידת ההשקעה, שלפי שיעור היגיעה כך שיעור המציאה.
אם בחוקותי תלכו (ויקרא כו, ג) השתמשה התורה, בביטוי בחוקותי לשון חוקה חקקתי, גזרה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי. (במדבר רבה יט. א.) לשון זה מורה על חוסר הבנה, לרמוז בזה על העמל. למרות שבתחילה דברי תורה הם בעיניך כחוק מחוסר הבנה, מ"מ "תלכו" תמשיך לעמול וליגע עד שתבין את הדברים לאשורם, בלי עמל הוי בבחינת "סרת טעם" (משלי יא, כב) חסר בהבנת טעמי המצוות ועומק התורה, דכשלא מבין מיד מתייאש, מיהו: העומל, עמל ויגע עד שזוכה להבין.
וזהו עיקר עמל התורה כשבתחילה, הלימוד בעיניו מחוסר הבנה כחוק, וממשיך ועומל עליו עד שמבינו, וכן משמע בגמ' (מגילה ג.) "תרגום של נביאים יהונתן בן עוזיאל אמרו מפי חגי זכריה ומלאכי, ונזדעזעה הארץ ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה, ויצתה בת קול ואמרה מי גילה סתרי תורה לבני אדם". יהונתן בן עוזיאל בסך הכל תרגם את פסוקי הנביאים, ועל מה יצא הקצף? מבאר תוס' רי"ד (שם) "לא מסרי נפשייהו למלפינהו כדמעיקרא" היינו נחסר מהעמל והמסירות נפש שהיה מעיקרא, וכל הקללות כאמור נאמרו בחסרון עמל התורה, ולכן נזדעזעה הארץ.
יש שואלים, וכי חסר מה לעמול בהבנת הנביא אף אחרי התרגום! הרי אפשר להמשיך ולעמול ולהוסיף נופך וסברות, כהנה וכהנה? מיהו לפי דברינו, שעיקר עמל התורה הוא כשהלימוד הוא בתחילה בבחינת חוק, ומחוסר הבנה, שבזה אדם מתרפה ואין לו חשק להמשיך, וצריך מסירות נפש להוסיף ולעמול, אבל כשכבר מתורגם הכל ורק חסר להוסיף נופך וסברא יש שמחה ועניין בלימוד. משא"כ כשלא מבין והכל נראה בעיניו מעורפל וחסר שמחה, ומתייסר יסורי נפש על חוסר הבנתו, והיצר מרפה ידיו להתרשל, וצריך מסירות נפש לכפות את יצרו להמשיך ולעמול עד שהאור ישפך על הדברים. וזוהי כוונת התוס' רי"ד לא מסרי נפשייהו למלפינהו כדמעיקרא. נחסר העמל במסירות נפש כדמעיקרא בשעה שהנביא לא היה מתורגם כלל. ומכאן, שעיקר העמל הוא בהבנת עמקות פשט התורה, פשט הגמ' והראשונים, ולא רק תוספת סברות בעלמא (דרש טוב פר' בחוקותי עמ' קטו).
כתוב בשם הגר"א (חידושי הגר"א לברכות) שבענין עמל התורה ישנה דרגה עליונה שלא כל אחד זוכה לה, יש עמל בתורה ותורת ה' היא אוצרו, ומ"מ אינו נהנה ושמח בעת יגיעתו, אלא רק לאחר שמשיג את מטרתו להיות בקי, ותלמודו בידו רק אז נהנה, והוא נקרא עובד "מיראה". אומנם יש זוכה לעבוד מאהבה שיש לו הנאה ושמח ממש בעת לימודו ממה שהוא יגע בתורה, משום שכל כוונתו היא לקיים מצוות בוראו, ועל דא אמרו גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים. פי' העובד מאהבה שנהנה מעצם יגיעתו בתורה, הוא גדול ממי שאינו עובד אלא מיראה. ואין לו שמחה על יגיעתו.
אם אין עמל בתורה יש עמל צבא
החפץ חיים מדייק בדברי חז"ל שאמרו כל המקבל עליו "עול" תורה, ולא אמרו כל "הלומד" תורה. משמע שדווקא אם מקבל על עצמו עול התורה שלא להתרפות ממנה בשום אופן. ואז אפי' אם היה עליו כבר עול מלכות ועול דרך ארץ מעבירין ממנו, וכ"ש שהקב"ה מסבב שלא ינתן עליו. לפעמים אנחנו רואים בני תורה לומדי ישיבה שנתפסים למלכות, לצבא, וכדו'... ולכאורה יפלא הדבר, אם זכות התורה עומדת להם להשתחרר בתוך הזמן המוגבל, מדוע א"כ לא תעמוד להם זכותה מלכתחילה להסיר מהם עול מלכות לגמרי, שלא תבוא כלל. התירוץ הוא: כי מן השמים מודדים לאדם מידה כנגד מידה, אם "הקבלה" של עול תורה איתנה אצלו, דהיינו קבלת עול תורה בלי רפיון, ובביטחון מלא, אז כמו כן "מעבירין" ממנו עול מלכות בלי שום דיחוי ושהות. אבל כאשר הקבלה היא "ברפיון" ככה ככה, אז גם העברת עול מלכות איננה ממהרת לבוא, ולכן הוא נלכד בעול מלכות איזה זמן. כי "המעבירין" תלוי "במקבל" עצמו (אשרי מי שעמלו בתורה עמ' שנא).
אמרו חז"ל (קידושין ל:) "בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין" אם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו. ונקט לשון "עוסקים" שהוא מורה על רוב העמל, וכן איתא בגמ' (נדרים פא.) אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב (ירמיה ט) "מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ? ואמר רב על שלא ברכו בתורה תחילה. ופירש הט"ז (בסי' מז סק"א) דהיינו סילוק התורה, לפי שלו הלכו בה, שהתורה אינה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה (ברכות סג.) דהיינו שעוסק בפלפול ומשא ומתן של תורה, כמ"ש אם בחוקותי תלכו (ויקרא כו, ג) על מנת שתהיו עמלים בתורה, משא"כ אותם שלומדים דברי תורה מתוך עונג ואינם יגעים בה אין התורה מתקיימת אצלם. ע"כ אמר ולא הלכו בה, "כל שלא עסקו בהלכות התורה דרך משא ומתן של פלפול המתייחס להליכה כמו שכתבתי, וזה שלו ברכו בתורה תחילה כי הברכה היא לעסוק בד"ת דרך טורח דווקא".
נאמר באבות (פ"ב מי"ט) ר' אליעזר אומר הוי שקוד ללמוד תורה וכו'. אמר שלמה המלך בחכמתו אשרי אדם שומע לי "לשקוד" על דלתותי יום יום. ופירש רבינו האר"י, כי אדם הראשון וחוה באכלם מעץ הדעת פגמו בשני שמות, בשם שדי שהורידו ממנו אות ד', נשאר ש"י, ובשם אדנות הורידו ג"כ אות ד'. ונשאר אנ"י, וזהו שנאמר הנחש "השיאני" ש"י אנ"י, ונגזרה עליו ועל כל זרעו מיתה. ולעומתו גדולה תורה שנותנת חיים לעושיה בעוה"ז ובעוה"ב. כי ע"י לימוד התורה חוזרת עטרה ליושנה והדלתין חוזרים לשני השמות הנ"ל, וזהו "לשקוד על דלתותיי", שני הדלתין, וחוזר שם שדי לאיתנו, וגם שם אדנות חוזר למקומו, ולכן כשנתקן עונו של אדה"ר זוכים לאריכות ימים, כמו שנאמר אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד.
רק ע''י שקידה והתמדה זוכים לתורה
וכן כמה מגדולי ישראל לא זכו לחכמתם הגדולה אלא בשביל שקידתם בתורה, לילה כיום יאיר כחשכה כאורה, ולא הסירו מחשבתם מן התורה בשכבם ובקומם, ואחד המיוחד מגדולי ישראל היה הגאון הנצי"ב רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, אשר שמו נודע בשערים המצויינים בהלכה, כותב עליו הרה"ג ר' ברוך הלוי אפשטיין, כשרונותיו של דודי אחי אמי, הגאון הנצי"ב מתולדתו היו בערך ממוצעים, ובכל אופן לא מצויינים, אך הודות לשקידתו הנפלאה, אשר לא יאומן ולא יסופר על שקידתו וחשקו בתורה, הגיע למדרגה הרמה, במעלה הגבוהה מעל גבוהה של העמלים בתורה, ומתכונת שקידתו הייתה כך. שכאשר הרגיש שקרוב שתחטפנו שינה היה טובל רגליו במים קרים למען תפוג ממנו הנטיה לשינה. ואמרו חכמי דורו כי סגולת התורה אשר רכש אליו לא רכש בקניין הלימוד הרגיל אצל סתם לומדים, אלא ע"י מערכת מלחמה אשר הציב למענה בחירוף נפש (ענף עץ אבות עמ' קנד).
כותב המכתב מאליהו שתלמוד תורה גדול ממעשה. גרסינן בירושלמי (פאה פ"א ה"א) ותלמוד תורה ר' ברכיה ור' חייא דכפר רחומין חד אמר אפי' כל העולם כולו אינו שווה לדבר אחד של תורה, וחד אמר אפי' כל מצוותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה...
כתוב אחד אומר "וכל חפצים לא ישוו בה" וכתוב אחד אומר "וכל חפציך לא ישוו בה". חפצים- אלו אבנים טובות ומרגליות, וחפציך אלו דברי תורה. דכתיב "כי באלה חפצתי נאום ה"'.
וצריך עיון, הרי לימוד התורה הוא למען קיום המצוות, וא"כ מה פירוש אפי' כל מצוותיה... אינן שוות לדבר אחד מן התורה?
הנה שני ערכים יש למצוות. מצד עצמן, ומצד קושי עשייתן.
מצד עצמן. שהטביע הקב"ה כח השפעת קדושה בכל מצווה, כל אחת ואחת כענינה.
מצד קושיין. כאמרם רז"ל "יפה אחת בצער ממאה פעמים שלא בצער" שאפי' הדרגה הקטנה שבצער מגדילה את ערך המצווה מאה פעמים. ובכל מדרגה נוספת של צער כל שהוא, מוכפל השכר במאה פעמים נוספות. יוצא לפי"ז שעיקר השפעת הקדושה שהיא היא שכר המצווה. באה ע"י מידת ריבוי הצער שכרוך בקיום המצווה.
הנה גילה לנו הירושלמי סוד גדול שאין הכבדת היצר על קיום כל המצוות כולן יחד, כהכבדתו על התלמוד תורה, כי הוא יודע שת"ת הנהו שורש התיקון, "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו שהמאור שבא מחזירו למוטב" (ירושלמי חגיגה. פא') לכן אין אושר ואין הנאה בכל העולם שישוו לאושרו ושכרו והנאתו של המתגבר על כל הקשיים ומוסר את כל עצמו לתורה". ממית עצמו עליה, וזוהי כוונת הירושלמי, שכל המצוות אין שוות ללמוד דבר אחד מן התורה. מי שאינו לומד במסירות נפש אינו מצליח לעלות, ולבסוף ירגיש את חולשתו ויתעצב ויפול ח"ו, ואז במקום לחפש את טעותו בתוך עצמו ולחזור בתשובה, ימלא ליבו תרעומת ועל הכלים יזעף ליבו. וכתב הירושלמי (שם) אמר רב מנא כי לא דבר ריק הוא מכם, ואם הוא ריק- מכם הוא, ולמה? שאין אתם יגעים בתורה כי היא חייכם, אמתי היא חייכם? כשאתם יגעים בה. ואם תהיו עמלים ויגעים בעיון ובהתמדה כאחת, אזי התורה תהיה לכם למקור החיים והאושר (חוברת "חיזוק" תשס"ב עמ' כא).
אמרו חז"ל התורה נמשלה לשמן. דכתיב (שה"ש א, ג) "שמן תורק שמך" מה שמן זה תחילתו מר סופו מתוק, כך הם דברי תורה, אדם מצטער בהם תחילה ועושה בהם אחרית טובה, שנאמר (איוב ח, ז) והיה ראשיתך מצטער ואחריתך ישגה מאוד" ואמרו במדרש מה מים אם אין אדם צמא אינם ערבים לו. כך תורה אם אין אדם "עמל" בה אינה ערבה בגופו.
על מה הלל, אליעזר בן חרסום, ויוסף מחייבים
ת"ר עני, ועשיר, ורשע באין לדין. לעני אומ' לו מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר עני הייתי וטרוד במזונותי, אומ' לו: כלום עני היית יותר מהלל? אמרו עליו על הלל הזקן... עשיר אומ' לו מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר עשיר הייתי וטרוד הייתי בנכסי. אומ' לו: כלום עשיר היית יותר מר' אלעזר בן חרסום, שהניח... רשע אומ' לו מפני מה לא עסקת בתורה? אם אמר נאה הייתי וטרוד ביצרי, אומ' לו כלום נאה היית מיוסף, אמרו עליו על יוסף הצדיק... נמצא הלל מחייב את העניים, ר' אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, יוסף מחייב את הרשעים" (יומא לה:).
הדברים תמוהים מאוד. שלכאורה צודקים באמת העני, העשיר והרשע שהרי ממה שהבית דין של מעלה לא מכחישים את טענותיהם לומר שלא היו טרודים כ"כ, משמע שמדובר בבנ"א כאלו שגם הבית דין של מעלה מודים שבאמת טרדותיהם מנעו מהם מלעסוק בתורה כדבעי. וא"כ לכאורה הרי הדין עמם, שלכאורה בכהאי גוונא באמת מדינא פטורים היו מחיובא דתלמוד תורה. שאף שמצוות ת"ת מחייבת את האדם לעסוק בתורה כל רגע מימי חייו ובכל המצבים. עוני עושר, חולי ויסורים וכו' כמבואר ברמב"ם ובשו"ע, אבל במה דברים אמורים: כשיש לו פנאי, אבל בזמן שטרוד ועסוק בבקשת צרכיו פטור הוא מדינא מחיוב ת"ת, וא"כ למה אומ' לו לעני "כלום עני היית יותר מהלל?
אלא ודאי שטוענים כנגדו שאם "באמת היה רוצה", היה מוצא איזו דרך לעסוק בתורה ולהגיע לידיעתה כהלל, ז"א שתובעים ממנו ומחייבים אותו על שלא מסר נפשו על לימוד התורה לחיות חיי צער כהלל, או עכ"פ כעין הלל.
אולם לכאורה אין זו טענה כלל, דמדינא היה פטור מת"ת מחמת אונס בקשת פרנסתו, ואין חיוב על האדם לחיות חיי צער כדי לעסוק בתורה. אלא שכך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו' למי שרוצה באמת לזכות בכתרה. וכן הוא לשון הרמב"ם בהלכות ת"ת (פ"ג ה"ו) "מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי להיות מוכחר בכתר תורה לא יסיח דעתו לדברים אחרים, ולא ישים על ליבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחת. כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל"... הרי בהדיא דעניין "כך היא דרכה של תורה" הוא רק למי שנשאו ליבו לקיים מצוה זו "כראוי", אבל משורת הדין אין חיוב לחיות חיי צער לזכות לתורה, וא"כ תמוה איך מחייב הלל את כל העניים שפטורים מדינא מחובת ת"ת?
וצ"ל דאין הכי נמי לא על "חטא" של ביטול תורה מחייב הלל את העניים, אלא החיוב הוא על שהסתפקו באותם הפטורים שבהלכה ולא קיימו מצוות ת"ת "כראוי" (כלשון הרמב"ם) שכיון שע"י מסירות נפש וחיי צער כהלל אכן היה בידו של זה העני, או העשיר, או הטרוד ביצרו, לעסוק בתורה, הרי זה מתפקידיו בחיים ומחובתו בעולמו! שהרי מהי חובת האדם בעולמו, האם לא לקיים כל התרי"ג מצוות "כראוי" ובשלמות? ולכן מחייב אותו הבי"ד של מעלה לא על חטא, אלא על אי מילוי תפקיד, על ביטול "חובת האדם בעולמו" (אחת שאלתי פ"א עמ' 15).
כיצד חלש הכשרונות יכול לזכות לתורה
כי המצוה הזאת אשר אנוכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא, לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה, ולא מעבר לים היא לאמר מי יעבור לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה, כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל, יא).
רש"י לומד שהפרשה הזו מדברת על מצות ת"ת, ותמוה הוא, הרי אין לך דבר בעולם שכ"כ קשה לזכות בו כמו ידיעת התורה שהרי דברי תורה אינם מתקיימים "אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה" (רמב"ם הל' ת"ת פ"ג הי"ב). והם קשים לקנותם ככלי זהב, ונוחים לאבדם ככלי זכוכית. וכי זה נקרא קרוב? ולא עוד אלא קרוב מאוד? התירוץ הוא, שאין פירוש המילה "קרוב" – "קל", ואין כוונת הפסוק שידיעת התורה היא קלה לקנות. אלא הפירוש של קרוב אליך הוא "מונח ומוכן לפניך" והכוונה שאתה מסוגל מאוד להצליח בה והתורה היא ממש לפניך לזכות בה, והכל מוכן לצלחה ואין שום סיבה ומונע בעולם שמעכב ועומד בינך ובין ידיעת התורה, וכדי לזכות לידיעת התורה צריך להתאמץ ולהשקיע (אחת שאלתי פ"ה עמ' 61).
פעמים רבות האדם חושב לעצמו שאין בכוחו להבין את התורה, והוא לעולם לא יהיה ת"ח, וכשהוא מסתכל על בני תורה שמוצלחים ממנו, הוא אומר לעצמו הלוואי שהייתה לי הבנה בתורה כמו פלוני, לכן באה התורה ואומרת שמחשבה כזו היא מחשבה מוטעית, שכתוב כי קרוב אליך הדבר מאוד, שכל אחד ואפי' חלש הכשרונות יכול לזכות להיות ת"ח ולדעת את התורה. אולם בכדי להגיע לזה צריך לעבוד קשה, ומי שמתעקש מצליח. ומה שאנחנו רואים שזה לא כך ולא כולם מצליחים, זה רק בגלל סיבה אחת, שלא מוכנים לוותר למען התורה, ורק מי שמתאמץ ומשקיע את כל כוחו בתורה, ומוכן לוותר מהעוה"ז למען התורה הוא באמת יצליח ויגדל לגאון ולתפארת, ויזכה שיתקיים בו הפסוק "פניך האר בעבדך ולמדני את חוקיך" (תהילים קיט).
וכן כתוב בסוף משלי (לא. כז) "ולחם עצלות לא תאכל" והכוונה היא שכמו שכדי לאכול לחם צריך לעבוד כמה עבודות ולהזיע בשבילו, כן היא התורה שהרוצה לזכות בכתרה של תורה אינו יכול להצליח ע"י עצלות, שהרי ולחם עצלות לא תאכל, אא"כ יזיע ויטרח הרבה ויעבוד על עצמו בתיקון המידות כמו אותה עבודה בשביל לחם. שאם ישב לו על מי מנוחות ויתעצל בעבודתה לא יצליח, ואף תפילה לא תעזור לו, אא"כ יעזור תחילה לעצמו. כמו שיש טועים שהולכים לקבל ברכה מגדולים להצלחה בתורה ויראת שמים, והם לא מתמידים וסומכים על הברכה וזו טעות שאם "אין אני לי מי לי". ורק אם בא ליטהר מסייעין אותו. וכ"כ, פתחו לי פתח כפתחו של מחט וכו', ועוד כהנה וכהנה פסוקים שעל האדם לעשות השתדלות לעצמו ואז הברכות יחולו, וזו היא באמת הדרך לקנות את התורה כדאיתא באבות הפוך בה והפוך בה דכולה בה. שכדי למצוא את "הכל שבה" צריך להפוך בה והוא עניין עמל התורה (אמרי חנן עמ' פט).
מהי המטרה בלימוד התורה
הדרגה העליונה בידיעת התורה היא:"לאוקמי גירסא" (מגילה ו:) שתרגומה: לקיים את הלימוד, כלומר להעמיד דברים על דיוקם, שהנושא הנלמד יהיה ברור כל הצורך, כדי שאפשר יהיה להסיק הלכה על פי היקש, ולדמות דבר לדבר. ודרגה זו א"א להשיגה אלא ע"י סייעתא דשמיא מיוחדת שמקבלים היגעים בתורה בטהרה, ע"פ התנאים שקבע נותן התורה והם מבוארים במשנה באבות (פ"ו, מ"ז) ולכן תיקנו חכמים לומר בברכת התורה "ברוך אתה ה' נותן התורה" בלשון הוה, ולא "שנתן התורה" בלשון עבר, כי נתינת התורה לא היתה חד פעמית במעמד הר סיני, אלא היא נמשכת בהוה וניתנת לעוסקיה בכל יום ויום (בשם הכתב סופר).
האם יש ציווי לעמול בתורה
החיוב ללמוד תורה הוא ממ"ש בתורה "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם" (דברים ה, א). ומכאן למדנו שכל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין, בין בחור בין זקן גדול שתשש כוחו, ואפי' עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים, ואפי' בעל אישה ובנים שחייב לפרנסם, הכל חייבים לקבוע להם זמן ללמוד תורה ביום ובלילה שנאמר (יהושע א, ח) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה. (רמב"ם פ"א הל' ת"ת ה"ח, וכן פסק השו"ע ביו"ד סימן רמו ס"א).
ומבואר שהציווי מהתורה הוא רק על עצם הלימוד, שכל אחד חייב ללמוד תורה, אבל לגבי "עמל התורה" אין שום ציווי, אין במניין תרי"ג המצוות מצוה לעמול בתורה. אלא שבפרשת בחוקתי כתוב "אם בחוקתי תלכו" ומפרש"י שתהיו עמלים בתורה, אולם אין זה ציווי וחיוב לעמול בתורה, אלא שהתורה אומרת לנו, אם תלמדו תורה מתוך "עמל" (מאמץ) תזכו לכל הברכות שהתורה מבטיחה, וכמ"ש ונתתי גשמיכם בעיתם, ונתנה הארץ יבולה, ונתתי שלום בארץ וכו' ז"א התנאי לזכות בברכות שהתורה מבטיחה הוא רק ע"י "עמל התורה", ולהיפך משלא נעמול בתורה, אע"פ שנלמד את התורה, ח"ו יבואו צרות, וכמו שהתורה מונה בהמשך, "ואם לא תשמעו לי וכו"' ומפרש"י להיות עמלים בתורה, אז אין ברכה ואין הצלחה וח"ו יהיו מלחמות והרבה צרות, וכל זה בגלל שלא נלמד את התורה מתוך עמל.
ומבואר שאין ציווי לעמול בתורה, אלא שהעמל בתורה הוא תנאי כדי לזכות לברכות התורה.
אברך כולל, בחור ישיבה או בעל בית העובד לפרנסתו הרוצים לזכות לברכה בין ברוחניות ובין בגשמיות צריכים לדעת שהכל תלוי במידת העמל שיקבלו על עצמם, שאם יקבלו על עצמם ללמוד את התורה מתוך עמל, מתוך מאמץ, מתוך רצון להשקיע, שאף שקשה אינו מרפה ומנסה להבין את הנושא ומתאמץ על כך, יזכה לכל הברכות שהתורה מבטיחה.
כל אחד מוכן לנסוע למרחק מה כדי להגיע לאיזה צדיק, ובלבד שיברך אותו בפרנסה טובה, הצלחה בלימוד, שלום בית וכדו'. צריך לדעת שכל הברכות כולם יחד טמונים במה שאמרה התורה בפרשת בחוקתי "אם בחוקתי תלכו" שתהיו עמלים בתורה, כל ההצלחה בלימוד, הן בהבנה, הן בזיכרון והן בידיעת התורה, הכל טמון ומונח וממתין לך בתוך עמל התורה וה"ה לפרנסה טובה כמ"ש ונתתי גישמכם בעיתם, שהקב"ה מזמין פרנסתך ללא טירחה, שהרי את ההטירחה אתה מקיים בעמל התורה, לכן הקב"ה מונע ממך את הטירחה אחר הפרנסה.
נמצא שכל ההצלחה בין ברוחניות ובין בגשמיות כלולים בעמל התורה. אם אינו חפץ לעמול בתורה אלא בלימוד ללא מאמץ, אז את המאמץ שהיה צריך להוציא בעמל התורה, הוא יוציא אחר הפרנסה, ועוד שלא יראה ברכה בלימודו, ולימוד התורה יהיה קשה עליו הן בהבנה והן בהתמדה.
וכבר כתבנו "שעמל" פירושו מאמץ, דהיינו כאשר מגיעים לאיזה תוס' או רש"י או סעיף בשו"ע ומתקשים להבין מה סברו, צריך להתאמץ ולנסות להבין, וה"ה בלימוד ההלכה שצריך להתאמץ להבין כל גדר מה מקורו ומה טעמו וכו'. אבל אם כל נקודה בלימוד כאשר מתקשה להבין אז עובר נושא וממשיך הלאה, נמצא שמדלג על עמל התורה, שהרי עיקר הלימוד הוא ע"י עמל התורה, ואם כשמגיע לנקודה ששם צריך לעמול ואינו רוצה לעמול, ובמקום זה ממשיך הלאה, נמצא שמפספס את העיקר, עיקר הלימוד הוא בעבור "עמל התורה" ששם טמון הכל, הצלחה ברוחניות ובגשמיות, ובעיקר שזה הלימוד שגורם לנחת רוח לבורא, כמ"ש אמר ר' יהודה אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו וכו'.
אלא שעדיין יש לשאול, הרי לא כל יום זוכים באמת לעמול בתורה, כיון שישנם פעמים שלומד מאמר חז"ל או הלכה וא"צ להתאמץ כדי להבין את הנלמד, וא"כ לכאורה לימוד באופן זה לא יחשב כלימוד מתוך עמל.
הביאור הוא: נכון שלא בכל יום זוכים לעמול בתורה. אבל המודד לדעת אם אדם זה "עמל בתורה" או לא. הוא כאשר מגיע לנקודה בלימוד ששם צריך להתאמץ ולנסות להבין, אם באמת יתאמץ ויעמול כדי להבין נקודה זו, זה מגלה שכל הלימוד שלו כולו הוא בעמל התורה, וגם כאשר לומד נושא שאין צריך להתאמץ כדי להבינו כל הלימוד שלו חשוב לימוד מתוך עמל.
אבל אם לא יעמול במקום שצריך לעמול, זה מגלה שכל הלימוד של אינו מתוך עמל כלל, אלא לימוד כדי לצאת י"ח.
וכעין זה יש לפרש את המשנה באבות (פ"ו מ"ד) כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל, אם אתה עושה כן אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. כדי לקיים את דברי המשנה א"צ בדוקא לאכול פת במלח, ולשתות מים במשורה. אלא כונת התנא כמו שפירש רש"י, שאפילו אין לאדם אלא פת במלח, ואין לו כר וכסת לישון אלא על הארץ, אל ימנע עצמו מלעסוק בתורה.
דהיינו שאם יום אחד הגיע הביתה והאישה לא הכינה ארוחת צהרים, ולכן היה צריך לאכול פת במלח, אל ימנע עצמו מללמוד בגלל שלא אכל סעודה מסודרת.
ולכן אם באחד מן הימים הוצרך לישון על מזרון או על הריצפה ולא על מיטה נוחה, וכן אם הוצרך לאכול פת במלח או מים במשורה ואעפ"כ אינו מונע עצמו מלימוד התורה, זה מראה שכל הלימוד שלו הוא בצורה כזו שמוכן ללמוד בכל אופן שיהיה, ולא יתבטל בגלל הפרעות אלו.
וזהו המבחן לאדם אם מקיים את דברי התנא במשנה או לא, שאם מונע עצמו מהלימוד בגלל הפרעות אלו, אז זה מגלה שהלימוד שלו אינו במסירות, אלא שכאשר אין הפרעות הוא לומד, וכאשר ישנם הפרעות אז לא.
אבל אם אינו מונע עצמו מללמוד בגלל הפרעות אלו זה מגלה שכל הלימוד שלו הוא במסירות לתורה, ונמצא שמקיים את דברי התנא אע"פ שרוב ככל הפעמים אוכל טוב ויושן טוב.
וכן לעניין לימוד תורה לשמה. שכתוב לעולם יעסוק האדם בתורה אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה (פסחים נ:). אין כונת חז"ל לומר שהאדם צריך להגיע לדרגה בלימוד שמכאן והלאה הוא לומד תורה רק לשמה, שזה דבר בילתי אפשרי. אלא כונתם לומר שהאדם צריך להגיע לדרגה שבתוך הלימוד שלו יהיו כמה רגעים של לימוד תורה לשמה, ואותם רגעים שלומד בהם לשמה מעלים לו את כל הלימוד תורה שהיה שלא לשמה ללשמה, ובאופן זה חשוב הדבר כלומד תורה לשמה, וזה שהתכונו חז"ל שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה, דהיינו שיגיע לנקודות כאלו של לימוד תורה לשמה, וזהו כבר בבחינת לימוד תורה לשמה. כמ"ש בשו"ת יחוה דעת (ח"ג סימן עד).
וכמו שהזכרנו שה"ה בעניין עמל התורה, המבחן לאדם אם לומד תורה בעמל או לא, הוא כאשר מגיעים בלימוד לנקודות ששם הנושא לא כ"כ ברור וצריך מאמץ להבין, אדם שמתאמץ להבין כאשר העניין לא ברור זה מגלה שכל הלימוד שלו הוא בעמל גם כאשר לומד בדברים שאין צריך מאמץ להבינם, כיון שמבחן האדם הוא דוקא בנקודות הקשות ששם צריך לעמול.
ויהי רצון שנזכה לנצל את כל כוחנו לעמל התורה ושיתקיימו בנו כל הברכות שנאמרו לגבי עמל התורה.