פרק ה - גודל הסייעתא דשמיא
אמר רבי יצחק (מגילה דף ו:) אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמן, לא יגעתי ומצאתי אל תאמן, יגעתי ומצאתי תאמן, הני מילי בדברי תורה, אבל במשא ומתן סייעתא הוא מן שמיא. ולדברי תורה לא אמרן אלא לחדודי, אבל לאוקמי גירסא סייעתא מן שמיא היא. ופרש"י לאוקמי גירסא, שלא תשתכח ממנו. סייעתא דשמיא, ויש יגע ואינו מוצא.
נמצא, אף שהאדם עמל ויגע בלימוד התורה יומם ולילה, מ"מ לולא סייעתא דשמיא שיזכה לזכור את תלמודו אין לדבר קיום. כיון שיתכן שהיום ילמד סוגיא בעמל רב וידע את הסוגיא עם הבנה ברורה, מ"מ לולא סייעתא דשמיא שיזכור מה שלמד, לאחר זמן מה לא יזכור כלום ממה שלמד. ע"כ האדם צריך להתפלל מקירות ליבו לבורא עולם שיעזור לו שיתקיים תלמודו בידו.
מובא בשם מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל שישנם הרבה סגולות לזכרון, כמ"ש בספר מדרש תלפיות שבעת אמירת הקידוש של ליל שבת יאריך וינגן בתיבות "זכרון למעשה בראשית". וכן בתפילת שמונה עשרה יכיון היטב בברכת "אתה חונן לאדם דעת" וכן יכיון בברכת "שים שלום טובה וברכה" וראוי שכל אחד יעשה זאת , וגם אם לא יועיל לו לפחות הרויח שכיון בתפילה. אמנם יש עוד סגולות, אך העיקר הוא ההתמדה והשקידה זו סגולה אשר "עלית על כולנה" (מעדני המלך ח"ג עמ' 130).
גודל הסייעתא דשמיא הניתנת למי שמתאמץ בכל כוחו
במדרש רבה (פרשת שמיני פרשה יב אות טו) מובא מעשה באחד שהיה מורגל מאוד בשתיית יין ובשכרות, עד שהיה מוכר את כל כלי ביתו ושותה בהן יין. אמרו בניו אחד לשני, באופן כזה לא ישאיר לנו אבינו שום רכוש, מה עשו. השקו אותו יין עד שהשתכר לקחו אותו והוציאוהו מחוץ לעיר, ושמוהו במערה המוכנת לקבור בה מתים, וכוונתם בזה הייתה כשיתעורר ויראה היכן הוא נמצא. ובזה יזכירו לשוב מדרכו הרעה. או שהתכוונו שממש ימות שם, עכ"פ השאירוהו שם והלכו להם לביתם. והוא נשאר שוכב במערה וישן משכרותו. והנה אירע דבר פלא בדיוק באותו הזמן עוברת שם שיירה של סוחרי יין, והם טעונים כדי יין. והנה כשהם מגיעים למקום ההוא ליד המערה המוכנת לקבורה ששוכב שם יושן אותו שיכור, בדיוק אז הם שומעים קול המולה גדולה מן העיר, אשר נשמע להם כקול מלחמה, מה עשו, במהירות פרקו את כל חביות היין והניחו אותם בתוך אותה מערה שהיה ישן שם אותו אדם. כשהקיץ אותו אדם מיינו, והנה הוא רואה נוד מלאה יין נתונה למראשותיו, פתח והתיר את הנוד ונתנו לתוך פיו, שלא יצטרך אפי' לקום, וכך הוא שוכב ושותה כאות נפשו. לאחר שלושה ימים, אמרו בניו, וכי אין אנו הולכים ורואים מה אבינו עושה. הלכו להם ובאו לאותה מערה. ומה הם רואים? הוא שוכב ונוד היין נתונה בפיו. אמרו: אף כאן אין הקב"ה מניח אותך, והואיל והוא נותן לך אין אנו יודעים מה לעשות נגד רצון השי"ת. ועשו ביניהם תקנה שכל אחד ואחד מבניהם ישקה את אביהם יין יום אחד.
וכתב על זה הרב דסלר במכתב מאליהו. ומה שהתפעלתי הוא אשר "בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו" ולא רק בדרך הטבע, אבל גם בסיבות רחוקות כמעט על דרך נס, בסיבות שונות ורחוקות...
ואם כך הוא לרע, הרי מידה טובה מרובה, וא"כ עד כמה גדולה הסייעתא דשמיא, כי לרע רק "פותחין" אבל לטוב "מסייעין" אותו. וכ"ש שלמעלה מדרך הטבע, פי חמש מאות מדרגות.
כל ההתחלות קשות
אע"פ שכל ההתחלות קשות וצריך מאמץ רב, אבל זה רק בהתחלה כיוון שהקב"ה רוצה לראות שאתה באמת רוצה, ובאמת אכפת לך מהזמן.
כאשר רצו לבנות חללית שתטוס לחלל, עשו חשבון כמה דלק צריך, אך לפי חשבון המרחק, כפול כמות הדלק הנצרכת כאן לק"מ אחד, הגיעו לכמויות עצומות שכמעט אין אפשרות לחללית לשאת כמויות כאלו, אלא שאח"כ גילו שכל הקושי הוא רק בשלב הראשון כאשר החללית בשטח האטמוספירה, בשטח שבו כח המשיכה עדיין קושר אותה לכדור הארץ אך כאשר היא תתנתק מכח המשיכה לארץ, היא תוכל להמשיך ולטוס עד לירח, עד לשמים!
אותו "פטנט" קיים גם ביהדות. אדם שואף להגיע עד לרבש"ע, ואנשים קופצים וקופצים, שמונים שנה קופצים ונשארים על הארץ, לא מצליחים להמריא, מדוע? "כי ללמוד שעה אחת ולהפסיק, שעה אחת הוא קיום התוהו" לכן קופצים וקופצים ונשארים במקום.
העצה היא לתת זינוק אדיר, להתמסר ללימוד בכל העוצמה, עד מתי? עד שחשים שמשתחררים מכח המשיכה, המשיכה לילדותיות, השטויות וההבלים. ואכן המאמץ הראשוני הוא הקשה ביותר. אך היסוד הוא: להתנתק מכח המשיכה, והמשיכה לצורת חיים מחוברת לקרקע. כי כל זמן שנשארים על הקרקע אי אפשר להמריא. לומדים ולומדים אך בעצם דורכים במקום.
וזה משום שעדיין נמצאים בקושי של ההתחלה, ואם ימשיך בלימוד כזה, של הפסקות אזי ימשיך לדרוך במקום ולא יתעלה. צריך לעבור את הקושי הראשוני ואז יקל מעליו, אבל לשם כך צריך רציפות והתמסרות ללימוד.
כותב ר' יחזקאל לוינשטיין זצ"ל שהקב"ה נותן לנו טרחה בראשית העבודה, כדי שאף אח"כ כשיקל עלינו העבודה נקבל שכר כאילו כל העבודה הייתה קשה עלינו ביגיעה וטורח. וזה שאמרו חז"ל "כל ההתחלות קשות" שזה מחסדי השי"ת כדי להחשיב את כל העבודה אח"כ גם כשהיא קלה כאילו היא נעשית ביגיעה.
נשאלת שאלה: מאחר והטובה האמתית היא חיי העוה"ב, א"כ מדוע מוזכר בתורה בכל מקום שכר מצוות מסוג של טובות העוה"ז, כגון כבד את אביך וכו', למען יאריכו ימיך. וכן שילוח הקן שזוכים על ידה לאריכות ימים.
התשובה היא: שכדי שהאדם יזכה לעוה"ב הוא צריך שיהיו לו תנאים ויכולת לבצע את תפקידו בעוה"ז כגון, שיחיה ושיהיה בריא, ושתהיה לו פרנסה מצויה, ולא יוטרד ממלחמות וכו', וככל שיתרבו התנאים והאפשרויות לניצול העוה"ז לעבודת הבורא, ממילא גם העוה"ב שלו יגדל יותר, וא"כ שכר המצוות בעוה"ז הוא בעצם שכר לעוה"ב.
וגם העונש בעוה"ז ע"י טרדות, בעיות פרנסה, מחלות, וקיצור ימים, מצב זה ממילא גורם להפסד העוה"ב, כי אין לו פנאי ויכולת לעבוד את ה'.
נמצא שהמקיים את רצון ה' כראוי זוכה "לסייעתא דשמיא" ולהשגה מרובה יותר בעבודת ה'. וע"י הסרת המונעים והבאת עוזרים, וההיפך בהיפך ח"ו (אשרי מי שעמלו בתורה עמ' שלד).
וכן כתב הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ט ה"א) "והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה, כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן, וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה כגון שובע. ושלום, וריבוי כסף וזהב, כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להם, אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה כדי שנזכה לחיי העולם הבא"...
הרמב"ם מסביר בזה ענין טובות העוה"ז שמבטיחה התורה בבירכותיה, "אם בחוקותיי תלכו"... "והיה אם שמוע תשמעו". משום שהוקשה לרמב"ם והא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא? ותירץ, דאין ברכות אלו שכר המצוות, אלא סיוע והכשרה לקיום עוד מצוות, והוא כעניין אומרם ז"ל "בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו. והבא לטהר מסייעין לו".