פרק ו - עמל התורה · מה נקרה לימוד תורה
ומכאן יש להעיר לאותם שקוראים בתפילת שחרית פרק אלו מקומן ואינם מבינים את המשנה, כותב המג"א (או"ח סי' נ') שאם קורא את המשנה ואינו מבין אינו נקרא לימוד. וכן אותם שלומדים חק לישראל וקשה להם ללמוד את כל המשניות, עדיף ללמוד משנה אחת בהבנה, מאשר פרק שלם בלא הבנה.
[יש שהקשו על המג"א מהגמ' (ע"ז יט.) אמר רבא לעולם ליגרס איניש אע"ג דלא ידע מאי קאמר. ומוכח שאפשר בגירסא בעלמא אע"פ שאינו מבין, אולם מרן החיד"א במראית העין (ע"ז יט.) דחה דבריהם והסביר דהגמ' מיירי כשאין בו כדי להבין. והמג"א מיירי שיש לו שכל להבין וקורא בבלי דעת. וכיו"ב כתב בספר "פלא יועץ" (מערך ידיעה) וכבר כתבו הפוסקים, שמי שיכול לפלפל בחכמה ולקנות ידיעה חדשה. ומוציא הזמן בלימוד תהילים וזוהר לגבי דידה חשיב ביטול תורה. וכן בפלא יועץ (ערך תהילים) ע"ש. ודווקא למי שאינו יכול להבין ולא ידע צורתא דשמעתתא שפיר דמי דסגי בקריאת תהילים, אבל אחד שיכול להבין חשיב ביטול תורה.
אומנם מרן החיד"א "במורה אצבע" (עי' ב' אות מג) כתב שמספיק כשמבין פירוש התיבות אע"פ שאינו מבין את העניין חשוב לימוד תורה ע"ש.
מ"מ מי שיכול להבין ואינו עושה כן הרי הוא כמתרפה במלאכת שמים, משום שעיקר מצות לימוד התורה אינו בגירסא בלא הבנה כלל, אלא מצות ת"ת הוא בלימוד עם הבנת העניין, ולא די בפירוש התיבות וכ"ש בגירסא בעלמא.
אולם רבינו בחיי תלמיד הרשב"א בספרו כד הקמח (מע' תורה דף צג ע"ג בד"ה "שכר תורה") ביאר את הגמ' בע"ז אחרת וכתב. ידוע שקריאת התורה מצוה גדולה היא אע"פ שלא יבין מה שקורא, כי פעמים שיקרא אדם פרשה מן התורה ולא יתבונן בעצמו שקרא כלל, מתוך שהוא מחשב בדברים אחרים, והוא שורשו בפ"ק דע"ז יט. לעולם ליגרס איניש אע"ג דלא ידע מאי קאמר. וקריאה זו קראוה חז"ל מצות קריאה, ואע"פ שאינו מבין כלל מה שהוא קורא.
ולפי"ז יש לפרש מ"ש בברכות (ה.) ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה. "ואתנה לך את לוחות האבן" אלו עשרת הדברות, "והתורה" זה מקרא. "והמצוה" זו משנה. ופרש"י תורה זה מקרא "שמצוה לקרוא בתורה". מצוה זו משנה "שיתעסקו בה". ע"כ. והיינו שבתורה די בקריאה אע"פ שאינו מבין, משא"כ משנה צריך להתעסק בה בהבנה ועומק העיון, כמ"ש הט"ז באו"ח (סי' מז סק"א) שעסק התורה היינו בעיון ופלפול ע"י עמל ויגיעה ומשא ומתן בהלכות התורה. שו"ת יבי"א ח"א סי' כו' אות ט'].
ועל כך כותב מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר (שם) שמכאן תשובה לקצת "מחכמי הדור" שיש להם "סגולה" לגמור כל הש"ס בתוך תקופה קצרה בלי הבנה כלל, והוא איבוד זמן. ואינו נחשב להם לימוד. ואין לך ביטול תורה גדול מזה.
עיקר העבודה כאשר יש טרדות.
רבינו ירוחם זצ"ל כותב יסוד גדול בעבודת ה', שעיקר עבודת האדם היא דווקא כשקשה, ולא כאותם שחושבים שצריך לעבוד את השי"ת בכל מצב וגם "כשקשה", אבל עיקר העבודה היא כשנוח לאדם ואין טרדות והכל הולך טוב. זו טעות לחשוב כך, אלא צריך לדעת שעיקר תפקיד האדם בעוה"ז הוא לעבוד את ה' דווקא כשקשה, כמ"ש אדם לעמל יולד (איוב ה. ז) הכוונה שכל יצירת האדם היא כדי שהאדם ישא עול על עצמו, עול התורה, עול מצוות וכו'. (דעת חכמה ומוסר ח"ג עמ' קכ).
כותב הסטייפלר (קריינא דאיגרתא ח"א עמ' לח'), עיקר עבודת הבורא יתברך הוא בזמן הנפילה, וכשמתחזק בזמן החושך להתייגע על התורה כראוי, זוכה אח"כ לרוב בהירות בתורה. כשהיו באים לבקש ממנו ברכה שלא יהיו טרדות, השיב להם, בלי טרדות כלל א"א להצליח. סוד ההצלחה הוא דווקא בהתגברות על הטרדות, שם טמונה הצלחה ע"כ. אבל למעשה רוב האנשים מחפשים לעבוד את ה' ללא טרדות וקושי כלל, ואינם יודעים שדוקא שם טמונה ההצלחה.
וכן כותב המסילת ישרים (בסוף פ"א), "נמצאנו למדים, שעיקר מציאות האדם בעוה"ז היא רק לקיים מצוות, לעבוד, ולעמוד בניסיון.
לכן צריך לדעת שכשיש טרדות, בעיות כלכליות, הלימוד הולך בקושי וכדו' ובכל זאת הולכים ללמוד, אז מקיימים את עיקר רצון ה', שעיקר העבודה זה כשקשה, ולא כשהכל הולך בנחת ובלי בעיות, וכשהאדם מתייגע ומתייסר בלימוד אין ספק שיזכה לתורה, בספר חסידים כתוב שאפי' בעת שהאדם טרוד בצערו ואין לו כח, אעפ"כ חייב לפנות ליבו למעלה בחזקה, כמאמר דוד המלך "צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא".
ופירש הרמב"ם שזה מה שאמר דוד המלך בתהילים (פרק צא) "עמו אנוכי בצרה אחלצהו ואכבדהו". "עמו אנוכי בצרה" שאומר הקב"ה האיש הזה אף כי טרוד בצרתו, עם כל הטרדות והבעיות שיש ובכל זאת מחזק ליבו ולוקח אותי "עמו", והכוונה שלומד בזמן שטרוד, אם כבוד כזה הוא עושה לי, לכן גם אני "אחלצהו ואכבדהו", אחלצהו מכל הטרדות שיהיה ליבו פנוי לעסוק בתורה, ואכבדהו ואין כבוד אלא תורה שנאמר כבוד חכמים ינחלו. ומבואר מכל הנ"ל שכדי לזכות לתורה אדם צריך למסור את נפשו.