פרק ד - בואו חשבון · עד כמה לחוס על ביטול תורה
על חשיבות ניצול הזמן בבית המדרש מצאנו כמה גמרות, נאמר בברכות (דף לג.) ת"ר היו יושבים בבית המדרש והביאו לפניהם אור (במוצ"ש) ב"ש אומ' כל אחד ואחד מברך לעצמו. שוא' הגמ' מאי טעמא דב"ש, קסברי מפני ביטול בית המדרש. ומסביר רש"י שהביטול תורה הוא שבזמן שאחד מברך לכולם הם צריכים לשתוק מגירסתם כדי שיתכוונו כולם וישמעו אליו ויענו אמן.
ונמצא שמתבטלים בעניית "אמן" יותר ממה שיתבטלו כשיברך כל אחד ואחד בפנ"ע.
ב"ש חסו על זמנם עד כדי כך שאפי' שיעור זמן של אמירת "אמן" שלוקח בדיוק שניה אחת לענות לא רצו להתבטל מלימוד תורה. מאותו טעם מביאה הגמ' (שם) של בית רבן גמליאל לא היו אומ' מרפא בביהמ"ד מפני ביטול ביהמ"ד.
וזה מלמד אותנו כמה צריך לחוס על הזמן שניתן לנו, ולנצל כל רגע לקיום תורה ומצוות.
גם הירושלמי מספר שר' ירמיה ציוה לפני פטירתו שיכניסוהו לקבר עם שתי מקלות בידיו. ומסביר הירושלמי שר' ירמיה ציווה זאת כדי שיהיה לו קל יותר לקום מן הקבר בתחיית המתים. שואל ר' אלחנן וסרמן הי"ד, נחשוב לרגע איזה הבדל יש בין קימה מתוך הקבר עם מקלות או בלעדיהם? הרי מדובר בחצי רגע לכל היותר? (טובך יביעו עמ' רמב).
ומכאן רואים עד כמה היה חשוב לרבי ירמיה גם חצי רגע לעסוק בתורה. משום שבכל רגע ורגע של ניצול הזמן קונים עולם נצחי. כי ר' ירמיה עשה חשבון על כל צעד וצעד שעשה, ובדק כיצד אפשר לנצל את הזמן בצורה המקסימלית, עד כדי כך שציוה לקברו עם מקלות בידיו, שלעתיד לבוא יעזרו לו לקום מהר יותר.
במשנה באבות מצאנו שביחס ללימוד התורה עצמו, גם התבוננות בפלאי הבריאה נחשבת לירידה עצומה, שכן שנינו, המפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו. והרע"ב שם מסביר שמדובר באדם שמפסיק ומרוב התפעלות מברך "ברוך שככה לו בעולמו" מ"מ דינו חמור מאוד עד כדי כך שמעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו. וכ"ש המפסיק הפסקה בעלמא מדברי תורה כמה חמור דינו, ילקוט לקח טוב (ספר במדבר עמ' מח).