פרק ג - מיעוט שינה · רוב חכמת האדם ממה שלומד בלילה
כותב הרמב"ם (הלכות ת"ת פ"ג הי"ב) אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן, ולא באלו שלומדים מתוך עידון, ומיתוך אכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד, ולא יתן שינה לעיניו ותנומה לעפעפיו, ועוד כתב בהלכה יג, שאע"פ שמצווה ללמוד ביום ובלילה, אין אדם למד רוב חוכמתו אלא בלילה. לפיכך מי שרוצה לזכות לכתר תורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפי' אחת מהן בשינה, אכילה, ושתיה, ושיחה, וכיוצא בהן. אלא בת"ת ודברי חכמה, אמרו חכמים אין רינה של תורה אלא בלילה. שנאמר קומי רוני בלילה, וכל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום, שנאמר "יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירו עמי תפילה לאל חיי", וכל בית שאין דברי תורה נשמעין בו בלילה אש אוכלתו. וכן בספר "מורה נבוכים" כתב שהשעות שאדם נעור בלילה מבורכות הן. והזהיר הרבה שלא יאבד אותן אלא במחשבת התורה.
ומבואר שכדי שדברי תורה יתקיימו באדם צריך לנדד שינה מעיניו. ולנדד שינה זה להצטער על התורה. כלומר, שאם אדם רגיל ללכת לישון בשעה מסוימת שישתדל להתאמץ עוד קצת וישאר ללמוד, שהרי לזכות לתורה צריך לצער גופו "תמיד". ונידוד שינה זה אחד הדברים שמצערים גופו של אדם.
צער הגוף זה לא רק סיגופים ותעניות. אלא אם אדם נשאר ללמוד עוד קצת, או שבלימוד עצמו האדם משקיע יותר, מתאמץ יותר, או שממעט מתענוגי העוה"ז למען התורה, שבמקום לנסוע לטיולים וכל מיני מקומות כאלו שאין בהם תועלת, הוא נשאר ללמוד תורה. כל אלו נקראים "לצער גופו", וזה שכתוב שאין הקב"ה נותן את תורתו אלא למי שמצטער עליה כשור לעול וכחמור למשא.