יורה דעה
סימן א וכו'
הלכות שחיטה ע"פ המאמר אשרי תמימי דרך סימן א'. עיין בכוונות שחיטה בפרט בסידור קול יעקב מבואר כי בהמה וחיה שרשם בבחי' נוקבא בחי' ב"ן בחי' מלכות. וע"כ נבראו מן העפר וצריכין שחיטת שני הסימנים וכו'. אבל עוף שורש שלו בדוכרא וכו' ודי בסימן אחד. ודגים שורש שלהם למעלה וכו' ע"כ אין צריכין שחטיה כלל וכו'. ולדרכינו יובן ביותר.כי צריך האדם לקשר עצמו ולהסתכל רק על השכל ורוחניות וחיות אלהות שיש בכל דבר. אך אין זוכין לזה רק ע"י בחי' מלכות וכו' כמבואר בפנים כל הענין. וע"כ בשעת אכילה שעל ידה עיקר קיום חיות האדם ובה עיקר אחיזת הגשמיות שהוא בחי' סטר"א דעשו בחי' היצה"ר כמבואר הרבה בזה גם בחלק אורח חיים. ע"כ אז המלחמה גדולה ביותר בין בחי' יעקב ועשו ומחמת שעיקר הכנעת בחי' עשו היא ע"י עסק התורה ע"כ צריכין לדבר דברי תורה על השלחן. ומחמת שעיקר קביעת הסעודה הוא על הלחם ע"כ נצטוו עשר מצוות בפת כדי לקדש האכילה שלא יתאחזב ה סטרא דעשו בחי' התגברות היצה"ר ר"ל. אך ביותר צריכין ליזהר בשעת אכילת בשר כי ארז,ל פת ולחם שאלו כהוגן ע"כ ניתן להם כהוגן בחי'בבוקר תשבעו לחם. נמצא שאכילת לחם הוא בבחי' אור יום שהוא בחי' השכל והחמה. אבל בשר שאלו שלא כהוגן ע"כ ניתן להם שלא כהוגן בחי' בערב תאכלו בשר וע"כ צריכין ליזהר בו ביותר מבחי' אחיזת היצה"ר נאמר עליו אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו. ונאמר מי יודע וכו' ורוח הבהמה היורדת למטה לארץ וגם ע"י השחיטה מנקין אותה מהדמים שלה שהםבחי' דינים וגבורות שמהם שורש אחיזת יצה"ר בחי' עשו אדמוני וע"כ נקראין הרשעים אנשי דמים. וע"כ בהמה וחיה שנבראו מן העפר ושרשם מבחי' מלכות שעיקר בנינה מבחי' גבורות ובה עיקר אחיזת סטרא דמותא ר"ל בחי' רגליה יורדת מות כידוע ע"כ צריכין שחיטת שני הסמנים קנה וושט שהם כנגד בחי' יעקב ועשו כידוע. וזה כנגד שני הבחינות שיש בפיתוי היצה"ר כי לפעמים מתלבש עצמו במצוות וכו' כמבפ"נ. אבל עוף שנברא מן הרקק שיש בו כח המים ג"כ שהם בחי' חסדים בחי' מימי החכמה מימי התורה ע"כ אין בו אחיזת הסט"א כ"כ ודי בשחיטת סימן אחד. אבל דגים שנבראו רק מן המים וע"כ יש להם בחי' עינא פקיחא שזה בחי' מה שצריכין להסתכל בעינא פקיחא רק על השכל שיש בכל דבר ע"כ אין צריכין שחיטה ואסיפתן הוא מטהרתן וע"כ הצדיקים נמשלו לדגים כמו שארז"ל. וע"כ לא ישחיט רק עד ששחט גימל פעמים בפני חכם ומומחה. ופירשו דבעינן דווקא שיהיה חכם ג"כ וכו' ונוהגין שאינו שוחט אא"כ נטל קבלה לפני חכם וכו'. כי עיקר השחיטה שהוא בחי' הכנעת רוח הבהמיות והכסילות שזה בחי' זביחת היצה"ר הוא ע"י אור השכל והחכמה דקדושה וזה זוכין ע"י עסק התורה כנ"ל ע"כ צריך קבלה מחכם דייקא. וע"כ שחיטת נכרי נבלה אפילצו אינו עובד ע"ז וכו' כי עיקר כח השחיטה הוא ע"י כח עסק התורה וזה בחי' וזבחת כאשר צויתיך דייקא אבל מי שרחוק מקדושת התורה אין לו כח לתקן בשחיטתו ושחיטתו נבלה דייקא כי הוא מבחי' לבנה דסט"א בחי' סטרא דמותא.
וע"כ גם מומר להכעיס מאחר שפגם כ,כ דינו ג"כ כנ"ל. וכן מומר לע"ז או לחלל שבת בפרהסיא וכו'. וע"כ שחיטה אע"פ שאינה צריכה כוונה וכו' אעפ"כ צריכין שתבא בכח גברא כי מאחר שעיקר הכנעת היצה"ר בחי' המלכות דסט"א הוא ע,י עסק התורה בכח שעי"ז נותנין כח למלכות דקדושה בח'י הימ"ט להתגבר וכו' כמבפ"נ ע"כ צריכין כח גברא דייקא. וכיון שבאה בכח אד םמישראל שמקבלין כח מהתורה הק' שעי"ז הם בבחי' אדם בחי' אתם קרויםן אדם בחי' וזאת התורה אדם כי ע"י התורה הק' מכניעין הבהמיות והכסילות וזוכין לבחי' אדם גימטריא מ"ה כידוע. ע"כ אפילו אם היתה בלי כונה לשחיטה כשרה כי ממילא נעשה התיקון ע,י שבאה מכח אדם מישראל ששרשו בבחי' חכמה העליונה שהוא אותיות כח מה בחי' כח אדם בחי' כח התורה שהוא בחי' אדם כנ"ל.
וע"כ השוחט במחובר לקרקע שחיטתו פסולה. כי קרקע הוא בחי' מלכות ושם עיקר המלחמה בחיח' מלכות דקדושה וכו' וע"כ אינו יכול להכניע עי"ז בחי' רוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ כי משם שורש יניקתה. וכן אפילו מחובר לגוף ג":כ אינו יכול להמשיך על ידו בחי' תיקון השחיטה אם לא ע"י דבר התלוש שהוא מבחי' הוא"ו קצוות כידוע שזה בחי' כח התורה הק' וע"כ ניקח מיד ליד שזה בחי' התורה שניתנה מיד ליד כמו שדרז"ל.
וע"כ למד רבי דבסר זהנ מדכתיב ויקח את המאכלת לשחוט את בנו (דבר הניקח מיד ליד) שזה נאמר אצל עקידת יצחק שהיתה בכד ילהמתיק תוקף הגבורות שבו שעי"ז מכניעין כחו של עשו כנ"ל בחלק או"ח שזהבחי' סוד השחיטה כנ"ל וע"כ ר' חייא דפליג על זה קרא ללימוד זה ואו דכתיב אאיפתא שאינה ואו שלימה כמ ושפירש רש"י שם (חולין ט"ז) היינו כי עיקר כוונת טעמו של רבי כי בדבר התלוש ממשיכין ביותר בחי' כח התורה כנ"ל והתורה הוא בחי' ואו כמבפ"נ וגם כי היא בבחי' הואו קצוות כידוע. ור"ח סבירא לימה שאין לדקדק בזה כ"כ לרמז בחי' כח התורה ע"י ששוחט בתלוש דייקא כי הוא רמז קל בחי' ואי דכתיב אאופתא רק כי גם בלא זה ממשיכין כח התורה ע" יהשחטיה והתם זריזותיה דאברהם קמ"ל. היינו שמשום שידע אברהם שהולך להמתיק תוקף הגבורות ומשם שורש כל המניעות כידוע ע,כ חשש אולי יתגברו המניעו תכ,כ עד שלא יוכל למצוא שם שום דבר במה לשוחטו אפילו דבר מחובר לכן נזדרז בזה ולקח עמו מאכלת אבל באמת אינו מעכב. ופסקו הפוסקים כרבי שדחיטת מחובר פסולה אף דיעבד כנ"ל:
סימן חי"ת וכו'
וע"כ צרייכן לשחוט בהולכה והבאה (עיין סימן כד) שזה בחי' אור ישר ואור חוזר בחי' אור השכל והחכמה שהוא בחי' אור ישר ובחי' המלכות שהוא בחי' אור חוזר כידוע. ואם שחט בהולכה או בהבאה לבד צריכן שיהיה אורך הסכין כמלא שני צווארין שמרמז ג"כ לשני הבחינות הנ"ל כמובן במאורי אור. וזה בחי' ויפיל על צוארי בנימין אחיו ויבך ודרז,ל שבכה על חורבן שני מקדשו"ת שעתידין להיות בחלקו של בנימין היינו כנגד שני הבחינות הנ"ל כידוע. וזה בחי' י"ד אצבעות של אורך הסכין שדל שחיטה שנאמר ושחטתם בזה. י"ד הם כנגד שני הבחינות הנ"ל. יוד הוא בחי' החכמה. ודלת היא בחי' מלכות כנ"ל באו"ח וזה בחי' מה שארז"ל (חולין דף כ"ז) מנין לשחיטה מן הצואר שנאמר ושחט ממקום ששח (ונכפף) חטאהו. דברי ר"י תנו ממקום שסח חטאהו היינו כנגד שני הבחינות הנ"ל. השוחה וכפיה שהיא בחי' ענוה הוא בבחי' בית ראשון בחי' בינה כרידוע היפוך בחי' גאוה שארז"ל חכמתו מסתלקת ממנו. והסיחה והדיבור הואבחי' מלכות פה ידוע והם בחי' שני צוארים הנ,ל. וזה ושחט אין ןושחט אלא ומשך וכו' היינו בחי' חמכה בחי' ומשך חכמה מפנינים כמבואר במ"א וכן מרמז לבחי' חסדים בחי' מושך חסד וכן משוך חסדך וכו' שע,י כל זה מכניעין בח'י רוח שטות רוח הבהמיות שיונק בשרשו מבחי' גבורות כנ"ל
סימן י"א וכו'
וע"כ אין שוחטין לכתחלה אלא לאור יום או לאור האבוקה. מאחר שעיקר תיקון השחיטה ע"י השכל והחכמה שהוא בחי' שמש בח'י מאור הגדול. וע"כ גם לאור הלבנה יש אוסרים לכתחלה מאחר שבבחי' זאת הוא עיקר המלחמה. רק בדיעבד אפילו שחט במקום אפל שחיטתו כשירה. כי באמת השכל דקדושה מאיר אפילו במקום אפל וחושך כמבפ"נ וזה בחי' כי אשב בחושך ה' אור לי: וזה לעולם שוחטין בין ביםו ובין בלילה. כי מאחר שהשחיטה בלילה משני בחי' התיקונים הנ"ל שהם בחי' מדת יום ומדת לילה ע"כ שוחטין גם בלילה רק שלכתחלה צריכין לאור האבוקה בכדי להמשיך בחי' האור בהתגלות ביותר. וע,כ צריכין לדקדק בשחיטה שלא יהא בא שום חשד מאיזה נטיה לצד ע"ז ומינות ואפיקורסת ר"ל כמבואר בשו"ע כי כל אלו הם בחי' ההיפוך ממש מבחי' התיקונים הנ"ל
סימן י"ג וכו'
וע"כ עובר הנמצא במעי בהמה לאחר שחיטה אין צריך שחטה. כי עיקר התגברות הזוהמא של הרוח שטות רוח הבהמיות בחי' היצה"ר הוא משיצא ממעי אמו כמו שארז"ל (במ"ר נח פ' ל"ד) וע,כ כל זמן שהיה בבטן אמו בשעת השחיטה עד שנתתקן רוח הבהמיות שלו ג"כ כי עובר ירך אמו עו"כ גם אח"כ אינו צריך שחיטה אלא מדבריהם וכו' כמבואר בזה בשו"ע.
וע,כ אם הוציא העובר את ראשו (ששם עיקר מקור חיותו) קודם שחיטה נמצא נאחז בו בחי' ההבל הרע ששולט באוירא דעלמא וע,כ אע"פ שהחזירו אינו ניתר בשחיטת אמו. ועיין בשו"ע לענין שאר איברים שבו והכל ע"פ הנ"ל:
סימן טז
וע,כ אסור לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד ומבואר בזוה"ק שזה בכדי שלא להראות מדת אכזריות שעי"ז נתעורר מדה זו כביכול גם למעלה.
והיינו כנ"ל כי מאחר שעיקר השחיטה הוא לתקן ולהכניע בחי' הרוח הבהמיות שהוא בחי' רוח שטות בחי' מדת אכזריות וכעס בחי' כעס בחיק כסילים ינוח וכמבואר במ"א וע"כ צריכה השחיטה בעצמה שתהיה בחי' חסד ורחמים ודעת בחי' אין ושחט אלא ומשך בחי' משוך חסדך ליודעיך שלא ע,י דרסה שהיא בבחי' רציחה ואכזריות. וע,כ אסור להראות בו גם מדה זו של שחיטת אותו ואת בנו שהיא ג"כ ממדת אכזריות. וגם כי מחמת שלעת עתה יש גם בבחי' הרוח שטות ויצה"ר איזה צורך לעולם בשביל הבחירה ובשביל קיום העולם כמו שארז"ל והנה טוב מאד זה יצה,ר וארז"ל יצר וכו' שמאל דוחה וימין מקרבת ע"כ אסור לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד. כי בזה מראה כאילו רוצה לבטל בחי' רוח הבהמיות לגמיר שזה א"א עדיין ועיין ספר טעמי המצוות לרקאנטי ותבין ביותר לענינינו וע"כ היום הולך אחר הלילה לענין אותו ואת בנו כי כך סדר המשכת תיקונים הנ"ל ברישא חשוכא והדר נהורא כי א"א להמשיך אור השכל דקדושה שהוא בחינת יום עד שמתקנים תחלה בחי' מלכות שהוא מדת לילה וכמבואר גם בחלק או"ח מזה. וע"F אם שחט הראשון אפילו סמוךם ללילה מותר לשחוט השני אח"כ בתחלת הלילה כי מאחר שמתחיל כבר עכשיו בחי' המשכת תיקונים הנ"ל מחדש ובאופן אחר לגמרי כי אין יום דומה לחברו וכמבואר במ"א ע"כ שוב אין חשש בזה כלל, וע"כ אין איסור אותו ואת בנו אלא בבהמה שהיא מבחי' מלכות ומבחי' הגבורות וכו' (עיין לקוטי תורה להארי"ז פרשה שמיני) אבל לא בחיה. כי הגם כי גם חיה היא מבחי' זו שזה בחי' חיה בכלל בהמה וכמבואר שם ג"כ. אעפ"כ היא קלה בתנועתה יותר ומאיר בה בחי' אור השכל בהתגלות יותר קצת שזה בעצמו לשון חיה בחינת והחכמה תחיה כידוע. ועל כן אין נוהג בה איסור אותו ואת בנו מאחר שכבר מאיר בעצם חיותה בחי' אור השכל ביותר ממה שמאיר בבהמה. וע"י השכל יודעים כי השחיטה בעצמה אינה כלל ממדת אכזריות ח"ו רק אדרבא לתיקונה ולטובתה וא"כ מה איכפת להם כשישחוט גם את בנה וכן לטעם השני הנ"ל מובן ג"כ הענין ובזה מובן ג,כ עוד איזה הלכות שבסימן זה:
סימן י"ז
וע"כ השוחט המסוכנת אסורה אא"כ פרכסה.
כי מאחר שכבר נתגרה בה סטרא דמותה בחי' נבלה עד שנעשית מסוכנת בוודאי יצא חיותא קודם גמר שחיטתה והוא נבלה ממש אם לא שפרכסה בגמר שחיטה וכו' אז רואין שהיה בה חיות עדיין בכל משך השחיטה. נמצא שנתתקנה ע"י תיקוני השחיטה כשאר הבהמות והעופות.
ואעפ"כ גדולי ישראל לא היו אוכלים מבהמה כזו כי ארז" לכי הגדיל לעשו"ת שעיקר התגרות היצה"ר הוא בגדולים וע,F הם נזהרים ביותר להתרחק מאיזה בח'י ודמיון שדומה קצת לבחינה סטרא דמותא בחי' נבלה. וזה שדקדק בלשונו גדולי החכמים (דייקא) היינו אותם שמקושרים בשלימות לבחי' אור השכל והחכמה דקדושה הנ"ל. וזה שדרז"ל (חולין דף ל"ז) בענין שאמר יחזקאל הנה נפשי לא מטומאה שלא הרהרתי ביום וכו' היינו שהתגבר על היצה"ר שלא לפגום על ידו אפילו בהרהור בעלמא ובמחשבה שהוא בחי' חכמה מוחא איהו מחשבה וכו' וזה ונבל' וטריפ' לא אכלתי שלא אכל בשר כוס כוס (ר"ל מסוכנת) וכו' היינו מחמת כי עיקר אחיזת היהצ"ר בחי' עשו בתחלתו הוא בענין האכילה וכמובא גם בחלק או"ח. ע"כ היה נזהר באכילתו שלא יהיה להסט"א שום אחיזה ממנו אפילו מבחי' היתר כגון בשר מסוכנת או שהורה בה חכם להיתר ורק מסברתו.
כי מאחר שאין ההיתר מפורש או בקבלה מרבותיו א,כ יש לחוש שמא יבוא אחר ויחלוק על סברתו ע,כ היה נמנע לאכול מזה בכדי שלא יהיה להם איזה אחיזה באכילה זו ואכילה היא בבחי' מלכות כידוע נמצא שנזהר משום פגם דק הן בבחי' השכל והחכמה הן בבחי' מלכות שהם בחי' כלל התיקונים הנ"ל., וע"כ טען יחזקאל דברים אלו כשאמר לו הקב"ה קח לך לבנה וכו' וחקות עליה עיר את ירושלים וכו' (יחזקאל ד') לבנה דייקא להורות שפגמו בבחי' לבנה שהיא עיקר בחי' ירושלים בחי' מלכו ת וצוה עליו אז להצטער הרבה בענין השכינה בענין האכילה בכדי לכפר על ישראל אך כשאמר לו הקב"ה והיא בגללי צאת האדם תעגינה לעניהם וכו' אז צעק כל הנ"ל הנה נפשי לא מטומאה וכו' כי ארז"ל בירושלמי דברכות מפני מה מרחיקין מצואתו וכו' של קטן ד' אמות מפני שמחשבותיו רעות כי יצר לב האדם רע מנועריו. וזה שרמזו רז"ל גם בגמרא דילן (סוכה דף מ"ב) דבגדול חמיר טפי שנאמר יוסף דעת יוסף מכאוב נמצא שעיקר הסרחון ש לצואת האדם ביותר הוא מחמת שנאחז היצה"ר ביותר באכילתו ע,י פגם המחשבה שהיא בחי' חכמה.
וע,כ צעק יחזקאל הלא אני נזהר מכל זה בשלימות הן בקדושת המחשבה הן בקדושת האכילה ולמה יאכל מה שנאפה בגללי צואת האדם. ואז התיר לו הקב"ה לאפות לחמו בצפיעי הבקר וכו'. (ומזה יוכל האדם להבין ולשמוע מוסר גדול לנפשו וכו'):
סימן י"ח
וע"כ צריך שיהיה סכין השחיטה חלק בלי שום פגם וכו'. ומובא במאורי אור כי פגם גימטריא נגע בחי' תוקף הדינים ועיין גם בכוונות ולענינינו כי מאחר שהשחיטה היא בחי' המשכת התיקונים הנ"ל שהם בבחי' שלימות בחי' דעת קנית מה חסרת וכן המלכות היא בחי' יראה כידוע ונאמר בה כי אין מחסרו ליראיו. ע,כ צריך שלא יהיה בהסכין שום חסרון וגפם, כי כל הפגמים והחסרונות באים רק מצד היהצ"ר בחי' פגם הדעת בחי' דעת חסרת מה קנית. וע"כ הפגם הוא בחי' נגע שהיא ההיפוך ממש מבחי' החכמה דקדושה שהיא בחי' ענג כידוע שזה בח'י אין למעלה מענג ואין למטה מנגע. וזה שדרז"ל בפרק חלק לא תאונה אליך רעה שלא ישלוט בך יצה"ר וע "כ נסמך לזה ונגע לא יקרב באהלך. וע"כ אם שחט בסכין פגומה הרי זו נבלה דייקא כנ"ל כי היא מצד הסט"א שהיא סטרא דמותא בחי' נבלה בחי' כי נבל הוא ונבלה עמו היפוך בחי' החכמה דקדושה ובחי' הלבנה דקדושה. וע,כ שיעור הפגימה כל שהוא. כי פגימה גימטריא חמץ (כמובא בסדר היום בענין חמץ בספח) שהוא ג"כ בפסח מבחי' זו וחמץ אוסר בכל שהוא כמובא לעיל באו"ח (וזה דרך צחות לבד כי איסור חמץ בכל שהוא הוא דרבנן ופגימה כל שהוא דאורייתא) כי צריכין ליזהר מתחבולות היצה"ר אפילו בכל שהוא כי כך דרכו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך וכו' כמו שארז"ל. ובלבד שתאגור בה כ"ש אפילו חוט השערה והוא ע"ד שארז"ל צדיקים מדקדק עמהם כחוט השערה וכו' ארז"ל היצה"ר בתחלתו דומה לחוט של בוכיא וכו'. וזה בחי' מה שארז"ל במערבא בדקי לא בשמשא כנגד בי' החכמה שהיא בחי' שמש כנ"ל בנהרדעא בדקי לה במיא וכו' כנגד בחי' עסק התורה שהיא בחי' מים וגם הלבנה היא בבחי' לחות המים כידוע ומסקו שצריכין לבדוק אבישרא ואטופרא שמרמזין לבחי' התיקונים הנ"ל כמובן בזוה"ק ויקהל דף ר"ח בענין הבשר של האצבעות לצד פנים והצפרנים באחורים לצד חוץ וכו' ע"ש וזה ואתלת רוחתא של הסכין שהם בחי' ימין ושמאל ואמצע שהם ג"כ כנגד בחי' התיקונים הנ"ל שהם חכמה וחסד בחי' ימין ומלכות בחי' צמצום ששרשה מבחי' גבורות בחי' שמאל ועסק התורה שהיא בחינת עמודא דאמצעיתא כידוע. וע"כ היה צריך הטבח להראות סכינו לחכם. כי מאחר שעיקר תיקון השחיטה ע,י המשכת בחי' אור החכמה והחסד ע,י בחינת מלכות וכו' כנ"ל ומלכות הוא בח'י כבוד וזה בחי' כבוד חכמים ינחלו וע"כ צריך להראות סכינו לחכם מפני כבודו של חכם והאידנא אין מקפידין על זה מחמת שממנים יחידים על השחיטה וכבר נטלו קבלה מחכם ולהם מוחלים החכמים על כבודם. וזה בחי' מה שמבואר בשו"ע כי הרבה צריך ישוב הדעת (כנגד בחי' השכל והחכמה) ויראת שמים (כנגד בח'י מלכות כנ"ל) לבדיקת הסכין וכו':
סימן י"ט
וזה בחי' ברכת השחיטה. ומובא בכונות שעי"ז עולה לפעמים נפש המדבר שמגולגל בהחי או הניצוצות שבפנש החי עצמו עולה לבחי' מדבר (ועיין במאמר דרשו סי' לז). כי כבר נתבאר שעיקר בריאת האדם המדבר והעיקר הם ישראל לא נבראו אלא בגין דישתמודען ליה היינו שיסתכלו רק על השכל והחכמה והחיות אלהו תשיש בכל דבר ושיתקרב להי"ת ע"י כל הדברים שרואה ושומע וכיוצא. וכשאדם הוא זוכה לזה אזי הוא משלים כונת הבריאה ובשביל זה נברא האדם בחכמה וכח הדיבור בכדי שיוכל להשיג כל זה ולהודיע לבני האדם גבורותיו להיטיב מטובו לאחרים בכדי שיכירו וידעו כל יושבי תבל וכו' ויקבלו כולם את עול מלכותו ית' שזה בחי' המשכת התיקונים הנ"ל. וע"כ כשאדם השלם אוכל איזהדברומקבל עי"ז כח וחיות אזי יש עליה גדולה להניצוצות המלובשו"ת בדבר הזה שאוכל מאחר שזכו להכלל בהחיות והחכמה של זה האדם שהוא תכלית הבריאה כולה אבל כשאדם נתרחק מהשכל דקדושה ע"י שהילך אחר עצת יצרו ח"ו ובפרט אם חטא ממש ח"ו. אז יהוא בבי' נמשל כבהמות נדמו ואזי לפעמים גוברין הפגמים כ"כ עד שיורד לגמרי ממדריגת אדם המדבר ובעל שכל ודעה ונתגלגל נפשו בבהמה וחיה וכיוצא ולפעמים יורד ירידה יתירה עוד יותר ח"ו כידוע וע,כ צריך השוחט לכוין מאד בשעת שחיטה וברכתה להוציא ממנה הדמים שהם בחי' דינים ולבטל ממנה אחיזת הרע ובחי' הרוח שטות שנאחז בבחי' רוח הבהמיות ולהמתיק הדינים ע"י בדיקת הסכין וברכת השחיטה ולעלות הנפש ולהצילה מחרבו של עשו מלכות דסט"א ולהעלותה אל הקדושה ע"י השחיטה בהסכין והחרב דקדושה שהיא שלם וחלק בלי שום חסרון ופגם כנ"ל. ואז תוכל הנפש והניצוצות הנ"ל לעלות ולהכלל אח"כ בהנפש של זה האדם הכשר האוכל מבשרה עד שתבוא עי,ז לתכלית שלימותה ואז השחיטה בעצמה מצוה גדולה שמלבד שמתרת הבשר לאכילה אף גם השחיטה בעצמה הוא תיקון גדול להנפש. וזה בחי' וצונו על השחיטה (ועיין בכוונות הסודות הקדושים המרומזים בתיבת אלו וכו') וזה (ברכות דף י"ג) ר' יוחנן (נ"א ר"מ) כי סיים ספרא דאיוב ושם מבואר מהנסיונות והיסורים שעברו על איוב ע"י קטרוגו של השטן שהוא היצה"ר בעצמו ואיך שאח"כ בירך השי"ת את כל אשר לאיוב למשנה ואעפ"כ אחר כל זה מת ונשכח והיה כלא היה עד שיש מ"ד דסבירא ליה איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה. אלא שרז,ל הקש ועליו וסתרו את דעתו דע,כ שמו ושם עירו. וע,F כי סיים ספרא דאיוב אמר סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה.
ולכאורה הוא כמו אכזריות שלוקח דבר שהיה בו חיות כמוהו ושוחט אותו אוכלו. מוכרח לומר כי סברת האדם הוא שאדרבא זהו עיקר שלימות תיקונו של הבעל חי כשעולה ונכלל בחיות האדם כנ"ל. אבל מאחר שגם האדם בעצמו סופו למות א"כ מה הועיל בתקנתו. וזה והכל למיתה הם עומדים כי גם שאר הברואים כולם למיתה עומדים בבחי' כולם יאבדו ואתה תעמוד וכתיב כי שמים כעשן נמלחו וכו' וכשארז"ל וא"כ נראה בוש שכל בחי' הישו"ת וההויה שבזה העולם הכל הוא בבחי' מיתה ואפילו בשעת הויותו וישותו הוא כלא היה כי כל העומד לישרף כשרוף דמי ון הרבה כשארז"ל ואיך יתכן שמפועל שלם כמו השי"ת כביכול יצא פעולה שאינה שלימה כ,כ רק הכל עומד למיתה וכליןו והפסד ח"ו אחר שהכל נברא בחכמה נפלאה ונוראה כזאת בבחי' כולם בחכמה עשית והחכמה היא מקור החיים. וע,F ההכרח לומר שכל בחי' מיתה וכליון שבעולם הוא רק מצד העדר החכמ' בבח'י ימותו ולא בחכמה ודרז"ל ולא בחכמת התורה כי העיקר לזכות לחכמה דקדושה ולהכניע בחי' הגופניות והכסילות שמצד הסט"א והיצה"ר. הכל הוא רק ע,י עסק התורה כנ"ל (וע"כ כשהיה איוב מהרהר אחרי הקב"ה ואמר בראת חכמים וכו' בראת צדיקם בראת רשעים. היינו כי היה בדעת ושאין להאדם בחירה. כי מי שהוא רשע הוא נברא באופן כזה להמשך אחר עצת יצרו. והשיב לו הקב"ה בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין) וע"כ העיקר הוא שיעסקו האדם בתורה כל ימיו בכל כחות גופו ועי"ז יכניע את יצרו שהואבחי' הכסילות שבו ויזכה לקבל ע,כ עול מלכות שמים שלימה עד שיזכה עי"ז להשיג אור החכמה והשכל שיש בכל דבר עד שיתקרב אליו ית' ויזכה להכיר ולהשיג אותו ית' ע, י כל הדברים שבעולם וע,י בח'י החכמה והידיעה הזאת יבואו כל הדברים שבעולם לשלמותם ולתכליתם הנצחי והקיים לעד כי רק בשביל זה נברא הכל בגין (דישתמודען ליה על ידי כל הדברים שבעולם ועין במאמר הניעור בלילה סימן נ"ב ובליקותי"נ במאמר לכו חזו סימן ל"ט וזה שאמר אח"כ אשר ימי שגדל בתורה היינו שכל חיותו וגידולו כל ימיו הוא בעסק התורה, וזה ועמלו בתורה שעמל ומתייגע בה בכל כחו שעי"ז נותן כח למלכות דקדושה וכו' כמבנ"י ומתגבר על יצרו שהוא מבחי' המלכו דסט,א וזה ועושה נחת רוח ליוצרו (דייקא ולא ליצרו ח"ו) וזה סוד נחת רוח דייקא בחי' דברי חכמים בנחת נשמעים המבפ,נ כי ע" יעסק התורה נתחבר החי"ת והנו"ן וזוכה לחן ונשמע ונתקבל תפלתו שזה בחי' תי"ו וזה עיקר הנחת רוח שלו ית' כשהחן דקדושה נתעלה ונתרומם ותפלת ישראל מקובלת כי הקב"ה מתאוה תפלתן של צדיקים וכמבואר במאמר אור הגנוז בי' ט"ו ובכמה מקומות בדבריו ז"ל וזה וגדל בשם טוב היינו שכל ימיו הוא בעל מדות טובות ומעש"ט שזה הוא עיקרתכלית התורה והחכמה וגם כי שם טוב הוא בחי' חן וחשיבות הנ"ל בחי' כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם וזה ונפטר בשם טוב.
היינו שהשם טוב נשאר לו גם לאחר פטירתו כי אין מלוין לו לאדם וכו' אלה תורה ומעש"ט בלבד כי כל הדברים שהם מצד הגוף הכל כלה ונאבד אחר פטירתו ואין לו השארה נצחיות רק מצד נפשו החיה והמשכלת שהיא בחי' שמו בחי' נפש חיה הוא שמו שזה בעצמו מה שכשרצו לומר על איוב שלא היה ולא נברא סתרו דעה זאת דא"כ שמו ושם עירו למה נמצא שהכל היה כלא היהממש וההשארה לעולם הוא רק בבחי' נפשו ושמו הטוב שאז נחשב כאלו הוא חי ממש (וזה בחי' מעלת האומר הלכה בשם אומרה כי ההלכה שהוא עסק התורה הוא אחדות אחד עם שמו ונפשו של מי שאמרה) וזה שסיים ועליו אמר שלמה בחכמתו דייקא טוב שם משמ"ט ויום המות מיום הולדו היינו כשמשים לבו לזה שהתחלת יום המות הוא מיום הולדו כי בכל יום מימי חייו נתקרב יותר ליום מיתתו ופטירתו שזה בחי' כי הולך אדם אל בית עולמו כמובא. ואז מבין כי מצד הגוף וגשמיות של עניני העוה"ז הוא כבר כאלו מת ועבר ובטל מן העולם מאחר שסופו לבוא לזה וע"כ משים אל לבו על תכליתו ועוסק בתורה ומעש"ט ולקשר את עצמו אל השכל שיש בכל דבר ועי"ז זוכה לשם טוב באמת גם לאחר פטירתו עד שכבודו יתברך נתגדל גם אז ע,י פירסום שמו הטוב שזה עיקר תכלית כל הבריאה בחי' לכבודי בראתיו וכו'. ואולי זה ג"כ כוונת רז"ל בענין שאמרו לעולם ירגיז אדם וכו' ואם לאו יעסוק בתורה וכו' וכו' ואם לאו יזכור לו יום המיתה וכו' ר"ל כי מה שלא הועיל לו עסר התורה לנצח היצה"ר הוא מסתמא כי לא השים לבו הטטב אל תכליתו ואז יעסוק בתורה בכוונה אמיתית עד שיזכה להכניע את יצרו שהוא בעצמו עיקר סטרא דמותא ויזכה לדבק עצמו באור החיים שהוא בחי' השכל דקדושה כנ"ל. נמצא שדייקא ע"י בחי' מיתה זוכין לחיים וזה בחי' מה. שדרז"ל כי החיים אלו הצדיקםי שבמיתתם אלו הרשעים שבחייהם קרוים מתים כי מאחר שבאמת עומדים למיתה ואינם שמםי לבם לזה כלל וטרודים כל ימיהם בהבלי עולם שבאמת כולם הם בבחי' מיתה כנ"ל ע"כ דייקא ע"י חייהם נשקעים בכל פעם ביותר בסטרא דמותא עד שבחיהם קרוים מתים והם דייקא אינם יודעים מאומה כי אינם שמים לב כלל לשום דבר ועי"ז הם רחוקים מכל בחי' ידיעה דקדושה בתכלית הריחוק. והצדיקים דייקא ע"י שיודעים שימותו עי"ז דייקא זוכין לתכלית הידיעה השלימה שהיא עיקר החיים עד שגם במיתתן קרוים חיים. וזה מצינו בענין יעקב ועשו בעצמו כי עשו אמר הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה נמצא שהוחלט עצמו למיתה עד שביזה את הבכורה שהיא בחי' החכמה שהיא עיקר החיים.
ויעקב אבינו שהשתדל עצמו רק בזה וע"כ קיבל הבכורה והברכה עד שזכה לחיים אמתיים ואמרו עליו רז"ל יעקב אבינו לא מת וע"כ באמת הוא בחי' התיקון והשלימות של כל הבריאה כולה כשארז"ל עולמי עולמי מי בראך וכו' יעקב וכו' היינו כנ"ל:
סימן כ'
וע"כ צריכין לדקדק בשחיטה שלא ישחוט למעלה מהשיעור לצד הראש ולא למטה מהשיעור הסמוך לגוף. כי מאחר שהשחיטה הוא בכדי לבטל בחי' הרוח שטות רוח סטרה מבחי' קליפת עשו איש שעיר הנאחז ברוח הבהמיות ועיקר אחיזת עשו בע"כ בהאכילה הוא מבחי' הגוף ולמטה ששם עיקר הגשמיות וכלי העיכול אבל מבחי' צד הראש אין לו אחיזה כ"כ כי הראש הוא בבחי' מוחין שזה היפוך בחי' עשו כנ"ל. וע"כ אם ישחוט למעלה לצד הראש לא יפעול בשחיטתו להכניע בחינת קליפת עשו מאחר ששם אין לו אחיזה כ"כ. ועל כן ארז"ל (ברכות י"ד) לענין היושב בתענית טועם ואין בכך כלום ופירשו דר"ל טועם ופולט וכו' נמצא מבואר שמאחר שאינו בולע ויורד למטה לתוך הגוף ממש אין זה בכלל אכילה. וכן לא ישחוט למטה סמוך לגוף ממש כי שם מתגבר אחיזת עשו ביותר וע"כ נתנו הסימן בשיעור של מטה בושט עד מקום שישעיר (ופירש,י שמתחיל להיות שם שער) וזה סימן לאחיזת עשו איש שעיר שהוא נאחז שם ביותר, וזה שאמרו למעלה עד כמה בושט עד כדי תפיסת יד כי מאחר שהוא עדיין נמשך מושט שבו אחיזת עשו כמובא בחלק או"ח בשם הזוה"ק ואעפ"כ לענין שחיטה אינו בכלל הושט רק תורבץ הושט כי הוא כבר סמוך להראש והמוחין כנ"ל ע"כ שיעורו כדי תפיסת יד שזה בחי' וידו אוחזת בעקב עשו. וע"כ כבר אין שם מקום שחיטה. והגם כי הקנה כולו הוא מבחי' יעקב ושייך שם שחיטה זה מובן ממה שרמזנו למעלה כי לפעמים היצה"ר מתלבש במצוות שזה בחי' שעשו לובש בגדי יעקב (זה לעומת זה כמובן וע"כ בבהמה שגבר בה אחיזת עשו ביותר ע"כ נאחז גם בבחי' הקנה שלה למטה מצד הראש וכן בשאר בעלי חיים והעיקר בהאכילה שלהם. ע"כ נתנו סימן גם בקנה למטה עד מקום שמושכת צוארה לרעות. לרעות דייקא שהיא האכילה שלה עד שם יש בחי' אחיזת עוש גם בקנה שלה באופן שיכולים לבטלו ולהכניעו ע"י השחיטה ומשם ולמטה כבר סמוך להגוף כנ"ל לענין ושט. ואין שם מקום ההמתקה והתיקון ע"י שחיטה וע"כ נתנו הסמן לידע אחר שחיטה והוא עד ראש כנף האונא כשנופחין אותה וכו'. כי בהריאה והאונות שם הרוח חיים של הבהמה וכיוצא. שזה בחי' רוח הבהמה היורדת היאלמטה וכו' ושם אחיזת הרוח סערה של עשו ביותר וע"כ אין שם מקום שחיטה כנ"ל:
סימן כ"א
וע"כ לכתחלה צריכין לשחוטי גם בעוף רוב שני הסימנים מאחר שאחיזת עשו הוא בשניהם כנ"ל רק בדיעבד סגי ברוב אחד בעוף מחמת שנברא מן הרקק ואין נאחז בו הגשמיות והכסילות כ"כ כמבואר לעיל קצת וכ"ש הגרגרת שהוא הקנה אינו נפסל בשחיטתו אלא אם נשחט רובו בפסול. כי מאחר שעל ידו נכנס ויוצא הרוח חיים ואצל ישראל שרשו הוא בבחי' הקדושה בחי' יעקב ע"כ אינו נפסל אלא ברובו משא"כ הושט שהוא בחי'עשו נפסל במשהו וזהו כעין שארז"ל לענין מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה והני מילי בישראל וכו' היינו כנ"ל
סימן כ"ב
וע"כ צריכין לשחוט או לנקוב הורידין כדי שיצא הדם שבהם כי גם בדמים אלו נאחזין הדינין שזה בחי' אותיות ורידין (כמבואר במאמר דרשו סי' ל"ז) שמשם יניקת הרוח שטות סטרא דעשו שהיה אדמוני ע"ש תוקף התגברות הדמים שבו:
סימן כ"ג
וע"כ שהיה פוסלת בשחיטה כי מאחר שהשיטה הוא בבחי' זביחת היצה"ר סטרא דעשו ע"כ צריכה להיות בזריזות גדול בלי שום שהיה כלל באמצע השחיטה. כי אם ישהה באמצע מורה כאלו נותן לו מקום להגבר כנגד ושזה בחי' מה שארז"ל כשם שאין מחמיצין את המצות כך אין מחיצין את המצוות ואמרו הוי רץ למצוה קלה וכו' והוי בורח מן העבירה. רץ ובורח דייקא. וע"כ אם אינו שוהה ומפסיק כלל רק שעסק השחיטה עצמה נשתהה מחמת שהסכין אינו חד אין בכך כלום מאחר שלא עמד לפוש ולהפסיק באמצע העסק רק עוסק בשחיטה כסדר אזי אף שממילא נשתהה כשר כי ממילא מובן שאין בני אדם דומין זה לזה. ויש זריז במלחמתו ביותר ויש שאינו זריז כ"כ בטבעו ואעפ"כ גם הוא נוצח המלחמה בשלימות בפרט כי הבא לטהר מסייעין לו ובלבד שלא יתן מעצמו להשונא מקום וזמן להתגבר כנגדו ח"ו כנ"ל. וע"כ מדינא שיעור שהיה דייקא כשיוער שחיטה. כי אז יוכל להתגבר כנגדו ולשחוט אותו בבחי' ואתא מלאך המות ושחט לשוחט. והמנהג להטריף כל שיהה אפילו במשהו וכו' כי תיכף שנותן לו איזה מקום וזמן יש לחוש שלא יתגבר לגמרי ח"ו וממילא מובן מזה עוד כמה הלכות שבסימן זה:
סימן כ"ד
וע"כ דרסה פסול בשחיטה מבואר קצת לעיל וגם כי אין לגמור את המלחמה בזריזות יתירה בפעם אחת ביחד כי הוא מלחמה ארוכה ע,כ צריכין לשתף הזריזות במלחמה כנ"ל עם בחי' המתינות ג"כ בכדי שלא תהיה בבחי' הריסה לגמרי ח"ו וכתיב לא תוכל כלותם מהר וכו' כמבואר במ"א וע"כ צריכין שתהא השחיטה בדרך הולכה והבאה שזה בחי' עייל ונפיק רצוא ושוב המבואר בסימן ואו במאמר קרא את יהושע ועכ"פ צריך שיחזיק הסכין כמלא שני צוארים ואז אף אם שחט בהולכה או בהבאה לבד כשר. מאחר שאינו בדרך התזה לגמרי בפ"א עכ"פ ומבואר קצת לעיל מענין שני צוארים: וע"F חלדה פוסל בשחיטה. כי עיקר כח תיקון השחיטה הוא ע"י התורה הק' שעי"ז נותנים כח למלכות דקדושה להתגבר וכו' ומחברם החי"ת והנו"ן. וכל אל והבחי' הקדושי' הם בבחי' התגלות שלא בבחי' הסתר וגניבה והעלמה וחלדה ח"ו. אצל התורה נאמר לא מראש בסתר דברתי (ישעיה מ"ח) וכמו שדרז"ל (שבת דף פ"ו ע"ב) ואצל החמכה נאמר חכמות בחוץ תרונה וכו'. מלכות דקדושה היא בחינת עלמא דאתגליא כידוע. אבל המלכות דסט"א בחי' היצה"ר בחי' עשו היא רק בבחינת גניבה והעלמה וערמה ומרמה וחשך והסתרה וחלדה בבחינת מים גנובים ימתקו וכו' וכתיב אצל כל פינה תארוב וכתיב יארוב במסתר כאריה בסוכו וכמוהו רבים וכמבואר בזוה"ק בחי' ההבדל שבין האשה זונה בחי' הסט"א והיצה"ר ובין הקדושה. וע"כ גם בחי' המלכות שלהם היא בחי' מלכותא בלא תגא. והגם שגם אצל הקדושה כתיב ואת צנועים חכמה וכתיב והצנע לכת וכו' ההפרש מובן ממילא. כי זה רק בדרך צניעות והסתר מעשיו הטובים בכדי שלא יהיה לו שום התפארות מבני אדם רק יהיו כל מעשיו לש"ש בלבד באמת בלי שום פניה אחרת כלל. נמצא שאינו מעלים עצמו מחמת בושה ח"ו רק אדרבה כנ"ל. אבל פתויי היצר הוא רק בבחי' גניבה וחלדה והעלמה מחמת שהמעשים עצמם יש בהם גנות גדול גם בעיני בני אדם וכמו שארז"ל תדע אדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם, וגם בכלל כי הקדושה וכל התיקונים הנ"ל הם בבחינת אור והתגלות אבל הסט"א הוא בחי' חשך וצלמות בחי' הכסיל בחושך הולך וכתיב והיה במחשך מעשיהם. וכתיב דרך רשעים כאפילה ורבים עוד כיוצא באלה עהפסוקים שזה בחי הסתרה וחלדה בחי' חשכות כנ"ל, וע"כ מדינא אין החלדה פוסלת אלא אם הוא מחובר ממש לדבר הנשחט שזה מורה על החשכות והעלמה וחלדה שיש בגוף הענין בעצמו מחמת שמץ וגנות שיש בו. אבל אם נתכסה ונחלדת השחיטה מחמת דבר אחר כגון מטלית פרוס על צוארה ושחט שחיטתה כשרה כי לפעמים גם בקדושה יש בחי' כזאת כנ"ל. ויש מי שפוסל גם בזה. כי מאחר שהסט"א מדמה עצמה אל הקדושה כקוף בפני אדם ולפעמים מתלבש עצמו במצוות ע"כ בשעת קשרי המלחמה בח'י השחיטה צריכין לחוש וליזהר גם בזה. וגם כי לפעמים היצה"ר מונע את האדם מלעשו"ת מצה ולפעמים שמביאו לידי עבירה ממש ח"ו עי"ז בעצמו שמתלבש עצמו במצוה זו היינו להיות הצנע לכת ביותר ולהסתיר מעשיו מבני אדם כ"כ עד שמביאו למכשול גמור ח"ו וכמובא בספרי קודש. ע"כ צריך האדם להתבונן על דרכיו וליזהר גם מבחי' חלדה כזאת כנ"ל: וענין הגרמה היינו ששחט למעלה ממקום שחיטה מבואר קצת לעיל.
ויש לבאר עוד קצת בזה בקצרה גם לענין עבודת האדם במלחמתו עם יצרו שהעיקר הוא ע"י עסק התורה ששרשה היא בבחי' חכמה עילאה ומשתלשלת כ"כ עדשמתלבשת בדברים גופניים ובכלי המעשה. ממש בחי' שכל טוב לכל עושיהם שזה בחי' ההמתקה והתיקון שנמשך ע"י שחיטת הסימנים ששרשם סמוך לצד הראש ששם משכן המוחין ומסתיימין סמוך לגוף וכלי המעשה וע"כ נכון שתהא השחיטה בעמצא הצואר דייקא. ואין כאן מקום לבאר עוד בזה. וע"כ עיקור פוסל כגון שנעקר סימן אחד מהלחי ומהבשר שש םשורש חיבורו אז אין מועיל השחיטה גם בסימן השני.
אפילו בעוף שהכשירו בסימן אחד. כי אין תיקון השחיטה מועיל אא"כ שני הסימנים מחוברין ואדוקין בשרשם אבל לא שנפרד אחד מהם לגמרי משרשו וחיבורו קודם גמר שחיטה ומובן קצת כפי הנ"ל:
סימן כ"ה וכו'
וע,כ צריכין לבדוק אחר שחיה אם נשחטו רוב הסימנים ואם לא בדקו אח"כ אסור דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך שנשחטה כראוי. כי הניצוצות הק' או הנפש המגולגל ומלובש בה בבהמהוכיוצא היא בבחי' יושבי חשך וצלמות אסירי עני וברזל. כי נאסר ונקשר ברוח הבהמיות בחי' רוח שטות וכסילות והחשכות שהיא מבחי' עשו כמו שדרז"ל ולחשך קרא לילה זה עשו ומצפה להתתקן ולעלות ע"י תיקוני השחיטה, אבל מסמתמא המניעות שהם מצד הסט"א מתגברים מאד למנוע תיקונו ע"כ בחזקת איסורה והיא מעכשיו בחזקת היתר שהיא ממין טהור ע"כ אם אירע בה אח"כ איזה ריעותא מעמידים אותה בחזקת היתר כמובא בשו"ע: וע,F אע"פ שע"י השחיטה קיבלה תיקונה והותרה באכילה אעפ"כ אסור לאכול ממנה עד שתמות. כי אע"פ שכבר יצאה מאיסור אבר מן החי לישראל ע"י השחיטה שהמתיקה הדינים הנאחזים בדמיה ונפרד כבר בחי' הכסילות והחשכות הנאחז בה אעפ"כ מאחר שיש בה עדין איזה חיות לא נפרדה ונתבררה עדיין לגמרי מבחנית אלו הנאחזים בה. ועל כן יש בה עדיין איסור משום לא תאכלו על הדם כי עדיין לא נמתקו הדמים שבבה בשלימות. אבל לאחר שיצא חיותה לגמרי אז הותר לאכול גם מה שנחתך ממנה בעודה מפרכסת כמבואר בסי' כ"ז:
סימן כ"ח
וע"כ צריך לכסות דם חיה ועוף בעפר כי כברמבואר שבחיה אעפ"כ שנבראה ג"כ רק מן האדמה וצריכה שחיטת שני הסימנים מכל מקום מתנוצץ בהחיה בחי' אור החכמה והחיות דקדושה ביותר וע"כ נקראת חיה כנ"ל ומכ"ש בעוף שנברא מן הרקק ויש בו גם מבחי' המים כנ"ל. וזה בחי' מה שבהמה חלבה אסור ובחיה ועוף מותר החלב. כי מבואר בכתבים כי חלב ודם הם כנגד בחינת ימין ושמאל וכו' שהם בחינת ישמעאל ועשו וכו' וע"כ בבהמה מחמת גסותה וגשמיותה אסור גם החלב שבה להדיוט כי אין בוכח לברר ניצוץ בחי' הטוב שיש בו ולא הותר רק לגבוה ולמזבח כפרה כי משם שורש אחיזת היצה"ר מבחי' החלב והדם שבאדם בבחי' וישמן ישורון ויבעט וכן שמנת עבית וכו'. וכיוצא בזה רבים, וזה בחי' מה שדרז,ל (שבת ל"א) זה דרכם כסל למו (שפשוטו מדבר מהכסילות של החוטאים) יודעים רשעים שדרכם למיתה (נמצא שהידיעה הזאת היתה גורמת להם לשוב בתשובה ולילך בדרך החיים כנ"ל) אלא שחלב מכס על כסלם וכו' ע"ש. נמצא שהגשמיות והרוח שטות וכסילות של היצר הרע שהוא מבחי' עוש אדמוני בחי' דם כנ"ל. נאחז גם בהחלב כנ"ל. וע":כ חלב בהמה ממש אסור כנ"ל משא"כ בחיה ועוף שהם קדים ורוחניים ביותר ע"כ חלבם מותר. רק הדם אסור גם בהם מחמת תוקף הדינים שבו שיש בהם מאחיזת בחי' עשו ביותר כנ"ל. אך מחמת דקותם ורוחניותם שעי"ז הם סמוכים ביותר לבחינת אדם מדבר ע"כ צותה התורה לכסות דם שחיטתם בעפר. וע"כ נאמר אצל מצוות כיסוי הדם לשון צידה ודרז"ל מה תלמוד לומר מלמד שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה (עיין רש"י) נמצא שהכתוב מרמז שחיה ועוף הבאים לאדם ע"פ רוב בטורח ויגיעת הצידה ואין מזדמנין לו בכ"פ. ע"כ אכילתם הוא בבחי' שבירת תאוות אכילה שזה בחי' הכנעת קליפת עשו שהיה להוט אחר גרונו ביותר וזה מחמת כי ברוחניותם הם סמוכים ביותר לבחי' אדם כנ"ל. וע"כ צריך דמם כיסוי באפר ועי"ז בנקל יותר להניצוצות הק' שבהם לחזור ולשוב לשרשם בבחי' וישוב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב וכו' כידוע. וע,F ארז"ל ושפך וכסה מי ששפך הוא יכסה כי מאחר שהתחיל לעסוק בתיקונו שהוא השחיטה ע"כ מוטל עליו ביותר לגמור התיקון גם ע"יהכיסוי. ואם לא כסה וראהו אחר חייב לכסות כמ ואצל בחי' האדם.
ובוודאי יש הבדל גדול ביניהם כמובן ממילא. וע"כ כסהו ונתגלה אינו חייב לחזור ולכסות מאחר שכבר נגמר התיקון תיכף בכסוי הראשון. אבל כזהו הרוח ונתגלה חייב לכסות. מאחר שלא נעשה הכיסוי ע"י אדם רק ממילא ע"י הרוח והרי חזר ונתגלה ע"כ חל החיוב גם עכשיו על האדם. וע"כ צריכין לכסות דייקא שיהיה עפר תיחוח גם למטה שיתערב הדם תיכף עם העפר מכל צדדיו. וממילא תבין לפרש עוד כמה הלכות שבסימן זה: כט) הלכו' טרפות. וע"כ הטרפה אסורה כי מאחר שיש בה טרפות בידוע שגברו עליה הדיני' ביותר עד שנאחז בה הכסילות מאד שהיא בבחי' סטרא דמותא בחי' טורף נפשו ונתרחקה מן החיות דקדושה שהיא בחי' חכמה בחי' חי"ת, וע"כ טרפה אינה חיה כמו שלמדו חז"ל מפסוק זאת החיה וכו' חיה אכול ושאינה חיה לא תאכל, וע"כ אסורה באכילה לישראל שמקושרים אל בחינת החיות דקדושה שהיא בחי' חכמה בחי' קדש וזה ואנשי קדש תהיון לי היינו כנ"ל. וע"כ ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו. שהוא מבח'י עוש כמו שדרז,ל על פסוק מחזיק באזני כלב וכו' בחי' מלכות דסט"א כידוע (ועיין בזוה"ק משפטים דף קכ"א) וזה בחינת חי"ת טרפות נאמרו למשה מסיני. חי"ת דייקא לעומת החי"ת דקדושה הנ"ל (ולתנא דבי ר' ישמעל ח"י טרפות נאמרו כי על ידם נפגם בח'י החיות דקדושה) וזה בחי' ח' טרפות הם וסימנן דן חנק נפש. היינו שהתגברקו כל כך בחי' הדינים על הנפש עד שנאחז בו בחי' סטרא דמותא בחי' שאמר (איבו ז') ותבחר מחנק נפשי מות מעצמותי כי מיתת חנק היא כ גדמה שפגמו בבחינת הה"א אחרונה בבחי' מלכות וזה בחי' ובשר בשדה טרפה דייקא לא תאכלו כי גבר עליה אחיזת עשו איש שדה וכפי פשוטו ר"ל דרוסה שנטרפה על ידי חיות רעות שבשדה שהם ההיפוך מבחינת החכמה ומלכות דקדושה שהם בחי' חיות הקדש כידוע וכנ"ל. וע"כ נכללו בזה כל המיני טרפות כי כולם הם בבחינת זאת כנ"ל ועיין זוה"ק פנחס דף רל"ח. וע" כ יעקב אבינו שהיה מקושר אל השכל דקדושה בשלימות זכה לבטל כל מיני טרפות שהם מבחינת טירוף הדעת סטרא דמותא. וע"כ אמר ללבן טרפה לא הבאתי אליך. ומחמת שהטרפה היא אעפ"כ קצת גבוה בבחינתה ומדריגתה מבחי' נבלה ששלט בה כבר סטרא דמותא ממש וע"F מטמאת ג"כ אבל טרפה היא בחיותה עדיין רק שנאחז בה ביותר בחינת סטרא דמותא כמבואר גם בזוה,ק בענין מה שאצל איסור טרפה נאמר ואנשי קדש תהיון לי ואצל נבלה נאמר כי עם קדוש אתה ועיין גם בליקוטי תורה להאריז"ל וע"כ ארז"ל שחיטת הטרפה מטהרתה מדיי נבלה כי אעפ"כ מועיל לה תיקון השחיטה שלא תטמא בטומאת נבלה עכ"פ. וע,F כל הטרפות הם עי"ן בפרטי פריטות כמו שמנה אותם הרמב"ם ז"ל. כי כמ ושצריכין בקדושה להסתכל בעינא פקיחא ולהתבונן עצמו אל השכל שיש בכל דבר בפרטי פרטיות בכדי שיאיר לו השכל להתקרב להשי"ת ע"י כל דבר ודבר כפי בחינתו בפרטיות. והעיקר זוכין לזה על ידי עסק התורה שכלולה משבעים פנים לתורה. והשבעים זקנים שמהם תצא תורה לכל ישראל נקראים עיני העדה. וע"כ כצמו כן לעומת זה מתגברת הסט"א להפריד ח"ו מן השכל דקדושה ומן התורה הקד' שהם עיקר החיים דקדושה ולהמשיך ח"ו בחי' סטרא דמותא שזה בחי' טרפה אינה חיה כנ"ל וע"כ הם ג"כ שבעים טרפות דייקא. וגם מחת כי שרש השתלשלות יניקתם הוא מבחי' תוקף הדינים כנ"ל שזה בחי' גזר דין של שבעים שנה כמובא מעין זה גם ברקנטי. גם יש לומר כי הם כנגד השבעים אומות עכו"ם ועיין בספר הקנה שעל המצוות
סימן ל' וכו'
והנה לבאר כל מיני טרפות בפרטיות ע"פ דרך זה ירבה האריכות וגם כי אין לנו עסק בנסתרות לבאר סוד כל בחינהובחינה ואבר מאיברי הבעל חי להיכן הם מרמזים בשרשם ברוחניות על כן ההכרח לקצר בזה: והנה בדין פסוקת הגרגרת ברובו ונקובת הושט במשהו נתבאר עלעיל קצת ואי לאו דמיסתפינא ה"א בדרך צחות בענין המבואר בשו"ע סימן ל"ג שעורות הושט החיצון אדום והפנימי לבן וכו' כי כבר נתבאר שהקנה מרמז לבחי' יעקב שבחר לחלקו העוה"ב שאין בו אכילה ושתיה שזה בחי' הקנה. וזה בחי' הקול קול יעקב בחי' הקנה מוציא קול והוא ג,כ בבחי' קנה חכמה שהוא מדתו של יעקב ועשו אחיזתו בבחי' הושט שבו עיקר אכילה ושתיה וכו' כמובן כל זה בזוה,ק והנה יעקב ועשו היו שניהם בבטן אחת וגם בלידתם נאמר וידו אוחזת בעקב עשו שזה בחי' הקנה והושט שבטבע הבריאה הם מחוברים יחד וע"כ אם נפרד הושט מהקנה וכו' טרפה כי זה מדתו של יעקב שלא להפריד הושט שהוא בח'י העוה"ז שיש בו אכילה ושתיה מהעוה"ב שהוא בחי' הקנה כיהלא ההכרח גם ל יעקב להשתמש בהדברים של העוה"ז רק שעושה הכל בחכמה וכל מעשיו לשם שמים. מה שאין כן עשו הוא מקלקלק סדר הבריאה ומפריד את בחי' העוה"ז מהעוה"ב לגמרי. שזה בחינת נפרד הושט מהקנה ע"כ טרפה כי זה מבחינת סטרא דמותא. וזה בח'י מה שהושט שמרמז לבחי'. העוה"ז יש ל ושני עורות. החיצון אדום כי בו נאחז ביותר בחינת עשו אדמוני. והפנימי לבן כי פנימיות העוה"ז הוא בבחי' צחות ולבנונית בחי' עוה"ב בחי' ל"ב נתיבות (חכמה) ר"ת לבן כידוע, וע"כ אם נתחלפו שאחיצון לבן והפנימי אדום שזה מבחי' עשו שהפנימיות שלו הוא מתוקפא דדינא ותאוות העוה"ז ואפילו כשעושה איזה דבר שבק' שהוא מבחי' לבנוניצת בחי' חסדים בחי' עוה"ב הוא רק בבחי' חיצוניות אבל פנימיות הוא בבחי' עשו הוא אדום ע"כ טרפה. וכן אם שניהם אדומים. ואם שניהם לבנים עיין בשו"ע.
ולדעת האוסרין גם זו טרפה כי זה בבחינת אל תצדק הרבה וכו' בחינת שאלות עשו איך מעשרין את התבן וכו'. עוד יש לומר כי הושט שהוא בחינת העוה"ז יש בו אחיזת עשו וישמעאל ועשו הוא אדום וישמעאל הוא בבחי' לבן כי הם מונים ג"כ ללבנה ויניקתו מצד החסד בחי' לובן סטרא דאברהם ועל כן הוא בבחי' חלב לבן כנ"ל. וע"כ כשהלך יעקב ללבן להכניע קליפתו ולברר ממנו הניצוצות הק' כנ"ל בחלק או"ח אז הלך עשו אל ישמעאל וכו' בכדי לקבל ממנו כח ביותר ולהשתתף עמו כנגד יעקב. וע"כ אם נתחלפו זה מורה על תחבולות היצר בחי' עשו להתלבש במצוות שהם בחינת לובן אבל פנימיות כוונתו להרע. וכן אם שניהם אדומים או לבנים. מורה שנכללו קליפת עשו וישמעאל ביחד להתגבר כנגד יעקב וע"כ טרפה. וכן אם יש לו שני ושטים או שני קנים טרפה דכל יתר כנטול. ולא מיבעיא שני ושטים כי זה בחי' אל תרשע הרבה מאחר שבו עיקר אחיזת עשו הרשע אלא אפילו שני קנים ג"כ טרפה בבחי' אל תצדק הרבה. וכן ואל תתחכם יותר. כי צריכין שיהיו מעשיו מרובין מחכמתו.
וע,כ עיקר שלימות קנין החכמה והעוה"ב הואע"י קנין התורה הק' שהוא בחיח' עמודא דאמצעיתא כנ"ל. כל זה כתבנו בדרך צחות קצת כנ"ל. ובאמת קשה לבאר כל עניני טרפות בפרטיות כי רבים הם. אך בכלל הוא כי יש אברים שהם כלי החיות.
כגון המוח והלב והריאה ובהם עצמם יש ג"כ פרטים כגון הגלגולת וקרומי המוח והמוח וכן טרפש הלב ובשר הלב וחללי הלב וקנה הלב וכן קרומי הריאה ובשר הריאה וסימפוני הריאה. ויש כלי האכילה ועיכול האכילה וביררו וזיכוך האכילה והם המעים והקורקבן והמסס ובית הכוסות וכו' והכבד והמרה והטחול וכו' וכן כולם.
וכן יש כלים של כלל בנין הגוף כגון השדרה והצלעות. וכלים של שימושי הגוף לעמוד ולילך ולשכב ולנוח. ובכל אחד ממיניהם יש כמה פרטים כנ"ל. וכולם מרמזין ברוחניותם למה שמרמזין והכל כלול בבחינת המשכת התיקונים הנ"ל שהם כלל הכל. כי החכמה והשכל הוא בחי' כלליות הג' ראשונות. והתורה הוא בחי' עמודא דאמצעיתא בחי' הואו קצוות. ומלכות הוא בחינת סוף דבר כידוע. וע,כ קבלו חז"ל הלכה למשה מסיני שיעור כל מיני טרפות של כל אבר ואבר כפי בחינתו. כי יש פגמים שנוגעים העיקר לבחינת המשכת החכמה והשכל בחי' החיו. ויש פגמים שנמשכים ממה שפגמו כנגד התורה הקדושה והעיקר בעוון ביטול תורה ח"ו. ויש פגמים שנמשכים ממה שפגמו בבחינת מלכות ובכולם קבלו חז"ל השיעור האמיתי באיזה אופן יוכל הפגם עדיין להתתקן בנקל ואז גם הטרפות שנשתלשל על ידו אינו מפסיד את החיות של הבעל חי לגמרי ח"ו רק יוכל להתרפאות ובהמשך הזמן הדרא בריא. ויש שגברו הפגמים כ"כ עד שנוגע להחיות ואינו חי שנים עשר חודש כמו שארז"ל טרפה אינה חיה ואז היא אסורה כי נאחז בה הסט"א ויטריף את נפשו ח"ו ע"י אכילה זאת. וע"כ ספק טרפה אם חיתה י"ב חדש או עד שתתעבר ותלד הוא בחזקת כשרות כי מזה מובן ונראה שאין בה אחיזת סטרא דמותא כיאל אחר איסתרים ולא עביד פירין.
ומאחר שנתעברה וילדה מובן שהיא מצד בחי' הקדושה שהוא בחי' חיים נצחיים בחי' קיום העולם במין ובבחי' שארז"ל לענין האדם שמניח בן וכו' כאלו לא מת. ועל כן אמר וחלב טהור סותם את הנקב. כי הוא כגופו של בשר עצמו וע"כ גם בטבעו הואאדוק בו היטב וסותם. משא"כ חלב טמא מאחר שהוא מבחי' הלובן דסט"א כנ"ל ע"כאינו אדוק כל כך בבשר ואינו סותם. ועל כן כל שכנגדו בבהמה טמא גם בחיה אינו סותם כי די לו להפקיע את עצמו במה שהתירתו תורה מחמת שהוא ממין חיה כנ"ל אבל לא לסתום ולהציל הבעל חי מטרפות על ידו כי הוא ג"כ אינו אדוק בטבעו בבשר ואעפ"כ הכשירתו תורה כנ"ל:
סימן ס"א
וע,כ צריך ליתן לכהן זרוע ולחיים וקיבה של שור ושה וכו' ומבואר בליקוטי תורה להאריז"ל פ' שופטים כי לחיים הם כנגד ג' ראשונות וזרוע כנגד חג"ת וקיבה כנגד נה"י שש םמקומה נמצא שמרמזין לכלליות בחינת המשכת התיקונים הנ"ל.ף וע"כ נותנין לכהן. כי בכהונה יש גם כן בחי' כלליות כולם (עיין מאורי אור) וע"כ עי"ז נגמר התיקון של אכילת הבשר בשלימות. ועל כן חיה ועוף שאין בהם אחיזת הסט"א כ"כ כנ"ל ע"כ אין צריכין לתיקון זה. ועל כן החיוב על השוחט ליתן המתנות לכהן כי הוא העוסק בהתיקון של הבהמה שע"י השחיטה. היינו להמתיק הדינין בשרשן לבטל ממנה אחיזת הכסילות והסט"א ע"כ צריך לגמור התיקון על ידי המתנות להכהן איש החסד והוא בבחי' כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. (עיין עסעיף כ"ח):
סימן ס"ב
וע"כ אסור לאכול אבר מן החי ובשר הפורש מן החי. כי כל זמן שלא נמתקו הדינים בשרשם ע,י תיקוני השחיטה א"א להפריד הרע והכסילות הנאחז ברוח הבעל חי שהוא אחיזת הרוח שטות רוח סערה מסטרא דעשו. וע"כ אכילה כזו פוגמת הנפש מאד. וגם כי הוא ממדת אכזריות מאד שהוא ממדת החיות רעות וטמאות הדורסים ואוכלים וטורפים ואוכלים ואלו החיות הם ההיפוך מבחינת החכמה והחיות דקדושה שמשם שורש הרחמים והחסדים וביטול כל מיני רוגז וכעס ואכזריות כנ"ל כמה פעמים:
סימן ס"ג
ומחמת שעיקר התגברות הסט"א באכילה הוא באיכלת בשר כנ"ל ע,כ צריך לשמרו ובשר שנתעלם מן העין אסור אם לא על פי האופנים המבואר יםבשו"ע דחיישינן שמא הוחלף ע"י בחי' התמורות והחלופין של בחי' הסט"א והיכלי התמורות שמתגרין להחליף ולהמיר וכו' כידוע:
סימן ס"ד ס"ה וכו'
ענין איסור חלב ודם מבואר קצת לעיל. וכן גיד הנשה אסור לפי שנצטער בו יעקב אבינו בהאבקו עם שרו של עשו שהוא בחינת היצה"ר וגיד זה הוא כנגד ט' באב שבו נחרב בית מקדשינו שכלול מכל התיקונים הנ"ל כמבואר בחלק אורח חיים:
סימן ס"ט וכו'
וע,כ צריך הבשר הדחה ומליחה בכדי להדיח הדם בעין שעליו שהוא אסור כנ"ל וגם כדי לרכך הבשר שיוכל המלח להפליט הדם ממנו. כי אף שכבר נטהר הבשר מהדם בעין שעליו אעפ"כ צריכין להוציא ממנו גם דם פליטה כי אע"פ שד םהאיברים שלא פירש מותר כי זה בחי' לא הביט און ביעקב וכו' ודרז"ל מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה כי מאחר שלא פירש להוציא הרעה אל הפועל ח"ו במעשה ממש אין נענש על זה מאחר שהתגבר על יצרו במעשה עכ"פ. אף על פי כן צריכןי לטהר הלב גם מימשבות כאלו ח"ו ולהכניע גם הרע שיש בו בכח ולא בפועל ממש. כי באם לאו בנקל ח"ו שיתגבר עליו יצרו גם בפועל ממש ח"ו שזה בחינת מה שצריכין למלוח הבשר בכדי שיפלוט גם הדם הבלוע באיברים כי בשעת התחלת הבישול בוודאי יפרוש ויצא הדם שבו ממקום למקום ויאסור. וע"כ צריך מליחה והמלח ע"י החריפות והמליחות שבי מוציא ממנו גם הדם הנבלע באיברים, וכמו כן לעובדא לענין האדם. המלחיה היא בבחי' מה שארז"ל לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר היינו שלא ימתין עד שעה שיראה שיצרו רוצה להתגבר עלי וולהביאו אל החטא בפועל ממש ואז יחגור כלי מלחמתו להלחם בו. כי אם כשיצרו עדיין בכח ולא בפועל עדיין אז ירגיז עליו יצרו הטוב ויתגרה בו במלחמה בכדי לגרשו ממנו לגמרי שלא ישלוט בו גם בבחינת כח לבד. וזה שנאמר רגזו ואז בוודאי ואל תחטאו וכו'. וכן מה שלומד תורה בכח ויגיעה ומקבל ע"ע יסורים ומרירות בשביל עול תורה וכשארז"ל אין התורה מתקיימ' אלא במי שממית עצמו עליה. זה ג,כ בחינת תיקון הבשר שע"י מליחה הנ"ל. כמובן במאמר ויאמר בועז סי' ס"ה. (ועיין זוה"ק ויחי דף רמ"א בענין המתקת הדינים שבבחינת מלכות שהיא ע"י בחי' מלח ומזה מובן ג,כ ענין המליחה הנ"ל) ואז אחר המליחה צריכין לחזור ולהדיח הבשר ולנקות אותו מהמלח ומדם זה שנפלט ממנו ואז הותר הבשר לאכילה כי שוב אין בו כלל מאחיזת עשו איש הדמים אפילו רק בבחי' כח לבד כנ"ל: וע,כ בשר ששהה ג' ימים בלא הדחה ומליחה שוב לא מהני לו מליחה כי נתייבש דמו בתוכו והוא כעין שדרז"ל (בבא קמא דף פ"ב) וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים וכו' כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו עמדו נביאים שביניהם ותקנו וכו' כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה. וכבר מבואר כי תיקון הבשר ע"י הדחה ומליחה הוא בבחינת הכנעת היצר הרע בחינת עשו שעיקר הכנעתו ע"י מימי התורה והחכמה כנ"ל וע"כ אם שהה ג' ימים וכו' שזה בחי' שנפרד מהתורה בבחי' שלשת ימים הנ"ל אזי בוודאי כבר נתקשה ונתייבש הדם שבתוכו עד שכבר קשה להוציאו ולהפליטו גם ע"י הדחה ומליחה ולכן אין לאכלו אלא צלי ומאחר שצלאו אעפ"כ לא יבשלנו לכתחלה כמבואר בשו"ע. וע"כ אם נשרה במים תוך הג' ימים מותר להשהותו עד קרוב לג' ימים אחרים: והנה מענין זה מובן קצת מה שלפעמים שדייקא אז מתגרה בו יצרו ביותר בבלבולים ומחשבות וכו' מה שלא עלו על דעתו מקודם וזה כמו בחי' תקון המליחה שמתחלה בפרט לאחר הדחה אז הבשר נקי ואינו נראה עליו שום לחלוחית דמים ואח"כ ע"י המליחה דייקא נתמלא הבשר מציר ודם שנפלט ממנו כי בתחלה היה הדם נבלע באיברים ועכשיו יצא ונפלט ע"י המליחה וע,כ נתלכלך הבשר עוד הפעם עד שידיחו אותו שנית ואז יהיה נקי באמת מכל מיני דמים הן בחוץ והן בפנים (וכעין מבואר גם בהשיחות) וע"כ צריכין ליזהר אז ביותר לבל יפול בלבו שום חלישו תהדעת ע,י בחי' ההתגרות שעכשיו ביותר. כי כך הענין כי זה בעצמו טהרתו ותיקונו כנ"ל אך אעפ"כ עכ"פ לא יהיה ניחא לו בזה ח"ו. רק יתגבר כנגד הבלבולים תיכף לגרשם בכל כחו ועכ"פ יברח מהם תיכף אל הקדושה ועכ"פ לא יהיה כמהרהר וחוזר ומהרהר ח"ו וכמבואר מזה במ"א וזה בחי' מה שצרייכן למלוח בכלי מנוקב דייקא בכדי שיהיה מקום לציר ודם הנפלט לזוב ולצאת משא"כ אם אין לו מקום לזוב אזי לא די שמה שנשרה בציר ודם נאסר כי חזר ונבלע בו הדם ולא מהני ליה שוב מליחה וצליה.
אלא אפילו כל החתיכה שחוץ לציר נאסרה ג"כ ואין לה שום תיקון כי הדם שבתוכה פירש ממקום למקום ולא יצא מאחר שלא היה לו מקום לזוב ולצאת וכמ וכן לעניניו מאחר שאינו מזדרז בזה לגרשו מכל מניי בלבולים ולכלוכים העולים על לבו עכשיו דייקא רק אדר בא נראה כאלו ח"ו ניחא לו בזה אז לא די שהם בעצמם נדבקים ונאחזים בלבו עד שקשה לו אח"כ לטהר עצמו מזה אף גם כל מוחו ולבו נתבלבלו ונטרפו עי"ז ביותר.
כי מאחר שעוסק בתורה ועבודה קצת שסגולתם להכניע היצה"ר ולטהר הלב מכל מיני פסולת אפילו ממה שהוא עדיין רק בכח לבד שזה בעצמו הוא הטועם והסיבה שנדמה לו שמתגרין בו וכרוכין אחריו עכשיו ביותר כנ"ל. ואם היה חזק בזה בדעתו ובכל פעם שעולה איזה בלבול על לבו יגרשנו תיכף ויתן לו מקום לזוב ולצאת ממנו ואח"כ היה עולה על לבו איזה בלבול אחר והיה מגרשו ג"כ וכן בכל פעם עד שהיה זוכה לטהרת הלב באמת בבחי' ותשליך במצולות ים כל חטאתם במקום אשר וכו' ולא יעלו על לב לעולם משא"כ אם כשבא לו איזה בלבול וכןו' אינו נותן לו תיכף מקום לצאת רק אוחז בו ומעמיק בו ושונה באולתו ח"ו אזי הוא כטובל ושרך בידו ח"ו.
וממילא מובן כי אף שבשר הנמלח בכל שאינו מנוקב נאסר לעולם ולא מהני ליה שום תיקון לדידן כנ"ל. אבל באדם בוודאי אין לך דבר שעחומד בפני התשובה ואם יתגבר מעכשיו באמת וינקוב לבו האבן ויעסוק בעבודת השם באמת בוודאי יתתקן הכל. וע,כ אם אין לו מלח יצלה הבשר באש כי גם כח האש ישאוב הדם הנפלט ממנו באופן שלא יצא ויפרוש עוד הדם הבלוע בו.
ועל כן לענין דם פליטה אמרינן איידי דטריד למיפלט לא בלע וכן כבולעו כך פולטו. אבל לא לענין דם בעין וכן לענין שאר איסורים כגון ציר נבלה וטרפה כי בדם פליטה מאחר שקודם שנפלט לא היה בכלל איסור כי דם האיברי' שלא פירש מותר כנ"ל רק מחמת שחוששין שלא יפרוש אח"כ ע"כ עוסק בזה להוציאו ולהפליטו ע"כ לא חיישי' בו כל כך משא"כ דם בעין ושאר איסורין שכבר נאחז בהם הסט"א ביותר ע"כ צריכים להרחיק מהם ביותר ולא אמרינן בהם סברות הנ"ל: וע"כ הכבד מחמת שהוא מלא דם ובו עיקר אחיזת עשו אדמוני כמובן במאמר שאלו סימן נ"ז וזה בחי' ויצא אדום לקראתו בעם כבד ע"כ לא מהני מליחה לכבד רק צליה באש שזה בחינת והיה בית יעקב אש וכו' ובית עשו לקש וכו': וע"כ ארז"ל אין מחזיקין דם בבני מעטם כי ארז"ל בני מעים לאו בשר ואוכליהון לאו בר אינש וע"כ מאחר שאינם ראוים בשלימות למאכל אדם ע"כ אין נאחזין בהם הדמים כל כך אא"כ חזינן דאסמיק שמזה נראה שיש בהן מבחינת אחיזת עשו אדמוני: וע,כ צריכןי למלוח הבני מעים מצד החיצון ששם השומן דבוק כי השומן שלהם מוחזק בדם כי שם עיקר אחיזתו בבחי' וישמן ויבעט כנ"ל. ועל כן דם בעין שנפל על הצלי אמרינן אדרבא שהאש מבליעו. כי זה בחי' דמגרי יצה"ר בנפשיה כי אין האש של התורה והשכל דקדושה מכניע רק כח הסט"א והיצה"ר שבטבע האדם שעי"ז נעשה עמו ממילא מה שנעשה וכשהאדם מצער על זה ולוחם עמו בכח יצרו הטוב רק שקשה לו להתגבר עליו אזי ע"י עסק התורה שנמשלה לאש מתגבר עליו ומפליטו מקרבו ומגרשו ומרחיקו מעצמו. משא"כ אם הוא תובע וקורא את יצרו ומעוררו על עצמו ח"ו אזי יוכל להיות אדר בא שיתגבר עליו ביותךר דייקא וכעין שארז"ל לענין המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות שנא' אני חכמה שכנתי ערמה וכו' עיי"ש:
סימן ע"ט וכו'
סימני בהמה וחיה טהורה הם מעלת גרה ומפרסת פרסה. כי ארז,ל דוק בככי ותשכח בנגרי והנה באדם יש ל"ב שיניים כנגד בחי' ל"ב נתיבות החכמה שמשם עיקר תיקון האכילה כמבואר כל זה בכוונות ועל ידם עיקר כח הרגלין כי נעוץ סופן בתחלתן. ואור החכמה דקדושה ואור התורה הק' מאירין להאדם מבחי' ראשו והעד רגליו בבחי' נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי. וזה בחי' חכמת ערום הבין דרכו בחי'ואורח צדיקים כאור נוגה המבפ"נ. ועיין בפ' האריחז"ל שבסוף התיקונים על פסוק חשבתי דרכי ואשובה רגלי וכו' וגם כי המלכות הוא כנגד בחי' הרגלן כידוע וזה בחי' מה שארז"ל נמצא מאירתו את עיניו ומעמידתו על רגליו. והנה זה לעומת זה המלכות דסט"א בחינת עשו כלול ג"כ משני הבחי' הנ"ל דקליפה וזה בחינת מה שנאמר (דניאל ז') לענין החיה הרביעית שינין די פרזל לה רברבין אכלה ומדקה ושארה ברגליה רפסה. ועל כן בבהמות וחות שנאחז בהם ביות זוהמת עשו ובחי' רוח שטות וכסילות היפוך החכמה דקדושה שהיא עיקר בחי' אדם כנ"ל ע"כ כשיש לה שיניים או ניבים עכ"פ גם בלחי העליון שאז ע"פ רוב אינה מעלת גרה כי מדקת ושוחקת המאכל בשיניה היטב עד שנתעכל בנקל בתוכה המאכל ואינו חוזר ועולה למעלה לתוך פיה ועל כן אינה מעלת גרה וגם אינה מפרסת פרסה שעי" יש לה חיזוק ביותר בפרסות רגליה על כן הם סימני טומאה כי זה מורה שנאחז בהרוח הטס"א ביותר שכרוך אחר הנאת האכילה ביותר ונדמה לו שיש לו מעמד חזק ושלם בזה העולם. אבל אם מעלת גרה שזה מחמת שאין לה שיניים בלחי העליון ואינה יכולה לדקדק ולשחוק מאכלה היטב על כן הוא חוזר ועולה בכל פעם למעלה לתוך פיה וגם פרסותיה סדוקות שעי"ז אין לה חיזוק כ"כ בפרסות רגליה מזה מובן שאין לרוח הבהמיות שבה תוקף וחיזוק גדול כל כך בפרט בענין אכילתה ששם עיקר אחיזת הבהמיות ושם עיקר אחיזת עשו כנ"ל. וע, כ אם רואין בה סימנים אלו משיניה ועד פרסות רגליה מזה נודע שהיא טהורה כי לא שלט בה הטס"א כ"כ וע"כ ראויה לאכילת ישראל וגם י"ל כי ענין מעלת גרה הוא מבחי' מדת הצדיקים שממעטין באכילה ושתיה בבח'י צדיק אוכל לשובע נפשו והרבה פעמים מתענים לגמרי כי מרגילין עצמן במדת העוה"ב שאין בו אכילה ושתיה רק אעפ"כ כל זמן שהם בעוה"ז אז ההכרח גם להם לאכילה ושתיה בבחי' עלית לגרתא הליך בנימוסה. ומאחר שהוא אצלם רק בבחינת הכרח ע"כ מסתפקין במיעוטא וריעותא דשבעא שויא עליהון בכל פעם ממה שאכלו כבר ביום אתמול או לפני שעות הרבה שזה בחי' מעלת גרה וניזונת ממה שאכלה כבר. וגם מאחר שאכילתן הוא רק על פי ההכרח ולא להנאת עצמן ע"כ הם בבחי' המלאכים כשבאו בעוה"ז אצל אברהם אבינו הוכרחו לאכול ונאמר בהם ויאכלו וארז,ל וכי אוכלין היו אלא נראין כאוכלין וראשון ראשון מסתלק כמו כן בחי' אכילת הצדיקים שהיא רק בבחי' נראין כאוכלין אכילה גשמיית כשאר בני אדם אבל באמת הם רחוקים מזה לגמרי וגם בשעת האכילה מחשבתם דבוקה למעלה למעלה וניזונין רק מאור החכמה העליונה וכמובן בזוה"ק וזה ג"כ בחי' מעלת גרה שנראה כאוכלת ואינה אוכלת.
ופרסומת דסוקות מורה גם כן על מדת הצדיקים שאין להם מעמד חזק על רגליהם בעוה"זרק תמיד הם בבחינת פרוס פריסת מלכותך כי יש להם ספיקות ושברון וחלוקה גם לענין שכרם בעוה"ב וכמו שדרז,ל למה נקוד על לולא. אמר דוד יודע אני שיש קבול שכר לצדיקים בעוה"ב ואיני יודע אם יש לי חלק עמהם וריב"ז אמר ולא עוד אלא שיש שתי דרכים לפני וכו'. מה שאין כן במדת הרשעים כל זה להיפוך כי כרוכים מאד אחר תאוות עוה"ז ואינם יכולים להשביע עצמם בבחי' והכלבים וכו' לא ידעו שבעה ובחי' ובטן רשעים תחסר. וזה בחינת שבהמה טמאה אינה מעלת גרה כי תיכף שבולעת המאכל כאלו נשכח זכרו ומצפת רק למאכל עוד וגם בשעת האכילה נלכדת ונקשרת מאד בגשמיות הנאת האכילה כי לועסת את המאכל היטב בשיניה וממלאת תאותה בכל האפשר ואעפ"כ לא ידעו שבעה וכאלו לא אכלה כלל. ופרסותיה קלוטות כי נדמה להם שמעמד רגליהם חזק בעוה"ז ולא עוד אלא שבטוחין בעצמן שיהיה להם גם שכר בעוה"ב ובחי' אלו הם סי' טומאה. וע"כ כל שמעלת גרה היא מפרסת פרסה חוץ מגלמל וכו' וכל שמפרסת פרסה מעלת גרה חוץ מחזיר וכו' כי דרז"ל גמל זו בבל שפן זו מדי ארנבת זו יון חזיר זה אדום וכו' נמצא כי מינים אלו מרמזין על כלל המלכיות דסט"א. ומחמת שישראל מוכרחים להיות בגלות בידם על כן יש בהם איזה סימן טהרה בכדי שלא יהיו כ,כ מהיפוך אל היפוך מבחי' קדושת ישראל לגמרי והסימן טהרה בעצמו מורה על בחינת ניצוצי הק' שנפלו אצלם שבשביל זה מוכרחין ישראל להשתעבד תחתים עד שיבררו כל ניצוצות הק' מביניהם כידוע. גם זהמרמז על מה שהיצה"ר מתלבש עצמו בתחלה במצוות כמבפ"נ וזה ג"כ מחמת זה כי קשה לו להסית את האדם תיכף בשעה ראשונה מהיפוך אל היפוחך וזה בחינת מה שדרז"ל על החזיר שפושט טלפיו לומר ראו שאני טהור וכו' היינו כנ"ל: וע"כ טמאה שילדה כמין טהורה וכו' אסורה. כי מאחר שמקורה היא מצד הסט"א והטומאה ע"כ לא מהני לה גם הסימני טהרה כי הם בבחי' מה שהיצה"ר מתלבש במצוות ובאמת הוא מצוה הבאה בעבירה וע,כ טהורה שילדה כמין טמאה מותרת. כי מאחר שידוע בבירור שמקורה הוא מצד הטהרה ע"כ אין משגיחין על הסימני טומאה כי מסתמא הם בבחי' גדולה עבירה לשמה וכו' ונביא שצוה לעבור על דברי תורה לפי שעה שומעין לו. וארז"ל עת לעשו"ת לה' הפרו תורתך ועוד כיוצא בזה: וענין מה שהחיה החלב שלה מותר ודמה אסור מבואר כבר לעיל:
סימן פ"ב
וע"כ העופות שהם קלי התנועה ואור החיות מאיר בהם ביותר כנ"ל על כן המינים טהורים שבהם מרובים ביותר ורק כ"ד מינים טמאים יש בהם שיש להם איזה אחיזה מתוקף הדינים שמשתלשלין מבחינת כ"ד בתי דינים כידוע. אך מאחר שיש בהם מניםי טמאים ג"כ ע"כ מי שאינו מכירם בודק בסימני' כל עוף שהוא דורס ואוכל בידוע שהוא ממין טמא. מאחר שרואין בו ממדת האכזריות של חיות רעות בשביל האכילה. וכן אם קולט מן האויר ואוכל תיכף ואינו מניח על הארץ קודם שיבלעם מכל זה נראה שלהוט מאד אחר האכילה והוא סין טומאה. כי הוא מסטרא דעשו כנ"ל ובידוע שהוא דורס וטמא. ואם ידוע שאינו דורס יש ג' סימני טהרה וכו' ואעפ"כ אין לאוכלו אלא במסורת כי חוששין שמא הוא מבחינה זו של היצה"ר שמתלבש עצמו במצוות וסימני טהרה כנ"ל:
סימן פ"ג
וע,כ גם בדגים שנבראו רק מן המים והם בבחי' עינא פקיחא וכנ"ל אעפ"כ יש גם בהם ממינים טמאים מחמת זה הנ,ל וע"כ נתנה התורה הק' בהם סימנים כל אשר לו סנפיר וקשקשת.
הקשקשת היא להם כתרים ושמירה לבשרם וכן הסנפיר לשוט במהירות ולברוח מהרודפים אותם על כן הם סינמי טהרה כי החכם עיניו בראשו ויודע שהעולם מלא נסיונות וסכנות עצומות כי יש על האדם שונאים ואורבים ומסיתים ומסטינים הרבה וע"כ הוא זהיר בנפשו להחזיק מגן ותריס וצינה להגן עליו. וכן מזדרז בכל פעם לברוח ממה שצריך לברוח ולהנצל. משא"כ הכסיל בחשך הולך ואינו משים לבו לכל זה כלל וכמו שאמר הכתוב (משלי י"ד) חכם ירא וסור מרע וכסיל מתעבר ובוטח וזה בחי' כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ואין לו קשקשת ואז אין לו סימני טהרה. כי אף שיכול לברוח ולהנצל מאיזה דבר רע לפעמים. אבל מאחר שאין לו קשקשת להגן עליו בתמידות בוודאי קשה לו להנצל ונופל ברוב הפעמים בידו שונאיו ונכשל במה שנכשל ואז ממילא נתרשל אח"כ גם מלהשתמש בבחינת הסנפיר שלו לברוח מהם כי אדרבא להיפוך חס ושלום כי עבירה גוררת עבירה כמו שארז"ל. ועיקר המגן והתריס בפני השונא שהוא היצר הרע הוא התורה הק' כמו שאמר הכתוב (משלי ב') יצפון לישרים תושיה מגן להולכי תום וזה שהקשו רז,ל וכי מאחר דכתיב קשקשת סנפיר למה ותרצו יגדיל תורה ויאדיר.
היינו שהתורה הקדושה מרמזת לנו כל העצות ותחבולות שצריכין למלחמה הזאת ע"כ הגם כי ממילא ידוע שכל מי שי לו קשקשת יש לו סנפיר כנ"ל אף על פי כן התורה הק' מבארת זאת בפירוש לידע שגם העצה הזאת לברוח בשעה שצרייכן לברוח. אבל הכל רק בכח התורה הק' שעי"ז נותן כח למלכות דקדושה בחי' היצ"ט בס להתגבר כנגד היצמה"ר כנ"ל. וזה יגדיל תורה ועי"ז ויאדיר הוא מל' חיזוק וכח וגם מל' חדיר ומושל בחי' הכח דקדושה שמקבל בח'י המלכות דקדושה עי"ז כנ"ל. וזה שארז"ל ומנין דהאי קשקשת לבושא הוא דכתי' ושריון קשקשים הוא לבוש נמצא מבואר שקשקשת הוא בחי' מגן ותריס ושריון ועיין בספר טעמי המצוות ותבין עוד לענינינו:
סימן פ"ד
הלכות תולעים. וזה בחי' טומאת השמונה שרצים האמורים בתורה שהם החולד והעכבר וכו' ומובא בכתבים שהם כנגד בחינת שרשי הקליפות המעורבים בהסיגים שבשמונה מלכי אדום וכו'. ולענינינו כי הם מסטרא דעשו הוא אדום שמתגבר העיקר להפריד את האדם מבחינת החכמה דקדושה שהיא בחינת חי"ת ועל כן לעןומת זה הם ג"כ חי"ת. והחכמה דקדושה היא בחינת קדש. והם טמאים לגמרי ההיפוך מבחי' קדש. וע"כ טומאתן כעדשה. שזה בחינת מה שתחלת רשעתו של עשו ומה שביזה את הבכורה שהיא בחינת החכמה דקדושה היה בשביל נזיד עדשים כמבואר בפרשה. וזה ג"כ בחי' איסור כל השרץ השורץ על הארץ והתורה קראה אותו שקץ הוא לכם וכו' כי היא ממדריגות נמוכות מאד שהם היפוך בחי' החות דקדושה שהיא בבחי' חי"ת ונו"ן בחי' חן והידור ויופי והם משוקצים ומאוסים לכן ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף וכן במינים הטמאים שבמים נאמר בהם שקץ כי כולם הם מבחי' הטס"א שהוא משוקץ ומתועב בבחי' מה שארז"ל אם פגע בך מנוול זה וכו' בבחינת מה שנאמ (ירמיהו מ"ט) על אדום בזוי באדם. וע"כ הם משקצין את נפשו"ת האוכלם. וע"כ אינם אסורים אלא תולעים הגדלים במחובר שזה נקרא השורץ על הררץ משא"כ הנעשין בתלוש אינן אסורין אא"כ פירשו כי עיקר ההבדל בין האדם לבהמה היא כי רוח האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטבה לארץ ועל כן היא להוטה מאד רק אחר הגשמיות והארציות ואין לה דעת ושכל. וע"כ השרצים השורצים על הארץ ממש וכל גידולם היא בסמוך לארץ ממש וע,כ הם חלושים ומעוטי החיות מאד וכמו שארז"ל כל בריה שאין לה עצם אינה מתקיימת י"ב חודש וע,כ אסורים כולם וכן בשרצי המים הנובעים במחובר או שעכ"פ הם מושכים וכו' כמבואר בשו"ע משא"כ אותם שבמים שבכלים וכן בפירות אותן שנתהוו בתלוש אינן בכלל השורץ על הארץ אא"כ פירשו שאז נאחז בהם כבר הרוח הטומאה המשוטט בארץ שהוא מבחינת הטס"א סטרא דעשו. והכלל כי אלו התולעים שנתהוו במחובר הם מבחינת הסט"א בחינת עשו שנאמר עליו זורו רשעים מרחם. וע,כ הם אסורים תיכף. אבל אותן המים או הפירות שנעקרו ממקום חיבורם בטהרה ובכשרות ולא היו בם תולעים והיו ראוים אז למאכל ישראל בלי שום בדיקה כלל ע"כ אם נתהוו בהן אח"כ תולעים מותרים כל זמין שלא פירשו כי הם בבחי' לא הביט און ביעקב הנ"ל מאחר שהם בכלל המאכל של היתר ולא נפרשו ונבדלו ממנו כלל לא חל עליהם שם איסור (ואפילו אם פירשו במקום רבותייהו עיין בשו"ע הפרטים בזה) משא"כ אם פירשו מהמקשה או מהמאכל ונחשבו לענין בפני עצמו אז כבר מצאה הסט"א מקום לחול עליהם ואז אע"פ שחזו אסורים. ומזה מובן גם כן לענין עבודת האדם איזה רמזים קצת:
סימן פ"ה
סימני חגבים. כל שיש לו ד' רגלים וד' כנפים וכנפיו חופין את רוב גופו וכו' ויש לו שני כרעים לנתר בהן כי מכל זה מבואר שכח התנועה שלו גדול ביותר לברוח מהאויבים וגם כנפיו חופין את רוב גופו כמגן ותריס כנ"ל וגם כח העפיפה גדול בהם ביותר ולא עוד אלא שי לו כרעים לנתר ולקפוץ על גשמיות מקום הארץ וכל אלו הם סימני טהרתו ואף על פי כן צריך מסורת זששמו חגב שהוא מין טהור כי הסט"א משתמשת ג"כ לפעמים ומתלבשת עצמה בבחי' אלו ודייקא על ידי שהיא קלת התנועה כ"כ אעפ"כ מאחר שיש בהם גם מניים טמאים ע"כ הטעות והחילוף והתמורה מצוי ביותר וצריך דייקא מסורת וע,כ הטהורי' אין צריכין שחיטה כי המיעוט יש בהם מיסוד העפר והרוב מהיסודות הדקים ביותר:
סימן פ"ו
סימני בצים להכיר שהם מעוף טהור אם שני ראשיה כדין או חדין או שהיה חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים בידוע שהוא ביצת עוף טמא וכו'.
כי ראשה חד מרמז לחידוד המוחין בחינת אור החכמה העליונה בבחי' שנאמר (איוב מ"א) תחתיו חדודי חרש פירש"י זהרורי שמש שזה בחי' אור החכמה וכן (משלי כ"ז) ואיש יחד פני רעהו פירש"י לתמידי חכמים המחדדין זה לזה. וראשה כד מרמז לבחינת מלכות שהיא בחי' עיגולא בחינת וראש עגול לכסא מאחריו וכמובא במאמר היכל הקודש סימן נ"ט. והנה ידוע כי הסט"א שארי בחיבורא וסיים בפרודא בחינת יתפרדו כל פועל יאון. ועל כן אם שני ראשיה כדין מרמז שהוא מבחי' מלכות דסט"א וכן אם שני ראשיה חדין מרמז שהיא מבחינת דוכרא בחי' השכל דסט"א.
וע"כ גם בביצה טהורה שראשה אחד כד וראשה אחד חד אין סומכין עד שישאל לציד וכו' כי בקדושה יש יחוד שלם וקדוש בין דכר ונוקבא שהם בחינת החכמה והמלכות. ועל כן עיקר קשר הביצה הוא בראשה החד ששם נקשר טיפת התרנגול הזכר וכמבואר בבית יוסף סימן ס"ו בשם רוב המפרשים עיי"ש וזה כי הראש זה החד בעצמו הוא גם כן בבח'י דוכרא כנ"ל ולשיטת האומרים שהקשר הוא בראש הכד יש לבאר ג"כ ע"פ ענין הנ"ל כמובן וע,כ אם החלמון מבחוץ והחלבון מבפנים הוא ג,כ סימן שהיא מעוף טמא. כי החלבון שהוא לובן הוא מבחי' דוכרא בחי' איש מזריע לובן וכו' והחלמון היא מבח'י נוקבא ו בסט"א נוקבא שליט על דוכרא כמבואר בזוה"ק בענין יותר על הכבד וכן בענין פתורה אשר על הנהר. אך אפילו אם ראשה אחד כד וראשה אחד חד וחלבון מבחוץ וחלמון מבפנים אעפ"כ אפשר שהוא ביצת עוף טמא. כי אין השקר מתקיים אא"כ יש בו אמת בתחלתו וכן הסט"א שארי ג"כ בחיבורא שמזה נמשך מה שהיצה"ר מתלבש עצמו בתחלה במצוות כי הם מדמים עצמם כקוף בנפי אדם. ע"כ אין סומכין על סימנים אלו עד שישאל לצידוכו' כמבואר בשו"ע
סימן פ"ז וכו'
הלכות בשר בחלב וכו'. מבואר בזוה,ק משפטים דף קכ"ה כי ע"י בשר בחלב נותנין כח לסט"א לינק מהקדושה ח"ו וכו' עיי"ש וממילא מובן כי אז יש כח להסט,א להתגבר ביותר. גם עי"ז יש לו כח ביותר להתלבש במצוות ולהטעות את האדם ועי"ז נפרד ונתרחק מהחכמה והשכל והחיות דקדושה שזה עיקר בחי' צלם אלהים המאיר בפני האדם בחי' חכמת אדם תאיר פניו וכמבוארבסי' נ"ז. וע"כ מבואר בזוה"ק שם שע,י בשר בחלב סר ממנו הצלם אלהים ועיין בתיקונים תיקון י"ד מבואר שאיסור בשר בחלב הוא בבחינת לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו ושם מבואר בתיקון יו"ד מהתיקונים האחרונים ששור וחמור הם בחינת קליפת עשו וישמעאל שהם כלל המלכיות דסט"א כנ"ל. וזה שנסמך איסור בשר בחלב בפרשת משפטים ובפ' יתרו למצוות ביכורים שמצוה זו היא מצד בח'י קדושת החכמה והשכל דקדושה שהוא בחי' בכורה וכמובן גם בתיקון י"ד הנ"ל. ובפרש' ראה נסמכה מצוה זו למצוות עשר תעשר שהיא מבחי' מלכות כידוע.
כי ע"י בב"ח פוגמין בבחי' המשכת התיקונים הנ"ל. וע"כ כשקטרגו המלאכים על קבלת התורה שעל ידה זוכין לבחי' התיקונים הנ"ל השיב להם הקב"ה והלא אכלתם בשר בחלב אצל אברהם היינו כנ"ל. כי עי"ז פוגמין בבחי' המשכת התיקונים הנ"ל. וע"כ הקפידה התורה לענין בב"ח רק בבשר בהמה דייקא. שבה עיקר אחיזת הרוח שטות שהוא מבחי' עשו רק שמבררין איתה ע"י שחיטה וכו' כנ"ל. וע"כ צריכה שחיטת שני הסימנים ודמה אינה טעון כיסוי והחלב שלה אסור כנ"ל. משא"כ בבשר חיה שמאיר בה אור החיות דקדושה ביותר ע"כ החלב שלה מותר ודמה טעון כיסוי. וכל שכן עוף שאין צריך רק שחיטת סימן אחד כנ"ל ע"כ אין בהם מה"ת איסור בשר בחלב. אבל אעפ"כ אסורין ג"כ מדרבנן. וע"כ הוציאה התורה הק' איסור זה בלשון לא תבשל גדי בחלב אמו אע"פ שגדי כולל כל הבהמות וזה מחמת שבגדי יש בחי' אחיזה יתירה לבחי' עשו איש שעיר. ועל כן נאמר אצל יעקב ואת עורות גדיי העיזים הלבישה על ידיו וכו' ונאמר אח"כ ולא היכרו כי היו ידיו כידי עשו אחיר שעירות ועיין בזוה,ק מה שביאר בענין הגדיי עיזים מה שאעפ"כ הם מותרות לאכילת ישראל ועל כן רמזה התורה שמחמת שבבשר בהמה שהיא בחי' גדי יש אחיזה לבחי' עשו ביותר רק שישרא למתקנים אותו ע"י מצוות שחיטה וניקור ומליחה וע"כ אם יבשל אותו בחלב בהמה שנמשך ונתברר מדמה בבחי' דם נעכר ונעשה חלב ונתברר כ"כ מעצמו בכח העליון הבא עליו מלמעלה ששרשו מבחי' הלובן העליון בחי' חכמה ומחשבה אשר על ידהכל הבירורים דקדושה בבחינת כולהו במחשבה איתברירו ומשם נמתק אדמימות הדם שנאחז בו סטרא דעשו הוא אדום עד שנתהפך ללובן בחי' לבנונית החלב עד שהותר לאכילת ישראל בלי שום תיקון כלל. וזה בחינת (משלי כ"ז) ודי חלב עזים ללחמך וכו' וחיים לנערותיך כי היא מבחינת חכמה וחיים כנ"ל. ע"כ אם יבשל בו בשר בהמה שנאחז בו הרבה מסטרא דעשו על ידי זה יתן לו מקום להתגבר ביותר ח"ו. וע"כ הקפידה התורה דייקא בדרך בישול כי על ידי הבישול נתערבין הטעמים של זה בזה ביותר עד שנכללין יחד ממש והיו לאחדים ועי,ז יש לו כח ליניק ולהתגבר ביותר וע"כ הבישול בעצמו ג"כ אסור. וכן חמור איסורו כ"כ עד שנאסר אפילו בהנאה כי רק אפיל וההנאה לבד שיקבל האדם מזהיפגום בנפשו מאד כי עי"ז יתאחז בו מטסרא דעשו שאסור בהנאה לגמרי כי כל טובתן של רשעים רעה הוא אצל הצדיקים וכמובן גם בענין יעקב אבינו ע"ה כשאמר לו עשו אציגה נא וכו'. וע"כ אינו נוהג אלא בבשר בהמה טהורה בחלב טהורה ששניהם היתר. ואפיל ובשר נבלה או חלב אעפ"כ על כל פנים הם ממין היתר.
אבל אם הבשר או החלב ממין טמא אז אין בו איסור בשר בחלב לענין בישול והנרה מאחר שאסור ממילא מתחלת ברייתו שוב אין מקום להסט"א לינק המקדושה עי"ז. וע"כ דגים וחגבים שאינם צריכין שחיטה כלל מותרין בחלב אפילו מדרגבנן אך אע"פ שמן התורה אינו אסור אלא דרך בישול ודייקא בשר בהמה בחלב בהמה.
אעפ"כ אסרו חז"ל אפילו רק להעלות על השולחן גבינה עם בשר אפילו בשר חיה ועוף כי שמא יבא לאכלם כאחד ויתן מקום להסט"א להתאחז. ולא עוד אלא אפילו אכל כבר בשר לא יאכל גבינה אחריו כוו' כמבואר בשו"ע. כי מאחר שיש בו איזה אחיזה להסט"א ע"כ יש לחוש גם למה שיאכל אחריו מחמת שמושך טעמו ביותר או שמא יהיה נשאר בין שינוי. משא"כ אם אכל הגבינה תחלה אין לחוש למה שיאכל אח"כ בשר ובלבד על ידי קינוח והדחה ועיין בשו"ע. וע,כ אין בשר בחלב נוהג מה"ת בחלב שחוטה או מתה. כי ארז,ל (בכורות דף ו' ע"ב) לענין היתר חלב דחידוש הוא מחמת שדומה לאבר מן החי והתורה התירתו על כן יש לומר שדייקא בחלב מבהמה חיה שהיתירה גופה חידוש הוא ע"כ אם יבשל בשר נתעורר הסט"א לינק מזה כנ"ל. משא,כ בחלב שחוטה שאין בהיתירה חידוש כל כך וכן בחלב מתה שיצאה מאיסור אבר מן החי ואף שאסורה גם עכשיו משום נבלה הלא היא אסורה באמת ואין מקום להסט"א לינק מזה. וגם להסוברים דבחלב נבלה אין בה איסור נבלה מן התורה יש לומר דסבירה להו דאעפ"כ פקע ממנה איסור אבר מן החי ועפ"כ אין בה חידוש כ"כ מאחר שהיא חלב מתה (ועיין בזה בפסוקים) אבל אף על פי כן גם בחלב שחוטה אסור מדרבנן ועיין בסי' ל' מדין כחל
סימן צ"א וכו'
בשר וגבינה שנגעו זה בזה מותרין אלא שצריך להדיח וכו'. כי מאחר שנגעו רק בצונן אין לחוש רק למה שנדבק בעין וסגי בהדחה וכמו כן לענין האדם אם נגע בלבו ומחשבתו איזה דבר שאינו טוב חס ושלו' אם לא היה רק באקראי ולא העמיק בדבר בחמימות היצר רק בבחי' צונן בעלמא די לו בהדחה שיטהר לבו במים טהורים של מימי התורה והשכל דקדושה. אבל לכתחל' בודאי צריך לשמור עצמו גם מבחינה כזאת דילמא אכיל ליה בלא הדחה שמא לא ישים אל לבו תיכף לכבס ולטהר את לבו מכל מניי פסולת הנדבק בו אף בצונן ונמצא שתהיה עבודתו מעורבת עם הפסולת ח"ו. וכ"ז בצונן אבל ברותח אפי' אם רק החלב רותח ונפל לתוכו בשר צונן וכו' הכל אסור דתתאה גבר וכו' כי התחתון מחמם העליון או מקררו כפי מה שהוא התחתון אם רותח או צונן. כי הכל תלוי בתחתונים כי באמתערותא דלתתא איתער לעילא. וכן לענינינו החכמה והשכל היא בחינת מדרגה העליונה בחי' ראש וראשית וכתיב אורח חיים למעלה למשכיל וכו' ובחי' מלכות הוא בחי' מדרגה התחתונה כי היא בחי' סוף דבר ועל כן נאמר בה זאת ירושלים שמתיה בתוך הגוים וכו' וע"כ שם עיקר המלחמה וכמובן גם בפנים וע,כ הכל תלוי כפי בחי' התתאה אם היא רותח שזה בחי' שהתגברו בו רתיחת הדינים אזי אף אם התחתון הוא היתר ונפתל לתוכו איסור צונן נאסר כולו. ואם התחתון צונן אף שהוא איסר ונפל לתוכו היתר רותח ואוסר אם הטמא מליח. כי מלח רומז לבחי' השכל כמבואר לעיל בחלק או"ח ועל כן אם הטמא מליח ומתלבש עצמו באיזה בחי' שכל על כן אסור גם ההיתר.