ספר משכנות הרועים· רבי עוזיאל אלחאייק
שי"ן · אות רו
שליחות ראובן משרת גוי שר העיר לגבות הכנסותיו ושמעון חייב להשר מנה בשטר העולה בעש"ג ופרע שמעון לראובן סך מה מפאת החוב שעליו לשר וראובן פרע לשר הסך ההוא ולא קבל ממנו כת"י בקבלת הסך ההוא ולא כ' ע"ג השטר כי יודע הוא שהמלוה בשטר היא ויהי כי ארכו הימים תבע שר העיר את שמ' כל הסך שבשטר וטען שלא קבל ממנו כלום ועמדו השר ושמעון לפני. הפלילים וגזרו לפי נמוסם דשמעון יפרע להשר כל החוב שבשטר וילך לקבול כנגד ראובן משרת השר ועמדו לפני ב"ד הצדק ושואל שמעון מראובן החזר לי מה שפרעתי לך יען פשעת שלא כתבת ע"ג השטר או קבלת ממנו כתב קבלה כיון שאתה יודע שהחוב הוא בשטר וגוים לאו בני מהימנותא נינהו וראובן השב ישיב כי לא קבלתי ממך אלא סך כ"וך ועל אותו הסך עצמו אני איני שלוחך לחייבני בטענת לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אנא שליחותא דגוי קא עבידנא ומהיכא תיתי שאומר לו לכתוב לי כתב קבלה או לכתוב אגביה דשטרא ובשלמא אם הייתי שלוחך היה ספק בידי לומר לו שעל מנת כן מסרם בידי והזמין שמעון עד א' שידע שקבל ראובן סך מה שלא כדברי שמ' אלא שאומר שעדיין יכול לברר בעדים אשר לעת עתה אינם מצויים עמד השואל ושאל איזה דרך ישכון אור תורת אמת שורת הדין להיכן נוטה ויבא שכמ"ה אכי"ר:
זאת אשיב בריש כל מרא'ין נחזי אנן אי יהבינן ליה לשמעון כל דיליה דראובן שליחא דידיה הוי וממילא פשיטא ליה חיובא למעבד חדא מתרתי לכתוב ע"ג השטר או לקבל מידו כתב קבלה אי דינא קתבע או לא: עיקרא דהאי מלתא איתא בפרק הכותב דף פ"ה ע"א אבימי בריה דר' אבהו הוו מסקי ביה זוזי בי חוזאי שדרינהו ביד חמא בריה דרב"א אזל פרעינהו אמ"ל הבו לי שטרא אמ"ל סטראי נינהו אתא לקמיה דר' אבהו אמ"ל אית לך סהדי דפרעתינהו א"ל לא אמ"ל מגו דיכולים לומר לא היו דברים מעולם יכולים נמי למימר סטראי נינהו לענין שלומי שליח מאי אמר רב אשי חזינן כי אמ"ל שקול שטרא והב זוזי משלם הב זוזי ושקול שטרא לא משלם ולא היא בין כך ובין כך משלם ע"כ. פשטא דסוגייא מוכחא דאבימי אודעיה דמלוה בשטר היא או דחמא מידע מנפשיה דמבי פרעינהו אמ"ל הבו לי שטרא אלא דלר"א לא מחייב שליח אלא בדאמ"ל משלח שקול שטרא והב זוזי אבל אי אמ"ל איפכא לא מחייב וסתמא דש"ס פליג עליה בהא דאפילו אי אמ"ל זוזי ברישא חייב דהו"ל לדקדק בתקנתו למשקל שטרא ברישא עיין פירש"י ז"ל. מיהו משמע טפי דאבימי אודעיה ולא דמידע הוה ידע מדקא' עלה רב אשי ולא אמרן אלא בדאמ"ל וכו' משמע להדיא דאיכא מאמר ועלה קאי סתמא דתלמודא וקאמר ולא היא בין וכו' משמע דאמירה מיהא בעי דאי אמרת סתמא דש"ס אפילו אמירה לא בעי אלא בדידע שהחוב בשטר סגי לא הו"ל לתלמודא למסתם לה סתומי כיון דעד השתא ע"כ מיירי בדאמ"ל כדוקיין והו"ל לפרושי שיחותיו דאפילו אמירה לא בעי שלא נטעה לומר דדוקא משום דאמ"ל שקול שטרא דאז הוי בריא בחיובא לאהדורי בתר תקנתיה אבל בלא אמירה פטיר ועטיר ותו דהו"ל רב אשי וסתמא דתלמודא פליגי מן הקצה אל הקצה דלרב אשי אע"ג דאמ"ל לשקול שטרא כל דלא אמ"ל הכי ברישא פטור ולסתמא דהש"ס אפילו בלא אמירה כלל סגי ואפושי פלוגתא לא מפשינן. ועוד בה בשלמא כי אמ"ל לשקול שטרא הו"ל שלוחו בקבלת השטר ועל דידיה רמיא חיובא להשתדל ולדקדק בתקנתו דלתקוני שדריה אבל אי לא אדכר ליה קבלת השטר כלל לא הוי אלא שליח הולכה להוליך המעות ועל זה נעשה שליח ולא שליח קבלה כלל אלא עכ"ל דכולא סוגייא בדאמ"ל לוה שקול שטרא מיירי ובהכי פליגי:
והנה הרי"ף ז"ל והתוס' שם ובגיטין דכ"ט ע"ב ד"ה הב גיטא וכו' והרמב"ן ז"ל שם והר"ן ז"ל בחידושיו לשם ובפי' ההלכות שם והתוס' ברפ"ק דמציעא דף ג' בד"ה ולא א"ל וכו' והרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות שלוחין דין ה' והרב:
העיטור דס"ב ע"ג והרב בע"הת ש"ן ח"ג סי' א' והרא"ש והטור סי' נ"ח כלהו בשיטה אחת קיימי. דלא מחייב שליח אלא בדאמ"ל שקול שטרא אפילו לבסוף אבל אי לא אמ"ל כלל שקול שטרא פטור השליח ומסייעי למלתייהו מחנוני דא"ל בע"ה לפרוע לשכיר ופרעיה בלא סהדי דמחייב הבע"ה ולא מצי אמ"ל בע"ה לחנוני פושע אתה דפרעת לשכיר בלא סהדי ש"מ כל כמה דלא: אמר ליה פרעיה קמי סהדי או. שקול שטרא פטור השליח ע"ש ולענ"ד קשה דאמאי לא הוכיחו מגופא דשמעתא וכדכתיבנא איברא דהרי"ף ובע"הע ובע"הת ז"ל והרא"ש לא מייתו ראיה אלא מהך מלתא דכ' במלוה בשטר ופרעיה בלא סהדי דסד"א כיון דתפיס שטרא ולא אמ"ל לשקול שטרא מניה. ש"מ אהימנותיה סמיך אבל במלוה ע"פ שאין לו במי לתלות דמאי אית ליה למימר דלפרעינהו בסהדי פשיטא ודאי דיהיב דעתיה ולא לפרעיה אלא בסהדי כי היכי דלא לכפריה. ויתחייב השליח אהא מייתו ז"ל מהך דחנוני ע"ש אבל התוס' דקיימא בדינא דגמרא ולא מסתייעי מניה כדוקיין צריך להתיישב ולקמן יתבאר בס"ד:
וכתב הגד"ת ז"ל שם דדין זה הוא מוסכם ולא ראיתי חולק ע"ז אמטו להכי אשתפוך חמימיה אתשובת הריטב"א ז"ל שהביא מרן ז"ל בסימן פ"ג דסובר דאע"ג דלא א"ל שקול שטרא חייב וכתב הגד"ת ז"ל ולא יתכן שיחלוק על כל גדולי הפוסקים ע"ש גם המש"ל ז"ל בפי"ד מה' מל"ול הלכה ט' הצ"ע ע"ש: ואנא חזיתיה לרב"א ז"ל במקובצת לשם בפ' הכותב שכ' ע"ד התוס' אבל רב נחשון גאון ז"ל נשאל בראובן שיש לו חוב אצל שמעון בלא שטרא ואמ"ל שמעון ללוי הולך דינרים הללו לראובן וכן עשה וכפר בו השיב הכין דינא לאוקומיה בדינרין גבי ראובן ואי לא מוקים ליה אורחא דראובן על שמעון ואורחא דשמעון על לוי וכדאבימי בריה דר"א ולא שנא שום מדעם דקאמרינן מרינן בין כך ובין כך משלם וכו' ולא דחי כלל לחנוני על פנקסו דלוי הוה ליה למעבד אביזראי ואסתרתקי לנפשיה ולא לעוותי לממון דשמעון וכו' עכ"ל ודבריו סתומים ולענ"ד כך ביאורן דאין לחלק בין נדונו לדאבימי וכי היכי דבחוב שבשטר אע"ג דלא אמ"ל שקול שטרא חייב השליח ה"נ אע"פי דלא אמ"ל אל תפרענו אלא בעדים חייב דלא תימא בשלמא חוב שבשטר כיון דע"כ דמיירי בידע דאית ליה שטרא למלוה אע"ג דלא אמ"ל לשקול הו"ל לאסוקי אדעתיה ולשקול שטרא מניה וכי לא שקיל פושע הוא אבל חוב שבע"פ דלית ליה גבי מלוה כלום לא אסיק אדעתיה למפרעיה בסהדי אהא קאמר הגאון ז"ל ול"ש שום מדעם בין הנושאים הללו ומה שדחה ראייתם מהחנווני לכאורה אין לו מובן ואפשר שדעת הגאון לחלק בין פריעת חוב לפריעת שכר פועל דבשלמא שכירות פועלים לאו אורחייהו למפרע בסהדי אמטו להכי לא חשיב פשיעה כי לא פרעיה בסהדי וכפריה פועל משא"ך בהודאות והלואות זה דרכם לבקש טצדקי לפרוע קמי סהדי וכי לא עביד הכי הוי פושע וכו' זו מצאתיה לראב"ן ז"ל הובא בהגמ"יי בה' שלוחין שם ובה' שלוחין שם ובהגה"מר ברפ"ק דמציעא ובהך דקי' דחה שם כמו שדחה הגאון ז"ל ע"ש וחלק על התוס' בראייתם אלא דהלשון לא משמע הכי סיפא דמלתא דעת הגאון ז"ל דהא דקאמר ולא היא וכו' אע"ג דלא אמ"ל שקול שטרא כלל אפי"ה חייב ומעתה מצאנו חבר טוב להריטב"א ז"ל בסברתו אלא דקשה לשמוע דשבק כל הנך רבוותא ותפס כרב נחשון הגהון וגם על מרן ז"ל יש לתמוה דבסי' נ"ח כתב ע"ד הטור שכתב בד"א וכו' שכ"ד הרי"ף והרמב"ם והתוס' והרמב"ן ז"ל ובסי' פ"ג אייתי לס' הריטב"א ז"ל כאלו היא הלכה פסוקה בלי שום חולק. קושטא דמרן בסי' פ"ג לא. אהך סיומא דמלתיה דהריטב"א איתשיל וכדי נסבה. מיהו על הריטב"א ודאי ק' ולע"ע נזדמנה בידי שיטת הריטב"א לכתו' ומצאתי לו שכ' עלס וז"ל לענין שלומי שליח מאי ואסיקנא בין דאמ"ל שקול שטרא והב וכו' עד דיהבי ליה שטרא וכו' וכתבו רבוותא דדוקא דמידכר ליה שטרא אבל אי לא מידכר ליה שטרא פטור ואפילו הוא שליח בשכר דלא הו"ל לאסוקי. אדעתיה דאיכא שטרא ואלו מלוה ע"פ לא נותנה לפרוע אלא בעדים והמלוה את חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים וכ"כ וכו' גבי חנווני על פנקסו עכ"ל. ודברי רבוותא ז"ל יש בהם מהגמגום כאשר ירדוף הקורא לכן נלע"ד דחיסור לשון יש כאן וכצ"ל ואלו. מלוה ע"פ לא ניתן לפרוע אלא בעדים ואי לא פרעיה בסהדי הוה מחייב אלא דקי"ל דהמלוה את חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים וכו' עכ"ל ר"ל הא דאמרינן דאי לא אידכר ליה שטרא פטור דלא הו"ל לאסוקי דעתיה דאיכא שטרא לא אהני האי טעמא אלא משום דקי"ל המלוה את חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים אבל אלו הוה קי"ל המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים אכתי הוי פושע אע"ג דלא אדכר ליה דמ"ל שטר מ"ל בע"פ ואייתי מהך דחנוני דלא מקרי פושע דלא פרע לשוכר בערים משום דלא הוי חוב בשטר ואדכר ליה שטרא:
ברם אכתי פש גבן לברורי כוונת רבוותא ז"ל דמשתמעי מלייהו היכא דשליח ידע דהחוב בשטר אע"ג דלא אמ"ל שקול שטרא מחייב שליח ואין זה ד' הריטב"א דמעיקרא כתב ואסיקנא בין דאמ"ל שקול שטרא והב זוזי וכו' משלם עד דיהיב ליה שטרא דעת עליון דתלי באמירת המשלח לשליח דלשקול שטרא ובתוך כדי דיבור פסע לו לאחוריו וכתב לו סברת הרבוותא ז"ל והול"ל אבל כתבו רבוותא וראיתי לו בחי' למציעא שכתב וז"ל ושמעינן דמאן דפרע לחד בשליחות בלא סהדי לאו פשיעותא היא עד דאמ"ל הב ליה בסהדי והכי מוכח בכתו' בעובדא דאבימי עכ"ל מוכח להדיא דסבר רב עד דאמ"ל בפי' דליהב ליה קמי סהדי א"נ דלשקול שטרא מניה ולא תלי בידיעת השליח דשטר אית לוה למלוה וע"ע במקו' לשם במ"ש בשמו הא מיהא שמעינן דדעת רבונתא מוכחי ואזלי דכל היכא דידע השליח דאית ליה שטרא למלוה ולא שקליה מניה פושע הוא וחייב לשלם גם מדברי הרשב"א ז"ל הובא במקובצת לשם שכתב וז"ל וק"ל טובא כי לא משלם שליח כגון דאמ"ל הב זוזי ושקול שטרא א"נ דלא אדכר ליה שם שטרא אליבא דהלכתא וכו' עכ"ל מוכח דתלי באידכר שטרא אע"ג דלא אמ"ל שקול וא"כ בדידע שליח תו לא צריך אמירה כלל וקרובים דבריו לסברת רבוות' דכל היכא דידע שליח בשטר אע"ג דלא אדכר ליה אי פרע זוזי משלח ולא שקל שטרא ממלוה חייב לשלם במיטבא:
ומעתה יפה דקדק מרן הב"י ז"ל שעמ"ש הטור ז"ל בד"א שאמ"ל וכו' כתב וז"ל וכן רעת הרי"ף והרמב"ם וכו' דלכאורה קשה דכיון דפשטא דסוגיא הכי מוכחא וכדכתיבנא ולא אשכחן מאן דפליג וכמו שהעיד הגד"ת ז"ל אשר הונף מה צורך להסכמת הרי"ף וכו' אמנם לפום מאי שנתבאר בדברי רב נחשון גאון ז"ל והרשב"א והג"מיי משם ראב"ן ז"ל שדחה ראיית כת הקודמין מחנוני והך דקידושין כמ"ש בהג"מיי ובהג"מר בפ"ק דמציעא ורבוותא שכתב הריטב"א בחי' כתובות והרב"י ז"ל גברא דשפיר חזי ועינוהי מטייפי סברת הגדולים אמטו להכי סמך את ידיו על דברי הטור בג' עמודי הוראה אשר הבית נכון עליהם וכ"ש בהתאסף עמהם התוס' והרמב"ן ז"ל סיעת"א דשמיא נינהו אשר הלכו לאורו וכבר בא חכם אבי התעודה הכנ"הג בהגהב"י אות א' פלפל בחכמה בזה ועם שיש לעורר בקצת מדבריו הקדושים אחשוך פה כי עת לחננה כי בא מועד:
ואתה דע לך דבאתרא דדייני דהמוחזק מצי למימר קי"ל כמאן דפוטרני מהחיוב אם המשלח תפוס מנכסי השליח לא מפקינן מניה דמצי למימר קי"ל כר"ן גאון ז"ל והרבוותא והרשב"א וראב"ן וא"הע והריטב"א מיהו אנן בדידן בתריה דמרן ז"ל גרירנא את אשר יאמר כי הוא זה והכא בנ"ד הא אתמר דהרי"ף והרמב"ם והתוס' והבע"הע והרמב"ן והבע"הת ומהרימ"ט והרא"ש והר"ן והטור ומרן ז"ל סברי מרנן דכל כמה דלא אמ"ל המשלח שקול שטרא לא בתחילה ולא בסוף פטיר ועטיר השליח ואין עליו שום תביעת ממון והשתא כי יהבינן לשמעון כל דיליה דראובן שליחא דידיה הוא אפי"ה לא מחייב כיון דלא אמ"ל המשלח שקול שטרא אע"ג דידע ראובן דחוב זה בשטר: אפס כי עז מה שראיתי להסמ"ע בסי' ק"ל סט"ז שעמ"ש מרן הש"ע ז"ל וז"ל ערב שפרע למלוה ולא בקש ממנו השטר אין הלוה חייב וכו' שהרי פשע במה שהניח השטר בידיה דמלוה כתב על זה ה' ז"ל וז"ל כאן לא כתב המחבר דה"ד בהזכיר לו לקיחת השטר כיון דידע הערב עצמו שהלוה לו בשטר וכו' עכ"ל דלפום מאי דנתברר אין ידיעתו מכרעת לחייבו אלא דוקא בדא"ל שקול שטרא וכדכתי' בשם כל הנך רבוותא ולא נמצאת סברא זו אלא לרבוותא שכתב הריטב"א ז"ל כאשר הורם אמנם הטוש"ע לא הזכיר סברא זו כלל ודברי מרן הללו הם דברי הרב בע"הת ז"ל גופיה של"א ח"ב סי' ד' ע"ש והגד"ת ז"ל נתעורר בזה וניחא ליה לחלק דהתם המשלח רוצה להוציא מהשליח משו"ה פטריה אבל הערב רוצה להוציא מהלוה מה שפרע בעדו הילכך פטריה ללוה א"ד הרב ז"ל ולענ"ד הדבר קשה לשמוע דכלהו רבנן והרב בע"הת ז"ל מכללם מייתי ראיה מהך דחנוני על פנקסו אע"פי דפרעיה לשכיר בלא סהדי חייב הבע"ה לשלם לחנוני אלמא ראייתם מהחיוב על הפיטור למימרא דדא ודא חדא היא וצע"ד:
וראיתי להש"ך ז"ל דק"ל בדברי הסמ"ע ז"ל כקושיין וכתב ערב שאני שהוא נותן המעות שלו ולחזור ולתבוע את הלוה לא הו"ל ליתן עד שיקח את השטר ואינו יכול להוציא מהלוה בלא שטר עכ"ל וכתב ע"ז הרב האורו"ת ז"ל ופשוט הוא ונכון ע"ע ואנכי לא ידעתי כי הלא הוגד מראש דהחנוני מדידיה יהיב והדר תבע מבע"ה ואפי"ה כי לא אמ"ל למיהב ליה קמי סהדי שפיר הדר וגבי מבע"ה ואם בא לחלק בין פריעת שכיר לפריעת הלואה וכמ"ש ראב"ן ז"ל בהג"מיי אשר הובא הלא זה הדבר לא. עלה על שלחן מלכים וגם אין לחלק בין מלוה ע"פ למלוה בשטר דנהי כל הנך רבוותא מסייעי למלתייהו מחנוני וצע"ד ונלע"ד המעט דשאני ערב דמדנפשיה קא פרע ולא בשליחותיה דלוה משו"ה אמר לית עד דמהדרת לי שטרא כיון דמדנפשיה קיהיב אשתכח דהשתא הוא ניהו דמחייב הלוה ומצי מעכב מלפרוע עד דיהיב ליה שטרא ודמי למ"ש הבע"הת של"א ופסקו הטור ש"ע סימן נ"ד באומר אין שטרי בידי כי הוא בעיר אחרת דלא יפרע לו עד שיחזיר לו את השטר ע"ש ה"נ דכוותה דהערב מודה ואזיל דהשטר איתיה גבי לוה משו"ת פטור מלשלם עד דמהדר ליה שטרא אבל אם היה שלוחו ולא אמ"ל שקול מניה שטרא מצי אמ"ל שליש את מהימנת ליה כיון דלא אמרת לי שקול שטרא זה הנלע"ד בדברי הרבע"הת ז"ל:
תבנא לדיננא דאכתי לא פלט. ראובן לפום טענתיה דשמעון דשליחא דידיה הוא וישנו במקום חיוב דע"כ לא מפטר שליח בדלא אמ"ל שקול שטרא אלא היכא דהמלוה ישראל הוא דמצי טעין השליח את מהמנת ליה דשארית ישראל לא יעשו עולם אבל היכא דהמלוה גוי הוא דלאו מבני מהימנותא איהו סתמו כפי' ומכי ידע דחוב זה בשטר אע"ג דלא אמר לו שקול שטרא אבעי ליה לאסוקי אדעתיה בהכי וכתב הכנ"הג בסי' נ"ח בהג"הט אות י"ד שהרב המבי"ט ז"ל כתב דאם המלוה גוי הוא וכו' אפשר דחייב ומוהרשד"ם ז"ל פשיטא ליה דחייב עכ"ל:
וראיתי להש"ך ז"ל סק"י שכתב בשם המבי"ט ז"ל דסבר דחייב ולא כתב בשמו בדרך אפשר ואין תשו' הרב המבי"ט ז"ל מצויים עמי במחיצתי. ואולם ת'ם אני לא אדע מ"ט דרב כהנ'א לא הזכיר תשו' מוהרשד"ם ז"ל הלזו וכל יומא ויומא שמועותיו שגורות בפיו ובססק"ה רמז לתשובה זו שהיא בסימן קי"ו וקכ"ו וכאן העלים עיניו מדבריו וכתב ע"ד הרב המבי"ט ז"ל ואין דבריו מוכרחים וצ"ע לדינא ע"ש והרב האורו"ת ז"ל קלסיה וכתב שהאמת אתו דאין להוציא הממון באלו האומדנות ע"ע ולא חיישי רבנן לסברת מוהרשד"ם ז"ל דקאי בשיטת ה' המבי"ט ז"ל ואין לומר דסובר הש"ך ז"ל דלא חייב מוהרשד"ם ז"ל אלא בנדונו דהוו ביה תרתי לריעותא חדא כי ערב היה ופרע שלא מדעת הלוה ועוד שהמלוה גוי היה וכו' אבל משום דהמלוה גוי גרידא לא מחייב משו"ה לא כתב לסברתו הכא דלא מיירי בערב ואה"נ דמודה הש"ך לדינו של מוהרשד"ם ז"ל ומהרשד"ם נמי מצי סבר דלא כהרב המבי"ט ודלא כהכנ"הג דשוינהו בפלוגתא דכד דייקנא פורתא אשכחנא דא"א לומר כן בדעת הרשד"ם ז"ל מדכתב וז"ל א"נ התם דאיכא תרתי לטיבותא חדא שהוא שלח השליח לפרוע ועוד שהיה הב"ח ישראל אז הוא דאיכא למימר השליח וכו' עכ"ל מוכח להדיא דלא מפטר שליח אלא עד דאיכא תרתי לטיבותא אבל אי בציר ליה מתרתי כיון דהמלוה גוי דחזקתייהו לאו בני מהימנותא נינהו דכתיב בהו אשר פיהם דבר שוא וכו' אע"ג דשלחו המשלח לפרוע לו ולא אמ"ל דלשקול שטרא כיון דידע מיהא בשטר חייב והדרא הקושיא על הרש"ך ז"ל מס' מוהרשד"ם ותשו' הרב המבי"ט ז"ל כבר כתבתי דאינם בנמצא אצלי כי לענ"ד דמ"ש הש"ך בפשיטו' משמו של המבי"ט דחייב היינו דהשליח היה בשכר וגם המלוה גוי היה וכיון דאיכא תרי טעמי בריא בחיובא ומ"ש הכנ"הג בשמו בלשון אפשר דוקא כשהמלוה גוי אבל השליח בחנם ועדין צריכין להתיישב בדבר:
אמור מעתה דבמלוה גוי והשליח בחנם למוהרשד"ם ז"ל פשיטא ליה דהשליח חייב ולהרב המבי"ט ז"ל ספיקא דדינא ולדעת הש"ך והאורו"ת ז"ל אפילו שליח בשכר אין להוציא מידו כלל וראיתי להרדב"ז בח"א שבשני סי' ת"ה במלוה גוי ושלח לו הלוה חובו ע"י שליח ופרע שלא בעדים וכפר הגוי והשיב דאם השליח פרע מנכסי המשלח פטור הוא ואם בא להוציא מהלוה כי מה שפרע השליח לגוי הוא מנכסי עצמו כיון דאיכא מ"ד דדוקא פועל דאין רגילות לפרוע בעדים וכ"ש בנ"ד דגוי הוא דכתיב בהו אשר פיהם דבר שוא רואה אני שהדיין יעשה פשרה וכו' עכ"ל בקיצור והכנ"הג בסי' צ"א בהגהב"י אות ב' הביא תשו' ה' הלזו בקיצור נמרץ וס' הרב. הלזו שלא כדעת הרב מוהרשד"ם ז"ל דפשיטא ליה ע"ש אלא דאפשר דנדונו של מוהרשד"ם ז"ל שאני דמיירי בערב שבא להוציא מהלוה משו"ה כ' כן בפשיטות אבל אם בא הלוה להוציא מהערב מודה הוא לסברת הרדב"ז דספקא הוי ומפשרין ביניהם ולפי"ז אין מי שיסבור דמצינן להוציא מהשליח משום דהמלוה גוי הוא וזה ודאי שלא כדעת הכנ"הג שכתב משם מוהרשד"ם ז"ל דס"ל דחייב ע"ש בסי' נ"ח אות י"ד אשר הונף והשתא לפי זה נחה שקטה תמיהתנו על הש"ך דלא מייתי הכא תשו' מהרשד"ם ז"ל דלא מייתי אלא להחזיק ביד לוה ושאין כח ביד הערב להוציא ממנו כלום אבל על הרב המבי"ט ז"ל שכ' לחייב השליח היטב חרה לו דאין להוציא מיד השליח ועדיין צריכין אנו למודעי תשו' ה' המבי"ט ז"ל מי יתן ידעתי ואמצאהו:
שוב. כרג"ע נראה לי וחזיתיה דאתי עלה לחייב השליח מתרי טעמי דגוי הוא וכו' וגם כ' דהיה צריך להכריח דבריו וצריך להתיישב בדבר. אך אוסיף להביט בתשו' הרשב"א ז"ל ח"ג הנדפס מחדש בסי' ע"ו והובאה בקיצור בב"י סי' שפ"ו על דינא דראובן שחייב לגוי בשטר וראובן טוען על הגוי מיני טענות להפטר מחובו וליטול עוד סך מה מהגוי והוברר שמעון לדון ביניהם ומסר הגוי השט"ח ביד שמעון ודן את הדין שמעון שימחול הגוי השט"ח שעל ראובן ושיתחייב לו עוד במנה ושיכתוב מחילה ראובן לגוי וצוה שמעון לראובן לכתוב שטר המחילה ויען ראובן ויאמר לו החזר לי השט"ח שעלי ואמ"ל כבר אמ"ל הגוי ליתנו לך והרי הוא תחת ידי וכתב ראובן שטר המחילה ומסרו ביד שמעון ויהי כי ארכו הימים עמד שמעון והחזיר השט"ח שעל ראובן לגוי ומסר לו ג"כ שטר המחילה ואז עמד הגוי וחזר ותבע מראובן חובו והראה לו שטר מחילתו מכל הטענות שהיו לו עליו ורצה ראובן לחייב לשמעון מפני שהזיקו במעשיו והשיב דאין שמ' חייב כלום דלא הוה אלא גרמא בעלמא דכל שלא בא היזק מיד לא חשיב דינא דגרמי וכו' עש"ב ופסקו מור"ם סי"ג שם ומה שיש לתמוה ע"ד ז"ל דמ"ש משורף שטרותיו של חבירו דחייב אע"ג דאין הנזק בא מיד דמאן לימא לן דכפר ביה דחשיב דינא דגרמי כבר עמדו ע"ז גדולי ישראל נקבצו באו בס' כנ"הג לשם אות י"ז ע"ש וע"ע בתשו' ה' פמ"א ז"ל ח"א סי' ז"ך והרב משאת משה ז"ל סי' ס"ח והרב כהונת עולם ז"ל סימן ט' ע"ע ולכאורה דברי הרשב"א ז"ל הללו הם הפך דברי מוהרשד"ם ז"ל דאפי' בגוי מפטר ובמאי דכתיבנא ניחא דהכא מיירי בבא ראובן להוציא משמ' משו"ה פטריה ומוהרשד"ם ז"ל מיירי בערב הבא להוציא אמטו להכי שפיר דן את הדין ואלו דברי אלהים חיים ובלאו הכי ולא דמיין להדדי ודי למבין ואין כאן מקומו: זאת עולה מן המדב"ר דלהוציא מיד השליח אע"ג דידע דהחוב הוא בשטר כל כמה דלא אמ"ל שקול שטרא אע"פי שהמלוה גוי ושליח בחנם אין גם א' שיסבור כן כדאמרן וכל זה כתבתי לרווחא דמילתא אבל הכא בנ"ד שהשליח צווח ככרוכיא דשליחא דגוי הוא ולא שליחא דידיה שליח קבלה ולא שליח הולכה מעתה קם דינא דלית ליה עליה אלא חר"ס דכל מאי דקבל מניה דראובן יהביה לגוי בלי תוס' ומגרעת ושמעון ליקו בהדי גוי ולשתעי דינא בהדי נכרי בפני הפלילים ואם ח"ו יחייבוהו מזלו גרם לו זה נראה לע"ד ברור שוב נמצא אתי ספר תשו' מגן גבורים וראיתי לו בסי' כ"ז שעמד בדין ערבות:
איברא מקום אתי בספיקא קאי אם יש על ראובן שבועה דלאו שליחא דידיה איהו וכדקאמר כיון דשמעון קא טעין בריא דשליחא דידיה איהו או"ד כיון דכי מודה ליה נמי לא מחייב ממון כדברירנא א"כ לאו טענת ממון היא או"ד תביעת ממון היא ול"ד למ"ש הטוש"ע סי' ע"ז ס"ז דהכא הפיטור מחמת דלא אמ"ל ותו דאי תפס שמעון נראה דלא מפקינן מניה אע"ג דאנן בדידן בתריה דמרן גרירנא ולא דיינינן בדין קי"ל הא מיהא טענת ממון ודבר הגורם לממון וצ"ע כעת וכבר קדש היום: