אור ברסלב
ספר משכנות הרועים שי"ן › אות קפא

ספר משכנות הרועים· רבי עוזיאל אלחאייק

שי"ן · אות קפא

אות קפ

שכירות מודעת זאת אם תעלה חמת המלך מלכו של עולם לפי רוב המעשה אשר עשו בני אדם עברו ברית הפרו חוק חקת התורה ישלח דבר"ו וירפאם דבר כי יהיה בעיר ומשניתן רשות למשחית והיה כצדיק כרשע כל הפוגע בו קוברו תחלה ואח"כ קורא בפתקה של חוה אי לזאת זריזין מקדימין לברוח מן העיר פן יפגענו בדבר ויש נספה בלא משפט והולכים אל אחד הגנות והכפרים עד שוב חרון אף ה' ומנהג זה יסודתו בהררי קדש בס' בית אלהים לה' המבי"ט ז"ל ועיין בתשו' הרשב"ש ז"ל סי' קצ"ה עוד היום בכל גלילות טורקיאה אוחזין במעשה אבותיהם ועטרותיהם בראשיהם גאוני ארץ כמו שמבואר בספרי תשובותיהם עד כי חדל לספור עמד השואל ושאל כדת מה לעשות במשכירי הבתים מהבעלים מה הן באותן הימים אי הוי פסידא דשוכר ומחייב לשלומי לבע"ה משלם או"ד פסידא:

דמשכיר דהויא כמכת מדינה ושוכר פטיר ועטיר ואכתי מצי משכיר למימר אטו כלהו בני מתא אלו הן הגול'ין ואת הוא דחיישת ולגרמך הוא דעבדת ומלתא דרמיא עלך לשלם במיטבא יורה המורה לצדקה דין אמת ע"פי התורה ויבא שכמ"ה:

זאת אשיב קודם נושאי כל ספר טרם אחל"ה לדבר ואומר עם קנ"י נתנה ראש דורשין תחלות ניחזי אנן היכא דאכתי פשו ליה לשוכר מטלטלי גו ביתא הא לא תבעי לך דמלתא דפשיטא היא דבריא בחיובא ואין פוט"ר אלא אי תבעי לך היכא דביתא גרמא לה ריקם ריקם והיא סוגרת ומסוגרת מי אזלינן בתר דשוכר והא לא קא מתהני מביתא כלל ולא איבעי ליה לשלומי מידי או"ד בתר משכיר אזלינן והא חסריה דמצי אמ"ל אי הואי ביתא פתיחא הוו קפצי עלה הנך אינשי דלאו ערוקי ערוק וסתם ביתא לאגורי קיימא ואי יהבינן ליה למשכיר כל דיליה אכתי איכא לספוקי אי דיינינן לשוכר כדין גרמא בנזקין בעלמא ופטור מדיני אדם דהא לא קא עביד מעשה בגופא דביתא ולא מידי או"ד כיון דשכיחי אוגורי ביתא וקיימי חשיב דינא דגרמי. ולמיקם עלה דמלתא תא ואחוינך הא דגרסי' בירושלמי בפרק הרבית משנה ג' ובהמקבל משנה ה' דתניא הנותן לחבירו מעות לקנות לו פירות ואמר לא לקחתי פירות פטור ואין לו עליו אלא תרעומת אמרינן הדא אמרה המבטל כיסו של חבירו פטור ואין לו עליו אלא תרעומת והמבטל שדה של חבירו חייב לשפוט לו פי' להשקיטו וכן פירש"י ז"ל בהנזקין דף נ"ב אהא דקאמר התם אמר רבן שמעון כ"ג אף לא למכור עבדים וליקח שדות מ"ט דילמא משפיין פי' דילמא לא יהיו משוקטות אצלו שמא יצא עליו ערער ע"ש המבטל ספינת חבירו וחנות חבירו מהו ע"כ. ואיכא למידק האי שדה ה"ד אם מקבל עליה אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא כאותה ששנינו בהמקבל שם דק"ד וה"ט דחייב א"כ גבי ספינה וחנות ה"נ דקביל עליה בכ"הג א"ה מאי חזית דבשדה מפשט פשיטא ליה דחייב וכמו דמהנייא הך קבלה לחיוביה א"כ גם בספינה וחנות ומאי מבעיא ליה אי הך קבלה מהניא או לא ולא איפשוט דמאי אולמיה דשדה מספינה וחנות ואי בדלא קביל עליה מאי קא מבעיא ליה פשיטא דפטור מידי דהוה מבטל כיסו של חבירו ובשדה נמי אמאי חייב ותו דמתני' דהמקבל טעמא טעים שכך כותב לו אם אוביר וכו' אלמא דמידי הוא טעמא דחייב גבי שדה משום דכותב לו וכו' ואע"ג דתרגמוה סבי דכותב לו לאו דוקא אלא באמירה בעלמא תסגי ליה כמ"ש התוס' שם הא מיהא באמירה הוא דמחייב ובלא אמירה לא מחייב:

וראיתי להרב שדה יהושע ז"ל שכתב דטעמא דמבטל כיס שפטור משום דלא הוי אלא גרמא בנזקין בעלמא דקי"ל דפטור ושכן כתב במישרים נתיב ל"א ח"ב דף צ"ה ע"ד ושדה דחייב דבריא בהיזקא. המבטל ספינה וחנות מהו אי מדמינן להו לכיס או לשדה עכ"ל נראה דדעת עליון ז"ל דע"כ בדקביל עליה ואמ"ל אם אוביר ולא וכו' וכדתני תנא בהמקבל מיהו ס"ל להירושלמי דלא מחייב גבי כיס ואהני הך תנאה אלא בשדה דבריא בהזקא ומבעיא ליה בספינה וחנות אי בריא הזקייהו ומחייב בהך אמירה או לאו בריא הזקייהו ובאמירה גרידת' לא תסגי להו ולא אפשיטא. אלא דנראה לענ"ד דאכתי לא איפרוק דהירושלמי מסתמיך ואזיל אהך דתני הנותן מעות לחבירו וכו' ומהיכא פשיטא ליה דאפילו בדאמ"ל אם לא אתעסק בדין עסק אשלם לך דפטור דילמא ע"כ ל"ק דפטור אלא בדלא אמ"ל הכי אבל אי אמר ליה הכי חיובי מחייב ואהא דגרסי' בפרק הרבית דע"ג אמר רב חמא האי מאן דיהיב זוזי לחבריה למיזבן ליה חמרא ופשע ולא זבן ליה משלם ליה כדקא אזיל אפרוותא דזולשפט הקשו הרא"ש והנמק"י ע"ז מה' שלוחין ד"ז דמ"ש ממבטל כיסו של חבירו דפטור ואוקמוה רבנן ז"ל במתנה ע"מ שאם לא יקנה יין משלם לו ע"ש ולענ"ד ממקומו מוכרע דמיירי במתנה עמו בכך דהא אביו פליג עלית דרב חמא משום דהויא אסמכתא וע"כ משום דאמ"ל אי לא מזביננא לך אנא ממצינא לך וכל כהאי אסמכתא היא ועיין בפירש"י ז"ל ותו דאי בדלא התנה מאי פריך תלמודא עליה מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד וכו' דחייב דשאני התם דהכי קביל עליה אלא ש"מ דר"ח לא מחייב אלא בדכתב עליה וכהך דאם אוביר ולא שני ליה בין בידו לשאין בידו ואביי דאמר פטור אפילו בדקביל עליה משום דלא דמי לאם אוביר דהתם בידו כדאיתא התם אבל היכא דלא קביל עליה אפילו רב חמא פשיטא ליה דפטור דלא הוי אלא מבטל כיס בעלמא ותק"ל לר"ח הך דתניא הנותן מעות לחבירו וכו' דקתני פטור ואין לו עליו אלא תרעומת אלא עכ"ל דר"ח מוקי לה בדלא התנה וקביל עליה וכי אמרינן בהתנה וקביל עליה ואביי נמי לא פליג עליה אלא משום לתא דאסמ' ולדידיה הך ברייתא אפילו בהתנה עמו מתנייא וטעמא דפטור משום דהויא אסמכתא כיון דאין בידו כמדובר והשתא נובין ונדון הירושלמי כמאן אזיל ואמרה למלתיה אי כרב חמא ע"כ דמוקי להך ברייתא בדלא התנה וקביל דאי בשהתנה הא ס"ל דחייב א"כ בשדה אמאי פשיטא ליה להירוש' ומאי מבעיא תו בספינה וחנות ואי ס"ל כאביי הא איהו דאמר אפי בדמתנה וקביל פטור משום דהוי אסמכתא וכמ"ש ואת"ל דמוקי לה בהתנה עמו וקביל ושדה שאני משום דהוי בידו וכהך דאם אוביר וכו' א"כ מאי הדר מבעיא ליה בספינה וחנות דלאו בידו הוא ולא מהני בהו תנאה משום סרך דאסמכ':

וחזי הוית לרב"א במקו' התם בפרק הרבית דמטי בה משמיה דהריטב"א דמוקי להא דר"ח נמי בדהתנה עמו וקבל עליו וכתב עוד משמיה דרבו ז"ל וז"ל ומורי הרב תי' דהכא אע"פי שלא קבל עליו תשלומין כלל כיון שנתן לו מעותיו ליקח לו סחורתו ואלמלא הוא לוקח ע"י עצמו או ע"י אחרים אלא שזה הבטיחו שיקח לו וסמך עליו ונתן לו מעותיו ע"ד כן הרי הוא חייב לשלם לו מה שהפסיד בהבטחתו דבההיא הנאה דסמך עליה ונותן לו ממונו משתעבד ליה מדין ערב וזה ענין שכירות פועלים דפרקין דלקמן דחייבים לשלם לבע"ה מה שהפסיד כשחזרו בהן או שבע"ה חייב לשלם להם מה שמפסידין דכיון שסמכו זה על זה נתחייבו זה לזה במה שיפסיד על פיו זה דין גדול הריטב"א ז"ל עכ"ל ולא ידענא במה יפרנס הך דתניא הנותן מעות לחבירו וכו' אין לו עליו אלא תרעומת דאמאי לא מחייב מהך טעמא דסמיך עליה וגמר ומשעבד נפשיה ונלע"ד דס"ל ז"ל דשאני התם כיון דמחצית שכר יהבינהו לזוזי נהליה וכי מטי תולתא בהפסידא או פלגא כי שקיל פורתא באגריה אתחזי דלאו אהימנותיה קא סמיך כי היכי דנימא דגמר ומשעבד נפשיה משו"ה אין לו עליו אלא תרעומת אבל בהך דרה חמא דלית ליה לא בריוח ולא בהפסד אלא כולא לבעל הממון איכא למימר בהך הנאה דקא סמיך עליה גמר ומשעבד נפשיה מדין ערב דאע"ג דלא מטי ליה הנאה גמר ומשעבד נפשיה וכדאמרינן בפ"ק דקידושין דף ז' ע"ש. ומדברי רבינו למדנו הא דאמרינן בירושלמי דהמבטל כיס דפטור היינו כד יהבו ליה בתורת עיסקא למח"ש והיינו הא דאמר בפרק המוכר דף ע' שטר כיס היוצא על היתומים דר"ל שטר עיסקא ע"ש בפי' רשב"ם ז"ל אבל בדיהיב ליה לחבריה לזבוני ליה מדעם ולא זבין ליה חייב לשלומי למארי דזוזי במאי דאפסדיה לר"ח: איברא דצריכין אנן למודעי כיון דרב חמא מדין ערב ופועלים אמרה למלתיה א"כ היכי פליג עליה אביי וסבר דפטור אטו אביי אתא לפלוגי אמתני' ותו ק' מתני' דהמקבל דקתני אם אוביר ולא אעביד וכו' תפ"ל כיון דסמיך עליה גמר ומשעבד נפשיה. איברא דהא לא קשיא דההיא בקבל שדה באריסות דהוי כמקבל מעות מחבירו לקנות לו פירות דלאו אהימנותיה סמיך וכדכתי' וקשה לזווג הירוש' הלז עם גמרין:

ותחז בציו"ן עיני במקו' פרק כיצד במ"ד דשייך לדף ך' גבי הדר בחצר של חבירו שלא מדעתו דדעת התוס' דחצר קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר אע"ג דחסריה למאריה דחצר אינו חייב להעלות לו שכר כיון דלא אתהני ורב"א ז"ל במקו' לשם כתב משם הרשב"א ז"ל דברים דלענ"ד צריכים ביאור זו היא סיב"ה יצא עת"ק דברים כהויתן וז"ל חצר דקימא וכו' לדעת התוס' פטור ונראין לי דבריהם דמבטל כיסו של חבירו אינו חייב דאין הגזלנין משלמין אלא כשעה הגזילה והמקבל שדה מחבירו והובירה אינו חייב אלא משום דדרשינן לשון הדיוט והרי זה כמתנה בשעה שקבלה אם אוביר ולא וכו' הא אי לאו משום לשון הדיוט הוה פטור ואע"ג דהירושלמי בפ' איזהו נשך אמרו דהמבטל שדה חבירו חייב לשפות לו הא משמע דלא אמרו אלא במקבל שדה מחבירו והובירה דומיא דהנותן מעות לחבירו ליקח בהם פירות למח"ש ולא לקח שאמרו שם זאת אומרת המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תרעומת ועלה קאמר המבטל שדה חבירו צריך לשפות לו והתם נמי קאמר המבטל חנות חבירו מהו ולא פשטוה אלמא פטור עכ"ל בריש מלין דרב ז"ל דכתב המבטל שדה חבירו פטור וכו' ט"ס וצ"ל הגוזל שדה מחבירו וכדיהיב טעמא דכל הגזלנין אין משלמין אלא כשעת הגזלה כדכתיב והשיב את הגזלה אשר גזל וכו' כעין שגזל קרנא ולא שכירות וכדאיתא בפרק הגוזל ומינה מסייע הרשב"א ז"ל לדעת התוס' דהדר בחצר חבירו דהו"ל כגזלן דאינו חייב להעלות לו שכר והדר ק"ל ז"ל מהך דמקבל שדה מחבירו דחייב לשלם אלמא אע"ג דהמקבל לא נהנה אזלינן בתר מאריה דארעא והא חסריה א"כ דכוותה נמי בחצר דקיימא לאגרא אע"ג דגברא לא עביד למיגר ניזיל בתר משכיר ולחייביה דהא חסריה אהא משני הא אתמר עלה טעמא דחייב משום דדרשינן לשון הדיוט שכך אומ"ל אם אוביר ולא אעביד וכו' דהו"ל כמי שהתנה עמו בשעה שקבלה אבל אי לאו משום לשון הדיוט הוא פטור כיון דלא אתהני ואע"ג דאידך חסר ואהא ק"ל מהירוש' דקאמר המבטל שדה חבירו חייב לשפות לו וסא"ד דמיירי בדלא קבל עליה אם אוביר וכו' ואפי"ה חייב לשפות לו אהא משני הא משמע דלא אמרו אלא במקבל שדה מחבירו והובירה דמדינא הוה פטור אלא מכיון דדורשין לשון הדיוט הו"ל כמי שהתנה עמו בשעה שקבלה ומייתי סיעתא למלתיה דאע"ג דסתמא קאמר דהא דומיא דהנותן מעות לחבירו למחצית שכר ליקח בהן פירות ולא לקח אלמא מיירי בדקבל המעות בתורת עסקא להתעסק בהם דאם הפסיד משלם חלקו כפי התנאי ושם אמרו זאת אומרת המבטל כיסו של חבירו דהיינו שטר עיסקא כדכתי' אלמא ש"מ דמתני' נמי בהכי מתנייא ואמר עלה המבטל שדה של חבירו חייב לשפות לו ידים מוכיחות הויין דמיירי במקבל שדה מחבירו באם אוביר ולא אעביד וכו' דמחייב משום דדרשינן לשון הדיוט אבל אי לאו מה"ט דלשון הדיוט הוה פטור אע"ג דזה חסר כיון דאידך. לא נהנה וכדעת התוס' ומייתי תו ראיה לדבריהם ז"ל מדאבעייא לן בירוש' התם במבטל חנותו מהו והיינו נמי אפי' בדקבלה מניה בכ"הג ומ"ל אי דרשינן בה לשון הדיוט וחייב או דילמא. בשדה אמרינן דוקא ולא בחנות ולא אפשיטא וכללא הוא דעבדינן בה לקולא לנתבע ולא מפקינן ממונא מניה וז"ש הרשב"א ז"ל לא אפשיטא אלמא פטור. ומייתי תו ראיה ממה ששנינו בפ' הבית והעליה ואכתי איכא לעיוני לא ע"ט האסף זהו הנלע"ד פשוט בכונת דבריו ז"ל:

אלא דאכתי פש גבן לברורי לדעתו ז"ל מ"ט חייביה רב חמא לההוא גברא דא"נ בהתנה עמו לא מחייב אלא כשדה דדרשינן לשון הדיוט ובספינה וחנות מבע"ל בירושלמי ולא אפשיטא ונקטי' בה לקולא ועלה בדעתי לומר דמצי סבר כהרא"ש ז"ל והגמ"י והריטב"א דהתם במפרש שאם לא יקנה שימצא לו יין משלו כמ"ש הוא ז"ל ועיין בתוס' שם בד"ה התם בידו וכו' וכיון דכן לאו לשון הדיוט הוא אלא לשון מעליא לחיוביה ואביי נמי לא פליג עליה אלא משום דאין דרך זו מוציאתו מדי אסמכתא ולע"ד נראה דמ"ש הריטב"א משם רבו מר ניהו רבא הרשב"א דלוקי הירושלמי במקבל למח"ש כדכתי' אבל הך דר"ח דזבין ליה חמרא קאמר ולא למח"ש סבר רב חמא דבההיא הנאה דסמיך עליה גמר ומשעבד נפשיה מדין ערב:

וצופה הייתי להסמ"ג עשין פ"ב דף קס"ז ע"ג דכתב בירושלמי גרסי' תמן הנותן מעות לחבירו ליקח בהם פירות למח"ש ולא לקח אין לו עליו אלא תרעומת אר"י הדא אמרה המבטל כיסו של חבירו אין לו אלא תרעומת וכן ספינה וחנות אבל שדהו חייב פירוש שאין זה תלוי בדעת אחרים כי אם בטורח עצמו עכ"ל ולפ"ד ז"ל הדרא קושיא לדוכתה דהיכי מבעיא לן בספינה וחנות כיון דתלוי בדעת אחרים דמי יימר דמוגרי לה מניה והיכי חייביה ר"ח לההוא גברא דמי יימר דמזבני ליה חמרא והיינו דמשני למתני' דאם אוביר ולא אעביד כי היכי לאפוקה מאסמכתא ולדעתו ז"ל כיון דעיקרא דטעמא דמתניתין משום שאין זה תלוי בדעת אחרים אלא בטורח עצמו כהך דזבין ליה חמרא דתלוי בדעת אחרים מאריה דחמרא אמאי חייביה רב חמא ואביי גופיה לא אתי עלה אלא מטעמא דהויא אסמכתא וכדכתיבנא ומ"ש דספינה וחנות פטור ובירושלמי בעיא דלא אפשיטא וקי"ל לקולא לנתבע וכצ"ל למ"ש בהג"א בפ' המקבל מדאיפסק בספינה וחנות דפטור ע"ש והוא ודאי מדברי הירוש' וכדאמרן דהוי קולא לנתבע:

וכדו חמו'תי ראיתי או"ר למוהר"א ליב ז"ל מפרש הירושלמי דתלתא בבי שכתב הדא אמרה ארישא דברייתא קאי היא דתניא הנותן מעות וכו' ואמר לא לקחתי וכו' ש"מ המבטל כיס של חבירו משא ומתן שלו מה שירויח ואין לו עליו אלא תרעומת אבל במקבל שדה שלו שקבל ממנו שדה והובירה חייב לשפות לו ולהעמיד לו תבואה שהיתה ראויה לעשות ונותן לו כדתנן בפרק המקבל וגם מילתיה דר"י שם המבטל ספינתו למח"ש או חנות ובטלה ולא עסק בהן מהו מי נידון ככיס או בשדה ולא איפשיטא עכ"ל עין רואה כי כל דבריו אמת וצדק אלא דלא יהיב טעמא במאי מבע"ל ככיס או בשדה למצדד אצדודי והרב שדה יהושע ז"ל כתב משום דלא בריא היזקא וכדכתי' א"כ כדכתי' בדעת הרשב"א אי דרשינן לשון הדיוט בספינה וחנות נמי או"ד בשדה דוקא אמרינן ולא. בספינה וחנות. שו"ר להנמק"י ז"ל בפ' המקבל אהך מתני' דאם אוביר ולא אעביד וכו' דמייתי מאי דאתמר בירוש' ודבריו מכוונים לדברי הרשב"א ז"ל לפום מאי דכתיבנא בעניו' תל"ית:

וראיתי להרב פני משה ז"ל בפרק איזהו נשך דגבי שדה שנתן טעם לחייבו משום שהריוח מצוי הוא וידוע והוי כמאבד נכסי חבירו וכו' וכדברי ה' שדה יהושע ז"ל שכתב:

דבריא היזקא וגבי ספינה וחנות נתן טעם דמבעיא ליה דילמא לא דמו לשדה הואיל וגם ההפסד מצוי בהם שהספינה עשויה להשבר וכן בחנות שכיח ההפסד הוי כמבטל כיס דלפעמים מצוי הפסד ע"ש ואין שום א' מהראשונים ז"ל בדרך זו הלך דא"ה אפי' תרעומת לא להוי עליה. ובמראה הפנים שם הביא דברו רבו של הריטב"א וכתב ע"ז ולא מצאתי חבר לו בסברא זו וכל הפוסקים סתמו דבריהם וכתבו שאין לו עליו אלא תרעו' עכ"ל. ולא ידעתי מאי ראיה מייתי מהפוסקים שסתמו דבריהם וכו' דרבו של הריטב"א לתרוצי מלתיה דרב חמא דחייביה לההוא גברא משו"ה טעמא טעים דס"ל דהוי כדין פועלים ודין ערב אבל לענין דינא ודאי דלא קי"ל כוותיה אלא כרב אשי דפליג עליה וכמ"ש הוא ז"ל ראשית מאמר:

תבנא לדיננא לפ"ד המבטל חנותו של חבירו בעיא ולא אפשיטא ולא מפקי' ממונא מספיקא כמ"ש הג"א והסמ"ג והריטב"א ז"ל הניתנים למעלה ואע"ג דאמרינן בפרק החובל בדף צ"א ע"ב גבי שבת דלאו מחמת נזק חייב כגון דמהדק להו באנדרונא פירש"י שסגרו במסגר ע"ש אלמא דאם סגר את חבירו במסגר חייב ליתן לו דמי שבתו א"כ בבתים אם סגרו והלך לו חייב לשלם לו כל ימי הסגירו איברא דבשבת בהמה שלא ע"י נזק כגון שנעל וסגר בפניה ובטלה ממלאכתה איפליגו בה רבוותא כמ"ש התוס' בפרק השולח דף מ"ב ע"ב בד"ה ושור אינו משלם אלא נזק וכו' ע"ש ומרן בש"ע סי' ש"ז ס"ו כתב השואל פרה מחבירו וכו' י"א דפטור וכו' ויש מחיובים ע"ש ויש לחקור שבת בתים למאן מדמינן ליה לשבת אדם או לשבת בהמה. שבתי וראה בפרק כיצד הרגל דף ך' בד"ה זה אין נהנה וזה אין חסר שכ' אפילו בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר הו"מ למימר דפטור כיון דלא נהנה אע"פי שגרם הפסד לחבירו וכו' עכ"ל ולפ"ד צ"ל דהירושלמי מיירי בדקביל עליה וכדכ' דהרשב"א קאי בשיטתיה והרא"ש שם הביא סברת התוס' דפטור משום דמבטל כיס חבירו הוא ע"ש אלא דאכתי לא אפרוק הך דהדקיה באנדרונא דאע"ג דלא הוי אלא גרמא בעלמא אפי"ה חייב ועלה בדעתי לומר דשאני שבת אדם דגזירת הכתוב לחייב. תדע דכל שבת גרמא בעלמא הוא דע"י המכה מתבטל ממלאכתו דאינו אלא גרמא וחייבתו תורה אמטו להכי לא חלקה תורה בין שבת דע"י נזק להדקיה באנדרונא שוב מצאתי להרמב"ן ז"ל בקו' דינא דגרמי דק"ל ז"ל לרבנן דהדקיה וכו' מ"ט חייב וחי' משום דהוי היזק ניכר ובהיזק ניכר בין לר' מאיר בין לרבנן חייב ע"ש:

וראיתי להנמק"י גבי הדר בחצר של חבירו שכתב בתו"ד. ובחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר לא הזכירוהו וכתבו בעלי התוס' שזה פשוט שהוא פטור דמבטל כיסו של חבירו או כי הדקיה לחבירו באנדרונא שהוא. פטור וכתב עוד דהרא"ש ז"ל ס"ל דחייב ולא דמי להדקיה לחבירו דהתם גרמא בעלמא הוא וכו' עכ"ל ואתמהה דבהדיא אמר בהחובל דהדקיה חייב משום שבת וכדכתי' לעיל וכתב עוד משם הרמ"ה ז"ל דס"ל דחייב מדי דהוה אבל נזקין דעלמא אלא שחילק שם דשבת שלא במקום נזק נמי כגון דהדקיה וכו' חייב כדאיתא בפרק החובל עכ"ל וזה הפך וסותר הקודם והרמ"ה ז"ל תלי זייניה מפרק החובל ומה יענו שפתי צדיקים הרא"ש והריטב"א ז"ל וצ"ע דבריהם כעת:

ומצאתי תשובה שלימה לרבינו יקיר ז"ל במרדכי בפ' הגוזל סי' קי"ד לחלק יצא ביך נזקי גופו לנזקי ממונו. כגון שסגר בית על האדם ובטלו ממלאכ' חייב שהרי ד' דברים שייכי באדם ושבת אדם מהם ואם סגר בהמתו. בבית פטו' לד"ה ויעש לו מטעמים דע"י נזקי ממונו הפסיד ממון אחר ומשו"ה פטור אבל בשע"י נזקי גופו ממון אחר חייב ע"ש נתבאר דדעת רבינו יקיר כדעת האומ' שאין שבת לבהמה בלא נזק והמרדכי בפ' החובל מייתי מאי דאפליגו בה רבוותא והנה מאי דפשיטא להו להתוס' דבנועל ביתו ש"ח דפטור היינו לשיטתיה דס"ל דבגברא דלא עביד למיגר אע"ג דחצר קיימא לאגרא פטור ושלא כדעת הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל דס"ל דחייב דבתר דידיה דבעל החצר אזלינן והא חסריה וא"כ ה"ה והוא הטעם בנועל ביתו ש"ח דהוא חייב אלא דהרא"ש ז"ל יהיב טעמא לסברת הרי"ף משום דקאכיל האי מה שחבירו מפסיד אבל כי לא קאכיל חבריה כגון שהוא נועל ביתו ש"ח שלא השכיר אותה לאחרים מודים דפטור דלא הוי אלא גרמא בעלמא וכ"כ מורם ז"ל סי' שס"ג ועיין בסמ"ע סקי"ז ודעת ה' מוהר"ם מפאדווא ז"ל סי' פ"ו כתב דאפילו ברובא לא:

הוי מכת מדינה אלא בכולה וש"ך שם סי' של"ד סק"ג חלוק עליו בזה ע"ש ומרן בש"ע ר"סי שכ"ב פסק דכשלקו רוב השדות של אותה העיר חשיבא מכת מדינה ע"ש. איך שיהיה בכולה לסברת מוהר"ם או ברובה להש"ך הויא מכת מדינה ופסידא דמשכיר וכתב הש"ך ומוהרימ"ט ז"ל ס"ל דהוי פסידא דשוכר וחייב ליתן למשכיר שכירות ומסיק וצ"ע לדינא ע"ש ולענ"ד לא דמיא כלל למכת מדינה דאטו הבתים נלקו אלא הבני אדם וכשרוצה לברוח הי"ל למוסרה ריקנית וכיון וגיון שפשע ולא מסרה אכתי ברשותיה קימא ומשלם מן העליה המעולה שבנכסיו:

אמור מעתה לדינא לדעת מור"ם ז"ל דגרירי ש אנן בתריה היכא דלא פליג אדברי מרן בש"ע דהוי פסידא דמשכיר והש"ך הביא ס' מוהרימ"ט ז"ל דס"ל פסיד' דשוכר ע"ש א"כ אם כבר הקדים השוכר דמי השכירות לא יחזור ויטול ואם עדין לא נתן לא יתן וכ"כ הרב מח"א בה' שכירות סי' ז' בשם ראב"ן ז"ל ע"ש וספר ראב"ן לא חזיתיהי ולא בארחי"ה מהיכא קאמר וכההיא דאמרינן בפ' האומנין אם לא נתן לא יתן ואם נתן לא יטול או"ד ספוקי מספק"ל והמע"ה ומריהוט לשון שהביא הרב מח"א ז"ל משמע דמדינא קאמר דתלי טעמא דהגזירה של האנשים ועל הבתים משמע דלאו היא מדינא קאמר וה' מח"א אייתי מהירושלמי דפרק מי שאחזו בההוא גברא דאקדים זוזי לאלפא נגב נהרא ופטריה רב נחמן מלהחזיר לו דמי שכירות שנטל ובעי למילף מינה לנ"ד ע"ש ולענ"ד לא שמה מתייא דטעמיה דר"ן לאו משום דכבר הקדים לו שכרו אלא דא"נ אכתי לא יהיב ליה מחייב לשלומי דמידי הוא טעמא אלא משום דס"ל כרשב"ג דכל עכבה שאינה ממנה הרי זה גט ומאן דפליג עליה משום דלא ס"ל כרשב"ג כדאיתא התם וכמ"ש הרשב"א. ז"ל וקדימת דמי השכירות לא מעלה ולא מוריד ודעתו לחייב לשוכר וכדאסיקנא בעניו' וכן מצאתי להכנ"הג סי' שי"ב אות מ"ו בהגהב"י שהביא תשובת מוהרימ"ט ז"ל שהביא הש"ך והעיד שכך מנהג פשוט במקומותיו ע"ש וגם אנחנו פה גם פשוט במקומותנו:

תוכן העניינים

ספר משכנות הרועים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה