אור ברסלב
ספר משכנות הרועים שי"ן › אות קיד

ספר משכנות הרועים· רבי עוזיאל אלחאייק

שי"ן · אות קיד

אות קיג

שותפים ראובן ושמעון ולוי עשו שותפות ביניהם בעסק משא ומתן והטילו לכיס השותפות מה שיאותו ביניהם ושילך א' לערי פ'ראנקיא להלביש המעות בסחורות ופרקמטייאות ולהקיף מהזולת ולשולחם אל שותפיו כמנהג אנשים סוחרים וכך היו נוהגים מדי שנה בשנה והשותף אשר בפ' הקיף מהזולת כ"כ וכשעמדו הנושים בו לאמר תנה את נש"י לא השיגה ידו כדי גאולתו ומנהג תגרי פ'ראנקיא כשהלוה מראה להם פנקס חשבונותיו וכיצד נתהווה ההפסד מנכין לו מחובו ערך אותו ההפסד והותר ואע"פי שיתעשר אח"כ אין תובעין עוד ממנו ממה שמחלו לו כי עני היה באותה שעה וכך עשה השותף הנז' ומחלו לו על השאר וכשחזר השותף פה מתא יע"א יצא לטעון על חביריו כי לו לבדו ניתנה המחילה והם דמי בושתו וכדי בזיון וקצף מה לי ולכם לחלוק עמי והשותפים ישיבו אמריהם לו מזלא דבי תרי חלק כחלק בחלקו"ת תשית עמד השואל ושאל יורה המורה לנדקה דבר מי יעמוד כדת של תורה ויבא שכמ"ה:

זאת אשיב בדרך קצרה לקול האות הראשון אהא דתנן בפרק אלמנה ניזונת דף צ"ח מכרה שוה ק"ק במנה או שוה מנה במאתיים נתקבל' כתובת' והוינן בה ותימא אנא רווחנא א"ר נחמן א"ר בר אבוה כאן שנה רבי הכל לבעל המעות כדתניא הוסיפו לו אחת יתירה הכל לשליח דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר חולקים ורמינן עליה דרבי יוסי מאידך דרבי יוסי דתניא רבי יוסי אומר הכל לבעל המעות ומהדרינן אמר רמי ב"ח כאן בדבר שיש לו קצבה כאן בדבר שאין לו קצבה והדר מייתי התם דר"פ פסיק ותני הלכתא כרבי יוסי והך שינויא דשנינן שנויא ודעת רש"י ז"ל דר' יהודה פליג אפילו בדבר שאין לו קצבה דהכל לשליח ורבי יוסי ס"ל דהכל לבע"ה ובדבר שיש לו קצבה חולקים ומתני' מיירי בקרקע דדבר שאין לו קצבה הוא ודקתני נתקבלה שוה מנה בק"ק כר' יוסי אתייא וטעמא דר' יוסי דבדבר שיש לו קצבה חולקים משום דודאי המוכר לשם מתנה אכוון אלא דלא ידעינן אי לשליח אכוון או לבע"ה אכוון. ויש לחקור אי מהמנינן למוכר ופליגי ר"י ור"י בדליתיה למוכר קמן דנשייליה אבל אי איתיה קמן ואמר לזה נתכונתי ולא לזה שומעין או"ד אם לאחר מעשה אמרה אין שומעין לו וכיון דבשעה שהוסיף מדה אחת יתירה לא גלה דעתו כבר זכו בה השליח והבע"ה מכח הך ספקא מההיא שעתא ותו לא מהימן וכאותה ששנינו בפ' עשרה יוחסין דע"ד דנאמן המוכר לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי ודוקא בעוד שהמקח בידו אבל אם אין המקח בידו אינו נאמן ובטעמו של דבר כבר עמדו אבות העולם ועיין להסמ"ע בסי' רכ"ב ע"ש ונראה דלא דמיא דשאני התם דשניהם טוענים בריא דלדידיה מכר משו"ה כל שיצא המקח מתחת ידו אינו נאמן ולא הוי אלא כעד א' כמו שנתבאר שם ע"ש אבל הכא גבי שליח ובע"ה אין גם א' מהם טוען טענת בריא דלדידיה גמר ויהיב מוכר ולכך כי אמר לזה נתכונתי מהימן כיון דבדידיה תליא מלתא ולא גרע מעד אחד והכי מסתברא ועכ"ל דפלוגתא דר"י ור"י בדליתיה למוכר קמן דנשייליה דלפום טעמא דיהיב רש"י ז"ל ועוד נראה לברר דלדעת רש"י ז"ל עכ"ל דברייתא מיירי בדידע מוכר שהלוקח אינו לוקח לעצמו ואינו אלא שליח בעלמא ומשום דלא קים לן בדעתיה דמוכר למאן איכוון למיהב הך טופיינא אמטו להכי חולקים אבל אם המוכר לא ידע ביה דהוא שליח והעולה על רוחו כי הוא בע"ה פשיטא דמודה רבי יוסי לרבי יהודה דהכל לשליח דתו לית לן במאי למתלי ספקא ולפי"ז יש לדון בנדון דידן כיון דהמלוים שבפ'ראנקיא אינם יודעים ומכירים לשותפיו כלל מצינן למימר דמה שויתרו ומחלו לשמעון לבדו זוכה בו לחלקו ואין לשותפיו חלק ונחלה במה שויתרו ומחלו המלוים לשמעון: אמנם התוס' כתבו משם ר"ת וז"ל וטעמ' דחולקים לפי שבע"ה כיון שקבל קצבתו מה לו בטעותו של שליח אלא אמרינן הואיל ועל ידי מעותיו נשתכר יהיב ליה פלגא עכ"ל ולפי"ז לא שני בין ידע מוכר שהוא שליח או לא ידע אלא לעולם חולקים וה"נ אם אמר המוכר לשליח נתכוונתי להקנות זוכה בע"ה לחלוק עמו כיון שע"י מעותיו נשתכר והכי חזינן להרי"ף והרא"ש ז"ל שכתבו וז"ל ולמה חולקים השליח עם בע"ה הואיל ובאת הנאה לשליח ע"י בע"ה חולקים עמו עכ"ל ולע"ד נראה דאין הלשון מדוקדק שפיר דלא אתברר דברי רבנן ז"ל במאי ניחא ליה ומהדרי לאשכוחי טעמא בזכיית אידך דאיכא למימר דמסתבר להו טפי דהכל לבע"ה והכי דייק לישנא שכתבו למה חולקים השליח עם הבע"ה דר"ל דמהראוי להיות הכל לבע"ה ולפי"ז לא אתי שפיר מאי דכתבו הואיל ובאת הנאה לשליח ע"י מעות בע"ה דהאי לישנא לא משמע הכי והכי הול"ל הואיל ובאת הנאה לבע"ה ע"י שליח מש"ה חולק עמו השליח ואם הכונה דמסתבר טפי דהוי לשליח רק הואיל ובאת הנאה לשליח ע"י הבע"ה א"כ צ"ל רישא דרבנן ז"ל לא דייק והכי הול"ל ולמה חולק הבע"ה עם השליח הואיל וכו' ונלע"ד דכן הוא העיקר ומדרבי יהודה נשמע לר' יוסי דלר' יהודה הכל לשליח אלא דר"י אתי עלה כיון דע"י דבע"ה אתיא הנאה לשליח דינא הוא שיחלוק בע"ה עם השליח דהו"ל כשותפים שא' נתעסק בנכסי חבירו דחולק עמו בשכר ובדבר שאין לו קצבה לא חשיב שבחא דאתי ממילא אלא דאוזולי אוזיל לגבי זוזי ולפום ה"ט דהרי"ף והרא"ש ז"ל לא שני לן בין ידע מוכר שהוא שליח בין לא ידע דכל עיקר מטרין לא הוו אלא משום דע"י בע"ה מטיא הנאה לשליח הו"ל כשותף וכדכתי' ועוד בה דלטעמא דיהיב רש"י ז"ל כי גלי דעתיה מוכר למי מנייהו אכוון להקנות שומעין לו וכדברירנא אבל לדעת הרי"ף והרא"ש ז"ל לאו בדידיה דמוכר תלייא מלתא אלא שיגיעת שניהם משכחת לה הך מדה יתרה ותלי"ת שמו שכך מצאתי להרשב"א ז"ל במיוחסות סי' ס' שכתב לפירש"י ז"ל כשאומר הנותן שהוא נותן לשליח הכל לשליח אלא מפירוש הרב העיטור שכ' הטעם מפני שבאת הנאה לשליח ע"י בע"ה לעולם זכה הבע"ה אלא שבכאן וכו' וכמו כן כ' הר"ן ז"ל בפי' ההלכות אלא שהוא ז"ל לא ירד עוד לחלק בין היכא דידע מוכר שהוא שליח ללא ידע ולענ"ד קושטא קאי דהא נמי איכא בינייהו ולשון הרב העיטור ז"ל בריש ה' שליחות דף ז"ך ע"ב ולמה חולק עמו הואיל ובאת הנאה לשליח ע"י בע"ה ור"ל ולמה חולק בע"ה עם השליח דמהראוי להיות הכל לשליח וכדכתי' בד' הרי"ף והרא"ש ז"ל וכן יש לפרש לשון ר"ת ז"ל שכ' התוס' וטעמא דחולקים וכו' ע"ש:

גם אשו"ר להרשב"א ז"ל בתשו' סימן תרע"א שכתב וז"ל בדבר שיש לו קצבה חולקים דמן הדין היה הכל לשליח אלא מפני שבאה לו הנאה ע"י בע"ה חולק עמו וכו' ע"ש וראיתי בהגהות אשירי שם שכתב משם אביו ז"ל שלא נחה דעתו בפי' רש"י ז"ל וניחא ליה דטעמא הוא דלדבר שיש לו קצבה לא מחמת המקח בא הטעות אלא מחמת מזל של שניהם וחולקים ודבר שאין לו קצבה הזלזול מחמת המקח בא בשווייו דמזל דבעל המקח גרם עכ"ל ולפ"ד ז"ל ל"ל דמיירי במוכר עכו"ם כמ"ש שם בקונה טלית מכותי וכו' דאי במוכר ישראל מה הלשון אומרת מחמת המקח בא הטעות וכו' דטעות ישראל מי שרי אהדורי בעי למהדר ליה אלא ע"כ דמוקי במוכר עכו"ם דטעותו שרייה רחמנא ונשמעינה מן הדא דלפום ה"ט לא שני לן בין ידע מוכר דשליחא בין לא ידע כיון דבמזלא תליא מלתא ומזלא דבי תרי זה וזה גורם ומינה דאי גלי דעתיה המוכר דלאו בטעות הוסיף מדה יתרה או גלי דעתיה למאן אכוון זכה מי שנתכוון להקנות לו ואי לא גלי דעתיה למאן אכוון הו"ל בזלזול המקח וכדבר שאין לו קצבה דהכל לבעל המקח כדכתב הוא ז"ל. אמנם דעת הרי"ף והרא"ש והרב העיטור ור"ת והרשב"א ז"ל לפום מאי דכתיבנא בעניו' דאדרבה מסתברא טפי למימר דהכל לשליח וכדעתיה דר' יהודה אלא משום דמטי הנאה לשליח באמצעות מעות בע"ה אמטו להכי אפי' אמר המוכר לשליח נתכונתי להקנות לא משגיחינן ביה וכדכתבו הרשב"א והר"ן ז"ל מיהו בדאמר המוכר דלבע"ה איכוון להקנות אפילו רבי יהודה איכא למימר דהכל לבע"ה וכעת צריך להתיישב בדבר ולקמן יתבאר בס"ד:

והרמב"ם ז"ל בפ"א מה' שלוחין דין ה' כתב וז"ל היה השער קצוב וידוע והוסיפו לשליח במנין או במשקל או במדה כל שהוסיפו לו המוכרים הרי הוא של שניהם וחולק התוס' השליח עם בע"ה ומרן ז"ל בכ"מ הביא פירש"י ז"ל ואח"כ כתב אבל הרי"ף ז"ל כתב ולמה חולקים השליח עם בע"ה הואיל ובאת הנאה לשליח ע"י בע"ה חולק עמו ונראה שאפילו נתן המוכר לשליח בפירוש כיון שבאת הנאה לשליח ע"י בע"ה חולק עמו ולזה נוטים דברי רבינו עכ"ל ולע"ד דשמיע ליה למרן ז"ל הכי ממ"ש רבינו ז"ל והוסיפו לשליח וכו' כל שהוסיפו לו המוכרים וכו' נראה דס"ל ז"ל דאפילו שהוסיפו בפי' לשליח אפי"ה חולק עם בע"ה ועכ"ל דס"ל כפירוש הרי"ף ז"ל דתיבת לשליח יתירה היא דבשליח מיירי רבינו ז"ל אמנם דעת ר"י בענין טעות גוי הכל לשליח כמ"ש התוס' שם ולכאורה נראה דלית להו ה"ט להני רבוותא ז"ל דמשום דמטיא ליה הנאה לשליח ע"י בע"ה וכ"כ מרן ז"ל בכ"מ בפ"א מה' שלוחין דין ה' ע"ש אמנם אשכחן למרן גופיה דתבר לגזיזיה ממ"ש בב"י שם סי' קפ"ג דאפי' להרי"ף ז"ל דינא הכי ושאני גנבה וטעות דמלתא אחריתי ע"ש וכתב שם הלח"מ ז"ל דמ"ש מרן ז"ל בב"י הוא העיקר ע"ש ומרן בב"י שם כ' שרבינו צמח גאון ז"ל ה"נ ס"ל כמ"ש במרדכי דטעמא דר' יוסי דאמר חולקים משום שזה וזה גורם וכ"כ הרב העיטור ע"ש נמצאת אומר דעת רש"י ורבינו האיי גאון ז"ל כמ"ש מרן בב"י שם והריטב"א ז"ל הובא במקו' שם ס"ל משום דמספק"ל בדעתו של מוכר למי מנייהו אכוון להקנות והדברים מבוארים במקו' לשם ביותר. ולעומת השרפי"ם האלקי"ם האדירים האלה הרב צמח גאון והרי"ף והרמב"ם ור"ת ור"י לפ"ד מרן בב"י וכמו שהכריע הרל"ם ז"ל והרב העיטור והרשב"א ז"ל סברי מרנן בעיקר טעמא משום דמטי הנאה לשליח ע"י בע"ה ומאי דנ"מ בין ב' הטעמים הללו כבר מלתא אמורה. ומעתה לפום רבנן ז"ל בנ"ד כיון דס"ס מטי הנאה ע"י עסק השותפות במה שהראה לבעלי חובותיו בהפסד הסחורות ששלח לחביריו ובמה ששלחו לו ועל דבר זה ויתרו לו ומחלו לו מחובותיהם זכו עמו חבריו באותו הויתור בחלק המגיע להם ע"פי תנאם בחלוקת הריוח מטעם המלך מלכי דרבנן שמונה נסיכי אדם מודעת זאת שהשותפין כשלוחין אהדדי דמיין כמו שנת' בטוש"ע סי' ע"ז ע"ש ולא שני לן בין ידעו המלוים בחברת שותפיו ללא ידעו כמו שנאמר פעמים שלש:

וראיתי להרב הדרישה ז"ל שם שכתב למאי דכתב הטור בשם ר"י דהכל לב"ה וכו' דר"ל דהנותן היה דעתו שיתן הכל לבע"ה והוא זה שנתן לו ולא עלה על דעתו שהוא שליח אבל לפי האמת שהוא שליח אמרינן דחולקים בדבר שיש לו קצבה מטעמי' דרש"י והרי"ף ז"ל ע"ש וכ"כ גם בפרישה ע"ש ולענ"ד מ"ש מטעמיה דרש"י ז"ל אחה"ר אין נראה כן דעת רש"י ז"ל דרש"י תלי זייניה משום דלא קים לן בדעתיה דמוכר למי אכוון להקנות ועכ"ל בידע דשליחא הוא דוקא ולא שהוא קונה לעצמו אבל אם לא ידע שהוא שליחא אלא שהוא קונה לעצמו איכא למימר דמודה ר"י לר"י דהכל לשליח וכדכתי' א"נ הכל למשלח שהוא בע"ה וכדס"ל לר' יוסי בדבר שאין לו קצבה והט"ז ז"ל כתב דגם רש"י ז"ל ס"ל כדעת הרי"ף ז"ל במקצת דאלת"ה אמאי חולקים וכו' ע"ע ואנכי הרואה דהרב ז"ל קרב את הרחוקים ומאי דק"ל כיון דספיקא הוא המוציא מע"ה ואמאי חולקים נלע"ד משום דאיכא לספוקי נמי בדעתיה דמוכר דילמא נתכוון לזכות שניהם דניחא ליה בקרובי דעתא אצל הקונה כי היכי דליהדר וליזבן מניה וכן נמי בשליח דאי מתרמי ליה למזבן לנפשיה או למשלחו שיהיה מרגילו אצלו וכהך דנותן החנוני פרוטה לקטן להרגילו אצלו וכן מצאתי במקובצת לשם ע"ע ואין כאן מקו' להאריך:

ולענין דינא אנן בדידן בתריה דמרן בש"ע גרירנא והוא ז"ל העתיק לשון הרמב"ם ז"ל וכבר נתבאר בב"י דדעתו נוטה לדעת הרי"ף ז"ל וכ"כ הסמ"ע ז"ל ולשון מור"ם הוא תמוה כמו שתמהו על הסמ"ע והש"ך בנעימה קדושה וספר ד"מ כעת איננו אתי. ומעתה קם דינא בנ"ד דזכו חביריו בחלקם במה שויתרו הבע"ח לשמעון אע"פי שלא ידעו ולא הכירו ולא שמעו קול חביריו השות' עמו בחלק ממה שהיה מתעסק עמהם. ועוד נראה לע"ד דדבר פשוט הוא דבנ"ד כ"ע מודו דזכו חביריו בחלקם דע"כ לא פליגי הני רבוותא אלא במוכר שמאליו ומעצמו הוסיף מדה א' יתירה לאקרובי דעתא ולהרגיל הלוקחים אצלו והוא מתכוין להנאתו הילכך בדידע המוכר שהוא שליח לא בריר לן במה ניחא ליה להרגיל אצלו בע"ה או השליח משו"ה חולקים ובדלא ידע אמרינן מסתמא למי שקנה ממנו שלפי דעתו הוא בעל המעות כמדובר אבל בנ"ד שאין הויתור בא מהבעלי חובות מאליהם אלא שכך נמוסם של תגרי פ'ראנקיא בין שהם בני ברית בין שאינם ב"ב כשמראה הלוה פנקס חשבונותיו לדעת מוצאיו ומובאיו ואיך נתהווה לו ההפסד משפט כתוב לאמר להתפשר עמו כשיעור מה שהפסיד והשאר ניתן למחילה ואע"פי שאח"כ יתעשר הלוה וכי כביר מצאה ידו הין ועושר בביתו אינם תובעים אותו הב"ח במה שמחלו לו דעני היה באותה שעה מה שהראה בפנקס עסקיו מכללם מה שהפסיד בעסקיו עם חביריו ועל דבר זה היתה הפשרה לית דין צריך בשש דחביריו זכו בחלקם המגיע להם לפי חשבון כנלע"ד הקצרה:

וזה חזיתי ואספרה בתוספתא פ"ח דמציעא וכתבוה הרי"ף והרא"ש ז"ל השותפים שמחלו להם מוכסים מחלו לאמצע ואם אמרו בשביל פ' מחלנו מה שמחלו מחול לו וכתב הרא"ש והמרדכי שם סימן קע"ו דרבינו שמחה תהי בה דרישא מאי קמ"ל פשיטא כיון דהמוכס מוחל לשותף שהוא לאמצע ותירץ הב"ע שאחר מן השותפים בקש ממנו שימחול לו סד"א כיון שע"י בקשתו מחל לו דיזכה בו הוא לעצמו לבד קמ"ל דהכל לאמצע שהשותפים כשלוחין זה לזה דמיין ואע"פי שע"י בקשתו אמ"ל אני מוחל לך הכל לאמצע דאותה הבקשה עצמה הוייא כמאן דשוו יתיה השות' שליח לבקש בעדם וסיפא שאמר המוכס מאליו ומעצמו בלי בקשת שום א' מהשותפים דמה שאני מוחל כ"וך לפ' בכ"הג זכה לעצמו ולא מבעיא אם א' מהשותפים בקש מהמוכס בסתם שימחול לו ולא היה שם עם המוכס אלא הוא לבדו דהכל לאמצע אלא אפילו כשבקש מהמוכס היתה הפצירה לשימחול לו ומחל לו אפי"ה כיון שהוא כשלוחם הכל לאמצע ומסיים בה במרדכי שאין השותף חולק שלא מדעת חבירו ודרך השותפים לטרוח בעד חביריהם עכ"ל ור"ל דלא תימא נהי דהשות' כשלוחים להדדי הוו הא מיהא איכא למימר בשעה שבקש זה מהמוכס היה דעתו לסלק עצמו מהשו' ולחלוק עמו אהא קאמר אי משום הא לא אריא דאין שותף חולק שלא מדעת חבירו אלא מסתמא אמרי' דלשם כל השותפים הוא מבקש כדרך השות' לטרוח בעד חביריהם זה נראה לענ"ד ברור בכונת המרדכי ז"ל והרא"ש והמרדכי משם רבינו שמחה אמרו דבר א':

וראיתי להרב"ח ז"ל בסי' קמ"ח שיצא לדון בדבר חדש דלפי טעם הרא"ש ז"ל דוקא כשמוחל ידע שהוא אחד מהשו' וכו' אבל אם לא ידע כלל שהוא שות' ובקש ממנו שימחול לו א"כ מחל לו לבדו אבל לפי טעם המרדכי דאין שותף חולק שלא מדעת חבירו לפי טעם זה ודאי משמע אפילו לא ידע המוכס שיש לו שותף אפי"ה מחול לאמצע עכ"ל בקיצור ולענ"ד קשה לשמוע דהרא"ש והמרדכי ז"ל תרוייהו משמיה דר' שמחה אמרוה ופלגן בהדייהו ואליבא דרבינו שמחה ז"ל ומה לנו לאפושי פלוגתא אלא פשי' כולה חדא מילתא היא וכדפרישנא:

וכן בקדש חזיתי להרב שדה יהושע בפרק האומנים מ"ש דהירושלמי מביא להאי תוספתא התם והרב ז"ל העתיק דברי המרדכי הנאמרים באמת ואח"ך כתב וכן פירשה הרא"ש ז"ל עכ"ל דעת שפתיו ברור מללו דדא ודא חדא היא ומשום דבדברי המרדכי מבוארים דברי רבינו שמחה ז"ל ביותר קצת הביא הרב ז"ל דברי המרדכי ואח"כ כתב וכן פירשה הרא"ש ז"ל ג"כ ולענ"ד הדבר מוכרע מעצמו כדכתי' בעניותין ועיין בב"י סי' קמ"ח ששיתף דעת המרדכי והרא"ש ז"ל והיו לאחדים וזו הלכה העלה בשלחנו הטהור ע"ש ועיין בה' כנ"הג ז"ל מה שתמה על הרב המבי"ט ז"ל ואנו אין לנו אלא דברי מרן ז"ל בש"ע וקושטא קאי דיש לי דין ודברים בענין זה ושלא להטריח אמרתי מצוה בקציר"ת האומ"ר הלא הוא כמוס עמדי ושלום על דייני ישראל:

ומה שהק' הרב כנ"הג על דברי המרדכי שכתב דאין השותף חולק שלא מדעת חבירו דהלכה רווחת דבמקום פסידא שותף חולק שלא מדעת חבירו ע"ע ואתה דע לך דעיקרא דהאי מלתא איתמר בפרק הגוזל בתרא דף קי"ו אהא דתניא התם שיירא שהיתה הולכת במדבר ועמד עליה גייס וטרפה ועמד א' והציל ואמר לעצמי אני מציל הציל לעצמו ואוקמה רמי בר חמא בשותפי הילכך אם לא אמר לעצמי אני מציל מה שהציל הציל לאמצע דאורחייהו דשותפי למטרח אהדדי אפילו במקום סכנה עם אנשי הגייס כמ"ש רבוותא אשר הובאו במקובצת לשם אבל אם אמר לעצמי אני מציל כמאן דפליג דמי וכגון זה שלא במקום סכנה שותף חולק שלא מדעת חבירו אבל אם מבקש מהמוכס שימחול לו מה צרה היתה שם לחלוק שלא מדעת חבירו ואע"פי שהפוסקים גמרי מינה לחוב המקולקל ויהבי טעמא מדקאמר תלמודא כגון זה כמ"ש במקו' דלא בעינן כ"הג ממש ע"ש הא בעינן מיהא שיציל שיאמר) כן בפני עדים עיין בסמ"ע ובש"ך שם בסי' קע"ו ומור"ם ז"ל שהעתיק דברי ראבי"ה כתב ואמר וכבר עמדתי בזה במ"א בס"ד. ועוד בה דאפילו אמר לעצמי אני מציל דהציל לעצמו ה"ד כשלא הציל אלא חלקו המגיע לו אבל אם הציל יותר מחלקו הכל הוא לשאר השותפים כמ"ש הרא"ש ובמקו' בשם כמה גדולים חקרי לב ע"ש. ועפי"ז יתבארו דברי הרא"ש ז"ל בתשו' כלל ע"ג סימן י"ב וכ"ש על דבריו הרב"י ז"ל סימן ע"ז והרב לחם רב בתשו' סי' ק"א לחלק יצא דהרא"ש ז"ל לטעמיה אזיל דשנים שלוו כאחד גובה כל החוב מאיזה מהם שירצה ולא כן דעת מרן בב"י שהא' אינו חייב אלא בחצי החוב ועל חצי האחר כדין ערב א"כ דדינא הוא דזוכה לעצמו בכל הנמחל עש"ב ובנ"ד אין הויתור שויתרו הבע"ח חלק השותף דוקא אלא שבכללות העסק נתהוה ההפסד וע"ז מחלו כאשר משפט כתוב להם מאין הרגלים לזכות בחלק מה שהפסיד חבירו בדבר זה אין הדעת הולמתו וק"ו מדין מציל מן הגייס ולענ"ד הדבר מוכרע מעצמו: ואחר כותבי את כל הרשום במאי דאיתשל קמאי לענין דינא כמדובר ואשא עיני ואראה סוגייא בדוכתה כפורחת לענייננו גרסינן בפ' הגוזל קמא דק"ב ת"ר האומר לשלוחו לקנות לו חטים וקנה לו שעורים תנא חדא אם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו ותניא אידך הותירו הותירו לאמצע וכו' ואיכא למידק אמאי לא משני תרוייהו אליבא דר' יוסי דאמר הוסיפו לו אחת יתירה חולקים ול"ק הא דידע מוכר שהוא שליח ומשום דמספק"ל למי נתכוון המוכר להקנות מהם משו"ה חולקים לפי מ"ש רש"י ז"ל שם בטעמא דר' יוסי ואידך דקתני הותירו לשליח בדלא ידע המוכר שהוא שליח דמודה ר"י הכל לשליח וכדכתי' בעניו' א"נ דנוקים תרוייהו כר' יהודה ולא קשיא הא דקתני פיחת לו או הותירו לו בשליח גרידא והא דקתני לאמצע דנתנם לו למחצית שכר ופחתו לו משום דאמ"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי כמ"ש רש"י והתוס' משום דא"ה מאי אריא דנקט אמ"ל ליקח חטים ולקח שעורים אפילו אמ"ל חטים וקנה חטים ה"נ דחולקים אלא ש"מ דבדינא בנותן לשלוחו מעות למחצית שכר וכמ"ש רש"י והתוס' שם ומדין שליח ששינה מדעת בעליו נגעו בה ומשני רבי יוחנן הא ר"מ דאמר גבי אומן ששינה בצבע מגוון לגוון וכסא ועשה ספסל כדאיתא התם דק"א דס"ל לר"מ דהאומן קנה להפסד ולשכר על ידי השינוי ששינה ה"נ המתעסק קנה השעורים לפחת או ליתרון והא דקתני לאמצע ר"י דאמר שינוי אינו קונה דאכתי קאי ברשותא דמריה מיהו אע"ג שבשאר מתעסקים ההפסד מוטל על שניהם כל א' לפי הראוי לו להפסד הכא שהוא שינה מדעת בעל המעות כל פסידא עלי דידיה ליהדר ונהי דר"י סבר לגבי שליח שהוסיפו לו אחת יתירה הכל לשליח שאני התם שאינו אלא שליח גרידא וס"ל דהמוכר זיכה לו לעצמו כדי להרגילו לבא אצלו לקנות וכאותה ששנינו נותן פרוטה לתינוק כדי שיהא מרגילו לבא אצלו לקנות ממנו וכמ"ש במקו' לשם בכתו' אבל הכא דבתורת עיסקא נתן לו המעות משו"ה לאמצע ומשום דשינה מדעת בעל המעות לאוקומי זוזי ברשותיה דאיהו סבר שינוי אינו קונה מיהו גבי פיחת משום דא"ל לתקוני שדרתיך וכו' כמדובר ועוד נראה דלא ניחא ליה לאוקומי תרוייהו בשליח ואליבא דר"י א"נ חדא מנייהו בשליח מאי שייאטיה גבי פסידא דזולא ושבחא דיוקרא אלא עכ"ל דמיירי בנותן לשלוחו דקתני היינו למחצית שכר ואוקמינהו ר' יוחנן בפלוגתא דר"מ ור' יהודה בשנוי קונה ואתקיף ליה ר"א דהך דקתני הותירו לאמצע דאוקמ' כר"מ משום דס"ל שינוי קונה מסתלק בע"ה לגמרי דילמא ע"כ לא קאמ' ר"מ התם אלא במידי דחזי לגופיה דמסתמא קפיד טפי במאי דניחא ליה וכששינה מדעתו גמר ומסלק נפשיה אבל לסחורה בכל מידי דאית ביה רווחא פורתא בכל דהו ניחא ליה ולא מעקר לשליחותיה ואמאי תניא הותירו לו בלוקח לאכילה דלגופיה הוה היכי יהיב ליה רווחא במידי דלא לסחורה קאי אם לא שנאמר אם לקח בזול או שהוסיפו לו אחת יתירה שאז יתן לו כדין המתעסק ומשני רבי אלעזר תרוייהו אליבא דר"מ דאמר שינוי קונה והך דקתני הותירו לו בשא"ל לשלוחו לקנות לו חטים לאכילה ובמידי דחזי לגופיה סבר ר"מ דשינוי קונה והא דקתני לאמצע בלוקח לסחורה דבמידי דאית ביה רווח' מיהא ניחא ליה וצלע"ד לפי"ז דהך דתניא הותירו הותירו לו מיירי בלוקח לאכילה לפי מ"ש רש"י והתוס' בנותן למחצית שכר ולקמן יתבאר:

ודע דלפ"ז מצי סבר ר"מ בשליח שהוסיפו לו אחת יתירה כר' יוסי דאמר חולקים אלא דשאני התם שלא שנה מדעת הבעלים משו"ה חולקים מטעמא דכ' רבותא מר כדאית ליה ומר כדא"ל אבל כשישנה מדעת בעלים כיון דסבר דשינוי קונה אמטו להכי דהותירו הותירו לו ובמערבא מחכו עלה דר"י אליבא דר"י וכי מי הודיעו לבעל חטים שיקנה חטים לבעל המעות ואיכא למידק לפירש"י ז"ל שם בכתובות דמוקמי לפלוגתא דר' יהודה ור' יוסי דאמרי חולקים משום דלא ידעינן למי אכוון להקנות מוכר לבעל המעות או לשליח ועכ"ל דמיירי דידע מוכר שהוא שליח לפירש"י ז"ל וכדכתי' בעניו' אלמא אע"ג דסתמא מתנייא מצינן לאוקומה דמיירי בדידע מוכר ה"נ נימא בדידע מוכר שהוא שליח אלא דלא ידע מה אמ"ל רבו חטין או שעורים שוב ראיתי להתוס' שם בד"ה שאני חטים וכו' שכ' דבריי' מצינן למימר כשהודיעו שהוא קונה לבע"ה והא דפריך מי הודיעו בעי למימר דמסתמא מיירי הברייתא בכל ענין ואפילו בדלא הודיעו עו ע"ש ובריי' אע"ג דסתמא מתנייא ס"ל להנך רבוותא דטעמא דר"י דאמר חולקים ע"כ משום דלא קי"ל בדעתיה דמוכר ובדידע אלא דתלמודא פריך כיון דאיכא לאוקומה כר"מ ולסחורה דשפיר אתיא בין ידע בין לא ידע עדיף טפי ופירש"י מי הודיעו למוכר החטים שלצורך בע"ה הם שיקנה לו דקתני לאמצע כיון דלר"י לאו שליחותיה קא עביד ומשום שינוי אינו קונה קשיא דממאן קא בעי למקני הא לא קנינהו בע"ה מעולם ובשל ובשלמא לר' אלעזר אליבא דר"מ דאמ' במידי דאית ביה רווחא שליחותיה קא עביד ולא משנה הוא וקני בע"ה מחצית השכר ע"י שלוחיה ולא מכח המוכר מש"ה לא איכפת לן בידיעת המוכר דלא מהקנאת המוכר קא קני בע"ה אלא מהקנאת המתעסק שהוא שלוחו אלא לר' יוחנן אליבא דר' יהודה דמוקי להא דקתני הותירו. לאמצע כר"י כיון דהשליח שינה מדעת הבעלים תו לא מקני ליה שליח לבע"ה דלאו שליחותיה קעביד ומוכר נמי כיון דלא ידע שהוא קונה לבעל המעות א"כ ודאי לא נתכוון להקנות לו א"כ אמאי הותירו לאמצע דממאן קני בע"ה פלגא ברווחא ולפי פשוטן של דברי רש"י ז"ל משמע כיון דשליח שינה תו לא מקני. לבע"ה ודעת שליח בשנותו לקנות לעצמו והמוכר לא נתכוון להקנות אלא למי שקנה ממנו א"כ זכה השליח ולא בע"ה וכן הוא מדוקדק בלשון רש"י ז"ל שכתב הא לא אקנינהו בע"ה מעולם ר"ל דלא ק"ל אלא אחלוקת בע"ה דקתני לאמצע אבל שליח שפיר קנה הכל מדעת המוכר וע"י השינוי ששינה מדעת בע"ה ופקע ליה דין שליח והתוס' הק' לפירוש זה דא"כ לר' אלעזר נמי תקשה אמאי לא משני הא והא ר"י ולא קשיא הא דקתני הותירו לו לאכילה דקפיד וקפיד ואידך לסחורה דשינוי אינו קונה ואם פחתו פחתו לו משום דלאו לעוותי שדריה ויתבאר עוד לקמן בס"ד. ויש לחקור דמה לנו להקנאת המוכר לבע"ה דבעינן עד דידע דהקונה שליחא הוא כיון דבתורת מח"ש נתן המעות לשלוחו בודאי אין המוכר צריך לדעת מי הוא בעל המעות וכ"ת דשאני הכא דשינה מדעת בעל העיסקא ואין לו לזכות עוד ע"י שלוחו ואי אמרת דזוכה ע"י המוכר וכי מי הודיעו למוכר וכו' אבל כשלא שינה שפיר זכה ע"י שלוחו המתעסק כשאר המתעסקים בממון אחרים אלא דלפי"ז קשה דא"ה מאי פריך רב שמואל בר ססרטי א"ה אפי' חטין וחטין נמי לא דמאי קו' כיון דבריי' מיירי בנותן לשלוחו למחצית שכר ולא שינה אטו כל דיהיב עיסקא לחבריה אינו זוכה בחלקו עם המתעסק אלא עד דידע המוכר מי בעל העיסקא גם לפום מאי דמשני ליה שאני חטין וחטין משום דשליחותי' קעביד ור"ל דמכח המתעסק קא זכי ולא מהמוכר לא ידענא מי הזקיקנו לידיעת המוכר דליקני ליה ולא משום דזוכה ע"י מעותיו שנתן למתעסק כדין כל מתעסק ובעל העיס' דעלמא ואם נאמר דלפום מאי דמשני ר"א כאן לאכילה כאן לסחורה נייד מלפרשה בנותן לשלוחו מעות למחצית שכר אלא שליח גרידא בעלמא והשתא ניחא מאי דדייקנא דבלאכילה מאי עבידתיה דמתעסק ליטול היתרון אי לאו דשינה מחטין לשעורים:

וראיתי להרי"ף ז"ל שכתב וכיון דקי"ל כר"י חזינן אי לסחורה נתן לו בתורת שות' אם פיחתו פיחתו לשליח מפני שהוא משנה ואם הותירו הותירו לאמצע מצע וכו' ואע"ג דלר"י אפילו במידי דחזי לגופיה כגון צביעת בגדים וכסא וספסל ולאו לשחו' ס"ל דשינוי אינו קונה ואם השביחו השבח לבע"ה וכ"ש לסחורה דאפילו ר"מ מודה דאינו קונה דבהרווחא כל דהו ניחא ליה וכדמסיק רבינו הגדול ז"ל אלא משום דבעינן למימר אם בתורת שות' נתן לו וכו' ואם הותירו הותירו לאמצע דלא שייך חלוקה בריוח אלא במידי דקאי לסחורה ולא במידי דקאי לאכילה דודאי הכל לבעל המעות כמו גבי אומן כמדובר:

וכתב עוד ז"ל ואם לא נתן לו בתורת שותפות אלא לקנות בהם חטים לסחו' ולא יטול ממנה כלום אם פיחתו פיחתו לשליח מפני שהוא משנה ואם הותירו הותירו לבעל המעות וכן אם נתן לו המעות לקנות לו חטים לאכילה וקנה שעורים אם פיחתו פיחתו לשליח ואם הותירו הותירו לבעל המעות דלא אמרי' הותירו לאמצע אלא בשנתן לו מעות בתורת שותפות וכו' אבל שלא בתורת שות' בין לסחורה בין לאכילה אליבא דר"י חד דינא הוא אם הותירו הותירו לבעל המעות ואם פיחתו פיחתו לשליח וכן הלכתא עכ"ל ואי ק"ל דר"י אדר"י דאמר בכתו' הוסיפו לו א' יתירה הכל לשליח וה"ד אי בתורת שות' נתן לו' הכל לשליח הכל לאמצע מבעי ליה למימר ואי בתורת שליחות גרידא אדרב' איפכא מבע"ל למימר הכל לבעל המעות והרי"ף ז"ל פסק כר"י דאמר חולקים כדאפסיקא הלכתא התם וטעמא טעים הואיל ובאת הנאה לשליח ע"י בע"ה חולק עמו הבע"ה אלמא דאי לאו ה"ט מסתברא כר' יהודה דאמר הכל לשליח ואי משום דהכא משום דעת בע"ה אמטו להכי סבר ר' יהודה הכל לבעל המעות משום דסבר שינוי אינו קונה והו"ל כאלו אמ"ל בע"ה לקנות לו שעורים א"כ תק"ל טפי אמאי קאמר ר' יהודה התם הכל לשליח דאדרבה כיון שעשה שליחותו הכל לבע"ה כמ"ש הרי"ף ז"ל הכא. ע"כ נראה לע"ד דשאני נדון תוספתא דקמיירי במוכר דקייהיב מדעתיה מדה אחת יתירה דודאי לשם מתנה אכוון משו"ה ס"ל לר"י התם דהכל לשליח דאומדן דעת הוא שלא נתכוון להקנות אלא לזה שקנה ממנו כדי להרגילו לבא אצלו וכדכתי' ור' יוסי סבר נהי דאמרן דעתא הוא כדאמרת הא מיהא כיון דמטיא הנאה לשליח ע"י הבע"ה חולק עמו והכא ברווחא דיוקרא וזולא כיון דקי"ל כר"י דלא שאני לן בין לאכילה בין לסחורה שלא נתן לו בתורת שותפות כלל לבע"ה אלא דבשינה בדעת בעלים דאם פיחתו פיחתו לו וברייתא דקתני לאמצע מיירי כשנתן לו בתורת שותפות והא דלא ניחא ליה לתלמודא למימר דתרוייהו אליבא דר"י והא דקתני אם הותירו הותירו לו ר"ל לבע"ה וכשאינו שותף אלא שליח בעלמא ואידך מיירי בשות' ואם פיחתו פיחתו לו לשליח בין בשליח גרידא בין בשותפות משום דמשנה הוא מדעת בע"ה משום דהויא לצדדין דפיחתו לו קאי אשליח והותירו לו קאי אבע"ה וזה דוחק הוא משו"ה אוקמוה כפשטא ולשליח ולרבי יוחנן כר"מ ולר"א באכילה וכר"מ:

והנה בירושלמי מייתי דומיא דהנך ברייתות וכה תארו ת"ר הנותן מעות לשלוחו וכו' ותני חורן וכו' הותירו לאמצע מ"ט דרבי יודן דלא נתכוון המוכר לזכות אלא לבע"ה ולמה אינו חולק עמו שאסור ליהנות מחבירו מעתה אפילו אמר לו ליקח חטים ולקח חטים לא נתכוון מזכה לזכות אלא לבע"ה ובשעה שאמ"ל ליקח לו חטים ולקח לו שעורים לא נתכוון מוכר לזכות אלא ללוקח וקיים מה בידיה אמרינן שנייא בשעה שקיים שליחותו לא נתכוון המוכר לזכות לבע"ה לא קיים שליחותו. נתכוון לזכות ללוקח ולמה חולק עמו אמר הואיל ובאת הנאה מתחת ידו אף הוא חולק עמו ע"כ:

וראיתי במפרש תלת בבי וכדומה שהוא מהרמ"א ליב מפרש הירושלמי על סדר זרעים שכתב ליקח לו חטים למחצית שכר פיחתו לו לשליח וכן אם הותירו שהוסיף לו המוכר על מדתו שלקח ממנו הותירו לשליח ותניא חורן אם הותירו לשניהם. חציו לבע"ה וקשיין אהדדי ומ"ט דר"י דאמר חציו לשליח כיון דשינוי אינו קונה אמאי חציו לשליח לבע"ה הוא ומשני שלא נתכוון מוכר לזכות אלא ללוקח ה"ג וכן הוא בפ"ו דדמאי ה"נ ולמה חולק עמו ולמה בע"ה חולק עמו שאסור ליהנות מחבירו שאסור לשליח ליהנות מחבירו ע"י חבירו לכן חולק עמו ה"נ מעתה אם אמ"ל ליקח חטים ולקח חטים לא נתכוון המוכר לזכות אלא לבע"ה ובשעה שאמ"ל ליקח חטים ולקח שעורים לא נתכוון המוכר לזכות אלא ללוקח ויקיים מה שבידיה ויחזיק מה שבידו לבדו כשם שא"ל ליקח חטים ולקח חטים והותירו אין ללוקח כלום ה"נ וכו' דמ"ש כאן נחשב לאיסור וכאן לא נחשב לאיסור הואיל ובאת לו הנאה מתחת ידו של בע"ה רצונו הוא שיהא חולק עמו והוא הדרך הישר והטוב והוצרכתי להעתיק כל לשונו יען כי אינו בנמצא כ"כ ויש להרגיש לפי"ז דמיירי בנתנו למחצית שכר והוסיפו לו על מדתו וס"ל להירושלמי דתרוייהו אליבא דר"י מתניין וניחא ליה דהכל לשליח ולא ק"ל אלא אידך דקתני הותירו לאמצע ור"ל הכל לשליח מבעי ליה כדתניא אידך הותירו לשליח והדר קאמ' ומ"ט דר"י דאמר חציו לשליח כיון דשנוי אינו קונה הכל לבע"ה א"כ כ"ש דתק"ל אידך דקתני הכל לשליח כיון דשינוי אינו קונה הכל לבע"ה ועוד מאי דמשני שלא נתכוון המוכר לזכות אלא ללוקח ומשום שאסור ליהנות מחבירו דהיינו השליח ע"י בעל המעות ולכך חולק עמו א"כ היאך מתרצא אידך דקתני הותירו הותירו לשליח כיון דאסור ליהנות השליח מחבירו הבע"ה אכתי רומייא דברייתות לא מתרצא וכן כל מאי דשקיל וטרי הירושלמי בתר הכי א"א לאסוקי טעמא אמאי חולק בע"ה עם השליח כיון דלא נתכוון המוכר לזכות אלא ללוקח ולא מהדר לשנויי הך דקתני הותירו לשליח לכן נלע"ד לפרש שיטה זו דקמייתא ר"מ דאמר שינוי קונה ואידך כר"י דאמר שינוי אינו קונה ומהדר למתבע אולפן לדעת ר"י כיון דשינוי אינו קונה כולו לבע"ה הוא וכדמסיק ואזיל וכצ"ל הא ר"מ והא ר"י ומ"ט דר"י וכו' כנלע"ד לפירוש הרב ז"ל מיהו אכתי קשה דאמאי ק"ל לר"י דאמר שינוי קונה מ"ט חולק עמו כיון דהוא ז"ל מפרש לה בשנתן לו המעות למח"ש הרי הוא זוכה כשאר בעלי העסקות דעלמא ומאי משני שלא נתכוון המוכר לזכות אלא ללוקח מעתה כל מתעסק בשל אחרים אינו נותן הריוח לבעל העיסקא עד שידעו המוכרים שהוא שליח וכיוצא מיהו אי מהא ל"ק כיון דהוא ז"ל פי' דהותירו דקתני היינו שהוסיפו לו במדה שפיר תלינן בדעת מוכר למי נתכוון לזכות וגירסת הרב ז"ל שלא נתכוון המוכר לזכות אלא ללוקח היא ר"י גופיה דאמר התם בכתובות הכל לשליח אבל מאי דקאמר הכא דלשניהם משום שאסור ליהנות משל חבירו לפי"ז ק' דר"י אדר"י דאמאי התם לא חייש לאיסור והכא חייש וכ"ת הכא שאני ששינה מדעת בעלים משו"ה נחשב לאיסור משא"כ התם שלא שינה הא ודאי ליתא חדא דאין לחלק בכך ועוד מדמסיים בה מעתה אמ"ל ליקח חטים ולקח חטים לא נתכוון לזכות אלא לבע"ה וכו' דמי מצית אמרת דס"ל לר"י דהמותר לא נתכוון לזכות אלא לבע"ה והא אשכחן לר"י דאמר התם בכתו' דהוסיפו לו מדה א' יתירה דהכל לשליח כדאמ"ל שיקנה חטים וקנה חטים וקאמר דהכל לשליח אלמא דס"ל דלא נתכוון מוכר לזכות אלא ללוקח שהוא השליח ולפ"ד ז"ל כשאמ"ל ליקח חטים ולקח חטים הכל לבעל המעות והיינו בהוסיפו לו במדה כמו שפי' הוא ז"ל א"כ אפילו בדבר שיש לו קצבה סבר ר"י דהכל לבעל המעות ולפי"ז רבי יוסי דפליג אדר' יהודה התם בכתובות ואמר חולקים מ"ט כיון דלא נתכוון מוכר לזכות אלא לבעל המעות ועכ"ל דבהא פליגי דלר"י הוא הכל לשליח וכדאיתא התם בכתובות או הכל לבעל המעות כדקאמר בירוש' אבל לר"י ספוקי מספק"ל בדעתיה דמוכר אמטו להכי חולקים כמ"ש רש"י ז"ל שם איך שיהיה לא יכולתי להלום כוונת הירושלמי לפי פירוש הרב אשר דרכו נסתרה ממני:

וחזיתיה לה' שדה יהושע ז"ל שכתב אם פיחתו פיחתו לו לשליח וכו' ואם הותירו הותירו לו לבעל המעות שעשה שליחותו עכ"ל ולא הבינותי דבריו שכתב שעשה שליחותו והא אפכא תניא אמ"ל ליקח לו חטים ולקח לו שעורים ועוד אדרבה אשכחן לר"י דאמ' בעשה שליחותו הכל לשליח ולר' יוסי חולקים כדאיתא התם בכתו' ועוד מי הזקיקו להרב ז"ל דמוקי לה לצדדין קתני. וכתב עוד ותני חורן בנותן למח"ש מיירי האי ברייתא כדכתי' בשם הרי"ף ז"ל עכ"ל ומרוצת דבריו הוכח תוכיח דהאי ברייתא מיירי בנותן למחצית שכר אבל אידך דקתני הכל לבעל המעות מיירי בשליח שעשה שליחותו כמ"ש הוא ז"ל ולפי דבריו ז"ל תלמודא לא רמי ברייתות אהדדי אלא במסדר השמועות מאי דתני תנא גבי שליח ומאי דתני גבי שותפים אלא דלפ"ד לא אתייא הך ברייתא דקתני הכל לבע"המ לא כר"י ולא כר"י דלר"י הכל לשליח ולר' יוסי חולקים ואע"ג דאשכחן לר' יוסי דאמר הכל לבעל המעות התם בדבר שאין לו קצבה דאלת"ה תק"ל מדר' יוסי אדרבי יוסי כדאי' התם: וגריס הרב ז"ל מ"ט אר"י לא נתכוון המוכר אלא לבע"המ ופירש הרב ז"ל מ"ט דבשליח אם הותיר הותיר לבע"המ ומפני שלא נתכוון המוכר אלא לזכות לב"המ כל מוכר כך דעתו משו"ה אם הותירו הותירו לבע"המ עכ"ל וכבר נתבאר דלפי"ז האי תנא לא כר"י ולא כרבי יוסי דמייתי תלמודין בכתו': וגריס עוד הרב ז"ל מעתה אפילו אמ"ל ליקח חטים ולקח חטים לא נתכוון המוכר לזכות אלא לבע"המ ובשעה שאמ"ל ליקח חטים ולקח שעורים לא נתכוון מוכר לזכות אלא ללוקח ע"כ ופירש הרב כלומר כיון דטעמא הוי משום כוונת המוכר אדרבה אפכא מסתברא דהיכא דאמ"ל לקנות חטים ולקח חטים הכל יהיה לבע"ה דהא לא נתכוון מוכר לזכות אלא לבעל הממון ובשעה שאמ"ל ליקח חטים וקנה שעורים כיון דשינה קננהו בשינוי ולא נתכוון לזכות אלא ללוקח דהוי השתא בע"המ עכ"ל ולפי"ז תיבת אפילו אין לה מובן ועו"ק דמהיכא פשיטא ליה לתלמו' דהאי תנא סבר לה כר"מ דאמר שינוי קונה דילמא האי תנא סבר לה כר"י דאמר שינוי אינו קונה הילכך הותירו הותירו לבעל המעות דניחא טפי דקי"ל הלכה כר"י לגבי ר"מ וכדאוקמי לה בגמרין אלא דגמרין אהך דתניא הותירו לאמצע קאי וס"ל דשינוי אינו קונה ולפי שנתן לו למחצית שכר לפיכך חולק עמו כמ"ש התוס' והרי"ף ז"ל ע"ש. גם לא ידעתי למה הרב הרחיק את עדיו והביא משם שכתבוה בשם הרי"ף ז"ל דמיירי בנותן למח"ש ע"ש והדברים מפורשים ברש"י ותוס' והרי"ף ז"ל. ומסיק ר' נסא בשעה שקיים שליחותו נתכוון המוכר לזכות לבע"ה לא קיים שליחותו נתכוון המוכר לזכות ללוקח ולמה חולק עמו הואיל ובאה הנאה ע"י אף הוא חולק עמו ע"כ ופירש הרב ז"ל דרבי נסא מקיים דברי הראשו' דאמ' מעתה וכו' בשעה שקיים שליחו' וכו' נתכוון המוכר לזכות לבע"ה ולא ללוקח דלא קנה בשינוי שהרי קיים שליחותו לא קיים שליחותו נתכוון לזכות ללוקח ששינה לעצמו בשינוי זה ששינה שהרי לא קיים שליחו' ולמה חולק עמו כשקיים שליחותו חטים וחטים כיון שלא נתכוון המוכר לזכות אלא לבע"המ ומשני כיון שבאת לו הנאה ע"י וכו' עכ"ל את מוצא שדעת הירוש' בחטים וחטים שראוי להיות הכל לבע"ה ויהיב טעמא הואיל ובאת הנאה לבע"ה ע"י שליח לכך השליח חולק עם הבע"ה וה"ט דר' יוסי דאמר חולקים ודוק בלשון הרי"ף והרא"ש ז"ל שהוא ממש לישנא דירוש' כדמותו בצלמו ודבר ה' בפיהו אמת. גם מ"ש רש"י ז"ל דלא ידעינן למי נתכוון המוכר ליתן יסודתו בהררי קדש דלפום הירושלמי ס"ל להך תנא דברייתא דכשקיים שליחותו נתכוון לזכות לבע"ה ולר' יהודה התם פשיטא דלא נתכוון אלא לשליח הקונה ממנו ולר' יוסי לא פסיקא לן בדעתיה אם לשליח נתכוון לזכות וכדאמר מר ר' יהודה בגמרין או הכל לבע"ה וכדקאמר בירוש' וכיון דספקא הוי אמטו להכי חולקים בע"המ והשליח זהו דעת רש"י לפום סוגיית הירוש': ובצפיתינו צפינו להירוש' פ"ז דדמאי משנה י"ב אהא דתנן התם ע"ה שאמר לחבר קח לי אגודת ירק א' גלוסקן א' לוקח סתם פטור וכו' אתמר עלה מתני' דרבי יוסי דתני הלוקח סתם צריך לעשר מה אנן קיימין אם בשאמ"ל צא וקח לי שלוחו הוא צא ולקח לך שלו הן לא כי אנן קיימין בסתם רבי יהודה אמר לא נתכוון המוכר לזכות אלא לשליח ר' יוסי אומר לא נתכוון המוכר לזכות אלא לבע"המ לפיכך אם נתן אחת יתירה ר' יהודה או' של לוקח ר"י אומר של שניהם מחליפא שיטתיה דר' יוסי תמן הוא אומר לא נתכוון המוכר לזכות אלא לבע"ה וכאן את אמרת הכין כאן ע"י מעותיו של זה ובא ע"י רגליו של זה חולקים ע"כ. וז"ל מוהר"א ליב ז"ל ה"ג בתוספתא הלוקח וכו' א"צ לעשר דברי ר"י ר' יהודה אומר צריך לעשר מ"ט דר' יהודה שלוחו הוא שלו הן ומ"ט דר' יהודה הרי המוכר נותן לבע"ה דמאי ומ"ט א"צ לעשר החבר קודם שיתנהו לע"ה אינו אלא כי אנן קיימין בסתם א"כ ש"מ דמתני' ר' יוסי היא אלא ללוקח וכיון דזכה בו החבר חייב לעשר קודם שיתנהו לע"ה לבעל המעות לפי שהמעות שלו והוא של ע"ה והחבר אינו אלא שלוחו לפיכך א"צ לעשר קודם שיתנהו לע"ה לפיכך וכו' סיועא דתוספ' היא אבל תיבת לפיכך מוסיף הש"ס ואינה בתוספתא מיחלפא שיטתיה דר' יוסי למה אמר של שניהם שהרי הוא לא נתכוון לזכות אלא לבע"המ ע"י מעות וכו' ע"י מעות המכירה והבאת השליחות נתן א' יתירה לפי שתרוייהו גרמו לזה המקח לפיכך חולקים אבל באמת עיקר המכירה לבעל המעות עכ"ל ולפי"ז ר' יוסי דאמר חולקים בידע מוכר שהוא שליח וכדכתי' בעניו' בדעת רש"י דכתובות ונראה דרש"י ז"ל מפרש דה"ק הירושלמי לפי שתרוייהו גרמו לזה המקח ולא בריר לן בדעת המוכר להיכן דעתו נוטה טפי להוסיף אחת יתירה אם לבעל המעות ע"י מעותיו או לשליח ע"י רגליו אמטו להכי חולקים ויפה כתב הר"ן ז"ל שאם המוכר גלה דעתיה למי יחפוץ ליתן לבעל המעות או לשליח את אשר יאמר כי הוא זה שומעין אליו ולפ"ד הרי"ף והרא"ש ז"ל ה"ק הירוש' דלפום דינא סבר ר' יוסי דלא נתכוון אלא לבע"המ ולמה אמר כאן חולקים דעל ידי רגליו באה הנאה לב"המ וכדאמר הירושלמי בפ' הגוזל ומציאה מצאתי במה שנחלקו רש"י והרי"ף ז"ל בטעמא דחולקים בע"ה ושליח כן הוא בירושלמי בפ"י דב"ק וע"ש במפרשיו:

תוכן העניינים

ספר משכנות הרועים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה