אור ברסלב
ספר משכנות הרועים שי"ן › אות קיב

ספר משכנות הרועים· רבי עוזיאל אלחאייק

שי"ן · אות קיב

אות קיא

שותפים ראובן ושמ' שוחפים בעסק מש"ומ ומצא אחד מהם מציאה הרי היא לעצמו ולא מבעייא בשות' כה"ג אלא אפילו שות' שאינן חלוקים בעיסתן מוצא המציאה זכה במציאתו וכן מתבאר מדברי רבינו ז"ל בפ"ט מה' נחלות דין ז' שכתב וז"ל אחד מן האחים וכו' ואמר שלי הם וכו' או מציאה מצאתי וכו' עליו להביא ראיה וכו' בד"א באחים וכו' שאינם חלוקי' בעיסתן וכו' עכ"ל ופסקו מרן סי' ס"ב ע"ש הרי שלך לפניך אע"פי שהאחים שותפים בתפיסת הבית אם מצא א' מהם מציאה היא לעצמו והילך לשון הירוש' בפ' מ"ש משנה ה' דא"ר אמי בן שנרא' חלוק בחיי אביו מה שסיגל סיגל לעצמו כהדא חד בר נש אתעבד ספר בעו אחוי מפלג עמיה אתא עובדא קומי ר' אמי אמר כך אנו אומרים אדם שמצא מציאה אחיו חולקים עמו חד ב"נ נפק לשליחותא בעא אחוי למפלג עמו אתא עובדא קומי רבי אמי אמר כך אנו אומרים אדם שיצא ללסטאה אחיו חולקים עמו ע"ש ובודאי מיירי כשהיו עדיין שותפים בתפיסת חבית דאם חלקו השותפות אטו בשופטני עסקי' דאמר ליה אחוה למפלג עמיה אלא לאו בשלא חלקו ואפי"ה מתמה ר' אמי דלענין מציאה דאינה באה מכח השותפות אין לזרים אתו ואכל הלה וחדי ואין לומר דשאני התם דמיירי בבן שנראה חלוק בחיו אביו דר"ל שאינו סמוך על שלחן אביו כמו שפירש הר' שדה יהושע ז"ל שם ע"ש ואמילתיה דר' אמי דאמר הכי מייתי עלה הנך עובדי דאתו לקמיה אמטו להכי מתמה שפיר דכיון דחלוק משלחן אביו דמציאה שלו אבל באחין שאינן חלוקים. בעסתן איכא למימר דהמציאה לאמצע ומנ"ל לרבינו לומר דהמציאה לעצמן אפי' באין חלוקים בעיסתן הא ליתא דהא דחלוק בעסתו אהני ליה למה שסגל בחיי אביו לעצמו אבל לענין מציאה ושליחות מ"ל חלוק מ"ל אינו חלוק ועיקר טעמא דר' אמי כמ"ש הרב המפרש הירוש' דתלתא בבי וז"ל ש"מ כל מה שהוא משתכר שלא ע"י הנכסים של אביהם אינו לאמצע עכ"ל: וראיתי להרב פני משה ז"ל בפירוש הירושלמי שכתב וז"ל אתעבד ספר סופר ורצו אחיו לחלוק עמו שמחמת אביהם בא לו מלאכה זו שהוציא עליו ללמדו אומנות זו עכ"ל ולא ידעתי מה יענו שפתי צדיק בהך עובדא דנפק לשליחותא דמייתי התם דאם הוציא עליו אביהם ללמדו לצאת לשליחות. ועוד לפי דבריו ז"ל מאי מתמה ר' אמי אדם שמצא מציאה וכו' דשאני מלאכת סופר שבאה לו ע"י שהוציא עליו אביהם ללמדו אומנות זו ובמ"ד ר' אמי דנפק ללסטאה וכו' פי' המפרש ג' בבי כי כמו שהלסטיס בחזקת סכנה להרוג או ליהרג כן היוצא לדרך בחזקת סכנה זו עכ"ל והרב פני משה ז"ל פירש להפריז בדבר אמר כן עכ"ל ובהגהות המרדכי בפ' חזקת כ' וז"ל בירושלמי דב"ב איתא ור"ח הביאו בפי' האחין שיצא א' מהם ללסטאות או לגנוב חולקים עכ"ל דבר תימה הוא דבירושלמי קאמר רבי אמי אתמוהי קא מתמה כדכתי' ואם נפשך לומר בניחותא קאמר ק"ט דר' אמי קאמר מה שסגל סגל לעצמו ומייתי עלה הנך עובדי דדן ידין ר' אמי בהוראתו דלעצמו סגל וכדכתי' וצריך לדחוק בניחותא לפי שעדיין הם שותפים בתפיסת הבית ודקאמר כהדא ר"ל דאיכא עובדא אחרינא דאח לחלוק ואל תתמה על החפץ דהתם בירושלמי מי משנה אהא דתנן התם האחין השותפים שנפל אחד מהם לאומנות המלך בע"ה נוטלים לאמצע מייתי עלה כהדא דר"ן ב"ש בר נחמן נתפס לכולי אתא עובדא קומי ר' אמי אין אית בנכסוי דבר נחמן שנתפס לא ינתן מנכסיו ואם לאו ינתן לו מנכסיו ופי' הרמב"ן ז"ל סי' כ"א שתפס המלך את העשירים שיתנו לו וכו' ע"ש. וקאמר כהדא ר"ל כמו דאמרי' לענין הרווחה ה"ה נמי לענין פסידא כמ"ש ה' פני משה ה"נ דכוותה אע"ג דיש לחלק ולפי"ז חלוק על סברת הרמב"ם ז"ל בפי' הירוש' ונ"מ לענין דינא וכדכתיבנא:

כתב עוד המרדכי שם מכאן יש ללמוד על שני אנשים שיצאו לשוק וראה אחד ארנקי מונח בבית הגוי וגנבו שיש לו לחלוק עם חבירו עכ"ל ולא ידענא מהיכא גמיר לה דהירושלמי מיירי באחים שהם שות' בתפיסת הבית אבל בשני אנשים דעלמא שיצאו לשוק מאיזה טעם יזכה לחלוק עם הגנב ואם שותפים היו כבר העיקר חסר מהספר. שוב מצאתי בהג"מיי פ"ה מה' שותפין אות ד' שהביא הוראה זו וכתב בה שני בני אדם שהיו שותפים שיצאו לשוק וכו' וצריך להגיה כן בדברי המרדכי ובהג"מיי שם מביא לשון הירוש' שהביאו רבינו חננאל כמ"ש במרדכי:

וכתב עוד המרדכי ובעיטור כתב וז"ל תשובה אם נתפס אחד מהשותפים עם הפרקמטיא אין על חבירו כלום דאחריות גופו לא קבל וכו' ותו גרסי' האחין השותפין שנפל אחד לאומנות כהדא דבר נחמן נתפס לבולי וכו' ואם לאו ינתן לאמצע ודוקא דאתנו אהדדי אבל מסתמא כגון אחי ושותפי כל אחד ואחר מהם לעצמו וכו' ואיתא בירושלמי חד בר נש אתעבד ספר וכו' אדם שמצא מציאה אחיו חולקים עמו אדם שיצא ללסטאות חולקים אחיו עמו בתמיהה עכ"ל וזו היא שיטת רבינו בפירוש הירושלמי וכדכתי' אבל מ"ש כהך דבר נחמן ודוקא דאתנו אהדדי לא ידענא מ"ט דכיון דמחמת עושר בית אביו אמאי מפסיד משלו בדלא אתנו אהדדי וכ"כ הרמב"ם בפ"ט מה' נחלות דין ו' מהירוש' דבר נחמן ומפרש ליה כפירוש הרמב"ן ז"ל והעיטור ולא הצריך להיות תנאי בדבר. שו"ר להרב העיטור בדין שיתוף דף כ"ו ע"א וע"ב דאייתי פלוגתא דרבוותא בלשון הירו' הלזה דאיכא מ"ד בניחותא ואיכא מ"ד בתמיהה ולהבין מ"ש ודוקא דאתנו אהדדי וכו' נלע"ד דקאי אמאי דאייתי התם פלוגתא דשותפי שהטילו לכיס זה מנה וזה מנה התנו ביניהם שכל מה שיזמינו להם מן השמים בין במציאה בין בכל דבר איכא פלוגתא ביני רבוותא איכא מ"ד דלא מהני תנאה במציאה וכיוצא בה דדבר שלב"ל ואיכא מ"ד דמהני וכתב הרב החסיד טעמא דכל אחד נעשה שכיר ופועל לחבירו ודמיא להא דאמרינן ששכרו ללקט מציאות עכ"ל והדר מייתי תשו' רבינו קולונימוס ז"ל דאיתא התם במרדכי גם הביא הצרפתים שהביא המרדכי משם רבינו אליה מלונדריס ע"ש והדר מסיק למילתיה דבשות' שהתנו במציאה דמהני וקאמר דדוקא דאתנו אהדדי ור"ל כמו שנתבאר אבל מסתמא כגון סתם אחים השות' כל אחד ואחד המציאות לעצמו וה"נ בירושלמי א"ר אמי בן שנראה חלוק וכו' וכך אנו אומרים לשון התמיהה בגמרא דירושלמי כדאי' בגמרא דערלה וכו' ובמס' משקין וכו' ובמס' ביצה וכו' עכ"ל כנלע"ד המשך דבריו ז"ל. וכתב עוד ובעל מתיבות מייתי ליה בהאי לישנא ירוש' אדם שמצא מציאה אחיו חולקים עמו אדם שיצא ללסטים אחיו חולקים עמו ובירוש' באריסות דבר זיזא מהו דיימרון דרדקייא לרברביא נחלוק עמכון יכולין למימר להו מציאה אשכחן ש"מ מציאתן לעצמן עד ששתפו בתנאי ולהאי לישנא דקא' כהדא איכא לפרושה בן שנראה חלוק בחיי אביו כגון שסגל לעצמו בחיי אביו והיה סמוך על שלחן אביו ולא תבעו אביו בחייו מה שסגל לעצמו סגל דאזלי' בתר אומדנא מדלא תבעיה כהדה חד בר נש אתעבר ספר בחיי אביו ולא היה אביו תובעו כלום אתא קומי ר' אמי אמר וכי אדם שמצא מציאה בחיי אביו ולא תבעו אביו חלקי ובי מחול וכן מי שיצא בלסטאות ומצא מציאה בידוע שאביו לא נתרצה בכך ומחל וכן מי שהוא תגרא דסמך ומרויח לעצמו ולא תבע ממנו האב כלום מה שסגל סגל לעצמו והרי הוא כאלו נתן לו במתנה ואין האחין חולקים עכ"ל נלע"ד משום דק"ל לדעת בעל מתיבות דס"ל חולקין וגמר למילתיה מהך דירושלמי איך אפשר להולמו חדא דכך אנו אומרים האמור בירושלמי לשון אתמיהה כמו שהוכיח מערלה ומשקין וביצה ועוד דהירושלמי קאמר מה שסגל סגל לעצמו ועלה מייתי בהדא וכו' ובדוקיין אהא מפרש ליה דהכל בחיי האב ותבעוהו האחין אחרי מות האב אהא מתמה שפיר מי שמצא מציאה בחיי אביו ולא תבעו אביו יכולין אחיו לתבוע אותו וכן מי שהוא תגרא דסמך ומרויח לעצמו וכו' לשון מגומגם וצריך לתקנו והוא חוזר למאי דאמרי' בירוש' בן שנראה חלוק בחיי אביו פי' דעביד תגרא וסחורתא בחיי אביו ומרויח וכו' ומהכא גמר בעל מתיבות דדוקא משום שכבר מצא המציאה בחיי האב ולא תבעו דהו"ל כמו שנתן לו במתנה משו"ה אין האחים חולקים אבל אם היו שותפים חולקים אמור מעתה דכלהו רבוותא מודו דל' הירושלמי בלשון אתמהה קאמר אלא מ"ד כפשוטו דקיימי הנך עובדי לאחר מיתת אביהם ואפ"ה מתמה ר' אמי אדם שמצא מציאה חולקים אחיו עמו ש"מ דאין השות' והאחין נוטלים חלק במציאה וזהו דרך דעת רבינו ז"ל ואחריו נמשך מרן בש"ע כמדובר ומה גם דהירושלמי דמייתי העיטור גבי אריסי דבר זיזא דקאמר יכולין למימר להו מציאה אשכחן והוא כלשון רבינו ואיכא מ"ד דהשותפים והאחים חולקים במציאה והירושלמי מיירי במה שהרויח בחיי אביו ומינה דלאחר מיתת האב זוכין האחים במציאת אחיהם:

ומעתה אני תמיה על מור"ם ז"ל דבסימן ס"ב שתיק רב ולא אמר ולא מידי ש"מ מודה הוא לסברת מרן ז"ל דהמציאה לעצמו באחין שעדיין לא חלקו ואלו בסי' קמ"ו סי"ב פסיק ותני וכן אם גנב או גזל השותף צריך לחלוק עם חבירו עכ"ל ואני טרם אחל"ה לדבר אמרתי בלבי יצא עת"ק מאי דכתי' בעניו' גירסא דינקותא ואנכי לא ידעתי במאי עסקי' ואי בהודיעו קודם שגנב שגנב והו"ל כשלוחו הא קי"ל אין שליח לדב"ע ואי בשלא הודיעו במה זכה חבירו ואת"ל זיכה לו הא אמרינן בעלמא בהיתרא ניחא ליה דליקני באסורא סורא לא ניחא ליה דליקני ועוד דלשון צריך לא משמע הכי ובמרובה דע"ח רמינן בריי' דקתני השותפין שגנבו חייבין לאידך דקתני פטורים ומוקמינן להך דקתני חייבים שטבח מדעת חבירו דקי"ל בטבח ומכר יש שליח לדב"ע ע"ש בפירש"י ז"ל וא"ל דבשעת גניבה מיירי שגנבוה שניהם כאחד דבגניבה אין שלד"ע. איברא דראיתי לו ז"ל בפ"ק דמציעא דף ח' שפירש גבי שותפים שגנבו חייבים דמיירי שהא' הוציאה לדעתו ולדעת חבירו וכו' עכ"ל ולא ידעתי מה יושיענו זה וכבר תמהו עליו התוס' שם מזה ופירשו הם ז"ל שהוציאוה שניהם ע"ש ובמקובצת לשם ובמקו' לפרק מרובה שם נמצאת אומר שאפילו לדעת רש"י ז"ל לא זכה השותף האחר אלא כשהוציאה השותף לדעתו ולדעת חבירו אבל בלא"ה אין שלד"ע ועוד ק' דעד דב"ד מהדרי לחייב השותף ליתן בגניבה לחבריה לימרו ליה זיל אהדר גניבה למרה ואת"ל דמיירי מור"ם בנתייאשו הבעלים אכתי בעמוד והחזר הגנבה והגזלה קאי כמ"ש בטוש"ע סי' שנ"ג ע"ש וא"נ מיירי בגניבת וגזל גוי אכתי לא איפרוק דדעת מרן בש"ע סי' שמ"ח ושמ"ט דתרוייהו מדאוריי' ואע"ג דדעת מרן בא"הע סי' כ"ח דאינם אלא מדרבנן ע"ש מ"מ לא הו"ל לפסוק כאן הלכתא פסיקתא כיון דדעת מרן חלוק עליו בזה:

שו"ר שורש דבר זה מקור נפתח בהגהמ"יי פ"ה מה' שותפים דין ד' ושם כ' למ"ד ז"ל דארנקי של גוי היה ע"ש ועדיין הלב מהסס דסו"ס א"נ סבר כר"ש שהביא הג"מיי דגניבת גוי אסורה מדרבנן דוקא הלא התייר ה' הגדול מוהרימ"ט ז"ל בחי' בר"פ האיש מקדש עלה ונסתפק אי אמרינן באיסור דרבנן אין שליח לד"ע ע"ש ועיין להרב כנ"הג בח"מ סימן עק"ב בהג"הט אות כ"ו ולרבין חסידא בקו' ארעא דרבנן אות ח' סי' ג' מה שהאריך בזה ומ"ש אצלי בס"ד הלא הוא כמוס עמדי ואנן בדידן דגרירנא בתריה דמרן ז"ל בש"ע והוא ז"ל סבר דגניבח וגזל הגוי אסור מן התורה וקי"ל אין שלד"ע לא זכה השותף בכלום ממה שגנב חבירו:

וראיתי למרן ז"ל בב"י סוף סימן קע"ז שהביא תשובת הרשב"א בשותף שאמר לחבירו גנוב וכל נזק שיגיע לך אשלם לך פטור דאין זה שלוחו לדבר עבירה ובמה יתחייב לו ואע"פי שנהנה מאותה גניבה פטור דמצי אמ"ל בהתירא ניחא לי דנקני באיסורא לא ניחא לי כדא' בר"פ אין בין המודר עכ"ל וצל"ד אי בדאמ"ל גנוב לישראל תפ"ל דהחזרה בעי וכדכתי' ואי בדאמ"ל גנוב משל גוי וס"ל דגניבת הגוי אינה אלא מדרבנן א"כ תפשוט מינה דס"ל להרשב"א דאפי' באיסור דרבנן אמרינן אין שלד"ע. ואנכי לא ידעתי כיון דקאמר אין שלד"ע במה זכה חבירו וכ"ש דמסיים בה בהתירא ניחא לי באיסורא לא ניחא לי והוא נהנה ממעשה דאיסורא והסמ"ע ז"ל שם כ' דפטור מחלק חבירו דוקא אבל חלקו שנהנה חייב וכמ"ש בסי' קע"ו סי"ב ושלזה כיון מור"ם שכ' וע"ל סי' קע"ו עכ"ל אמור מעתה דלדעת הסמ"ע דמרן ז"ל מודה לדברי מור"ם וזה אי אפשר ונראה דהא לק"מ דמור"ם ס"ל אפי' בלא התנה זכה בחלקו בגניבה ומרן ז"ל שם בב"י חלק על סברא זו וניחא ליה בס' הרב העיטור ז"ל כמ"ש שם בסי' קע"ו מחודשים לה אכל הכא דאמ"ל גנוב הו"ל כהתנו לחלוק דמודה מרן דזכה כמ"ש שם בב"י אלא דאכתי ק' דא"נ הוציא הגניבה לדעתו ולדעת חבירו דזכה חבירו כדעת רש"י אכתי תק"ל דאין שלד"ע וכמ"ש הרשב"א ז"ל גופיה ונלע"ד דהרשב"א ז"ל לא קאמר שחייב ליתן לו אלא דעסיק לענין פיטור תשלומי הנזק וקאמר אע"פי שנהנה ר"ל דחבריה מדעתיה יהיב ליה אפי"ה פטור ואינו משלם אלא לפי מה שנהנה וכעת אין לי פנאי להאריך כי ספרי וכלי מלחמתי אין אתי עד לכתי לעיר תונס יע"א בע"ה ע"כ מההעתק:

והנה בעת"ה ת"ל נדפסו ש"ות הרשב"א ז"ל ח"ר ושם בסי' ב' שאול נשאל בראובן ושמעון שנשתתפו שכל מה שירויחו או יפסידו במלאכתן או בסחו' יהיה לאמצע והלך ראובן וגנב חפץ א' והגיעו נזק בדבר הזה ותובע לשמ' שיתן לו חלקו ושמעון משיב דאינו חייב ליתן לו כלום דאין שליח לדבר עבי' והשיב הרב ז"ל דשמעון פטור מכמה טעמים חדא דמסתמא לא נשתתפו לגניבות וגזלנות דלא נעשה זה חבר לאיש משחית ועוד בפי' אמר למלא' ולסחורה ועוד אפילו אמר ליה לך וכל מה שיגיע לך נזק אשלם לך פטור דאין שליח לד"ע ובמה יתחייב לו ואע"פי שנהנה מאותה גניבה פטו' וכו' כמ"ש בב"י וכבר הביאותיהו אליך ויש לחקור בטענת שמעון דפטר עצמו משום דאין שלד"ע אע"פי שראובן מעצמו ומאליו עמד וגנב וחשיב ליה שליח ואין שליח לד"ע והיינו כדעת רבינו שמחה שה שהביאו הרא"ש והמרדכי בפרק הגוזל והביאו הרב ב"י בריש סי' קע"ח דהשותפין הרי הם כשלוחין ע"ש והוסיף בה מדיליה דאפילו עשאו לראובן שליח אפי"ה פטור כיון דאין שליח לד"ע נמצאת אתה אומר דדעת הרשב"א ז"ל דגניבה וגזילה אינה בכלל השותפות ולא זכה בה חבירו וכפשט הירושלמי וכדעת העיטור:

וראיתי למרן בב"י סימן קע"ו מחודשים ל"ה שהביא משם הג"מיי דבגניבה חולקים לשיטת הרשב"א עכ"ל וכתב ע"ז מרן ז"ל ורשב"א מפרש כבעל מתיבות שהביא העיטור שמפרשם שם בניחותא עכ"ל. ולענ"ד אחה"ר אין גם א' שיפרש הירושלמי כמו שהכריח העיטור אלא דמפרש ליה דקאי על מה שהרויח בחיי אביו כמו שנאמר ולפי"ז רשב"א שהביא הגה"מיי אינו הרשב"א דהרשב"א הכא גלי דעתיה דס"ל דאין גניבה וגזלה נכללים בכלל סתם השות' ועכ"ל לדעתו דהירוש' כפי' העיטור כדכתי' ואולם לא אוכל להתאפק לדעת השואל דפשי' ליה דבגניבה וגזלה לא זכה השותף האחר דאין שלד"ע א"כ ר' אמי מאי קא מהדר ליה אדם שיצא בלסטאות אחיו חולקים עמו דמאי קו' שאני התם משום דאין שלד"ע אבל בשכר שליחות מה איסור יש וכ"ש לדעת האומ' שהוא בניחותא דק' טפי דאיך זכה אחיו בליסטאות כיון דאין שלד"ע ונראה דהרשב"א ז"ל לא חש ליה לדברי השואל שכתב כן תדע דכתב דפטור מכמה טעמי ולא כתב לטעם השואל אלא במה שחידש עוד דאפילו אמר ליה צא וגנוב אתי עלה מטעם דאין שלד"ע למימרא דלא חשיב שליחא דידיה ע"י השותף אלא דא"ל צא גנוב דבכ"הג ודאי שלוחו הוי דאין שלד"ע:

וראיתי להרב תורת חיים ח"א סי' טו"ב שנשאל לבאר דברי הגהות מימו' הללו מדקאמר בגמרא דף קמ"ד אחד מן האחין שמינהו גבאי או וכו' אם מחמת עצמו לעצמו ופירשב"ם ז"ל מחמת עצמו מחמת חריפותו וחשיבותו ולרשב"א קשה דמי עדיף ממי שיצא לליסטיס או שמצא מציאה דחולקים עכ"ל ונלע"ד דמציאה כדי נסבה דבשלמא לסטאות מלתא יתרתא היא ועדיפא מבא מחמת חריפותו וחשיבותו אלא מציאה מאי היא אין חכמה ולא חשיבות אלא אשגרת לשון בעלמא נקטיה ולפי מה שתירץ הרב ז"ל דרשב"א מפרש כפירוש הרמב"ן ע"ש א"כ רשב"ם ס"ל כדעת המתיבות ורשב"א כיון דלא עדיף חריפותו וחשיבותא בותא שיוצא לגנוב ומציאה ומה שהק' עוד מהך דירושלמי דקאמר יכולין למימר מציאה אשכחן זו היא שק' לענ"ד כמדו' גם מה שהק' מהא דתנן הניח בהם גדולים וקטנים והשביחו השבח לאמצע וחי' הרב ז"ל דרשב"א ובעל מתיבות ס"ל כדעת הרמב"ם ז"ל ובגירסתו ע"ש ולא ידעתי לפ"ז מה יענה לס' הרמב"ם ז"ל דס"ל דהמציאה לעצמו כמ"ש שם ותק"ל משבח ששבחו הנכסים שהוא לאמצע וכדק"ל איהו ז"ל מפשטא דמתני' לרשב"א ובעל המתיבות ומה שהק' עוד הרב ז"ל ע"ד הרשב"א ובעל המתיבות דמפרשי הירושלמי בניחותא דהא בגמ' אמרי' דוקא לאומנות המלך שנפל מחמת אביו ואף אם נדחוק דהתם מיירי דאתעביד סופר למלך וכו' עכ"ל ולפ"ד ז"ל גם הך עובדא דשליחותא נמי מיירי בשליחות המלך שהוא ממונה על השליחות וקשה לשמוע והאמת הוא דבירוש' מייתי תוספתא שנויה בגוונא אחריתי לענין אם הפסד ע"ש בהרב שדה יהושע ז"ל הא מיהא הקו' במקומה עומדת דא"נ הירוש' לית ליה האי גירסא בתוספ' וגריס לה באנפא אחרינא הא ודאי לענין דינא נקטינן בגמרין דבשאר אומנות הוא לעצמו וממילא מציאה ולסטיאות לעצמו והיכי גמרי רבנן מהירוש' דאמר חולקים מה שהוא נגד תלמוד דידן דהירושלמי דס"ל דאפילו בשאר אומנות שאינם של מלך חולקים ה"נ מציאה ולסטיאות ולגמרין דסבר דשאר אומנות לעצמו דכוותה מציאה ולסטיאות לעצמו וכבר נתעוררתי בעניותי בזה ולא אשכחנא לה פתרי עד שמצאתי בשיירי המקו' לבתרא אשר נדפסו בסוף חידושי הרמ"ה ז"ל שכתב משם הראב"ד ז"ל וז"ל ואם ישאל השואל דא"כ דמשום שותפות הוא ואפילו בא מכח עצמו מ"ש אומנות המלך משאר אומניות הלא שותפים הם לכל דבר ואפילו במציאתם איכא למימר רבותא קאמר דאפילו אומנות המלך שהוא כמו שררה אל משא המלך והיינו אומרים שיחלוק להם המלכות אתא למימר שיחלוק הריוח והפסד וכו' ע"ש שהאריך:

גם אשו"ר לרב"א במקו' שהביא משם רבינו יונה ז"ל שכתב כדעת שאר הפוסקים דדוקא לאומנות המלך אבל בשאר אומניות לעצמו ואח"ך והירושלמי יש לפרשו עכ"ל הרי שנתעורר בדברי הירושלמי הלזה ולא זכינו לאור פירושו ז"ל ולמ"ש דדוקא באומנות המלך אבל שאר אומניות לעצמו הביא ראיה משבח ששבחו נכסים מחמת עצמן ע"ש והיינו הא דק"ל לשואל שהביא ה' מוהרח"ש ז"ל שם:

עוד כתב רבינו יונה ז"ל שם דאומנות המלך אצטריך ליה דלא תימא מלתא דלא שכיחא היא וכו' ע"ש שהאריך ותכלית דבריו כדברי הראב"ד ז"ל ולפ"ד ז"ל נוחים דברי הירושלמי דאפי' בשאר אומניות לאמצע ואפשר שע"ז סמך וכתב והירושלמי יש לפרשו ותכלית דברי הראב"ד ורבינו יונה ז"ל הוא שאם השותפות הוא ע"ז האופן שבכל מה שירויחו הוא לאמצע גם המציאה בכלל היתה ולסטיאות וכל מידי דאית ביה רווחא אבל שות' דעלמא לא ע"ש בדבריהם. ואם נאמר דבעל מתיבות ורשב"א שכ' שהיו שות' ר"ל שות' גמורה בכל מיני רווחא אתי כמין חומר כדעת הראב"ד ורבינו יונה ז"ל כמו שנאמר והראב"ד מוקי להך ירושלמי כשאינם שותפים אלא בתפיסת הבית וכל אחד ואחד אוכל משלו ויש לו עסק בפ"ע משו"ה קאמר ר' אמי אדם שמצא מציאה וכו' ע"ש אבל אם היו האחין השות' בכל מכל כל וכן אם היו שותפים דעלמא שותפי כ"הג אפילו בלא אחין מציאתם לאמצע ולשון הגה"מיי מהירוש' לא משמע הכי ואם יפרשו הירוש' כמ"ש הרב העיטור ז"ל דהנך עובדי בחיי האב והתביעה לאחר מיתת האב ומינה דאי הוו הנך עובדי לאח"מ הוה קאמר להו ר' אמי דיחלוקו כמו במציאה וכדכתי' ור"ל שהם היו שותפים בכל וכדכתי' גם זה אינו במשמעות דבריהם ז"ל:

תבנא לדיננא זו היא שקשה על מור"ם ז"ל כיון דבירושלמי מדמו מציאה לגניבה אמאי בסי' ס"ב שתק והודה למרן דהמציאה לעצמו ובסימן קע"ז פסיק ותני דאם גנב או גזל השותף חייב ליתן לחבירו וראיתי להש"ך ז"ל שם שכתב שדין זה אינו נראה בעיניו וכו' עכ"ל ואני תמיה על מור"ם ז"ל דבסימן קע"ז ס"א גבי אומנות המלך כתב וז"ל וכל זה באחין השותפים עדיין בנכסי אביהם אבל חלקו לא טור בשם רבינו יונה עכ"ל דר"ל דבעינן תרתי וכדמסיים בה וי"א דה"ה בשותפים אחרים אם נטל א' וכו' עכ"ל וטעמא רבה איכא וכמ"ש מרן בב"י משם תשובת הרמב"ן ז"ל והביאה ר"מ רבקש א"כ איך סתם בסימן קע"ו דגניבה וגזלה בכלל השותפות. וע"ק דמדברי מרן בש"ע נראה דאפילו קנו בקנין להיות שות' במציאה וגנבה לא מהני מידי שהרי פסק בש"ע סימן קע"ו ס"ג דהאומנים שנשתתפו במלאכ' אפי' קנו מידן אין כאן שותפות כלל שאין אדם מקנה דבר שלב"ל ואפילו במה שהרויחו כבר כמו שהוכיח הש"ך ז"ל ומור"ם ז"ל הביא דעת הראב"ד ז"ל דיכולין להקנות זה לזה אפילו בדבר שלא בא לעולם ע"ש ולפ"ז הרמב"ם ומר"ן בש"ע דס"ל דאינו יכול להקנות ז"לז דבר שלב"ל במלאכת האומנים דהוי דבר שלב"ל משו"ה פסקו דבמציאה אינם חולקים כמ"ש ר"ב ומור"ם ז"ל דכתב לס' הראב"ד דיכולים להקנות ז"לז דבר שלב"ל ה"נ דיכולים להקנות ז"לז מציאה וגניבה דחייב לחלוק השותף עם חבירו וע"ק דהו"ל לבאר דמיירי בשקנו מידם להקנות זה לזה אפילו במציאה וגניבה שו"ר להט"ז ז"ל שכתב ע"ד מור"ם ז"ל דאדלעיל קאי דמיירי בשות' אפילו במציאה וכו' ע"ע ועיין בסמ"ע סקמ"ב ע"ש וכל זה הוא לדעת מור"ם שהביא דעת הראב"ד ז"ל דיכולים להקנות ז"לז בדבר שלב"ל וכבר כתבתי דאין זה דעת מרן בש"ע. ועוד ק' דמור"ם ז"ל בסי' קע"ז כתב עוד וי"א דוקא לאומנות המלך אבל לאומנות אחרת לעצמו עכ"ל ולפ"ז כ"ש גניבה ומציאה ואיך סתם לן דגניבה וגזילה בכלל השות' באופן שהגהה זו תמוהה בעיני אלא דוקא אם הם שותפים שאינם מחשבין זה עם זה בהוצאתם וכמ"ש הראב"ד ורבינו יונה ז"ל גם מציאה וגזל וכל מידי דאית ביה דררא דממונא ומתקרי נכסי הוא לאמצע השות' אבל בלא"ה אפילו האחין השות' כממון תפיסת הבית אם כל אחד יכתוב בפנקס מה שהוציא בהוצאות עצמו ומשלימין זה לזה במותר כל רווחא דאתי ליה במציאה וגניבה וכיוצא כל אחד זוכה לעצמו ואין לאחיו עמו כלום ושאר פרטי דין זה כתבתי בס"ד במערכת אות אלף מדין אחים ועיין לה' כנ"הג בהג"הט אות ח"י וכהגהב"י אות קע"א וקע"ו וקצר במקום שאמרו להאריך ע"ש:

תוכן העניינים

ספר משכנות הרועים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה