ספר משכנות הרועים· רבי עוזיאל אלחאייק
שי"ן · אות לו
שבועה קי"ל דאין מחייבין. שבועה דאורייתא או היסת ואפי' חרם אלא בטענה שאם יודה יתחייב ממון כמ"ש בטוש"ע סי' פ"ז סכ"ה וכתב ה"ה בפ"א מה' טוען דין ט"ו דזה ברור ואין צריך לראיה והכנ"הג שם אות נ"ח בהג"הט עלה ונסתפק בדבר שאם יודה לא יתחייב ממון אבל צריך לקבל עליו מי שפרע כגון אם מכר לו מטלטלי והלה לא משך שאם היה מודה היה צריך לקבל מי שפרע וא"א לו לישמט ממנו אלא באיסור אם הוי מכלל אם יודה לא יתחייב ממון ולא ישבע ואע"פי שא"א לו לישמט ממנו אלא באיסור או"ד כיון דא"א לו לישמט ממנו אלא באיסור הוי בכלל שאם יודה לו יתחייב ממון וצריך לישבע עכ"ל וכצ"ל ושורש ספק זה הוא מהרב של"הג ז"ל כמו שציין הכנ"הג ז"ל והנה מאי דפשיטא ליה להרב ז"ל דקבלת מ"ש הוי איסור נראה דשמיע ליה ממאי דאפליגו אביי ורבא בהזהב דף מ"ח דלאביי. מודועי מודעינן ליה אבל מילט לא לייטינן דכתיב ונשיא בעמך לא תאור ולרבא מילט נמי לייטינן קרי כאן בעושה מעשה עמך והאי אינו עושה מעשה עמך דכתי' שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ואביי אע"ג דבעלמא דריש בעושה מעשה עמך הכא לא שמיע ליה דחשיב אינו עושה מ"ע למילט ליה ואפילו שלא לנוכח לדעת הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' מכירה ועיין ברש"י ובתו' ובמקוב' לשם וכיון דלרבא דהלכתא כוותיה קרי ביה אין עושה מעשה עמך ומילט לייטינן פשיטא דאיסורא קעביד ונראה שתוכן הענין הוא שראובן מודה שקבל משמעון המעות אלא שטוען שלא קבלם על מכירת המטלטלים שלא מכר לו כלל ואינם אצלו אלא בתורת פקדון וכיוצא או שמסר לו המעות על דמי המטלטלים אלא שעדיין לא נגמר ביניהם שוויי המטלטלים ושמעון אומר שכבר נגמר המקח וקבל מעות על המטלטלין דהשתא אם יודה ראובן לדברי שמעון חייב לקבל עליו מ"ש אהא מספקא ליה שפיר וצדד למפשט בעיין והדלת סגר אחריו והניח הדבר בצ"ע ע"ש. ואיכא למידק דה' של"הג ז"ל גופיה ברפ"ק דמציעא כתב וז"ל ומדברי הגהת הרא"ש ז"ל כאן פ"ק דמציעא מוכח דאע"ג דקי"ל בעלמא דבדברים אינו נגמר המקח מ"מ לאחר שנתקנה שבועת היסת אם ראובן טוען לשמעון אתה עשית המסחר עמי על כלי פ' ומכרתו לי והלה כופר אע"פי שהכלי ביד שמעון ואם היה אומר שמעון אני חוזר בי פטור מכלום עכשו שכופר מצי להשביעו היסת עכ"ל ולפ"ד ז"ל הללו מאי מספקא ליה התם ואע"פי שהש"ך ז"ל רס"י ר"ד וסימן רכ"ב פליג ע"ד השל"הג ז"ל דמציעא ע"ע הא מיהא. לדידיה דהשל"הג ק"ט:
ועתה אמת אגיד כי ה"ן ספ"ק בידי מי שנשבע שלא למכור חפץ פ' וד' מור"ם ז"ל בח"מ סי' כ"ח דאם עבר ומכר המקח קיים ע"ש וטען ראובן ששמ' הנשבע מכר לו אותו החפץ ונתן לו דמים אלא שעדין לא משך ושמעון טוען שלא מכר לו והדמים אצלו בתורת פקדון שאם יודה לדברי ראובן שמכר לו אלא דאהדורי קמהדר ביה אמרי' בעלמא דבעי לקבולי עליה מ"ש הכא בנ"ד מאי מי אמרי' כיון דלא מצי' למילט ולמימר יפרע ממי שאינו עומד בדבורו דאדרבה כשעובר בדבורו דא תברתיה דקעבר אמימרא דרחמנא לא תשא ומינה כי אכפריה וטען לא מכרתי הרי הוא מקיים לשבועתיה ולא רמינן עליה שבועה שלא מכר דלא מחזקינן ליה ברשיעא דעבר ומכר ואע"ג דמטי הפסידא לחבריה או"ד לא פלוג רבנן בתקנתייהו דבכל קנין מעות החוזר בו צריך לקבל מ"ש:
וראיתי להרא"ש ז"ל בתשו' כלל יו"ד ס"ב שנשאל במי שנשבע לאשתו שלא יצא מאצלה אלא ברשותה ויצא וטען שהיא נתנה לו רשות לצאת והיא כופרת והשיב דבדבר שבינו לבין יוצרו הוא נאמן ומסיים בה והכא לא שייך לחייבו שבועה שהרי כבר נשבע שלא יצא כ"א ברשותה והוא אומר שהיא פוטרתו ואם הוא משקר הרי הוא עבר על שבועתו שאין שבועה חלה על שבועה עכ"ל ודע דמ"ש ואין שבועה חלה על שבועה לשון מושאל הוא דאין זה בסוג אין שבועה חלה על שבועה מודעת זאת אלא כלומר אין חלות חיוב שבועה על דבר שעיקרו בשבועה וה' לחם רב סי' פ' דקדק בזה ולא הונח לו ע"ע ולענ"ד נראה כדכתי':
חזי הוית לרבו של הרא"ש ז"ל הרב מהר"ם ב"ב ז"ל בתשו' הארוכות סי' תתקס"ו שאול נשאל במי שטען על חבירו שמכר לו קרקע בתקיעת כף ויש לו עד אחד והלה כופר אי מחייבי' ליה שבועה או לא והשיב אע"פי שיש עד אחד שמעיד שהיתה תקיעת כף אחרי שראובן מכחיש את העד ואומר על כ"וכ תקעתי בפי נאמן וא"צ להשבע להכחיש את העד שהרי התקיעת כף היא השבועה ואין שבועה אחר שבועה ואע"פי שריב"ם העוד על ר"י בן ר"י ז"ל שהיה מוציא ממון ע"י תקיעת כף ה"מ כשיש עדים שמודה שתקע לו כפו ואינו חפץ לקיים וכו' ואע"ג. דאמרינן כל מקום ששנים מחייבים אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה ואלו אמרו לו שניים תקעת כפך לקיים המכירה א"כ היו כופין אותו לקיים המכירה א"כ ע"י עד אחד יחייב אותו שבועה הא ליתא דכללא דכ"מ לא שייך אלא במלתא של ממון שלא נשבע עליו כבר אבל היכא שנשבע עליו כבר אין שבועה חלה על שבועה תדע וכו' ותשו' הגאונים מועתקת לכם ומוכחא כדברי' וכו' עכ"ל ותשו' הגאונים שכתב מהר"ם ז"ל היא לרבי' האיי גאון ורבינו שרירא גאון והיא ל"ו נדפס"ה בס' הפרדס דכ"ה ע"ב ובתוך דברי תשו' הלזו כתב לאמר ועוד אין משביעין למי שלא באו ב' עדים להעידו אלא על טענת ממון אבל דבר שלא יתחייב בו ממון אלא נדוי או מלקות אם לא באו שני עדים פטור דאמר קרא כי הוא זה פירוש דבר של ממון אם טוענו ממון והוא כופר בו וכו' ואם יש עד א' משביעין אותו שבועת התורה אבל קם הוא לשבועה להכחיש העד וכו' עש"ב הא למדת דהרא"ש ז"ל בשיטת רבו מהר"ם ז"ל אמרה למלתיה דאין משביעין שבועה על דבר שהוא מחוייב בו מכח שבועה שכבר נשבע ויתבאר שמ"ש אין שבועה חלה על שבועה הוא לשון מושאל ולשון מוהר"ם ז"ל אין שבועה על שבועה הוא אין שבועה אחר שבועה הן הנה היו דברי הרא"ש ז"ל וכדכתי' ומ"ש מהר"ם ז"ל שבתשו' הגאונים מוכיחים כדברינו ולא כתב בפשיטות כדברינו משום דהגאונים מיירי בנחשד בדבר האיסור דלית ביה משום דררא דממונא כלל משא"כ לנדונו של מהר"ם דמיירי במקח וממכר דדררא דממונא הוא אלא דגמר מניה דאין שבועה אחר שבועה אלא דאכתי איכא לעיוני דמהר"ם ז"ל שני ליה בין תקיעת כף לשבועת היסת דבשבועת היסת ס"ל דבעי למנקט חפצא ע"ש כמו שביאר שם וכ"כ הג"מיי משמו בפי"א מהלכות שבועות וכמ"ש מר"ן בב"י ס"סי פ"ז ואלו הרא"ש תלמידו ז"ל פסק בריש פרק שבועת הדיינים כדברי הגאונים דס"ל דשבועת היסת לא בעי נקיטת חפץ ואחריו נמשך הטור סימן פ"ז סכ"ב אמנם במאי דפליגי בשבועה דלהבא רבוותא דאיכא מ"ד דלא אלימא למפטר ודעת מהר"ם ז"ל בתשו' הלזו הוכח תוכיח דלא שני ליה בין שבועה דלעבר לשבועה דלהבא אלא דס"ל אידי ואידי חד שיעורא בהא הרא"ש ז"ל נמי הכי ס"ל כמ"ש הטור רי"סי צ"ב ואכמ"ל: תבנא לדיננא למפשט בעיין בנשבע שלא למכור ושכנגדו טוען שמכר לו וקבל המעות מדמי החפץ דפשיטא לענ"ד דאין משביעין אותו שאם מודה נמצא שעבר על שבועתו ואין משביעין לאדם שעבר כמו שמפורש בתשו' הגאונים ומהר"ם והרא"ש ז"ל הנאמרים באמת ואע"פי שיש לצדד ולומר דשאני הפא שאם יודה ואינו רוצה לקבל מ"ש ויתחייב ממון לקיים המקח אע"ג דמלקא לקי אשבועתיה הא מיהא סרך דררא דממונא אבל בנדון הגאונים והרא"ש ז"ל אם יודה לא יתחייב אלא מלקות ושאר עונשים ונדון מהר"ם נמי אם יודה יתחייב לקיים שבועה דתקיעת כף כיון דכפריה אין שבועה חלה על שבועה מ"מ האמת יורה דרכו:
וראיתי להריב"ש ז"ל בסי' מש"ר אר"י נעשה שוא"ל במי שטען על חבירו שמכר לו יין שבקנקנים ושלשבע הקונה שביום פלוני יתן לו המעות על שיעלה ביין ועבר הזמן המוגבל ולא קיים דבורו והלה טוען שאינו זוכר מהשבועה אם משביעין אותו שאינו יודע וכאותה שאמרו מנה הלויתיך והלה אומר איני יודע דנשבע שאינו יודע לא והשיב כיון שכבר עבר הזמן אינו חייב לקיים המקח אע"פי שעבר על השבועה כמ"ש הרשב"א ואפילו לדעת הרא"ש דס"ל דעדין גודא דשבועה שדי עלויה בנ"ד מודה שאין משביעין אותו לפי שאין כאן תביעת ממון שאף אם יודה שנשבע אין מחייבים אותו לשלם שאין כאן חיוב המכירה אלא שהב"ד מנדין אותו עד שיקיים שבועתו וזה אינו נקרא תביעת ממון להשביעו עליה וכו' עכ"ל דעת עליון בדעת הנך רבוותא דאפילו במלתא דשייכא לסרך ממונא כיון דאין עיקר קיום הקנין אלא מכח השבועה או התקיעת כף לכי טעין למפטר נפשיה לבטל המקח מהימן. וראיתי להמש"ל ז"ל בפ"א מה' טוען שכ' ע"ד הריב"ש ז"ל הללו ואין נראה כן מדברי הרא"ש ז"ל שכ' על א' שנשבע לאשתו שלא יצאי אלא ברשותה וכו' וא"א כדברי הריב"ש ז"ל דאפילו הרא"ש ז"ל מודה כאן שאין משביעין אותו תפ"ל דכיון דאפי' אם יודה אינו חייב ממון לפיכך לא ישבע אלא ודאי כדאמרן עכ"ל ולא ירדתי לסו"ד ז"ל דודאי הרא"ש והריב"ש ז"ל בחדא שיטה קיימי אלא משום דבהך דנשבע לאשתו ליכא שום לתא דדררא דממונא לגמרי אמטו להכי נקט נפשי' בקצי'רי דאין שבועה חלה על שבועה דמידי הוא טעמא דאין שבועה על שבועה דכיון דמושבע ועומד הוא לא מחזקינן ליה דעבר אשבועתיה ורחמנא אמר כי הוא זה דהיינו לענין ממון כמ"ש בתשו' הגאונים ז"ל וכללא הוא כל היכא דאיכא דררא דממונא מודה הרא"ש ז"ל דרמינן עליה שבועה וכדברי הריב"ש ז"ל ואי ליכא דררא דממונא לא רמינן עליה השבועה מכל הני מלי דכתי' נלע"ד דאפילו אם יודה הנשבע שלא למכור שעבר ומכר ורצה לחזור בו אין צריך לקבל מי שפרע דאיך מצינן למילט מי שאינו עומד בדבורו ואריה רביע אכתפיה ואע"פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר מ"ש הגר מביא ואינו קורא לפי שאינו יכול לומר אשר נתת לאבותינו בותינו כן נראה לע"ד הקצרה:
ולענין ספקו של ה' שלטי הגבורים נראה דכיון דאינו מחייב אלא מ"ש דהיינו מילט לייטינן הו"ל כמחוייב נדוי או שמתא בהודאתו שכתבו הגאונים שאם כפר לא משביעינן ליה ה"נ דכוותה ואם נפשך לחלק שאני התם דכי מודה נמי אין עליו אלא נדוי או שמתא אבל הכא איכא למימר דאי מודה הוא פריש מלטותא דמי שפרע וגומר בדעתו לקיים המקח מ"מ דעתי הקלושה נוטה דאין משביעין אותו וזו הלכה העלה הרב האורים שם בסי' פ"ז סקס"ד ע"ש:
וראיתי לה' בית אברהם ז"ל דפשט לבעיא זו מדברי הריב"ש ז"ל הניתנים למעלה וכ' וז"ל ובנדון הריב"ש ז"ל אם היה מודה היה צריך לקבל מי שפרע ונשמט ממנו באיסור ואפי"ה כתב הרב דכיון דאם יודה אין כאן חיוב ממון א"צ לישבע עכ"ל ואחר המחי' רבה לא השגיח בדברי השואל שכתב ואין בינינו לא קנין ולא מעות וכו' גם הריב"ש כתב שאין שם שום קנין וחזר ושנאה כמה זמנין שאין החיוב אלא מחמת השבועה שאו יודה ואו הב"ד כופין אותו לקיים שבועתו ע"ש ומ"ש עוד הרב ז"ל לתרץ קו' המש"ל ודקדוק הרב לחם רב ז"ל כדוקיין עין רואה שדבריו ז"ל קשה להולמן ואין להאריך. וכעת מצאתי להרב מוהר"א ששון ז"ל סי' ע"ד ריש ע"ב שפי' דברי הרא"ש ז"ל כדכ' ות"ל: