ספר משכנות הרועים· רבי עוזיאל אלחאייק
שי"ן · אות כה
שאלה ראובן השיא בנו הגדול ודר עמו במחיצתו מפתו יאכל וכו' ולעולם לא זזה ידו של הבן מתחת יד האב וכו' וכעת הן בעון פגעה מד"הד בבן ההוא וחל"ש וחזר הדין ויפגע גם בבת שהניח אחריו וכראות אלמנת הבן כי אין לה עוד על מי לסמוך בבית של חמיה ותלך האשה ושבה אל בית אביה והוליכה בידה תכשיטי זהב וכסף משובצים באבנים טובות יקרות אמנם בכדי נדונייתה לא היה ספק בידה להוליכם עמה כי רבים הם ומנכרא מלתא וכשתבעה כתובתה ליטול נדונייתה אמר לה חמיה נתון תתן את התכשיטין אשר לקחת ותען ותאמר לו הלא אתם נתתם לי במתנה כששלחת לי אלח"נא כמנהג וראו כל עמי הארץ אשר שמעו שמעך לאמר הלא זה הדבר אשר אני שולח לכלתי ויען האב ויאמר לה הלא כל הארץ לפניך כך עושים בני לוי"ה לכבד את כלותיהן ובניהם לכבוד ולתפארת ולעולם אין מתכוין שום אחד מהם לשם מתנה ומה גם כי מה כחי כי אוכל לך סך כזה ק"ק מחבוב החוש יכחיש זה ונשאלתי לחוות דעתי שחה לעפר קל'ה כמות שהיא ואשאלה מאת הנותן לאדם דעת ינחני במעגלי צדק תורת אמת ושלא ש אכשל בדבר הלכה אכי"ר:
זאת אשיב אף ע"ג דקי"ל בעלמא דברים העשויי' להשכיר ולהשאיל אין בהם חזקה אלא כל זמן שמביא עדים שהם של המערער וערים שראו בידו של מחזיק אפי' שהם בידו כמה שנים הרי זה נשבע המערער היסת ונוטל כליו כמ"ש בטור ש"ע סי' ע"ב וקל"ג ע"ש. הן אמת כי בחפצים של כסף וזהב הם מסתמא דמלתא אין דרכם להשאיל ולהשכיר וכן נראה מדברי הת"הד סי' של"ה שכתב וז"ל והואיל והחפצים של כסף וזהב הן סתמא דמלתא אין דרכם להשכיר ולהשאיל וכו' עכ"ל דעת הרב ז"ל כיון דאין דרכם להשכיר ולהשאיל חזר הדין להיות נשבע המחזיק בהם וזוכה בהם ולעומת זה ה' מוהרי"ט ז"ל בח"א סי' קל"ח כ' וז"ל הכא שאני דחפצי זהב וכסף שהם תכשיטי אורחא דאשה משלפא ומחוייא כדאמרינן בפ' במה אשה ובירושלמי וכו' והו"ל כדברים העשויים להשכיר. ולהשאיל דקיימי בחזקת מרייהו קמא וכו' עכ"ל ולכאורה רבנן בהדייהו אך שומא היתה בלבי כי אין מדרך ה' ז"ל לחלוק על פוסק מפורסם ושמועותיו שגורות בפיו ולא ישא את שמותם על שפתיו ורב השלם תלמידו הרב כנ"הג בסי' קל"ג אות ח' בהגהב"י כתב דמא"ח ומא"ח ול"פ דהת"הד מיירי בחפצים שאינם תכשיט בהנהו קאמר דאין דרכם להשאיל וה' מוהרי"מט ז"ל מיירי בחפצים שהם תכשיט ע"ש. והנה מאי דאבעי ליה לה' למשכוני נפשיה למימר ואולי אינו אלא לאוקומא למלתא דהת"הד ז"ל בחפצים שאינם תכשיט אבל הרב מוהרימ"ט ז"ל בפירושא אתמר שהם תכשיט וחיליה מהא דאמר אורחא דאתתא דמשלפא ומחוייא והתם בתכשיט קאמר וזה פשוט וראיתי להרב נאמן שמואל שקרא ערער ע"ד ה' כנ"הג כי לא ישרו בעיניו באמור אליו שה' מוהרימ"ט לא החליט הדבר לדונם דברים העשויים להשאיל אלא כדברים קאמר ע"ד כאלמנה ולא אלמנה ממש ולאו מילתא פסיקתא קאמר הרב וכו' ע"ש אהמ"ר אין בזה כדי לדחות דברי הכנ"הג ז"ל ומאי דדייק בלישניה דה' מוהרימ"ט שכ' כדברים ולא דברים אחה"ר אין דיוקו עולה יפה אלא כלפי מה שהביא ראיה מהך דמשלפא ומחוייא דלא לענין עשויים להשאיל קאמ' הכא ה' והוו כדברי' העשויי' להשאיל וגם ראיתי לה' כרם שלמה ח"מ סי' ע"א דק"ך ע"ג דסמיך ואזיל אכתפיה דה' כנ"הג עש"ב והדין דין אמת וזו הלכ' העלה להוציא מן היתומים ע"ש מיהו אנן בדידן מנהג פשוט לשאול ולהשאיל תכשיטי זהב וכסף לכל באי שער העיר ולא זו בלבד אלא אפילו עשירים כ"כ שואלים קטנים וגדולים וכבר הרשב"א בתשו' והביאה בס' ב"י בסי' ע"ב וז"ל כתב הרשב"א מסורת היא בידינו שבדברי אלו הולכים אחר המנהג של כל מקום ומקום כל שנהגו להשאיל כיוצא בהם וכו' באותו מקום וכו' דרך זה לשאול וזה להשאיל וכו' לפי מה שיראה הדיין וכו' עכ"ל ומלתא בדנא פשיטא כביעתא בכותחא שהמנהג פשוט לשאול ולהשאיל האמנם אלם צדק שאין כל הדברים הללו אמורים אלא בשאר אינשי דעלמא אבל האב הנותן לכלתו ולבנו צריך חיקור דין והסברא נותנת דאבא לגבי ברא ביום חתונתו וביום שמחת לבו לשם מתנה אכוון ואע"ג דלא גלי דעתיה אומדנא דמוכח דלשם מתנה גמורה גמר ויהיב ודמות ראיה מהא דאמרי' בפ' מ"ש דקמ"ד המשיא בנו גדול בבית קנאו וכן כלי תשמישו ואע"ג דלא אמר ולא מידי ופסקו אותה כל הפוסקים כמ"ש בטוש"ע א"הע סי' נ"ט ע"ש ה"נ דכוותה כיון דבנו הגדול הוא ושמחתו מרובה אע"ג דיהיב בסתמא אמדינן דעתיה דלמתנה גמורה אכוון אע"ג דהיא גופה אמרי' עלה כהלכתא בלא טעמא וא"כ הבו דלא לוסיף עלה דדוקא בית לדור בו וכלי תשמיש הבית דשייכי לבית דלא סגי בלא"ה וע"ש בדברי התו' בד"ה כהלכתא וכו' אבל תכשיטי זהב וכסף היקרי' לא אמרינן דעתיה דלשם מתנה אכוון ואדרבא ממה שלא יחד לו בית לדור בו בפ"ע ולא כלי תשמישי הבית מדלית ליה בית א"כ אדרבא נימא איפכא דחשי' כמאן דגלי דעתיה דלא ניחא ליה לאקנויי לבריה כלום וראיתי לה' המבי"ט ז"ל ח"א סי' ס"ט שכתב וז"ל ועל הסבלונות ששלח לה קודם הנישואין וטען האב דהכל מתנ' לבתו והאבי החתן השיב שהכל היו שלו והלוה אותם לבנו עד שתבא כלתו לביתו וכו' נראה דלאו כמיניה לו' דלא נתנם אלא דרך הלואה אפי' היו שלו דדעתו של אדם קרוב' אצל בנו ומרוב שמחתו בו גמר ומקני ליה באמיר' בלא קנין ואע"ג דלא אמר הכי אלא בבנו הגדול ותנאי טובא אחריתי היינו לקנות באמירה לחודיה אבל בנתינ' ממש בלא"ה גמר ומקני בלא שום תנאי מרוב שמחתו אצל בנו דדעתו קרובה לו וכ"ש דהוו נישואין א' א"כ לא מהימן לומר שפי' לבנו שדרך הלואה נתנם לו כיון שידע ששלחם לו בלי שום תנאי ומדעתו ורצונו נשתלחו לה מביתו וכו' ואפי' לפי האמת שפירש לבנו כך כיון שידע שבנו שלחם לה אם היה לו דין או תביעה אינה אלא עם בנו ולא עם כלתו עכ"ל דעת שפתי הרב ז"ל ברור מללו שאעפ"י שהאב פרו'ש מרובה שבדרך הלואה נתנם לבנו כיון שהכלה נשתלחו לה בסתם כי לא פורש ילך האב אצל הבן ויתבע ממנו שוויין:
גם אשו"ר לה' אדמת קדש ז"ל סי' ל"ז שנשאל מעין שאלת ה' המבי"ט ז"ל והביא תשו' הרב ז"ל ותלה לה כיפי וזו הלכה העלה כתורת משה ספרא רבא דישר' ז"ל איברא דחזיתיה להריב"ש ז"ל בסי' ש"א דרי"ד ע"ב שכ' וז"ל אבל החתן הנותן סבלונות זהב וכסף לכלה להתנאות בהם בין שנתן לה בשעת הנישואין בין קודם לכן בעודה בבית אביה אין זה מתנה גמורה ואע"פי שנתן והכריז זה נתן החתן לכלה אין הכונה למתנה גמורה דהא קי"ל וכו' והטעם הוא משום דלאו למתנה גמורה אכוון אלא להתנאות בהן בין בעודה בבית אביה בין לאחר שבאה לבית בעלה וכו' וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל וכו' מבואר מדבריו שהסבלונות שאינם של מאכל ומשקה אינם מתנה אלא לנוי וכו' וכן כשנותן בשעת נשואין הדבר ידוע שאין עושין למתנה גמורה אלא להתקשט ולהתנאות בהן וגם לפעמים וכו' מי שאין לו נותן כלים שאולין ומחזירן לבעלים אחר הנשואין וגם לפעמים שולחין קודם אירוסין שאין שם אלא שידוכין לבד ואומ' ומכריזין שנותן החתן לכלה וכו' ומעולם לא שמענו מי שפקפקו בדבר לומר שלא יהיו שמין תכשיט זהב וכסף עכ"ל הן אמת כי נדון הריב"ש ז"ל שבא להשיב על דברי האומ' שזכתה בתכשיט הכלה ואין שמין לה אותם התכשיטים בכלל נכסי כתובתה היטב חרה לו ויקם עדות דלעולם לא פקפק אדם בזה אלא דהוי נכסי הבעל ואם לא תמצא ידה די סכי כתו' תגבה מאותם התכשי' אבל כשהאב נותן לבנו לשלוח לכלתו אפשר דמודה הרב לדעת הרב המבי"ט ז"ל דדעתו של אדם קרובה אצל בנו וזכה בהן הבן ואם טוען בפי' אמ"ל לשם הלואה לבד ולא לשם מתנה ליזיל ולשתעי דינא בהדי בנו אם היה עודנו קיים ולא עם כלתו וכמ"ש ה' המבי"ט ז"ל ושאפילו יודה הבן דלשם הלואה מסרם לו אביו שאין בהודאתו כלום כיון שחב לאשתו זאת כמ"ש ה' המבי"ט ז"ל שם חדא דאפושי פלוגתא ביני רבנן לא מפשינן ועוד דלעולם ה' המבי"ט ז"ל מחבב דברי הריב"ש ז"ל הנאמרים באמת וא"כ איך יעלה על הדעת שלא חשש לדבריו וחלק עליו בהעלם עין וגם הרב המבי"ט ז"ל לא קאמר שזכתה הכלה לבד מנכסי כתובתה כמ"ש הריב"ש ז"ל ולקמן יתבאר בס"ד:
ועדין נשאר לנו לברר דא"נ אמרינן כס' הרב המבי"ט ז"ל דדעתו של אדם הקרובה אצל בנו ולמתנה. גמו' איכוון היינו כשנתן התכשיט האב ליד בנו זכה הבן במשיכה וקנאו בא' מדרכי הקניה גם בנדון ה' אדמת קדש נדונו היה שבשעת השידוכין התנה אבי הכלה עם האב לתת לבתו תכשי' כ"וך א"כ אע"פי שלא מסר ליד הבן הרי הוא מתכוין להשלים תנאו ומסתייע מדברי הרב המבי"ט ז"ל דכי היכי דבנתן האב ליד בנו זכה הבן דאמדי' דעתיה דלשם מתנה איכוון ונתן לו ה"נ במתנה לשלוח לכלתו וקיים תנאו אמרי' ביה נמי אומדן דעת הוא שגמר ויהיב לבנו יחידו וכך מתברר מדבריו הראשונות שכת':
המורם מזה לנ"ד דכיון שלא פירש את דבריו לא בשעת החיוב שנתחייב לפני קרובי הכלה וכו' ע"ש אתי עלה מתשו' ה' המבי"ט ז"ל שאפי' טוען האב כך אינו נאמן והיינו משום שכבר נתחייב אמרינן אומדן דעת הוא דבמתנה הוא והשתא אהדורי קמהדר ביה והראיה שהיו מונחין בארגז שלה ואחר מיתת הבן עמד ונטלם כמו שסיים הרב ז"ל מפי מגידי אמת ע"ש אבל בנ"ד שלא נתחייב בתכשיטים הללו ולא מסרם ליד בנו במה זכה הבן לזכות בהם כלתו וגדולה מזו מצאתי לה' מוהרשד"ם ז"ל ח"מ סי' שמ"ב ביעקב שקנה תכשיט לשם בנו שמעון והיה מוסר אותם ביד כנו והיה מקבל אותם מידו והיה מניחם בארגז שלו המיוחדת לו בבית אביו ונסתפק הרב לומר לא קנה הבן יען הארגז שלו היה מונח בבית אביו והו"ל כליו של קונה בבית המוכר דלא קנה עד דאמר לוה זיל קני ואי לא אמ"ל לא קנה ופשיטא דקנה דמסתמא אינו מקפיד על מקו' הארגז דדעתו של אדם קרובה אצל בנו כהך דמזכה לעובר דידיה דקנה מה"ט ע"ש. מבואר מדבריו שהאב קנאם לשם בנו ומסרס לידו והניחם ברשותו בארגז שלו ולא חסריה אלא זיל קני אפי"ה אי לאו מטעם דדע' של אדם קרובה אצל בנו הו"א דלא קני ומינה דבנ"ד דשלח התכשיטים לכלתו מסתמא מאין הרגלים שיזכה בהם הבן לשתגבה אותם האלמנה מפאת סכי כתובתה ובחא"ה סי' קפ"א נשאל במי. שהשיא את בנו הגדול ונתן לו בית דירה וכלי תשמיש ותכשיטי זהב וכסף וחזר האב לסוף עשר שנים בעת נסיעתו מן העולם וצוה שיחלקו האחין כל אשר ימצא בבית בנו והבן טוען כיון שלעולם לא דיבר עליהם אביו א"כ נתונים נתונים המה לו מאביו והשיב כל שלא אמר שנתנם לו בפי' לא קנאם דתכשי' אינו בכלל בית ודאי אם היה אומר הבן שאביו אמ"ל בלשון מתנה פשיטא שיהיה נאמן בשבועתו אבל מן הסתם ל"ק ועוד דאמרינן בגמרא דהאי מלתא כהלכתא בלא טעמא השכל נותן תפסת מועט תפסת ע"ש הא למדת דאעפ"י שהבן קנה בית וכלי תשמיש מדין המשיא את בנו הגדול והתכשיטין הללו הם ברשותו עשרה שנים ואפי"ה פסיק ותני כל שלא טען הבן שנתנם לו במתנה בפירוש לא קנה והכא בנ"ד שהבן דר עם אביו בביתו ולא טען שאמ"ל אביו בפי' דבמתנה נתנם לו במה זכה הבן לגבות סכי כתו' מתכשי' הללו:
וכעת ראיתי להרב פני משה ז"ל סי' מ"ח שהביא תשו' הרב המבי"ט ז"ל אשר הובאת לך ומר ס"ל דלא סמכי' אהך אומדנא וחשיב להנך תכשיטים כשאר דברים העשוים להשאיל ע"ש שהאריך אלא שבנדונו היה האב מוחזק בהם כמ"ש בשאלה ומה גם דהאב מוחזק בהם וכו' וכן מתבאר מדברי תשו' ע"ע ולקמן יתבאר בס"ד ואע"פי שה' פמ"א ז"ל סימן ס"ב ורבו ה' מוהר"ח הכהן ז"ל ואחריהם נמשך הרב בית דוד בח"מ סי' תכ"א מהספר זכו לבן ה"ד בתכשיט הרי מפורש יוצא בדבריהם שמ"ש הרב מוהרשד"ם ז"ל שיתן בפירוש הכוונה שהיה שם מתנה מיד האב לידו או לכלתו וכו' ע"ש וכ"ה שם בדף קי"ח ע"ג ע"ש אבל בנ"ד דחס"ר משום יד נראה דלא זכה הבן וכ"ש שהרב דבר משה ז"ל בח"ב סי' ע"ג השיג על דבריהם והרבה להשיב והשיאן לדעתו ע"ש שהאריך ועוד אומדנא דמוכחא דהאי אב לאו גברא דאמיד ליתן לבנו במתנה סך קרוב לק"ק מחבוב ואין שולחין מתנה כזו אלא אחד מעיר ושנים ממשפחה גלוי וידוע לכל באי שער העיר הזאת נעמ"י יע"א ועוד בה כי יש לו בן אחר ואחזוקי גברי דעברי אמצוה דרבנן הם אמרו לא תהוי באעבורי אחסנתא אפי' מברא בישא לברא טבא ואפילו דאיכא למ"ד ה"ד במתנת שכ"מ אבל בבריא לא כבר אותביה מההיא דפרק נערה דף ד"ן וכמו שהארכתי במ"א ואומדנא זו היא העולה ברא"ש כמו שכ' מוהריב"ל ז"ל בח"ג סי' צ"ג והרב מוהרשד"ם ז"ל בח"מ סי' של"ז בסו"ד ע"ש ועיין עוד בתשו' הרא"ש ז"ל כלל פ"ה סימן ג' ובתשו' ה' מוהרש"ח ז"ל סימן ט"ו וכן בקדש חזיתי לה' מגן גבורים ז"ל סי' ע"א דקנ"ח ע"א ע"ש וע"ע במ"ש הרב מים רבים בחא"ה סימן ח"י ע"ש וכ"ש אם מנהג הק"ק פורטוגיזיס יצ"ו כמנהג שכתב הריב"ש ז"ל וכן מנהג קהל עדתנו ישצ"ו עד אשר נשאלה את פי זקני העם ושוטריו הי"ו של הק"ק פורטוגיזיס:
ועוד אמינא בה מלתא דאת"ל. מדי פלוגתא לא נפקא ודעת הרב פר"ח מט"א ורבו ז"ל דאפי' בסתם אמרי' סתמו כפירושו אעפ"י שלא נתנו לכלה או לבן מיד ליד זכה הבן כי מלבד דהלכתא כבתראי היכא דחזו לקמאי והרי ה' דבר משה ז"ל תנא הוא ופליג לדעתו וכ"ש בנ"ד שלא ניתנו מיד האב ליד בנו או כלתו דאיכא למימר דכ"ע מודו וכדכתי' ומה גם אם מנהג קהלם ישצ"ו כמנהג ק"ק עדתנו הי"ו כמדובר ויאמר החולק נהי היכא דאיכא מנהגא ודאי דאזלי' אבתריה אלא אי ליכא מנהגא ואמרינן דאפילו בכ"הג דנ"ד פליגי הני רבוותא אכתי איכא למיקם עלה דמלתא אי בפלוגתא דרבוותא מהנייא תפיסה או לא גם את הב' שהאב ג"כ תפוס בבגדי נדונייתה אי חשיבא תפיסה כנגד מה ששוים הבגדים ההם. גם את הג' שהאלמנה תפיסתה אחרי מות הבעל והו"ל תפי' אחר שנולד הספק וכן האב אע"פי שהיו בביתו וברשותו הא מיהא מונחים היו בארגז. של כלתו ואע"פי שלא. הקנה להם מקום הארגז כבר כ' מוהרשד"ם ז"ל שאין מדרך האב להקפיד על מקום הארגז של בנו בביתו כאשר הונף וכאשר הורם הא מיהא איכא למימר דחשיבא תפיסה מגו דאי בעי אמר שאינם ברשותו שכבר הוליכה אותם לבית אביה או הוא שלחם והוליכם אצלה מהימן לומר שאתה חייבת לי כנגדם ממה שתפסת התכשיטין שהם שלי ולעולם לא נתכונתי ולא עלה על דעתי לתת אותם במתנה לבני כמו שנאמר. ואת רב"ע דנראה לחלק בתפיסות הללו דבשלמא תפיסת האלמנה היא בחפץ שחלוקים וטוענת שהוא שלה דזכתה בו בתו' מתנה סניתן מהאב לבנו אבל מה שתפוס האב אינו יכול לטעון שבגדי הנדוניא שלו הם א"כ מצינן למימר דכל כ"הג לא חשיבא תפיסה ומוקמי' לה בחזקת מרה:
ואשיב על א' א' בתפיסת האלמנה בתכשי' שהיא יודעת שהיו של חמיה רק שטוענת שהאב נתנם לבנו במתנה ובהא איפליגו רבוותא דאיכא מ"ד מהימנא ואיכא מ"ד דלא מהימנא א"כ מציא למימר קי"ל כמ"ד דזכה הבן כיון שהיא מוחזקת בתכשיטים ואע"פי שהתפיסה לאחר מות בעלה וקי"ל דתפיסה לאחר מיתה לא מהניא כדאיפסיקא הלכתא כר"ע דס"ל הכי כדאי' בפרק הכותב דף פ"ד ע"ב מ"מ בנ"ד כיון שהאב הוא בעל התכשיט עודנו חי שפיר מקריא תפי' מחיים או"ד כיון דבעיקר התפיסה במחלוקת היא שנויה דלמר מהניא ולמר לא מהניא לא מציא למימר דבכ"הג קים לי כמ"ד דחשיבא תפיסה דבתפיסה גופה פליגי רבוותא ובמתנת שכ"מ שאין כתוב בה שמת מאותו חולי אע"פי שעכשיו הוא מת בפנינו ה"ז מתנה בטלה דשמא נתרפא מאותו חולי ואח"ך חלה עוד חולי אחר ואין מוציאין מחזקת היורשים וכ' ע"ז מור"ם ז"ל שאם המקבל תפס מטלטלין מתוך שיכול לו' שלי הם יכול לו' מאותו חולי מת ומסיק וכן בכל מקום שהוא פלוגתא דרבוותא אם זכה המקבל עליו להביא ראיה עכ"ל ומינה דאם תפס אין מוציאין מידו אלא דיש לחלק ולומ' דשאני התם דהמקבל טוען בריא דהלכתא כהך מ"ד דלאו כל כמיניה הוא: וראיתי להסמ"ע סי' כ"א סקי"ו עלה ונסתפק אי מהני תפיסה בפלוגתא ותפס ואומר קי"ל כמ"ד כמותי והביא תשו' ה' מוהריק"ו ז"ל דס"ל דלא מהניא תפיסה ושהמרדכי ס"ל דלכ"ע מהניא ע"ש ואתה דע לך דבעיקר טענת קי"ל פלגן בהדייהו רבנן נו"ן איכא מ"ד בכגון נ"ד שהאלמנה עצמה יודעת שהתכשי' הללו הן של חמיה היו בודאי אלא שטוענת שנתנם במתנה לבנו וזכה בהם וכיון דשל בעלה נינהו גובה מהם נכסי כתובתה והאיכא מ"ד דמהימנא בהכי מאחר דהיא תפוסה וכשנגד סברא זו ס"ל דלא זכה הבן במתנה זו א"כ הו"ל בריא בחיובא דתכשי' דאב נינהו וספק בפירעון דהיינו שמא הלכתא כמ"ד זכה הבן הו"ל ספק בפירעון כאותה שאמרו מנה הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך דקי"ל חייב לשלם ועיין סי' ע"ה דלאו כל כמינה שתאמר מסתבר טפי טעמיה דהאי מ"ד וחייב לשלם וכבר גדולי הדורות על מבוכה זו ישבו בטענת הקי"ל אי חשיבא טענת שמא או טענת בריא ואסף איש טהור ה' כנ"הג ז"ל בסי' כ"א בכללי הקי"ל אות ב' ועל הרוב מה שדעתו נוטה לכת האומרים דלא חשיבא אלא טענת שמא וכבר ציינתי במע' אות ק' סימן ס"ז וס"ח להקת הנביאים האחרונים בס"ד וללבן הדבר אדברה עוד בתפיסת האב בנדוניית כלתו חלף התכשיטים שתפסה אותם כלתו שהוא יודע בודאי שאין לו שום שייכות בהם:
וראיתי להרב מוהרימ"ט בח"א סי' ע"ב שנשאל ב. במי שהפקיד אצל חבירו ומת. הנפקד וטוען המפקיד שלא החזיר לו פקדונו ותליא בפלוגתא דרבוותא. דלהרי"ף והרמב"ן ז"ל אע"ג דנאנסו מלתא דלא שכיחא היא טענינן ליתמי ולהתוס' והרא"ש ז"ל כיון דלא שכיחא לא טענינן ליתמי והמפקיד תפס משל היתומים של הנפקד ולדידהו ז"ל שפיר תפס ע"ז כתב הרב ז"ל כיון דבעיקר תפי' הלזו למר מהנייא ולמר לא מהנייא ליכא למימר בכ"הג קי"ל כהני רבנן דלא מפקי' מיד המחזיק בו ואוקמינן ליה בחזקת מרה קמא ומייתי מנכסי דבר שטיא:
ואע"ג דהתם מקרקעי הה"נ למטלטלי והך דמחליף פרה בחמור שאני שכל אחד מהם טוען על הולד בריא הילכך אם ברשותו כיון שטוען בריא מוקמינן ליה בידיה אלא כשהתופס עצמו יודע שהיא של בעל החפץ. אלא שרוצה להחזיק בו בטענת קי"ל כמ"ד שאם זוכה בו בדין חשיבא טענת ספק מפקי' ליה מניה ומוקמי' ליה בחזקת מרה קמא וכתב משם התוס' שם שאם המחזיק בולד טוען שמא סברא הוא שלא תועיל תפיסתו אע"פי שהוא הוברר שעיקרא שהוא של שכנגדו וכ"ש כשהיה החפץ ידוע שהוא של שכנגדו אלא שהוא טוען שנתנו לו אע"ג דאיכא מ"ד דשומעין לו אפי"ה מוציאין אותו מידו כמ"ש הרא"ש ז"ל גבי תקפו כהן ואין לומר דשאני התם גבי בכור שהוא ס' שלעולם א"א לעמוד עליו אבל הכא מצי למימר קי"ל כהני רבנן דמסתבר טעמייהו טפי והו"ל כטענת בריא הא לאו מלתא היא דלאו כל הימנו להכריע מה שאין בידינו להכריע:
צ עוד כתב הרב ז"ל וז"ל וגם יש לדקדק כן מדקאמר א בפרק הכותב קריביה דר"י וכו' עכ"ל ולפי שלענ"ד יש לי קצת דין ודברים אציגה נא עמך עיקרא דמלתא הא דאפליגו. במי שהיה עליו ב"ח ומת והניח פירות תלושין מן הקרקע וקדם ב"ח ותפס אותם ר"ט סבר אהניא ליה תפיסתו אע"ג דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח ור"עק סבר כיון דתפס לאח"מ לא אהנייא תפיסתו ומייתי עלה בגמ' דון דייני. כר"ט ואהדרינהו ר"ל לעובדא מנייהו ואמ"ל ר"י עשית דברי ר"עק כשל תורה ומסיק דלכ"ע טעה בדבר משנה חוזר וכבר אפסיק' הלכתא כר"עק מחבירו ור"ט חבירו הוה כי פליגי דר"ל הלכה איתמר ור"י סבר מטין איתמר כשפסקו הלכה כר"עק אמ' שלכתחלה מטין לעשות כר"עק אבל אם כבר דן הדיין כר"ט וזיכה לב"ח במה שתפס לא מהדרינן עובדא ולא מפקינן מיד התופס והדר מייתי קריביה דר"י תפוס פרה דיתמי אתו לקמיה דר"י אמ"ל שפיר תפסתו' אתו לקמיה דר"ל אמ"ל זילו אהדרו אתו לקמיה דר"י אמ"ל מה אעשה שכנגדי חלוק עליו והקושי ניכר חו"ש לעין דהיכי קאמר ליה ר"י שפיר תפסתוה והא לדידן נמי מניין איתמר שלכתחלה צריך להורות הדין כשמעתיה דר"ע דלא מהניא תפיסה דלאח"מ. וכמו שהק' התוס' ותי' וז"ל ושמא זה חשוב בדיעבד כיון דכבר תפסוה עכ"ל עני אני לא יכולתי להלום:
כוונת. דבריהם. דעיקר פלוגתא דר"ט ור"עק בשקדמו. כבר הב"ח ותפסו דלר"עק מפקי' מנייהו דתפיסה דלאח"מ לאו כלום היא ולר"י נהי דלכתחלה צריך להורות כן הא מיהא אם עבר הדיין ודן כר"ט לא מהדרינן עובדא דמטין איתמר ולא הלכה כמדו' והדרא קו' לדוכתה ומה הלשון אומרת שזה חשוב כמו דיעבד כיון שכבר תפסוה והרי עיקר מטרין לא הוו לה להאי פלוגתא דתנאי ואמוראי אלא כשכבר תפסו. ונלע"ד לפרש במה שיש להעיר עוד בדבריהם דמטין שכ' משמע לכתח' וכו' דאיך תלה הדבר במשמעות בעלמא והלא שיטת ההלכה הדא אמרה שלכתחלה מורין כר"עק כמו שנאמר לכן נראה דהתו' ניידי מפשט השמועה דמטין דאמרינן היינו בבא לימלך אם יתפוס משל יתומים אי מהניא ליה תפיסתו או לא מטין להשיב דלא תועיל לו תפיסתו כר"עק דאמר הכי אבל אם כבר תפס לא מפקינן מניה דהא איכא ר"ט דאמר אם קדם הב"ח ותפס אין מוציאין מידו וזכה הב"ח בתפיסתו ולפי"ז ר"י ור"ל פליגי מן הקצה אל הקצה דלר"י לכתחלה יכול להורות הדיין כר"ט דתפיסה דלאח"מ מהניא ולר"ל אע"פי שכבר דן את הדין כר"ט נעשה כטועה בדבר משנה ומהדרי' עובדא ועיין למולי הרב זרע יצחק ז"ל ע"ש מ"ש בזה וכמדומה לי שכונת דבריו כדכתיבנא אלא שעיקר במה שתי' התוס' קצר במקום שאמרו להאריך וע"ע לה' מוהר"ם שיף ז"ל שו"ר להרא"ש ז"ל בתוספו' והובא ג"כ במקו' שתמה ע"ד התוס' הללו והוא ז"ל תי' דמיירי שכבר דן את הדין וכו' ע"ש וצע"ד דאין שיטת ההלכה הולכת כן גם מ"ש משם הריטב"א דמיירי שכבר אכלו הפרה ע"ש אין נראה כן מלשון הגמ' מדקאמ"ל ר"ל זילו אהדרוה ולא קאמר להו זילו שלימו משמע דאכתי קיימא בעינא:
הדרי בי להרב מוהרימ"ט ז"ל שרצה להוכיח מהאי עובדא במאי דק"ל בגווה וז"ל והשתא כיון דר"י לא הדר ביה משמעתיה מ"ל אם רשב"ל שקול כמותו מ"מ אם היו תפוסים אדרבה רשב"ל היה ראוי שיאמר הואיל ור"י חלוק לא מפקינן אלא כל שיש ספק בעיקר התפיסה הו"ל תפיסת ס' ומוקמי' לה בחזקת מרה קמא עכ"ל ואנכי לא ידעתי דהא דבעי לאוכוחי מהאי עובדא דאיכא למימר דאין משם ראיה כ"כ דר"י לא דן את הדין כלל חדא דקריביה הוה ותו דהבע"ד לא הוו בהדייהו כנראה מפשוטן של דברים וא"כ לא דינא. ולא גמר דינא הוו וטפי. הו"ל להוכיח מהך עובדא דמקדמא ואתייא דקאמר דון דייני כר"ט ואהדרינהו ר"ל לעובדא מנייהו דמאן לימא לן דהנך דייני לא הוו שקולים כר"ל דאמאי אהדר איהו לעובדא מנייהו והנראה שדעת הרב ז"ל דלהכי לא מייתי מהך עובדא משום דאיכא למימר דילמא קי"ל כר"ל דהנך דייני לא הוו שקולים אמטו להכי שפיר אהדר לעובדא מנייהו ועבד כשמעתיה דהלכה איתמר והו"ל כטועה בדבר משנה וחוזר הדין אבל בר"י דודאי שקול כמותו הוה ק"ל שפיר דאמאי אמ"ל זיל אהדר כיון. שכנגדו חלוק עליו אלא דאכתי לא אפרוק דר"י לא דן את הדין כדכתי' אבל לפי מה שפירשו התוס' לפום מאי דכתיבנא דר"י ס"ל דמטין איתמר לענין שאם בא לימלך אם יתפוס אם לאו ואם תפס לא מפקינן מניה קו' הרב בדוכתה קיימא כיון דר"י לא אהדר משמעתיה והוא קאמ"ל שפיר תפסתוה היינו גמ"ד ממש אפילו שלא בפני בע"ד א"כ אמאי אמ"ל זילו אהדרו אלא ש"מ כיון שהפרה היא ידועה שהיא של היתומים והתפיסה במחלוקת היא שנויה דלמר מהניא ולמר לא מהניא מוקמינן חפצא בחזקת מריה קמא ומפקינן ליה מיד התופס בו. ואחר כתבי זה מצאתי לה' ז"ל בח"א סימן קנ"א שהביא ראיה זו וכתב ע"ז ואין לדחות דשאני התם דגם לר"י מטין איתמר וכמו. שהקשו התוס' וכו' ואין לדחות עוד דהני קריביה דר"י הוו. וכו' ע"ש וכדדייקנא ואח"כ כ' שחביריו חלקו עליו בראיה זו והוא ז"ל החזיק במעוזו להעמיד ראייתו עש"ב גם ה' פמ"א ז"ל הביא דברי הרב הללו וכתב וראויים הדברים למי שאמרן ע"ש ועיין לה' בתי כהונה ח"ב סימן ז"ך דף ס"ג ע"ד ע"ש ומה מאד. נפליתי מהרב החבי"ב בסי' ד' אות ו' בהג"הג כתב משם הראד"ב ז"ל בתשו' סימן קס"ד וז"ל יראה דאפילו למ"ד דתפיסה לאחר שנולד הספק מהני ה"ד בתפס אותם החפצים שנולד בהם הספק אבל אם תפס חפצים אחרים לא עכ"ל ותשו' זו לא מצאתיה בס' לחם רב במקום שציין הר' ז"ל דמרוצת דבריו מוכיחים דלא מקרי תפיסה דמהניא אבל בשתפס החפץ שנפל בו הספק מהניא ולפי"ז הן הן דברי ה' מוהרימ"ט ואתמהה על ה' החבי"ב ז"ל ששמועות. רבו שגורות בפיו איך העלים עין השגחתו מהם ומחזר על הגרנות תשו' ב"י לה' מוהראד"ב ז"ל ואם יש לחלק בין תפי' שלאחר שנולד הספק לתפיסה דפלוגתא דרבוותא כגון דא צריכא רבא:
ותבט עיני לה' המבי"ט ז"ל בשניות סי' קמ"ג שאול נשאל במי. שנתן מתנה לבנו ולא הגיע השטר לידו של המקבל עד שמת הנותן והנותן חזר וכ' שטר מתנה בכל נכסיו לבנו האחר ומסר השטר בידו לאלתר ומת הנותן מי הוא אשר יזכה במתנה זו הא' שקדם בזמן השטר מתנתו או הב' שקדם זמן קבלתו כשטר המתנה והבן הא' תפוס מנכסי אחיו מקבל המתנה אלא שאינם מנכסי הנותן והבן הב' תפוס בנכסי הנותן עצמן אי מהניא תפיסת הבן הא' מנכסי אחיו או לא ואם תפיסת הבן הב' שרירא וקיימא והשיב הרב דפלוגתא דרבוותא היא אי בעינן עד דמטא שטרא ליד המקבל או דילמא עדי השטר זכו לו הילכך הבן הב' זכה בנכסי המתנה דמצי אמ"ל קים לי כמ"ד דלא זכה הא' כיון דלא מטא שטרא לידיה והבן הא' זכה במה שתפס מנכסי אחיו דמצי אמ"ל קים לי כהנך רבנן דאמרי דמשעת קנין זכה ע"ש הא קמן דסובר ה' דבפלוגתא דרבוותא ותפס חפצים שאינם בכלל הספק דנכסי דאח נינהו וזיכהו הרב מטעם דמצי אמ"ל קי"ל וזה הפך דברי הרב מוהרימ"ט ז"ל ותמה על הרב מוהרימ"ט ועל ה' כנ"הג ז"ל ונראה לומר דבנדון ה' המבי"ט ז"ל האח הא' היה תפוס מנכסי אחיו קודם שנולד הס' דהיינו קודם לזמן כתי' השטר של המתנה של אחיו השני או קודם שנתגלה ענין שטר המתנה הב' וכמו שיתבאר בס"ד מ"ה מהניא אפילו אם תפס נכסים אחרים ונדון בנו הרב מוהרימ"ט ז"ל מיירי בשתפס מהיתומים כמו שמבואר בדבריו שם דף נ"א ע"א בד"ה ואינו רואה וכו' ע"ש ולפי"ז מר אמר חדא ומא"ח ול"פ דה' האב ז"ל מיירי בתפס האח הא' קודם שנולד הס' ובכ"הג אפי' שתפס החפצים הידועים של אחיו הב' שפיר מהניא תפיסתו והרב הבן ז"ל מיירי כשתפס אחר שנולד הספק בהא קאמר ז"ל דאם מה שתפס הוא חפץ שהיה של הנתבע לא מהניא ליה תפיסתו ועיין להרב כרם שלמה בח"המ סוף סי' י"ו דף קכ"ז סוף. ע"ד שכתב שכ"מ לדינא ע"ש:
ובפ"ב דכתובות אהא דת"ר שנים החתומים על השטר ומתו ובאו ב' ואמרו כתב ידם הוא זה אבל אנוסים היו וכו' אם כתי' ידם יוצא ממ"א אינם נאמנים ומתמה עלה ומגבינן ביה בשטרא מעליא אמאי תרי ותרי לונהו ואוקי לה דה"ק. אוקי חדר לבבי תרי ואוקי ממונא בחזק' מריה ופירש"י ז"ל למימר דלא מקרעינן ליה דאי תפיס לא מפקינן מניה ואינם נאמנים דקתני לאו למגבי ביה קתני אלא דלא מקרעינן ליה דלכי תפיס והק' עלה התוס' למ"ד תקפו כהן מוציאין מידו וה"ט משום דהו"ל תפיסה לאחר שנולד הספק דלא חשיבא תפיסה ותירצו לחד תי' דהכא מיירי שתפס קודם שנולד הס' ודקתני אין נאמנים לאו למימרא דמגבינן ביה לכתחלה אלא שאם כבר היה תפוס. קודם שבאו אלו העדים שאמ' פסולים היו וכו' לא מהימנינן להו לאפוקי מניה מאי דכבר תפוס ולפי"ז אם היה הכהן תפוס מנכסי בע"ה ותקפו לבכור אין מוציאין מידו אע"ג דאינו טוען בריא דבכור הוא וכן נמי בפלוגתא דרבוותא אע"ג דאינו טוען בריא דהלכתא כהני רבנן כיון שכבר תפוס אהניא ליה תפיסתו דמצי אמר קי"ל כהני רבנן וכדברי ה' המבי"ט ז"ל אבל לאחר שנולד הס' שבע"הב יודע שהוא שלו והדין הוא לזכות בו משו"ה ס"ל דאפילו תקפו מוציאין מידו וכמ"ש ה' מוהרימ"ט ז"ל שם משמיה דהרא"ש ז"ל גבי תקפו כהן ולמ"ד אין מוציאין מידו משום דס"ל דעל גופו של חפץ הוא טוען אע"פי שאינו טוען בריא כמ"ש הרב שם בסו"ד ע"ש אבל אם החפץ מבורר שכבר הוא של הנתבע לא מהניא ביה תפיסה וכתב הראד"ב ז"ל שהביא הרב כנ"הג דהוי תפיסה לאחר שנולד הס' דהיינו פלוגתא דרבוותא והדרא קו' על הכנ"הג שלא השגיח בדברי הרב ז"ל ושינה ממנהגו הטוב ואין כל הדברים הללו הנאמרים באמת אלא בחלוקים בחפץ א' דא אומר דידי הוא ודא אומר דידי הוא והחזיק כו חד מנייהו ואזל אידך ותפס חפצא אחרינא של המחזיק בהא סברי מרנן דלא מהנייא ליה תפיסתו אבל אם הוא בא ותפס מנכסיו מאי דתפס תפס וראיה מהך מתני' דהניח להם פירות תלושין מן הקרקע דזכה בתפיסתו אם תפס מחיים ואפי' לר"עק וטעמא משום דמשתעבדי כלהו נכסי דלוה לב"ח אלא משום דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח סבר ר"עק דתפיסה לאח"מ לא מהנייא:
נתנה ראש ונשובה לנ"ד שהאלמנה תפוסה בנכסים הידועים לחמיה והיא תפוסה בהם קודם שנולד הספק ועכשיו נפל הס' שהאב טוען שבתורת שאלה להתקשט ולהתנאות מסרם לה והיא אומרת דלשם מתנה באו לידה ואתה דע לך שאם היתה טוענת האלמנה דמעיק' בתורת שאלה באו לידה ואח"כ נתנם לה במתנה דעת הרב ת"הד ז"ל סי' שכ"א דלא מהניא לה תפיסה והרב כנ"הג שם סי' ד' אות י' כתב שה' מוהריב"ל ז"ל כ' אם איתא ששאר הפוסקים ס"ל הכי הו"ל לפרושי ושה' מוהראנ"ח כתב שדברי הת"הד ז"ל הם אמתיים לדעת הפוסקים ע"ש וכתב שם באות ג' מ"ש בתשו' שאלה להחזיק דברי הת"הד ז"ל ושכ"ד מוהרש"ך ז"ל והמוהריב"ל ז"ל אינה אלא להלכה אבל למעש' לא החליט ע"ש ומתבאר מדבריו שם שאם השאיל' לזמן איכא למימר דמהנייא הפיסה ומעתה שהתפיסה היא במחלוקת שנויה דלמר מהנייא ולמר לא מהנייא והתפיסה קודם שנולד הספק וכדכתיבנא לכ"ע מהנייא תפיסתה ומכ"ש שהיא טוענת דאתו לידה מעיקרא בתורת מתנה אלא שתגבה אותם מפאת כתובתה כדבר האמור וא"נ לא מציא למימר קי"ל כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא בכ"הג מ"מ הדרינן לדינא דנזיל בתר רובא ובנ"ד רובא דאיתיה קמן ס"ל דאפילו נשתלחו בסתם לה סתמו כפי' הלא המה ה' המבי"ט וה' פמ"א וה' אדמת קדש ז"ל וא"כ זכתה האלמנה בתכשי' כשתשבע שלא אמר חמיה בפירוש דלשם שאלה הוא נותן לכשיטעון בבריא שכך אמר בפירוש ושהאלמנה יודעת בבירור דבר זה ואע"פי שעדיין יש לפקפק מדברי ה' המבי"ט ז"ל שכ' שאפילו יודה הבן בזה אין הודאתו כלום ע"ש וממאי דכתי' נתברר שאין לאב שום זכייה בתפיסת בגדי נדונייתה של האלמנה דאין לו שום טענה עליהם לזכות בהם רק לתפוס בהן כנגד התכשי' שלדעתו שלא זיכה אותם לבנו אלא בתורת שאלה וע"כ צריך לברר אם רוצה לזכות בהם בתורת תפיסה לזכות כנגד התכשי' או מתורת קי"ל ע"כ צריך לבאר מה בין הזוכים מחמת התפיסה או מחמת הקי"ל. הזוכה מחמת התפיסה בעינן דליכא עדים שראו דאז מהימן במיגו דאי בעי למימר לא שקלית ולא מידי כמ"ש בריש סי' ק"י ע"ש' בפרישה וסמ"ע אבל הזוכה מחמת הקי"ל אע"ג דאיכא עדים וראה מצי למימר אין שקלית ודידי שקלית לפום רבנן דמזכו לי בדיני ועיין במרן ז"ל בב"י סימן מ"ב ס"ג מ"ש משם הרי"ף והרבע"הת וה"ה והגמ"יי ז"ל ועיין עוד לה' בית דוד ז"ל בח"מ סי' ה' מהספר אות י"ב מ"ש בזה וכיון שנדוניא הלזו לא באה לידו לא בתורת שאלה ולא בשום צד וכ"ע מודו דדידה הוייא מריש ועד כען אין לו לזכות בה כמו שנאמר:
ומה שטען עוד האב אומדנא דמוכח לכל יושבי שער העיר דלאו כל הימנו לתת סך קרוב לק"ק מחבוביס בתורת מתנה לבנו עיין בתשו' הרב כנ"הג ז"ל ח"א סי' ו' וסי' ג"ל דלא אזלינן בתר האומדנא אלא להחזיק אבל להוציא לא ע"ש וכבר במערכת אות א' הארכתי בפרשת האומדנות:
ועל דבר המתנה שנתן האב לבנו חלק בחזקת העליה שיש לו וכעת המתנה היה בן ד' שנים וכתוב בשטר שזיכה לו ע"י אמו בכלל החלק שנתן לה באותה שעה ומריהוט לשון השטר יראה שהאב לא זיכה לו ע"י אחר שהעדים כתבו וז"ל השטר ותנו ביד אמי וביד אשתי וביד בני שנתתי להם מעכשיו חצר פ' וכו' הכל נתן מעכשיו לאמו ולאשתו ולבנו שליש לכל א' ומע"ומ תלך האשה פ' והאשה פ' ויחזיקו בשני שלישי החצר שוה בשוה ויזכו לזכות בנו הנז' שליש בחצר הנז' זכיה וחזקה גמו' וכו' עכ"ל הצל"ע פשוטן של דברים מוכיחין שהזיכוי הנז' לא יצא מפי האב הנותן אלא מפי העדים ומי הרשה אותם לזכות לאחרים ולעשות למי שאינו זוכה כזוכה הן אמת שיש מקום חיקור דין דדל מהכא הזיכוי הרי אשכחן לה' מוהרימ"ט ז"ל בח"מ סי' א"ך דפסק שהעדים הם שלוחיו ומי זיכה להם והרב כנ"הג ז"ל סי' רל"ה אות ט"ו בהג"הט כ' שכן מצא להרשב"א בתשו' כ"י ושכן דעת מוהראד"ב ז"ל סי' רי"ז דף קכ"ב ע"א ע"ש והכנ"הג בתשו' ח"ג סימן קס"ג החזיק בסברא הלזו ע"ש: