ספר משכנות הרועים· רבי עוזיאל אלחאייק
קו"ף · אות סא
קבורה קי"ל איש שצוה ואמר אל תקברוני מנכסי אין שומעין לו אלא כופין את היורשים וקוברין אותו מנכסיו כמ"ש בטוש"ע סי' רנ"ג ומבואר עוד בי"ד סי' שמ"ט ושם בסי' שנ"ז נתבאר דהמלין את מתו עובר בל"ת ובסימן שס"ג נתבאר דכל שלא קברו בקרקע אפילו הניחו בארון אכתי איתיה בל"ת ע"ש ולעמוד על שרשן של דברים אציגה נא עמך הא דגרסי' בפ' נגמר הדין דף מ"ו תנן התם ואם לן עובר בל"ת וכו' ולא זו בלבד אמרו אלא כל המלין את מתו עובר בל"ת ופירש"י בגמרא וכו' ואיתמר עלה אמר ר"י משום רשב"י מנין למלין את מתו שעובר בל"ת שנאמר כי קבור תקברנו פירש"י מריבויא דתקברנו דריש לה איכא דאמרי אמרי' משום רשב"י רמז לקבורה מן התורה מנין שנאמר כי קבור תקברנו פירש"י שחייב אדם לקבור את מתו עכ"ל והיינו מריבויא דקרא דריש ליה כלישנא קמא ולהאי לישנא ניחא דריבויא אתי למימר דקבורה לשאר מתים דלאו הרוגי ב"ד נינהו אבל לתנא דמתניתין ולל"ק דאמר ר"י משום רשב"י דגמרי לשאר מתים דעובר בל"ת מנא ליה:
ונראה פשוט מכיון דרבי קרא לשאר מתים דבעו קבורה ואיתנהו בעשה דכי קבור תקברנו ממילא אתרבו נמי לל"ת והני תרי לישני דאמר ר"י משום רשב"י ל"פ אלא דלחד לישנא תנא כלישנא דמתני' דקתני המלין את מתו עובר בל"ת ולאידך לישנא נקט למילתיה במ"ע מעניינא דקרא דכי קבור תקברנו דאי ס"ד פליגי למאי הלכתא קאמר ר"י משום רשב"י כיון דפליגי אמתניתין והא ר"י הוא דאמר הלכה כסתם משנה ותו נחזי אנן במאי פליגי אלא ודאי כדאמרן:
והרמב"ם ז"ל בספי"א מהלכות זכייה כתב שכ"מ שצוה. אל תקברהו מנכסיו אין שומעין לו וכו' שאסור להניחו בלא קבורה אלא כופין את היורשים לקוברו מנכסיו וכתב הרל"ם ז"ל בפרק נגמר הדין איבעייא להו קבורה משום בזיונא הוא או משום כפרה ולא אפשיטא ורבינו כ' שיקברוהו שאסור להניח בלא קבורה עכ"ל הא ודאי אי גברא בעי קבורה אלא דלא ניחא ליה דלקברוה מנכסיו משו"ה אין שומעין לו להטיל עצמו על הצבור והבעיא בדלא ניחא ליה בקבורה כלל ואין הענין דומה להך דאל יקברוהו מנכסיו וזה פשוט וכן הוא במקובצת לשם. וכתב עוד הרל"ם ז"ל וכ"כ בפי"ד מה' אבל אם צוה שלא יקבר אין שומעין לו שהקבורה מצוה שנאמר כי קבור תקברנו וק' א"כ מאי מבע"ל בפ' נגמר הדין הא כיון שהקבורה מצוה לאו כ"כ לומר אל תקברוני וא"כ אמאי לא איפשט בעיין עכ"ל:
וברפי"ב מה' אבל עמ"ש רבינו שהקבורה מצוה כתב הרל"ם ז"ל ק' כיון דטעמא דאין שומעין לו משום דהויא בעיא דלא אפשיטא א"כ לא היה לו לתלות משום מצוה אלא משום בזיונא כמ"ש הטור ע"ש ולענ"ד נראה דתלמודא לא מבעייא ליה אלא אליבא דרשב"י דר"ש לטעמיה דדריש טעמא דקרא כדאיתא בשלהי מציעא דף קט"ו ובפרק כ"ג דף פ"א ורבינו בפ"ג מהלכות מלוה פסק דאלמנה בין עשירה בין עניה אין ממשכנין אותה ע"ש משום הכי פסק שהקבורה מצוה היא ולא נפקא לן מידי בין משו' כפרה או משום בזיונא ובמקובצת לכתובות דכתי' לעיל דשנו רבנן בדבורייהו משום דאיהו ניחא ליה בקבורה אלא דלא ניחא ליה דליהוי מנכסיה וכדכתי' בעניו' השתא דאתית להכי בלא"ה לק"מ כיון דהבעיא לא אתייא אלא אליבא דר"ש אלא שראיתי להרל"ם ז"ל שם בפ"ג מהלכות מלוה דמצדד אצדודי בדעת רבינו ז"ל אי ס"ל כר"י או כר"ש ע"ש והוא ז"ל תירץ דהבעיא לא קיימא אלא אלישנא בתרא דהקבורה לא מדאורייתא אלא רמז בעלמא אבל לל"ק דרשב"י ולל"ק דמתני' מדאורייתא היא ולדידהו ליכא למבעי כלל דלאו כ"כ לומר אל יקברו' כיון דמצוה היא ע"ש וכבר כתבנו מאי דנראה לע"ד דתנא דמתני' ותרי לישני לא) פלגן בהדייהו:
והנה מאי דפשיטא ליה להרל"ם מדקאמר רמז לאו מדאורייתא הוא אחר המחילה רבה לא כן אנכי עמדי ואתה דע לך דבפ' הנשרפין תנן התם הגונב את הקסוה קנאים פוגעים בו וממיתין אותו אתמר עלה מאי קסוה כלי שרת דכתיב ואת קשות הנסך והיכא רמיזא ולא יבאו לראות כבלע וגו' ואע"ג דפשטיה דקרא לא משתעי בהכי אלא בכלי הקדש של המשכן מ"מ הלכה למשה מסיני ואסמכוה אקרא והדין דין אמת ע"ש בפירש"י ופסקה רבי' בפי"ח מה' סנהדרין דין ד' עין רואה אע"ג דקאמר בגמ' היכא רמיזא אפ"ה מענישים עליה שקנאים פוגעין בו וממיתין אותו:
והגאון בה"ג מינה לאו זה דשלא יבאו לראות כבלע את הקדש וגו' והשיג עליו הרמב"ם ז"ל דאין לאו זה נוהג לדורות אלא בזמן שהיו ישראל במדבר במשכן נוסעים וחונים ואי משום דגמרי' מניה לגונב כלי שרת די לנו באומרו רמז ע"ש והרמב"ן ז"ל השיג עליו בזה וז"ל דסבור הרב דהיא אסמכתא בעלמא והנה אמרו דרחמנא אמר ולא יבאו לראות וגו' ע"ש הן אמת דגי' זו אינה בנוסחי דידן ולפי גירסתו ז"ל שפיר קא מותיב דהרמב"ם ז"ל אע"ג דכל הנלמד באחד מי"ג מדות קרי ליה מד"ס אפי"ה חמץ משש שעות ולמעלה קרי ליה רבי' מן התורה וטעמ' טעים בשרש שני משום דאמרי' בגמ' חמץ משש ומעלה דאורייתא הוא עש"ב ולפי גי' זו לא חשיב רמז וגם רבי' לא יכחיש זה דהלכה למ"מ היא וזה לך האות. דממיתין אותו בידים ולכן קבעוה לדורות אלא דס"ל דכיון דקרא לאו להכי הוא דאתא אלא לכלי המשכן לגבי גונב כלי שרת לא הוי אלא אסמכתא דאסמכוה רבנן להלכה למ"מ משו"ה אינו נמנה בלאוין ואינו כשאר אסמכתות דלא הוו אלא מדרבנן:
וכתב עוד הרמב"ן ז"ל אבל כבר נאמר בלשון הזה רמז במקום שהן מן התורה דאמרינן בגמרא בפ' הנשרפין דף פ"ג רמז לטבול יום שאם עבד חלל מ"הת מנין ת"ל קדושים יהיו ולא יחללו אא"ע לטמא שכבר נאמר וינזרו תנהו לט"י והנה בכאן פסלו לעבודה שעבד הט"י והצריכו לבעל הקרבן להביא קרבן אחר וגוזרין על העובד מיתה ושנה אותה בכלל אלו שבמיתה עכ"ל גם רבינו בפ"ד מה' ביאת המקדש פסקה בחיוב מיתה אלא דעכ"פ ס"ל לרבינו דלאו דלא יחללו אינו נמנה לט"י ששמש אבל הדין דין אמת ועיין בחי' הר"ן ז"ל שם אהא דתניא התם מי שלקה ושנה וכו' שהאריך בזה ומסי' דכלהו דאורייתא נינהו:
וכתב עוד הרמב"ן ז"ל וכן אמרו בפ"ק דמכות רמז לעדים זוממים שלוקים מן התורה אע"ג דלא מקיימי' בהו כאשר זמם כגון שהעידו על כהן שהוא בן גרושה או בן חלוצה מנין ת"ל והצדיקו את הצדיק וכו' והוא לדרשה גמורה ומדאורייתא:
ובמסכת ע"ז אמר"י דאיסור יחוד בבת ישראל דאורייתא דאמרינן רמז מן התורה שנאמר כי יסיתך אחיך וכו' ע"ש דף ל"ו אע"ג דרבינו בפכ"ב מה' אישות כתב ומדברי קבלה לאו למימרא דהוי מדרבנן אלא דרבינו לשיטתיה אזיל דכל דבר הנלמד בדרשה אפילו באחד מי"ג מדות הכי קרי ליה רבינו וקידושי כסף יוכיחו כמ"ש הרב המגיד ז"ל בריש ה' אישות ובשרשיו כמ"ש בעניו' במ"א בס"ד:
עוד כתב הרמב"ן ז"ל ושנו בספרי ר"נ אומר רמו לשיר מן התורה וכו' וכן בהרבה מקומות אחרים אמרו רמז בדברים שעיקרן מן התורה עכ"ל: גם אשו"ר להרב חוות יאיר סס"י קכ"ד דאייתי מהך רמז לעדים ולהך דרמו ליחוד הנאמרים באמת ורצה והוסיף מהאי דאמרי' בר"פ אלו טריפות ארשב"ן רמז לטריפה שהיא חיה מן התורה מנין ת"ל וכו' ובודאי דלמ"ד אינה חיה אם כבר עברו עליה י"ב חדש מותרת באכילה אע"ג דטריפה אסורה מן התורה ועיין בחידושי הר"ן שם. והרב החסיד בקונט' ארעא דרבנן הביא משם ה' מגילת אסתר מהאי דאמרינן בפ"ק דמועד קטן דף ה' רמז לציון קברות מ"הת מנין ת"ל וכו' מדברי התוס' שם בד"ה הא מקמיה וכו' מוכח דפשיטא להו דמדאוריי' הוי ע"ש והוא פלא דבהדיא אמרינן בפ"ז דנדה דף ז"ן דציון קברות מדרבנן הוא ע"ש וצ"ע כל זה הפך הרב לח"ם ז"ל דפשיטא ליה דמדקאמר רשב"י רמז לאו מדאורייתא אלא מדרבנן והילך לשון רבינו במנין המצות מצוה רל"א הוא שצוונו לקבור הרוגי ב"ד ביום שנהרגו והוא אומרו ית"ו כי קבור תקברנו ביום ההוא ולשון ספרי כי קבור תקברנו מ"ע והוא הדין בשאר מתים ר"ל שנקבור כל מת ממתי ישראל במותן ולכן המת שאין לו מי שיתעסק בקבורתו נק' מת מצוה כלומר המת שמצוה עליו לקוברו באומרו כי קבור תקברנו עכ"ל גם בלאוין מנה לאו דל"ת ואחריו נמשך הסמ"ג בעשין סי' ק"ר ובלאוין סי' קצ"ז גם ה' החינוך מנה לאו ועשה במצות קל"ד ובמצות קצ"א ורבינו בספי"א מה' זכייה וברפי"ב מהלכות אבל כתב שקבורה מ"ע בכל המתים ובפ"ד מהלכות אבל ובפט"ו מהלכות סנהדרין דין ז' כתב דכל המלין את מתו אפי' בשאר מתים עובר בל"ת ולא אשכחן בגמרא מאן דיליף למ"ע אלא לישנא בתרא דרשב"י והרמב"ם קרי לה מצות עשה ודלא כהרל"ם:
והנה בעיקר קו' הרל"ם דק"ל כיון דמצוה היא לאו כ"כ לומר אל תקברוהו ופשיטא אין שומעין לו לענ"ד כי קשה דא"נ מצוה היא ודאי או משום בזיונא או משום כפרה ואי אמר לא בעינא מי איתיה לעשה כלל כדאמרינן בפרק אלו נערות דף מ' גבי אונס ע"ש ומ"הט כתב הרשב"א ז"ל סימן ח"י דאין מברכין על מצות צדקה וכיוצא ע"ש אלא דהרדב"ז בחדשות סי' תקכ"ד כתב דאפילו הכי אי עביד לה להאי מצוה קא מקיים למ"ע ואינו מן הענין ע"כ לא אאריך בו וס"ס אי אמרינן משום בזיונא או משום יקרא דחיי ודאי דאין שומעין לו ואין להאריך:
איברא דאכתי פש גבן לברורי דללישנא דמתניתין ולל"ק דרשב"י דנקטי למלתייהו בלישנא דעובר בל"ת והיינו מרבויא דעשה דכי קבור תקברנו ע"ש ש"מ דאיתנהו בעשה ול"ת משום דנקטי סרכי דמתניתין דקתני בהרוגי ב"ד גבי הנתלין דאם לן עובר בל"ת תני תנא ולא זו בלבד אמרו אלא כל המלין את מתו עובר בל"ת דאלאו דלא תלין קיימי אבל לישנא בתרא דרשב"י דנקט לישנא בחיוב הקבורה דהויא מ"ע לא מצי למתני במלתיה עובר בל"ת וקושטא קאי דהא והא איתנהו דהמלין את מתו עובר בעשה ול"ת אלא קשיא לענ"ד דהאי רבויא דרשינן ליה לעיל ולשם דמ"ה ע"ב לרבות אבן שנסקל בו ועץ שנתלה בו וסייף שנהרג בו וסודר שנחנק בו דנקברים עמו בתפיסתו והיינו מרבוייא דתקברנו כדפירש"י שם וקשה דהא אפקתיה לשאר מתים ותו איכא למידק דלקמיה אמרינן אמ"ל שבור מלכא לר"ח קבורה מן התורה מנין אשתיק ולא אמר ליה ולא מידי אמר רב אחא בר יעקב אתמסר עלמא בידא דטפשאי דאיבעי ליה למימר כי קבור ודחי דהתם דעביד ליה ארון וכי שייליה שבור מלכא אקבורה בקרקע שייליה ומהדר אכתי לימא ליה מרבויא דתקברנו ומשני שבור מלכא גוי הוא ולא משמע ליה למדרש ריבויא ע"כ עיין בפירש"י. א"כ מנ"ל לתנא דמתני' ורשב"י למדרש לרבויי שאר מתים דילמא לא קפיד רחמנא אלא אהרוגי ב"ד בקבורת קרקע ולא למעבד להו ארון גרידא אבל לשאר מתים כלל כלל לא והנלע"ד כיון דפשיטא לן דלשון קבורה אין במשמעותו אלא קבורה בארץ ואין הנחתו בארון טמון קרויה קבורה אלא דר"ח דלא אמ"ל לשבור מלכא מכי קבור משום דחש בראשו דילמא לא מקבל מניה דמצי למהדר ליה מאי כי קבור דליעביד ליה ארון ומ"הט נמי דלא אמ"ל מתקברנו דגוי לא משמע לית למדרש רבויא לאתויי קבורה בארץ בין להרוגי ב"ד בין לשאר מתים והאי דלא קאמר תלמודא טעמא דרב חמא דלא אמר ליה מכי קבור משום דמצי א"ל דהאי קרא בהרוגי ב"ד משתעי אבל שאר מתים מן התורה מנין ותקברנו לא משמע ליה משום דפשיטא ליה לשבור מלכא דאי קפיד רחמ' אבזיונא דנתלין כי בחטאם מתו לשאר אינשי דעלמ' דלא נתחייבו מיתה ע"י ב"ד אלא תסגי דלעביד להו ארון ואכתי קבורה דקרקע מן התורה מנין אבל לדידן דשמיע לן שאין משמעות קבורה אלא בקרקע אלא דהו"א דדוקא בהרוגי ב"ד חס רחמנא עלייהו להסתר קלונם שהרי אפי' עץ וסייף נקברין וכו' כדכתיב ואת הבהמה תהרוגו שלא ינהגו בו קלון וכ"ש המת בעצמו אע"פי שחטא אבל שאר מתים דליכא למיחש בתו לקלנא הו"א אפילו בארון תסגי להו דהשתא מיהא בזיונא ליכא ת"ל תקברנו דהיינו קבורת קרקע ממש ואהא קא מבע"ל קבורה משום בזיונא או משום כפרה מאי נ"מ דאמר אל תקברוניה הא דלא קאמר נ"מ דאי משום בזיונא תסגי ליה בארון דהא טמיר וגניז ונעלם מן העין ואי משום כפרה בעינן קבורה בקרקע ממש כמ"ש שם דלפום מאי דכתיבנא לק"מ כיון דאין משמעות קבורה אלא בקרקע לא מצינן למבעי אי תסגי ליה בארון גרידא ולהכי קאמר דאמר לא יקברוהו לההוא גברא וכו': וכדו חזית הוית לרבינו יונה ז"ל שם אסא דאמר רשב"י מנין למלין מתו וכו' פירש"י ז"ל מריבוייא קדריש ואינו נכון דאמרי' לקמן אילימא מכי קבור עכ"ל ור"ל דמכי קבור לא שמעי' אלא דלעביד ליה ארון ואיצטריך תקברנו לקבו' קרקע דבהרוגי ב"ד הוא דמשתעי קרא ולענ"ד לזה נתכוון וכבר כתבתי דלא קאמר תלמודא הכי אלא לדעתיה דשבור מלכא אבל קושטא דמלתא דאין קבורה אלא בקרקע וטפי הו"ל להרב ז"ל לאותיב דאצטריך קרא לעץ וסייף וכו' וכדכתיבנא:
וכתב עוד ז"ל. חזי' דה"פ דקרא לא תלין נבלתו ולא בשום מקום כי קבור כלומר אין ב"ד נפטרין מלאו דל"ת אלא עד שיקברוהו ולא הקפיד הכתוב דוקא בלינת עץ אלא שדיבר בהווה שאין דרך להורידו מן העץ ולהשליכו לארץ וכו' וס"ל לרשב"י דכשם שהזהיר הכתוב בלאו מי שאינו קובר הנתלין כך הזהיר בשאר בני אדם דבשלמא בלינת העץ הקפיד הכתוב כדי שלא יהיה נראה מרחוק וישאלו עליו על מה זה תלוי אבל בקבורה במה הזהיר הכתוב אם אין הדין כן בשאר בני אדם והלא אין היכר בדבר לפיכך לא נראה לחלק ותקברנו אתי לשאר בני אדם ומלישנא בתרא דקאמר דאמר רשב"י רמז לקבורה מנין נראה לפרש דלישנא בתרא פליג אלישנא קמא דודאי כי קבור אצט' הכתוב לנתלין כי יותר הקפיד הכתוב בהם יותר משאר בני. אדם דלא נפקא לן אלא מריבויא דתקברנו ורמז הוא א"נ משום דכי קבור משמע דעביד ליה ארגז ולא משמ' קבורה בארץ עכ"ל שיעור דבריו ז"ל דלא אתא רשב"י לאשמועי' מועי' אלא דבשאר מתים נמי איתיה בל"ת דלא תימא דוקא הרוגי ב"ד וה"ט כיון דחזינן דהקפיד הכ' על הקבורה אע"ג דליכא חשש שיראו מרחוק וישאלו ואפי"ה אין ב"ד נפטרין מל"ת אלא ער שיקברוהו כשאר כל אדם דאיתנהו במצות תקברנו זהו פשוטו של מקרא ולא קרינן ביה ריבוי אבל ללישנא בתרא דקאמר מר רמז לקבורה ס"ל קבור הצריך הכתוב לנתלין כי יותר הקפיד הכתוב בהן משאר בני אדם א"כ שאר בני אדם דבעו קבורה מנלן ולא נפק"ל אלא מריבוייא דתקברנו ורמז הוא:
גם משז"ל דכי קבור משמ' דעביד ליה ארגז ולא משמ' קבורת הארץ ר"ל דלהכי קרי ליה רמז דאינו אלא רמז בעלמ' אבל כדפרש"י בלישנא קמא דמריבויא קדריש א"כ דרשה גמורה היא כשאר ריבויי דדרשי' להו בעלמא אהא אותביה דמהאי ריבוייא לא מצית למגמר מיניה שפיר דאתא לשאר מתים דמצי' למימר דלא לעביד ליה ארגז אבל ללישנא בתרא דקתני רמז לק"מ וה"ה דהמ"ל נמי דהך ריבוייא אתא לקבורת העץ וכו' כמ"ש הוא ז"ל בתו"ד אלא דלפ"ד דתרי לישני פלגן בהדייהו א"כ סתמא דמתני' פליג עליה דרשב"י בהאי לישנא ור' יוחנן משום רשב"י קא"ל וקשה דר"י הוא דקאמר הלכה כסתם משנה א"כ למאי הלכתא אמרה להאי שמעתתא משם רשב"י: וחזיתיה להר"ן ז"ל בחידושיו שם שכתב רמו לקבורה מן התורה מנין כלומר קבורת קרקע שאל"כ היה במשמע שלא יהיה מצוה אלא שיהיו מעבירין מכנגדו מפני הרואין וכו' הוא מבואר במ"ש בסמוך אימא דעביד ליה ארגז ואע"ג דאמרי' לר"ח דתקברנו לא משמע ליה לא קי"ל כוותיה אלא קבור לא משמע אלא דעביד ליה ארגז אלא דמריבויא דתקברנו משמע קבורת קרקע אכתי קבורת שאר מתים מנלן דאימור לא הקפיד הכתוב אלא בהרוגי ב"ד דבהו משתעי קרא ומשום כסופא דידיה אבל לשאר מתים לא הקפיד הכתוב אלא בקבו' קרקע גם מאי דשויא פלוגת' בין רב חמאי ורשב"י קשה לשמוע דפשוטן של דברים דלא קא' תקברנו ל"מ ליה אלא אשבור מלכא כדפרישית: וקול הטו'ר רי"סי שס"ב אייתי בידיה מלתיה דר' יוחנן דאמר משמיה דרשב"י דלישנא בתרא והשמיט ט מלת רמז אלא מנין לקבורה מן התור' וכ' עלה פירוש שצריך לקוברו בקרקע ולא יתננו בארון ויניחנו כך ת"ל כי קבור תקברנו לפיכך הנותן את מתו בארון ולא קברו בקרקע עובר משום שהלין המת אלא שצריך לקוברו בקרקע עכ"ל למימרא דכל שלא קברו בקרקע לא שמה קבורה ואכתי קאי עליה בל"ת ופשטא דמלתא דהיינו מריבוייא דקרא וכן מטין דברי מרן הב"י מאי דאייתי לעיל למי' דשבור מלכא ומפרש כפירש"י ז"ל דתקברנו לא משמע ר"ל לשבור מלכא אלא לדידהו יליף שפיר מריבוייא דלא תסגי ליה בהנחתו בארון ואין לו תקנה אלא קבורה בקרקע אלא דאכתי לא אפרוק דילמא הרוגי ב"ד דמשתעי בהו קרא דחס רחמנא עלייהו מידי דהוה אעציו ואבניו אבל שאר מתים מן התורה מנין וכדוקיין ואי ס"ל ז"ל כשיטת רבינו יונה במקצת ניחא אלא דס"ל להרמב"ן והטור דהני תרי לישני לא פליגי אלא דמר תני לה בהאי לישנא ומר תני לה בהאי לישנא ושלא כדברי רבינו יונה ז"ל דשוינהו בפלוגתא ובסי' שנ"ז הביא לישנא קמא ומאי דדייקנא בעניו' דהאי ריבויא קא דרשינן ליה לרבות עציו ואבניו שנקברים אפשר דתרוייהו במשמע והי מנייהו מפקת:
וכעת ראיתי לה' תורת חיים ז"ל בחי' שם שכתב דלל"ק דר"י שאר מתים ולאידך לישנא דר"י מכי קבור לארון וריבויא לקבורת הארץ והדר ק"ל דלהאי לישנא קבורת שאר מתים מנ"ל והיינו מאי דדייקנא בעניותין ותי' כיון דטעמא דקבורה משום בזיונא או משום כפרה א"ה אין לחלק ואדרבא כ"ש דקפיד אשאר מתים טפי מהנתלים אבל לל"ק הו"א איפכא דשאני נתלין דאית בהו משום קללת אלהים להכי קרא ותל"ית כבר כתבתי בזה מאי דנלע"ד: