ספר משכנות הרועים· רבי עוזיאל אלחאייק
פ"א · אות לא
פועל קי"ל דפועל ידו כיד בע"הב ואם הגביה מציאה זכה בה הב"הב ואע"ג דהוה ליה תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ואע"ג דתפיסה ע"י שליח לא מהנייא במקום שחב לאחרים ולדעת התוס' בפ"ק דמציעא די"א אע"ג דשוייה שליח ועמ"ש לקמן במערכת אות ק' סי' ט' אבל פועל עדיף דהו"ל כידו של בע"הב ע"ש במציעא ולשם דף י"ב אהא דתנן מציאת עבדיו העברים וכו' ובטוש"ע סי' ע"ד ע"ש ומעתה יש לנו לברר הא דגרסי' בפרק חזקת דף ג"ן אמר רב נחמן וכו' הבונה פלטרין בנכסי הגר ובא אחר והעמיד דלתות קנה מ"ט קמא לבני בעלמא הוא דאפיך מריהטא דסוגיא משמע דלבני נמי מנכסי גר נינהו מדקאמר קמא לבני. בעלמא הוא דאפיך דלית בהו שום זכייה אלא דהוא מסדר סדר המערכה דלבני ועוד דאי הוו לבני דבונה במאי פקע זכותיה מנייהו דלקנינהו מעמיד הדלתות ואשכחנא דהאי מלתא באשלי רברבי תלייא דרב"א ז"ל במקו' לשם אייתי בידיה סברת ריב"ם ז"ל דהני לבני דבונה נינהו אלא דכבר נפקו ליה מרשותו ונעשו בכלל נכסי הגר ע"ש שהאריך. אמנם בחי' הרמ"ה ז"ל שם סי' רכ"ה מצאתי לו שכתב דדוקא בלבני הגר כיון שלא נתכוון לזכות בלבנים אלא דאגבהנהו לצורך בניינא ואיהו לא העמיד הדלתות מ"ה לבני נמי לא קנה בהגבהתן אבל אם הלבנים משל הבונה לא גרע מיורד לתוך שדה של חבירו ובנאו שלא ברשות שאם אמר עצי ואבני אני נוטל שומעין לו הילכך לא קנה קמא ובתרא נמי לא קנה דלכשיטול עציו ואבניו ממילא הדלתות נעקרים וע"ע |במה שהאריך: והטור ז"ל סי' רע"ה הביא הרבה דעות בזה שדעת רבינו ישעיה ז"ל שהעצים והאבנים בין אם הם שלו או של גר וקנאם כבר בהגבהה חייב השני ליתנם לו וכיון שהא' לא קנה קרקע הו"ל כיורד לתוך חרבת חבירו שלא ברשות ובנאה שלא ברשות ע"כ ואנכי לא ידעתי דמאריה דדינא דבונה פלטרין רב נחמן ואיהו דאמר בפ' השואל דק"א היורד לתוך חרבתו של חבירו ובנאה אם אמר עצי ואבני אני נוטל שומעין לו ע"ש וא"כ שפיר קאמר הרמ"ה ז"ל דב' לא קנה דדלתות כמאן דמעקרי דמיין כיון שיוכל הא' ליטול עציו ואבניו ואע"ג דהרשב"א ז"ל ס"ל דכל שקדם בעל החרבה ואמר לבונה אני אתן לך הדמים של בנין דתו לא מצי למימר עצי ואבני אני נוטל כמ"ש במקו' לשם והמ"מ ז"ל בפ"י מה' גזילה דין ח' והנמק"י ומרן הב"י לשם ונימא דדעת רבינו ישעיה ז"ל כן ומ"ש חייב ליתנם לו אדמים קאי ור"ל בקדם ואמר כן עדין הדבר קשה דלא כתב הרשב"א ז"ל הכי אלא גבי חרבתו של חבירו דכבר שלו היא מ"מ כיון שזה ירד לבנות שלא ברשות סבר לה מר דאם קדם ואמר דמים אני נותן לך שומעין לו אבל בבונה בנכסי הגר דהפקרא נינהו אלא דלא גמר לנטירותיה ובא זה והעמיד דלתות לאו כל כמיניה לומר אני אתן לך את הדמים ואפי' קדם ואמר אין שומעין לו ונלע"ד ליישב דס"ל לרבינו ישעיה ז"ל דכיון דמצי מפייס לבונה ליטול הדמים וקמו ליה כנתלים לדידיה וא"נ לא מפייס בהא שעתא מועטת עד דאתי בונה ותבע עציו ואבניו וקם בדינא ודייני תקנו ליה רבנן זכיה בגוייהו דליהוי העמדת הדלתות גמר נטירות' וזכה בקרקע זהו מה שנלע"ד ליישב ולא ראיתי לא' מהמחברים שנתעורר בזה:
עוד כתב הטור ז"ל שדעת הרא"ש ז"ל דלא משכחת לה דינא דגמרא אלא דבונה מלבנים על ידי פועלים אבל בבונה מלבנים ע"י כיון דקנה אותם בהגבהה וכ"ש בלבנים דידיה הואיל ומצי למימר עצי ואבני אני נוטל ב' לא קנה ע"ש והיינו כדעת הרמ"ה. בחדא וכדעת רבינו ישעיה בחדא ואני תמיה כיון דס"ל להרא"ש ז"ל דבבונה ע"י עצמו קנה הלבנים בהגבהה א"כ אי בונה ע"י פועלים נמי אמאי לא קני דהא אשכחן לרב נחמן גופיה דאמר פועל ידו כיד בע"הב ועדיף משלוחו כדאמרינן בפ"ק. דמציעא דף ט' ר"ן ור"ח דאמרי תרוייהו המגביה מציאה לחבירו ל"ק חבירו ואותבוה מדתניא פועל בזמן שאמ"ל בע"הב עשה מלאכה עמי היום מציאתו לבע"הב ומשני שאני פועל דידו כיד רבו אלמא אע"ג דשליח לא מהני פועל זוכה לבע"הב דידו כידו וכי היכי דבמציאה אע"פ שמצאה דרך פעולתו קנאה בע"הב ה"נ פועלים בהגבהתם ע"י פעולתם יזכה בע"הב ואנכי הרואה דהרא"ש ז"ל קא יהיב טעמא למלתיה דע"י פועלים לא קנו שהם לא כוונו לקנות עכ"ל דמאי קאמר אי ר"ל שלא כוונו לזכות לעצמן כגון דא' צריכא רבא דמשמע דאם כוונו לקנות לעצמם זכו בהם ור"נ לטעמיה דאמר התם דאע"ג דאמ"ל חבירו תנה לי. ולא. אמר תחלה אני זכיתי בה לעצמי אפי"ה קנה לעצמו וס"ל תחילה דקתני סיפא לגלויי רישא כדאיתא התם מיהו הדרא קושיא דמודה רב נחמן בפועל דקנה ואי ר"ל שאם לא כוונו לקנות לבע"הב צריך שיכוין לזכות לבע"הב וכל כמה דלא איכוון להקנותו לא קני בע"הב הן אמת דמדברי רש"י ז"ל שם אהא דקתני סיפא ואם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחלה לא אמר כלום פירש"י. ז"ל דא"כ המגביה מציאה לחבירו ל"ק כיון דיהבה ליה. קנייה בהגבהה ממ"נ או קנייה קמא דלא מתכוין להקנות לחבירו הא יהבה ניהליה במתנה ואי לא קנייה קמא משום דלא היה מתכוין להקנות הו"ל הפקר עד דמטא לידא דהאי וכו' עכ"ל דעת שפתיו ברור מללו אי קנייה קמא דלא נתכוון להקנות לחבירו וכו' אלמא דמסתמא לא זכה לו אלא שיש בדברי רש"י ז"ל מהדיוק דמעיקרא כתב דקניה קמא במה שלא נתכוון להקנות לחבירו משמע דחבירו לא קנה עד שיתכוין להקנות לו. אבל לדידיה מסתמא קני ליה והדר קאמר ואי לא קניה קמא משום דלא היה מתכוין לקנות משו"ה הויא לה הפקרא וכו' ע"ש אלמא בסתמא לא קנה המגביה לעצמו אלא עד דפריש ואי לא פריש אכתי הויא הפקרא ותו דרש"י ז"ל גבי הא דאתמר עלה דלר"ן תחילה דסיפא לגלויי רישא וכו' לא פירש"י ז"ל דקנייה קמא ובמתנה יהבה ניהליה אלא דגלי אדעתיה דמהפקרא לדידיה אגבהה ע"ע ולדעת הטור בסי' רס"ט שהמגביה יאמר בפירוש אני מגביה לפ' א"כ לרב נחמן דאמר ל"ק ס"ל אפילו בדאמר מצי הדר ביה כל כמה שלא מסרה לחבירו וכו' זו לא נמצאת:
לשום פוסק ולא ידעתי מי הכריחו להסמ"ע ז"ל ליחס סברא זו למרן ז"ל והש"ך ז"ל חלוק בזה מס' שאר פוסקים ובסוף הס' הביא קו' התיו"ט ז"ל ועיין למורנו ה' זרע יצחק ז"ל ולפי"ז יראה דהרא"ש ז"ל הכי ס"ל דפועלים לא כוונו להקנות שלא אמרו בפירוש כן ועוד יש לעורר בדברי רש"י ז"ל במ"ש ואי ל"ק קמא כיון דלא מתכוין לקנות הוי הפקר וכו' כיון שכבר הגביהה ונטלה בידו קנה דאמרי' חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו וחצירו גופא משום יד אתרבאי וכיון דחצר קונה לו שלא מדעתו ה"ה ידו וביבמות דנ"ב אמרינן דבעודר בנכסי הגר וסבור שהם שלו לא קנה משו' שלא נתכוון משמע להדייא דלזכות בעי כונה ומעתה קשה על רבינו ישעיה והרא"ש ז"ל דסברי דבהגבהה לחוד קני ולא משכחת לה דינא דבונה פלטרין אלא ע"י פועלים כמ"ש הרא"ש ז"ל והו"ל לו' בפשיטות אפילו בנה על ידי עצמו שלא נתכוון לזכות הא ודאי לאו מילתא דודאי דאדעתא לזכות הוא דבנה ועוד שאני עודר בנכסי הגר דלא נקיט מדעם בידיה דנימא ידו קונה לו אפי' שלא מדעתו כדין חצר אבל הכא הלבנים מטו לידיה וידו קונה לו שלא מדעתו כדאמרן אלא דדעת הרמ"ה ז"ל נהי דשלא מדעתו קנאה לו ידו הכא דלא איכוון לקנות אלא ע"י בנין לא זכתה לו ידו במה שלא נתכוון הוא לזכות וזה ברור לע"ד. אחר כ"ז מצאתי לתוס' שם בפ' חזקת דף נ"ד בד"ה אדעתא וכו' שכתבו בפשיטות דבעינן עד שיתכוין לזכות ע"ש דבהנך עובדי דפשח בדיקלא דאי אדעתא דחיותא ל"ק דיקלא וכן מאן דזכי זכייה אדעתא דציבי לא קנה ארעא וטעמא דל"ק משום דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דפשח מחד גיסא ובזכייה הוא דשקיל לרברבי ושביק לזוטרי מוכיח שלא נתכוון לזכות בדיקלא וארעא דמעשיו מוכיחים על כוונתו אבל בסתמא דליכא הוכחה להפך אמרינן דקנה. וכתב עוד דבפ' הפרה אמרינן דבהחזיק בשטרו' של גר וכו' והענין דהתם ל סבא מר"ן המחזיק בשטרותיו של גר וכו' ופירש"י ז"ל שטרות של גר ששעבד לו ישראל אחר קרקעותיו מהו לקנות את השטר עכ"ל ויראה דודאי מכי מיית גר פקע ליה לשעבודא דגר מקרקע ובחזקת מרא קיימא וכדאמרינן התם משכונו של ישראל ביד גר ובא אחר והחזיק בו מוציאין אותו מידו ויהיב טעמא דמכי מיית גר פקע ליה לשעבודא וקם ליה ברשותא דמאריה אלא דהכי קא מבעיא ליה מאן דמחזיק בשטרא מסתמא אין דעתו לזכות בנייר דלאו כל כמיניה להחזיק בו מהפקר אלא שדעתו לקנות על ידו קרקע המשועבד והא לא החזיק ר"ל ואיגלאי דטעה בדין דאין לו זכייה בקרקע כמדובר אבל לאו למימרא דאי החזיק קנה אלא דר"ל דמדינא אין לו להחזיק הילכך שטרא נמי לא קנה דלא יהיב:
דעתיה מעיקרא אלא על הקרקע ולראייה על הקרקע אבל לא נתכוון לקנות את הנייר מצד עצמו ואי קדם אחר והחזיק בה לצור ע"פ צלוחיתו קנה ב' וראיתי לרב"א במקו' לשם שהקשה על פירש"י ז"ל מדקאמר הא לא החזיק דכי. אחזוק נמי לא קנה דפקע שעבודיה וכדוקיין ופי' דבשטר מכר מיירי ושטרא נמי לא קנה וכל מי שהחזיק בקרקע מוציא השטר מידו ע"ע. ונראה דרש"י ז"ל לא פירש הכי משום דהעיקר חסר מן הספר דכך הול"ל ובא אחר והחזיק בקרקע כדאמר התם גבי משכונו של ישראל ביד גר ובא אחר והחזיק בו וכו' אבל האי לישנא דהא לא החזיק ר"ל מן הדין לא זכה להחזיק ורש"י ז"ל שפירש דאתא אחר והחזיק בשטר כן צריך לפרש דארעא למרא הדרא ומאי נפק"ל בשטר הילכך צריך לומר אם בא אחר ותפס ולפי' הרא"ם ז"ל נמי צ"ל דטעה. בדעתו וסבור כשם שהקרקע נקנה בשטר ה"נ המחזיק בשטר אדהכי והכי קדם אחר והחזיק בה ועיין במוהרש"ל ז"ל בחכמת שלמה ויש"ש סי' ח"י:
ורבינו ז"ל בפ"א מה' זכייה דין ט' מפ"ל כדעת הרא"ם והרשב"א ז"ל דבשטר קרקע של גר כדי לקנות הקרקע ה"ז לא קנה אלא השטר בלבד דוק' לצעפ"ץ עכ"ל והיינו כדכתי' דהמחזיק בשטר טועה בדעתו כסבור שע"י השטר זוכה בקרקע ולא עלתה בידו אלא לזכות בשטר כדתי' ועיין להלח"ם ז"ל דהק' דהבעיא לא אפשיטא אלא על מאי דמתמה עלויה דמאי מספק"ל למימר דאדעתא דשטרא החזיק וכי לצור ע"פ צלוחיתו הוא צריך אהדר ליה משום דלצור משו"ה קא מבע"ל וכל מ"ש הרל"ם ז"ל בשיטת רש"י ורבינו ז"ל כבר בעניו' כתבנו מאי. דנלע"ד. אמנם מה שהק' על רש"י ז"ל דמהיכא פשיטא ליה יראה בדוחק דמשמע ליה דכל כהאי. לישנא אמור רבנן בכפילא למימר דקושטא הכי הוא דכוותה בפ' הספינה דע"ו לצור והכי הלכתא:
וראיתי להש"ך ז"ל סי' רס"ג. סק"ג שכתב דרבינו ז"ל קשיתיה דמאי קא מבע"ל אם זכה בשטר דודאי זכה דאמרי' חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אלא ודאי דר"י סבא לא ס"ל הא דריב"ח דממילא זכה בשטר משום חצירו ותלמודא דפריך אמלתיה דרבא גבי משכונו של גר ביד ישראל וכו' מדריב"ח ולא פריך הכא משום דרבא אשכחן ליה דסבר כריב"ח כדאיתא בפ' השואל ע"ע ואחהמ"ר לשון רבינו אינו סובל דמשום חצירו זכה בשטר ועוד דהתם רבה ובהשואל רבא ורמו מלתיה דרבא אהדדי ע"ש ועיקר קו' הרש"ך ז"ל היינו מאי דק"ל להתוס' ז"ל בפ' חזקת דידו. משום חצירו אתרבאי וחצרו קונה לו שלא מדעתו ותירצו דהא דחצר קונה לו שלא מדעתו היינו שאינו יודע אם היא בחצירו ואם היה יודע היה. רוצה לקנות אבל אם יודע ולא מתכוין לקנות קנה עכ"ל לפ"ד ז"ל ביודע גרע טפי דבעינן עד שיתכוין לקנות ובפ"ק דמציעא דף י"א אהא דתנן התם ראה אותם רצין אחר המציאה וכו' ואמר זכתה לי שדי זכתה לו וכו' ועוד דאמר ריב"ח חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אלמא אע"ג דלא אמר קני וכו' עכ"ל ולפ"ד דחזקת דריב"ח מיירי בדלא ידע אבל בידע בעינן שיכוין לקנות מאי ראייה מייתו ואם נאמר שהכונה דא"צ אמירה אלא במתכוין לחוד סגי ונאמן לו' אני נתכוונתי לזכות ניחא ולפי מאי דאוקימנא התם דריב"ח מיירי דוקא בחצר המשתמרת א"כ מתני' דמיירי בשדה לא קנה עד שיתכוין לקנות א"כ מה הוכיחו התוס' מדריב"ח דמיירי בחצר המשתמ' אלא עכ"ל דהתוס' דמקשה דלא סא"ד לחלק בין חצר המשתמרת לשדה אמאי לא הוק"ל אמלתיה דריב"ח דאמר חצירו של אדם קונה לו של"ם ממתני' דאמר זכתה לי שדי דמשמע עד שיתכוין לזכות אלא עכ"ל דפשיטא ליה דאמר זכתה לי לאו דוקא ומ"ש אח"ך בד"ה אמר וכו' דק"ל אמאי מותיב אמלתא דרבא דאמר משכונו של גר ביד ישראל וכו' מדריב"ח ליפרוך ליה ממתני' ותי' משום דמתני' הוי משום דנתכוון לזכות דאמר זכתה לי לכך פריך מדריב"ח עכ"ל לאו למימרא דקושטא הוא דמתני' דוקא בנתכוון לזכות דא"ה אדמותיב ליה מדריב"ח לסייעיה ממתני' ולותביה לריב"ח אלא ר"ל דלא סגי ליה לאותביה ממתניתין דאיכא למימר באומר זכתה לי ומדריב"ח נשמע דלאו דוקא אם היה מאריך טרחא לכך פריך מדריב"ח וע"כ מתני' לאו דוקא וכן מצאתי למוהרש"א ז"ל אלא דלענ"ד נראה דלא כתבו התוס' אבל אם יודע ולא נתכוון לקנות לא קנה אלא היכא דהוי כמי שנתכוון שלא לזכות כיון דדעתיה אארעא דומיא דפשח בדיקלא מחד גיסא וזכי זכייה דשבק לזוטרי ושקל לרברבי שמעשיו מוכיחין שכוון שלא לזכות:
והנה בעת"ה חזי הוית לאבי התעודה הרב הגדול מוהרימ"ט ז"ל בח"א סי' ק"ן דמייתי לנדונו שהמקדש נטל תפוח וכסבור שקנהו והרי הוא שלו ויכול לקדש בה אשה ונמצא שאינה שלו דלא קנה וכההיא דיבמות בעודר בנכסי הגר וכסבור שהם שלו דלא קנה לפי שלא נתכוון לזכות בכך ומיהו י"ל דידו עדיף מעודר דאשכחן חצירו של אדם קונה לו של"ם וכו' ואמרי' בפ"ק דמציעא דחצר משום יד אתרבאי וכו' וכיון דחצירו קונה לו שלא מדעתו וכו' כ"ש ידו והכי משמע בס"פ הנזקין דס"א גבי לקח ונתן ביד ה"ז גזל גמור וכתבו התוס' וכו' עכ"ל ואני טרם אחל"ה לדבר ארדה נא ואראה גופן של דברים אהא דתנן התם עני המנקף בראש הזית מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום תני עלה אם לקט ונתן ביד ה"ז גזל גמור פירש"י ז"ל אם לקט ונתן. ע"ג קרקע ביד הואיל ומטו לידיה גזל גמור הוא עכ"ל משמע מפי' דמלקט בידו א' לאחת ואח"כ נותנם ע"ג קרקע בכ"הג הוא דחשיב גזל גמור וכן מטין דברי רבינו ז"ל בפ"ו מה' גזילה דין י"ג שכתב וז"ל ואם העני מקבץ בידו בראש הזית ומשליך לארץ ה"ז. גזל גמור שהרי הגיעו ליד הזוכה בהם עכ"ל משמע דלא חשיב גזל גמור אלא דמטו לידיה דרך קבוץ ולא דרך לקיטה והתוס' ז"ל כתבו נראה דאצטריך לאשמועינן דתולשן בידו ומפילן אעפ"י שלא וכו' ולא אחז בהם אלא כדי להפילן עכ"ל משטחיות דבריהם נראה דחלוקים בעיסתן אסברת רש"י ורבינו ז"ל דלרש"י ורבינו מתני' דקתני מפני דרכי שלום דוקא מיירי בתולשן ביד ומשליכן לארץ ומתניתא במלקט ע"י על יד ולדעת התוס' ס"ל דמתני' דקתני מפני דר"ש כשלא באו לידו כלל אלא שמכה באילן והזתים נופלים ומצאתי בירושלמי שם דתני עלה הדא דאת אמ' בארעא אבל בלוקח ביד זכתה לו ידו ופירש הרב שדה יהושע ז"ל דמתני' דקתני מפני דר"ש דוקא מיירי במנקף ואינם ואינם נוגעים בידו כלל כגון שע"י מקלות או ד"א אבל. הלוקח ומפיל לארץ אע"פי שלא נתעכבו בידו ולא נתכוון לקנות דאי לא פשיטא כדכתב הר"ן ז"ל עכ"ל ובחי' הרשב"א ז"ל לשם כתב לאו נטל ונתן ביד במתכוין לזכות קאמר ואעפ"כ יש בו משום גזל גמור והכי איתא בגמרא דבני מערבא וכו' עכ"ל מהא שמעינן דדעת הרשב"א אע"פי שלא נתכוון לקנות אשמועינן תנא דקנה העני והוי גזל גמור בלא מתכוין דאי במתכוין מאי למימרא והשתא לפום מאי דכתבית יהבית אנא נפשאי דדעת הרשב"א ז"ל דס"ל דהא דקתני מתני' ואמר זכתה לי שדי וכו' דלאו דוקא דאמר וכו' דלא אתא לאפוקי אלא אמירה אבל כוונה מיהא בעי לא תק"ל דהכא קאמר דאשמועינן מועינן תנא אע"ג דאינו מתכוין דאיכא למימר דידו שאני דעדיפא זכייתה כמדובר ועוד דהתם בשדה דגריעא קנייתה כדאיתא התם ומעתה אתנח לן דמאי דק"ל לדעת הרמ"ה ז"ל דס"ל דבהגבהה לא קנה דלא נתכוון דמה יענה לההיא דמנקף דאשמועינן תנא דאע"ג דלא נתכוון לזכות מכי מטו לידיה זכה בהם זכייה גמורה והנוטלם גזל גמור בידו ואת"ל דסובר הרמ"ה ז"ל כדעת רש"י ורבינו ז"ל דכל שהוא דרך לקיטה לא חשיב זכייה אלא עד שיתקבצו בידו כדכתי' אכתי לא אפרוק דמאן לימא לן דבהגבהה לצורך בנין לא חשיב אלא כדרך לקיטה אלא נראה דשאני עני דמשעה שעלה לראש הזית כל מעייניו לזכות בשכחה כמה שיזדמן לידו אלא שכן דרך המלקט להפיל לארץ ושוב נוטלו בבת אחת אבל בהבונה לא נתכוון לקנות הלבנים אלא עד שיהיו בנויים בכותל ואיהו לא' גמר נטירותא ולפיכך לא קנה ואין להוכיח לפ"ז דעת הרמ"ה ז"ל בהך דהמנקף אי ס"ל כרש"י ורבינו ז"ל או כדעת התוס' ז"ל וכדכתיבנא והדברים מוכיחים בדקדוק דבריו ז"ל כדברירנא והך דעודר לא שמה מתייא דלא מתורת יד הוא זוכה אלא בחזקה והא לא אכוין לקנות כיון דסבור דארעא דידיה ובדידיה הוא עודר והדברים ברורים לע"ד ומרן הש"ע ז"ל תפס לשון הטור ז"ל שנוטה דעתו ז"ל לדעת הרשב"א ור"ח ז"ל ועיין בסמ"ע ובס' באר הגולה":
וחזיתיה להרמב"ן ז"ל בחידושיו ליבמות גבי הך דעודר דמדמי לה לחולץ ליבמתו והדר וקדשה לשם יבום ופריך התם לא קא מכוין למקני הכא מכוין למקני וכו' שכתב וז"ל נ"ל וכו' אבל דבר פשוט הוא שאין קנין. שלא לדעת לא שנא במטלטלי ל"ש בקרקעות ואותה שאמרו בפרק המניח דף כ"ט לוקמה למעלה מג' אפילו לא נתכוון לזכות בה משום מפקיר נזקיו נגעו בה וכך פירש"י ז"ל ואין לי להאריך והתוס' משתבשין בזה עכ"ל והענין דהתם דאמר דר"א סבר המפקיר נזקיו חייב ורמו מדר"א ההופך את הגלל בר"ה והוזק בהן אחר חייב ואמר ר"א ל"ש אלא שנתכוון לזכות בהם אבל לא נתכוון לזכות בהם פטור ואוקמה רב אשי כשהפכה פחות משלש דלאו הגבהה אלא עד שיתכוין ומאי דוחקיה דרב אשי לאוקומה כגון שהפכה לפחות משלש וטעמא כי נתכוון לזכות בה הא אין מתכוין לזכות בה לא לוקמה למעלה מג' ואע"פי שלא נתכוון לזכות בה חייב ע"כ ופירש"י דאם נתכוון לזכות אפילו בפחות מג' קנה דאיכא למ"ד דהבטה בהפקר קניא עכ"ל והתם בסוגיא דשלהי מציעא אוקים ר"ן למתניתין דאין שומעין לו דקש ותבן דהפקר וכששכרו בע"ה ללקט דבהגבהה דפועל דידו כיד בע"הב זכה בו בע"הב ושכרו עליו הילכך אין. שומעין לו וברייתא בשכרו להביט ולשמו' דאכתי בעל הבית לא זכה מ"ה כי אמ"ל טול בשכרך שומעין לו ולפ"ז כ"ע אית להו דבהבטה בהפקר לא קנה מדלא אוקי למתני' וברייתא בהבטה בהפקר קא מפלגי ורבא לחד לישנא כ"ע הבטה בהפקר קנה ולאידך לישנא לכ"ע הבטה לא קניא א"כ לא אתיא אלא לחד לישנא דרבא ועוד דרבא קא מהדר בהמניח מתני' קשיתיה מאי ארייא הפך ליתני הגביה וכו' ש"מ דרבא נמי קאי כוותיה במק' ומאי דוחקיה וכו' והיכי מצי אתי ללישנא בתרא דס"ל לכ"ע הבטה ל"ק ועוד ק"ט בדברי התוס' שם בהמניח:
דנקטו בפשיטו' דהבטה בהפקר קניא כאילו הוא דבר מוסכם בלי חולק ונראה' פשוט דכוונתם ז"ל. כיון דאיכא למ"ד דהבטה בהפקר קניא א"כ אפילו למ"ד ל"ק בהגבהה פחות משלש כ"ע מודו דמהניא כיון דסו"ס קעביד מעשה פורתא:
וראיתי במקו' לשם במציעא שהק' משם הרשב"א ז"ל אהא דמייתי התם שומרי ספיחי שביעית נוטלין שכרן וכו' דקסבר הבטה בהפקר קניא והלא איהו אינו מתכוין לקנות לעצמו אלא לצורך הצבור וכו' עכ"ל אין לנו ריח מכאן דס"ל דבעי כוונה לזכות ותק"ל ממ"ש בחי' לגיטין גבי המנקף כדכתיבנא לעיל דהכא שאני כיון דמתכוין לקנות לצבור כאלו פירש דלא ניחא ליה לקנות ובהא ליכא מ"ד דקני ואין כאן מקו"ל:
והנה התוס' בהמניח כתבו דאין להוכיח מכאן דכי מתכוין לקנות סגי ליה בפחות מג' דשאני קנין הפקר דהקילו בקנייתו דהא אפילו בהבטה קני ר"ל למ"ד א"כ בדין הוא דבהגבהה דקעביד מעשה תסגי ליה בפחות מג' אבל בשאר הקנאות איכא למימר דלבעי ג' לאפוקי מדין לבוד כמו שיתבאר במקומו בס"ד א"נ אפילו את"ל דדין זכיית הפקר ודין שאר הקנאות שקולים הם הך דהופך בגלל מיירי שהפכה ברגליו של' הופך דאז כליו קונים לו ואע"ג דאין כליו של אדם קונות לו אלא בסמטא או ברשות של שניהם כמ"ש בסי' ר' התם שאני דמיד מוכר קא קני ואין לו רשות להניח אלא ברשות מוכר אבל בהפקר כליו קונים לו דרשאי. להניח בר"ה ולהתחייב בנזקין כמ"ש במקומו בס"ד.. כ' עוד א"נ כשהפכם ביד דאז סגי בפחות מג' ועיין בתוס' בפרק הגוזל דצ"ח בד"ה וה"מ וכו' ובפ"ק דמציעא דנ"ו ע"א בד"ה הואיל ויכול וכו' יע"ש ולהאי שינויא ק' כיון דמטו לידיה לא בעי. כוונה כהך דמנקף דאשמועינן תנא אע"ג דלא מטו לידיה אלא דרך נפילה אפי"ה זכה בהם זכייה גמורה כמ"ש התוספות בהנזקין הניתנים למעלה והק' ר"א ל"ש אלא שנתכוון לזכות בהם וכו' כיון דבידו אע"ג דלא נתכוון קנה וצ"ל דשאני מנקף בראש הזית דכל עצמו לא בא אלא לזכות בשכחה משו"ה מכי מטו לידיה זכה בהם אבל ההופך הגלל בר"ה כי לא נתכוון לזכות לא חשבי' ליה ממונו להתחייב בנזקיו דהו"ל חופר בור בר"הר דפטור אבל כי מכוין לזכות קם ליה ברשותיה וקנהו להתחייב בנזקיו וכן מתברר מפירש"י ז"ל וכ"ה דעת התוס' כדכתי' ולפי"ז מ"ש הרמב"ן ז"ל וההוס' משתבשין בזה לא ידעתי טעמו ואתה דע לך דלפי מה שהעלנו בזה בדברי התוס' דהמניח דהופך בגלל חלוק ממנקף נתיישבו דברי הרב מוהרימ"ט ז"ל דאייתו סמא בידיה מדברי התוס' דהמנקף כדכתי' בעניו':
והדר ק"ל להרב ז"ל מהך דפרק הפרה דהמחזיק בשטרותיו של גר וכו' ע"ש וכאילו עין של מעלה לא שלטה בדברי התוס' דפ' חזקת שנתעוררו בקושיא זו כמו שהרחבנו הביאור למעלה והרב עצמו בסו"ד הביא סוגיא זו וכמו שיתבאר בס"ד:
שו"ר להמש"ל ז"ל בפ"ה מה' זכייה דין ט' שציין לדברי התוס' דחזקת והנזקין וסוגיית פ' המניח ולתשו' ה' מוהרימ"ט ז"ל הנאמר באמת וקצר במקום שהי"ל להאריך דהך דהנזקין מסייעא ליה למוהרימ"ט ז"ל והך דחזקת ודהמניח הויין תיובתיה ומה יענה ה' ז"ל בהך דהנזקין ושוב מצאתי לו בפי"ז מה' גזילה דין ח"י שפירש שיחותיו והתימא מהרב המגיה שלא גלה רז זה כמנהגו הטוב ומה שפירש הרב ז"ל בדברי התוס' דהנזקין ודאי שלא כדברי הרשב"א ז"ל בחי' לשם והר"ן ז"ל כמו שהעליתי והירושלמי מסייע להו כדבר האמור גם מה שהכריח מסוגייא דהמניח דאי לפ"ד ה' ז"ל דידו קונה לו שלא מדעתו וכו' עכ"ל מאי דפשיטא ליה להרב ז"ל דהך דהופך מיירי דהפך בידו כבר כתבתי זה משם התוס' לחד מאנפי ואין לדקדק מכאן דהגבהה פחות מג' סגי במתכוין לקנות ודוק:
ועדיין נשאר לנו מקום לברר הא דתנן בשלהי המקבל מי שהיה כתלו סמוך לגינת חבירו ונפל הכותל לתוך הגנה ואמ"ל בעל הגנה פנה אבניך ואמ"ל הגיעוך אין שומעין לו ואם אמר לו אתן לך את יציאותך אין שומעין לו. ופריך עלה בגמרא טעמא דפנינהו הא לא פנינהו לא והאמר ריב"ח חצרו של אדם קונה שלא מדעתו וכו' ואיכא למידק מאי פריך והא אוקמי' למלתיה דריב"ח בחצר המשתמרת דוקא כדאיתא התם בפ"ק דף י"א אבל בחצר שאי' משתמרת בעינן שיהיה עומד בצד שדהו ולדעת רבינו ז"ל בעי נמי שיאמר זכתה לי שדי כמ"ש בפי"ז מה' גזילה וכמ"ש הרב המ"מ ז"ל שם ורבינו ז"ל כתב דהגנה כחצר שאינה משתמרת היא ע"ש אמטו להכי שפיר קתני דלא קנה עד שיפנה אותם וראיתי להתוס' ז"ל שם שכתבו דבלא ריב"ח הוה א"ש דאין קונה לו אלא בעומד בצד שדהו הילכך אי לא פנינהו לא קנה דכשאמ"ל הגיעוך לא היה עומד בצד שדהו ע"ש דהתוס' אזלי לשיטתייהו דלא בעינן שיאמר ג"כ זכתה לי שדי כדכתי' לעיל משו"ה באינו עומד שם הוא דלא קנה אבל אם היה עומד שם אעפ"י שלא אמר זכתה לי שדי קנה ולהכי פריך מדריב"ח דלא בעינן עומד א"כ. עכ"ל דס"ל להתוס' דהגנה כחצר המשתמרת היא ושלא כדעת רבינו ז"ל אבל לדעת רבינו ז"ל קשה דמאי פריך מדריב"ח דלא אמר למלתיה אלא בחצר המשתמרת דוקא וראיתי לרבינו ז"ל בפ"ח מהלכות שכנים דין ח' וז"ל מי שהיה כתלו וכו' אבל אם לא פנה לא קנה שלא אמר לו אלא לדחותו עכ"ל. משמע הא לא"ה קנה ואמאי אינו יכול לחזור כיון דבעינן עומד בצד שדהו ואומר זכתה לי שדי ואין לומר דמתני' מיירי בגנה המשתמרת דמהיכא פשיטא ליה להמק' למימר דמתני' מיירי בגנה המשתמרת ולותיב מנה לריב"ח אדרבא מדתלי הקנאה בדפנינהו למימרא דבלא פנינהו לא קנה ש"מ דמיירי בגנה שאינה משתמרת כשאר כל הגנות כמ"ש רבינו ז"ל דהגנה כחצר שאינה משתמרת ועוד דהי"ל לרבינו ז"ל לבאר זה כי היכי דלא נטעי לענין דינא כיון דאיהו ז"ל כללא כייל דהגנה אינה משתמרת ועו"ק לענ"ד בפשטא דשמעתא דמאי קא פריך לריב"ח דע"כ לא קאמר ריב"ח אלא במציאה והפקר שאין דעת אחרת מקנה אותו אבל הכא דבמתנה נתן בעל הכותל לבעל הגנה אפילו בחצר שאינה משתמרת לא בעינן עומד בצדה כדאיתא התם בפ"ק א"כ הדרא קו' לדוכתה על התוס' דא"נ לא היה עומד שם כשאמ"ל הגיעוך קנה כיון דאיכא דעת אחרת מקנה אותו ואם נפשך לומר דהכא לאו אליבא דרב פפא דמפליג התם בהכי אנן קיימין אלא אליבא דר"א דמשני התם דר"ג מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם וכו' ולית ליה הא דרב פפא וכמו שית' בס"ד סו"ד לר"פ גופיה תק"ל טעמא דפנינהו הא לא"ה לא קנה אמאי נהי דמצינן למימר דכי אמ"ל הגיעוך לא היה עומד שם הא מיהא כיון דדעת אחרת מקנה אותו קנה אע"פ שאינה משתמ' כמדובר:
וראיתי להתוס' שם בפ"ק בד"ה וכי ר"ג וכו' דק"ל והלא חצר ר"ג ששם התבואה חצר המשתמרת היא משו"ה לא בעינן עומד בצדו ותי' ז"ל נהי דלר"ג משתמרת היא מ"מ לדידהו מיהא אינה משתמרת כיון שמעורבת שם תבואתו ע"ש ויראה דר"פ דמפליג בין מציאה למתנה משום דדעת אחרת מקנה אותו ולא בעינן עומד בצדו היינו דוקא כשמשתמרת מיהא לזכותן אבל כשאינה משתמרת כלל מודה ר"פ דבעי' עומד בצדו וס"ל דגנה אינה משתמרת כמ"ש רבינו ז"ל משו"ה לא קנה בעל הגנה אלא בדפנינהו דוקא וכשאמ"ל הגיעוך לא היה עומד שם והכא מיירי באינו עומד שם אבל לריב"ח דס"ל דבמשתמרת לא בעי' עומד קשה ולפי"ז עכ"ל דהמק' חשיב לגנה כחצר המשתמרת ואנכי הרואה דרבינו ז"ל כשיטת רבו הרי"ף ז"ל אמרה דלא קי"ל כר"פ ומציאה והפקר ומכירה ומתנה כהדדי נינהו כמ"ש בדבריו בפ"ד מה' זכייה וכמ"ש ה"המ ז"ל משם הרמב"ן ז"ל ע"ש וכיון דהוא ז"ל ס"ל דגנה כחצר שאינה משתמרת א"כ מאי פריך הש"ס מדריב"ח דמיירי דוקא בחצר המשתמרת ויתבאר בסמוך איה"ב. ועדיין יש מקום חיקור דין מ"ט לא קנה אלא עד דפנינהו כיון שהאבנים הם ברשות בעל הגנה ולשם נפלו מכי אמ"ל הגיעוך קנה דמ"ש ממקח וממכר דאמרו בפרק הספינה דף פ"ה שאם הפירות היו ברשות לוקח וקבל הלוקח לקנותם שניהם אינם יכולים לחזור בהם וע"כ לא פליגי רבוותא אלא בחצר שאינה משתמרת אלא למוכר אבל במשתמרת ללוקח כ"ע מודו דקנה כמ"ש בטוש"ע סי' ר' באריכות ע"ש ובשלמא לדעת רבינו ז"ל דסובר דהגנה אינה משתמרת משו"ה לא קנה אלא עד שיפנה אבל לדעת התוס' ז"ל דאוקי' בעניו' דס"ל דהגנה כחצר המשתמרת היא הן לו יהו אלא דאינה משתמרת אלא למקבל המתנה לחוד לכ"ע קנה:
ומצאתי במקובצת לשם אהך מתני' דכותל הסמוך לגינה שכ' בשם הראב"ד ז"ל וז"ל דהא מתני' ראה אותן רצין אחר המציאה וכו' ואמר זכתה לי שדי זכתה לו שדהו ה"נ הרי קנה דמדעתיה הוא וא"ל אע"פ שקבל עליו כיון שלא אמר תזכה לי זכיית החצר שלא מדעת היא מיהו מדריב"ח קשה דהא גנה המשתמרת היא וקשיא לי דהא לענין מכר אמרינן ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח ואע"פי שלא אמר תזכה לי חצירי וא"כ תקשי ליה ברייתא אמתניתין ואיכא למימר דשאני התם דמכח מוכר עייליה לרשות לוקח וכיון שקבל עליו תו לא צריך אבל הכא ממילא אתי לה וכמציאה דמיא ובעינן הגבהה דלקנייה ולריב"ח מיהא קשיא הראב"ד עכ"ל. וביאור דבריו ז"ל לענ"ד דק"ל מ"ט לא פריך הש"ס אלא ממילתיה דריב"ח ליפרוך ממתני' וכדק"ל להתוס' ז"ל וכתב דא"ל שלא אמר תזכה לי גינתי אהא פריך מדריב"ח דאוקי למתני' באינה משתמרת אמטו להכי בעינן שיאמר תזכה לי אבל בחצר המשתמרת אע"ג דלא אמר תזכה לי זכתה לו חצר וגנה בחצר המשתמרת היא והדר ק"ל אכתי ליפרוך ברייתא אמתני' דברייתא קתני לענין מכר ברשות לוקח קנה ואע"ג דלא אמר תזכה לי חצירי ואמאי פריך מדריב"ח אהא משני משום דאיכא למימר שאני התם דעייליה ברשות מוכר וכו' ע"ש ודבריו לענ"ד מדוייקים מדברי התוס' דהם ז"ל נקטו במלתייהו עומד בצד שדהו והך מלתא אמוראי נינהו דאמרי לה ומאי אולמייהו דהנך אמוראי להק' מנייהו טפי מדריב"ח אלא משום דהתוס' אזדו לטעמייהו דמתני' דקתני זכתה לי שדי לאו דוקא כמדובר מ"ה לא מצו' למימר דהך דאמר זכתה וכו' ומ"מ עדיף לאקשויי מהך דעומד מדריב"ח דכמה אמוראי קיימי בהדה שיטה דבעי' עומד ובלא"ה קושית הש"ס היא דת"ק ממתני' לדריב"ח או לשאר אמוראי אע"ג דריהטא דלישנא דהתוס' לא משמע הכי. ויש לחקור לדעת הראב"ד ז"ל דס"ל בין דעייליה ברשות מוכר לשלא ברשות אם נכנסו חמורים טעונים מאליהם לרשות לוקח ואח"ך פינן אם יכול לחזור בו כיון דעייליה בלי רשות מוכר וה"ד טעמא דהמקשה הוא דקא יהיב דלא קשייא ליה מברייתא משום דאיכא לחלק בהכי ובמקומו ית' ומהך דמשך חמריו ופועליו ועיין להתוס' ז"ל בס"ד. איך שיהיה למדנו מדבריו דס"ל דגנה כחצר המשתמ' היא דאי לא"ה מאי פריך מדריב"ח לאוקומה בגנה שאינה משתמרת:
עוד כתוב במקובצת לשם בשם גיליון תוס' ז"ל וז"ל 4 דאי לאו דריב"ח הוה א"ש וכו' דהוה מצי לאוקומי באינה משתמרת דבעינן עומד בצד שדהו לכ"ע עכ"ל נראה דה"פ דק"ל לוקמה באינה משתמרת וכדוקיין ואין כאן מקום להאריך עוד בענין זה:
הדרי בי למאי דקשה למ"ש בדברי הרא"ש ז"ל דקאמר דלא משכחת ליה לדינא דר"ן אלא בבונה ע"י פועלים דאכתי אמאי לא זכה כיון דפועל ידו כיד בע"הב ובפרק הספינה דפ"ה מייתי הך דתניא משך חמוריו ופועליו והמשיכן לתוך ביתו בין פסק עד שלא מדד בין מדד עד שלא פסק שניהם יכולים לחזור בהם וכו' והנה רשב"ם ז"ל גירסא זו קיימה מדברי זקנו ז"ל ופירש שהלוקח משך והכניס החמורי' הטעונים התבואה וכן הפועלים של המוכר בכתף ישאו התבואה דאותה המשיכה לא מהניא וכן מצאתי לרש"י ז"ל בע"ז דע"כ שכתב משך הימנו חמריו ופועליו הרי שהיה מביא חמריו טוענים פירות ופועליו נושאים בכתף ומשכן חבירו והכניסן לתוך ביתו עכ"ל והיינו כעדות רשב"ם ז"ל דהחמורים והפועלים הם של המוכר ומשכן בע"הב לתוך ביתו דלא חשיבא משיכה כיון דאכתי לא פרקן והו"ל משיכה ע"י אדם ובהמה ולא שמה משיכה והתוס' שם בפרק הספינה ל"ג חמריו ופועליו אלא חמרין ופועלים דאי גרסי חמריו הוה משמע דלוקח וזה לא יתכן דאפי' בלא פרקן נמי ועכ"ל דפשיטא להו ז"ל דהגבהת הפועל כהגבהת בע"הב ורש"י ורשב"ם ז"ל נמי לא פליגי בהא אלא דמשמעות דורשים איכא בינייהו דלרש"י ורשב"ם ז"ל כי קתני חמריו ופועליו נמי משמע אבל לענין דינא איכא למימר סברי מרנן דהגבהת החמרין והפועלין של הלוקח כידו הן וקנה וזה שלא כדעת הרא"ש ז"ל אשר הונף ואשר הורם והרא"ש ז"ל שם בברייתא הביא הברייתא כגירסת התוס' חמרין וכו' ע"ש שוב מצאתי במקובצת לשם שכתב חמרין וכו' ואית דגרסי חמריו ופועליו פי' חמריו ופועליו של לוקח וכגון שלא נתכוונו לזכות בפירות ללוקח בהגבהתן וכו' עכ"ל שמעינן מן הדא דאפילו פועל דהוי כיד בע"הב אינו זוכה לבע"הב עד שיתכוין הפועל לזכות לו ובזה ניחא דעת הרא"ש ז"ל דאע"ג דבע"הב בהגבהה לחוד אע"ג דלא אכוין קנה ובפועל עד שיתכוין לקנות לבע"הב ומשו"ה לא כתב דלא משכחת לה דינא דבונה פלטרין אלא בבונה ע"י פועלים וכן צריך לפרש בדברי הטור ז"ל הניתנים למעלה וז"ל וא"א הרא"ש ז"ל כתב דלא משכחת לה דקנה הב' אלא כשבנה הא' בלבני דגר ע"י פועלים שהם לא כוונו לקנות וכו' עכ"ל ור"ל וכשלא נתכוונו הפועלים לקנות לבע"הב ומה שהוא ז"ל גריס חמרין ולא חמריו משמע דלפי גירסא זו משמע דשל לוקח הן כמ"ש התוס' א"כ צ"ל דמיירי דוקא כשלא כוונו לקנות לבע"הב לכך גריס חמרין דהיינו של בעל הפירות דזו תקו' כפשטה:
ועדין יש לברר הא דאמרינן דפועל ידו כיד בע"הב אי דוקא פועל ישראל אבל פועל גוי לא או"ד לא שנא גוי ל"ש ישראל ונלע"ד פשוט דפועל נמי שליח הוא ולא נפיק מתורת שליחות אלא דעדיף. טפי משליח דאילו שליח היכא דתפס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה משלחו אבל פועל אע"ג דשליחא מ"מ עדיף טפי דחשיב כידו של בע"הב אמטו להכי אי תפס לבע"ה אפי' במקום שחב לאחרים הוי כקנין בע"הב ודבר זה קיימתיהו מסברא אח"כ מצאתי און לי בדברי גיליון תוספות הובא כמקו' כמ"ד לדף יו"ד בד"ה תופס וכו' וז"ל ועוד דר"י הכהן אומר דרבא פריך לה מפועל דהוי שלוחו של בע"הב וכו'. עכ"ל אמנם לא משמע הכי מדברי עליות דר"י ז"ל דאוקי להך דתניא משך חמריו ופועליו של לוקח כגון שלא נתכוונו לזכות בפירות ללוקח בהגבהתן וכו' עכ"ל אבל אם כוונו לזכות ללוקח בהגבהתן קנה הלוקח והיינו מדין שליחות ופועל ידו כיד של בע"הב ואמאי לא אוקמה בפשיטו' שהחמרין ופועלין גויים דכי כוונו לזכות ללוקח בהגבהתן לא קנה דאין שליחות לגוי אלא ש"מ דלא שאני ליה בדין פועל א' ישראל וא' גוי אלא בגוי דאע"ג דמכוין להקנות לבע"הב בהגבהתו לא קנה הבעל הבית ובישראל כשאינו מתכוין לקנות ללוקח. ומשו"ה קאמר הרב ז"ל א"נ חמריו ופועליו דקתני בישראל מתוקמא שפיר בלא נתכוון לקנות ללוקח גם מדברי התוס' שכתבו שם חמרין ופועלין גרסינן דאי חמריו ופועליו משמע דקאי ללוקח ולא יתכן דא"כ אפי' לא פרקן עכ"ל דאמאי ניידי מגי' רש"י ורשב"ם ז"ל לימא דמיירי בפועלין גויים דלאו בני שליחו' נינהו לזכות לישראל בהגבהתן מ"ה עד שיפרק אלא דס"ל להתוס' נמי דפועל ידו כיד בע"הב אפי' שהוא פועל גוי וכן יש להוכיח מדברי הרא"ש ז"ל דאוקמ' להך דבונה פלטרין דלא משכחת לה דזכה שני אלא בבונה ע"י פועלים שלא כוונו לזכות לו כדכתי' ואמאי לא אשכח לה בפשיטות דהפועלים גויים דלאו בני שליחות נינהו לזכות בהגבהתן הבע"הב באבנים דגר כמדובר אלא ש"מ סברי מרנן דישראל וגוי להא מלתא כהדדי נינהו: וראיתי לה' מוהרשד"ם ז"ל בח"מ סי' שע"ו שנשאל במחזיק לקרקע עפרות זהב דמה שהפועלים חופרים בקרקע והוא נותן שכרם אי מהניא האי חזקה והשיב פשיטא לי דהוייא חזקה גמורה דמ"ל חפרו הם בשבילו מ"ל חפר הוא ואפי' שהגוי לאו הוא מתורת שליחות אני אומר אלא כיון דכ"ע הכי עבדי דפרעי לגויים החופרים וכו' וכהא דכתב הרע"ב ז"ל בפ"ב דפאה וגו' קצרוה גויים וכו' פירוש ולא שקצרוה פועלים גויים לישראל דאי הכי הוי כאילו קצרוה ישראל עכ"ל ולא היה צריך הרב להסתייע מר' הרע"ב ז"ל דהכי איתא בירושלמי עלה מתני' כשקצרוה לעצמן אבל קצרוה לישראל חייבת ותני כן אין שוכרין פועלין גויים לפי שאין בקיאין בלקט עכ"ל גם הרמב"ם ז"ל בפי' המש' כתב וז"ל בשקצרוה לנפשותם או לעשות היזק אבל אם ישכור אותם או קצרו לבעל השדה הוא חייב עכ"ל גם הר"ש ז"ל כתב כשקצרוה לעצמם ולא בפועלים כושיים עכ"ל ורבינו ז"ל בפ"ב מה' מת"ע דין ה' כתב וז"ל שדה שקצרוה גויים לעצמן וכו' פטורה וכו' עכ"ל וכתב מרן הכ"מ ז"ל דקדק רבינו לכתוב גבי קצרוה גויים לעצמן ללמד דאילו קצרוה לישראל חייבת כדאי' בירוש' עכ"ל וכן כתב להדיא רבינו שם דין יו"ד ע"ש ומכל זה משמע דאפילו בפועל גוי קרינן ביה ידו כיד בע"הב דאלת"ה כיון דאין שליחות. לגוי הו"ל כמו שברתה הרוח דלא קרינן ביה ובקצריכם וכו' ולפי"ז לא יכולתי להלום דברי הרב ז"ל דמתחלה כתב דאפי' שהגוי לאו בר שליחות כלל וכו' אלמא פשיטא ליה דפועל נמי בכלל שליח הוא וכדעת הר"י הכהן ז"ל שכתבנו ואח"כ כתב לאו מתו' שליחות. אני אומר כיון דכ"ע הכי עבדי וכו' שמורה שדעתו ז"ל כיון דכ"ע עבדי הכי ואדעתא דהכי נחתו וכו' קנה מידי דהוה אסמוטתא בפ' הרבית ונת' בטוש"ע סי' ר"א ע"ש והדר מייתי ראייה מדברי הרע"ב ז"ל דפועל גוי מחייב לבע"הב בפאה ד"ת ועכ"ל משום. דפועל לאו בכלל שליח הוא דאי בכלל שליח אין שליחות לגוי. ולא קרינן ביה ובקצריכם וכו' וכן. מתבאר מדברי הירושלמי ורבינו בפירוש המשנה דכל שהוא לדעת ישראל ובקצריכם קרינן ביה אע"ג דלא הוי פועל. וכ"כ הפר"ח ז"ל בנמוקיו על הרמב"ם ז"ל שם: וראיתי להרב חזון נחום ז"ל כ"י שכתב וז"ל אבל אם. קצרוה לישראל דהיינו מדעת בעלים ששכרן לפועלים חייבת דכיון שהוא מדעת בעליו ובקצריכם. קרינן ביה אעפ"י דאין שליחות לגוי וכו' דעת שפתי ברור מללו שפתי דעת דרחמנא תלי במה שהוא נקצר מדעת בעלים חייבת ולאו מתורת שליחות ולאו מדין פועל ובהכי אזדא לה ראיית הרב מוהרשד"ם ז"ל אלא שדינו חי וקיים כיון דאדעתא דהכי הוא דנחית כמ"ש שם ובעלמא אמרינן דפועל מדין שליח הוא והיכא דאין שליחות לגוי פועל נמי דכוותה: וראה ראיתי להרב הגדול מח"א ז"ל בהלכות שלוחין סי' א' ארי נעשה שוא"ל במתקן המעקה ע"י אומן גוי אי מצי מברך עליו ואתא סמא בידיה דפועל ידו כיד בע"ה וכתב ע"ז שהשליח שרוצה לזכות לחבירו היכא דקא מכוין לזכות לחבירו אבל פועל וכו' אפילו אי בשעת הגבהת המציאה לא היה בדעתו להגביה אלא לעצמו הרי היא של בע"הב וכו' עכ"ל אמת שכן יש להוכיח מדברי התוס' דפ' הספינ' שכתבו דאי גרסינן חמריו ופועליו של לוקח קנה לוקח בהגבהתן אפילו לא נתכוונו לזכות לו כדכתיבנא לעיל אבל לדעת עליות הר"י ז"ל דמוקי לה דוקא בנתכוונו לזכות ללוקח וכן ממ"ש הטור בשם וו' הרא"ש ז"ל בהך דהבונה פלטרין בבונה ע"י פועלים ולא כוונו לזכות לו כמו שנתבאר משמע דס"ל ז"ל דאפי' בפועלים בעינן עד שיתכוונו לזכות לב"הב ואי לא לא קנה וא"כ מאי דפשיטא ליה להרב מח"א ז"ל באשלי רברבי תליא ונראה דע"כ לא קאמר הרב רבי' יונה והרא"ש ז"ל דבעינן עד שיתכוונו לזכות לבע"ה היינו בסתם פועל כמו נכש עמי' היום עדור עמי היום דכוותה בפועלים הנושאים פירות או הבונים פלטרין דהוו פועלים למלאכה ידועה מ"ה בעינן דווקא עד שיתכוונו לזכות לבע"ה אבל בפועל שנשכר לבע"ה ללקט מציאות דכל עצמו לא נשכר אלא לזכות לו במציאות משו"ה כל כמה דלא הדר בין זכה בע"ה אע"ג דפועל איכוון לזכות לעצמו קנה כיון. דמלאכה מיוחדת להם הוה ליה כמו נכש ועדור. עמי ומעתה מ"ש הרא"ש ז"ל גבי בונה פלטרין ולא כוונו לזכות ר"ל לא לעצמן ולא לבע"הב וכמו שצדדתי לעיל בביאור דבריו ז"ל:
ולמ"ש עוד הרב מח"א ז"ל בשם מהרש"ך ז"ל דאפוטרופוס שתפס ליתומים במקום שחב לאחרים מהניא תפיסתו לא היה צריך להרחיק את עדיו שהרי הטור בסי' ק"ה כ"כ משם ר"ח וב"י משם הרא"ש ז"ל ועיין מה שציינתי לעיל במערכת אות ח' סי' ל"ז ובאות תי"ו סי' ח"י:
כתב עוד הרב מח"א ז"ל ובפ"א מה' תרומות הביא הרב כ"מ בשם. הא"ח שכתב בשם הראב"ד ז"ל דאם קנה מהכותי שבולים. לצורך מצוה ומרחן כותי בשביל ישראל חייבין בתרומה דשלוחו של אדם כמותו והרב ז"ל תמה ע"ז דהא קי"ל דאין שליחות לגוי עכ"ל וראיתי להפר"ח ז"ל בנמוקיו לשם שכ' מדאורייתא אין שליחות לגוי אבל מדרבנן לחומרא אמרינן יש שליחות לגוי וכו' עכ"ל ולפ"ז מ"ש הראב"ד ז"ל. שהם חייבין בתרומה היינו מדרבנן ופטורה מן התורה דמן התורה כל שנתמרחו בידי גויים אפילו דגן שלו פטור מן התרומת כמ"ש מרן ז"ל דין י"ג משם מהרי"ק ז"ל ע"ש:
כתב עוד הפר"ח ז"ל ומה שתמה הכ"מ על הראב"ד ז"ל דמנין לו לחלק בין מוכר עצמו לכותי אחר יפה הק' עכ"ל לענ"ד כן יש להוכיח מדקדוק לשון רבינו ז"ל שכתב דין י"ד מכר גוי וכו' ומרחן גוי וכו' הואיל ובאו לעונת המעשרות ברשות עכו"ם ומרחן עכו"ם עכ"ל מדכתב ומרחן העכו"ם משמע דקאי על העכו"ם המוכר עצמו דאי לאו הכי הול"ל ומירחן עכו"ם ודו"ק:
ומ"ש עוד הרב ז"ל ולי נראה ברור דה"ק שאם מריח גוי ע"י צווי ישראל חייב דהו"ל כאילו ישראל עצמו מרחו אבל אם המוכר כותי מריחו מעצמו בסתם פטור ומוכר דנקט אורחא דמלתא נקט וה"ה בכותי אחר עכ"ל וכצ"ל. וצ"לד דע"י צווי שכתב הרב ז"ל דלא בחנם דלא מקרי פועל דקנוי לבע"ה בזמן הפעולה ומה"ט אמרינן דידו כיד בע"ה ומשו"ה לא מחייב אלא מדרבנן אבל אי הוה הפועל ) בשכר) חייב מדאורייתא דהוי כאילו מירחוה בע"הב הישראל ודגנך קרינן ביה וה"נ מסתברא דאלת"ה לוקמה מלתא דחיובא דמיירי בפועל דבכלל שליח הוא כדכתי' לעיל וחלוקת ופטור בציווי נמי אלא דבחנם עשה עמו אלא ש"מ כל שממריח ע"י פועל גוי חשיב כידו שפיר וחייב בתרומה מדאורייתא. אמנם עדין צריך להתבונן מ"ט גבי פאה אמרינן קצרוה גויים בחנם כל שמדעת ישראל חייב בפאה מן התורה ובקצריכם קרינן ביה ואילו גבי מרוח אפילו מדעת ישראל ובציווי אינו חייב אלא מדרבנן אמנם לפי מ"ש הרב ח"ן והובא לעיל דפי' מדעת ישראל ר"ל ששכרן לפועלים א"כ נמצאת אומר דכל שע"י פועלים בין פאה בין בתו"מ חייבין מן התורה אבל שלא על ידי פועלים כיון שיש שליחות לגוי לחומרא מדרבנן הילכך אפילו שמרחן עכו"ם לישראל חייבים מדרבנן וצ"ל דגבי פאה נמי חייבין מדרבנן ולא מעיט רבינו ז"ל אלא שקצרוה לעצמן וע"ע בדברי הרב פר"ח ז"ל מה שדבריו ז"ל באו בכיוון בהך דאין שליחות לגוי ע"ש:
ומצאתי להרב חזון נחום ז"ל בנמוקיו להרמב"ם ז"ל אחר פרשתו למס' תרומות כ"י הקדש שכתב לתרץ מאי דק' למרן ז"ל על הא"ח דקי"ל אין שליחות לגוי וז"ל לענ"ד דהכא משום קנס שרצה להפקיר מעליו מתנות עניים ששכר פועלים גויים כדי להפקיע או אפילו לא שכרן אלא שבאו מאליהן חיישינן שמא ישכור או יעשה עמהם שיקצרוה ולכן בענין זה אמרי' דשלוחו כמותו בגוי ולא מדינא והכי משמע התם מלשון הירושלמי שהוא משום קנסא דהכי איתא בירוש' מתניתא כשקצרוה לעצמן אבל אם קצרוה לישראל חייבת ותנינן אין שוכרין פועלים גויים מפני שאינן בקיאין בלקט ע"כ והכוונה אפילו אם יהיה בע"הב עמהם לא ישכיר שמא לפעמים יעשה דרך רמאות שלא יהיה עמהן והפועלים גויים לא יניחו לעניים ללקט ולכן עשו סייג לדבריהם ולא פלוג רבנן בין יהיה עמהם או לא וגזרו שלא ישכור פועלים גויים מ"מ ואם איתא שמן הדין אמרינן חייבת משום ששלוחו של אדם כמותו מה טעם הוא זה מפני שאין בקיאין בלקט וילמדם הבע"הב אלא כיון שמן הדין אין שליחות לגוי ומן הדין פטורה יבא להקל. ונראה לע"ד כי גם הרב א"ח מפרש שלוחו של אדם כמותו לאו מדינא קאמר אלא לענין זה כדי שלא יפקיע ממנו מצות ת"ומ אמרי רבנן לחומר' שלוחו ש"א כמותו עכ"ל מדברי הרב ז"ל למדנו דמ"ש רבינו ז"ל בהלכות מת"ע פ"ב דין יו"ד דאין שוכרין פועלים גויים ואם שכר וקצרוה חייבת בחלה לאו מדאורייתא קאמר אלא משום קנסא וש"מ דס"ל לרבינו ז"ל דפועל גוי לא חשיב ידו כידו של בע"הב וכן משמע נמי מדבריו ז"ל בפירוש המשנה שכתב שם במסכת פאה קצרוה גויים וכו' לנפשותם וכו' אבל אם ישכור אותם או קצרו אותה לבעל השדה חייבת בפאה וכו' עכ"ל משמע דלא שני ליה בין בחנם בין בשכר וצ"לד לפ"ד הרב חזו"ן ז"ל דהא דמחייב בפאה דקאמר אינו אלא מדרבנן וצ"לד אמאי הרב חזו"ן ז"ל בא לו דרך ארוכה ולא אמר בפשיטות דמדרבנן יש שליחות לחומרא וכפשטא דשמעתא דפרק הרבית וכמ"ש ר"ח ורש"י ז"ל וכדנקט הפר"ח ז"ל ואפשר שדעתו ז"ל אפי' למאן דפליג התם אסברת ר"ח ורש"י מודה הכא דקנס קנסוה חז"ל כדי שלא יפקיע ממנו מצות ת"ומ ומ"ש מוהרי"קו ז"ל בשיטת רש"י ז"ל דכל שנתמרח ע"י גוים פטו' היינו מן התורה אבל מדרבנן חייב וכן מבואר עוד בדברי הרב חזון נחום ז"ל שם:
וראיתי להרשב"א ז"ל בחי' לקמא במ"ד לדף נ"א ובמקו' לשם ומשם הרשב"א ז"ל אהא דא דאמרינן התם בור של שני שותפין היכי משכחת לה אי דשוו שליח תרוייהו ואמרי ליה זיל כרי לן וכו' אין שליח לדבר עבירה הקשה הרשב"א ז"ל לוקמה בשליח גוי ותי' דאין שליחות לגוי עכ"ל ואע"ג דחפירת בור נמי מלתא דאיסורא היא מדקאמר עלה אין שליח לדבר עבירה ובמילתא דאיסורא אמרינן יש שליחות לגוי כמ"ש לעיל ודעת הרשב"א ז"ל מכת בעלי סברא זו כמ"ש המ"מ ז"ל בפ"ה מה' מלוה דין ד' ועיין בכ"מ ז"ל שם ובב"י י"ד סי' קס"ט ע"ש הא ודאי בורכא היא חדא דהוי איסורא דחפירת בורות בר"הר דאסור משום קלקול דרכים ונראה ברור דאינו אלא מדבריהם וזכורני שאביר הרועים מהרימ"ט ז"ל מסתפק אי אמרינן אין שלד"ע באיסורא דרבנן. וכעת ראיתי להרב החסיד בקונט' ארעא דרבנן במערכת אות א' סי' יו"ד שהביא ספקו של הרב ז"ל ולא זכר שר מסוגייא הלזו ולענ"ד נראה ראייה שאין עליה תשובה וכיון דקלקול דרכים לא הוי אלא מדרבנן לא אמרינן ביה יש שליחות לגוי מדרבנן לחומרא דהו"ל תרתי דרבנן ועוד דכיון דמדאורייתא א"ש לגוי והו"ל גוי אדעתא דנפשיה קעביד דכ"הג לא אמרינן מדרבנן נחמיר למשוי שליח לגוי לחייב לבעל הבור בנזקין ומדברי הרשב"א הללו יש ללמוד דבגוי לא אמרינן אין שלד"ע מדמשני תלמו' אין שליח לדבר עבירה ועלה מק' הרשב"א ז"ל דלוקמה בשליח גוי ש"מ דפשיטא ליה דבגוי לא אמרי' אין שליח לדבר עבירה וכן מצאתי למרן ז"ל בב"י ח"מ סס"י שפ"ח שכן דן משם הרשב"א ז"ל בתשובה ע"ש ולענ"ד פשוט הוא כיון דלגבי גוי ליכא טעמא דדברי הרב ודברי התלמיד וכו' כמ"ש רש"י וכו' כפ"ב דקידושין:
מ ואולם עדיין נראה לנו לברר לפי מ"ש התוס' בפ' מרובה דף ע"ט ע"א בד"ה נתנו לבכורות בנו וכו' דהא דאמרינן אין שלד"ע ה"ד בידע השליח שהדבר אסור אבל אם לא ידע השליח האיסור יש שליח לדבר עבירה ע"ש אמאי לא מוקי לה בשליח ישראל ולא ידע שקלקול דרכים אסור ונראה דלא דמי דהתם לא ידע שהוא גנוב ואדרבא בעלמא אמרינן חזקה שכל מה שהוא תחת ידו של אדם הוא שלו מ"ה סברי מרנן דבכ"הג לא אמרינן אין שלד"ע וחייב השליח אבל גבי בור מאן לימא לן דלא הוה ידע וכי טעני נמי דלא הוו ידעי לא מהימני לחייב המשלח וזה פשוט לענ"ד ועיין בתוס' ברפ"ב דף י"ד ומה שהקשה הנמק"י ז"ל שם ע"ד וחלק עליהם וביש"ש לקמא שם ובהש"ך ז"ל ח"מ סי' שמ"ח ואין כאן מקו"ל ומצאתי לה' שע"ה ז"ל בפר"ז מה' מעילה דף ז' שהאריך בענין זה:
אלא שעדין יש לעורר לפי מה שרשום בזכרוני שה' מוהר"ם די בוטון ז"ל בתשו' סי' פסק דאם המשלח אנס את השליח לקיים דברי משלחו במלתא דאיסורא בכ"הג יש שלד"ע וצ"לד לפ"ד ז"ל אמאי לא מוקי לה בהכי שהשותפים בכור אנסו לאדם אחד לחפור להם בור ואין כאן מקו"ל: הדרי בי להרב מח"א שהביא דברי הא"ח ותי' דאיירי בפועל וידו כיד בע"ה ונסתייע מהירושלמי דפאה האמור בראש הענין ולפ"ד ז"ל מ"ש רבי' דאם קצרוה פועלים גויים חייבת בפאה מדאורייתא הוא ודלא כמ"ש הרב חזו"ן ז"ל והכי משתמען מלוהי דהרב מוהרשד"ם ז"ל וכדכתי' לעיל בס"ד ולפי זה מ"ש הא"ח דשלוחו של אדם כמותו ר"ל פועל דידו כיד רבו אפילו בגוי ורחוק הוא שיאמר הראב"ד ז"ל לשון מושאל הפך הדין בהלכה רווחת דאין שליחות לגוי במקום פועל דידו כידו ועוד דצריך לברר דבריו דאפילו בגוי אמרי' הכי דחידוש הוא כמו שנתבאר:
וראיתי לה' שע"ה ז"ל בפ"א מה' תרומות שהק' על הרב מח"א ז"ל מהך דהפרה דאמאי לא מוקי לה בשותפים שהשכירו פועל גוי דנהי דאין שליחות לגוי הא מיהא פועל ידו כידו אלא משמע דלא שנא ע"ע. ובהיותי עסוק בענין זה כאן נמצא וכאן היה שליח ציון ע"הק תובב"א נהירו דעיינין ר"ב נהורא"י חמיד לבא והוא רחו"ם ר"ב רחומא"י הרב הכולל מהר"ם סוזין נר"ו משה שפיר כל השופרו"ת סח לי בזה דאיהו נר"ו ס' הרב מח"א ז"ל עמד ותלאה במחלוקת שנויה דבפ' השוכר דף צ' איבעיא להו מהו שיאמר אדם לגוי חסום פרה ודוש בה מי אמרינן אמירה לגוי בשאר איסורין שבות או לא דרש"י ז"ל ס"ל דמיירי בתבואה של נכרי והתוס' ס"ל דמיירי בתבואה של ישראל ע"ש וסבר לה מו'ר נר"ו דבהכי פליגי דבגוי נמי אמרינן ידו כיד בע"הב ואי תבואת ישראל הואי מאי קא מבעייא ליה יש אמירה לגוי או לא תפ"ל דאיהו גופיה קא עביד מעשה דידו כידו אלא ע"כ בתבואה של גוי ולא מספ"ל אלא משום אמירה אבל התוס' סוברים דבגוי פועל לא אמרינן ידו כיד בע"הב ומשו"ה מוקמי לה בתבואת ישראל א"ד הרב נר"ו ונומיתי לו מלבד דדברי התוס' לא רהטי בהכי עוד בה דבמלתא דאיסורא לא אמרינן פועל ידו כיד בע"הב אלא הוי כדין שליח בעלמא ואין שליחות לגוי כמדובר ובזה נסתלקה גם קושי' הרב שער"ה ז"ל ונחה דעת הרב מוהר"ם נר"ו והסכימה דעתו דעת עליון:
עוד כתב הרב שע"ה ז"ל ולכן העיקר כמו שתירץ מורי הרב דהא דאמרי' דא"ש לגוי ה"ד במידי דבעי שליחות כגון הפרשת תרומות וכיוצא אבל במידי דלא בעי שליחות כגון מירוח אם בא חבירו ומריחו שלא מדעתו מה שעשה עשוי בהא ודאי לא אמרינן אין שליחות לגוי וכו' עכ"ל ואנכי לא ידעתי דא"כ הדרא קו' הרשב"א ז"ל לדוכתה דלוקמה דשוו שליח גוי לחפור הבור ומאי משני הרשב"א ז"ל דאין שליחות לגוי כיון דלא בעי שליח והרב מח"א ז"ל למד תי' זה מתורתו של הרשב"א ז"ל גבי טבילת כלים ע"י גוי ונראה שדעתו ז"ל כיון דהויא מלתא דקלקול דרכים דאיכא איסורא לא מצי עביד שלא מדעת הבעלים והוייא בכלל מידי דבעי שליחות איך שיהיה בפועל גוי אי אמרינן דידו כיד בע"הב לא אתברר דלדעת ה' חזו"ן וה' שע"ה ז"ל פשיטא להו דלא אמרינן והרב מח"א ז"ל שם ובהלכות קנין חצר סי' ט"ו לא החליט לומר. דהוי כידו כמו שיראה המעיין ואתה תחזה:
אמור מעתה נתנה ראש ונשובה לדברי המש"ל ז"ל בפ"ב מה' זכייה בהך דבונה פלטרין שרמז למ"ש הטור בסי' ר' בשם הראב"ד ובפ"ד מהלכות מכירה ביאר דבריו שהטור הביא משם הראב"ד ז"ל וז"ל הטור הכניס הלוקח את החמורים לביתו עם התבואה וכו' והראב"ד ז"ל כתב דאפילו מדד לוקח על החמורים לא קנה שלא נתכוון למשיכה ולקנות במדידה זו דלמדידה בעלמא נתכוון ולא מסתברא עכ"ל. ותימא דהטור י"ד סי' קל"ב כתב היה הגוי מודד הגביהו תחלה לקנותו קנאו עכ"ל וכתב מרן ז"ל שם פירוש אעפ"י שהגביהו בשעה שהיה מודד לא קנה מפני שאותה הגבהה לא היתה לקנות אלא למדידה עכ"ל וזהו כסברת הראב"ד ז"ל עכ"ד ז"ל. ומעין דוגמא של מעלה הוק"ל לענ"ד על מרן הב"י ז"ל בס' בד"ה סימן קפ"ט עמ"ש הטור שם וז"ל ואין המקח מתקיים אלא א"כ יקנה לו המקנה אבל אם היה לו פיקדון בידו והסכים לקנות בסכום ידוע שאמ"ל ליתן לו למפקיד לא קנה עכ"ל ודבריו תמוהים מדאמרינן בפרק הספינה דאם המקח ברשות לוקח קנה וכמו שהק' לעיל. וכעת ראיתי למרן הב"י בס' בד"ה שנתעורר בזה ת"ל ומכח קושיא זו הגיה במקום בידו צ"ל ביד אחרים וראיתי להרב"ח ז"ל שקיים גירסא א' ותי' דשאני התם דהמוכר נתרצה והקנה לו והטור מיירי בנפקד שאמ"ל למפקיד בסכום שאתן לך יהיה קנוי לי החפץ המופקד אצלי ושתק המפקיד דבכ"הג לא אמרינן שתיקה כהודאה דמיא ע"ע. אחה"ר אינו מתקבל לאוקי אוקמתא בדברי הפוסקים שמורי"ם לבני ישראל ובעלמא אמרי' דאמורא דרכו לפרש ולא לסתום ועוד ק' מהך דכותל שנפל לגנת חבירו ואמ"ל הגיעוך וס"ד דתלמודא עד דפנינהו ולא קשיא ליה מהך ברייתא אלא ממילתיה דריב"ח וכדכתי' לעיל בעניו':
עוד כתב מרן ז"ל בס' בד"ה ומדברי רבינו בסי' צ"ד שכתב אם כתב לו שטר אחר שקבל המעות והחזיק כמה שנים ולא לשם קנייה כי היה סבור שיספיק לו שטרו ובא אחר והחזיק בו זכה עכ"ל מזה יש ללמוד שאם משך או הגביה מטלטלין ולא נתכוון לקנות לא קנה וכן יש ללמוד עוד ממ"ש בסס"י ר' בשם הראב"ד ז"ל שאפילו מדד הלוקח על החמורים לא קנה שלא נתכוון למשיכה ולקנות במדידה זו עכ"ל ואנכי עני לא יכולתי להלום דבריו הללו חדא דהא דמסתייעת מדברי הראב"ד ז"ל הרי הטור כתב ע"ד הראב"ד הללו ולא מסתברא וא"כ תליא בפלוגתא ועוד כיון דבסי' קצ"ד כתב הטור בפשיטו' כיון שלא כוין לשם קנייה אלא ע"י שטר אעפ"י שנתן כבר המעות וכתב השטר והחזיק אפי"ה לא קנה א"כ איך חלק על הראב"ד ז"ל בהך דעבד לוקח לפ"ד מרן דברי הטור ז"ל סתרא"י נינהו: