אור ברסלב

ספר משכנות הרועים· רבי עוזיאל אלחאייק

נו"ן

מ"ם

אות א

נאמנות ראובן הוציא כתב יד שמעון שחייב לו מנה ושהאמינו עליו באו' לא פרעתני אלא שלא נכתב בו שהאמינו שלא נכתב בק"ס וטען שמעון שפרעו אלא שלא חש למשקל הכת"י דמימר אמר כיון דלאו שטר חוב גמור הוא לא מעלה ולא מוריד והמלוה אומר שלא פרעו הלוה ושהוא כבר האמינו עמד השואל ושאל שורת. הדין דברי מי שומעין יורה המורה לצדק ויבא שכמ"ה: זאת אשיב אם באנו לברר עיקר דין המוציא כת"י על חבירו והלה אומר פרעתי והמלוה אומר א"כ שטרך בידי מאי בעי כבר מלתא אמורה בספרן של צדיקים נו"ן מיהו אנן בדידן בתר מרן הש"ע גרירי והוא ז"ל פסק כמ"ד דהלוה נשבע ונפטר כמ"ש בסי' ס"ט ע"ש מיהו אם כתוב בו נאמנות נתבאר עוד שם דאין הלוה נאמן ע"ש והטור שם סעיף י"א כתב וז"ל י"א שצריך קנין על הנאמנות שאם לא כן אינו מועיל ובע"הת כתב דא"צ קנין וכן נראה עכ"ל והנה בפ' שבועת הדיינים דמ"ב גרסינן התם ההוא דאמר ליה לחבריה מהימנת עלי כל אימת דא' לא פרענא אזל ופרעיה באפי סהדי רבא ואביי דאמרי תרוייהו הא הימניה מתקיף לה רב פפא נהי דהימניה טפי מנפשיה טפי מסהדי מי המניה ההוא דאמ"ל לחבריה מהימנת לי כבי תרי דכל אימת דלא פרענא אזל ופרעיה אפי תלתא אר"פ כבי תרי הימניה כבי תלתא לא הימניה מתקיף לה רב הונא בריה דר"י תרי כמאה ומאה כתרי וכו' ע"כ ופירש"י ז"ל לוה שאמר למלוה בפני עדים בשעת הלואה נאמן אתה עלי כל זמן שתאמר לא התקבלתי ולא אוכל לומר לך פרעתיך עכ"ל וכ"כ הר"ן ז"ל בפי' ההלכות שם ונראה דס"ל ז"ל כמ"ד דלא בעי קנין אלא באמירה גרידא סגי דאל"כ הו"ל לפרושי וש"מ דס"ל נמי ל"ש הימניה טפי מנפשיה דוק' לא שנא הימניה כבי תרי דבכלהו לא בעי' קנין דבהך דהימניה כבי תרי שתקו יחדו ולא גילו רז זה דבנאמנות כה"ג בעיא קנין אלא ודאי ש"מ דס"ל ז"ל דלא שנא המניה טפי מנפשיה ל"ש כבי תרי לא בעו קנין וש"מ נמי דבתרוייהו לא מהני אלא בשעת הלואה דהו"ל כמתנה המלוה על הלוה דאדעתא דהכי הלוהו אבל לאחר הלואה לא מהני מיהו איכא למימר ה"מ בלא קנין אבל ע"י קנין מהני דאלימא מלתא דקנין וחזיתיה להרי"ף ז"ל בפ' זה בורר אהא דתנן התם נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך וכו' רמ"א יכול לחזור בו וחכ"א אינו יכול לחזור בו ואיתא עלה אמר רב דימי וכגון דקבליה עליה בחד אבל בתרתי דאיכא תרתי לריעותא אפי' רבנן מודו דלא מהני ודעת התוס' שם דקאי אדרבנן דע"כ ל"ק דמהני וא"י לחזור בו ה"מ דקבליה בחד ע"ש ומשמע שזו היא דעת הרי"ף ז"ל מדהעתיק למימרא הלזו דאי אדר"מ קאי מאי נ"מ להעתיקה כיון דהלכתא כחכמים וכדאפסיקא התם הלכתא וכתב ע"ז הרי"ף ז"ל והיכא דקביל עליה קרוב או פסול כבי תרי חזי לגאון דקאמר דאפילו קנו מניה בב"ד מצי הדר ביה דקנין בטעות הוא דרחמנא אמרי' על פי שנים עדים ורבותא אחרינא אמר דאי קבל עליה וקנו מניה לא מצי למהדר ביה דקי"ל דאין לאחר קנין כלום ומסתברא כותייהו דהא אפילו קביל עליה לבעל דינו כבי תרי וקנו מניה לא מצי לחזור בו כדאמרי בשבועות ההוא דאמר לחבריה מהמנת לי כבי תרי כל אימת דאמ' לא פרענא וכו' עכ"ל ובודאי הגאון נמי בשיטת הרי"ף והתוס' קאי דרב דימי אדרבנן קאי אלא אעיקר' דמלתא היכא דקנו מניה אי אלימא מלתא ופסק דלא אבל מ"ש דקנין בטעות הוא דרח' אמר על פי ב' עדים אתמהה דא"ה אפילו קבליה עליה בחד לא דרחמנא אמר על פי שנים עדים וכ"ש קרוב או פסול ולקמן יתבאר ונראה דדעת הרי"ף ז"ל לפרשה בדקנו מניה דוקא אבל בלא קנין לא מהני דהאיכא תרתי לריעותא חד ופסול וקי"ל כרב דימי דאמר ע"כ לא קאמרי רבנן דאינו יכול לחזור אלא בדקבליה בחד דליכא אלא חד לריעותא אבל בתרתי לא אלא ע"כ דשאני הכא דקבליה דמהני כיון דבקנין הוא והא דלא מייתי ראיה הרי"ף ז"ל מהך קמייתא דאמ"ל את מהמנת לי כל אימת דאמ' וכו' דהא חד הוא ובעד דפסול וע"כ לאוקומה בקנין כי היכי דלא תקשי מהך דרב דימי כמדובר משום דאיכא למימר שניא הך דנאמנו' קלישתא היא דלא המניה אלא מנפשיה דוקא ולא לגבי סהדי ודמיא לדקבליה בחד הילכך לא בעי קנין אבל באידך דהימניה כבי תרי אע"ג דאתו סהדי דפרעיה לא מהמני הו"ל כתרתי לריעותא אלא ודאי צ"ל דמיירי דהמניה בקנין ושפיר מסתייע מניה לקבליה בתרי אע"ג דהוו תרתי לריעותא כיון דקנו מניה תו לא מצי למהדר ביה ומעתה זו היא שקשה לדעת רש"י והר"ן ז"ל לפי המשוער דאפילו בהמניה כבי תרי לא בעי קנין מהך דרב דימי דקאמר וכגון דקבליה עליה בחד כמו שנאמר ורש"י ז"ל פירש דרב דימי אדר"מ וה"ק דר"מ דאמר יכול לחזור בו אע"ג דקבליה בחד אבל לרבנן אפי' קבליה כבי תרי ופליגי מן הקצה אל הקצה והתוס' שם הק' עליו ופי' דאדרבנן קאי וכשיטת הרי"ף ז"ל גם אשו"ר להר"ן ז"ל בחי' לשם בפרק ז"ב שהביא פירש"י דקאי רב דימי אדר"מ ופי' הרי"ף ז"ל דאוקמה אדרבנן וכדכתי' לעיל והמחוור אצלו הוא פירש"י ז"ל ע"ש נמצאת אומר דלדעת רש"י והר"ן ז"ל דהלכתא כוותייהו אפילו קבליה כבי תרי לא מצי למהדר ביה אע"ג דאיכא תרתי לריעותא ומינה לגבי מהימנת לי ל"ש מנפשיה ל"ש מבי תרי מהימן ולא בעי קנין ורבי' בפ"ז מה' סנהדרין פסק אפילו בתרתי לריעותא אם נגמר הדין אינו יכול לחזור בו ואם קנו מידו אפילו קודם גמ"ד א"י לחזור בו ע"ש שהוא ז"ל מפרש דר"ד אדר"מ קאי כשיטת רש"י ז"ל וכ"כ מרן בכ"מ והרל"ם ז"ל ע"ש ולטעמיה אזיל בפט"ו מה' מלוה דין ג' שפסק בנאמנות מנפשיה ובנאמנות בי תרי דמהני ולא הצריך לקבלת קנין בהו כלל ועיין בפי' המשנה לרבינו שמבוארים דבריו שם דלרבנן דהלכתא כוותייהו בין קבלו בחד או כבי תרי ואפילו בלא קנין אחר גמ"ד וקודם גמ"ד בקנין הרי הוא כמבואר:

ומעתה ת'ם אני לא אדע מ"ש המרדכי בפ' זה בורר וז"ל האלפסי פסק דאם קבל עליו חד קרוב או פסול כבי תרי וקנו מניה לא מצי למהדר ביה וכן פסק המיימוני וכו' עכ"ל דאיך השוה הדעות דלהרמב"ם ז"ל אפילו בלא קנין מהני וכדכתי' ומדכתב רבינו התנה המלוה על הלוה וכו' בשתי החלוקות נראה פשוט דמיירי שהתנאי היה בשעת ההלואה שהתנה עליו וע"מ כן הלוהו וכפירש"י ז"ל והר"ן ז"ל הניתנים למעלה:

וראיתי לה' המ"מ ז"ל שכתב בה' מלוה שם משם ר"מ ז"ל דוקא בהתנה כך בשעת הלואה אפי' לא קנו מידו א"נ לאחר הלואה וקנו מידו הא לא"ה במה נשתעבד ולשון רבינו מורה כן שאמר התנה ולא אמר אחר ההלואה כמש"ל עכ"ל ממ"ש לדברי הר"מ בדין דמיירי דהימניה מנפשיה ש"מ דס"ל לה' המ"מ ז"ל דאפי' בהימניה כנפשיה בעינן דוקא בשעת מתן מעות ולאחר הלואה ובקנין אבל שלא בקנין לא מהני והסכים לזה דעת רבי' ז"ל וזה ג"כ דעת רש"י והר"ן ז"ל כמדובר ונראה דבשעת ההלואה כיון שע"מ כן הלוהו הוי כלאחר גמ"ד דלא מצי תו למהדר ביה ומשתעבד ליה בדמי ההלואה ותנאי הנאמנות כחדא שריין אבל לאחר שהלוהו בלי שום תנאי כי אמ"ל מהימנת לי במה משתעבד דהו"ל כקבל קרוב או פסול ואכתי לא גמר דינא דמצי למהדר ביה כל כמה דלא קנו מניה אלא אי קנו מניה הא קי"ל דאין לאחר הקנין כלום אבל בשעת הלואה ל"ש בין הימניה כנפשיה ותו לא או הימניה כבי תרי אעפ"י דמפסל סהדי בתרוייהו לא בעינן קנין ושלא כדעת הרי"ף ז"ל דסובר דהימניה כבי תרי בעינן קנין דבלא"ה לא מהני וטעמו כיון דהוכרח לפרש דמלתיה דרב דימי דקאי אדרבנן כמו שהוכיחו התוס' לחלוק ע"ד רש"י ז"ל א"כ מנלן דס"ל לרבנן דבקבליה כתרי מצי הדר ביה כיון דאיכא תרתי לריעותא א"כ היכי אמרי' דמהימנת עלי כבי תרי דמהני אפילו נגד עדים משו"ה הוכרח לאוקומי דמיירי ע"י קנין וכדכתי':

וראיתי להר"ן בחי' בפ' זה בורר לשם שכתב ע"ד הרי"ף ז"ל הללו במה שנסתייע מהך דשבועות וז"ל והק' עליו ומאן לימא לן דהתם מיירי בקנין אדרבא אימא לך דבלא קנין מיירי ומינה שמעינן איפכא דהיכא דקבל עליו כשנים א"י לחזור בו עכ"ל ולכאורה מ"ש ומינה שמעי' איפכא וכו' דבר תימא הוא דהא רב דימי קאמר דוקא בדקבליה עליו בחד ולא בשנים אלא ר"ל שיפרש כשיטת רש"י ז"ל דרב דימי אדר"מ קאי אבל אפילו בתרתי לריעותא ס"ל דמהני וכההיא דשבועות ולפי מה שתי' הר"ן בדעת הרי"ף ז"ל בראיה שהביא מהך דשבועות דה"נ קאמר דודאי התם בלא קנין מיירי וטעמא דמהני התם משום דהוי כאילו קנה מניה דלוה כיון דבשעת הלואה מלוה אתני תנאיה וכשהודה הלוה משתעבד דומיא לערב דבשעת מתן מעות משתעבד אע"ג דלא קנו מניה וכו' עכ"ל לפי"ז לדעת הרי"ף ז"ל ל"ש בהמניה טפי מנפשיה ל"ש כבי תרי שלא בשעת הלואה לא מהני בלא קנין וכדעת ה"המ ז"ל בדעת רבינו ורבינו מאיר ז"ל וכדברירנא בעניו' ולפ"ד הר"ן הללו נחה דעתנו במה שהרי"ף ז"ל העתיק שם בשבועות הנך דמהימנת לי וכו' ולא גילה דעתו בהך דמהמנת לי כבי תרי דמיירי דוקא בקנין כמ"ש בפ' זה בורר לפי הנראה מפשט דבריו דאוקמה דמיירי בקנין אלא ודאי כל שהוא בשעת הלואה לא בעינן קנין והרא"ש ז"ל הק' ע"ד הרי"ף ז"ל וכתב דההיא דשבועות אפי' קנין לא בעי כיון שקבל עליו הלוה שיהיה המלוה נאמן וכו' הרי האמינו עליו ופסל כל העדים המכחישים דבריו וכל תנאי שבממון תנאו קיים עכ"ל ועכ"ל דס"ל דדוקא בשעת הלואה דהו"ל תנאי שבממון דר"ל שע"ד כן הוא שהלוהו אבל לאחר הלואה מה מקום לחול התנאי אלא ממה שדמהו לאומר אל תפרעני אלא בפני פ' ופ' שא"צ קנין אלא קבלה עכ"ל בהך דאל תפרעני אלא בפני פ' ופ' ל"ש בשעת הלואה ל"ש לאחר הלואה כמ"ש הרמב"ם ז"ל ברפט"ו מה' מלוה ע"ש ולטעמיה אזיל שהעתיק בשבועות דיני הנאמנות בסתם והנמק"י בפרק זה בורר שם הקשה למ"ד דרב דימי אדרבנן קאי מהך דשבועות ותי' דרבינו האלפסי מפרש לה בקנין דאין אחר קנין כלום עוד תי' דהתם כשהתנה עמו בשעת הלואה דבמשיכת המעות גמר ומשעבד נפשיה ודמי לקנין עכ"ל ויש לדקדק במ"ש ונר' דהרי"ף ז"ל מפרש לה בקנין וכו' דהא חזינן דהרי"ף ז"ל קרי בחיל דבקנין מיירי ומה הלשון אומרת ונראה דהרי"ף מפ"ל וכו' ע"כ נראה דהב' תירוצים הם בכוונת הרי"ף ז"ל אם כפשוטו דבקנין מיירי א"נ בשעת הלואה וקרי ליה בקנין כמ"ש הר"ן בחי' כמו שנתבאר:

וצופה הייתי לה' בע"הת שער כ"ו ח"ג סי' ב' שכתב ואל תטעה שקנין יצטרך לנאמנות שאף בלא קנין וכו' מהני וכו' דלאו שעבודא דנכסים איתיה דלצטריך קנין אלא כמו התראה הוא שלא יפרענו בלא קבול שטר או שובר ובכל ענין שמה התראה ודמייא הא למה ששנינו מתנה שומר חנם להיות כשואל ואפילו בדברים דבההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה וה"נ בההיא הנאה דקא מהימן ליה שמלוה לו מעותיו גמר ומשעבד נפשיה עכ"ל וגבי הא דאמרינן התם בשבועות דל"ח אמ"ל אל תפרעני אלא בעדים וכו' כתב בע"הת בשער כ"ה ח"ב סי' א' וז"ל ופסקו רבוותא שתנאי זה בין התנהו בשעת הלואה בין שהתנהו לאחר שהלווהו וכו' התראה גמורה היא ולא מצי למטען בתר הכי פרעתי וכו' דבהאי עניינא ליכא לפלוגי בין בשעת הלואה בין שלא בשעת הלואה דהא לאו שעבודא הוא כי היכי דנפלוג בינייהו וכו' אלא התראה בעלמא היא ובכל ענין שמה התראה וכו' עכ"ל. ומדחזינן להרב ז"ל דמדמי דין הנאמנות לדין אל תפרעני אלא בפני פ' ופ' כמ"ש שם בשער כ"ו אשר הונף ואשר הורם וכתב וז"ל ולא שעבודא דנכסים איתיה וכו' אלא כמו התראה הוא שלא יפרענו בלא קבול שטר או שובר ובכל ענין שמה התראה כמ"ש בשער כ"ה כמו שהקדמנו עכ"ל ש"מ דס"ל ז"ל דדא ודא חדא היא וכי היכי התם ס"ל דל"ש לן בין בשעת הלואה לשלא בשעת הלואה א"צ קנין והרב גד"ת ז"ל דקדק בדברי הרב ז"ל נהי דמה"ט שפיר אמרינן ל"ש לן אבל מאידך טעמא דכתב הרב בתר הכי דבההיא הנאה דקא מהימן ליה ומלוה לו מעותיו גמר ומשעבד נפשיה וכו' משמע דוקא בשעת הלואה דקא מהימן ליה ומלוה לו מעותיו תדע דההיא דשומר חנם מתנה להיות כשואל משמע מדברי המרדכי דמהני משום דהתנה הכי בשעת מסירה הא לאחר מכאן לאו כלום הוא עכ"ל פשי' כל היכא דקתני מתנה בשעת מסירה היא וכדפשיט ליה תלמודא התם דשאני הכא דמעיקרא לא שעבד נפשיה ע"ש בפירש"י ז"ל ואדרבא זו היא שקשה למאי דמוקי שמואל דמתנה ש"ש להיות כשואל בשקנו מידו תהי בה הראב"ד ז"ל כיון דבשעת משיכה הוא למ"ל קנין ע"ש במקובצת מ"ש משם הראב"ד והרשב"א ז"ל אלמא פשי' להו לרבוותא דמיירי בשעת מסירה אלא דלשמואל לא מהני בלא קנין כדיהבי טעמא הראב"ד והרשב"א ז"ל שם והנה עיקר ראיית הרב בע"הת ז"ל דלא בעינן קנין לנאמנות הוא מהך דתנן מתנה שומר חנם להיות פטור משבועה ואמר עלה דלר"י דאמר גבי שאר וכסות תנאו קיים דתנאי שבממון הוא פשיטא דמהני אלא משום דשמיע ליה לתלמודא דמתני' ר"מ היא משו"ה יהיב טעמא דמעיק' להכי הוא דשעבד נפשיה ע"ש בפירש"י ז"ל ובמקובצת דכל שהתורה לא חייבה לו בשום דבר שיהא שומר מ"ה מצי לאתנויי כל כמה דבעי אבל שאר וכסות דקפיד רחמנא לא יגרע וכן בשביעית דכתיב ביה לא תגוש ס"ל לר"מ דהוי מתנה עמ"ש בתורה משא"כ בשומרים דלא קפיד רחמנא אלא קבל עליו השמירה יתחייב בכ"וך והיכא דהתנה בתחלה שלא יתחייב לא קפיד רחמנ' עש"ב דכוותה גבי הלואה מדאורייתא כי טעין פרעתי מהימן ומפטר וכי אתא מלוה והתרה בו שלא יפרענו אלא עד שיקבל שטרו או שוברו התראה הוי וחיילא ההתראה עלויה וא"צ קנין בדבר ומשום דק"ל דאיכא למימר שאני התם דמתנה להחזיק בשלו אבל להוציא אהא מייתי מש"ח דהתנה להיות כשואל שהוא חייב באונסין וכי נאנסו מפקינן מניה אלמא דמהני תנאה בלא קנין אפי' בבא להוציא וכי היכי דהתם טעמא דמלתא משום דבההיא הנאה וכו' ה"נ בההיא הנאה וכו' והדר דינא דאין לחלק בין הבא להוציא לבא להחזיק ובתרוייהו אמרי' דהוי התראה ומהנייא בלא קנין והרב גד"ת ז"ל תי' דסובר רבינו דכל עוד שעומד בהלואתו שמניחה בידו ואינו תובעה ממנו נראה דמהימן ליה ובההיא הנאה משתעבד עכ"ל ולפ"ד למדנו שאם הלוהו לזמן ובתוך הזמן התרה בו שאל יפרענו אלא בפני פ' לא מהני כיון דליכא טעמא דבההיא הנאה כיון שאינה שעת הלואה ולא מצי תבע לממוניה דאכתי לא מטא זמניה אם כן מה שהניחה להלואה גביה לאו משום דהימניה ומשו"ה לא מהני התראה וצריך ער'ב רב למדנו מדברי הרב גד"ת ז"ל שדעת הבע"הת ל"ש בהימניה טפי מנפשיה גרידא ל"ש בהימניה כבי תרי ל"ש בשעת הלואה ל"ש שלא בשעת הלואה בכלהו לא בעינן קנין ובאמירה לחוד שמה התראה ומהני ושלא כדעת רבינו מאיר ז"ל שהביא הרב ושלא כדעת הרמב"ם ז"ל לפי מ"ש ה"המ ז"ל כמדובר:

עוד ראיתי להבע"הת שער י"ג ח"ב סי' ב' שכתב בענין כת"י שיש בו נאמנות וז"ל ואיכא מ"ד דדוקא דכתיב ביה בההוא כת"י קנין על הנאמנות וכו' ולא יחול על עצמו עד שיתנה שהאמינו ומסתברא דלא צריך קנין וסברתנו בשער כ"ו ובזה נסתפק ה"ר יהודה וכו' עכ"ל. ומצאתי לה' העיטור ז"ל בדיני חוב דס"ב ע"ד שכתב וז"ל ואיכא מ"ד כיון דליכא קנין בנאמנות לא מהני והרב המחבר הצ"ע עכ"ל וכמדומה דמר ניהו ה"ר יהודה שכתב בע"הת ומדברי הרב התרומות הללו נשמע דל"ש בשעת הלואה לשלא בשעת הלואה אלא כל כת"י היוצא וכתי' ביה נאמנות מהני אפילו בלא קנין מדקא פסיק ותני דלא מפליג ועוד דהרב ז"ל מסתמיך ואזיל אמ"ש בש' כ"ו וכבר נתבאר דהתם הכי ס"ל כדכתיבנא:

וחזי הוית להטור סי' כ"ב גבי קבלת עדות קרוב או פסול דפסק כדעת הרי"ף דדוקא בחד אבל תרתי לא דכיון דתרתי לריעותא לא מהני אלא ע"י קנין וע"ז כ' וההיא דאמ"ל לחבריה מהימנת לי כבי תרי וכו' דמהניא כתב הרמ"ה דוקא דאמ"ל הכי בשעת הלואה וכו' או לאחר הלואה וקנו מניה אבל לא קנו מניה לא כיון שקבל עליו פסול כבי תרי דאדם קרוב אצל עצמו עכ"ל וכ' מרן בב"י מתוך רבינו משמע שדעת הרמ"ה כדעת הרי"ף ז"ל דההיא דשבועות דקנו מניה היא עכ"ל ויש לעורר שאם הטור ס"ל שדעת הרי"ף כהרמ"ה ז"ל אמאי לא כתב דין זה משמיה דהרי"ף ז"ל ותו דהטור אייתי להך דאמ"ל מהימנת לי כל אימת דאמר' דלא פרענא ובנאמנות כהאי אי לוה מייתי דפרעיה מפטר וע"ז כתב שהרמ"ה ז"ל דוקא בשעת הלואה או לאחר הלואה וקנו מניה ובנאמנות כבי תרי לא שמעינן אי בשעת הלואה נמי בעי קנין כיון דהימניה אפי' נגד ק' עדים או"ד כיון דאדעתא דהכי אוזפיה א"צ קנין והרי"ף ז"ל לא כתב שהוא ע"י קנין אלא בהך דהימניה כבי תרי דמינה אייתי ראיה לסתור סברת הגאון ז"ל ודבריו מוכיחין דאפילו בשעת הלואה בעי קנין דמדמה לה לקבלת קרוב ופסול אבל בהימניה טפי מנפשיה איכא למימר דס"ל דאפילו שלא בשעת הלואה לא בעי קנין וכדכתיבנא לעיל ואם הטור יפרש דברי הרי"ף ז"ל כדעת הר"ן ז"ל בחי' דבתרוייהו לא בעי קנין אבל כל שהוא בשעת הלואה סגי וס"ל דל"ש הימניה טפי מנפשיה להימניה כבי תרי אי בשעת הלואה לא בעי קנין ושלא בשעת הלואה בעי קנין א"כ סברת הרי"ף והרמ"ה ז"ל כחדא שריין כמ"ש מרן בב"י ולא כמ"ש דההיא דשבועות בדקנו מניה דזה אינו מדברי הרי"ף ז"ל אלא כשאינו בשעת הלואה גם מ"ש מרן ז"ל אלא שהוסיף לומר שאם התנה כן בשעת הלואה בלא קנו מניה מהני לפי המשוער דבתרוייהו בשעת הלואה וקנין שכתב הרי"ף ז"ל לאו דוקא לפי מ"ש הר"ן בחי' ומ"ש משם הנמק"י כבר כת' מאי דנלע"ד בכוונת דבריו ז"ל:

והנה רבני מגדולי אחרונים נו"ן המה ראו כן תמהו בדברי הטור הללו שבסי' כ"ב הביא דעת הרא"ש דפליג על הרמ"ה ז"ל ומסתמא קאי בשיטת אביו ואילו בסי' ע"א הביאו דברי הרמ"ה להלכה בלי שום חולק והרב פו"ד והרב"ח ז"ל ניחא להו לחלק בין היכא דהימניה טפי מנפשיה ואפילו שלא בשעת הלואה לא בעי קנין אלא בהימניה כבי תרי בנאמנות כהאי שלא בשעת הלואה לא מהניא אלא בקנין ע"ש וכבר ביררנו בדעתנו הקצר' מאי דנלע"ד והרב ט"ז ז"ל סי' ע"ה שם ס"ל דלא שנא דהימניה טפי מנפשיה דנאמנות מנות קלישתא ל"ש הימניה כבי תרי כל שלא בשעת הלואה לא מהני בלא קנין ע"ש והב"ד של כת הקודמים נו"ן והב"ד הבא אחריה' אשר היו לפנינו הם דני' בהסכמ' הרב"ח ואנחנו נעשינו סניפי' להם והש"ך סי' ע"א הסכים לדברי הרב"ח לדינא אע"פי שפקפק בקצת דבריו וכן היא הסכמת הכנ"הג ז"ל שם אות ו' בהג"הט וע"ע בהש"ך ז"ל סי' ס"ט סקי"ט שהולך ואור בשיטת הרב"ח ולדעתו בסי' ע"א ע"ש גם הר' האורות נמשך אחר הב"ח והש"ך ודלא כהט"ז ע"ע ולדעתו בנ"ד על בעל הכת"י להביא ראיה שהכת"י נכתב בשעת הלואה או בשעה שנתן לו הסחורות כמ"ש הרדב"ז ז"ל בחדשות סי' תקל"ד ע"ש אמנם הש"ך שם בסי' ע"א סקל"ה עמ"ש מרן כשמצוה הלוה מועיל אפי' בלא קנין והגיה עליו מור"ם ז"ל דוקא כשאמר כן בשעת הלואה כתב ע"ז הש"ך וז"ל וכשכתוב בו נאמנות מסתמא אמרינן שאמר כן בשעת הלואה או שקנו ממנו על הנאמנות ולאפוקי אם ידוע בבירור שאמר כן לאחר הלואה ולא קנו ממנו אז אין מועיל הנאמנות וכ"כ הסמ"ע ז"ל עכ"ל ולפ"ד דבנאמנות מנפשיה א"צ קנין אפי' לאחר הלואה כמדובר ע"כ מ"ש הכא דאם ידוע בבירור שאמר כן לאחר הלואה ולא קנו ממנו דאין מועיל הנאמנות היינו בהימנוהו כבי תרי בכ"הג אין מועיל והו"ל לפרש ועיין בתשו' הרב זרע אברהם בח"מ סי' ק' דע"ה ע"ג מ"ש בדברי מור"ם ע"ש אמור מעתה דדעת הסמ"ע והש"ך ז"ל דאם הכת"י אינו מתברר שלא קנו מידו אמרינן מסתמא קנו מידו ושלא כדברי הרדב"ז ז"ל הללו ובר מן דין כבר נתבאר דאנו אין לנו אלא דברי מרן ז"ל בש"ע לפ"ד הב"ח והש"ך והכנ"הג וכ"ש שרבים מהאחרונים הכי ס"ל ואנן בדידן כך היו דנים כך הקודמים ועד אחרן כמו שנא' ומה גם לדעת הרב גד"ת בדעת בע"הת כל זמן שמניח לו ההלואה אצל הלוה חשיב כשעת הלואה כדכתי' לעיל וכן מצאתי לה' מוהר"ש גאון ז"ל בתשו' סי' טו"ב דל"א ע"א ע"ש וכעת מצאתי להרשב"ש ז"ל בס' תיקון סופרים שבס' יבין שמועה דס"ד ע"ג שכ"כ. מכל ה"מ דכתיבנא בעניו' נראה פשוט שהכת"י הלזה שכתוב בו הנאמנות מנות שריר וקיים ולא מהימן הלוה למטען פרעתי וגובה חובו במיטבא. חדא דבנ"ד ליכא סהדי דפרעיה אלא לוה הוא דקא טעין פרעתי ובנאמנות כהאי דקליש וגריע דעת תלתא סרכין הב"ח והש"ך והכנ"הג ז"ל כדעת מרן דאפילו לאחר הלואה א"צ קנין ותו דאינו ידוע ומבורר דלא היה קנין ודעת הסמ"ע והש"ך ז"ל דמסתמא אמרינן דהוה ע"י קנין ויכ"ל בשלי"ש בהרחבת הזמן חשיב כשעת הלואה כד' גד"ת ז"ל והרב מוהרש"ג ז"ל כמדובר והכא בנ"ד במותב תלתא כחדא שריין כן נלע"ד הקצרה אם יסכימו עמי אחי וריעי הי"ו:

אות ב

נאמנות במקום שנוהגים שבכל שטר חוב כותבין נאמנו' ובשטר א' לא נכתב דינו כמו שנכתב עיין בתשובות הרשב"א ז"ל סי' א' ס"ח ועיין בתשו' הרב כרם שלמה ז"ל בח"המ סי' י"א מה שעמד בזה ובדיני נאמנות לגבי היורשים ע"ש:

אות ג

נאמנות שטר שיש בו נאמנות ונמצא המלוה כפרן בד"א בעדים בטל הנאמנות סי' ע"א סי"ג וכתב ה' עבודת הגרשוני ז"ל סי' י"ט דלאו דוקא בעדים אלא כל שמחזיקים אותו לכפרן בטל הנאמנות וראיה מדאמרינן מרינן בפרק המדיר אהא דתנן ומשמשתו נדה וכו' ה"ד אי דידע לפרוש ומוקי לה בהוחזק נדה בין שכינותיה ע"ש:

אות ד

נאמנות קי"ל דבהא מין לוה למלוה נוטל המלוה בלא שבועה כמ"ש בריס"י ע"א בש"ע וכתב הרב המגיד בפט"ו מה' מלוה דין ג' דאי בשבועה למ"ל נאמנות בלא"ה דינא הכי הוא והסכים לומר דאפילו במלוה ע"פ דליכא ה"ט ואיכא למימר דהימניה ובשבועה קאמר אפי' הכי דינא הוא דנאמן בלא שבועה דסתם נאמנות בלא שבועה משמע עכ"ל והבע"הת ז"ל שער כ"ו ח"א סי' ד' הק' ממ"ש הגאונים במלוה שהאמין ללוה דנאמן בשבועה ותי' שאני ההיא משום דאמרינן לבטולי שטרא הימניה ולכי בטיל שטרא הרי הוא בטענתו כשאר תובעים דרמיא עלייהו שבו' היסת דלא קביל עליה דלא ליתבע לעולם עכ"ל והילך לשון הרי"ף ז"ל בפ' הרבית אבל וכו' מלוה שכתב ללוה כל אימת דאמרת פרענא להאי שטרא מהימנת עלי כד אמ"ל פרענא מהימן וכו' אלא מיהו מהימן ובשבועה דכיון דלא כתב ליה מהימנת אפי' בלא שבועה לא פטרינן ליה משבועה דחיישינן דילמא הכי אמ"ל מהימנת עלי לבטולי שטרא דילי ולהוי כמלוה ע"פ וכו' ואמרינן יד בע"הש על התחתונה והאי נאמן דכתב ליה לבטולי שטרא הוא דכתב ליה הכי אבל מידי שבועה לא מפטר וכו' עכ"ל וליכא למימר דאדרבא כיון דהמלוה תפיס שטרא דההלואה והלוה תפיס שטרא דנאמנות והמלוה בא להוציא מהלוה אי לישתבע ליה לימא דיד בעל השטר ע"הת ולא לשקול מידי דהכא שטרא דמלוה כמאן דמעקר הוי כיון דהימניה מלוה ללוה והא קטעין דפרעיה אלא הא מיהא הו"ל כטוענו ע"פי עצמו דמזקיקו להיסת. עד כאן מצאתי וחבל על דאבדין:

אות ה

נאמנות כת"י שכ' הלוה למלוה וכשאפרענו אטול כת"י ממנו אי חשיב נאמנו' כיון דתלה בדעתו לחזור וליטול הכת"י כשיפרענו משמע ממילא דכל שלא חזר ונטל הכת"י בחזקת שלא פרע ועיין בתשו' הרב יכין ובועז ח"א סי' י"ג בשותפין שתלו פרידת חבילת השותפות בחתיכת השטרות דכל שלא נקרעו בחזקת שהם עדיין עומדים בשותפות ועיין להרב עדות ביהוסף ח"ב סי' י"ג דף ל"ו ע"ב והרב פר"ח מטה אהרן ז"ל ח"ב סי' כ"ח והרב כרם שלמה ז"ל חא"הע סי' ל"ג דצ"א וכעת נראה בעליל ספר משחא דרבותא ובנמוקי הרב מוהרש"א ז"ל בסי' מ"ט עמד בנוסח כת"י כתוב לאמר:

אות ו

נגידים ראשי עם קודש המתמנים על הצבור בכח שירותם בחצר בית המלכות מצוה קעבדי כי על הרוב יגיע הנאה לישראל על ידם לדבר על לב המלך להשיב חמתו מהשחית ומינה שאם נשבע אפי' ע"ד רבים שלא לשבת עוד מתירין לו לכמו שמתירין לכל נשבע על דבר מצוה כך עלה בדעתי ושוב מצאתי להגאון מהר"ם ז"ל בתשו' ח"א סי' ט"ו ועיין בשיירי כנ"הג י"ד סי' רכ"ח אות קכ"א ע"ש:

אות ז

נדוניא הבעל אינו יכול למכור מנכסי אשתו שהכניסה בנדונייתה בין מלבושים בין כלי כסף וזהב ואם מכר שלא ברשותה המכר בטל ועיין בתשו' בני משה ח"מ סי' מ"ח ובה' מוהר"י באסאן סי' ס"ז ובה' בית יהודה חא"הע סי' ז' אמנם המתנות שנתן לה אם עבר ומכר המכר קיים ותכשיטי זהב ובדולח אם הוא דחוק בפרנסתו ימכור ויטול מהריוח דהמתנות שקבלה מבעלה נעשים כנ"מ אצלו שאוכל פירותיהם כמ"ש בש"ע א"הע סי' צ' סי"ד וט"ו ועיין לה' בית שמואל וה' ח"מ ז"ל ובבאר היטב שם ובחלק ח"מ סי' צ"ז סמ"א גבי ב"ח אם גובה מהם ועיין בה' פרח מט"א ז"ל ח"א סי' ק"ג מה שחקר בדינין אלו לענין מכירת הבעל ולענין גביית בעל חוב ובח"ב סי' ע"ג וע"ש בהכנ"הג בהגהב"י אות מ"ד ומ"ש ע"ד הרב"ח ז"ל שם ועיין בתשו' הרב משאת משה ז"ל ח"א סי' ך' ע"ש משם מוהר"ש גאון ז"ל ובדברי הרב בסי' כ"א וכ"ב ודברי ה' מוהר"א נבון ז"ל בסי' כ"ג ועיין בה' עדות ביהוסף ח"ב סי' ז' וכעת נדפסו תשו' הכנ"הג ובח"ב סי' ט"ל האריך בכל זה וגם נדפסו תשו' הרי"ף ז"ל ע"ע סי' כ"ט וסי' רנ"ה ע"ש:

אות ח

נדוניא אשה שהלכה היא ובעלה אצל ראובן ומשכנו חפצים ממה שהכניסה לבעלה בנדונייתה ומת בעלה והלכה אצל ראובן לפדות החפצים וטען ראובן שיש לו עוד עליו חשבונות ומלוה ישנה ורוצה לגבות מהם אין שומעין לו כיון שבשעה שמשכנו אצלו לא הודיעה מזה הרשב"ץ ז"ל ח"ב סי' קפ"א:

אות ט

נדוניא כבר רמזתי לעיל דאין הבעל יכול למכור מהנדוניא שמכנסת הכלה לבעלה ועיין בטוש"ע א"הע סי' צ' האמנם מי שפסק לבתו סך כ"וך מדודים מעות בעין ובמקום הסך הקצוב הכניסה לו בגדים ומלבושים פשיטא דיכול למוכרם ולית אינש די ימחא בידיה כיון שהחפצים הללו באו תמורת המעות בעין והמנהג שהמעות שיקבל מחמיו אין לחמיו פה להשיב מה יעשה בהם והשתא הנה חפצים מחמת המעות קא אתיין וכן מצאתי לה' עדות ביהוסף ז"ל ח"ב סי' ז' ע"ש ונ"מ דב"ח של החתן גובה מהם ופשוט הוא:

אות י

נדוניא אב שהכין נדוניא לבתו ששדכה לראובן והלכה והיתה לאיש אחר שלא מדעת אביה לא זכתה באותם בגדים מוהר"י אדרבי ז"ל סי' ת"ט כנ"הג בח' ח"המ סי' ס' בהגהב"י אות כ"ג:

אות יא

נדוניא אב ששדך בתו ופסק ליתן לה כ"וך והכין לה אם היא תפוסה בהם אין ב"ח גובה מהם דלדידן דגרירנא בתר פסק מרן ז"ל ואיהו ז"ל ס"ל דאף במתנה עשו תקנת השוק ועיין בב"י ח"המ סי' ס' אבל אם אינה תפוסה לא קנתה דאין כאן לתא דתקנת השוק ועיין בשו"ת מהר"ם מטראני ז"ל סי' קי"ד ח"ג ולשיטתיה אזיל דאיהו בר פלוגתיה דמרן ז"ל כמ"ש בב"י שם ועיין להכנ"הג לשם אות נ"ב ובסי' צ"ז בהגהב"י אות מ"ז ועיין בהריב"ש ז"ל סי' קכ"ה ובה' בית דוד ח"מ סי' ז"ך אשר כל דבריו אמת וצדק והדין דין אמת שהב"ח גובה מהם דדוקא בבגדים וכלים שעשה לה להשתמש בהם מיד דאז אפי' עדיין לא לבשה ולא נשתמשה בהם אין הב"ח גובה מהם כמו שנתבאר שם בסי' צ"ז אבל בבגדי נדוניא דלא עבידי לאשתמושי בהו אלא בהגיע תר נערה לפרק הנושא שפיר מצי ב"ח גובה מהם וכך עלתה ההסכמה בועד מורי הרב חק נתן נר"ו וסיעת מרחמוהי ועיין בתשו' מהר"י אדרבי סי' ת"ט:

אות יב

נדוניא הא דקי"ל דחייב להשיא את בתו לפי כבודו כמו שנת' בש"ע א"ה סי' נ"ח דוקא למצוה בעלמא אבל לא כייפינן ליה וכ"ש דאין יורדין לנכסיו כמ"ש מור"ם ז"ל שם סי' ע"א ועיין עוד בש"ע ס"סי קי"ג: ודע דמ"ש מרן בש"ע סי' נ"ח דמשערין לפי כבודו כתבו התוס' שם בכתו' דף ס"א דדוקא עד עישור נכסי אבל טפי לא ע"ש:

וחדשות אני מגיד כי בשנת שמר"ו משפט בהיותי בכפר נאב'ל מעשה בא לידי על אודות אשה הקוצי"ת בת איש כהן כי תחל לזנות והנה היא הרה לזנונים ומוחזקות בשכנותיה עם פועלי און אשר לא מזרע ישראל המה וזאת אומ' כי מפלוני אלמוני בן ברית עוד היום לא טובה השמועה קלא דלא פסיק בתערו' איסור פיסולי גוים ואביה ירק ירק בפניה כפעם בפעם למען תלך בדרך אתם אחר נמוסם ודתם העזה פניה ותאמר לא כי באלה חפצתי מפקנא לית לה א"ב הענן מיום המעונן כלי וכליו רעים חביב עליו ממונו יותר מגופו ורוחו ונשמתו רח"ל דינו של פרוטה כדינו של מנה ואינו רוצה להשיאה ולפסוק לה בנשואיה אפילו כבתולות הצנועות כפי מנהג קהלם יצ"ו ואפי' כבנוניים והעידו עליו דגברא דאמיד בנכסי הוא אזן ששמעה דברים קשים ויותר מאלה נסתפקתי אם בכ"הג דקא מחללת את אביה וכ"ש כי בעו"הר אחותה יצאה לתרבות רעה עבדא תמורה והארורה הזאת היא מתהלכת בין החיות כמ"ש מור"ם בא"ח סי' קנ"ח סמ"ב ע"ש ומה שיש לעורר על דברי המרדכי ז"ל הלא הוא כמוס עמדי בס"ד ועוד כי כדאי הוא הדבר לגדור גדר עריות ובעלה משמרה כי תהיין לאיש ד"א כהלכת גוברין יהודאין ועלה בדעתי קל"ה כמות שהיא דכל כה"ג ודאי כייפינן ליה להשיאה לגברא דמנטר לה ואי בעל לא בעי למיסב לה אלא עד שיפסוק האב לבתו כמנהג אנשי אותה העיר כייפינן ליה ומנא אמינא לה מאותה שאמרו בהשולח דל"ח ההיא אמתא דהוות בפומבדיתא דהוו קא עבדי בה אינשי איסורא פליגי בה אביי ורבינא דמ"ס אי לאו דאמר ר"י אמ"ר המשחרר עבדו עובר בעשה הוה אמינא כייפי' ליה למארה וכותב לה גטא דחירות' ומ"ס בכ"הג אפי' ר"י מודה משום מלתא דאיסורא ע"ש הא למדת דלכ"ע מיהא מיכף כייפי' לאפקועה מניה אע"ג דאית ליה פסידא דקא נפקא לחירותא דלא לייתו לידי מכשול אינשי ול"פ אלא באיסורא דמשחרר אי איתיה אפי' במלתיה דאיסורא או לא אבל משום פסידא דמארה ליכא מאן דחייש לה ואין לומר נהי דכתב לה גטא דחירותא מ"מ כותב שטר על דמיה וכאותה ששנינו במי שחציו עבד וחציו בן חורין ע"ש חדא דלא קאמר תלמודא התם כדקתני מתניתין ועיין בגיטין דף מ"ג ובערכין דף ל' במוכר עבדו לח"ל ע"ש ועיין בש"ע י"ד סי' רס"ז סע"ט ע"ש כנלע"ד הקצרה ואם שגיתי אתי ת"מ ובעיקר דינא בתשו' מוהר"י מולכו בס"ס שלחן גבוה ועיין לה' בית דוד ז"ל בסי' מ"ה ע"ש משם מהר"א בן יעיש ז"ל במי שהלך למד"ה ובגרה בתו דיש רשות לב"ד לירד לנכסיו ואומדין דעתו כמה היה רוצה ליתן ומשיאין אותה מנכסיו ופסקו הרב יד אהרן ז"ל סי' ח"ן:

אות יג

נדוניא הכותב לחתנו להכניס בכלל נדוניית אשתו קרקע א' אם בעל המצר מצי לסלק ליה או לא כתב מוהראנ"ח ז"ל בתשו' ח"א סי' קי"ו דף קס"ח ריש ע"ג דאפשר שאינו בכלל מכר ועיין כנ"הג בסי' קע"ה אות ק"ח בהג"הט:

אות יד

נדוניא האב שפסק להשיא את בתו בסך כ"וך מעות מדודים וכ"וך מלבושי' והבל בקש"מ כמנהג ק"ק פורטוגי"ס יצ"ו אשר פה העירה יע"א ונפטר האב והניח בת נשואה כבר בחייו ובת המשודכת הלזו ובת בלתי משודכת כיצד חולקים ופשיטא דהבת הנשואה זכתה בנדונייתה והבת הבלתי משודכת תנשא מחלקה וזו הבת שפסק לה אביה פליגי בה רבנן ועיין במור"ם א"הע סי' נ"ב ובח"מ סי' רפ"ו ובסמ"ע שם ובהרב כנ"הג ז"ל שם ולשם בהג"הט אות ח' וט' ובתשו' הרב תורת חסד ז"ל סי' ע"ד מה שהאריך בזה ודעתו לחייב ע"י קנין ע"ש ובסי' ע"ו כתב עוד מזה ע"ש:

אות טו

נדוניא ראובן שדך בתו עם שמעון וחייב עצמו להכניס בנדוניית בתו סך כ"וך וקבעו זמן לנישואין ובקנס למתחרט ומת האב הפוסק תוך הזמן והניח אחריו הבת המשודכת ואחותה אם זכתה הבת המשודכת במה שפסק לה אביה והשאר תחלוק עם אחותה או"ד כיון שעדין לא נשאת אכתי בחזקת מורישן קיימי נכסי ותחלוק היא ואחותה בעזבון אביהם שוה בשוה דבר זה נפתח בגדולים מרן מוהריק"א ז"ל בתשו' סי' י"א דף נ"א וה' המבי"ט ז"ל בח"א סי' שכ"א ומוהר"י אדרבי ז"ל סי' שע"ט ומוהר"ש חיון ז"ל סי' ט"ו כלהו ס"ל דזכתה הבת המשודכת באותה פיסקא ועיין במור"ם א"הע סי' נ"א ובח"מ סי' רפ"ו ובסמ"ע סקנ"ד ובה' פרח מטה אהרן ז"ל סי' ס"ב מה שהאריך בזה ולה' בית דוד חא"הע סי' ל"ה ע"ש ואולם מסופקני כיון שהאב היה יכול לבטל השידוכין ע"י פריעת הקנס שקצבו ביניהם אם יכולה הבת האחרת לומר אני יורשת כח אבי שהיה יכול לבטל השדוכין ואפרע הקנס מחלקי וממילא בטלה הפיסקא ויחזור הדבר לאבינו ונחלוק בשוה ודע הא דאמרינן בפרק מי שהיה נשוי דף צ"א ההוא גברא דזבנה לכתובת אמו בטובת הנאה וא"ל אי אתיא אם ומערערה לא מרצינא וכו' מתה אמיה ולא ערערה ואתא הוא וקא מערער סבר רב"ח למימר איהו במקום אמיה קאי וכו' וירש זכות זה שהיה לאמו לערער ותבטל המכירה ורבא דפליג עליה התם היינו משום דאחריות דידיה מי לא קבל עליה וכו' והיינו כיון דהבן גופיה הוא ניהו דזבין תו לא מצי לערער ההוא ערעור גופיה ועיין במקו' לשם דמצי טרף ע"ש ועיין בתשו' הרא"ש ז"ל כלל נ"ה סי' ז' ובטור א"הע סי' קי"ח ולעיל במערכת אות ד' סי' ט' מה שצדדתי בזה בס"ד ועמ"ש בטור א"הע סי' צ' סי"ט במכר הבעל בנ"מ ולא מיחתה אם הבן היורשה יורש כחה ויכול למחות כמו שהיא היתה יכולה למחות וע"ע לעיל במערכת אות מ' סי' ט"ז מה שרמזתי שם:

אות טז

נדוניא ראובן השיא את בתו ונשאר מהנדוניא שלא נזדמנה לו בשע' הנשואין מדלית איסר וכתב עליו שט"ח לחתנו ומתה הבת אם חייב לשלם לחתנו סך שבשטר ההוא או לא עיין בתשו' הרדב"ז הישנות סי' קמ"ד ומ"ש ע"ז הרב עדות ביעקב סי' ל"ג:

אות יז

נדוניא ראובן שדך בתו עם בן שמעון והתנו ביניהם שאבי המשודכת יכניס לבתו בנדונייתה סך כ"וך לזמן מוגבל אשר יאותו ביניהם וקנס למתחרט והכל נעשה בקש"מ על כל מ"ד ומפו"ל וחתמו העדים ובהגיע תר נערה לפרק הנושא יצא לטעון לוי שראובן חייב לו סך מנה שבשטר וזמן הפרעון לכשירחיב ה' את גבולו והעולה על רוחו שיטול מהנדוניא שהזמין לבתו והרחבת גבולו קרי ביה וראובן השב ישיב כי כל החפצים שהכין לבתו כלם בהקפה ואשראי מבני ברית ושאינם ב"ב עמד השואל ושאל כדת מה לעשות ע"פי התורה יורה המורה לצדקה ויבא שכמ"ה:

זאת אשיב דבר זה נפתח בגדולים הראשון אדם הגדול בענקים הריב"ש ז"ל סי' קכ"ט פסיק ותני שאם היה הדבר בקנין זכתה הבת ואחריו כל ישרי לב ה' מוהר"י בן צייח ז"ל ומרן מלכא מוהר"י קארו ז"ל בתשו' בדיני נשואין סי' י"א ודעת הרב מוהר"י קארו שאפילו היה הדבר בקנס זכתה הבת כסתמיו' דברי הריב"ש ז"ל ע"ש והרב מוהרימ"ט בחח"מ סי' צ"ג כתב כיון שבמחלוקת היא שנויה טוב לפשר ביניהם ע"ש ואנן בדידן בתריה דמרן גרירי בפסקיו ותשובו' ומעתה מ"ש הסמ"ע ז"ל בסי' רפ"ו ליישב תשו' מוהר"י דסתרי אהדדי לחלק יצא בין שהדבר נעשה ע"י קנס למתחרט או לא ואחריו נמשך ה' בית שמואל סי' נ"א יע"ש מדברי תשו' ה' מוהר"י קארו ז"ל עין רואה בתר איפכא אזיל ולא שאני ליה וכדכתי' והרב מוהר"י אדרבי ז"ל סי' שע"ט נטתה דעתו שזכתה הבת במה שנדר לה אביה לצורך נדונייתה וע"ש בסי' ת"ט שכתב דבגדי נדונייתה הם בגדי שבת והם בחזקת האיש עד שיתנם לבתו ע"ש ונראה שנדונו היה שהשידוכין בלא קנין וכמו שמביא מתשו' הריב"ש ז"ל שלא זכתה הבת ע"ש והריב"ש גופיה מסיק למלתיה דאם היה הדבר בקנין זכתה הבת ע"ש וה' בית דוד ז"ל בחח"מ סי' ז"ך מהספר כתב בסוף דבריו על דברי ה' מוהרי"א ז"ל וז"ל ויש לגמגם דהתם בכסות אשתו ובניו יש לומר כן מפני שאינו מוכרח לעשות להם מכובדים מיותרים אבל נדוניא הוא מוכרח דאל"כ לא ישא אותה החתן בלא אלו הדברים והו"ל כבגדי חול דמקני לה לגמרי ועיין להרב"ח ז"ל חא"הע סי' ל"ה מהספר מה שהאריך בענין זה ודברי ה' מוהרי"ו ז"ל ע"ש ובהרב כנ"הג בחא"הע סי' נ"א בהג"הט אות א' וכתב עוד הרב ז"ל בחח"מ סי' ס' בהגהב"י אות כ"ג משם הרב מוהראנ"ח ז"ל בתשו' כ"י דבגדי הנדוניא שייחד אותם האב לבתו אין הב"ח גובה מהם אע"פ שלא לבשה אותם עכ"ל א"כ מצינו חבר למ"ש הרב בית דוד בח"מ דבגדי נדוניא כבגדי חול דמיין ע"ש ואם כתוב בשטר דקנאי ודאקנה ושעבד לו מטלטלי אג"מק פליגי בה רבוותא דלמ"ד דבמתנה לא עשו תקנת השוק לא זכתה הבת ולמ"ד גם במתנה עשו תקנת השוק זכתה הבת ואנן בדידן דגרירי בתר מרן בש"ע מפורש יוצא בדבריו בח"מ סי' ס' דאף במתנה עשו תקנת השוק וכמו שהעלה בביתו בית נאמן שם ועיין בהרב כנ"הג אות כ"ג שם ודוק כי קצרתי לאפס הפנאי יתר על כן בסבלי חלאים מתנינן לה ומי שחותמו אמת יעמידנו על דבר אמת אכי"ר וכך עלתה הסכמתנו ועשינו הלכה למעשה בועד חבירים יושבי על מדי"ן שמורי"ם הם לבני ישראל ה' עליהם יחיו וכעת ראיתי לה' בני יעקב ז"ל דצ"א ע"ב שעמד במת אבי המשודכת אם חייבים יורשיו:

אות יח

נזקין ראובן הוציא מביתו חדר אחד שהיה לעשותו אוצר הכנת מזונותיו ושותפו באמצע החצר מעכב עליו באמור אליו למחר ישתקע הדבר ותושיב בה דיורין ותרבה הדרך עלי וראובן אמ"ל לכשיבקע הנאד וכעת שאני רוצה לעשותו בית דירה יש אלהים שופטים בארץ ושמעון אומר לא בעינא דאישתיק השתא ולמחר איקום עמך בדינא ודייני עיין בהרא"ש ז"ל ברפ"ק דבתרא ובתשו' הרב כרם שלמה ז"ל בח"מ סי' ל"ב ול"ג שהאריך ע"ש וזכורני שהרב בית דוד ג"כ כתב בענין זה ואיננו פה עמדי ועיין בהרי"ף ז"ל ר"פ המוכר את הבית גבי מני עליה אפוקא וע"ע בב"י סי' זק"ן סי"ח ע"ש בשם הנמק"י ז"ל דלא בעינן שימתין עד שיכפוהו ב"ד דבין כך ובין כך מזיקו בראיה ע"ש משמע דאי לאו ה"ט שומעין לו ודוק:

אות יט

נזקין בחורים רצים על סוסים והחתן רוכב על פרדה ובא אדם אחר רוכב ורץ ומכח מרוצתו הזיק הפרד שרוכב עליו החתן חייב עיין תשו' הרא"ש ז"ל כלל ק"א ס"ה והובאה בטוש"ע ס"סי שע"ח ומרן לא העתיק ענין החתן המובא בהרא"ש ז"ל והטור משום דהאיש המזיק אינו מבחוריו ומשו"ה חייב ומעשה כי הוה הכי הוה אבל אם היה אחד מהבחורים פטור כמו שסיים רמ"א ז"ל בשם התוס' ואגודה דסוכה ועיין להכנ"הג שם וכל זה נעלם מעיני ה' בית דוד ז"ל בחח"מ סי' קמ"ח שהוא ז"ל עמד ותלאה בגלגל המחלוקת והגדיל המדורה על מוהריק"ו ומרן ז"ל ע"ש ואח"המ לא דק בזה וח"א מהרב אין בידי:

אות כ

נזקין פרטי נזקי שכנים. בתשו' הרמב"ן ז"ל סי' צ"ג דף ס"ג ע"א ובספר רבי יוסף קצבי ז"ל סי' ך' עש"ב:

אות כא

נזקין בחצר שמעון עלתה נטיעת תאנה מאליה באומרם ע"י הטלת העוף ומזקת לחצר ראובן וטוען ראובן על שמעון לסלק את נזקו מעליו לעקור תאנתו ושמעון ישיב כי יש סכנה בדבר קוץ אתה וסלק הנזק הזה מעליך נראה דאפילו שנטעה לכתחלה והרחיק כראוי אלא עכ"פ מחמת גודל ענפיה הגיע הנזק כיון דאיכא סכנה בדבר הדין עמו כדאיתא בגמרא בפ' לא יחפור דף כ"ו והעתיקו הרב ב"י בסי' קנ"ה סל"ו וכ"ש הכא שמאליו עלתה נטיעתו ועיין בה' בית דוד חח"מ סי' צ"ה מ"ש בזה ע"ש וכעת האיר ממזרח ספר הבהיר חיים שאל למופת דורנו הרב מוהרח"א נר"ו ובח"א סי' כ"א וכ"ב עמד וימודד אר'ש רחבת ידים עיניך תראה:

אות כב

נזקין מה שנסתפק מהר"ם מינץ ז"ל סימן קי"ג ומ"ש עליו ה' מוהר"ץ אשכנזי ז"ל סי' ק"ך בענין הגונב אתרוג מהודר מה משלם ע"ש ומ"ש המש"ל ז"ל פט"ו מהלכות מע"הק ומ"ש אצלי בדרשותי בס"ד וע"ע לה' אדמת קדש ז"ל סי' ס"ד וה' נחפה בכסף דפ"ט והרב מוהר"י אבולעאפייא ז"ל שם וכעת ראיתי גופן של דברים בתשו' הר"ם מינץ ז"ל ויש לנו מקום להעיר על מקצת דברי הרבנים הנז' עמ"ש ה' ז"ל בעצמו:

אות כג

נזקי שכנים. קי"ל דבהיזק עשן דאין לו חזקה ודוקא בעשן תדיר שהוא רובא דיומא אבל שאר עשן דאפייה ותבשיל לא שאם ראה ושתק מחל מיהו לכתחילה מצי מעכב ומור"ם ז"ל הביא דעת הת"הד ז"ל דאפילו לכתחי' לא מצי מעכב ושכן ראוי להורות כמ"ש בסי' קנ"ה סל"ו ולע"ע נר' בעליל תשו' מרן ז"ל בס' אבקת רוכל סי' קי"א גזר אמר שאין לסמוך על סברת הת"הד ז"ל כלל ע"ש וע"ע שם בס' אבקת רוכל סי' ק"ך מה שביאר בענין הנזקין והשתיקה ואח"ך מיחה ומה טענה טוען ואם מכח מוכר או נותן הוא בא ע"ש:

אות כד

נזקי שכנים. ראובן היו לו חלונות לרה"ר ושמעון ג"כ היה בכותלו חלון לרה"ר ולשמעון בית תבשיל בצד החלון ההוא והיה יוצא ממנו העשן ולא היה מגיע לראובן ריח העשן יען כי בית התבשיל לא היתה מקורה מכל צדדיה והיה העשן מתמר ועולה דרך ההוא ועכשו קרה את הבית ההיא מכל פנותיה והוסיף בה חלונות והוזק ראובן בעשן וטוען שמעון כי הכותל שלך היה רחוק והמוכר שמכר לך הבית לקח מר"הר וקרב כתלו לחלוני ומחמת כן מגיע לך הנזק השיבהו לקדמותו ולא תאונה אליך רעה וראובן מודה בזה שלקח מרשות הרבים לתקן את הבית הדין עם ש' שאין לו לטעון שקנה רה"ר דמאן מזבין מאן מפיס מאן מחיל מוהר"י קארו ז"ל בתשו' שבס' אבקת רוכל סי' קי"א ויש ללמוד מדבריו ז"ל דלפי המנהג שהשררה יר"ה מוכרים מר"הר למי שיחפוץ א"כ הדין עם ראובן:

אות כה

נזקין ראובן ושמעון שותפים בבית הסמוך לכותל שבין שתי חצירות ובחזקת שתיהן נמשכים בו מימות חצירותיהם ומהחצירות עוד נמשכים לחצר זולתם עד חוץ מהמדינה ועמד ראובן ובנה עוד חצר אחרת לפנים מחצרו ומימי שתי חצירות נשפכים לביב המשותף ועמד שמעון ומיחה בו שלא להמשיך מימי החצר החדשה לתוך ביב המשותף כי ע"י רבוי שפיכת המים מתלחלחים הכותלים ונהי דהחזיק לחצר א' לב' חצירות לא החזיק:

אמת אגיד כי שפיכת המימות חוץ מבורר הוא כמ"ש ה' מהר"א ששון ז"ל. סי' ס"ח ע"ש ומינה בנ"ד שהוא שופך ברשותו ומשם והלאה יורד ומתפשט לרשות אחרת שכבר הוחזק בה במקצת נראה דמצי להוסיף על חזקתו כיון דבשלו הוא עושה וראייה ממ"ש הנמק"י ז"ל ברפ"ק דבתרא ופסקו מור"ם ז"ל בהגה סי' קכ"ג סי"ב ע"ש ובסמ"ע ועיין להרב פרח מט"א ז"ל ח"א סי' ל"ח ועיין לה' בית שלמה למוהר"ש חסון ז"ל בח"המ סי' י"ב וה' בית דוד ז"ל ח"המ סימן צ"ח ע"ש ומור"ם בסי' קנ"ד ס"ב והכנ"הג שם:

אות כו

נזקין ראובן יש לו חצירות זו לפנים מזו וכל מימותיהן וטנופי בה"כ שלהם היו וגרים דרך מזרח ולאיזה סיבה הסכימה דעתו לשנותם דדך מערב ושמעון שכנו הקרוב אליו מצד מערב מעכב על ידו באומרו כי בהמשך הכותל אשר רוצה ראובן להמשיך שם מימותיו שם שם לו כותל הבאר והבור שבחצרו וע"י המים הסרוחים וזכים מתקלקל הכותל ויתערבו המים הרעים במים היפים ונמצאת מפסיד אותי בבאר ובבור וראובן משיב כי רחוק ממך הדבר יותר מה' טפחים ואעשה בנין חזק ואסוד בסיד ולא תאונה אליך רעה ושמעון משיב לא מדובשיך וכו' ומה לי ולך כי באת בגבולי להשחית את נחלתי ולרפאת השבר על נקלה לא תמחץ ולא תרפא שקול טיבותיך ושדי וכו' יורה המורה לצדקה:

זאת אשיב אהא דתנן לא יחפור אדם בור סמוך לבור של חבירו וכו' ולא אמת המים ולא בריכת כובסין אלא א"כ הרחיק מכותל חבירו ג' טפחים וסד בסיד וכו' ופירש"י ז"ל מפני שהחפירה הסמוכה לבור מחלשת כתלי הבור ומרפא אותם עכ"ל ר"ל ע"י המים שבחפירה ולא משום דכל מרא ומרא קא מרפא ארעא וע"ש בתוס' ז"ל ואהא דתנן תו התם מרחיקין וכו' את מי רגלים ג"ט וכו' תני עלה בד"א בכותל לבנים אבל בכותל אבנים טפח ושל צונמא מותר פירש"י ז"ל לבנים של טיט שנתייבשו בחמה והם נמוקים מחמת המים וצונמא סלע עכ"ל:

וראיתי להרמ"ה ז"ל בשיטתו הנדפסת מחדש סי' ל"ח שכתב וז"ל ומסתברא דה"מ במשתין או בשופכין לפי שעה בעלמא הוא אבל בביב של מימי רגלים וגומא שמי רגלים נקוים לתוכה ותדירי דנפישי הזקייהו אפילו בכותל אבנים נמי בעי ג' טפחים וסד בסיד כדברירנא במתניתין דייקא נמי דברייתא דקא מפליג לא מיירי אלא במשתין דאקראי בעלמא הוא עכ"ל וכ"ה מבואר בדבריו בחי' בפי' המשנה סי' ג' ע"ש וזו היא דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' שכנים דין ב' שכתב וז"ל מרחיקין וכו' ואת הגומא שמתקבץ בה מי רגלים מן הכותל ג"ט עכ"ל ומיירי אפילו בכותל אבנים שלא חלק אלא במשתין לחוד ע"ש דין ו' אלא שלא הצריך לסוד בסיד ג"כ כדעת הרמ"ה ז"ל מדלא כתיב לדין הגומא בהדי דינא דאמת המים ונברכת שהזכיר בראש הפרק ונ"מ נמי דלדעת הרמ"ה ז"ל בשאר מים שאינם מי רגלים צריך הרחקה ג"ט כיון דמקוו וקיימי אלא דלא בעי נמי סד בסיד ולדעת רבינו ז"ל אפילו הרחקת ג' טפחים לא בעי דודאי נחתינן דרגא ממי רגלים שאין דרכם להזיק וראיתי לה' מ"מ ז"ל ע"כ נמ"ך וחבל על דאבדין):

אות כז

נזקי ממון קי"ל ב' שהיו מהלכים בדרך ואחד רץ והוזק המהלך ברץ חייב לשלם משום שהוא משונה אבל בערב שבת פטור מפני שהוא ברשות כמ"ש בטוש"ע סי' שע"ח ס"ח ע"ש כאיסי בן יהודה דאפסיקא הלכתא כוותיה בפ' המניח דל"ב ע"ב ואיתמר עלה מאי ברשות איכא כדר"ח בואו ונצא לקראת שבת מלכתא ע"ש והרי"ף ז"ל העתיק ברייתא כצורתה ולא העתיק מאי דאתמר עלה מאי ברשות וכו' ולא ידעתי למה וראיתי להרא"ש ז"ל שכתב וז"ל למהר לטרוח להכין צרכי שבת עכ"ל ואין דברים הללו אמורים בגמ' ולשם בהג"א ז"ל כתב וכן פירש"י ז"ל עכ"ל ברש"י. שלפנינו אינו אלא שכתב על דברי הברייתא ברשות כדמפרש לקמן עכ"ל והיינו הא דמוקי לה כר"ח וכתב ע"ז הא"ז ז"ל ומתוך כך יש ללמוד דלאו דוקא בע"ש אלא משעה שהתחיל לתקן צרכי שבת לאפות לבשל ולצלות ה"ז ברשות דהיינו מחצי היום ולמעלה שהתחיל היום להעריב עכ"ל ואנכי לא ידעתי מה יתקן הרב במלת בי"הש ועוד מאי בעי תלמודא מאי ברשות איכא הא איכא כל צרכי שבת כמ"ש הוא ז"ל ויראה דסובר הרב ז"ל דודאי תלמודא פשיטא ליה דע"ש חשיב ברשות כל צרכי שבת לאפות ולבשל וכו' אלא דק"ל ב"הש מאי ברשות איכא דהא אתסר ליה לאפות ולבשל ולקנות ולתקן וא"כ ב"הש יהיה חייב ואמאי פטריה תנא ומשני דאכתי מקרי ברשות דמצוה קעביד מצרכי שבת בדר"ח וכו' אלא דק"ל על הרב ז"ל דמאי דוחקיה לחלק מחצי היום ולמעלה ולא לימא בפשיטות כל ע"ש קרוי ברשות להכין צרכי שבת דודאי כל יום ו' קרוי ע"ש בלשון משנה ולא נעקם לשון הברייתא דקתני ערב ר"ל משעה שיתחיל להעריב ונר' דסובר הרב ז"ל דמאור הבקר עד חצות כיון דאכתי משיך זמנא טפי למ"ל לרוץ הן עוד היום גדול ולא ברשות מקרי וחייב אבל כשהתחיל להעריב קרי ביה כי פנה היום כי נטו צללי ערב וטרוד בצרכי שבת למהר לטרוח להכין אשר יחסר לו. והרמב"ם בפ"ו מה' חובל דין ו' כתב וז"ל אבל בע"ש פטור כדי שלא יכנס שבת והוא אינו פנוי עכ"ל משמע מדבריו שאפילו הוא רץ לעסקי חול פטור כדי שיכנס שבת והוא פנוי ובפי' המשנה כתב בפי' מפני שב"א נחפזים ללכת לדבר מצוה עכ"ל וכבר נדחק הרב פרישה ז"ל שם ותי' שיהיה פנוי מצרכי שבת ועסקי שבת גם רבינו ז"ל לא הביא הך דברשות כדר"ח ומרן בש"ע העתיק לשון רבינו והשמיט שאר דבריו שכתב שלא יכנס שבת והוא אינו פנוי ועיין במור"ם וסמ"ע ז"ל. ואנכי לא ידעתי טעם להרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל דלא אייתו להך דר"ח לאשמועינן דאפילו הקבלת פני שבת חשיב ברשות ופטור כיון דנ"מ לענין דינא וראיתי להר"ן ז"ל שם שכתב משם הרמ"ה ז"ל וז"ל ואפילו לא נקט בידיה מידי לצורך שבת דאי בעי ליה למימר דטרוד או למסחא פניו ידיו ורגליו או למשני בסותיה וכו' עכ"ל ת'ם אני לא אדע מ"ל להרב ז"ל להביא עצות מרחוק ושביק מאי דאיתמר עלה בגמרא ותלמודא נמי אמאי מהדר לאשכוחי כדר"ח ולא קאמר מאי דתנן במתניתין צריך אדם לומר בתוך ביתו ע"ש עשרתן ערבתן וכו' אלא מוכרח דמתניתין מיירי קודם בי"הש מדתנא הדליקו את הנר והדר תני סיפא ספק חשיכה ספק אינה חשיכה וכו' שהוא בי"הש א"כ קשה על הרב ז"ל דאי קאי בין השמשות לא שייך למימר עשרתן וכו' דאסור ואי קאי קודם בי"הש הו"ל למנקט שאר צרכי שבת ועו"ק דאמאי לא קאמר בגמ' למסחא פניו ידיו ורגליו ולשנות מלבושו כמ"ש הרב ז"ל אלא פשיטא דתלמודא דייק מדקתני בי"הש דמשמע כל בי"הש פטור עד הקבלת פני שבת וסיים הר"ן ז"ל ואויתי מאי דאמר בגמ' כדר"ח וכו' לומר דכי האי נמי היינו לצרכי שבת משום שהוא לכבוד שבת וכ"ש כשרצים לצורך קיום שבת דכתיב בקרא עכ"ל הנה תקן ה' ז"ל דברי המשיב אלא שעדין יש להרהר אסברת השואל דקאמר מאי ברשות איכא ולא אס"ד למימר הנך מילי דכתב הרמ"ה ז"ל ולזה יש להשיב דהמק' לא אסיק אדעתיה דתנא צורך מצוה קרי לה רשות וה והמשיב אשמועי' דאפי' כהאי חשוב צורך שבת. כיון דלכבוד שבת הוא והיינו מדקתני ב"הש וכדכתי' שכ' משם ה"ר יהונתן ז"ל דבע"ש דרך בני ברית לרוץ להכין צרכי שבת או לקנות שמן לנר של שבת וכו' ושיילינן עלה בגמ' מאי ברשות איכא כלומר כיון דנקט בי"הש ובי"הש אין דרך בני ברית להיות עסוקים כצרכי שבת שכל ישראל זריזין הם במצות ומשני כיוצא לקראת כלה וכו' עכ"ל ודבריו ז"ל קרובים למאי דכתיבנא בעניו' ומדברי כלם נלמוד שכל שרץ בע"ש דפטור אינו אלא בעוסק בצרכי שבת כגון אפיה וצליה ובישול וקנית צרכי שבת אלא דלדעת הא"ז ז"ל דוקא מחצות היום דאז מטריד כי פנה היום אבל מעלות השחר דכיון דאכתי זמנא אריכתא למ"ל לרוץ משו"ה אם רץ הוי משונה וחייב ושאר פוסקים ז"ל לא חלקו ונלע"ד דהכל לפי העת והזמן והנהגת העיר ועיין להרב"ח ובעו שהעתקתי ונלע"ד דה"ה ברץ לב"הכ וב"המדר או לקראת רבו וכיוצא דחשבינן ליה דבר מצוה ופטור:

אות כח

נהגו נוהגים. כשאומרים הפוסקים נוהגין או נהגו ר"ל שהוקבע הדבר גופיה בב"ד אבל כשאומ' רגילין ר"ל שהוא לשון מורגל בפי הסופרים ולא משום שצוה עליו עיין לה' מוהר"י לבית הלוי ז"ל סי' ס"ו ועיין מ"ש עליו הרב מוהרח"א עשאל ז"ל הובא בספר זרע אברהם ח"המ סי' ה' דף ע"ה סוף ע"ד ע"ש:

אות כט

נשואין מנהג עיר ארג'יל יע"א בכתובת בנין דכרין שהדינר המותר על שני כתובות צריך שיהיה דוקא מקרקע ולא מטלטלין כמו שהעיד ע"ז האיש אדני הארץ הרב מוהרי"ע ז"ל במנהגים סי' ס"ז ע"ש וראובן מתושבי עיר ארג'יל נסע מעירו ובא לשכון כבוד בארצנו ואנחנו הולכים אחר מרן הש"ע ובני האשה הא' מעיר ארג'יל ובני השניה מפה מתא היכי לדיינו דייני להאי דינא וע"כ מצאתי וחבל ע"ד):

אות ל

נר"ו שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר א' וא' מהם מת אביו והאחר עודנו אביו חי וראובן הוציא כת"י על יוסף ב"ש שאביו חי וכתוב בו אני יוסף ב"ש נר"ו לויתי מפ' כ"וך והוא טוען כי לעולם לא לוה ומ"ש בן שמעון נר"ו קאי איוסף אבל שמעון מת ונר"ו אלפני פניו קאי דאיהו הלוה פה המדבר ואפי' עדים דעלמא מסתמא אינו מתאר הברכה אלא על הנושא הענין הוא הלוה המדבר עיין בתשו' הרשב"א ז"ל שהביא מרן ז"ל בב"י סוף סי' ע"ח שכתבו דהוי סימן כשכתבוהו העדים ומרן ז"ל בב"י חלק עליו דלא הוי סי' דנר"ו קאי אלפני פניו דהיינו איוסף ולא לאביו ע"ש והנה אע"פי שבדרך אפשרות אמרה דאפשר דקאי איוסף לאו למימרא דהכי משמע ליה לישנא אלא לענין אפוקי ממונא לא מפקינן דהא איכא למתלי דנר"ו קאי איוסף ולא לאביו ומעתה מה שמקשים העולם ומטו בה משמיה דהרב מוהרח"א ז"ל מהך דפ"ק דע"ז דאמרינן ועוד אחרת היתה ברומי וכו' אחוהי דמרנא זייפנא ואמר ר' אשי פיהם הכשילן לרשעים דאי אמרי זייפנא אחוהי דמרנא כדקאמרי השתא דאמרי אחוהי דמרנא זייפנא מרנא גופיה זייפנא הוא אלמא דפשיטא ליה לתלמודאי דקאי אלפניו ולא אלפני פניו כדעת הרשב"א ז"ל ושלא כדעת מרן ז"ל ע"כ שמעתי ולפי מאי דכתיבנא בעניו' אין מכאן הוכחה דודאי מרן מודה דפשוטן של דברים דקאי אלפניו טפי. מלפני פניו אלא דלאפוקי ממונא איכא למתלי בהכי ולא מפקינן ור' אשי נמי ה"ק דאי אמרי זייפנא אחוה דמרנא תו ליכא למתלי דקאי אמרנא אבל השתא דאמרי אחוהי דמרנא זייפנא איכא למימר טפי דקאי אשלפניו מרנא מלמימר דקאי אלפני פניו ופיהם הכשילן שלא אמרו לשון ברור דקאי אאחוהי דהול"ל זייפנא אחוהי דמרנא אבל השתא איכא למימר דקאי אמרנא אע"ג דלענין ממונא לא מפקינן ותלינן דקאי איוסף דלפני פניו תדע דבגמרא אשכחן דפליגי תנאי בקרא אי נדרש לפניו או אלפני פניו ג"כ א"כ נחזי אנן היכי פשיטא ליה להרשב"א ז"ל דקאי אדסמוך ליה דוקא אלא עכ"ל דס"ל להרשב"א ז"ל דמשפט הלשון להניח הברכה אל האב ולא לברך את הבן במקום דאיכא אב אבל סובר דאיכא למימר נמי דבמאי דמסיק מלתא דשטרא יבורך גבר ואין לנו להוציא ממון מחזקתו:

שו"ר להרב מוהראנ"ח ז"ל בראשו' סי' כ"ח שהוכיח מדברי התוס' בפר"ק דיומא דף יו"ד בד"ה איני יודע וכו' דפשיטא להו דאדרבא פשטיה דקרא דקאי אדסמיך ליה ע"ש וע"ע לה' ז"ל בסי' מ' ובסי' מ"ד וקרו' הדברים דכל עיקר ס' מרן ז"ל לפרש דקאי איוסף ר"ל דמצי' לפרושי הכי ולא מצי' לאפוקי ממונא ולפי מה ששיערנו אין ראיה מדברי התוס' דיומא דודאי אפי' למ"ד דקרא נדרש אלפני פניו לא יכחיש דלפניו עדיף טפי אלא דהרשב"א ז"ל סובר דבמקום אב לא שביק לאב ומברך לבן ועיין להש"ך ז"ל שם סקי"ד:

אות לא

נתינה אשכחן דקאמר יתנו לפ' כ"וך ור"ל בחובי עיין בפי"ן דקל"ח והש"ך סי' רכ"ג סקט"ל מתמה על זה ועיין לה' מח"א ז"ל בהלכות זכיה סי' ל"ח שהוכיח מגמרין ומירושלמי והרשב"א והר"ן דס"ל הכי ע"ש:

תוכן העניינים

ספר משכנות הרועים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה