ספר משכנות הרועים· רבי עוזיאל אלחאייק
מ"ם · אות שג
מתנה ראובן יש לו ד' בנים וכ' שטר מתנת בריא לאחד מבניו ודי"ן עמד בפנינו אעח"מ ה"ר פ' יצ"ו וכך אמ"ל הע"ע וכו' וקנו ממני בקש"מ וכתבו וחתמו בכ"ל ש"ז ויפ"ך ותנו ביד בני פ' יצ"ו להיות בידו לראיה ולזכות שמרצוני הטוב וכו' בלי שום זכר אונס וכו' איך נתתי לו מעכשו חזקת בית א' הידועה לי בחצר פ' והיא הבית אשר היא כעת בחלקי וכו' משוחררת מכל שעבוד בתורת מתנה ויפרע לגוי בעל גוף הקרקע כך וכך בכל חדש וחדש ותו לא והרי הוא מסולק מכל הירושה שאניח אחרי ולא יטול עם אחיו חלק בירושה כלל וכו' הכל נתן פ' הנז' לבנו הנז' ע"ד ואופן הנז' ומע"ומ ילך פ' הנז' ויחזיק בחזקת הבית הנז' חזקה גמורה על תנאי הנ"ל עכ"ל הצ"לע ועלה האיש הנותן מעירו הנז' אחר זמן לא' ואח"ך נפטר בנו המקבל וחל"ש והניח אחריו אלמנתו ויתומים קטנים ואח"ך מת האב הנותן בתוככי ירושלם תוב"ב והנה בעת"ה עמדה האלמנה הנז' לגבות כתוב' מהבית הנז' והאפוטרופוס של היתומים ערערו עליו שאר האחים באמור אליו הך שטרא דמתנתא חספא בעלמא הוא דאין לו לאב לסלק את בנו מהירושה וטענה האלמנה א"כ חזרה כל הירושה לד' האחים ותגבה מחלק בעלה המגיע לו בירושת אביו ז"ל והאפוטרופוס מאן ימאן יען כי הבן נפטר בחיי אביו והו"ל הנך נכסי ראוי והלכה רווחת דאין כתובת אשה נגבית מהראוי כבמוחזק דמקולי כתובה שנו ואע"ג דאיכא מ"ד דע"כ לא אמרו מקולי כתובה אלא במנה מאתים שהם מתנאי ב"ד אבל הנדונייא שמכנסת לבעלה הרי היא כשאר ב"ח הא מיהא בב"ח גופיה כמה דיות נשתפכו וכמה קולמוסין נשתברו אי ב"ח גובה מהראוי או לא ובדעת מרן בש"ע הגדילו התערוב"ת אם כן מאן ספין מאן רקיע להוציא ממון מהיורשים דנכסי בחזקתיהו קיימי ומרגלא בפומייהו דרבנן מספיקא לא מפקי' ממונא ונכסי היכא דקיימי קיימי ותעל שועתם שאול שאל לחוקת משפט יורה המורה לצדקה על דבר אמת ובא בשכרו מעם ה' אלהי ישראל החיים והשלום יחדו יהיו תמים ולשלום אין קץ עד עת בא קץ בא יבא ברנה המלאך הגואל כיר"א:
זאת אשיב בריש מראי"ן ברם עיקר שורשוהי דנא פתגם בפי"ן דקנ"ו תנן התם האומר איש פ' בני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום שהתנה עמש"ב ונראה פשוט דל"ש אמר לא יירש כלום ל"ש אם אמר לא ירש כ"א כ"וך דבתרוייהו אית ביה מתנה עמ"ש בתורה ודבר זה קיימתיהו מסברא ומצאתי בדברי ה' מוהריב"ל ז"ל בח"ב סי' מ"ח ע"ש ובסיפא דקתני חילק נכסיו על פיו ריבה לאחד ומיעט לא' וכו' ואם אמר בלשון ירושה לא אמר כלום כתב רשב"ם ז"ל דמתני' דלא כריב"ב דאמר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין ורבותא נקט ריבה וכו' וכ"ש היכא דעקר כל הנחלה מהאחים והוריש לאחד מהם לא אמר כלום עכ"ל ש"מ דלרבנן כחדא שריין ריבה ומיעט כעקר כל הנחלה והוריש לא' מהם ולפ"ד רשב"ם ז"ל מתניתין רבנן היא א"כ לריב"ב כיון דנפ"ל מביום הנחילו את בניו שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה כדאי' התם דף ק"ל אפי' אמר לא ירש פ' בני והוריש לאחר דבריו קיימין איברא דממ"ש ז"ל ואינו יכול לסלקו מירושה זו אלא ע"י שיתן בלשון מתנה לשאר בניו כל נכסיו או יאמר שאר בני ירשו כל נכסי ואליבא דריב"ב עכ"ל דכונתו מבוארת דהאי סתמא דרישא אתייא ככ"ע כיון דקעקר בהדיא ירושה דאורייתא ולא פליגי רבנן ור"י ב"ב אלא באומר פ' בני ירשני דלרבנן כיון דבלשון ירושה לא מהני אלא בלשון מתנה וכדמסיים בחלוקת ריבה לא' וכו' ולריב"ב בלשון ירושה שאומר פ' בני ירשני אבל בלשון שלילה כ"ע מודו דלא אמר כלום דמתנה בפירוש עמ"ש בתורה אמנם לדברי הרע"ם ז"ל שכתב ואינו יכול לסלקו מן הירושה אלא אלא עד שיתן במתנה נכסיו לשאר בניו עכ"ל ולא כתב או שיאמר בלשון ירושה לריב"ב כדכתב רשב"ם ז"ל משמע דס"ל הך מתני' כולה רבנן היא אבל לריב"ב דבריו קיימים וזה שלא כדעת שאר הפוסקים כמו שיתבאר וראיתי להתי"ט ז"ל שהעתיק לדברי הנמק"י ז"ל שכתב ואפילו לריב"ב דאם אמר מי שראוי ליורשו דבריו קיימי' אע"ג דממילא משמע שיש השארה לאחין מ"מ כיון שאמר בלשון לא ירש משמע כמתנה עמש"ב עכ"ל וזה ודאי דעת רשב"ם ז"ל וכדכתי' בעניו' וצ"ל דהרע"ם ז"ל קצר בענין ומודה לדבריהם וכתב עוד הרב הנמק"י משם הריטב"א ז"ל שכתב משם רבו ז"ל ומיהו אם סיים בדבריו ואמר כל שאר בני ירשו כל הנכסים דב"ק לריב"ב ויש חולקים עכ"ל דעת הרב ז"ל ואע"ג דמ"ש לא ירש פלוני בני דבריו בטלים הא מיהא בהך דאמר אלא שאר בני ירשו דב"ק דהוי כאו' פ' בני ירשני דאע"ג דאע"ג דממילא נעקרו שאר האחין דס"ל לריב"ב דב"ק ודעת החולקים לא ידעתי. אם הכוונה דכולה מתני' רבנן אבל לריב"ב דב"ק וממילא דשאר האחין ירשו או"ד דס"ל כיון דאמר לשון לא ירש דמתנה על מ"ש בתורה לא יגהה מזור שאר דבריו האחרונים לתקן מעוות דבריו האחרונים. ומצאתי דבר נאה ומתקבל בטעם האומר שצריך לסיים דבריו ולומר אלא פ' בני ירש וכו' הוא הרא"ם ז"ל הובא במקו' לשם דק"ל אהא דאמרי' התם אב"א כולה ריב"ב וכו' וז"ל והא דתנן איש פ' בני לא ירש עם. אחיו לא אמר כלום לא תימא רבנן היא ולא ריב"ב ה"מ היכא דאמר איש פ' בני ירשני דממילא אסתלקו להו שאר אחיו מן הנחלה א"נ פ' בני ירש כ"וך ובני פ' כ"וך אבל היכא דאמר איש פ' לא ירש עם אחיו אע"ג דממילא שמעינן דשאר אחיו ירתי ליה כיון דלא אמר בהדייא פ' ופ' ירשוני אשתכח דעדין לא העביר הנחלה ממקומה שהרי לא הקנה אותה כלל לאחד מהם כדי שתסתלק מן הא' וכיון שלא העביר אותה ממקומ' ממילא נפלה ההיא ירושה לההוא בן בין הבנים ומ"ה לא איכפת לן במאי דאמר איש פ' לא ירש עם אחיו כיון דהא נפלה לה ממילא וזוכה בה בחולקיה וכו' עכ"ל ודברי טעם הם ונמוקם עמם דכיון דהקנה את הנכסים לאחיו תו לא פש גביה דאבוי מידי לאורותי ואפשר שזהו טעמו של רבו של הריטב"א ז"ל וכן מתבאר מדברי הרשב"א ז"ל בתשו' שהביא מרן ז"ל בב"י על בני האחיות וכו' ואעתיקנה לקמן בס"ד ולפ"ד ז"ל שמתנה עמ"ש בתורה תק' כיון דלא זכה בנכסים א' מבניו בע"כ דאב האי בן לירש דהירוש' ממילא נפלה קמיה וזוכה בחלקו כדת משה וישראל ואולם יש מקום ללו'ן יען מודעת זאת בכל הארץ דרבו סתם שכותב הריטב"א ז"ל מר ניהו רבא הרשב"א ז"ל על הרוב וממה שהביא רב"א ז"ל שם במקובצת למ"ד לדף קנ"ו אהא דאמר היה משמשו כעבד וכו' משם הרשב"א ז"ל וז"ל הילכך אם אמר תחלה בני הרי הודה והחזיקו בבנו וכיון שכן כשחזר בשעת מיתתו ואמר עבדי הרי הוא כאומר על בנו לא ירש דלא אמר כלום דא"א לו להעביר בלשון לא ירש וכו' עכ"ל משמע דס"ל דאתי עלה משום דלשון לא ירש גרע טפי דקא מכוין לעקור נחלה דאורייתא והוי מתנה עמש"ב אלא שאח"כ מצאתי דברי הרשב"א ז"ל מבוארים במה שכ' הריטב"א ז"ל בשמו כמ"ש הרב המגיד ז"ל בפ"ו מה' נחלות דין ג' עמ"ש רבינו ז"ל לפיכך אם אמר בני לא ירש לא אמר כלום וכו' כתב וז"ל פשוט אם אמר לא ירש עם אחיו ושאר אחיו ירשו הכל זכו עכ"ל וצ"ל דמ"ש הרשב"א במקו' דא"א להעביר הנחלה בלשון לא ירש וכו' ר"ל בהאי לישנא לחוד אלא עד דמסיים ושאר אחיו ירשו ולפי"ז גבי עבד נמי אם אמר פ' עבדי ובני ירשני דב"ק אין כאן מקומו ונלע"ד פשוט דדעת הני רברבתא ז"ל דלא מבעיא כשאמ' תחלה פ' ופ' בני ירשוני ופ' בני לא ירש דקדמה הקנאת נכסיו לשאר האחין דפשיטא דמה שאמר אח"כ ופ' בני לא ירש לא מעלה ולא מוריד אלא אפילו הקדים תחלה ואמר בני פ' לא ירש דבהאי מלתא דבריו לעו והיו כלא היו דאכתי לא נפקי נכסי מרשותיה דאב אפי"ה כי הדר ואמר ופ' בני ירש נכסי. דבריו קיימין ותקן את המעוות ודבריו קיימין:
וחמותי. ראיתי אור הגנוז יצא על הארץ חידושי הרמ"ה ז"ל לשם סי' ו' שבתוך דבריו כתב וז"ל דע"כ ל"ק ריב"ב וכו' אלא היכא דאמר פ' בני ירש כל נכסי ולא פ' בני לא ירש וכו' אבל באומר פ' בני לא ירש עם אחיו א"נ לא ירש אלא כ"וך וכו' לא אמר כלום דכי כתיב ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל וכו' ה"מ באומר איש פ' בני ירשני וכו' אבל היכא דתלה ירושת ראובן בלא ירש דשמעון לא אמר כלום וכו' כללו של דבר לא נתנה התורה רשות לאב אלא להנחיל לכל מי שירצה מיורשיו אבל להעביר מאחד מיורשיו בפירוש לא וה"מ היכא דתלה להנחלת ראובן בהעברת שמעון מהנחלה אבל אם אמר ראובן בני ירשני ולא ירש שמעון אחיו כלל כיון. דלא תלי לה ירושת ראובן בלא ירש שמעון דב"ק דכיון דאמר פ' בני ירשני קנה ודקאמר שמעון לא ירש מלתא באנפי נפשה היא וכמאן דליתה דמיא עכ"ל. תמצית דבריו ז"ל דכל שאמר לא ירש ראובן אלא שמעון א"נ לא ירש ראובן בני ושמעון בני ירש דתלה ירושת שמ' בלא ירש דראובן דהיינו שהקדים העברת הנחלה לירושת האח האחר לא אמר כלום ואפילו לריב"ב ולא משכחת לה לשיתקיימו דבריו בהעברת הנחלה אלא עד שמקדים לירושת אחיו מהבנים וזכה בנכסי מורישו דהשתא נמי לכי אמר נמי לא ירש האח האחר אמרי' כמלתא באנפי נפשה דמיא ומקיימין דבריו ובגוונא אחרינא לא ואע"ג דהרמ"ה ז"ל בדבריו הא' סתם לן סתומי שכתב דכי כתיב והיה ביום הנחילו וכו' ה"מ כשאמר פ' בני ירשני סתם וכו' היינו לומר שלא הקדים לומר לא ירש אבל תחלה אמר פ' בני ירשני אע"ג דאמר תו פ' בני לא ירש הו"ל כמ"ד ירשני סתם ודייני' לה כמלת' באנפי אנפי נפשה וכמאן דליתה דמיא אמור מעתה באומר לא ירש בני פ' אלא בני פ' הא מלתא תליא באשלי רברבי דלדעת הר"א ממיץ והרשב"א והריטב"א ז"ל והמ"מ והנמק"י ז"ל דבריו קיימין כיון דנכסי נפקו ליה מרשות האב ונתרוקן כחו מהם אבל לדעת הרמ"ה ז"ל והיש חולקים שהביא הריטב"א ז"ל א אין בו מועיל: ומעתה אשור"ה נא ואראה את המראה הגדול הזה קושי הניכר בדברי מרן הקדוש ז"ל בב"י שהטור בסי' רפ"א העתיק דברי הרמ"ה ז"ל בקיצור וכתב עליו מרן ז"ל ודבריו נכונים ונמוקם עמם וקצת דבריו אלו כ' ה"ה ז"ל בפ"ו מה' נחלות וכו' עכ"ל הניתנים למעלה ואחד הרואה וא' השומע תהו"ם אל תהו"ם קורא דהני קראי קשו אהדדי ופלג"ן בהדייהו ובשלחנו הטהור העתיק דברי הרמ"ה ז"ל וכתב ע"ז מור"ם ז"ל בהגהה וכן אם אמר וכו' דברי ה"ה ז"ל ונושאי כלי מרן ז"ל בש"ע לא העירו מכל זה כלום ובד"מ לא הזכיר מזה כלום ועיין באר הגולה ז"ל וכבר ראיתי מלכים מתדיינים על מבוכה זו הלא בספרתן ספרן של צדיקים נו"ן ויתבאר דבריהם לקמן: ואני טרם אחל"ה לדבר כמעט רגע אשנה פרק זה בלשון השטר הכתוב בנ"ד והרי הוא מסולק מכל הירושה שאניח אחרי וכו' הגם שלא נכ' בו ולא יטול עם אחיו חלק בירושה כלל וכי נחזי אנן האי לישנא דמסולק אי הוי כלשון דלא ירש או לא וראיתי למרן בב"י שהביא תשו' א' להרשב"א ז"ל על א' שהיו לו בני אחיות ובן אח וכו' והקדים ונתן מתנה לבן אחיו בתים וכ' בצוואתו שבאלו הבתים הנתונים סלק כל חלק וזכות בן אחיו מכל ירושתו וכו' והשיב לא מצאתי לבני האחיות זכות בנכסים אלו שאין אדם יכול לסלק היורש מירושתו מפני שהוא מתנה עמש"כ וכו' ופסקה מרן בש"ע סי' רפ"א ומתשובה זו למד מרן ז"ל בתשו' שבס' אבקת רוכל סי' צ"ב דבאומר יטול כ"וך לבד הוי כמסלקו מן הירושה ולא אמר כלום דמתנה עמש"ב ע"ש ומה שיש לדקדק בתשו' הרשב"א ז"ל הלזו בין ב' הטעמים שכתב דלכאורה נראין מחולקין עיין בתשו' מהרשד"ם ז"ל סי' שי"ח מ"ש בזה והלכה זו העלה דלעולם טעם א' להם שלשון סלוק כמו לא ירש דלא אמר כלום חי וקיים ע"ש ועיין להרב פרח מט"א ח"א סי' ס"ז מה שפלפל בדברי מוהרשד"ם ז"ל הללו ועיין להרב בתי כהונה בחלק בית דין דפ"ו מה שנתעורר בפרט זה מפורש יוצא דמאמר מסולק מהירושה או יטול סך כך וכך לבד כמו לא ירש דלא אמר כלום ובמסיים בה פ' בני ירש פלוגתא דרבוותא כמדובר: וחזיתיה לה' מש"ל ז"ל שם אחר שהביא דברי א הטור. בשם הרמ"ה ז"ל שאם אמר פ' בני לא ירש אלא כ"וך וכן אם אמר ראובן ירש חלקו וחלק שמעון לא אמר כלום כתב וז"ל ועיין בתשו' הרא"ש ז"ל כלל פ"ב סי' ה' על שמעון שאמר מנה לפ' בני ולא ירש אי הויא חזרה וצע"ד עכ"ל עין רואה פשיטא דלא קאי בשיטת הרמ"ה ז"ל דס"ל כל שלא אמר תחלה פ' בני ירש כ"וך אלא שהתחיל בלא ירש פ' דלא אמר כלום הא מיהא כיון דהרשב"א ז"ל סובר דכשמסיים סיים ופ' ופ' ירש דבריו קיימין מעתה בין נבין שהרשב"א ז"ל חולק על הרמ"ה ז"ל כנרא"ה חו"ש לעין וכ"כ בפשיטות מוהריק"ש בהגהותיו ע"ש ואתמהה שלא העיד על דברי מרן ז"ל כלל שבב"י עשאן כקראי"ם המתאחים בין שהוא מוסכם עמו כנראה משטחיות דברי מרן הב"י ז"ל ובתשו' שבאבקת רוכל אשר הובאת לך מ"מ הרא"ש ז"ל מצי סבר כהרשב"א ז"ל וכי אתשיל הרא"ש ז"ל אחזרה אתשיל וצע"ד ותשו' הרא"ש ז"ל הלזו הביאה הטור סי' רנ"ג ע"ש וב"ח ז"ל:
גם מ"ש ע"ד מוהרש"ך ז"ל במי שצוה שיתנו לבתו כל נכסיו ואל יתנו שום דבר לבן המשומד שאפי' היה הבן ישראל כשר נפקעה הירוש' ממנו וזכתה הבת וכו' עכ"ל הא ודאי פשיטא דלדעת הרמ"ה ז"ל קנתה הבת והך דאמר תו לא ירש כמאן דליתה דמי ואי לדעת הרשב"א ודעמיה ז"ל בין הקדים לא ירש פ' או ירש פ' כיון דאפקינהו לנכסי מרשותו דבריו קיימים כמו שנאמר ולפ"ז לא ידעתי מה שכ' הרב ז"ל ע"ד מהרש"ך ז"ל הללו איכא לספוקי לענין דינא בכמה מלי עכ"ל ותשו' מהרש"ך הללו אינם בנמצא אתי ולא ראיתיו עד הנה קצורן של דברים דלשון לא ירש כלל או לא ירש אלא כ"וך או וכו' ובזה מסולק דבריו בטלים ואין להם על מה שיסמוכו ובמסיים בה וירש פ' בני מרן הב"י ז"ל בביתו ובתשו' ומור"ם ז"ל הקריבו את הרחוקים וכבר ראתה עיני לאבי התעו' מוהרימ"ט ז"ל בח' ח"המ סימן צ"ה מ"ש משם רב א' ומ"ש הוא ז"ל ע"ע גם הרב תלמידו בכניסתו ובתשו' בס' בעי חיי סי' ע"ט וק"ו וה' עדות ביעקב ז"ל סי' ע"א וע"ב והרב פרח מט"א ח"א סימן ס"ז וה' מגן גבורים ז"ל סי' ס' והרב משאת משה ז"ל ח"ב סי' א' מהם השלימו ומהם נטו להיות חלוקים ע"ע והרואה ומתבונן בדברי הרמ"ה ז"ל יראה יראה דחלוק היה עם הרשב"א ז"ל ומה דעמיה ומה מאד נפליתי מה' סמ"ע ז"ל שבסק"ט כתב וז"ל שאם אמר פ' בני לא ירש אלא כ"וך ופ' בני ירש כ"וך כל שבלשון ירושה לא אמר כלום כמ"ש בס"ג והם הפך דברי מור"ם ז"ל ועיין להש"ך ז"ל סק"ה מ"ש ע"ד הסמ"ע ז"ל ואם גורס כגי' לא הבינותי דבריו ז"ל ובנ"ד שכתוב והרי מסולק מכל הירושה ולא ירש עם אחיו וכו' יש להסתפק אי דיינינן ליה כמ"ד ושאר אחיו ירשו הכל דלדעת מרן ומור"ם ז"ל שפיר גזרתו ודבריו קיימין או"ד כיון שלא גמר דבריו בהנאה ושאר אחיו ירשו לא אמר כלום והו"ל נכסי בחזקת כל היורשים וראיתי לה' מוהרשד"ם ז"ל שם בסי' שי"ח שכתוב בתוך דבריו וז"ל ובנ"ד אע"ג דמלישנא דקאמר אלף לבד הוי כאילו קאמר לא יותן לו אלא אלף לבנים ומטעם זה היה נראה שהצוואה בטלה משום דדמי למתנה עמש"ב מ"מ נראה כיון שאמר מתחלה שיטול הבחור שוה בשוה ושאר נכסיו נותן לב' אחין חזר הדבר להיות כדברי הנמק"י ז"ל וכו' ממילא משמע שהשאר נתן לאחיו ע"ע נר' מדבריו דלא קיים הצוואה הלזו אלא מפני שכבר בתחלה הוריש אבל אם לא אמר כן בתחלה דבריו בטלים אלא דנדון הרב לא. הזכיר אח"כ לשון משמעות ירושה לאחין משא"כ בנ"ד שאמר אח"כ לא ירש עם אחיו יכולני לפתו"ר דר"ל אלא שאר אחיו ירשו ועיין לה' מש"מ שם דף ב' ע"ב מ"ש אני שאני רואה דלשון צוואה דנ"ד הוא ניהו לישנא דמתניתין דקתני לא ירש עם אחיו לא אמר כלום ובנדון מוהרשד"ם ז"ל גופיה בתחלה השוה אותו ואח"כ אמר אם לא ישא שמעון יטול אלף לבנים דממילא משמע שהשאר נתן לאחיו חלוק עליו הרב פרח מטה אהרן ז"ל דף קל"ב ע"ג ע"ש ונלע"ד דבנ"ד אפי' מוהרשד"ם ז"ל מודה דלא אמר יציי כ "צ ואם לחשך אדם לומר דהא קי"ל מצוה לקיים דברי המת ואפי' בבריא הנותן כמו שפסק מרן בש"ע סימן רנ"ב ס"ב ע"ש אף אתה אמור לו הרבה תשו' בדבר חדא דדוקא במצוה ליורשיו אבל לא לאחרים כמ"ש מוהרימ"ט ח"א סי' כ"ב ומוהר"א ששון ז"ל סי' נ"ב ועיין כנה"ג שם אות כ"ה בהגהב"י ועוד בה עיין אות ל"ד ואות ל"ה דבשטר או בהעברת נחלה לא אמרי' מצוה לקיים דברי המת ע"ש ובנ"ד הנותן מצוה לעדי השטר שיכתבו השטר ושיתנוהו לו ועוד דהאיכא העברת נחלה כמדובר ואין להאריך:
ואתה דע לך דכל מאי דכתיבנא דלריב"ב דקי"ל שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל מדכתיב והיה ביום הנחילו את בניו וכו' וכן מ"ש הרמ"ה ז"ל שאם אמר תחלה פ' ופ' בני ירשו ופ' בני לא ירש דבמאמר א' כבר זכו וקנו הנכסים בניו והך דאמר ופ' לא יירש כמאן דליתיה דמי וכן להרשב"א וסיעת מרחמוהי דאפילו התחיל בגנות לא ירש וסיים בשבח ירש פ' דמהני ואיכא מ"ד דפליגי ואיכא מ"ד דהאי דינא שלמא בעלמא הוא ואין כל הדברים אמורי' אלא בשכ"מ שדבריו קיימין להנחיל וההיא בר אורותי הוא אבל בבריא אבע"ל התם דף קל"א ודעת רשב"ם ז"ל שם בד"ה אמ"ל רב פפא לאביי וכו' דאפשיטא בעיין דאפי' בבריא אמרה ריב"ב למלתיה וכדעת ה' המאור ז"ל אלא שהוא גורס ש"מ אפילו בבריא ש"מ ע"ע וכתב הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות שזו היא דעת ר"ח ז"ל ג"כ ובחי' לשם כ' שגם רבינו סעדיה גאון ז"ל ס"ל דאפשוט בעיין וכ"ה דעת הרמ"ה ז"ל כמ"ש שם בחי' סי' קל"ו קל"ז ע"ש אמנם הרי"ף ז"ל כתב דבעיא לא איפשיטא הילכך לא עבדינן בה עובדא בבריא ורבינו ז"ל בפי"ב מה' זכיה כתב וז"ל אבל הבריא אין דבריו קיימין עכ"ל וכת' ה"ה ז"ל בעיא לא איפשטא וכתב רבינו האיי גאון ז"ל ובהלכות והרא"ש ז"ל דלא עבדינן בה עובדא בבריא ומפני זה כתב אין דבריו קיימים עכ"ל ומ"ש משם הרא"ם ז"ל כ"ה במקו' לשם בד"ה א"ל רב פפא וכו' ומ"ש א"ל רב פפא וכו' הם תשלום דברי הרא"ם ז"ל ממ"ש בסו"ד אלו דבריו ז"ל אלא שאני רואה חילוק בין דברי הרי"ף ז"ל לדברי רבינו ז"ל שהרי"ף לא כתב אלא דלא עבדינן בה עובדא אבל אם תפס הבריא מודה הוא דאין מוציאין מידו ככל תיקו דממונא ואילו רבינו כתב דאין דבריו קיימין משמע דלא אמר כלום ואפי' תפס מפקי' מניה ובפ"ו מה' נחלות דין ה' כתב ואם היה בריא אינו יכול להוסיף ולא לגרוע וכו' עכ"ל וכתב ה"ה ז"ל בעיא היא וכתב הרי"ף ז"ל דלא אפשיטא ולא עבדינן בה עובדא ולזה כתב רבינו ז"ל ואינו יכול לפי שכל ספק שיפול שם אין מוציאין מן היורשים בד"ת שהם מוחזקין וכו' עכ"ל משמע שדעתו ז"ל שאין מוציאין דוקא אבל אם קדם ותפס בבריא דהו"ל השתא מוחזק ה"נ דאין מוציאין מידו ומ"ש בה' זכיה אין דבריו קיימין לא משמע הכי וראיתי להנמק"י ז"ל שכתב על מה שכתב הרי"ף ז"ל ולא איפשיטא וז"ל והר"ש ז"ל כ"כ בפירושו הילכך בבריא עבדינן כרבנן שאין יכול להעביר הנחלה מזה לזה בלשון ירושה ואפי' תפס מפקינן מניה דלאו דידיה שקל וכיון דדבריו בטלים נמצא שהיורשים אחרים מוחזקים בנכסיהם עכ"ל ולדעתי זו היא דעת רבינו איברא שראיתי בהגהמיי' שם בהלכות נחלות שכתב על דברי רבינו הללו בשם רבינו שמואל השתא דלא איפשיטא לן וכו' הילכך מספקא לן וכו' ומה שתפס תפס וכ"כ ראבי"ה ז"ל וכו' עכ"ל ובודאי דהר"ש שכתב הנמק"י ושכתב הגה"מיי אינו רשב"ם ז"ל דכבר כת' דרשב"ם ס"ל דאפשוט בעין ואפי' בבריא והר"ש שכתב הנמק"י ז"ל חולק עם רבינו שמואל שכתב הגה"מיי והנלע"ד שדע' הרי"ף ז"ל דאפי' תפס מפקינן מניה וכדעת הר"ש שהביא הנמק"י ז"ל דגבי מאי דאבע"ל התם הכותב נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא בבריא מאי ולא איפשיטא כתב עלה ולא אפשיטא בעיין ולקולא עבדינן ולא עשאה אלא אפוטרופא עכ"ל האי לישנא משמע טפי דאפי' תפסה לא מהני ולא מידי וכן במאי דאבעיא לן התם בכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא דאיבדה כתובתה בבריא האיך וכתב הרי"ף ז"ל תיקו הילכך מוקמינן כתובה אחזקתה ועל הבעל להביא ראיה דמחלה עכ"ל ורבינו בפ"ו מה' זכייה כתב וז"ל הנותן נכסיו לא' מבניו וכו' בין שהוא בריא לא עשאו אלא אפוטרופו' והרי הוא בכל הנכסים כאחד מאחיו וכו' עכ"ל. וראיתי להגה"מיי שכתב וז"ל וצ"ע דרבא בעי לה התם בבריא והאיך שכתב רבינו דאין דבריו קיימין כתב הוא ז"ל דר"ש כתב דאם תפס תפס ע"ע והביאותיו לעיל שאם כוונתו שכך נמי דעת רבינו א"כ אמאי הכא ק"ל והתם ניחא ליה ואם הכוונה דר"ש חולק על רבינו אמאי לא ק"ל על רבינו כהכא ועיין מ"ש לעיל סי' קס"א ומ"ש ה"ה משם הר"י אבן מיגאס ז"ל בהא דאיבעייא לן בבריא הנותן ולא אפשוט הילכך לקולא עבדינן ולא עשאן אלא אפוטרו' עכ"ל ולא ידעתי אמאי לא הביא דברי ההלכות כמנהגו: וראיתי להרל"ם שם בהלכות שהק' ממ"ש רבינו ז"ל שם דאם היה בריא אינו יכול להוסיף וכו' דכיון דלא איפשיטא הי"ל למימר ואם תפס לא מפקינן מניה ותי' כיון דמספק"ל בדעת ריב"ב פסקינן כרבנן וכו' עכ"ל ובכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא דלא אפשוט וכתב הרי"ף ז"ל מוקמינן כתובתה אחזקתה כתב הנמק"י משם. הר"ש הילכך איבדה כתובתה משום דהיא המוציאה מיד היורשים ועליה להביא ראיה דכל היכא דלית ליה לשטרא שעת הכושר מקרי בעל השטר מוציא וה"נ היא המוציאה ולא יכולתי להלום דברים הללו דאדרבא שטר הכתובה היתה לו שעת הכושר כל ימיו ומתנאי ב"ד ושטר המתנה לא חלו בו ידים וצע"ד ועלה על דעתי לומר דשטר כתובה כיון דלא ניתן לגבות מחיים דזמנין היא מתה ברישא קרי ליה לא היתה לו שעת הכושר ומצאתי להרמ"ה ז"ל בסי' ק"ן שהוא סובר כדעת הרי"ף ז"ל ושיש מי שכתב כס' הר"ש ז"ל הלזו ע"ע ועל מה שהק' הרל"ם ז"ל עלה בדעתי לחלק בין היכא דקאמר תלמו' תיקו להיכא דלא איפשוט דכי קאמר תיקו אהני תפיסה והיכא דלא אפשוט מסתמא לא מהני תפיסה אלא שצריך ערב גדול לחפש אחר כל הבעיות ועוד דבכותב נכסיו לבניו ולאשתו קרקע כל שהוא כתב הרי"ף ז"ל תיקו וכתב עלה מוקמי' כתו' אחזקתה וכבר ראתה עיני לאישי כה"ג העומד על המשפט שפתיו ברור מללו בסי' כ"ה ס"ב שכתב בזה דעות הרא"ש והנמק"י ז"ל גם בסימן שמ"ו סק"ה וי' וסי' שצ"א סק"ג עמד וימודד אר"ש רחבת ידים קחנו משם ובואה ולמאי דאתאן עלה בהך בעייא דרבא בבריא דדעת הרי"ף ז"ל וה"ג ור"ח ורמ"ג והרמב"ם והרא"ש והטוש"ע ז"ל סי' רפ"א כלם כאחד פה אחד דדבריו בטלים ונ"מ שנראה מדברי כלם דאפילו תפיסה לא מהנייא כדכתי' ומעתה נובין ונדון בנ"ד דכתב לבנו בתורת מת' בריא ודאי ליכא מאן דפליג ואפילו לרבנן כל שאמר בלשון מתנה דבריו קיימין אלא שממ"ש הרי הוא מסולק מכל הירושה וכו' משמע כאילו אמר יטול זה בחלק ירושתו ובפי"ן דקל"ח ת"ר ש"מ שאמר תנו מאתיים זוז לפ' בני בכור בראוי לו נוטלן ונוטל חלק בכורתו אם אמר בבכורתו ידו על העליונה אם רצה נוטלן רצה נוטל חלק בכורה וש"מ שאמר תנו מאתיים זוז לאשתי וכו' וש"מ שאמר תנו מאתיים זוז לפ' ב"ח וכו' ומתמה משום דאמר בראוי לו נוטלן ואת חובו ודילמא בראוי לו בחובו קאמר ומשני הא מני ר"עק היא דדייק לישנא יתירא וכו' ודעת רשב"ם ז"ל דקושיית הש"ס אכולהו קאי אלא דנקט מאי דסליק מניה אמנם בשיירי המקובצת נתונים נתונים המה בשיטת הרמ"ה ז"ל אגב אסיפא ובקצה ההרמ"ה ז"ל כתב בשם הרא"ם ז"ל דגבי בנו ואשתו דמקריבא דעתיה גבייהו איכא למימר דמטפי להו הנהו מאתיים זוז אבל לגבי אחר דלא מקריבא דעתיה גביה לית לן למימר דמטפי להו הנהו מאתיים זוז אלא בראיה ומשו"ה קא מתמה עלה וכו' עכ"ל ולשיטת רשב"ם ז"ל נמי איכא אקרובי דעתא דבבנו ואשתו כשאמר בבכורתו או בכתובתה ידן על העליונה ואילו גבי ב"ח אי אמר בחובו נוטלן בחובו דוק' ואין לו יד על העליונה שוב מצאתי להנמק"י ז"ל שכתב דל"ג גבי ב"ח ידו ע"הע דדוקא בבנו ואשתו דמקריבא דעתיה גבייהו וכו' הריטב"א ז"ל עכ"ל וכן גי' הרי"ף והרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות זכיה דין י"ט ע"ש ואם הרא"ם ז"ל גריס כוותייהו קושייתו דאמאי לא מתמה אלא גבי ב"ח אין לה מקום דמגופה דברייתא מוכח דדעתו של אדם קרובה אצל אשתו ובנו מדקתני בהו ידן על העליונה ולא קתני הכי גבי ב"ח ואפשר דגריס כוותיה ולא מטעמא דדעתו קרובה אלא משום דמחזי כרבית מאוחרת וכמ"ש ה"המ ז"ל שם משם הרשב"א ז"ל והנמק"י ז"ל משם הריטב"א ז"ל והרא"ה ז"ל ע"ש ואפשר שזוהי שיטת רשב"ם ז"ל דאיהו גריס כגרסתינו ומפרש דקוש' הש"ס אכולה ברייתא אלא משום דגבי ב"ח איכא לתא דאיסור רבית ואקרובי דעתא לא אמרי' כלל הכא א"נ הרא"ם ז"ל גריס כגי' הרמ"ה והרא"ש ז"ל והטור סי' רנ"ג דגבי ב"ח נמי גרסי ידו על העליונ' ובסי' קצ"ו כת' ולא חיישינן משום רבית אלא דילמא אית ליה גביה חוב אחרינא ומלוה לא ידע ביה ע"ש במה שהאריך הרמ"ה ז"ל ודע דגי' הש"ס לפ' ב"ח והיא גי' הרי"ף ז"ל והרמב"ם שם והרא"ש ז"ל ואם לא אמר בראוי לו נוטלן בחובו ולפ"ד ז"ל הא דאמרינן בפ' אלמנה נזונית דף צ"ו לפ' ב"ח רצה בחובו נוטלן רצה במתנה נוטלן וכו' זו היא שקשה דהתם לא קאמר בראוי לו והתוס' שם תירצו דכי קאמר לפ' ב"ח משמע דלמתנה איכוין מדקאמר לפ' והאי דקאמר ב"ח מראה מקום הוא לו מאן ניהו פ' ובהכי מיירי הך דכתובות והכא כדאמר לב"ח דוקא ע"ש ונראה דה"ה נמי אם אמר בעל חובי פ' לית לן בה דמאי אית ליה למימר ב"ח סתם אכתי לא ידעי' מאן איהו וע"כ למימר ב"ח פ' ופשוט. ושוב מצאתי בחידושי הרמב"ן ז"ל בפי"ן שהק' מסוגיא זו ותי' דתלמודא התם לא דק בלישניה דלאו סוגיא בדוכתה היא א"נ שאמר בפי' לשון מתנה ע"ש וכן הוא בהנמק"י ז"ל ע"ע ומה שהקשה הרל"ם ז"ל בדברי הרשב"א שהביא הרב המגיד ז"ל עם דברי הרשב"א ז"ל שהביא מוהריק"ו ז"ל שורש י"ב ע"ש דע שלשון מוהריק"ו ז"ל הן הנה דברי הרמ"ה ז"ל שם אות באות והאריך שם ביותר ואינו מן הפלא אם נתחלף בלשון זה הרשב"א במקום הרמ"ה ז"ל ע"ע ודע דהרשב"ם ז"ל כתב בד"ה רצה וכו' וז"ל וה"ה אם אמר תנו מאתיים זוז לפ' בני סתמא ולא אמר בבכורתו דידו על העליונה וכו' יהא דנקט הכא בבכורתו אתא לאשמועינן דאע"ג דפריש בהדיא בבכורתו אפי"ה וכו' עכ"ל ואם המתנה יתירה על חובו יזכה במתנה ויגבה ממנה חובו והשאר מכח המתנה וכ"כ ה"המ ז"ל שם בשם הרשב"א והרא"ש ז"ל חלק עליו דכיון דלא הזכיר בכורה ש"מ דלמתנה איכוין ע"ש וה"ה בפשוט שאמר תנו לפ' בני מאתיים זוז דנוטלן יתר על חלקו בירושה כיון דלא אמר בירושתו וכן מתבאר מדברי הטור שם וכתב שהרמ"ה ז"ל ג"כ סובר כהרא"ש ז"ל ע"ש בשיטת הרמ"ה בסי' קצ"ו שהאריך להוכיח דבר זה וראיתי למרן בב"י שהביא תשובה א' להרשב"א במ"ש לבנו הגדול שיטול מאתים זוז אחר פטירתו מחמת ירושה ומת ובא הגדול ליטול מאתים זוז ולחלוק עם אחיו בשאר נכסים והשיב שאין לו אלא מאתיים זוז או חלק ירושתו שאם רצה האב ליתנם לו יתר על חלקו למה כ' לו מחמת ירושה וכו' עכ"ל ומה שיש לעורר בדבריו ז"ל שמשמע שאם לא כתב לו אלא סתם זוכה בשתיהן והם נגדיים למ"ש ה"המ ז"ל משם הרשב"א ז"ל וכתבם מרן ז"ל שם סמוך ונראה וכבר עמדו ע"ז גדולים חקרי לב עיין בהכנ"הג שם אות ז"ך ומרן בש"ע שם ס"ח פסק דידו על העליונה ואינו זוכה בשתיהן וכתב על זה ויש חולקים וס"ל דזוכה בשתיהן ומור"ם ז"ל כתב והסברא הא' נראה עיקר ע"ש ולפ"ז קם דינא בנ"ד דהיורשים של מקבל המתנה ידם על העליונה אם נידון שטר זה באומרו והרי הוא מסולק מכל הירושה שאניח אחרי וכו' אלא אמר בפירו' מחמת ירושה ואי אמרינן דלשון מתנה גרידא הוא אינו זוכה אלא באותה הבית אעפ"י שהירושה מגעת לו ביותר כדעת הרא"ש ז"ל והטור ונכתב בש"ע באותיות רמ"א ז"ל אלא שראיתי לה' בתי , כהונה בח' בית דין סוף סי' י"ב עמ"ש הש"ע בי"ד סי' ר"פ ס"ת שנקרעה בו יריעה וכו' בתוך ג' והגיה אבל לא יותר עכ"ל כתב הרב ז"ל ולפי הנראה הגהה זו מדברי מרן ז"ל וכיון שלא הורה המקום קים לן שהיא השמטה ממרן ז"ל מלשון הש"ע וכו' עכ"ל ובהגהה זו של הפשו' רשם עליה טור ע"ע א"כ בודאי דאינה מתורת מרן ז"ל אבל סו"ס כיון דמור"ם ז"ל כתב סברא זו בלי חולק הדין דין אמת וכשאני לעצמי רואה דמתנה זו תלויה בסילוקו ובלא ירש שכת' דנתבאר דדבריו בטלים הם ועוד חזר וכתב ויחזיק בבית הנז' ע"ת הנז' וכיון שתלה מתנתו בולא ירש אמרינן כיון שבטלה אצל לא ירש בטלה נמי אצל המתנה ואעפ"י שסברא זו קיימתיה מדעתי קל"ה כמות שהיא כעת מצאתי להאשל אשר ברמה בפי"ן אהא דתנן התם המחלק את הנכסים והשוה להם את הבכור ריבה לא' ומיעט לא' וכו' כתב הרמ"ה ז"ל בסי' ו' בתוך דבריו וז"ל ואפי' לריב"ב דאמר דאם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין ה"מ דליכא בכור א"נ דאיכא בכור ולא השוה להם את אבכור אבל הכא כיון שהשוה להם את הבכור וכו' מגו דאיבטל מימריה גבי מאי דטפי ליה מחולקיה בטיל ליה גבי מאן דטפי ליה מחולקא דשאר פשוטין דהא דינא דפשוט ובכור מחד קרא נפקי וכו' ואב"א סברא נמי הוא כיון דתלי ליה למילתיה בל' ירושה ולפום ירושה דאורייתא לית ליה לנכויי ליה לבכור ולטפויי ליה לפשוט הו"ל בעיקר ירושה מתנה עמ"ש בתורה ותנאו בטל לגמרי ואפילו לגבי פשוט דהא תלייה להקנאה דיליה בירושה ואין זו ירושה וכו' ואפי' היכא דפריש דכי טפי לחד מנייהו מחלק ירושה דהאיך פשוט טפי ליה לאו כלום הוא דהו"ל כאיש פ' בני לא ירש עם אחיו וכו' עכ"ל וה"ה בפ"ו מה' נחלות הביא סברא זו משם מהר"י אבן מיגאס ז"ל גם הטור בסי' רפ"א הביא דעת החולקים עליו וע"ש במרן ז"ל בב"י ותמהני על רבינו הטור ז"ל דסוגיות ושמועות הרמ"ה ז"ל כל יומא ויומא בפומיה ולא הזכירו על דל שפתיו וסו"ד הרמ"ה כתבם בתחלת דבריו והמה בכתובים ראשית מאמר ומרן ז"ל בש"ע כהר"י בן מיגאס ז"ל ע"ש אלא דאכתי יש לבעל דין לחלוק דדילמא דעת הר"י בן מיגאס ז"ל מטעמא קמא שכתב הרמ"ה ז"ל כיון דתרוויהו מחד קרא נפקי דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה אימתי בזמן שלא יוכל לבכר ויקיים מצות הבכורה אבל אם לא קיים מצות הבכורה כבר פקע מניה כלילא דנתנה לו התורה רשות להנחיל כמו שמפו' בדברי הרמ"ה ז"ל ולאו מטעמא דתלה לה בלשון ירושה והקנאה כמדובר ובחד גופא איפליגו אמוראי אי פלגינן דבוריה או לא בפי"ן דקל"ד כגון בעל דאמר גרשתי אשתי כבר אינו נאמן ועדין נידונית כא"א למיתה אבל להבא אם אמר גרשתי ואח"כ קלקלה נאמן משום דמ"ל לשקר כיון דבידו לגרשה ובאומר גרשתיה למפרע אי נאמן בלהבא איכא מ"ד דנאמן בלהבא ומפטירא מחנק דפלגינן דיבוריה במ"ש תחלה גרשתיה דמהשתא נאמן בלהבא ואיכא מ"ד כיון דלא מהימן למפרע לא מהימן בלהבא ע"ש וה"נ דכוותה כיון דמתנה ותנאי על מ"ש בתורה בדבור א' נאמרו וכ"ש שהקנין גומר הענין והוא באחד מדהא ליתא הא נמי ליתא ונהי דבנ"ד לא דמייא לעדות א' על ב' והעדים. קרובים לאחד כיון דבעדות א' נתבטל כל השטר כמ"ש מרן בש"ע סי' נ"א ס"ו ע"ש דאיכא למימר דשאני עדות דאכולה מלתא קא מסהדי משא"כ בנותן יימסדר דבריו איכא למימר אי בטלה לגבי האי לא בטלה לגבי אידך דכל חדא תיקו אדוכתה והשתא דאתית להכי איכא למימר נמי דמהך גרשתי למפרע לאו ראיה היא דהתם נמי כעין עדות היא לאפוקי לאשתו מחזקת א"א לפוטרה אם קלקלה אלא הא מיהא בנ"ד דתלה למתנת בנו בסילוקו שלא ירש נלע"ד דליכא מאן דפליג דלא אהני מעשיו ואל תשיבני ממ"ש מוהר"ם מפדווא ז"ל בסימן מ"ד בשאלה השנית ופסקו מור"ם ז"ל שם סי' נ"א שאם היה כתוב בשטר שנים או ג' דברים ונתבטל השטר בדבר אחד לא נתבטל השאר ע"ש דהתם לא תלאם זה בזה אבל בנ"ד שתלאם זה בזה בטל הא' גם את השני בטל מאליו כדכתי' ובפ"ק דגיטין ד"ח בכותב גט שחרור לעבדו נאמן לו'בפני נכתב ובפ"נח ואם כתוב בו עצמך ונכסי קנויין לך עצמו קנה נכסים לא קנה דבגט שחרור הימנוהו רבנן לומר בפ"נ ובפ"נח אבל בנכסים לא מהימן עד דמקיים השטר ואבעיא לן בכותב כל נכסי קנויים לך דקי"ל דעבד נמי בכלל נכסים הוא פלגונן דבוריה ומהימן לקנות עצמו ב"ח ואינו נאמן בנכסים או"ד לא פלגינן דבוריה ואי מהימן אהאי מהימן אהאי א"נ ואי לא מהימן אהאי לא מהימן אהאי והדר אמר אביי מתוך. שלא קנה נכסים לא קנה עצמו וכ' התוס' משום דיד בע"הש ע"הת ורבא ס"ל דפלגינן. דבוריה ע"ש ורבינו בפ"ז בה' עבדים דין ב' פסק כרבא ע"ש ואין זה דומה לנ"ד דהתם ג"ש והקנאת נכסים תרי. הקנאות נינהו אמטו להכי סבר רבא דפלגי' דיבוריה ורבינו בסוף פי"ד מה' עדות כתב הכותב נכסיו לב' כא' בעדות א' והעדים קרובים לא' ממקבלי המתנה ורחוקים מן השני הרי השטר פסול מפני שהוא עדות א' עכ"ל וכתב מרן בכ"מ דשאני גבי עבד דאמרי' פלגי' לדיבוריה משום דעבד חשיב כתרי גופי דמעיקרא עבד והשתא לגבי מתנה חשיב ב"ח פנים חדשות באו לכאן משא"כ בשטר א' שהיא עדות א' דאע"ג דגופים מחולקים ע"ש והנ"ד נלע"ד פשוט דכל אפייא שוין דלא אמר כלום כיון דבחד גופא הוא ותלה מתנתו בהסתלקו מן הירושה ולא הורישה לזולתו וכ"ש שהקנין הוא גמר הענין כיון דהנותן בריא והוא הקנה על תנאי דהסתלקות פשיטא לענ"ד דאין דבריו קימין וראיתי לה' פרח מט"א ז"ל סי' נ"ט שנשאל שחתום בתנאי הכתובה ומכללם במנהג ההשבון כתוב לאמר שאם לא ישאר זרע מהכלה יחזיר לראובן שהוא ממשפחתה ואם ראובן יפקד מושבו יחזיר לשמעון וא' מהעדים קרוב לשמעון מי אמרינן בהא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה והשיב דלא נתבטל רק תנאי ההשבון וחיליה ממ"ש רבינו ז"ל שם שאם כתוב בשטר נתתי לראובן חצר פ' ולשמעון חצר פ' ונמצאו העדים קרובים לזה ורחוקים לזה זה שהם רחוקים ממנו מתנתו קיימת שאלו ב' עדויות בשטר א' וכו' וה"נ בנ"ד כיון שכתוב בשטר כתו' זו תנאים רבים מעניינים נפרדים לא נפסל ולא נתבטל העדות כ"א לתנאי ההשבון לבד וכו' עכ"ל ולענ"ד ואם דל הוא דלא דמי נהי דהמקנה א' הוא הא מיהא הזוכי' גופי' מחולקים ופי מחולקים וסובר רבינו ז"ל דבתרי גופי פלגינן דבוריה אע"ג דהנותן א' הוא וכההוא דהכותב כל נכסיו לעבדו דחשבינן ליה כתרי גופי. אבל בחד גופא העד והמתחייב לא אמרה רבינו ז"ל מעולם ומה שהביא תשו' ה' מוהר"ם מפדווא ז"ל וחלק על הסמ"ע ז"ל בפי' דבריו ע"ע לענ"ד אינו מובן ואין כאן מקום. להאריך וכתב עוד ואין לומר כיון דכתוב בסוף הכתו' ולקיים כל הנ"ל נטל קנין גוש"מ וכו' הרי דלגבי קנין מקריא עדות א' ושייך לומר עדות שבטלה מקצתה וכו' וי"ל כיוך דמתחלה נחלקו העדויות בעיקר גוף הענין אע"ג דהיו בקנין א' אין בכך כלום וכו' וזה כיון הרמב"ם ז"ל בסי"ד שאעפ"י שהמקנה א' וכו' שהכל היה בקנין א' וכו' עכ"ל ולענ"ד עדיין יש לחלק בין גוף א' לב' וכדכתי' בעניותין איברא דנ"ד לא דמי. למ"ש מוהר"ם מפדווא ז"ל ולא למ"ש הרב פרח מט"א ז"ל דהתם שאני שהם פרטים מחולקים ולא שייכי בהדי הדדי אבל בנ"ד דתלה המתנה בסילוק מדהא ליתא הא נמי ליתא וזה נלע"ד ברור וכ"ש שיד בעל השטר על התחתונה כמ"ש התוס' ז"ל גבי עבד הניתנים למעלה:
וראיתי לרשב"ם ז"ל שכתב אהא דתנן בפי"ן דקל"ג ש"מ שאמר נכסי לך ואחריך לפ' שאם היה הא' ראוי ליורשו אין לשני במקום הא' כלום וע"ז פי' וז"ל א' נוטלו משום ירושה וכו' כיון שעשאו יורש וזכה בדין תורה כי קאמר תו ואחריך לפ' הוי מתנה עמ"ש בתורה וכו' וגם אפי' אם פירש אני מורישך ע"מ שיטול האי ב' אחריך הוי נמי מתנה עמש"ב והוי המעשה מעשה והתנאי בטל עכ"ל ומינה איכא למגמר לנ"ד דאעפ"י שתלה המתנה בתנאי שלא ירש והך תנאה הוי מתנה עמש"ב שפיר אמרינן התנאי בטל והמעשה קיים א"כ זכה במתנה הלזו וג"כ יורש עם שאר אחיו בנכסי עזבון אביהם ונלע"ד דלא דמי דשאני התם מכי עשאו יורש וא"ל אני מורישך כבר זכה שפיר מן התורה וכי הדר ואמ"ל ע"מ שיטול האי ב' אחדיך הוי הך תנאה קא משדי אדינא דאורייתא ולא מוקים לדינא דאורייתא אלא ע"מ שיקבל האי שאחריו יטול האי ב' אמטו להכי אמרינן ביה שפיר מתנה עמש"ב והתנאי בטל והמעשה קיים דמדאורייתא קא זכי כיון דשוייה יורש והוא ראוי ליורשו דזכתה לו תורה כבר משא"כ בנ"ד בבריא הנותן מתנה לבניו ושדי בה תנאה ירש שפיר המתנה דלאו שכ"מ הוה ולאו בלשון ירושה קאמר אלא מתנה ע"מ ואינו זוכה אלא עד גמר הקנין ובחדא מחתה מחתינהו וכיון דאשכחן דהך תנאה לא מתוקם אליבא דהלכתא דלא ירש הוי מתנה עמש"ב והמעשה והתנאי בטלים אבל התם מכי קאמר אני מורישך שפיר זכה דלאו קנין בעי ובגמר שפתיו נתפס והך תנאה דקאמר בתר הכי מגן שוייא דמתנה על מש"ב כנלע"ד והך דאמרינן בפ"ב דביצה דף ך' ופסקו מרן בש"ע סי' רנ"ג סי"ב ש"מ שאמר שיתנו לפ' מאתים זוז וישא את בתי זוזי שקל וברתא אי בעי נסיב ואי בעי לא נסיב ע"ש ע"ז כתב הרב מוהראנ"ח ז"ל ח"א ס' ע"ז וז"ל מפירש"י ותוס' נראה דטעמא הוא משום דתפיס לשון ראשון דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמו ומיד כשאמר תנו ת' זוז לפ' הוי כאילו מסרם דדברי ש"מ ככתובים וכמסורין דמו ומעתה יש חילוק גדול בנ"ד דאין זכות מתנה זו באה בכח אמירה בעלמא עד דנימא משעת אמירה א' זכה במחנה ותנאי אי בעי וכו' שאין זוכים בה אלא מכח הקנין והקנין לא הוזכר אלא אחרון עם זכרון התנאי וכו' ולא שייך לומר כאן שכבר זכו קודם התנאי וכו' שאין קודם הקנין כלום וכו' ע"ש אמור מעתה שפתי צדיק ברור מללו דבבריא לא אמרינן תפוס לשון א' וזכה והתנאי בטל כיון דאינו נגמר אלא בקנין וכיון דשדי תנאה עמש"ב המעשה בטל שלא גמר להקנות בהך ק"ס אלא ע"מ הך תנאה וכיון דרבנן בטלו לתנאה ממילא בטלה מתנתו וגבי קידושין דאיפליגו ר"מ ור"י במקדש את האשה ע"מ שאין ליך עלי שאר כס"וע דר"מ סבר תנאו בטל והמעשה קיים ופיר"שי ז"ל בס"פ הפועלים דצ"ד משום דמכי אמר הרי את מקודשת לי אקדישה ליה וכי אמר ע"מ שאין ליך עלי שאר וכו' הוי מתנה עמש"ב עכ"ל והיינו כדברי רשב"ם ז"ל גבי ש"מ המוריש למי שראוי ליורשו ומטיל תנאה עמש"ב כמדובר אלא שאח"כ ראיתי להתוס' בפ' אעפ"י דף נ"ו בד"ה ה"ז מקודשת וכו' שבסו"ד הביאו פירש"י ז"ל הלזו ותמהו עליו דלר"מ בעינן תנאי קודם למעשה וכו' ע"ש ובנזיר די"א אהא דתנן הריני נזיר ע"מ שאשתה יין וכו' ה"ז נזיר ואסור וכו' ומפרש טעמא בגמרא משום דהוי מתנה עמש"ב וכתבו התוס' דכי אמר הריני נזיר הוי נזיר לכל מלי וכי מטיל ביה תנאי אין התנאי כלום עכ"ל והיינו כד' רש"י ז"ל גבי קידושין כמו שנאמר ועיין בתוס' פ"ב דביצה דף ך' אהא דאמרינן התם האומר הריני נזיר ע"מ שאגלח מעמש"ב ע"ש ואחז"ר נדפס ספר בית הבחירה לה' המאירי ז"ל ובחי' לנזיר די"א שרטט. וכתב רחימו דנפשין ונהירו דעיינין הרב כמהר"ם הלוי נר"ו כ' בזה הענין ואביזריה דברי' הנאמרי' בעליה וראויים למי שאמרן והנה התוס' שם בפ' אע"פ לא ס"ל כדעת רש"י ז"ל בקידושין וכד' התוס' דנזיר ק"ל מתרוייהו דאמאי המעשה קיים כיון שהתנה עליו ותי' דאי לאו דילפינן מתנאי בני גד וב"ר דהתנאי מבטל המעשה כשלא נתקיים התנאי לבסוף הו"א דלעולם המעשה קיים והשתא דילפינן מתנאי ב"ג וב"ר אמרינן דיו כי היכי דהתם לא הוה תנאי עמש"ב ה"נ מינה דאי הוי מתנה עמש"ב אמרינן דתנאו בטל והמעשה קיים ע"ש ולפי האמור מידי פלוגתא לא נפקא דלדעת רש"י ודעמיה ז"ל היכא שנתפס בלשון ראשון כגון שכ"מ דדבריו ככת"ומ דמו וכן גבי נזיר דמכי אמר הריני נזיר חל עליו קדושת נזירות אבל בשאר מלי דאינו נתפס בלשון א' כיון דתלי למלתיה בתנאה אי לא קיים לתנאיה בטל הדבר מעיקרו אלא שעדיין הלב מהסם לד' רש"י מהא דאמרינן בפ' הרבית דכ"א באומר ע"מ שאין לך עלי אונאה דאיפליגו בה רב ושמואל ולכ"ע המכר קיים ובעי למימר תלמודא דפליגי בפלוגתא דר"מ ור"י במתנה עמש"ב דאמאי לא אמרינן כיון דלא מכר אלא ע"ת שאין לו עליו אונאה יתבטל המכר מעיקרו דאינו נתפס בלשון א' וכן גבי שביעית דאמרו בפ"ק דמכות במלוה ע"מ שאין השביעית משמטת דסא"ד דתלמודא דטעמא דשמואל משום דהוי מתנה עמש"ב ונראה דהתם אין היכר באונאה אלא עד אחר שמשך הלוקח וכבר נעשה מעשה המקיים את המקח תו לא אתי הך תנאה ומבטל ליה דומיא דשכ"מ דאמרינן ביה ככת"ומ דמו וה"נ גבי השביעית כבר הלוה לו ואתא לידיה תו לא אמרינן דבטל המעשה דכבר נעשה והתנאי. בטל והשביעית משמטתו ולפום מסקנא דגמרא בלא"ה מתרצא שפיר דכל זה לדעת רש"י ז"ל אבל לדעת התוס' כל שאינו מתנה עמש"ב בלא"ה תנאו בטל והמעשה קיים א"כ האי מלתא דנ"ד באשלי רברבי תלייא ולעולם היורשים נקראים מוחזקים לגבי מקבלי המתנה ואע"פ שמקבל המתנה יורש ג"כ כמו שהארכתי בזה בכמה דוכתי בס"ד: איברא דאכתי נשאר לנו לברר לפי מאי דכתיבנא דלדעת התוס' בנ"ד אמרי' התם המתנה קיימת והתנאי בטל הא מיהא לירש בשאר נכסי דאבוה איכא למימר דלא זכה מדאמרינן התם בפי"ן אשר הובאת לך ראשית מאמרינו דאיתמר עלה לימא מתני' ר"מ היא ולא ר"י וכו' ומשני אפילו תימא ר"י התם ידעה ומחלה הכא לא קא מחיל ופירש"י ז"ל דמה הנאה לבן למחול ואע"פ ששתק אין זו מחילה דאינו רוצה להכעיס את אביו עכ"ל נשמעינה מן הדא דהיכא דאית הנאה לבן אע"ג דלא מחל בפי' אמרי' מסתמא דמחל וא"כ בנ"ד שנתן לו בית משוחררת בההיא הנאה מחל חלקו בירושת אביו אלא שהתוס' בפ' אעפ"י שם באותו דבור כ' דלרווחא דמלתא נקטה ע"ש וכן כ' הרשב"א ז"ל הובא במקו' בפי"ן שם ע"ש דמסיק דאפילו מחל בפירוש לא מהני דהוי כאומר מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום ה"נ אם אמר לאחיו מה שאירש מאבא מחול לך לא אמר כלום ע"ש מלתא בטעמא וכ"כ בפשיטות בתשו' ח"ג סי' קצ"ד ע"ש ומכירת עשו ליעקב אע"ה כבר עמדו עליה גדולי עולם והריב"ש ז"ל סי' שכ"ח כתב דלפני הדיבור היה מתקיים הדבר ביניהם ע"ש וכמו שהארכתי בדרושים בקו' מערתא דחסידי דרוש ג' בס"ד וכתב עוד הרשב"א ז"ל שם אבל מדברי רשב"ם ז"ל נראה שהוא סובר שאם מחל הבן בפירוש מרצונו הויא מחילה וכו' ואינו מחוור בעיני וכו' עכ"ל והנה מדברי הרשב"א ז"ל נראה דל"ש לן במוכר או במוחל לאביו או מסתלק מירושת אביו בכל גוונא לא מהני כיון שאין עתה בידו ועתיד לבא אחר מיתת אביו וכן לאחין לא מהני דהוי כאומר מה שאירש מאבא מכור לך דלא אמר ולא כלום ובפ' חזקת דף מ"ט מייתי תלמודא הא דאמר ר"ה נחלה הבאה לאדם ממקו' אחר אדם מתנה עליה שלא ירשנה וכדרבא וכו' כגון זו וכו' ופי' רשב"ם ז"ל וכדרבא כלומר באיזו נחלה מועיל התנאי בנחלה הבאה לו בתקנת חכמים וכו' אבל נחלה דאוריית' לא יועיל תנאי דבע"כ הא שלו היא אלא א"כ יתננה לאחרים בל' מתנה עכ"ל וצ"לד דלאחרים נמי לא מהני דהאומר מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום דאין אדם מקנה דבר שלב"ל ומ"ל מכר מ"ל מתנה כמ"ש מרן ז"ל סוף סי' ס"ו וכ"כ הרב משפט צדק ח"כ סימן י' והביאה ג"כ ה' כנ"הג ז"ל בסי' רי"א אות ה' בהג"הט: וראיתי להר"ן ז"ל בר"פ הכותב אהא מלתא דרב כהנא שכתב דהא דאמר ר"ה נחלה הבאה לו לאדם וכו' כלומר שעכשו בשעה שמסתלק ממנה אינו ראוי ליורשה דירושת הבעל קודם נישואין אדם מתנה עליה שלא ירשנה ולאפוקי ירושת האב כיון שראוי ליורשו בכל שעה הרי הוא כאילו זכה בה לענין דלא סגי בסלוק אלא במכר או מתנה ואי אפשר שהרי לא זכה בה לגמרי ולא באה לרשותו שיוכל להקנותה וכו' עכ"ל וחשבתי דרכי להעמיס הדברים הללו לדברי רשב"ם ז"ל וה"ק אא"כ יתננו לאחרים' במתנה ור"ל שזה אי אפשר דלא מצי להקנותה והא דנקט מתנה דוקא משום דהוי כסילוק דמיירי ביה ר"ה דקאמר מתנה שלא ירשנה והראב"ד בפי"ב מה' אישות דין ח' שכתב ואיך יאמר לאביו או לאחד ממורישיו ד"וד אין לי בנכסייך אחר מיתתך ואין אדם מקנה מה שאין לו בו זכות עכ"ל לאו דוקא אביו או אחד ממורישיו אלא אפילו לאחר כיון שעכשו אין לו זכות בו ולפ"ז רשב"ם ז"ל והר"ן ז"ל אמרו דבר אחד אלא דרשב"ם ז"ל תלי זייניה משום דירושת האב מדאורייתא והר"ן ז"ל אתי עלה משום דכל שעתא זמניה מכי מיית וכ"כ ה"ה בפכ"ג מהלכות דין ה' בשם הרמב"ן ז"ל והרשב"א והרמ"ה ז"ל בחי' בפי"ן סי' ק' אייתי עלה דמשעה דאתייליד ראוי ליורשו ולאו בר מחילה הוא ע"ש וע"ע להמש"ל שם מה שכ' בד"ה מעשה וכו' ומ"ש בפלפול ודיוקא לעיל ואחז"ר זכיתי וראיתי להרב בני יעקב ז"ל דף ע"ה ע"א שגם הוא ז"ל נתקשה בדברי רשב"ם הללו וכדוקיין ויישב דבריו ע"פ מאי דכתיבנא בעניותין בשי' הר"ן ז"ל ת"ל ית' שמו ועלה מן האר"ש דדברי רשב"ם ז"ל דפ' יש נוחלין דמהנייא מחילת הבן בירושת אביו הפך דעת כל הפוסקים ז"ל והפך דבריו ועיין בב"י א"הע סימן צ"ב נמצא דלנ"ד לא נמצא לנו כח לבטל המתנה אלא דעת רש"י ז"ל דבפ' הפועלים ודברי התוס' דנזיר הניתנים למעלה דמדבריהם למדנו דבשאר מלי אם לא נתקיים תנאו בטלה מתנתו ומצו למימר היורשים קים לי כוותייהו דהאיכא תרי אריוותא: