ספר משכנות הרועים· רבי עוזיאל אלחאייק
מ"ם · אות רכב
מוסר על אודות האשה הכושית אשר פערה פיה במלשינות הדבר יצא מפי המלך אב"י ר"ם גידו"לי תרו"מה ומורי גם הוא יד לקטן מן המעטן כותב אדם דברים כהוייתן להתלמיד שאני אפר. כירה מוכן הוא לשמוע בלמודים במעשה שהיה באיש אחד שקנה בית א' מאלמנה ואותו האיש החזיק כבית כמה שנים ושכירות החצר לבעל הקרקע סך ידוע ואחר זמן בא. הגוי הממונה על הקרקע הנז' הנק' אלחבאס ההוא אמר כמה תפריעו בשכירות זה הקרקע והכינה נה עצמה להלשין וכמבואר באורך בתוך התשובה ומכח זה נמשך לאותו האיש הפסד גדול ועתה לשא'ול הגיע אם תתחייב האשה באותו ההפסד או לא ועוד שאלו כי העדים אשר היו שם א' מהם היה ממשרתי הבית של האיש הנז' אם הוא כשר לעדות או לא:
תשובה לא נעלם ממני קוצר דעתי ומיעוט / השגת שכלי כי קצור קצרה ידי יד כהה וזה החלי בס"ד מתחלה צריך להודיע כי עדות המשרת עדות גמורה היא דלא עדיף מאוהב דקי"ל דעדותו עדות גמורה היא כמ"ש בש"ע ר"סי ל"ג וטעמא דמלתא במ"ש הסמ"ע ז"ל שלא נחשדו ישראל להעיד עדות שקר ח"ו ע"ש וכן מצאתי שהדבר בא בבירור בתשו' הרדב"ז ז"ל ס"סי נ"ו וז"ל ולענין אם משרתי הבית כשרים להעיד או לא דבר ברור הוא דעדותן עדות גמורה היא דלא יהיה משרת הבית גדול מאוהב ע"ש אלא שהכנ"הג בהג"הט אות ב' כתב שבח"ב סתר דבריו וכתב דנוגעי' בעדות והרב פליטת בית יהודה ז"ל מסכים למ"ש בח"א הן היום נדפס ספר האור"ות להגאון מוהר"י אשכנזי זל וברי"ס ג"ל הוכיח להלכה ולמעשה. כדעת הרדב"ז ז"ל בח"א ושכן עמא דבר וא"כ כיון דהעידו העדים כי בבא הגוי הממונה לבית ולש'אול הגיע לאמר כמה תפרעו שכירות זה החצר אף היא השיב אמריה לאמר כ"וך והוא היה אומר הגוי הממונה וכי הבית והעליה בסך זה בתמיהה גדולה אז השיבה לא כן עמדי כי זה הסך אינו אלא על החצר אמנם העליה היא לפ' שבנה אותה מכיסו באלמות. ואז עמד הגוי לקבול כנגדו ועי"ז נמשך לו הפסד גדול קצת ע"י עדים וקצת בינו לבינו והן עתה שתים רעות עשתה האשה הנז' א' אשר אמרה כי העליה שכירותה בפני עצמה ואין בפיה נכונה שהרי העליה שלה היתה מקדמת דנא וכשמכר' אותה לו התנה עמה שלא יתן שום שכירות כמבואר בשטר מכירה א"כ איפוא איך תעיז פניה לאמר כי הבתים והעליה חדשים מקרוב באו וא"ת דכונתה להציל הקרקע מידו בטענה שעמדו עליה יחד למשפט לפני מרנן ורבנן דייני מתא מחסיי"א יע"א וכאשר נתבאר במקום אחר בס"ד וא"כ יכולה היא לומר דידו היא ודידי קמסרית ודמייא להאי מלתא דאמרינן בפרק הגוזל בתרא דף קי"ז ע"א ההוא שותא דהוו מנצו עלה בי תרי האי אמר דידי הוא והאי אמר דידי הוא וקם חד מנייהו ומסרה ביד אנס אמר אביי יכול היא ודידי קמסרית א"ל רבא לאו כל כמיניה אלא משמתינן ליה עד דמייתי ליה וקאים בדינא ע"כ הרי דלא קאמר מחייבינן ליה אלא משמתינן ליה אלמא דחיוב אין כאן והנה הרמב"ם בפ"ח מהלכות חובל הלכה ה' וכן הש"ע סי' חש"פ כתבו לדין זה ולא גלו סודם אם חייב כדין מוסר ממש או לא איברא דמור"ם בהגהתו כתב וז"ל מ"מ אין לו דין מוסר אע"פ שהפסיד לחבירו עי"ז וכו' אלמא דההפסד אין חייב לשלם ולכאו' היה עולה במחשבה לומר דלא קאמר מור"ם ז"ל דאין לו דין מוסר אלא לענין שלא לאבד ממונו ולהענישו כמבואר בהרמב"ם והטור וש"ע אחריו חומרת דין מוסר אהא קאמר מור"ם ז"ל דאין לו דין מוסר והיינו לענין עונש האמור אבל לענין תשלומין מודה הוא דחייב לשלם וכך' מורה הלשון דקאמר אין לו דין מוסר ולא קאמר פטור מלשלם:
איברא כד מעיינת שפיר אשכחת דא"א לומר כן מכמה אנפי חדא מדכתב בתר הכי ויש חולקים וס"ל דמקרי מוסר וחייב לשלם לו כל היזקו וכו' משמע דל"ק סבור שאינו חייב לשלם ועוד דסברא א' שהביא מור"ם ז"ל היא סברת ר"א מטולא ז"ל והוא במרדכי בפרק הגוזל בתרא סי' קצ"ג וז"ל. ההוא שותא וכו' כתב ר"א מטולא תקנת חכמים היא שלא יהא אדם רגיל בכך אבל אינו נקרא מוסר ולהכי לא קאמ' מחייבי' ליה אלא דשמותי משמתינן ליה עכ"ל ומדקאמר הרב ז"ל ולהכי לא קאמר מחייבינן ליה:
וכו' משמע להדיא דס"ל לר"א מטולא ז"ל דאינו חייב לשלם לו כלום וכיון שאין הכרע בדבר לחייב להאשה דמאי חזית דסמכת אמוהר"ם ז"ל ושבקת ר"א מטולא ז"ל:
איברא בחפזי באמתחות. הפוסקים אשכחנא דסברת מוהר"ם ז"ל היא עיקר דרוב מנין ורוב בנין קיימי בשיטתיה מוהרש"ל ז"ל בחי' לקמא סי' מ"ט שהביא דברי ר"א מטולא ז"ל שכתבתי וכתב עליו וז"ל והנה דבריו נראה לי לחצאין דפשיטא דכל זמן שאינו מתכוין להזיק אין לו דין מוסר לפוסלו לעדות ולשבועה וכן פסק מור"ם בתשובה אבל בדין תשלומין לא נ"ל שיפטר ואעפ"י שאינו מוסר ממש תדע דאי לא הוי מוסר לתשלומין אלא היכא שמתכוין להזיק א"כ מוסר שהראה ממון חבירו ע"י אונס אמאי חייב אעפ"י שכוונתו אינה להזיק אלא ודאי ל"ש מתכוין ול"ש אין מתכוין חייב בתשלומין וליכא בינייהו אלא לאבד ממונו ולפוסלו לעדות ולשבועה כמבואר לעיל ומצאתי תשובה לגדול הדור מהר"י מולין ז"ל שכתב וז"ל היכא שהמוסר היה מתכוין להתיר כגון שעשה מחמת מורא שגיזם עליו חבירו וא"כ ודאי אינו פסול ומ"מ אפ"ה צריך לשלם לו מה שהפסיד כדין מוסר וכ"כ מור"ם בתשו' וז"ל ומה שתקנו הקהלות שאין אדם נתפס על צערו דכיון דבשעת חמום הוא שעמד עליו אחד בפרץ ומסרו קודם והזיקו וחזר זה ומסרו שאין בו דין מוסר וה"ה אם חבירו חבל בו והיה כי יחם לבבו מסרו ביד גויים אין לו דין מוסר ולא תיקנו הקהלות אלא שלא לנדותו ולקונסו אבל בדין תשלומין לא תיקנו וכל א' משלם לחבירו כמוסר והוי כשני אנשים שחבלו זה בזה שכל אחד משלם לחבירו במותר נזק שלם וכן ראוי להורות ולפסוק והרבה תלו עצמם באילן גדול ר"א מטולא ז"ל ושרי להו מארייהו כי חלילה להורות כן עכ"ל הרי קמן כמה גאונים וגדולי הדורות שהביא מוהרש"ל ז"ל שכולם מסכימים לס' מוהר"ם ז"ל דעונשין ונידוי ליכא אבל תשלומין איכא ומה שדקדק הר"א מטולא ז"ל מדקאמר הש"ס משמתינן ליה ולא קאמר מחייבינן ליה נלע"ד דלדעת הנך רבוותא דפליגי אר"א מטולא ז"ל ס"ל דאין זה דקדוק דהא כי קאמר הש"ס משמתי' ליה לאו על עיקר המעשה שעשה אלא דמשמתינן ליה עד דמייתי ליה ולהוציא אותה מידי אנס קודם שיעמוד לדין ולא שיעמוד לדין ועדיין היא ברשות אנס וטעמא דמלתא כמ"ש אבי העזרי ז"ל והביאו המרדכי ז"ל שם באותו פ' באותו מקום וז"ל ואע"ג דדינא הוא כל דאלים גבר ה"מ היכא דיכול לומר לזה הביא ראיה ועדים ויבאו לפנינו. ויראו אם היא שלו ויחזירנה לו אם יזכה בדין אבל היכא דמסר למלכא לא יועילו. עדים עוד דלא יוכלו לראות. אם היא שלו עכ"ל ומשו"ה קאמ' הש"ס משמתינן ליה עד דמייתי ליה וקאים בדינא ואה"נ אם לא יוכל עוד להציל מיד האנס או שנמשך לו הפסד עי"ז ודאי דחייב לשלם לו כל מה שהפסיד לו:
עוד ראיתי מראות אלהים למוהרמ"א ז"ל בתשו' סי' פ"ו דצ"ג וז"ל נ"ל דברור הוא שמי שהזיק חבירו והפסידו ע"י כך דחייב לשלם לו כל מה שהפסידו ואע"ג דלא נתכוון להזיקו דקי"ל אדם מועד לעולם בין ער בין ישן וחייב לשלם כדאיתא בב"ק ולא שאני לן בין מזיד לאנוס למתכוין לשאינו מתכוין דהא ישן אינו מתכוין להזיק ואפי"ה חייב לשלם ואע"ג דלא נתכוון אלא להציל את שלו אפי"ה אם הפסידו עי"ז חייב לשלם לו מה שהפסידו וכן הוא בתשו'מוהר"ם ז"ל והביא' המרדכי וכן נראה ג"כ בתשו' הרא"ש ז"ל כלל י"ז השאלה הי"א והביא' הטור סי' שפ"ח ועיין בהרב"י ז"ל שם ודברים ברורים ומבוארים בגוף התשובה עצמה כמו שיראה המעיין דאע"ג דבמרדכי פרק המניח משמע דאם אי אפשר להציל את שלו רק ע"י גויים והזיקו עי"ז פטור נראה דדוקא היכא שא"א דומייא דהיה לו להשמט ולא נשמט שהביא הרב שם ראיה ממנו דאז אי אפשר להמתין כלל ואי אפשר ליטול רשות מהב"ד אבל כל שאפשר להמתין עוד רגע וליטול רשות מהב"ד והלך ותקפו ע"י גויים והפסידו עי"ז פשיטא דחייב לשלם וכן פסק בהדייא מוהרי"ו ז"ל ותדע דהא בתשובת המרדכי הנז' לא קאמ' דאם א"א פטו' רק כתב וז"ל מעשה באחד שהפקיד אצל חבירו דבר אחד לימים כפר בו ועמד המפקיד והוציא את שלו ע"י כותים אנסים ומתוך כך העלילו על הנפקד העכ"ום והפסיד מה שהפסיד ופסק הרב ז"ל דאם אפשר למפקיד להציל את שלו בענין אחר חייב לשלם לו כל מה שהפסידו עי"ז כמו שהיה לו להשמט ולא נשמט וכו' הרי דלא כתב צד הפיטור רק צד החיוב להורות שזה אפשר מקרי כיון שהיה לו ליטול רשות מב"ד וכל זמן שלא נטל רשות מב"ד אפשר להציל בענין אחר מקרי וחייב לשלם לו כל מה שהפסידו וכן משמע במרדכי פ' הגוזל בתרא מעשה דרבינו אפרים ורבי' יואל ז"ל שהלך להקביל עליו בעש"ג ועי"ז הפסידו ממון שפסק הרב ז"ל שצריך לשלם לו כל מה שהפסידו כיון שהיה לו ליטול רשות מב"ד וכו' ע"ש וגרסינן בקמא ההוא דהוו מנצי עלי בי תרי וכו' והיא הסוגיא שהבאתי בפתח דברי וסיים וכתב ולכן פשי' צריכה האשה לשלם לה"ר שמריה כל מה שהפסידו וכל ההיזק אשר בא עליו עלה דידה ליהדר ואינה יכול' לטעון שנתכוונה להציל את שלה שכבר כתבתי דלאו טענה היא וצריכה לשלם כל מה שהפסידו ואע"פ שהמרדכי הביא משם הר"א מטולא שאין לו דין מוסר אפשר דלא מיירי הרב ז"ל אלא כגון שא"א לו להמתין וליטול רשות מהב"ד אבל כל שאפשר לו ליטול רשות ולא נטל ודאי דמודה דחייב לשלם ואף אם יהיה חולק לא הכריע סברתו נגד כל מה שכתבתי עכ"ל:
ועוד ראיתי הדבר בעט"ו ע"ט רצון של הרש"ך ז"ל שכתב וז"ל כתב מוהר"ם מלובלין ז"ל אע"פ שמוהר"ם ז"ל פליג אר"א מטולא מ"מ נ"ל דקי"ל כוותיה דר"א מטולא ולא נהירא להכריע ולפסוק נגד מוהר"ם ז"ל אשר לא היה בדורו כמוהו כמ"ש מהרא"י ז"ל בס' פסקים וכתבים סי' קמ"ב וז"ל ושאני מוהר"ם מאריה דכל אתרא ומופלג ובקי ולא היה:
בדורו כמוהו וכו' ע"ש ועוד כי הסברא הא' שהביא מור"ם בהגהתו היא רק סברא יחידא' והוא ד"א מטולא שהביא המרדכי והרי המרדכי פ' המניח כתב דרבוותא פליגי עלוה ורבינו יקר עשה מעשה הפך סברתו דס"ל כהנך רבוותא וכ"כ האגודה ז"ל שכן הסכימו הגדולים וכן הרב ד"מ ז"ל מסיק כלישנא בתרא דהיא סברת הנך רבוותא שכתבתי וגם מהרש"ל ז"ל כתב דחלילה להורות כר"א מטולא ז"ל ע"ש וכבר כתבתי דברי מוהרש"ל ז"ל באורך בס"ד: זאת תורת העולה דכיון דרוב מנין ורוב בנין בחדא שיטה הלכתא היא. וליכא למנדר מינה. שוב מצאתי להכנ"הג ז"ל סי' ק"מ בהג"הט אות קנ"א שכתב וז"ל המעלה לחבירו לתוגר על חזקתו ומכח זה גרם לו הפסר בשכירות חייב לשלם מדינא דגרמי ע"ש ובסימן שפ"ו בהג"הט אות. ל"ז ובסי' שפ"ח. בהג"הט אות ח' (רכג) מוסר דמי שהוחזק למסור ממון של ישראל אעפ"י שאסור להרגו בידים הא מיהא מבקשים עצה ותחבולה או לומר לגוי להרגו דאמירה לגוי חשיבא כהורדה לבור דקי"ל מורידין ולא מעלין כמ"ש בטוש"ע סי' שפ"ח סט"ו ועיין בתשו' הרב בית יעקב ז"ל סי' ב' מה שעמד בזה ובסברת מוהרש"ל ז"ל החולק בדין זה עש"ב: