ספר משכנות הרועים· רבי עוזיאל אלחאייק
מ"ם · אות א
מחילה לנו יש לדעת לוה שטען על המלוה אתה מחלת לי חובך אי חשיבא טענה ונ"מ שאם היא מלוה ע"פ נשבע הנתבע שמחל לו ונפטר ואם היא מלוה בשטר מזקיקתו למלוה לישבע שלא מחל או"ד טענת מחילה לא חשיבא טענה וכדאמרן מרן בעלמא לא שרי אינש זוזי בכדי זאת אשיב מדברי הרמב"ם בפי"ד מה' מלוה הלכה י"א שכתב וכן הורו רבותי שהכופר במלוה ע"פ ובא עד א' שלוה הרי זה ישבע שבועת התורה חזר ואמר כן היה לויתי ופרעתי או מחל לי וכו' ה"ז מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם עכ"ל אלמא דטענת מחי' טענה מעליא היא אלא מכיון דכפר בעיקר ההלואה דהוי כאומר לא פרעתי ולא מחלת לי משו"ה משלם וכן מתבאר עוד במ"ש בפ"א מה' טוען הלכה ג' על הטוען מטלטלין על חבירו וכפר וכו' או שאמר אמת שהיה לך אצלי אבל מחלת לי וכו' בכל אלו פטור משבועת התורה אבל חכמי הגמרא תקנו שישבע הנתבע בכל אלו שבועת היסת ויפטר וכו' עכ"ל שמעת מנה דעת עליון דטענת מחי' טענה גמו' היא ופוטרתו להנתבע מדינא דאורייתא ומתקנת רב נחמן על ידי שבועת היסת סוף דבר דל"מ בטוען הלה טענת מחלת לי בטענת בריא דמפטר אלא אפי' בטענת ספק טענינן דדילמא מחל ללוה חוב זה ומזקיקתו למלוה לישבע שלא מחל תדע דגבי מלוה הבא לטרוף מהלקוחות כת' רבי' בפכ"ב מהלכות מלוה הלכה יו"ד ואח"כ וכו' ומשביעין את הטורף בנק"ח שלא נפרע חוב זה ולא מחלו עכ"ל והתם בטענת דילמא היא דחיישינן לקנוניא ואע"ג דלוה לא טעין ולא מידי ואדרבא מודה ואזיל ואפי"ה משו' חשש מחי' מזקיקין אותו לישבע בנק"ח וכן יש להוכיח מדבריו ז"ל בפי"ב מה' אישות ה' ח"י שכתב יש מן הגאונים שהורו וכו' ואם לא תוציא שטר כתובה אין מזונות שמא וכו' מחלה לבעלה כתו' וכו' עכ"ל וכן לענין גביית הכתובה נתבאר מדברי רבינו ז"ל שם בפי"ו ה"ד וז"ל וכן התקינו וכו' שתשבע בנק"ח וכו' ושלא מחלה אותה לבעלה וכו' עכ"ל מכל הני מילי דכתיבנא מוכח דדעת רבי' דטענת מחי' טענה אלימתא היא ובמלוה ע"פ פוטרת המלוה ומהתקנה ואילך לישבע היסת ובמלוה בשטר מזקיקין התובע לידי שבועה בנק"ח לגבות את חובו בין בטענת בריא שהנתבע טוען בין שהב"ד טוענים מחששת מחילה:
והטור סי' ע"ה ס"ד כתב או שאמר אמת היה לך בידי וכו' פטור משבועה מ"הת אבל חכמים חייבוהו לישבע עכ"ל וכן הוא עור שם סי' פ"ז ס"ח ע"ע הראת לדעת דהטור ז"ל מוכח ודאין דטענת מחי' טענה היא לפטור הנתבע ממלוה ע"פ בשבועת היסת ומעתה ת'ם אני לא אדע מ"ש בטוא"הע סי' צ"ו עמ"ש הרמב"ם גבי שבועת אלמנה דמשביעין אותה ג"כ שלא מחלה כתו' לבעלה כתב הרב ע"ז ונראה דאם שטר כתוב' בידה א"צ לישבע דאילו מכרה או מחלה לא היה שטר כתו' בידה ע"ש דמ"ש משאר חוב דמזקיקים בעל השטר לישבע על טענת מחי' ומלוה ע"פ פוטרת הנתבע וכזאת וכזאת ק' לע"ד על ה' בני שמואל בתשו' סי' ל"א שכתב שלא כ' רבינו דנשבעת על המחי' אלא מדין גלגול דשבועת צררי ע"ש וכ"כ הח"לם שם סקי"א דלפי דבריהם ז"ל קשה ממ"ש בה' טוען פ"א ופי"ד מה' מלוה הניתנים למעלה דפסיק ותני רבינו דבטענת המחילה גרידתא מזקיקין בעל השטר לישבע וע"ק דלדעתם ז"ל א"כ הטור דפליג על הרמב"ם יסבור ול'ו ידע דאפי' ע"י גלגול א"צ לישבע על טענת המחילה והדבר קשה דע"י גלגול משביעין אפי' על טענה שלא נמכרת לי בע"ע כדאי' בפ"ק דקידושין דכ"ח ופסקה הרמב"ם והטור ח"מ סי' צ"ד ע"ש וע"ק מדברי הטור עצמו שכתב משביעין על טענת מחלת לי וכדכתיבנא ועלה בדעתי לומר דדע' הטור שאני דכל הנך דקא טעין הנתבע בריא אבל בטענת ס' לא חשיבא טענה להזקק לתובע לישבע ואע"ג דהטור ס"סי קי"ד ס"י גבי בע"ח הבא לטרוף מהלקוחות דהמלוה נשבע שלא נפרע וכולל בשבועתו שלא מחלו אלמא אע"ג דאין שבועה זו אלא בטענת שמא דילמא מחל ואדרבא הלוה אזיל ומודה דחייב לו שאני התם כיון דהלוה איתיה קמן והוה מצי למטען טענת מחלת לי אע"ג דהשתא מסתייה דלא קטעין הכי אלא אדרבא אזיל ומודה סו"ס כיון דחיישי' לקנוניא יהבו ליה רבנן ללוקח כל מה דהוה מצי למטען הלוה אמטו להכי כולל בשבועה שלא מחל ובטוען בריא הנתבע מזקיקתו שבועה אפי' בלא כולל אבל גבי אלמנה דליתיה לבעל דהוא הלוה קמן גריעא טענ' מחילה כיון דנקטא שטרא דכתו' בידה וא"צ לישבע אלא ע"י גלגול כך נראה ליישב דעת הטור:
וע"פ מ"ש הרב בני שמואל והרב חל"ם בדעת הרמב"ם אפשר ליישב דעתם עפ"י מאי דכתי' אלא שהרמב"ם והטור חלוקים בעיסתם שלדעת הרמב"ם גבי ב"ח הטורף ס"ל דיהבינן ליה ללוקח חיליה דלוה דמחמתיה קאתי וכאילו טעין בריא מחלת ללוה חוב זה ומשו"ה לא הוצרך רבינו לכתוב וכולל בשבועתו אבל גבי אלמנה דליתיה לבעל קמן ס"ל דא"צ לישבע על המחי' אלא בגלגול שבועת צררי כך נלע"ד ליישב לדעתם ז"ל כי עפ"י הדברים האלה נראה ליישב דעת מרן בש"ע שהוא ז"ל העתיק דברי רבינו בסי' ע"ה ובסס"י צ"ח גבי הטורף מהלקוחות כלשון רבינו ולא כתב כולל בשבועתו וכו' כלשון הטור ואילו באה"ע סי' צ"ו כתב לס' הרמב"ם בשם י"מ שכתב ע"ש דמ"ט דמרן ז"ל דבכל הנך פסיקא ליה כדעת רבינו והכא תני לה בשם יש מי שאומר אלא הוא הדבר אשר דברנו דשאני הכא דליתיה לבעל קמן כלל ואע"פ שהב"י ז"ל השיג על דברי הטור ז"ל לאו למימ' דפליג עליה בעיקר דינא אלא דאתא למימר דאי מהא לא ארייא וזה לך האות ואינו מוכרח שכבר אפשר וכו':
איברא דאכתי אית לן לברורי דדילמא ע"כ לא קאמרי הרמב"ם והטור דטענת מחי' היכא דטעין בבריא הנתבע טענה אלימתא היא אלא היכא דמצי למטען פרעתי וקטעין מחלת לי דאמרינן מגו דאי הוה בעי למיטען טענה אלימתא טענת פרעון דשטרא להכי הוא דקאי וקטעין טענת מחי' דלאו להכי קאי שטרא ש"מ דקושטא קאמר אבל היכא דלא מצי למטען פרעתי ומשכחת לה בכמה אנפי וקטעין מחלת לי אי סברי מרנן אפי' בכ"הג חשיבא טענה ופוטרת הנתבע ממלוה ע"פ ומזקיקתו למלוה בשטר בשבועה או לא אשכחנא דהאי מלתא באשלי רברבי תליא שהבע"הת בשער כ"א ח"ב סי' ב' כ' ויש לנו לעיין בהיכא דטעין לוה שטרא מחילא הוא שמחלת לי חוב זה אי אמרי' כיון דמחי' מלתא אחריתי היא ולא קא עייל בכלל נאמנות פירעון דכתב ליה והשתא לא מכחיש לשטרא כלל הילכך מהימן לוה ומשתבע ושקיל מלוה דכי היכי דשטרא קאי לפירעון ה"נ קאי למחילה וכו' או"ד כיון דקא בעי לבטולי לשטרא ומחילה מלתא דלא שכיחא ל"ד לפרעון דקאי להכי ולאו כל כמיניה לוה לחיובי להאי לאשתבועי ונוטל שטרו שלא בשבועה כלל וע"ז מצאתי בעל העיטור שעשה מחילה כשאר טענות וכטענת רבית וכו' ע"כ ומפני שנסתפקתי בהכרעה זו שאלתי את פי הרמב"ן והשיב לי כי הסכמתו שהמאמין לחבירו בעד פירעון בלבד האמינו אבל לומר לו מחלת לא וכו' אבל בטענה שאתם באים לפוטרו משום דשטרא לאו למחילה קאי אינה טענה נכונה שלא אמרו אלא כטוען בעיקרי השטר לפוסלו כגון אמנה ורבית אבל כל שלא עקר לשטרא כגון מחילה וכו' משביעים ליה וכו' ע"ש ממוצא דבר אתה למד דדעת בעל העיטור נגד סברת הרמב"ן דהוא ז"ל ס"ל דטענת מחי' טענה קלישתא היא ודמייא לטענת אמנה ורבית דמעקרו לשטרא ודעת הרמב"ן והבע"הת דטענה אלימתא היא ואפי' היכא דלא מצי למטען פרעתי כגון שהשטר בנאמנות אפ"ה טענת המחי' מזקיקתו למלוה לישבע ומסתבר לן נמי דהרמב"ם נמי מודה לס' הרמב"ן והבע"הת דמה לנו לאפושי פלוגתא ביני רבוותא ולמי' דהרמב"ם ס"ל דוקא היכא דמצי למטען פרעתי אבל היכא דלא מצי למטען פרעתי טענת המחי' אינה מזקיקתו לשבועה ודעת הרמב"ן והבע"הת אפי' היכא דל"מ למטען פרעתי בשטר בנאמנות מצי למטען טענת מחי' וטפי עדיף לן לומר מש'ה מש'ה לא פסיק טעמא בינייהו וראיתי למרן הב"י סי' ע"א שכתב בשם תשובת הרשב"א ונשנית סי' פ"ב סי"ו דס"ל דטענת מחי' כטענת רבית ואינה מזקיקתו לשבועה ע"ש והיא כדעת הרב בעל העיטור והכנ"הג במ"ב שם ולשם ציין שתשו' זו בח"ב סי' של"ה ובאמת דהתם לאו בפירושא איתמר אלא מכללא אתמר דמסיק ותני אין משביעין אלא על טענת הפירעון וביאר עליה מרן ז"ל דמחילה נמי מרעא לשטרא כטענת רבית ואמנה ולקמן יתב' בס"ד והטור בסי' פ"ב סי"ו הביא ב' הסברות הרב בע"הע ואח"כ דעת הרמב"ן ומרן שם בש"ע פסק כדברי הרמב"ן ע"ש:
והנה כע'תה עת לדבר לדע' הגדולי' הללו דס"ל דטענ' מחילה טענה מעלייתא היא ואפי' היכא דל"מ למטען פרעתי א"כ פרנס לי הא דקי"ל חזקה דלא פרע אינש גו זמניה ואפסיקא הלכתא ברפ"ק דב"ב דף ה' דמגבינן אפי' מיתמי ושלא בשבו' נהי דלפירעון לא חיישינן משום חזקה הא מיהא ניחוש דילמא מחל מלוה לאבוהון ובשל ובשלמא לדע' הטור לפום מאי דברירנא דהיכא דליתיה ללוה קמן לא רמינן עליה דמלוה שבועה אפילו ע"י גלגול ניחא אלא לדעת הרמב"ם דס"ל דמשביעין לאלמנה שלא מחלה מאי איכא למימר דאמאי מגבינן מיתמי בלא שבועה איברא לדעת הרב בני שמואל וחל"ם דס"ל דדעת הרמב"ם דלא משביעי' לאלמנה אלא ע"י דשבועת צררי א"ל דמשו"ה לא רמינן שבועה על מלוה שבתוך הזמן כיון דליכא שבועה אחריתי אלא מחי' אין לן על מי לגלגל וגבי שטר נאמנות אע"ג דליכא שבועה על הפירעון הא מיהא לוה קא טעין בריא:
ואתה דע לך עמ"ש הטור שם בסימן קי"ד ומשביעין למלוה בנק"ח שלא נפרע כלום וכולל בשבועתו שאין זה שטר אמנה וכו' ולא מחלו והעלינו בעניותין דשבועה זו אינה אלא על ידי גלגול ואתמהא דהכא ליכא שום טענת ודאי לא בפירעון ולא במחילה וכלהו טענת שמא הוא ואיך מגלגלים טענת שמא על טענת שמא והרי הטור פסק בסי' צ"ד דאין מגלגלין שבועת שמא על שמא וכזאת קשה לפי מה דשמיע לרבנן ה' בני שמואל וה' חל"ם דשבועת של"ם ושל"ם מדין גלגול נגעו בה ועיקר שבועה היא שבועת צררי ושבועת צררי גופה אינה אלא משום שמא אתפסה צררי ולאו טענת בריא היא ואיך מגלגלין שמא על שמא והנלע"ד דכל דתקון רבנן שבועה כאותה ששנינו הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה וכן אלמנה אינה נפרעת אלא בשבועה אע"ג דטענת שמא היא אחשבוה רבנן כטענת בריא דכל מאי דהוה מצי אבוהון למטען אנן טענינן להו וכאילו אבוהון קא טעין וכ"כ התוס' בר"פ האשה שנתאלמנה ובמקו' שם באורך והמ"מ פי"א מהלכות מלוה וה"נ דכוותה גבי טורף מהלקוחות כיון דתקנת חכמים היא עשו הספק כודאי אלא דהפרעון שכיח ושטרא קאי להכי וכן גבי אלמנה דעביד אינש דמתפיס לאשתו צררי כדי שלא תתבזה אשתו בב"ד כמ"ש התוס' בפ' השולח דף ל"ד ע"ב בד"ה אי לאלמנה וכו' ובפ' מ"ש דקנ"ח בד"ה וכה"א וכו' הוה לה הך שבועה כשבועה על טענת בריא ומחי' ומכירה וכיוצא הו"ל בגלגול על טענת ודאי ואולם מ"ש הטור שם סי' קי"ד דכולל בשבועתו שאינו שטר אמנה קשה דטענת שט' אמנה מעיקרא שטרא ובהא אפילו הרמב"ן דפליג על ה' העיטור מודה דאינה מזקיקתו לשבועה כמ"ש בע"הת שם: וכדו חמו'תי ראיתי אור להמרדכי רפ"ק דב"ב אמאי דאמר ר"ל התם חזקה דלא פרע וכו' כתב וז"ל רבי' מאיר הק' אמאי אין נאמן אדם לומר דפרעתיך תוך זמנו מגו דאי בעי טעין מחלת לי ופסק מכאן דטענת מחילה גרועה היא ואינו נאמן לישבע אפי' מלוה ע"פ וה"נ דלא משבעינן לשכנגדו שלא מחל עכ"ל הנה מאי דק"ל למהר"ם דאמאי לא מהימן לומר פרעתי מגו דאי בעי למימר מחלת לענ"ד דודאי אפילו לדעת הרמב"ן דס"ל דטענת מחי' וטענת פרעון כחדא שריין הא מיהא מודה ואזיל דטפי שטרא קאי לפרעון מדקאי למחילה והיכי אמרי' דאי בעי טעין מחלת לי דטענה גרועה היא מפריעה ואיך הוכיח מכאן דטענה גרועה היא לא לגבי מלוה להצריכו לשבועה ולא לגבי לוה לפוטרו מהתובע ממלוה ע"פ ושלא כדעת הרמב"ן ובעל התרו' ושכן היא דעת הרמב"ן לפי מה ששיערנו בעניו' ונלע"ד דס"ד דמהר"ם נהי דטענת פרעון אלימא טפי מטענת מחילה הא מיהא היכא דלא מצי למטען פרעתי כיון שהוא בתוך זמנו הויא לה טענת מחי' חשיבא טפי אהא פריך דלהימניה במגו דמחילה ומשני טענת מחי' גרועה היא והא דלא ק"ל למהר"ם אמאי דאמרי' והלכתא כר"ל ואפי' מיתמי אע"ג דאמר מר הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה חזקה לא פרע אינש גו זמניה דאמאי גבי בלא שבועה ולא טעני' ליתמי טענת פרעון במגו דמחי' נראה משום דבשלמא אבוהון דקא טעין בבריא טענת פרעון מהימני' ליה במגו דמחי' אבל למטען להו טענת ספק פרעון במגו דמחילה דתרוייהו טענת ספק נינהו בכ"הג לא טענינן ליתמי מאי דלא הוה מצי אבוהון למטען אלא בטענת מגו: האמנם מדברי הריב"ש ז"ל בתשו' סימן תצ"א מוכח דס"ל דטענינן ליתמי מאי דהוה אבוהון מצי למטען אע"ג דאבוהון לא הוה מהימן בהך טענה אלא במגו כי נשאול נשאל האדון הזה במלוה שמת והוציאו יורשיו שטר על יורשי הלוה ונמצא שכבר עברה עליו השמיטה אי מגבינן ביה או לא והשיב הרב דשטר מעליא הוא דטעני' ליתמי כל מה דהוה מצי אבוהון למטען ואי הוה אבוהון טעין שהתנה עם הלוה ע"מ שלא תשמיטני בשביעית הוה מהימן במגו דאי בעי אמר פרוזבול היה לי ונאבד ע"ש מוכח דדעת עליון דטעני' ליתמי טענה שהיא מחמת מגו וא"כ לדידיה דהרב ז"ל תק"ל מהך דר"ל וכדוקיין ואפשר דשאני התם דכיון דפותחין לו שמא פיובל פרוזבול היה לך ונאבד וה"ט משום דחזקה לא שביק אינש התירא ואכיל איסורא והאי חזקה אלימתא ופוטרתו אפי' משבועה כמ"ש התוס' שם וכמו שהאריך הריב"ש ז"ל אמטו להכי חשיבא בטענת ודאי ומסייעת למריה דשטרא דלא לאורועיה אבל בטענת פרעון תוך זמן דהיא מנגדת החזקה לא טענינן ליתמי מגו דמחי' דמחי' גופה לאו טענה אלימתא היא לאורועי שטרא וס"ד דמהר"ם נהי דאנן לא טענינן ליתמי בכ"הג מ"מ אי טעין איהו גופיה אמאי לא מהימן בפרעון תו"ז במגו דמחי' וחדית לן מוהר"ם דמכאן מוכח דטענת מחילה גרועה היא ואינה מזקקת לשבועה:
איברא דאי קשיא הא ק' מדאמרי' בפרק המוכר את הבית דף ע' בשטר כיס היוצא על היתומים דייני גולה אמרי גובה מחצה דכל עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון וטענינן ליתמי בחלק הפקדון החזרתי במגו דנאנסו ע"ש בפרשב"ם אלמא טענינן ליתמי בטענה דלא מהימן. אלא בטענת מגו דהחזרתי גרידא לא מהניא דשפיר מצי למימר ליה שטרך בידי מ"ב אלא במגו דנאנסו כדאי' התם:
ותבט עיני לה' מוהרימ"ט בראשונות סימן ט"ל דפסיק ותני דלא טענינן ליתמי מאי דלא הוה מצי למטטן אבוהון הך טענה אלא במגו והדר ק"ל מהך דשטר כיס דטעני' החזרתי במגו דנאנסו וניחא ליה דהתם הטענה היא להחזיק נכסי היורשים בחזקתם שאם לא היו טוענים להם כן היו צריכים לפרוע משלהם עכ"ל ולפ"ד ז"ל דכל אפוקי ממונא מיתמי טענינן להו אפי' טענה דלא הוה מהימן אבוהון אלא בטענת מגו ומרעינן לשטרא א"כ תק"ל דכשמת לוה גו זמניה אמאי מגבינן מיתמי בלא שבועה ולא טענינן להו טענת פריעה במגו דמחילה וכדק"ל למהר"ם גבי לוה גופיה וא"נ טענת מחילה גריעתא היא הרי טענת נאנסו נמי מלתא דלא שכיחא כמ"ש התוס' שם מכמה רבוותא ואפי"ה טענינן להו החזרתי במגו דנאנסו דהיא מלתא דלא שכיחא:
שוב מצאתי וראיתי להרב שם בסי' ס"ב דק"ל הכי ומשני דטענת מחי' גריעא היא דלא עביד אינש דמחיל לממוניה ולפ"ד ז"ל צריך לחלק בין טענת מילתא דלא שכיחא לטענת גריעא היא ומאי דמסיק הרב ז"ל דלא טעני' טענת מחי' אלא היכא דמצי למטען טענת פריעה ק' לענ"ד דמה יענו שפתי צדיק בשטר שיש בו נאמנות דס"ל להרמב"ן והבע"הת דמצי למטען מחלת לי אע"ג דלא מצי למטען טענת פריעה דליהי מניה והנלע"ד דסובר ה' ז"ל דשאני נאמנות דעביד אינש דפרע אלא מכיון דלהאמינו לא מהימנינן ליה משו"ה חשיבא טענת פריעה טענה מעלייתא ולמהימניה למגו טענת מחי' לישבע בע"הש וליגבות את חובו אבל טענת פרעון תוך הזמן כיון דהיא מנגדת החזקה לא חשיבא טענה כלל דליהימניה במגו טענת מחילה:
והרב ז"ל בתר דאייתי פלוגתא דה' בע"הע והרמב"ן כתב ומדברי כלם נלמוד שאין טענת המחילה מועלת אלא לענין שבועה אבל אינו יכול להפטר מן החוב בטענה זו בשום ענין עכ"ל ואנא זעירא לא הבינותי דכבר כתבית יהבית בשם הרמב"ם בה' מלוה וה' טוען וסיעת מרחמוהי דבמלוה ע"פ אם טוען מחלת לי נשבע היסת ונפטר ונהי דרבינו מיירי בדמצי למטען טענת פריעה וכדכתיבנא הא מיהא היכא דמצי למטען טענת פריעה שפיר מצי למטען טענת מחי' ובמלוה ע"פ נשבע ונפטר ואיך מחליט הדבר דבשום ענין לא חשיב' מחי' להפטר וראיתי להכנ"הג סי' ק"ח אות מ"ו בהג"הט שהביא תשו' רבו הלזו ותשו' הריב"ש ותי' כדכתי' בעניו' שש אנכי אלא שלא נתעורר במה שדקדקנו בעניותין. עד בשחק נאמן וסהדי במרומים שאחר כתבי זה מצאתי להכנ"הג סימן ע"א אות כ"ב בהג"הט שעמד בזה שמח לבי ויגל וראיתי להש"ך סימן ע"ה סקכ"ב שכתב בסוף דבריו דאינו נאמן לטעון מחלת אלא במגו ואע"ג דלקמן סי' פ"ב סי"א דיכול הלוה לטעון מחלת לי אע"ג שיש שטר ביד המלוה היינו לענין להשביעו למלוה וכו' עכ"ל רהוט דבריו משתמעי דלפטור הנתבע במלוה ע"פ לא מהניא היכא דלית ליה מגו וכדעת הרב מוהרימ"ט וכבר כתיבנא מאי דנראה לענ"ד:
והנה דעת מוהרימ"ט והש"ך דטענת מחי' לא מהניא אלא היכא דאית ליה מגו דפריעא או דמתנה או דחזרה והילך תשו' המרדכי שם באותו פ' באותו מקום ושוב מצאתי תשו' ר' מאיר בענין אחר וכתב כל היכא דא"ל מגו חוץ ממקום עדים ומקום חזקה בעיא לן ולא איפשיטא וא"כ נאמן לומר מחלתי במגו דאי בעי אמר פרעתי ושאני הכא דאינו נאמן לומר מחלת לי דליכא מגו דלמ"ל להד"ם או פרעתיך וכן פי' המיימוני בפי"ד דהלכות מלוה ובפכ"א דה' טוען ונטען עכ"ל ויש לדקדק דמדברי תשו' זו מוכח דס"ל דטענת מחילה כל היכא דמצי למימר פרעתי ואית ליה מגו טענה מעלייתא היא וסמוך ונראה קרי בחיל דטענת מחי' טענה גרועה היא לא להפטר מהחוב ולא להצריך שבועה ואי ס"ל דהני תשו' פלגן בהדייהו והכי לישנא שכ' ושוב מצאתי תשובה בענין אחר וכו' דר"ל כדברות הראשונות א"כ אכתי לא ידענא הי מנייהו נקטינן לדינא גם מ"ש וכן פי' המיימוני וכו' משמע דשמיע ליה דלא כתב רבינו נשבעים על טענת מחילה אלא משום דהוה מצי למטען החזרתי ופרעתי וכדדייקנא ברישא בעניותין ומ"מ לא הוה ליה למכתב וכן פירש המיימוני דלאו בפירושא אתמר אלא דהכי בעינן לפרושי מלתיה דהמיימוני ואיכא למימר דהכי נמי קאמר וכן פי' דברי המיימוני ר"ל דהכי מוקמינן למלתיה להשוות דעתו לדעת המיימוני:
איברא דמדברי רבי' בפי"ט מה' אישות הל' י"ב שכתב אין הבנים יורשים כתובת אמן ולא הבנות ניזונות בתנאים אלו עד שיהא שטר כתובה יוצא מתחת ידם אבל אם אין שם שטר כתובה אין להם כלום שמא מחלה אמן כתו' עכ"ל והראב"ד לא חלק עליו אלא במזונות הבנות אבל בכתו' ב"ד מודה ואזיל לדעת רבי' ועיין להמ"מ והתם לא שייכא טענת צררי דהאשה מתה בחיי בעלה ובעלה יורשה משום חשש מחי' אין הבן זוכה בכתו' אמו וזה ודאי שלא כדעת מהר"ם ז"ל ומכאן קשה ג"כ לדעת הרב בני שמואל והח"לם ז"ל שכתבו שדעת הרמב"ם שאין משביעין על המחילה אלא ע"י גלגול צררי וכעת מצאתי בתשו' הגאון מהרי"ז ז"ל בשניות סי' ז"ך דהכי פשיטא ליה וגזר אומר דכתובת בנין דכרין גובין אעפ"י שאין שטר כתובת אמן בידם ושלא כדעת הרמב"ם ז"ל וכבר תמה עליו הרב מוהריב"ל ז"ל בח"ב סי' כ"ו ועיין להרב מוהרימ"ט ז"ל בח"המ סי' קנ"א מה שנדחק ליישב דברי הגאון ז"ל:
ודעת מור"ם ריש סי' ע' שכתב בשם המרדכי דכל מקום שיכול לומר פרעתי יכול לומר מחלת לי אע"פ שהמחילה טענה גרועה היא עכ"ל והוא לשון המרדכי בשאלה השנית וברי"סי ע"ח גבי מלוה בתוך הזמן דלא מהימן לומר פרעתי כתב מור"ם דה"ה שלא יכול לומר מחלת לי עכ"ל וה"ט משום דכיון דל"מ למי' פרעתי דבתוך זמנו הוא ובסי' פ"ב סי"א כתב ויכול לטעון מחלת לי אעפ"י שיש בו נאמנות וכו' עכ"ל ולכאורא קשה כיון שיש בו נאמנות דתו לא מהימן לומר פרעתי היכי מצי למטען מחלת לי כיון דלית ליה מגו דפריעה ואם כנים אנחנו במה שחלקנו בין היכא דלא מצי למימר פרעתי משום דהוי נגד חזקה דגבי נאמנות מצי שפיר למימר פרעתי אלא דלא מהימני' ליה דהא איהו הימניה למלוה ולפ"ז נוחין דברי מור"ם דלא סתרי אהדדי והטור והש"ע שכ' רי"סי ע"א ס"ז אבל אתה מחלתו לי או נתתו לי במתנה וכו' עכ"ל ולא נקט או פרעתיו לך נראה דס"ל דא"נ מיירי בדלא מצי למימר פרעתי מצי למימר מחלת לי ובפרישה והסמ"ע כתב דלרבותא נקטו הני דלא מבעיא טענת פרעון דלהכי קאי שטרא דנאמן אלא אפי' אמחילה דלאו להכי קאי שטרא אפ"ה נאמן ומסתמיות דבריו הללו יראה דס"ל בדעת הטור ש"ע דטענת מחילה לחודה מהניא אפילו היכא דלא מצי למימר פרעתי והיינו רבותא דקמ"ל דבלא"ה פשיטא דכל טענה דלא מעליא במגו דטענה מעליא מהניא אהא קמ"ל דטענת מחי' גרידא טענה מעליא היא וכן דעת ה' מוהראנ"ח בתשו' כמ"ש הש"ך שם ולראיה היה נראה להביא ראיה לכת הסוברים דהא דכתב רבינו דמשביעין של"מ ושל"מ היינו ע"י גלגול שבו' צררי ואי משכחת לה דליכא למיחש לצררי כגון דמת פתאום למאן דס"ל דלא חיישי' ביה לצררי א"צ להשביעה תדע מדמגבינן כתובת בנין דכרין ולא ניחוש דילמא מחלה כתו' לאביהן נהי דלצררי לא חיישי' וכדכתי' הא מיהא אכתי איכא למיחש למחילה אלא ש"מ דכל היכא דליכא למיחש לצררי תו לא חיישי' למחילה אלא דגבי אלמנה כיון דנשבעת על הצררי מגלגלין עליה נמי של"ם ושל"ם דאי מהא לא אריא דשאני כתו' ב"ד דתנאי ב"ד הוא ואי אמרת דחיישי' למחילה א"כ עקרת לתנאה דבכולהו חיישי' לדמחלה ודוחק גדול לאוקומיה לתנאה כשהבעל מודה של"ם ושל"ם אלא ודאי כדאמרן דתנאי ב"ד שאני אלא היכא דלא נקטו כתובת אמן במקום שכותבים מוקמינן להו אדין תורה ואמרי' דבכה"ג לא תקנו ב"ד. ומדברי רבינו ז"ל גבי כתו' ב"ד דפסק דכל שאין כתובת אמן בידם אינן גובין משום דטענינן להו שמא מחלה לאביהם וה"ל כמלוה ע"פ דאי טעין מחלת לי נאמן אלא בדלוה קמן רמינן עליה שבועת היסת אבל בדליתיה ללוה קמן מוקמינן לה אדאורייתא דפטור משבועה וגבי כתו' דליכא חששא דצררי ומשום טענת מחי' גרידא מפטרי היורשים ומכאן תשו' יוצאת למ"ש ה' מהרימ"ט והש"ך ז"ל דלא מהניא טענת מחילה אלא להשביע בעל השטר ולגבות את חובו ולא ליפטר ואין לומר דדעתם ז"ל כדעת הגאון מוהרא"ם ז"ל דס"ל דשפיר גובי' כתו' אמן אע"ג דלא נקיטי כתובת אמן בידם כיון דליכא למיחש לצררי וכדכתיבנא שכבר נתבאר שהוא הפך דעת הרמב"ם ז"ל והראב"ד ז"ל ועוד דאינהו ז"ל בדעת רבינו קא משתעו ע"ע:
וכגון דא צריך למו'דעי דמרן בש"ע סי' ע"ה ס"ד וסי' פ"ו ס"ח פסק כדברי הרמב"ם דטענת מחי' מהניא לשבועה ולפטור כלשון הרמב"ם ובא"הע סי' קי"א פסק נמי כלשון הרמב"ם דאם אין כתו' אמן בידם אינם גובים ובב"י ח"מ סי' פ"ב הביא פלוגתא דרבוותא בטוען אמנה ורבית אי מזקיקין אותו לשבועה והכריע כדע' הרמב"ם וה"ה ושאר רבוותא דאין מזקיקין ובטענת מחילה הביא דברי הבע"הת והעיטור שהביא הטור שם בקיצור ובש"ע הביא ב' הסברות בשם יש מי שאומר וכללא הוא דדעתו ז"ל לפסוק כי"א בתרא כמו שתופס הרמב"ם כל היכא דאתמר בגמרא א"ד וא"ד דרבי' פוסק כא"ד בתרא ודעת יש מי שאומר היא דעת בעל העיטור והרשב"א דאינהו ז"ל סברי מרנן דטענת מחילה כטענת רבית ואמנה דקא מעקרו לשטרא ואתמהא. גם בדברי מור"ם ז"ל יש להעיר דאיהו ז"ל ס"ל דהיכא דמצי למימר פרעתי מ"ל מחלת לי ולדעת מרן בש"ע דפסק כדעת הרב העיטור דטענת מחילה הויא כטענת רבית ואמנה דבהני אפי' היכא דהומ"ל פרעתי לא מהימן א"כ אמאי שתיק רב ולא אמר ולא מידי:
וכעת ראיתי לה' האורו"ת ז"ל בסי' פ"ב בתומים סק"ז דק"ל לסברת החומר דטענת מחילה טענה מעלייתא היא א"כ במלוה תוך זמנה אמאי גובין מהיורשים בלא שבועה ולא טענינן להו דילמא מחל ואנן בעניו' כבר כתיב' מה שעלה במצודתנו ומאי דניחא ליה ז"ל דמחילה מלתא דלא שכיחא היא ולא טענינן ליתמי כבר כתבתי דרש"י והתוס' פשי' להו דשכיחא מחי' טפי ממכירה והיותר ק' בדבריו ז"ל דעיקר קו' זו היא לס' הרמב"ן ובע"הת דאמרי תרוייהו דטענת מחילה מזקקת לשבועה והם ז"ל מכת הסוברים דטענינן ליתמי מלתא דלא שכיחא עיין בס' המלחמות שם גבי הך דשטר כיס וכתבתיו לעיל גם בע"הת ריש שער ה' ובש"ך סי' ק"ח סק"ח שכתב משם הריטב"א שזוהי דעת הרמב"ן א"כ לדידהו הדרא קו' לדוכתה ומאי דק"ל מדמשביעינן ביעינן האלמנה שלא מחלה לאו משום דפשיטא ליה דהרמב"ן מארי דהאי דינא ס"ל כדעת הרמב"ם שמשביעין יעין אותה של"מ דדילמא ס"ל כדעת הטור אלא ר"ל דא"נ ס"ל כדעת הרמב"ם איכא למימר דע"י גלגול הוא דמשביעין לה ומה שתי' עוד הרב דהאשה דעתה קרובה אצל בעלה ויש לחוש למחילה לא הבנתי דבריו דאם כוונתו ז"ל להשוות דעת הרמב"ן לד' הרמב"ם אכתי לא אפרוק דהרמב"ן ס"ל דבכל ב"ח אי טעין לוה מחלת לי נאמן להשביע את המלוה ולדידי ק' דאמאי לא טענינן ליתמי אם מת לוה תוך הזמן וס"ל דמשביעין את האלמנה של"ם ושל"ם א"כ מאי משני הרב ז"ל דשאני אשה דמקריבא דעתה לגבי בעלה ומ"ש עוד הרב ז"ל דעיקר השבועה של"ם ומגלגלין עליה שלא התפיסה ושלא תפסה מלבד דדבר זה לא נמצא לשום פוסק דס"ל דשבועת צררי היא ע"י גלגול ושבו' דשלא מחלה היא העיקר עוד בה דבהדיא אמרינן בפ' השולח דף ל"ד ההיא דאתת לקמיה דר"ה אמ"ל מה אעביד לך דרב לא מגבי כתו' לארמלא א"ל מידי הוא טעמא אלא משום דילמא נקטי' מידי חי ה' צבאות אם נהניתי מכתובתי כלום אר"ה מודה רב בקופצת ונשבעה ופירש"י כיון דנשבעה מגבינן לה כתובתה וכן הוא בירושלמי התם ואם איתא דעיקר השבועה היא על המחילה ותפיסת צררי אינם אלא ע"י גלגול מאי אהניא לה הך שבועה והרי עיקר השבו' שלא מחלה אכתי לא אשתבעא א"כ איך הגבי ר"ה כתו' בשבו' הלזו ובשלמא לדעת הרמב"ם איכא למימר דשבועת המחי' אינה אלא ע"י גלגול ועיקר השבועה התפסת צררי אמטו להכי דכיון דעל עיקר השבו' דצררי אשתבעא תסגי לה האי שבועה ותגבה כתו' אלא לפ"ד הרב ז"ל דעיקר השבו' על המחילה דמיא לשלא נשבעה אלא ודאי דליכא למי' הכי ודברי התוס' שלנו קיימין ומ"ש עוד הרב ז"ל דבגוף הכתו' א"א דמחלה דאסור לשהות בלא כתו' ע"ע תק"ל אמאי דאמרי' בפרק נערה דל"ו מוחלת כתו' יש לה מזונות או לא יש לה כתו' ב"ד או לא דהיכי משכחת לה במוחלת דקיימא גביה באיסור דמשהי לה בלא כתובה ודבר זה נשאל עליו הרי"ף בתשו' סי' מ"ב והתוס' בפ' החובל דפ"ט ע"א בד"ה כל לגבי בעלה ודאי מחלה וכו' וע"ב בד"ה כך מוכרת כתובתה לבעלה וכו' ובמקו' פ' נערה שם והר"ן בפי' ההלכות שם והרב העיטור בדין כתובות הן הביאו תשו' הרי"ף ז"ל הלזו בקיצור ועיין מה שהארכתי לעיל במערכת אות: