ספר משכנות הרועים· רבי עוזיאל אלחאייק
כ"ף · אות א
כתובה נשאלתי. מהב"דו של הק"ק טראבלס זעא ע"ד עסק ראובן שמתה אשתו בחייו והניחה בן ואח"ך נשא אשה אחרת ונלב"ע ראובן והניח אחריו מהאשה הלזו יתומי' קטני' והגדול. שבהם בן י"ד שנה ואח"כ מתה ג"כ האשה אם היתומים בבית אביה וגם ילדיה היו עמה בבית אביה בעודה:
בחיים והאשה. הלזו לא נשבעה. על כתובתה ונמצאו בבית אביה קצת מלבושים של בעלה כלי כסף וזהב ונחשת ומטלטלי הבית ואין עדים בדבר שראו להאשה בשעה שהוציאה אותם מבית בעלה לרשות אביה וגם בנה הגדול אחר מות אמו לקח איזה מטלטלין ואין עד בדבר. וכשעמדו לדין אפוטרופוס של היתומים טען מאחר שאין עדים בדבר שראו לקחת החפצים הנז' מרשות האב יכולים לטעון להד"מ וטען ג"כ דאביהם לא היה אמיד דחיישי' לצררי. כי משאו ומתנו היה בהקפה ומוכר בכפרים מהלך ב' ימים וחלה שם ומת שם ולא שמעו כ"א אחר שמת ולא חיישי' להתפסת צררי וג"כ שטר כתו' תחת ידה לא חיישי' דמחלה כתובתה או מכרה. גם את השני שאול נשאל כת"ר על חנות חזקה שיש להם שטען בן האשה הא' שהיא נכסי מלוג של אמו ולא תפיס שטרא אלא בהודעת בני אדם ואפוט' טען כיון דלית ליה שטרא לא מהימן. ועוד שהיה אביו אוכל פירות ובחזקת אביו קיימא ועוד בה כששלח אביו למשכן החנות וכתב לו הרשאה על זה וא"כ היא של אמו למה הוא צריך עד שיתן אביו רשות ואפי' עדים על החנות אין מקבלים עדות על הקטנים. הן אלה קצות דברי השואל נר"ו:
זאת אשיב חזי הוית מאי דאיתשל קמיה דכת"ר פתח דבריו וראשית אמריו במה שנמצאו בבית אביה קצת מלבושים כלי כסף וזהב של בעלה וכו' הלא ידעת מאי דאיפליגו ר"א ורב ושמואל ביתומים דמלוה הבאים ליפרע מנכסי יתמי דלוה ומת לוה בחיי מלוה לר"א נשבעין יורשי מלוה שבועה שלא פקדנו אבא וגובין מיורשי לוה ור"וש דאמרי תרוייהו דאין אדם מש"ל וקי"ל דלכתחלה עבדונן כר"וש ולא מגב'נך וכן:
פסקו רופאי דרבוותא עד ח מרן בש"ע ח"מ סי' ק"ח וכן לענין כתובה בא"הע סי' כ"ו וכתב שם מרן בב"י ומשמע בהדיא בגמרא:
מרא דה"ה. בכתובה מדמותיב עלה התם מדתנן מתה יורשי כתובתה ומוקי לה כשנשבעה ומתה וכו' וכ"כ הרי"ף וכו' וכ"כ הרמב"ם וכו' וכ"כ הרא"ש וכו' עכ"ל גם אשו"ר להריב"ש סי' תצ"ב שנשאל:
על האלמנה שלא נשבעה ומתה ואתי עלה בפלוגתא דר"וש ור"א. וע"ז כתב והתם משמט דבדין זה דכתו', והחוב שוין דהתם מוקמי' מתני' דקתני מתה יורשיה מזכירין כתובתה עד כ"ה שנת אליבא דר"וש בשנשבעה ומתה משמע. לא נשבעה ומתה אין יורשין גובין כתו' וכו' עכ"ל לע"ד דלא תימא דע"כ לא אחמור ר"וש ואמרי דאין אמש"ל. אלא בשאר חוב דעלמא דקיימי לפירעון ורמו עליה רבנן דלא ליגבי אלא בשבועה וכיון דמת ולא אשתבע סברי. ר"וש דאין. אמש"ל אבל בחוב דכתובה ליגבות מחיים הוא דמסתיין לארמויי. שבוע' עלה ואם מתה ולא אשתבעה יורשיה שפיר יורשים כתו' דלא אחמור ר"וש כולי האי ומודה לר"א דבחוב כה"ג שפיר הא קמ"ל דל"ש להו לר"וש חוב בכתו' לשאר חוב דבכולהו אמרי אין אדם מש"ל כדמותיב לר"וש מהך דכתו' ס"ל דאין אמש"ל ועיין בפ' השולח דף ל"ד אהא דתנן התם אין באלמנה וכו' ואתמר עלה אלמנה איצט' ליה סד"א דגביא בלא שבועה ע"ש אמנם מדברי ה"המ פי"ז מה' אישות ה"ט שכתב ואם מתה בלא שבועה אין יורשיה נוטלים כלום דלא עדיף מחוב דעלמא דכל שמת. לוה בחיי מלוה ואת"ך מת לוה דאין היורשים נוטלים כלום וכו' עכ"ל. נראה דס"ל דבחוב דכתובה איכא למימר דאמש"ל:
וכר"א אבל בשאר חוב דקאמרי ר"וש דאין אמש"ל אלא דלא עדיף. חוב דכתו' משאר חוב דעלמא ומסיק התם דדיינא דעבד כר"א ואגבי ליורשי המלוה מיורשי הלוה לא מהדרינן עובדא ומאי דעבד. עבד כדאי' בפ' כל הנשבעין דמ"ז ומהכא דן את הדין הבע"הת ח"ב סי' ז' דאם קדמו יורשי המלוה ותפסו מיורשי לוה לא מפקינן מנייהו וטעמא טעי' כיון דדיינא דעבד כר"א מאי דעבד עבד וקי"ל בעלמא דעביד אנש דינ' לנפשיה והו"ל כמאן דאתי לבי דינא ודנו ליה כר"א וכיון דתפס תפס עכ"ל. גם הטור ח"מ סי' ק"ח סכ"א ומרן בב"י שם סכ"ב כתב שכ"כ הר"ן משם קצת רבותינו הצרפתים דמהניא תפיסה והר"ן ז"ל נקט למלתיה מהאי דאמרי' התם דדיינא דעבד כר"א עבד למימרא דמדינא הוא דעביד אינש דינא לנפשיה ודן כר"א וכמ"ש בע"הת והתוס' בפ' ג"פ דקנ"ח בד"ה ובה"א כתבו דכי היכי דלב"ש. סברי שטר העומד ליגבות כגבוי דמי הו"ל נכסי בחזקת אשה ה"נ לר"י דאמר בחזקת הבעל דאי הוו בחזקת האשה לא אמרינן בהא דאין אמש"ל אלא מוריש ומוריש ע"ש מכאן נשמע דאי האשה מוחזקת בנכסי בעלה ותפסה לא אמרי' אין אמש"ל וכמדומה שזהו שכ' הר"ן וכן דעת קצת מרבותינו הצרפתים אלא דאכתי לא דמיין דהבע"הת אתי עלה מדיינא דעבד כר"א ועביד אינש דינא לנפשיה והתוס' בעיקר דינא דר"וש קמשתעו דלדידהו נמי אם הנכסים בחזקת האשה מודו ר"וש דאדם מש"ל והיינו דק"ל להת"הד סס"י ש"ל דאמאי מוקי תלמודא להך מתניתין דפ' הכותב בגירושין ולצדדין לוקמה באלמנה שתפסה וכו' ע"ש והכוונה שהיא מוחזקת בנכסים וכדברי התוס' והוצרכתי לזה משום דלכאורה אין לו שחר דמאי דאמרי' דאם תפס לא מפקינן מניה אינו אליבא דר"וש אלא משום דדיינא דעבד כר"א עבד ותלמוד' אמלתיה דר"וש קא פריך וכן ראיתי קצת מן האחרונים ז"ל שתמהו על הת"הד בזה ולפום מאי דכתי' בעניו' וזה הלכה העלה על שלחנו הטהור שם סי"א ע"ש ומרוצת הדברים הוכח תוכיח דתפיסה מהניא אפי' בעדים כיון דמדינא הוא דעבד. כר"א. עבד וכ"מ הדבר מפורש בחי' הריטב"א ז"ל שם דף קע"ג ע"ב מהספר שכתב וז"ל דדיינא דעבד כר"א עבר אי איהו עביד דינא לנפשיה ותפס המטלט' אפי' בעדים לא מפקינן מיניה עכ"ל:
גם אש'ור לה' מאמר קדושין שם סקל"ג שכתב וז"ל ותפסוטכו'. פי' אפי' בעדים וכן מוכח מכמה תשובות עכ"ל אמנם בתשו' הרשב"א בסי' אלף ע"ב וכתבה מרן בב"י בח"אה סי' צ"ו ס"ל דלא מהניא תפיסה אלא במקום שיש לו מגו וכבר עלתה ארוכה בכה"ג שם סי' ק"ח וסי' צ"ו ע"ש ואין לנו עסק בנסתרות דבנ"ד מפורש יוצא בדברי השואל דתפיסת ה בדליכא עדים וראיה וחזיתיה להרשב"ץ ח"ב סי' קנ"ח דפסיק ותני דתפיסה מהניא והרי הנכסים בחזקת יורשי האלמנה לפרעון כתובתה ע"ש. ומעתה ת'ם אני לא אדע מה שראיתי למרן בב"י סי' רנ"ב שכתב ע"ד התשו' הזו וז"ל ועוד אעיקרא דדינא פירכא שכ' דמטלטלין שתפסה ומתה עד שלא נשבעה על כתובתה שהם של יורשיה ואיני יודע מנין לו זה דכל שלא נשבעה משמע ליה דלא מהניא ליה. תפיסה ויורשי הבעל מוציאין מיד יורשיה עכ"ל והוא פלא דבסי' ק"ח תני תנא משם בע"הת והר"ן בשם רבותינו הצרפתים דתפיסה מהניא כדכתי' וכבר תמה עליו הכנ"הג שם אות מ"ו בהגב"י והניחו בצ"ע גם בסי' ק"ח סוף אות ל"ב תמ'ה תמ'ה יקרא ע"ע ואם דעת מרן ז"ל לחלק בין חוב דכתו' לשאר ב"ח דבשאר ב"ח מהניא תפיסה אבל בחוב של כתובה לא מהניא תפיסה ודמיא למאי דאפליגו אמוראי בריש פ' אלמנה ניזונת מתפיסת האלמנה במטלטלין דשביק בעלה דאיכא מאן דס"ל דמהניא לה תפיסה כיון דתפסה בעוד בעלה בחיים והיינו דקרי לה אתתא ולא ארמלתא אבל אי תפסה לאחר מות בעלה לא מהניא לה תפיסה והיינו אידך דרבא דר"פ אלמנה ניזונת ואחריו נמשך הרמב"ם בפי"ח מה' אישות הי"א ע"ש וס"ל למרן דכי היכי דלענין תפיסת המטלטלין ס"ל להרי"ף והרמב"ם דלא מהניא תפיסה אלא בדתפסה בחיי בעלה ה"נ דכוותה לענין מיתה אלמנה עד שלא נשבעה דבעינן שתפסה בחיי בעלה דוקא דלכי תפסה מחיים הו"ל היא מוחזקת בנכסים ויורשי הבעל מוציאין מיד יורשי האלמנה דבכה"ג לא אמרי' אין אמש"ל והרשב"ץ תלי זייניה שתפסה האלמנה מטלטלין לאח"מ בעלה אהא אתמוהי קמתמה אלא לישנא דכת' הרב מנין לו זה אכתי לא אפרוק חדא דמרן גופיה אהדר לאשכוחי פתרי דבחוב דכתו' נמי סברי מרנן ר"וש דאין אמש"ל וכדכתי' לעיל והשתא מסברא דנפשיה מותיב להרשב"ץ למימר דאפי' תפיסה לא מהניא ותו דהא איכא מרבוותא דס"ל דמהניא תפיסה אפי' לאח"מ ועו"ק לע"ד ממ"ש מרן ב"י גופיה בסי' ק"ז ס"י בשם מ"כ על אלמנת שמעון שתפסה מקצת מטלטלין לכתובתה ואח"ך נפטרה גם היא וירשו אותה בניה וב"ח של שמעון רוצה לגבות מאותם הנכסי' ויורשיו אומרי' מאמנו ירשנו ולא מאבינו נראה דאין לראובן על בני שמעון ממה שירשו מאמם כלל לפי שהתפיסה שתפסה אמם היא תפיסה גמורה וכו' ונחלקו הגאונים י"א אלמנה שלא נשבעה על כתו' אין לה כלום ולא ליורשיה אחריה ור' משולם הסכים עם האומר שיש לה מחצה וגם רבינו האיי וכו' מוקי הלכתא כר"י דאמר יחלוקו וכו' ע"ש הרי קמן דדעת מרן דין האלמנה בכתו' ושאר ב"ח כחדא שריין:
ובצפיתינו צפינו למור"ם בהגה עמ"ש בסי' ק"ח דאם תפסו יורשי המלוה אין מוציאין מידם לא הגיה לשום לשום חולק יורה יורה דמודה ואזיל כותיה דמרן ז"ל ואילו בחא"הע ר"סי צ"ו בשם י"א דמהניא תפיס' וי"ח דמ"ט לא גלה רז זה בח"מ ויותר קש' שבדעת י"א שציין כן משמע בטח"מ סי'. ק"ח דמאי משמע דקאמר וקול הט'ור קרי בחיל דתפיסה מהניא וכן בסברת היש חולקין שציין עוד ועיין בטוח"מ סי' ק"ח והדבר ק' דהטור שם לא הביא שום חולק בדבר וכמדומ' שלזה נתכוון הש"ך במה שרמז ועיין בא"הע סי' ע"ש ואם נפשך לחלק בין חוב דכתו' לשאר חוב וכדכתי' לא ידענא מנא ליה למור"ם דדעת הי"א היא דעת ראב"ן המובא במרדכי בפ' אלמנה ניזונת סי' נ"ר. ובפ' מ"ש סי' תר"ל ודעת. הי"ח היא דעת מוהר"ם אשר הובא בפ' כל הנשבעין ומייתי למלתיה מדר"וש וזיכה לבעל אחותה להוציא מיד הבת המוחזקת בנכסים וא"נ הלכת' כר"א וכו' שקיל פלגא ע"ש דעת עליון דמלתיה דר"א ור"וש בין בשאר ב"ח בין חוב דכתובה ומה שיש לעמוד בתשו' המרדכי. מה שהביא שם בשם ס' ה"מ דפסק דמהניא תפיסה ובפ' ח"ה האריך בתשו' שם וכבר עמדו ע"ז גדולי האחרונים והכנ"הג בח"מ ובא"הע והרב גד"ת שם ואין להאריך והעיד ה' גו"ר בא"הע כלל ה' סי' כ"ו סוגיא דעלמא אזלא דתפיסה מהניא לאלמנה שמתה ולא נשבעה ע"ש ועיין לה' מטה יוסף ח"אה סס"י ד' ולה' בני משה סי' ח' ולה' חוט המשולש למהר"ש דוראן סי' ח"י שכתב שראבי"ה ורבינו ברוך ורבי' שמחה ובע"הת ורבים אחרי' פסקו שמה שתפסה תפסה וטעמ' משום דר"א סבר אמש"ל ופליג אדר"וש וקי"ל דדיינא דעבד כר"א עבד ונטו לדעת זו כמה גאוני עולם וכו' עכ"ל קנצי למילין סיפא דמלתא דא תהא למיקם שמעת' רווחא דלא מפקינן מידי יורשי האלמנה הלזו ואפי' מאי דתפס בנה אחר מותה וכ"ש דאיכא מ"ד דתפיסה דידיה דבן עדיפא דאמו לא מהניא לה תפיסה אלא בשבועה ואיהו לא בעי שבועה כמבואר בדברי הרבנים אשר הובאו בכנסיה שהיא לש"ש ויתר שאר אחרונים ז"ל:
ודע דדברי השואל סתר' אי נינהו דמעיקרא שרטט וכתב שהוליכה עמה לבית אביה כלי כסף וכו' חזון למועד דגברא דאמיד הוא והדר קאמר דהאי גברא לא אמיד ואזורו מוכיח עליו סחור סחור מדחי אל דחי ואם הכוונה לומר דאכתי לא פלט ולשליש ולרביע עדין לא הגיע מסכי שטר כתו' כל כהאי הו"ל לפרש ולא לסתום ומאי דפשיט ליה עוד דהאידנא לא חיישי' לצררי קושטא דהכי ס"ל להרא"ש ז"ל בתשו' הובאה בטור א"הע שם הא מיהא האי מלתא תליא באשלי רברבי ועיין לה' עדות ביעקב סי' כ"ה מיהו אע"ג דאיכא מאן דפליג הא מיהא האי טעמא חזי לאצטרופי ומאי דכתב דשטר כתו' תחת ידה לא חיישי' דמחלה כתובתה או מכרה דע לך הידיד דלאו מלתא דפשיטא היא ובבעלי תריסין תליא ודעת הרמב"ם דפסק דאלמנה שאין שטר כתו' יוצא מתחת ידה אינה גובה כלום כמ"ש בפי"ז מה"א הכ"א דכל כמה דלא נקטא שטרא דכתו' בידה לאו בת גביה היא ולשם הלכה ד' כ' וז"ל וכן התקינו וכו' שלא תגבה עד שתשבע בנ"ח שלא הניח אצלה כלום ולא מכרה לו כתו' ולא מחלה אותה עכ"ל הבט ימין וראה אעפ"י שדעתו ז"ל דאין מגבי'. לאלמנה כתובה אלא כשכתובה בידה ואעפ"כ סבר לה מר שמשביעין אותה שלא מכרה ושלא מחלה וע"ז כתב הטור סי' צ"ו ונראה שאם כתובתה בידה א"צ לישבע ע"ז שאלו מחלה או מכרה היתה מחזרת לו הכתובה עכ"ל ולע"ד קשה דאם כוונתו ז"ל לחלק יצא בדברי הרמב"ם דע"כ ל"ק דנשבעת ג"כ של"מ ושל"מ אלא כשאין כתו' בידה אבל אם כתו' בידה א"צ לישבע של"מ ושל"מ הא ודאי דמנא ליה הכי בדעת רבינו כמו שהוכחנו' דכ"כ דלא נקטא שטרא דכתובה בידה לאו בת גוביינא היא והיותר מבואר בדבריו שם פי"ב הי"ח לענין מזונות האלמנה ופי"ח הכ"ג דאם נקטא שטרא דכתו' בידה נמי משתבעא של"מ ושל"מ והביאו הטור שם סי' צ"ג ועיין להכנ"הג שם אות ט"ו בהג"הט ואם דעתו ז"ל לחלוק ע"ד רבינו וס"ל דכל שכתובה בידה אצ"ל של"מ ושל"מ הכי הול"ל ונראה דכיון דשטר כתו' בידה וכו' דר"ל כיון דע"כ בנקטא שטרא דכתובה בידה מיירי הא לא"ה לאו בת גוביינא כדברירנא אצ"ל דשטרא בידיה מאי בעי והטור שם סי' ק' סי"ג כ' ובמקום שכותבין כתובה אינה נגבית אא"כ שטר כתו' בידה ומה הלשון אומרת אם שטר כתו' בידה וכו' דמשמע דאיכא זמני דגביא כתובה אע"פי שאין שטר כתובה בידה דהתם הוא דצריכה לישבע של"מ ושל"מ אבל אם יש שטר כתו' בידה אינה צריכה לישבע והיותר ק' לענ"ד דכי נמי נקטא שטרא דכתו' בידה מאי הוי מאי אולמיה שטר כתובה משאר שטרי חוב דאפליגו בהו רבוותא שדעת ה' בעל העיטור כיון דשטרא לפירעון קאים ולא למחילה הו"ל כטוען שטר אמנה שאין מזקיקין בעל השטר לישבע על טענה זו אמנם ד' הרמב"ן דשניא טענת אמנה דקא עקרא לשטרא אבל טענת מחילה לא קא מעקרא לשטרא הילכך מזקיקו לשבועה כמ"ש הבע"הת שער כ"א וכיון דמצינן למימר דהרמב"ם ס"ל כדעת הרמב"ן לא הו"ל להטור למכתב הכי ואדרבא אשכחן להטור גופיה בח"מ סי' פ"ב סי"ו דאייתי פלוגתא דהרב העיטור והרמב"ן ומסורת הוא בידינו שסברא אחרונה שמביא הפוסק להורות נתן כי היא ישרה בעיניו והטור שם הביא סברת הרמב"ן באחרונה ועוד בה דמקבלה ואילך מדברי גדולי' המורים נו"ן דכשכותבים הפוסקים סברא אחת ואח"ך כותבים אבל פ' וכו' ש"מ שדעתו נוטה לסברא שכתב עליה אבל וא"כ גבי כתובה אמאי פשיטא ליה להטור דכששטר כתובה בידה א"צ לישבע שלא מחלה ושל"מ:
ואחר כתבי זה מצאתי לה' מוהרלנ"ח סי' ק"ט שהאריך בזה והסכימה דעתו דעת עליון שהטו' אזיל ומודה כדעת הרמב"ן דטענת מחלת לי טענה מעלייתא היא ומזקיקתו למלוה לישבע שש אנכי ואין לחלק ולומר דשאני התם דהלוה טוען טענת בריא שאתה מחלת לי אבל גבי כתובה כיון דאינה טענת בריא אלא טענת ספק שמא מחלה לא טענינן כיון דנקטא שטר כתו' בידה דהא ודאי ליתא חדא דמלתא דפשי' היא דכל טענות שמא דטענינן ליתומים חשיבא כטענת בריא וא"צ להאריך בראיות וכל עיקר שבועת המשנה דהבא ליפרע מנכסי יתומים דלא יפרע אלא בשבועה היינו משום טענת היורשים דשמא פרע אבוהון אע"ג דנקיט מלוה שטרא בידיה וא"כ להנך רבוותא דסברי מרנן דטענת מחילה חשיבא כטענת הפירעון ודא ודא חדא היא א"כ כי היכי דמשביעין בטענת פירעון ה"נ בטענת מחילה ותו דהמלוה הבא לטרוף ממשעבדי כ' הטור ח"מ הי' קטו דמשביעין אותו של"פ ושל"מ כלשון רבינו פט"ו מה' מלוה והתם ודאי הלוקח לא קטעין בודאי דפרעו ומחלו אלא אנן. הוא דקא טענינן ליה ואפ"ה מזקיקין אותו לשבועה של"פ ושל"מ ועלה בדעתי הקצרה לומר דמחילה מלתא דלא שכיחא היא משו"ה אי טעין איהו. גופיה מחלת לי אע"ג דלא. שכיחא רמינן עליה שבועה וכן נמי הטורף מן הלקוחות כיון דאיתיה ללוה קמן ואי בעי למטען מחלת לי מזקיקו לשבועה ה"נ יהבינן ליה ללוקח דאתי מחמתיה מאי דהוה מצי איהו למטען אבל גבי יתמי סובר הטו' מרחמוהי דמלתא דלא שכיחא לא טענינן ליתמי כמ"ש בטוח"מ סי' ק"ח ס"ז כיון דמחילה מלתא דלא שכיחא היא ושטר כתו' נקטה בידה סבר לה מר דלא משביעינן לה אלא שאני חוכך בזה דהטור של"מ. ושל"מ בחדא מחתה מחתינהו ובשלמא מחילה א"ל דלא שכיחא אלא מכרה מא"ל דהא אפשר דאצטריכו לה זוזי משו"ה זבנתה לכתוב' בטובת הנאה וזוזי אנסוה שבתי וראה הא דאמרי' התם בפ' נערה דבעי מניה רב ימר סבא מרב נחמן מכרה כתו' לבעלה יש לה כתו' בנין דכרין או אין לה כב"ד א"ל רבא ותבעי לך מוחלת וכו' פירש"י מוחלת שהוא דבר מצוי יותר מן המכר וכ"כ התוס' שם משם ר"י ע"ש אלמא דמכרה ומחלה לאו כהדדי נינהו ואדרבא מחי' שכיחא טפי ממכי' ועיין במקו' לשם מה שהאריך ומרן בב"י שם כתב ע"ד הטור הללו ואינו מוכרח שכבר אפשר כתבה לו שטר מכר או מחילה ולפיכך לא חשש ליקח מידה שטר כתובה עכ"ל ולפום מאי דנתבאר מדברי הרמב"ן אע"ג דלא קטעין דכתב לו מלוה שטר מחי' מ"מ בטענת המחי' גרידתא סגי ומזקיקו לידי שבועה ואע"פי שדעת רבינו ישעיה שהביא הטור ח"מ ססי"ב דחוב. דבשטר לא מהניא ביה מחילה עד דמהדר ליה שטרא ע' הא אוקימנא לה במערכת אות מ' מדין מחי' דוקא במחילה גרידתא אבל ע"י קנין ש"ד דאלימא מלתא דקנין ומרן ז"ל כתב ע"י שטר מכי' או מחי' לאפוקי נפשיה מפלוגתא:
ותבט עיני להב"ח שם אתמוהי קמתמה ע"ד רבי' ב"י דהיכי מחזקינן לאינשי ברשיעי דקי"ל דאסור לאדם שישהא עם אשתו בלא כתו' דקי"ל כר"מ בגזרותיו כדאיתא בר"פ אע"פי ע"ש ואנכי הרואה דלא על מרן בלבד תמיהתו אלא על האמוראים דאמור רבנן מוחלת כתו' אין לה כתו' ב"ד וכו' מוחלת כתובתה אין לה מזונות כדאיתא בפ' נערה דף נ"ג דתק"ל דהיכי מצי לשהות עמה בלא כתו' ובשלמא לשיטת רש"י שם דמפרש דאין לה מזונות לאח"מ הבעל דוקא אבל בחייו יש לה מזונות מצינן למימר דכתב לה עיקר כתובה אבל לדעת הרמב"ם דס"ל דאפי' בחיים אין לה מזונות כמ"ש בפי"ז מה' אישות היכי משכחת לה דאין לה כתוב' ואפי' עיקר ומצי לקיימה דאי אית לה עיקר כתו' מתזנא מניה דבעל שפיר דע"כ הא דקאמר אין לה מזונות היינו דקא תבעה מניה למיזן לה ואי איהו לא בעי וכי אתו לדינא אמרינן לה דאין לה מזונות והדבר קשה ער דמהדרו רבנן לאשתעויי דינא דמזונות ליכפו ליה מיכף למעבד לה כתובה וממילא מתחייב במזונות:
גם אשו'ר לה' העיטור בדיני מחילה דצ"ג סע"ב דאייתי פלוגתא דאמוראי בירוש' במוחל שט"ח לחבירו ולא אהדר ליה שטרא דחד אמר מחול וחורינא אמר לא מחיל ומותיב עלה הרב העיטור ממוחלת כתובתה ומוקי לה בשהחזירה הכתו' ע"ש ותק"ל דהיכי מצי לקיימה בלא כתו' דעבד אמימרא דרבנן אלא דבהא איכא למימר דה' העיטור סובר דכותב לה עיקר כתובתה והא דקאמר תלמודא אין לה מזונות מפרשה כדעת רש"י דהא דאין לה מזונות היינו לאח"מ אבל בחייו יש לה' מזונות ע"י עיקר כתובתה שכותב לה להשהותה עמו וזה חזיתי ואספרה לתשו' הגאון הרי"ף סי' מ"ב שאול נשאל דאיך יתכן באשה שמחלה כתו' לבעלה והיא יושבת תחתיו והרי אמרו אסור לשהות עם אשתו בלא כתו' והשיב כך דעתינו נוטה שזו המוחלת כתובתה שדברו רז"ל אינה ביושבת תחתיו אלא כשמת או לאח"מ מוחלת ליורשיו אבל אם מחלה כשהיא יושבת תחתיו יש לה להשאיר לעצמה עיקר כתובה שלא תאסר על בעלה שה' כר"מ דאמר כל הפוחת לבתולה מק"ק ולאלמנה ממנה ה"ז בעילתו בעילת זנות עכ"ל מדברי רבי' הגדול נלמוד דס"ל כפירש"י והא דקאמר תלמודא אין לה מזונות היינו לאח"מ דבחייו כיון דצריך להשאיר לעצמה עיקר כתו' אמאי אינה ניזונת ושלא כדעת הרמב"ם דס"ל אפי' בחיים אין לה מזונות וכדכתיבנא ורבינו גופיה בפ"י מה' אישות הלכה יו"ד כתב כלשון רבו שהמוחלת כתו' חוזר וכותב לה עיקר כתובה אם רצה לקיימה לפי שאסור לו לאדם לשהות עם אשתו אפי' שעה א' בלא כתו' א"כ לדידיה ז"ל היכי משכחת לה דמקיימה אצלו בלא כתו' והלכה ומורין כן דא"צ ליתן לה מזונות דבכ"הג לא מצי אמרת דאי עבר ועבד איסורא וקיימה אצלו בלא כתו' אין לה עליו מזונות דע"כ בדתבעה מניה מזונות בב"ד דאי לא תבעה מנא ידעי' דמחלה כתו' ואפי' עיקר כתו' כי היכי דנימא ליה דאין לה עליו מזונות ואדרבא נכפייה למכתב לה כתובה וסבור הייתי לומ' דהכא ב"ע שלוותה ואכלה והשתא קא תבע' מניה בב"ד נהי דב"ד כופין אותו למכתב לה עיקר כתו' הא מיהא מאי דלוותה כבר ואכלה אמרו רבנן דלא מחייב לשלומי דבאותן הימים אין לה עליו מזונות וגם הרשב"א ז"ל בתשו' ח"ד סי' ע"ו הביא תשו' הרי"ף ז"ל הלזו:
ואתה דע לך לך דמאי דדייקינן ע"ד הרב העיטור דמוקי להך דמוחלת כתו' כשהחזירה הכתו' דאי הכי היכי מצי משהה לה ואמינא בכותב לה עיקר כתו' ודקאמר אין לה מזונות היינו לאח"מ קושטא קאי דהכי אשכחנא ליה להרב העיטור בדיני כתו' דע"ה סע"ב שהביא תשו' הרי"ף הלזו בקיצור קצת ותמצית דבריו כדברי הרי"ף בתשו' אשר הובאת לך ובדף ע"ו ע"ד שם אייתי להך דמוחלת כתובתה והך דאין לה מזונות ופי' הא דאין לה מזונות היינו לאח"מ דאי בחייו וכו' אסור לשהות עם אשתו בלא כתו' ובמוכרת כתו' לא שאמר לה ותתגרש אלא אם תתאלמן עכ"ל ולשיטת הרי"ף בתשו' דכתב הוא ז"ל לא איבעי ליה למשכוני נפשיה לאוקומי בהכי אלא בשיירה לעצמה עיקר כתו' והרב כ' זה משם תשו' הר"ח ן' יהודה ז"ל:
וראיתי להתוס' בפ' החובל דפ"ט ע"ב בד"ה כך מוכרת וכו' שכ' ואע"ג דאינה יכולה למחול כתו' לבעלה כר"מ יכולה היא למכור ואע"ג דאסור להשהותה בלא כתובה לר"מ הכי קי"ל מ"מ השמיע לנו בברייתא את הדין אם אירע כן שמכרתה לבעלה לא הפסידה כתו' בנין דכרין א"נ בשמכרה התוס' איירי עכ"ל ויש מן הדיוק בדבריהם דתלו מלתא בדידה דאינה יכולה למחול כר"מ ומהנראה שאין הדבר תלוי בדידה אלא שאם פיחת לה או כתבה לו התקבלתי קי"ל כר"מ דה"ז בעילת זנות ומה גם שתי' אם אירע כן ותנא אי עבר ועבד קתני ובירוש' פ"ב דמגילה הלכה ה' אהא דתנן התם היה כותבה וכו' אמרי עלה הא דאמרו פורים מותר בעשיית מלאכה דלא ניחא ליה לאוקומה למתני' דאי עבר וכתב ולדבריהם ז"ל דתלו איסו' בדידה שאינה יכולה למכור דאיכא למידק מאי דאמרי' בפרק האשה שנפלו דפ"א ע"ב א"ר יוסף כיון דאמור רבנן לא ליזבין אע"ג דזבין לא הוי זביניה זבינא וכבר הארכתי בזה בס' זוטא חיים וחסד במערתא דדייני בס"ד ואין כאן מקום להאריך ומאי דאתינן עלה עכ"ל דס"ל כדע' רש"י והרי"ף והרב העיטור דהא דאין לה מזונות היינו לאח"מ וע"ע שם בתוס' בד"ה כל לגבי וכו' שכ"כ ע"ע:
וחזיתיה לרב"א במקו' לכתו' שם דקל"ה ע"ב מהספר דק"ל מאי דקשיא להרי"ף בתשובה וכדכתי' ושהרא"ה תי' במוחלת בשעת מיתה והביא דברי הרב בעל העיטור והך דאין לה מזונות עכ"ל דלאח"מ קאמר ומשם הריטב"א כתב כדברי התו' דברייתא אשמועי' דאם מחלה מחילתה מחילה וסיים בה וכ"ש שיכול לתקן איסורו שיחזור ויכתוב לה עיקר כתוב' וע"מ שאין לה עליו מזונות עכ"ל כיון דכי מחלה כתובה פקע מינה חוב דמזונות כי הדר וכתב לה עיקר כתובה הו"ל כמי שהתנה עמה בשעת נישואין ע"מ שאין ליך עלי מזונות דקי"ל תנאי שבממון הוא וקיים כמ"ש בטוש"ע א"הע סי' ס"ט ע"ש ולפ"ד ז"ל נסתלקה ג"כ תמיהתנו על רבינו דס"ל שאין לה מזונות אפי' מחיים שכן כותב לה ואפי' שלא מדעתה שכבר מחלה לו כתובתה ופקעה חיוב דמזונות אלא לתקוני איסורו שאסור לשהות עמה שלא בכתובה אמרינן ליה לכתוב לה הכי דאי מדעתה כותב לה מאי אין לה מזונות דקאמ' והא מדנפשה מחלה אלא ודאי אפי' שלא מדעתה וכדכתי' וחזי הוית להר"ן ז"ל בפי' ההלכות בפרק נערה שם דאייתי ג"כ לתשו' הרי"ף הלזו וכ' עליו ולפ"ז הא דאמרי' אין לה מזונות לאח"מ הוא כפירש"י ז"ל עכ"ל וכדכתי' בעניותי' ות"ל וכתב עוד דא"צ וכו' אלא אי עבד הכי שקלינן וטרינן אם יש לה מזונות או לא וקרובים דבריו לדברי הריטב"א ז"ל הניתנים למעלה ובהכי נמי נתיישבו דברי הרמב"ם כמדובר. אמור מעתה מה שתמה הב"ח ע"ד מרן הב"י עין רואה כמה פתרי תריצי מפי רבוותא אתמרו בה ומצינן למימר דשיירה לעצמה עיקר כתובה ולא חש למשקלה לכתובה מידה כיון דנקיט בידיה שטר מכר ומחילה:
ומה שתי' החל"ם ז"ל דעיקר השבועה על התפסת צררי אלא דמגלגלין עליה של"מ ושל"מ ולפ"ד ז"ל השבועה דשל"מ ושל"מ אינה אלא ע' גלגול ועיקר השבועה ע"כ על התפסת צררי ולא ידעא מאי אולמיה דטענת צררי מטענת של"מ ושל"מ ואי משום דנקטא שטרא דכתו' בידה הרי כמה תשו' בדבר ועוד בה דהא איכא מרבוותא דשבועת צררי נמי אינה מהעיקר ועיין בתשו' ה' דרכי נועם חא"הע סי' נ"א ומ"ש עליו מורנו הרב מהר"ם אלפאסי בס' משחא דרבותא בנימוקי א"ה סי' צ"ו:
ואתה תחזה דמאי דפשיטא ליה לה' ח"לם שדעת הרמב"ם דשבועה דשל"מ ושל"מ אינה אלא ע"י גלגול אנא זעירא חזיתיה לה' מוהרח"ש בס' בני שמואל בתשו' סי' ל"ז דלא כתב סברא זו אלא בדרך אפשר וז"ל וכ"ת לדעת הרמב"ם שצריכה לישבע ע"ז אלא בגלגול שבועה דצררי עכ"ל. גם הרב מוהראנ"ח ח"א סס"י א"ך מצדד אצדודי לומר הכי בדעת רבי' ולא פסיקא ליה ע"ש.. וכעת מצאתי להגאון מוהרא"ם ח"ב סי' ז"ך דפשיטא ליה דלא משביעין של"מ ושל"מ אלא ע"י גלגול דצררי ולא חיישי' במחילה ע"ש ותשובה זו הובאה בתשו' הרב מוהריב"ל ח"ב סי' נ"ו וקרא עליה ערער בכתוב' ב"דכ דחיישי' למחי' ע"ש דס"ל להרמב"ם דאי ב"דכ אין כתו' יוצא מתחת ידם אין נוטלין כלום דחיישי' שמא מחלה אלמא דאפי' היכא דליכא למיחש לצררי שהרי אמן מתה בחיי בעלה אפ"ה חיישי' לשמא מחלה ואין בניה זוכין בסכי כתו' ואנא:
בעניותי' כבר כתי' דלישנא דהטור שכתב ונראה שאם וכו' לא דייק טפי וברירנ' מאי דנלע"ד ואכתי פש גבן לברורי דלפום מאי דסבור רבנן ז"ל דאפי' הרמב"ם לא מצריך שבועה דשל"מ ושל"מ אלא ע"י גלגול א"כ הטור דפליג עליה ס"ל דאפי' ע"י גלגול לא משבעינן לה ואתמהה דכח הגלגול יפה ויפה עד שיכול לגלגל עליו שלא נמכר לו בע"ע כדאיתא בפ"ק דקידושין דף כ"ח ופסקה רבינו פ"א מה' טוען הלכה י"ב והטור ח"מ סי' צ"ד ס"ג ומי גרעה טענת מכירת ומחילת כתובה מטענת נמכר לו בעבד עברי: ובצפיתינו צפינו לה' קמ"ר ח"א סי' צ"ז ע"ג שכתב וז"ל עוד שמענו דלסברת רבינו מגלגלין עליה של"מ ושל"מ לפחות אמנם הטור נראה דס"ל דאף מדין גלגול אין מגלגלין עליה של"מ ושל"מ ונראה דהטור ז"ל לטעמיה אזיל שפסק בח"מ סי' צ"ד דאין מגלגלין שמא על שמא כי גם דאיכא רגלים לדבר שמכרה או מחלה ולפ"ז אין מקום למ"ש הרב"י וכו' והדר ק"ל מדברי הטור דמגלגלין עליה שלא תפשה ואנא עניא לא ידענא מאי שמא על שמא איכא הכא כיון דכל מאי דטענינן ליתמי חשיבא טענת בריא כדברירנ' בעניו' א"כ הו"ל טענת בריא וכיון דרבנן שדו גודא רבה על הבא ליפרע מנכסי יתמי שלא יפרע אלא בשבו' ש"מ דכי תקון רבנן שבועה על המלוה קבעוה ואחשבוה כטענת בריא מעלייתא והויא דמיא לשבועה דסוטה דרחמנא שויא לטענת בעל כטענת בריא ורמי עלה שבועת האלה כדאיתא בקידושין דכ"ח ובחידושי הרמב"ן ז"ל בס' אוריין תליתאי:
וכן בקודש חזיתי לה' קמ"ר ז"ל שם ע"ג שכ' משם הרב נתיבות משפט דף ש"ג שעיקר השבועה היא על התפסת צררי וע"י גלגול מגלגלין עליה של"מ ושל"מ ועיקר ראייתו היא מהאי דאמרינן בפ' השולח דל"ה ההיא דאתיא לקמיה דר"ה א"ל מאי אעביד ליך דרב לא מגבי כתו' לארמלתא תא אמ"ל מידי הוא טעמא אלא דלמא נקיטנ' מידי מכתו' חי ה' צבאות אם נהניתי מכתו' כלום אר"ה מודה רב בקופצת וכו' ואם יש לחוש שהיא מחלה אכתי לא סגי בהכי אלא ודאי שעיקר השבועה היא שלא התפיסה צררי וע"י גלגול נשבעת של"מ ושל"מ הילכך כיון דקפצה ונשבעה עיקר השבועה אין להשביעה עוד עכ"ל קושטא קאי דרש"י פי' כן דהך שבועה דקפצה ונשבעה תסגי לה ותו לא משבעינן לה ונלע"ד דאעפ"כ איכא למימר דלאו ראיה היא דאה"נ דנשבעה כדבעי לה למעבד ושל"מ ושל"מ אלא דתלמודא לישנא קלילא נקט ולא אתא לאשמועינן אלא דבקפצה ונשבעה מודה רב דמגבי' לה כתו' ועוד בה דכי נשבעה שלא נהניתי מכתו' כלום דבר שהיה בכלל שלא מכרה לו כתו' דאי מכרה הא קא מתהניא מדמי מכירה ומחי' נמי חשיבא כמכר וכדאמרי' בכמה דוכתי בגמ' מתנה דינה כמכר דאי לאו דעבד ליה נייחא וכו' ועיין למרן הב"י ז"ל ח"מ ריש סי' ס' ולקמן במערכת אות מ' מדין מתנה מאי דכתי' בעניו' בס"ד:
יברא דחזינן. לרבוותא דמקהו אקהתה בהאי שמעתתא דאמר ר"ה מודה רב בקופצת וחשיבא ליה שבועה מעלייתא היא ואילו בפ' הגוזל דף ק"ו אהא דאר"ה משמיה דרב מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום ונשבע ואח"ך באו עדים פטור שנאמר ולקח בעליו ולא ישלם כיון שקבלו בעלים שבועה שוב אין מקבלין ממון ואותביה רב אחא. לר"כ דקאמר האי שמעתא ממתני' ומשני ר"נ אליבא דרב כאן בקפץ כאן בשלא קפץ דקפץ לא חשיבא שבועה ולא קרינן ביה ולקח בעליו כאן בשלא קפץ וכו' אלמא אם קפץ ונשבע לא חשיבא שבועה לר"ה משמיה דרב א"כ היכי קאמר ר"ה הכא דרב מודה בקופצת דא"ה הדרא קו' רב אחא מהך מתני' לרב והרמב"ן ז"ל בחי' לשם הביא כפירש"י וכ' שכן משמע כירושלמי אבל ר"ח כתב מודה רב בקופצת ונשבעה מעצמה שכיון שעברה ונשבעה משביעין אותה שבו' כתקנה ע"ד ב"ד ומגבי' לה כתו' ובפ' הגוזל גרסי' כאן בקפץ וכ' ר"ח שם ש"מ מאן דקפץ ונשבע אינה שבועה והא דגרסינן בגיטין מודה רב בקופצת ונשבעה לא שנחשבת כשבועה אלא רב דלא הוה מגבי כתו' לארמלתא בקופצת מודה דמשבעה ומגבי לה כתו' אלו דברי ה' מיהו אינו ראיה וכו' ובירוש' פ"ד שומרין מצאתי הטוען טענת גנב אינו חייב עד שיכפור בב"ד מה אנן קיימין אי בהדא דקאים וחייב לחבירו שבו' אפי' נשבע חוץ לב"ד חייב אלא כי אנן קיימין כאן דחמי אזלין בעיין למשבעיניה והוא קפץ ונשבע ודברים הללו נוטים לדברי ר"ח ז"ל שכ"ז שלא חייבוהו ב"ד עדיין לישבע כשנשבע ע"ד ב"ד הוא נשבע ואינו חוזר לישבע פעם אחרת עכ"ל ודברים הללו אינם מובנים דבירוש' קאמר דכשלא חייבוהו ב"ד אלא שבועה ומשלם כפל ועוד מאי נוטים כדברי ר"ח דקאמר לכן נלע"ד צריך להגיה כ"ז שלא חייבוהו ב"ד עדיין לישבע כשנשבע לא ע"ד ב"ד הוא נשבע ולהכי חוזר ונשבע פעם אחרת ואז ודאי כדברי ר"ח והרשב"א ז"ל בחי' שם כ' דמסתברא כדברי ר"ח ומסיק וכיון שכן כי קפצה ונשבעה מאי הוי דהא לא נשבעה כדינה בנ"ח וכו' הילכך הא בקופצת נמי כיון שלא נשבעה כתקנה לא מגבי' לה בהאי שבו' אלא משביעין אותה כתקנה ומגבי' לה עכ"ל ולשיטת רש"י צריך לומר נמי דכשנשבעה נשבעה כתקנה ותלמודא לישנא קלילא נקט וכדכתי' וראיתי להריטב"א בחי' לשם שכ' ומודה רב בקופצת והוא שנשבעה ע"ד ב"ד דפשי' הוא דבלא"ה לאו כלום הוא ומדאמרת אם נהניתי מכתו' כלום משמע דבלשון זה נשבעה וסגי בהכי ואומר רבי' נר"ו דמהא שמעינן דמי שגזל את חבירו וחייב לו ממון אינו יכול לישבע שלא נפרע דאותו ממון שגזל עולה לו לפרעון וקא יליף שפיר מהך דקפצה ונשבעה דבהך לישנא סגי לה וכ' ע"ז הריטב"א ול"נ דמכאן אין ראיה דהכא לישנא קלילא נקט ואיירי דנשבעה בשבועה בפי' שלא נהנית מבעלה בדבר שיש לה לקבלה בפירעון כתו' עש"ב קצת והביא ג"כ דברי הירוש' דפ"ד שומרין והך דפ' הגוזל וכתב למדנו דהתם נמי כיון דההיא שבועה הוא שמחייבו בכפל אם קפץ ונשבע אפילו בב"ד לאו שבועה היא ואינו חייב ואפשר לומר דדוקא בהא משום דשבו' מחייבו כפל אבל שבועה דמודה במקצת אם קפץ ונשבע פטו' ובמקו' שם פ' הגוזל הביא דברי הרשב"א ור"ח ועוד כ' משם הרמ"ה וז"ל וש"מ דמאן דמשבע ליה לחבריה וכו' בב"ד ואשתבע ליה מקמי דלחייבוהו ב"ד שבועה לא מפטר בהאי שבוע' אלא חייב לאשתבועי ליה זמנא אחריתי אפומא דבי דינא וכן הלכה מכל הני מילי דכתיב' נעה גם נדה ראיית הרב נתיבות משפט ז"ל ואנו אין לנו אלא דברי הרמב"ם ז"ל דמעיקר השבועה ג"כ שלא מחלה ושלא מכרה ושלא כדעת הרב ב"ח ז"ל והנמשכים אחריו וכעת אין פנאי להאריך עוד בזה:
ומה שנשאל עוד כת"ר בענין חזקת החנות דקא טעין בן האשה א' דנכ"מ דאמו הוא דקא ירית לא ידענא מאי מספק"ל לכת"ר דכי יהבי' ליה לבן האשה הא' דהחנות הלז היא מנכ"מ דאימיה הא מיהא מכי מייתא בחיי בעלה הוא ניהו הזוכה בירושת' בין בנצ"ב בין בנ"מ כמ"ש בטוש"ע א"הע סי' צ' זה הנלע"ד כעת לבוא בדרך קצרה ואבחרה לשון ערומים ומה גם בסובלי תלאים מתנינן לה ואני תפלה לצד עלאה אל אלהי הצבאות יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות ויזכנו לראות קץ הפלאות ובא האות בסדר למחר יהיה האות שנת יפה בעתו לפ"ק ושלום על דייני ישראל כי"ר: