אור ברסלב
ספר משכנות הרועים חי"ת › אות מא

ספר משכנות הרועים· רבי עוזיאל אלחאייק

חי"ת · אות מא

אות מ

חזקה קי"ל הקובע לחבירו זמן לפורעו ומת הלוה תוך הזמן והניח יורשים קטנים ה"ז גובה חובו בלא שבועה חזקה לא פרע אינש גו זמניה ולואי דפרע בזמניה כמ"ש בטוש"ע סי' ע"ח ע"ש ואיכא למידק מדאמרינן בר"פ שום היתומי' אר"י אמ"ר אסי אין נזקקין לנכסי יתו' קטנים אא"כ היתה רבית אוכלת בהן ורמו עליה מדתנן שום היתומים ל"י וכו' במ"ע וכו' אלא פשיטא בב"ח ישראל וקתני נזקקין וכו' דרב אסי ע"כ ביתו' קטנים ומתני' סתמא מתניא ולא אוקמה ביתום גדול דא"ה מאי אריא יתום אפי' שאר ב"ח נמי וכמו שהק' התו' שם במתני' ומאי דניחא להו בהכי משום דסד"א דדינם כהקדש וליבעו ס' יום ע"ש ע"ב דדוקא ביתומי' קטני' דאשכחן בכמה מילי דמקילין בהו כדין הקדש עיין בי"ד סי' ק"ס ע"ש אבל ביתום גדול מהיכא תיתי דתיסק אדעתין דליבעו ס'יום כהקדש מ"ה פשיטא ליה לתלמודא דע"כ מתני' ביתומים קטנים מיירי ועיין בהתוס' בפ' הכותב דפ"ז ע"א בד"ה מנכסי יתומים וכו' שכתבו דהך דזבורית לא מצי לאוקומה ביתום גדול וכו' ע"ש דהא קי"ל כמתני' דשום היתומים צ"ל דס"ל כמו שכתבתי בעניו' וראיתי לה' ח"ה ז"ל שם שיש לתרץ בע"א ע"ש ואפשר דכונתו ז"ל כדכתי' ומוקי לה התם בשנוייא דחיקא דמלוה גוי וקבל לדון בדבר זה בדיני ישראל ולא קבל דלא לישקול רביתא וה"נ מוקי לשאר תנויי דפריך מנייהו התם דמאי דוחקיה כולי האי לוקמינהו במת לוה תוך זמנו ונהי דמלתיה דרב אסי לא סגי דלא מתוקמא במלוה גוי מדקא' רבית אוכלת בהן וביש' לא משכחת לה דלא מצי שקיל הא מיהא מתניתין ושאר הנך תנויי הו"מ לאוקומי' במת לוה תוך זמנו וחזקה לא פרע גו זמניה והיה נר' כיון דמלתיה דרב אסי ע"כ לאוקומה במלוה גוי וקבל ולא קבל מ"ה אוקי' למתני' ושאר תנויי בחד גוונא:

איברא שראיתי להראב"ד בהשגות ברפי"ב מה' מלוה עמ"ש רבי'. שם שאין נפרעים מיורשים קטנים ואפי' כתוב בשטר כל תנאי שבעולם כתב הרב ז"ל וז"ל הרב ז"ל סובר שאם האמין הלוה למלוה עליו ועל יורשיו גובה אפי' מיורשים קטנים אלא לפי הקו' שהק' בערכין על רב אסי ולא תי' זה התי' בשטר שיש בו נאמנות ש"מ דאין שום נאמנות מועיל לקטנים עכ"ל וכ' ע"ז ה"ה ז"ל אבל הראיה איני מכיר לפי שיש לדחות דכי היכי דלא אמר דשמתוהו ומת בשמתיה לפי שאינו מצוי לא אוקמה נמי בנאמנות וכו' עכ"ל ויש להעיר בזה דהתם במסקנא מייתי תלמודא שלחו מתם דש מתוהו ומת בשמתיה והלכתא כרב הונא בדר"י ופירש"י ז"ל מתוק' כל הנך מתני' דלעיל דאמר נזקקין וכו' עכ"ל הרי דתלמודא מוקי להו בהכי אלא דתלמודא מעיקרא אהדר לאוקמי' לצד שחייב מודה והשתא שלחו מתם לאוקומי' נמי בשמתי' וכו' ונלע"ד דהמ"מ ז"ל מפרש דהא דשלחו מתם וכו' לא קאי אלא לסוף דינא דהלכתא כר"ה בדר"י ולאו לאוקומ' כל הנך מתני' כפירש"י וצ"ל דגריס בשמעתין וכו' הלכתא וכו' ול"ג והלכתא וכו' ואח"כ מצאתי שכך היא גי' רשב"ם בפ' ג"פ דקע"ד שכתב דנראה דגרסי' הלכתא ול"ג והלכתא ע"ש וטעמו ונמוקו עמו דהתם בג"פ לא מייתי הנך תנויי כלל א"כ לא מצי לפרושי הא דשלחו מתם אלא למימר דלדינא קאמר דאי שמתוהו ומת בשמתיה דינא הוא כר"ה בדר"י דודאי הך דשלחו מתם דהתם ודאי חד הוא ולשיטת רש"י ז"ל צ"ל דהש"ס בערכין מייתי לה לאוק' הנך תנויי ולמפסק הלכתא נמי מיהו בג"פ נהי דלא אצטריך אלא לעיקרא דדינא מ"מ סרכיה דלישנא כולה אייתי בידיה:

הדרן עלך דהראב"ד והמ"מ ז"ל ק"ל מנאמנות ושמתוהו וכו' אע"ג דליכא לאוקומי מלתיה דרב אסי בהכי אלא ר"ל דנהי דמלתא דר"א ע"כ לאוקומה במלוה גוי וקבל ולא קבל הא מיהא הנך מתני' ותנויי שפיר הו"מ לאוקומי' בשמתוהו וכו' ה"נ בשטר שיש בו נאמנות א"כ מה יענו שפתי צדיקים בהא דלא אוקמה במת לוה בתו"ז דודאי ליכא למימר בהא משום דהוי מלתא דלא שכיחא וכדוקיין וכבר ראיתי להלח"מ שנתעורר בזה וכתב ואולי דגם זה אינו מצוי כ"כ עכ"ל ואחה"ר אין זה מתקבל ומה"ט נלע"ד בד' המ"מ ז"ל דכי יהיבנא ליה כל דיליה דכל ה"מ לא שכיחי טפי שכיחי ממלוה גוי וקבל לזו ולא לזו דודאי כל כהאי מלתא לא שכיחא אמנם לפום מאי דכתי' דניחא ליה לתלמודא לאוקומ' במאי דמוקי מלתיה דר"א ניחא והנה בהך דחזקה דלא פרע גו זמניה וגובה אפילו מיתומים קטנים בלא שבועה ראיתי לרבי' ברפי"ד מה' מלוה הלכה א' שכתב וז"ל הפוגם וכו' והנפרע מן היורש בין קטן ובין גדול וכו' ואם היה החוב לזמן ותבעו שלא בזמנו יפרע בלא שבועה עכ"ל הרי שלך לפניך במאי דפתח ברישא דצריך שבועה בין קטן ובין גדול ביה מסיים דבתו"ז יפרע שלא בשבועה ולשם בפי"א דין ו' כתב וז"ל אין ההלואה שע"פי נגבית מן היורשים אלא בא' מג' דרכים אלו וכו' או שהיתה ההלואה לזמן ולא הגיע זמן הפיר' וחזקה שאין אדם פורע חובו תו"ז וכו' עכ"ל ולא מפליג בין יורשים גדולים לקטנים ש"מ דכלהו בחדא מחתה מחתינהו וכן דקדק המ"מ ברפי"ב שם אלא שכתב ולא ביאר רבי' דינים אלו בבירור עכ"ל ולא זכר ש'ר האלף ז"ל דברי רבינו דפי"ד הניתנים למעלה גם ראיתי להג"מי בפי"ב אות ב' דמייתי מהך דפי"ד ע"ש שו"ר להרלח"ם שם ג"כ שכ"כ אלא שט"ס נפל בדבריו וצ"ל בראש פי"ד ע"ש ונראה לפי שמ"מ לא פסיקא ליה בדעת רבינו דס"ל דהך חזקה מהנייא אפי' לגבי יתומים קטנים ומה"ט לא הק' בהך דערכין דלוקמה במת לוה בתו"ז: ואתה דע לך דבעיקר טעמא דאין נפרעין מנכסי יתומים אפליגו בה אמוראי התם בערכין בפ' שום היתומים דכ"ב ע"א מעיקרא מ"ט לא אמר רב פפא פריעת חוב מצוה וקטנים לאו בני מעבד מצוה נינהו ולה"ט לא משכחת דנזקקין אלא במלוה גוי וקבל ולא קבל ובהכי מתוקמא מתני' ותנויי כדאיתא התם וכדמוקי להו התם תלמודא ולדידיה אפי' מת לוה תו"ז אין נזקקין אבל לר"ה בדר"י דאמר משום דחיישי' לצררי היכא דחייב. מודה א"נ שמתוהו ומת וכו' א"כ במת לוה תו"ז דבכל הני לא חיישי' להתפסת צררי נזקקין וצ"לד דכי קאמר התם מאי בינייהו דר"פ ור"ה בדר"י אמאי לא קאמר נמי דא"נ דמת גו זמניה א"נ בשטר שיש בו נאמנות גמורה דהכא ליכא למימר לפי שאינו מצוי דלאו אוקמתא היא במתני' ובריי' ועוד דה"נ קאמר דא"ב דשמתיה ומת וכו' אעפ"י שאינו מצוי כמ"ש המ"מ ז"ל והיינו כדכתי' ובשלמא מלתיה דר"א לא מוקי לה בהכי משום דקאמר רבית אוכלת בהן ולא משכחת לה במלוה ישראל כמדובר ואי ק"ל ורב אסי אמאי נקט למלתיה בכ"הג איכא למימר דר"א ס"ל בטעמא דר"פ דלה"ט לא משכחת דנזקקין אלא במלוה גוי וכדאמרן אבל אסתמא דתלמו' קשיא ומריש הו"א כיון דהך מלתא דנאמנות כתב המ"מ ז"ל שלא היו מורגלים לכתוב נאמנות בשטרותיהם מ"ה לא קאמר דא"ב נאמנות בשטר ומלתא דחזקה דלא פרע גו זמניה כיון דלאו כ"ע מודו בה דהא איכא אביי ורבא דאמ"ת דעביד אינש דפרע גו זמניה כדאי' בר"פ השותפים דף ה' מ"ה ל"ק דא"ב האי מלתא כיון דתלייא בפלוגתא וכדאמרי' בעלמא בפלוגתא לא קמיירי ובהכי ניחא נמי דלא מוקי למתני' והנך תנויי ודרב אסי בהכי אי ס"ל כאביי ורבא וכה"ג איכא טובא ועיין בפסחים ד"צ דקא' תלמודא אי ס"ל כרב וכו' ע"ש וכד דייקנא פורתא אשכחנא דע"כ תלמודא לא מצי למימר דאיכא בינייהו מת תו"ז דאשכחן לר"פ ור"ה בדר"י דתרוייהו עבדו עובדא כאביי ורבא כדאיתא התם בהשותפין ע"ש ומשום דכל הך סוגיא דערכין אזלא בתר טעמא דידהו כדאיתא התם ואינהו ס"ל דעביד אינש דפרע מ"ה לא מוקמי' להו בהכי:

שו"ר להתוס' ז"ל בהשו' בד"ה אפי' מיתמי וכו' שרצו להוכיח דהא דאמרי' ואפילו מיתמי דוקא בגדולים אבל בקטנים אפי' מת מורישם בתו"ז אין נפרעין מהן מדלא קאמר פג"פ התם דא"ב מת תו"ז ודחו משום דאינהו פליגי אדר"ל בהך חזקה ע"ש עלץ לבי ויגל אך אוסיף להביט בשי' הרמ"ה הנדפסת מקרוב אגב אסיפה מייתי המקור לשם במ"ד לדקע"ד שכתב וז"ל וא"ת והא דר"פ במלוה ע"פ ולא בשטר מדאמר דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו תפ"ל דמצי אמ"ל פרעיה אבוהון תשובה כגון שמת אבוהון תו"ז דלא עביד אינש דפרע גו זמניה עכ"ל ואתמהא דר"פ אית ליה כאביי ורבא דעביד דפרע וכדכתי' ומ"ש אח"ך א"נ דשמתו' ומת וכו' אע"ג דר"פ אית ליה דאפי' בכ"הג אין נפרעין היינו מטעמא דלא בני מעבד מצוה נינהו וכו' אבל אידך ק"ט ואחרי כתבי זה מצאתי להבע"הת שי"ד ח"א סימן י"ג שכתב וז"ל ועתה נחזור לפרש המקומות שנזקקין ומכריחין אותם לפרוע חוב אביהן והם ג' דרכים וכו' אפי' בקטנים בלא שבועה והאי דלא אמרי' בגמרא איכא בינייהו כשחייב מודה א"נ שמתיה א"נ תו"ז משום דההיא שמעתתא דר"פ ור"ה בדר"י ואינהו סבירין כאביי ורבא דפליגי על ר"ל וכו' עכ"ל עש"ב: עוד כתבו התוס' ממאי דדחיק ומוקי להך דרב אסי במלוה גוי ולא קא' במת תו"ז ש"מ דאפי' לר"ה לא גבי מיתומים קטנים במת תו"ז וכו' ע"ש אין לפרש דר"ל ונימא דרב אסי כר"ל דאית ליה חזקה לא פרע אינש וכו' דהכי עדיף טפי מלאוקומה בהך דוחקא דמלוה גוי וכו' דכבר הוכחתי דע"כ מלתיה דרב אסי דקאמ' רבית אוכלת לא מצי' לאוקומי במלוה דישראל דלאו בני משקל רביתא הוא אלא ע"כ בגוי אלא דר"ל דמתני' ותנויי דרמיא עליה ואין לדחות דה"נ מצי לאוקומי בשמתיה וכו' א"נ בשטר שיש בו נאמנות גמורה אי ס"ל כדעת רבי' ולא אוקי להו דבהנך איכא למימר כמ"ש המ"מ ז"ל דלא שכיחי אבל במת בתו"ז לא הוי מלתא דלא שכיחא וכדכתי'. וכעת מצאתי להרמ"ה שם בפ"ק סי' נ' שכתב בפי' דר"פ ור"ה בדר"י דלא ס"ל כר"ל אלא כרבא ואביי וכן מצאתי להרמב"ן בחידושיו שם וכדכתי' ת"ל ועיין לקמן במערכת רי"ש מדין רבית:

כתבו עוד התוס' ואין לומר דהך סוגייא סברא כר"פ וכו' ור"ל דיהיב טעמא דקטנים לאו בני מעבד מצוה נינהו בלה"ט אין נזקקין לשום חוב דישראל בשום ענין אלא במלוה גוי קצת קשה דא"נ סברא הך סוגייא כטעמא דר"ה בדר"י דטעמא משום צררי מ"מ לא מצי לאוקומה דמת בתה"ז דהא איהו סבור דעביד אינש דפרע וכו' וכמ"ש הם ז"ל כמדובר ולק"מ דר"א מצי סבר כר"ה בדר"י וכר"ל מיהו ר"ה גופיה לא ס"ל כר"ל אך מ"ש עוד להוכיח מדר"א גופיה דקאמר אא"כ רבית אוכלת בהן וכו' ור"י אינו מוסיף אלא כתובת אשה וכו' משמ' דב"ח לא משכח בשום ענין דנפרעין ומסת' ר"א ור"י אית להו חזקה דר"ל וכו' עכ"ל ק' דגם כשחייב מודה מוקי לאינך תנויי אליבא דר"א ואין לומר דר"א החליט מאמר דאין נזקקין אלא ברבית אוכלת דא"כ היכי מצי סבר כר"ל ועוד דס"ס הוייא מתני' והנך תנויי תיובתא אי מוקמי' להו במלוה ישראל וקאמר דנזקקין וראיתי להח"ה ז"ל שם שנרגש בזה ותי' דהך דחייב מודה מילתא דפשי' היא ולא אצטריך ר"א ור"י לאשמועינן ע"ע ור"ל אבל הך מתניתין ותנויי לא אתו לאשמועי' דינא דנזקקין אלא אהכרזה או גביה מזבורית או ע"ע ליתן וכו' אבל ר"א ור"י דאתו לאשמועי' עיקרא דדין דנזקקין וכו' מלתא דפשי' לא משתעו בה: אמור מעתה אנן בדידן דקי"ל במת תו"ז כר"ל דאמר חזקה וכו' ובטעמא דאין נזקקין כר"ה בדר"י דאמר משום צררי וכר"י נמי דאמר לכתובת אשה משום חנא וכו' מצינן לאוקומי למתני' ותנויי כחד מד' גווני מת תו"ז א"נ כשחייב מודה א"נ שמתוהו ומת א"נ לכתובת אשה לבד מברייתא וכדאיתא התם בערכין לר"י ור"א מצי סבר נמי הנך תלת גווני לבר מכתובת אשה אמנם מלתיה דר"א גופיה לא מתוקמא אלא במלוה גוי וקבל ולא קבל וכדכתי' ואין לומר דנהי דמלתיה דר"א ע"כ דמיירי במלוה גוי מ"מ למה ליה לאוקומ' בקבל ולא קבל דבפשיטות מצי אתייא כשאין הגוי תובע הלואתו כיון דקא משתרשי ליה רביתא ועלה קאמר ר"א דא"נ הגוי לא קתבע אנן נזקקין לנכסי יתומים לפרוע חוב הגוי משום פסי' דרבית האוכלת בהן משום דלישנא דר"א דקאמר אין נזקקין אלא וכו' משמע טפי בדאיכא תובעי' דאי לא מהיכא תיתי דב"ד מנפשייהו קיימי ומזדקקי לפרוע חובת אביהן ואע"ג דהתוספות התם בערכין אהא דמותיב לר"א ממתני' הק' אמאי לא מותיב ממלתיה דר"א גופיה במאי עסקינן אלימא וכו' ותי' דממלתיה דר"א לא מצו למפרך משום דאיכא לאוקומא בב"ח גוי ובדלא תבע אלא משום שלא ירבה נזקקין אבל ממתני' פריך שפיר דודאי נחתי ב"ד וכו' ע"ש אלמא דמלתיה דר"א מצי לאוקו' בדלא תבע יראה דלא כ"כ אלא ליתובי דעת המקשן דניחא ליה לפרוך ממתני' דע"כ מיירי בדנחות ב"ד ולא ממלתיה דר"א גופיה משום דאפשר לדחות ולאוקו' בדלא תבע אע"ג דלישנא דחיק ואתי מרחיק אבל לפום מאי דאוקי' למתני' בקבל ולא קבל ה"נ מוקמי' לה למלתיה דר"פ גופיה כפשטא דלישנא דהוי לישנא דנזקקין כאין נזקקין ופשי' בדאיכא תובעין:

והנה רבי' ז"ל שכתב שם בפי"ב היתה המלוה של גוי שהרי הרבי' אוכלת בנכסים וכו' ונזקקים לנכסים וכו' עכ"ל לא הוצרך לפרש בקבל ולא קבל אלא אע"ג דלא תבע נמי משום הנאת קבלת הרבית אנן בדידן ניקום ונזדקק ליה להבריח ארי מנכסי יתמי ובגמ' לא אוקי' למלתיה דר"א ומתני' בקבל ולא קבל אלא משום דפשטא דלישנא מוכח הכי טפי וכדכתי' אמנם הטור בסי' ק"י דנקט לישנא דר"א גופיה ופתח באין נזקקין וכו' סיים עלה וכתב אלא א"כ יש עליהם מלוה שלוה אבוהון מגוי שקבל עליו לדון בד"יש שלא יתבע ליתומים עד שיגדלו ולא קבל וכו' עכ"ל דבמלוה גוי דרבית אוכלת בנכסי יתומים אע"ג דאיהו קבל שלא יתבע אנן נזקקין לפרוע להם איברא דאכתי לא פלטן דהיכי נפרעין מנכסי יתומים קטנים שהרי הרמב"ם בפי"ב מה' טוען דין ה' כתב נתחייב החשו' שבועה מדבריהם אם היה מן הנשבעים ונוטלין א"י לישבע וליטול אלא הנתבע שכנגדו נשבע היסת ויפטר וכו' עכ"ל וכתב הטור סי' צ"ב סט"ו החשוד על השבועה ומוציא שטר על היתומים כיון שאין נפרעין מן היתומים אלא בשבועה והוא א"י לישבע יפסיד כמו מת לוה בחיי מלוה עכ"ל וכתב הב"ח ז"ל שם דאפי' להראב"ד והרמ"ה שחולקים על הרמב"ם בדין פוגם שטרו דלהרמב"ם יפסיד החשוד ולדידהו כיון דשטר מקויים בידו אינו מפסיד הכא מודו ע"ש דאין לך חשוד יותר מגוי ועיין בסי' קע"ו סל"ו ובמ"ש לעיל אות ג' סי' ט"ז וצ"ל דמיירי נמי שלא קבל עליו לדון בד"יש להתחייב שבועה וא"נ בדיניהם רמו עליהם שבועה לא קבל עליו דין החשוד ומרן בש"ע נקט סרכיה דהטור ז"ל וכתב ע"ז הסמ"ע ונראה דלרבותא אוקמ' בגמ' כשקבל עליו עד שיגדלו וכו' עכ"ל ור"ל אמילתיה דר"א ע"כ דמיירי שקבל להמתין עד שיגדלו וכדכתי' אבל הנך מתני' ותנויי לא מוקמי' להו בקבל השומא או הזבורית ומעתה ת"ס אני לא אדע מה שהשיג עליו בזה הש"ך ז"ל וע"ע בדרישה מה שהאריך בזה: וראיתי להרב"ח ז"ל בסי' ק"י שם שיצא לדון בדבר חדש דהא דאמרינן חזקה דלא פרע אינש גו זמניה איתמר בין בישראל בין בגוי ורמזתיו לעיל אות ה' סי' ל"ג ע"ש וכתב ע"ז דצ"ל דמת אח"ז המוגבל וכו' עכ"ל ואנכי לא ידעתי תנא אהיכא קאי דאי אסתמא דתלמודא דמוקי למתני' ותנויי כבר כתבתי מ"ש התוס' ובעניותי' ואי אמלתיה דר"א לא ידענא מאי היא דע"כ במלוה גוי וגוי לא ציית לדינא דנימא ליה דאפילו בתוך הזמן אינו גובה דבגוי לא אמרי' חזקה וכו' אלא משום דרבית אוכלת בהם נזקקין ול"ש לן בגוי בתו"ז ולאח"ז דודאי עביד דפרע כי היכי דלא ליטרידיה בזמניה וכדאמר אביי ורבא התם בשחייב מודה ר"ל בגוי ומ"ש עוד ה' ז"ל דבזה מתיישב דלאיזה צורך כתב רבי' בשקבל וכו' וכדמשמע מלשון הרמב"ם וכו' עכ"ל כבר כתיב' בעניותין טעם הרמב"ם ז"ל שלא הוצרך לומר כשקבל וטעם הטור ז"ל:

וראיתי לה' מוהראנ"ח ז"ל בח"א סי' צ"ד עמד וימודד אר'ש אם יש אופן מועיל לגבות מיתום קטן בלא הנך תלת יען נמנעו העם מלהלוות והשער סגרו והשיב דנאמנות סתם אינו מוציא מחשש צררי אבל אם מאמינו על חשש צררי אין עוד מקום לחוש אלא שהבע"הת כתב דנאמנות ל"מ דחיישי' לשובר וכו' עכ"ל הא אילו כתב בפי' נאמנות אפי' נגד שובר ליכא למיחש למידי עכ"ל ואתמהא שהראב"ד בהשגות שם בפ' י"ב דמלוה עלה בדעתו לומר כן בדעת הרי"ף אלא שחזר בו ממה שהק' בערכין אותם הקושיות ולא תי' כן ש"מ שאין שום נאמנות מועיל לקטנים עכ"ל וכתב המ"מ ז"ל שהוא מודה שאפי' יש בו כל תנאי שבעולם הוא אפשריי הביטול וחוששין לו עכ"ל ואיך ה' ז"ל העלים עין של מעלה מכל זה והונח התיקון הזה ואע"פ שאח"ך נרגש מהך דערכין דלא מוקמי' בהכי מ"מ דבר זה נפתח בגדולים שכתב המ"מ ז"ל דראיה זו איני מכיר כאשר הונף וכאשר הורם גם מ"ש שאם יעשה תנאי לגבות אפי' מיתומים קטנים וכו' גם זה נדחה במ"ש המ"מ ז"ל דאפשריי הביטול וחוששין לו גם מ"ש לכתוב בשטר שאם אחרי מותו לא יפרעו לו החוב יפרעו לו סך קנס וכו' דכ"הג הו"ל כרבית אוכלת בהן ונזקקין למען הציל אותם מהקנס עכ"ל ואתמהא דלא מוקמי' הכי מלתיה דר"א ובמלוה ישראל כפשטא דודאי כעין זה אכלה ומדקה אבל אין להק' כעין זו על ס' הר"ן שהביא מור"ם שם בסי' ק"י שאם ראו הב"ד שיש תועלת ליתומים כגון שויתר להם מן החוב ויגבה עכשו הרשו' ביד הב"ד להגבות עכ"ל דבשלמא מלתיה דר"א ליכא לאוקו' בהכי אבל מתני' ותנויי אמאי לא מוקמי' בהכי משום דכיון דמדעת הב"ד והמלוה עושים מהיכא תיתי להגבות זבורית או בינונית בודאי לא נתפשרו עד שהסכימו כיצד הם מגבים אותו ומתני' דשום היתומים כבר כתבו התו' דע"כ מיירי בדנחות ב"ד להגבות היינו לפום דינא ולאשמועינן דין היתום דאינו כהקדש אבל לדעת ה' מוהראנ"ח קשיא: וראיתי להתוס' שם בערכין אהא דאמרינן טעמא דאין נפרעין משום שובר כתבו התוס' דכ"ב ע"ב בד"ה אמר רבא דנ"מ בינייהו במוסר שטרותיו ואמ"ל שאין לו עוד שום שטרות דלרבא גובה וכו' עכ"ל ולפ"ד מוהראנ"ח ז"ל איכא בינייהו נאמנות בשטר דלמ"ד משום צררי הא אפקיה מתפסי צררי ולמ"ד משום שובר אכתי' חיישי' וכמ"ש הוא ז"ל אלא דלפי מ"ש המ"מ ז"ל שלא היו מורגלים לכתוב נאמנות בשטרותיהם וכדכתי' להכי נקטו התוס' נפקותא אחריתי ועכ"פ דינו של הרב ז"ל שאם קבעו קנס דנזקקין וכו' חי וקיים ונלמד מק"ו מדינו של הר"ן ז"ל דהתם דליכא רווחא מעלמא נזקקין הכא דאיכא פסידא מדידהו לא כ"ש אלא דעל רב אסי דאמר מלתיה ברבית אוכלת לא מצי לאוקומי בכה"ג ומלוה ישראל בפשיטות משום דאין משמעות אוכלת אלא בדקיימא להוסיף ומהלך אבל עדיין קשה דלא אמר למלתיה בכ"הג ולא בגוי וקבל ולא קבל:

ואתה דע לך דע"מ שפקפקתי בדברי ה' מהראנ"ח ז"ל שכתב לעשות תנאי לגבות אפי' מיתומי' קטני' וכו' מדברי המ"מ כמדובר הן היום האיר ל עבר פנינו שיטת הרמ"ה ז"ל לבתרא ומצאתי לו בפרק ג"פ סס"י קל"ג שכתב וז"ל ולא משכחת נאמנות דמהניא לאזדקוקי לנכסי יתמי אלא דהימנוהו בפירוש למגבי אפי' מיתומים קטנים וכו' דבכ"הג ודאי דליכא למיחש לשובר דמסהיד דבטלה מלוה להימנותיה דלהכי אהני לאזדקוקי ביה נכסי יתמי כי היכי דלא ניחוש לשובר דליתיה כלל וכל תנאי שבממון קיים עכ"ל ובודאי זה חבר טוב לס' ה' מוהראנ"ח ז"ל אלא דלהרמב"ם שכתב ואפי' יש בו כל תנאי שבעולם וכו' עכ"ל נראה דלא מהני וכטעם שכ' המ"מ ז"ל נמצאת אומר אנן בדידן דגרירנא בתריה דמרן ז"ל והוא ז"ל העתיק לשון רבינו ז"ל אפי' אם כתוב בו תנאי זה אכתי ל"מ גבו מיתומים קטנים שו"ר לה' המפורסם כמהר"י עייאש ז"ל בתשו' ח' ח"מ בס' בית יהודה שנשאל על מנהג ארג'יל שנהגו לגבות אפילו מיתו' קטנים ובתוך דבריו כתב וז"ל דזה שכתב הרמב"ם וכו' ואפילו היה כתוב בו כל תנאי שבעולם וכו' היינו בתנאי דעלמא כגון נאמנות שאין התנאי בגוף הפירעון לפי שכל התנאים הם אפשריי הביטול כמ"ש ה"המ ז"ל אבל אם היה התנאי בפירעון עצמו שיפרע אפי' מיתו' קטנים פשי' דמהני וכמ"ש מהראנ"ח ז"ל בתשו' סי' צ"ד עכ"ל ואני עני לא יכולתי להלום חילוק זה להיות מנמנעי אפשרות הביטול ואם בא לומר כדברי הרמ"ה ז"ל כדכתי' אינו מחמת חילוף הנושאים בתנאי רק דלהכי אהני מאי דכתב ליה לאזדקוקי מיתמי וכדכתי' שוב זכיתי ומצאתי לה' כנ"הג בסי' ק"י בהג"הט אות ח' שתמה על מוהראנ"ח ז"ל במה שנתעוררתי אנא זעירא גם במ"ש הראנ"ח לעשות קנס כמדו' ה' כנ"הג פקפק בזה לענין רבית ע"ש אות ט' עוד ראיתי לו שם באות יו"ד שכתב דמוהריב"ל סי' א' דף ו' דהק' בסוגיא דערכין כששאלו מאי בינייהו למה לא אמר מלוה לזמן א"ב וכו' עכ"ל ואני לא מצאתי כן בדברי מוהריב"ל ז"ל ובסי' צ"ג שם הביא סוגיית ערכין ומאי דאיתא עלה ולא הק' זה וכבר כתבתיו משם התוס' וכן מצאתי עוד להרמ"ה שם ובחי' הרמב"ן לר"פ השותפין שכ' כדעת התוס' ולפ"ז נעלמו דברי התוס' והרמב"ן ז"ל מה' מוהריב"ל ועיין הרב פרח מט"א ז"ל ח"ב שבכלל מאי דכתי' רוב דבריו ז"ל ת"ל:

וראיתי לה' מוהרשד"ם ז"ל בח"המ סי' קצ"ו שכתב אע"ג דבעלמא מרגלא בפומייהו דרבנן דמצי הנתבע לומר קי"ל כפ' אע"ג דרבים חולקים עליו וכו' מצורף לזה נלע"ד לחלק דבשלמא כשנתבע יכול לטעון טענה זו ויזכה בה שלא להוציא ממון לעולם ניח' אבל בטענת שמא כשיגדלו ימצא היתום טענה לבטל הצואה בהא ודאי דהוי חששא רחוקה אין לומר קי"ל כפ' וכו' עכ"ל וחזר ושנאה בסי' תנ"ה ע"ש ולענ"ד ק' ממ"ש רבינו בפי"ג מה' מלוה ופסקו הטוש"ע סי' ע"ג ס"ב דהכחשת זמן הפירעון רמי שבועה עלה ואפי' ש"ד ע"ש דהוי כטענת ממון ואע"פי שה"ה כתב שלא מצא דבר זה מבואר ע"ש ואנא זעירא נהירנא כד הוינא טליא דק' לענ"ד על ה' ז"ל דמשנה שלימה שנינו מעידין אנו באיש פ' שחייב לחבירו אלף זוז וכו' אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידו אלף זוז בין נותנם מכאן ועד ל"י ובין נותנם מכאן ועד יו"ד שנים וכו' אלמא שהעדים אם נמצאו זוממין חייבים לשלם דמי האומד והוי טענת ממון לגמרי ולעת עתה זכיתי ומצאתי להתייר הגדול מהרימ"ט ז"ל בח"המ סי' ק"ה שכת' זה עלץ לבי ויגל ת"ל:

גם מאותה שאמ' ברפ"ק דקידושין דף ז' המקדש בהנאת מלוה מקודשת ואוקי לה דהרווח לה זמנא ע"ש בפירש"י ז"ל אלמא דהרווחת הזמן הוייא ממון ומתקדשת ע"י האשה א"כ ודאי דטענת ממון היא גם הרב גד"ת שי"ד ח"א סי' ר' כתב ע"ד ה"המ על שלמדה מדקי"ל בהשואל דק"ב שוכר אומר לעשרה שנים ומשכיר אומר לה' שנים ופסקה מרן בש"ע סימן שי"ב ע"ש ויש להשיב ואין כאן מקומו:

הדרן עלך דברי מוהרשד"ם ז"ל לכאורה קשים לשמוע דכבר נתבאר מכמה דוכתי דהרווחת זמן הויא טענת ממון ואפשר דלא אמר ה' כן אלא שעיקר הטענה מכח ספק וחשש שמא ימצאו שובר או ראיה וכיון שחששא רחוקה וקרוב לודאי שלא ימצאו וסופן לפרוע לא אמרי' קי"ל ועיין בתשו' מוהרח"ש ח"א סי' ל"ב ומ' ובתשו' ה' מגן גבורים סי' כ"ו:

תוכן העניינים

ספר משכנות הרועים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה