אור ברסלב

ספר משכנות הרועים· רבי עוזיאל אלחאייק

חי"ת

זי"ן

אות א

חזקה קי"ל כמ"ד חזקה לא פרע גו זמניה כמ"ש בטוש"ע סי' ע"ח ע"ש מעשה בא לידי בא' שקבע זמן לפירעון חובו בחג המצות ומת בתחלת חדש ניסן והוציא המלוה כת"י דמיתנא וכתב ע"ג שפרע לו מקצת החוב קודם זמנו ונסתפקתי כיון דאזדא לה הך חזקה דהא פרעיה גו זמניה א"כ חייב המלוה לישבע והארכתי בזה במ"א וכעת ראיתי לה' כנה"ג שכתב משם רבו ז"ל שאפשר שכדי שירחיב לו זמן יותר בשאר הפירעון ע"ש:

אות ב

חזקה נשאלתי על דין עסק מעבר א' כעין מבוי שאינו מפולש ומקורה ובדרך מעבר הלזה לימין הנכנס מדריגות בנויות לעלות משם לעלייה של ראובן ובצד המדריגות הלזו קרן זוית בין ב' כותלי העלייה ובצד כותל א' מהם פתח לחצר אחרת של שמעון ובכותל מכוון כנגד פתח מעבר הלז פתח פתוח לב' חצירות זו לפנים מזו של לוי ובאותו קרן זוית משליכין שם הזבל של כל בתי העליות והחצירות ההם מימי עולם משנים קדמוניות. והנה בע'תה עמדו הבאים מכח בעלי העלייה והחצר אשר בצד העלייה הנז' לערער על הבאים מכח בעלי החצירות ההם באמור אליהם שהכותלים אשר סביבות מקום האשפה נתקלקלו הרבה מכח האשפה וקרקעית האשפה שלנו היא ומאין תבא להטיל הזבל בקרקע שלי ולגרום לי נזק הניכר ח'וש לעין ובעלי החצירות השב ישיבו אין אתנו יודע עד מה מקום הניחו לי אבותי להשליך שם זבל חצרותי ובעקבותיהם אני מחזיק עמד השואל ושאל דבר מי יקום משניהם עפ"י התורה יורה המורה לצדקה ויבא שכמ"ה:

זאת אשיב בריש כל מרא'ין אציגה נא עמך הא דגרסי' בפ' חזקת דכ"ט ההוא דאמ"ל לחבריה מאי בעית בהאי ביתא א"ל מינך זבנתיה ואכלתי שני חזקה א"ל אנא בשכוני גואי הואי א"ל ר"ן זיל בדור וכו' ע"כ ואבות העולם נחלקו בפי' שמועה זו הרמב"ם והתוס' גרסי' ביתא פי' דבית זו חיצונה המחזיק בה ולפנים ממנה בית של המערער והוא דר בה ועייל ונפיק דרך החיצונה ליכנס לפנימית וכיון שהמחזיק לא נשתמש אלא בחיצונה לבדו לכך לא חייש למחות בו שאין לך המחאה גדולה מזו וכן מצאתי להרב הערוך בערך שכן דגריס כגי' רשב"ם ז"ל וכפי' והרמב"ן בחי' לשם הק' דאין הדין נותן שלא יפסיד חזקתו (שיפסיד חזקתו) בשביל כך הגע עצמך שמכר החיצונה ושייר דרך לעצמו כל זמן שאינו מביא ראיה שקנאה אינה מועלת לו החזקה ועוד דבנוסחאות גרסי בהאי ארעא ע"ש גם כי במקובצת הביא משם הרשב"א דפי' רשב"ם אינו מחוור בעיניו מה"ט וכ"כ הנמק"י בשם המפרשי' והרי"ף גריס בהאי ארעא ופי' שהיה בארץ מרחקים ע"ש וכן היא גי' רבי' יהונתן והרשב"א והסכימו לפי' הרי"ף וכן כתב רבי' יונה ז"ל כמ"ש במקובצת לשם וכן היא גי' הרמב"ם ופי' במ"ש בפט"ו מה' טוען ונטען דין יו"ד ע"ש אמנם הרמ"ה בחי' שם סי' כ"ח גריס בהאי ביתא ומפרשה כפי' הרי"ף ע"ש וזה שלא כדברי הרמב"ן. איברא דק' לענ"ד לפי' הרי"ף וסיעתו מ"ש דבהאי עובדא קרי ליה לארץ מרחקים שכוני גואי ובעובדא דמייתי בתר הכי קרי ליה שוקי בראי. שו"ר להנמק"י שם שכתב דארץ תימן קרו לה שכוני גואי ע"ש וחדרי תימן וזה המערער טוען שהיה בארץ תימן ובאידך עובדא טוען שהיה בארץ צפון שקרויה שוכני בראי ע"ש והרא"ש הק' לפירוש הרי"ף ז"ל דאדם יכול למכור על ידי שליח וכמ"ש ב"ה שם והרמ"ה ורבינו יונה אוקמוה להאי עובדא דמייתי בשעת חירום וכד' רבי' יונה כמ"ש במקו' לשם ונלע"ד דהרא"ש שמיע ליה מדברי הרי"ף דלא מוקי האי עובדא בשעת חירום משום דבאידך עובדא דשוקי בראי כתב הרי"ף ואוקמה רבי' האיי גאון בשעת חירום וכו' ומסתברא כוותיה עכ"ל ואילו גבי האי עובדא שתיק הרי"ף ולא אמר ולא מידי אמטו להכי ק"ל להרא"ש שפיר וה"ה כתב שם שהוא ע"ד שנתבאר בפי"א ושם הביא הך עובדא דשוקי בראי דמיירי בשעת מלחמה ע"ש ונראה דרשב"ם ומאן דעמיה לא ניחא להו בפי' הרי"ף וסיעת מרחמוהי משום מטבע הלשון דקרי לארץ מרחקים שוכני גואי וכדדייקנא ולא ניחא להו לאוקומי דמיירי בשעת חירום אבל באידך עובדא הוכרח רשב"ם לאוקו' כשאין השיירות מצויות א"נ בשעת חירום ע"ש ולענין דינא נראה דודאי רשב"ם ומאן דעמיה מודו לדינו של הרי"ף דאי הוה בשעת חירום דעל המחזיק להביא ראיה אלא דלא ניחא להו לאוקו' בהכי מיהו הרי"ף והנלוים עמו מדברי הרמב"ן והרשב"א דכתבו דלא מחוור לדינא נראה דס"ל דאפי' אם היה המערער משתמש עמו בחצר אהנייא ליה חזקתיה וכ"כ להדייא הנמק"י וז"ל אע"ג דלענין פירוש סוגיין מחוור שפי' כמו שפי' רשב"ם דאילו לפי' המפרשי' וכו' מ"מ לענין דינא נראה שיש לחוש להני אשלי רברבי ומי יכניס ראשו בין ההרים הגדולים האלה לעשות מעשה שלא כדבריהם עכ"ל. ואני עני לא ידעתי דמה ראה לחוש לס' הגדולים ולהעמידה ביד המחזיק דהשתא אדרבא ניחוש לס' רשב"ם והתוס' והרא"ש ולהעמידה בחזקת מרה קמא. שוב מצאתי להכנה"ג סי' ק"ס אות י"ד משם ה' מוהר"ש ז"ל דבפלוגתא דרבוותא לא אמרי' בחזקת בעליה הא' עומדת אלא בחזקת המחזיק בה השתא וידו. על העליונה ע"ש ומכאן ראיה לדברי מוהר"ש יפה ומדבריהם למדנו דהרי"ף ודעמיה פליגי אמלתי' דרשב"ם והטור סי' ק"ם ס"יז פסק להך עובדא דשכוני גואי כפירשב"ם ואביו הרא"ש ז"ל ובסי' קמ"ו סי"ח פסק לדברי הרמב"ם ושכ"כ הרי"ף וכי היכי דלא תק"ל מה שהק' עליו הרא"ש אמטו להכי מסיים בה ודוקא בשעת חירום ע"ש והיינו מאי דכתי' דהנך רבוותא ל"פ אסברת הרי"ף וסיעתו אלא דאוקימו לה בשעת חירום. אמור מעתה לדידן דגרירי בתריה דמרן בש"ע ומר"ן השמיט לפי' רשב"ם ש"מ דס"ל להלכה כדעת הרמב"ן והרשב"א והנמק"י דלא ס"ל כד' רשב"ם ודעמיה ואעפ"י שמורם סי' ק"ס סי"ג העתיק דברי הטור אנן בדידן בתריה דמרן גרירי ולא כמורם היכא דפליג אס' מרן א"כ זכה בעל החצרות במקום שמשליכין שם הזבלים אעפ"י שהבעלים ג"כ משתמשים עמהם לדעת מרן בש"ע איברא דאיכא למי' דע"כ לא אמרי הני רבוותא דעלתה לו חזקה להמחזיק בשכוני בתי החיצונה אלא התם משום דעביד אינש דמזבין בתי בראי ומשייר דרך לעצמו להכנס לבתי גואי אבל בנ"ד שקרקע מקום האשפה הוא ידוע לבעלי העלייה והחצר הסמוכה לה וזה בא להחזיק משום שהיה משליך עמהם זבלו נראה דלא עלתה לו חזקה אימור עד השתא לא הוו קפדי וכל אימת דבעו למקפד מצו קפדי ואהא דתנן בפ' חזקת דנ"ז ואלו דברים שאין להם חזקה וכו' הנותן זבלו בחצר אינה חזקה ובגמ' הק' רישא לסיפא ואוקמה ר"נ בתר דהדר ביה משינוייא קמא דמתני' ברחבה של אחורי הבתים עסיקינן דבהעמדה כדי לא קפדי ואמחיצה קפדי ע"כ מהכא מש' דברחבה של אחורי הבתים לכ"ע אעפ"י שהחזיק ליתן שם זבלו לא הויא חוקה ואע"ג דבתר הכי אוקמוה ר"פ ורבינא בחצר השותפין ולא ברחבה לא למימר דפליגי בדינא למאי דאוקמוה ר"נ ברחבה אלא בשנויא דמתני' דקתני בחצר משמע להו דניחא להו לאוקומה בחצר ממש ולא ברחבה מיהו לענין דינא ב"ע ל"פ והרי"ף הביא האוקמתא הלזו ואחריו נמשך הרא"ש ז"ל שם ועיין מה שהארכתי בענין זה לעיל מדין חצר השותפים בס"ד ולמאי דאוקמה ר"נ ברחבה של חצר ה"נ דרך רחבה דשותפי היא אלא דלר"נ דס"ל דהעמדה כדי קפדי שותפי סבר דברחבה מיהא לא קפדי ולר"פ דס"ל דבחצר כמי איכא דלא קפדי ומצי שותף למימר להכי לא מחינא בך משום דאנא מהנך דלא קפדי אלא משום דאיכא דקפדי אמטו להכי גבי איסור דנדרי' אזלי' לחומר' אימור האי גברא דמודר הנאה מהנך דקפדי אבל ברחבה ודאי ב"ע לא קפדי וכ"ש לרבינא דאמר אפי' בחצר כ"ע אהעמדה כדי לא קפדי ומתני' ר"א היא דאמר ויתור אסור במודר הנאה ק"ו לרחבה דלא קפדי מיהו ברחבה של חצר ואינש מעלמא החזיק מחד מהנך דתנינן אין להם חזקה איכא למימר דוקא שותפי דלא קפדי אהדדי אבל לשאר אינשי אית להו חזקה דמאי דעתייהו דשתקי להו ולא מחו בהו אלא מכורה או נתונה לו וכ"ש כשהחזיק בחצר של אחרים דודאי אם טען קנויה או נתונה לו אהנייא ליה חזקתיה דכשאינו שותף לכ"ע קפדי ומתני' ברחבה של חצר השותפין דאע"ג דבחצר קפדי ברחבה לא קפדי או כלך לדרך דלפום מאי דרמי תלמודא רישא אסיפא וסד"א דבאיש דעלמא המחזיק בחצר חבירו כמ"ש רשב"ם ואוקמה ר"נ בחצר השותפים וכי אותבוה מהך דנדרים ואוקמה ברחבה של חצר ר"ל דלעולם כדס"ד מעיקרא דבאינש דעלמא המחזיק בשל חבירו אלא דברחבה לא קפדי אפילו באינש דעלמא אהעמדה כדי ובחי' הרמ"ה סי' רמ"ט מצאתי כתוב דמיירי ברחבה של חצר השותפין וכתוב שם דברחבה כ"ע ל"פ כ"ש לר"פ ולרבינא וכדכתי' בעניו' והרמב"ם פ"ה מה' שכנים דין ד' פסק דבחצר השותפים אע"ג דאין להם חזקה זה על זה בדברים הללו אבל אם העמיד מחיצה ה"ז חזקה אבל המחזיק בחצר חבירו אעפ"י שעשה מחיצה אין לו חזקה ור"ל אלא עד שיחזיק ג"ש כמו שביאר בפי"ב מה' טוען ונטען דין י"ד ע"ש וזהו שיטת רבו הר"י אבן מיגאס כמ"ש במקו' וכמ"ש ה"ה שם ע"ע וע"ש בהשגות מ"ש משם הירושלמי וכבר הארכתי לעיל בס"ד והטור סוף סי' ק"ס כתב דברחבה של שותפים לא קפדי אבל ברחבה דאינש דעלמא הויא חזקה אפי' בתשמיש בעלמא בלא מחיצה וכתב מרן הב"י דזו היא שיטת הרא"ש וגריס בהרי"ף גירסא אחרת דאייתי לשיטה דר"פ ורבינא ולא דר"נ וכבר עמדתי ע"ז שם בס"ד ומרן בש"ע סוף סי' ק"ס העתיק דברי רבינו דפי"ב מה' טוען והשמיט מה שכ' רבינו בפ"ה מה' שכנים וכבר האריך הסמ"ע ועיין לה' כנה"ג בס' דינא דחיי עשין דק"א ע"ב מה שהאריך בזה ואין כאן מקומו והרב"ח הק' לדעת רשב"ם דס"ל היכא שבעל בית הפנימי משתמש עם בעל החצר החיצונה לא עלתה חזקה לבעל החצר החיצונה אע"ג דקא דייר בכולא חצר ואין לבעל הפנימית אלא יציאה וביאה כ"ש הכא דכל החצר לבעליה אלא שזה הניח זבלו במקום א' מהחצר וא"כ איך עלתה לו חזקה והתי' לזה לענ"ד פשוט הוא דגבי הך דשכוני גואי מיירי בדידיע ואית ליה סהדי דהני שכוני גואי ובראי דידיה דמערער הוו וכדאוק' הרי"ף והרמ"ה ורבי' יונה והרשב"א ז"ל וכיון דכ"ע ידעי דהנך שבוני דידיה נינהו ומסתייה במאי דקא משתמש בהדיה דהך מחזיק ולא חש למחות במחזיק אבל במחזיק במקום מסויים ברחבתו של חבירו וכ"ש בחצרו של חבירו ואיהו לא קא משתמש בהדיה בהך דוכתא דקא משתמש בה אינש דעלמא. ואי לית ליה זכותא בגווה דהך חצר איבעי ליה למרה דחצר למחויי ביה דלא לימא ליה מינך זבינתיה לההוא דוכתא ואכלתי שני חזקה דעל מי סמך שלא למחות כיון דהלה קא משתמש איהו לחודיה להכי אמרי' שפיר קא טעין דזבנה או יהביה ההוא דוכתא לחבריה ומעתה נובין ונדון דכי נמי דאמרי' דעלתה לו חזקה איכא למימר דוקא כשהמחזיק איהו לחודיה הוא דקא משתמש בההיא רחבה אבל אם בעל הרחבה ג"כ משתמש כהדיה מי אמרי' דהיינו נמי פלוגתא דרשב"ם ומאן דעמיה והרי"ף ואחוזת מרעהו דלדעת רשב"ם לא עלתה לו חזקה דמצי אמר כיון דקא משתמש בהדיה לא חש למחות במחזיק ולדעת הרי"ף עלתה לו חזקה איברא לפום מאי דכתי' בעניו' לומר דבנ"ד אפי' הרי"ף מודה דלא עלתה לו חזקה דשאני הך דשכוני דעביד דמזבין שכוני כראי ומשייר דרך לשכוני גואי משא"כ במקום שהוא של א' ומשתמש בו אעפ"י שעוד האיש הלזה משתמש אימור בכה"ג לכ"ע לא קפדי אינשי וכ"ש שהיא רחבה שאחורי החצר מקום מופנה לא קפדי אינשי אמטו להכי לא עלתה לו חזקה:

ואחר כתבי זה ראיתי להרב"ח בתשו' סי' ז' שנשאל במי שהיה משתמש בחצר חצירו בבאר ובית המוצע והחזיק בזה ומת וערער בעל החצר על בניו הבאים מחמת ירושה והשיב דלא עלתה להם חזקה מהך דשכוני גואי והדר ק"ל מהך דאין להם חזקה ותי' כדכתי' ועוד תי' במ"ש בס' ב"ח וזו הלכה העלה דאין לנו לומר אלא שמאהבת השכנים ז"לז אינם מקפידים זע"ז וכשמקפידים (לא) עלתה לו חזקה למחזיק עש"ב והנה כל בנין יסוד זה נראה דבנוי על יסוד פי' רשב"ם והוא ז"ל הביא דברי הרמב"ן והנמק"י וחברם יחד גם אשו'ר. לה' אבי התעודה ה' מוהרימ"ט בח"מ סי' כ"ט שכתב דע"כ ל"פ הרמב"ן אלא התם שאדם עשוי למכור בית החיצון ומשייר דרך לעצמו אבל כל שמשתמש עמו לא עלתה לו חזקה וע"ע שם מ"ש בזה וקרובים הדברים למאי דכתי' בעניו' וכן בקדש חזיתי לה' מוהרח"ש ח"א סי' ל' שכ"כ בפשי' שאפי' לדעת הרמב"ן והנמק"י דשאר תשמישים שכל אדם שמניח חבירו להשתמש עמו ברשותו לא הויא חזקה וכו' עכ"ל וכתב ה' המגיה שם מצאתי לו חבר ה"ה מוהר"ם אלשיך סי' צ"ד עכ"ל וכעת תשו' הרמ"א אינם אצלי לראות שורש דבריו ונאמן בעדותו וכן מצאתי לה' בית דוד בח"מ סי' מ"ה מהס' שהביא תשו' מוהר"ם אלשיך הלזו וצרפה לס' ה' מוהרימ"ט וכך עלתה הסכמתו אמנם ה' עדות ביעקב סי' ז' דקל"ה ס"ז ע"ב הביא תשו' מהרמ"א הלזו והרבה להשיב ע"ד ע"ש ולא זכר שר שה' תורת חיים והרב מוהרימ"ט דישרן סמכן עלייהו ומגדולי האחרונים ה' בית דוד מסיק שמעתתא אליבא דהלכתא כוותייהו כמדובר וע"ע לה' תורת חסד סי' קפ"ח דמצדד צדי צדדין לקרב ולרחק סברא. זו ובסו"ד נטה לומר דגם לרשב"ם עלתה להם חזקה וע"ע לה' ז"ל סי' קפ"ב וה' שאגת אריה סי' י"ג דף ר"א ע"ש ומסיים דלא עלתה לו חזקה ע"ש. שו"ר לה' דבר משה ח"ב סי' ל"א דל"ז שהביא דברי ה' עדות ביעקב ודברי רבו הרב תורת חסד הניתנים למעלה והרבה להשיב ע"ד ובהסכמ'ה עלה משה דלא עלתה לו חזקה ע"ש ומצאתי לה' תורת חיים בסי' מ"א שכתב שכן עשה מעשה כשבא לידו והסכים עמו ה' מוהר"א בן חסון ובצפייתינ'ו צפי'נו לה' נחפה בכסף בח"מ סי' ב' שהאריך בזה ואסף איש טהור כל דעות רבני האחרונים וכתב שה' מהר"י זאבי עשה כן מעשה ע"ש וכיון דלרובא דבתראי איכא מ"ד דלפ"ג הרי"ף ורשב"ם לענין דינא והרי"ף מודה לדינא דרשב"ם ולמ"ד פליגי רובא דמינכר דאיתיה קמן ס"ל דבמשתמשים בהשואה א' לא מהנייא ליה חזקה ואיכא מ"ד דבפלוגתא דרבוותא אוקמיה ארעא בחזקת מרה קמא מכל ה"מ שמעי' דלא עלתה חזקה למוריש בעל החצירות וכיון דכן הוא לא אמרי' בכה"ג הבא מחמת ירושה א"ץ טענה דבנ"ד א"נ טעין מכרתו לי לא מהימן עד דמחזי שטרא איברא דאכתי פש גבן לברורי דע"כ ל"פ הנך רבוותא אלא בדידיע דהך שכוני גואי ובראי דהמערער הוו כדאוק' רברבתא וכדכתי' לעיל אבל בנ"ד מאן לימא לן דהך דוכתא קרן זוית שמשליכים בו זבלים דבעל העלייה והחצר הוא דילמא דיד מורישם שוה בו ומאן דאתא לאפוקי מידייהו עליו להביא ראייה שוב מצאתי. לה' דבר משה ח"ב סי' כ"א שעמד בזה וכדכתי' בעניותינו:

אות ג

חזקה ראובן נשפכין מימי גגו לגג חצר של ראובן ויורדים לבור שבחצרו זה כמה שנים קדמוניות הן היום העולה על רוחו של ראובן לסתור את גגו ולבנות עלייה ע"ג גגו ובעל החצר מעכב עליו באמור אליו שכבר הוא הוחזק ואבותיו ליהנות ממימי גגו מאן חשיב לאורועי חזקתיה יורה המורה לצדקה דברי מי שומעין עפ"י התורה ויבא בכמ"ה:

זאת אשיב הלא בראשו' גרסי' בסוף חזקת דע"ו אמרינן אמר שמואל צנור המקלח מים לחצר חבירו ובא בעל הגג לסותמו בעל החצר מעכב עליו דא"ל דכי היכי דאת קנית לך חצר דידי למשדי ביה מייך לדידי נמי קני ליה למייא דאגרך ופירשב"ם ז"ל שע"מ כן נתרציתי לך ודמי למקו"ם שאני שעבדתי לך חצרי בשביל מימך ואם אתה חוזר בך אני אחזור עכ"ל וכתב הנמק"י שם וז"ל כתב הרא"ה שאם רצה בעל הגג לסתור או לעשות שם עלייה אין בעל החצר יכול לעכב עליו והיינו דלא קאמר קני לי אגרך למייא דלא קני אלא מיא דאיגרא כל זמן שהגג קים שאינו יכול לסתור צנורותיו ונראה שנוטה לזה דעת הראב"ד עכ"ל ולעיל מינה כתב וז"ל מ"ש בפנים מ"ש הרא"ה ז"ל גמגם עליו דר"י אמ"ש כי היכי קאמר וא"כ משמע כי היכי דבעל החצר אם בא לעוקרו לפניו אינו יכול לעוקרו כך הדין נותן דאם בא בעל הגג לסתור אינו יכול לסתור ודעת הריטב"א נראה כן וא"ל דלא נקט איגרא למיא משום דהא בהא תלייא דאל"כ הוי חזקה שאין עמה טענה אלא דעל סתימת המים שייך הכי עכ"ל נמצאת למד דהא דנ"ד באשלי רברבי תליא דהרא"ה והר"ן סברי מרנן דאין בעל החצר יכול לעכב על בעל הגג לסתור או לבנות עלייה ולהחזיר מי גגו לחצירו והריטב"א והנמק"י ס"ל דיכול לעכב עליו וראיתי למרן בב"י סי' קנ"ג סי"ז שהביא ב' דעות ולא גילה רז זה להיכן דעתו נוטה וזו היא שקשה לענ"ד על הסמ"ע שם סקט"ז שעמ"ש מרן בש"ע כן החזיק בעל החצר וכו' כתב וז"ל היינו בעוד הגג קיים אבל אם רצה לשנות מגג לעלייה אין בעל החצר יכול לעכב עליו כ"כ הנמק"י בשם הרא"ה והר"ן ולאפוקי מהריטב"א דחולק ע"ז עכ"ל דמהיכא פשי' ליה בדעת מרן שדעתו לפסוק כהרא"ה והר"ן ומשמע לאפוקי מהריטב"א וכו' והרי גם הנמק' כתב שלבו מגמגם בדברי הרא"ה ז"ל ומ"ש עיין בד"מ לא מצאתי בד"מ רמז מזה גם אשו'ר לה' מוהריב"ל ח"א סי' פ"ד שכ' וז"ל וכבר ידענו סברת הרא"ה והר"ן לסתור הגג או לבנות עלייה וכו' כלהו ס"ל דיכול להגביה הגג ולהחזיר המים לחצרו וכו' עכ"ל נראה שדעתו ז"ל דלא חשבינן להרב נ"י כחולק ע"ד הרא"ה והר"ן כיון שלא חלק בפי' אלא שתלה הדבר בגמגום הלב ולהצטרף עם הריטב"א לומר קי"ל כוותייהו דבתרי רבוותא מודה ה' מוהריק"ו דמצי למימר קי"ל כמו שמבואר בשרשיו וע"ז דקדק ה' מוהריב"ל וכתב דלא מצינו חולק בפירוש וכו' ובזה מסולק ספקו של הכנה"ג שם אות כ"ב בהגהב"י ע"ש ומי כמוהו מורה צדק ותבט עיני לה' משאת משה חח"מ סי' ס"א שכתב וז"ל ולא מיבעייא לדעת הריטב"א וכו' וכמו שנראין הדברים שכ"ד הנמק"י למתבונן בדבריו שכתב שלבו מגמגם ע"ד הרא"ה וכו' עכ"ל נראה דאישתמוטי הוא דאישתמיט מיניה תשו' ה' מוהריב"ל הלזו ואי פליג עליה הו"ל לאתויי. גם דברי הסמ"ע לא שלטה בהם מאורות עיניו של אותו צדיק:

אמור מעתה דעת הרא"ה והר"ן פשוטה לפניה דהרשות נתונה ביד בעל הגג לסתור אותו הגג או לבנות עלייה ע"ג והריטב"א חולק עליהם ובדעת הנמק"י חלוקים בעיסתן דה' מוהריב"ל והסמ"ע פשי' להו דאינו חולק ע"ד הרא"ה והר"ן והכנה"ג מספק"ל והרב משאת משה פשיטא ליה דהולך ואור כס' הריטב"א כמדובר וכיון דכן הוא נקיטינן כהרא"ה והר"ן וה' מוהריב"ל והסמ"ע ועוד בה דרבוותא בתראי איפליגו בהמזיק והניזק הי מנייהו נקרא מוחזק לומר קי"ל כמו שהאריך בזה הכנה"ג שם אות א"ך בהג"הט ודעת הריב"ש ומוהריב"ל שם דכל שהמזיק בשלו ולא ברשות הניזק המזיק הוא נקרא מוחזק עש"ב וכבר הארכתי בזה במע' אות מ"ם מדיני המודעה בס"ד. ועוד נלע"ד דבנ"ד שאין היזק לאלתר אלא כשירדו גשמים יגיע לו הנזק א"ל דהמזיק הוא המוחזק ומה גם נלע"ד שזה הענין אינו נקרא נזק אלא מניעת הריוח שהיה מרויח אותם מי גשמים כל כה"ג אינו בסוג מזיק וניזק כנלע"ד הקצרה:

איברא דאכתי נשאר לנו לברר דמדברי הרא"ה והר"ן ז"ל משמע שאעפ"י שהוא עודנו חי בריא עדיף יכול לסותרו או לבנות עליו עלייה ואילו גבי המחזיק בכותל חבירו לנעיצת הקורות דפסק הרשב"א דאם נפל הכותל אזדא ליה חזקתיה כמ"ש בסי' התקל"א ובח"ג סי' קפ"ה הובאה באורך ופסקה מרן בש"ע סי' קנ"ג ס"ך ע"ש ונראה דוקא בנפל מאליו אבל אין בעל הכותל יכול לסתור אותו כיון שנשתעבד לו לנעוץ בו קורותיו כמדור האלמנה דמניה גמיר הרשב"א ע"ש והדברים ק"ו ומה התם שאין לו שום צד דדמי למקח וממכר אלא שכך החזיק בשל אחרים לא מצי לסתור הכא בחצר חבירו שהיא נמי קנויה לבעל הגג למשדי בה מיא לא כ"ש דהסברא נותנת דאם הוא מדין חזקה דאין יכול לסתור והנראה פשוט דשניא דחזקת נעיצת קורותיו לאלתר הוא מזיקו וקא עקר לקורותיו בהא ודאי כיון שהחזיק באותו כותל ונשתעבד לו לא כל הימנו לבטל חזקתו ושעבודו ולהזיקו לאלתר אבל הכא דשעבוד גג של חבירו לזכות במי גשמים של גגו ולא קעביד היזק לאלתר דלא קא מחסריה ולא מידי אלא דמימנע ליה מליהנות במי גגו שפיר מצי לסתור או לבנות עלייה ע"ג כנלע"ד:

ועלה מן האר"ש בנ"ד כל אפניא שוין דבעל הגג כמצבייה עביד ולית אינש דימחא בידיה וכמו שנתבאר. וכעת מצאתי בשיט' הרמ"ה שם בסי' רס"א שכתב וז"ל קני לי איגרך למשדי מיא דידך לתרביצאי עכ"ל יורה יורה דבדעת הריטב"א ס"ל כי היכי קאמר כמו שגמגם הנ"י ואולם עוד זאת איכא למסבר פנים לזכות בעל החצר למחות ביד בעל הגג ולא זו בלבד לסותרו או לבנות עלייה ע"ג אלא אפי' אם נפל מאליו אכתי זכותא דבעל החצר לא פקע משעבוד גגו של חבירו דע"כ לא אמרי הנך רבוותא אלא כשהוא המחזיק אבל אם בעל החצר בא מחמת ירושה טענינן ליה דאבותיו קנו בכסף ומחיר גג של חבירו ליהנות ממימיו וקי"ל דהבא מחמת ירושה א"צ טענה ותסגי ליה במה שהחזיק מורישו כמ"ש בטוש"ע סי' קמ"ו ס"י ע"ש ובנ"ד אם היה מורישו של בעל החצר אחר שהחזיק ג"ש וטען שהגג מכור לו ואיתרכס ליה שטרא מהימן בשבועה דהו"ל חזקה וטענה וכיוצא בזה כ' הריב"ש בתשו' סי' אר"י גבי נעיצת קורות דאם טען מכר לו חלק בכותל לנעוץ בו קורותיו כיון שהחזיק בנעיצת הקורות מהימן בשבועה ע"ש דון מינה ואוקי באתרה כל לגבי יורש אנן טענינן ליה הכי ואיהו גופיה א"צ טענה כמדובר וכן מצאתי לה' מוהריט"ץ ז"ל בתשו' סוף סי' רפ"ט ובעיקר דינו של הבא מחמת ירושה לכאורה איכא למשדי ביה נרגא בנ"ד ממ"ש הרא"ש בתשו' ריש כלל צ"ט דמ"ש הבא מחמת ירושה א"צ טענה פי' א"צ שיטעון טענה ברורה שיודיע בבירור שאביו לקחה ממנו כגון גבי דידי זבנה ממך דאין אדם יודע האיך הקרקעות של אביו באו לידו רק אביו א"ל שקרקע זו קנאה ממך אעפ"י שאין טענה זו ברורה כאילו אביו היה טוען זבינתה ממך וכו' עכ"ל הנה תשו' הלזו כבר עמדו עליה גדולי ישראל נו"ן ומהרש"ך בח"ב סי' רל"ב דחאה מהלכה ומוהרש"ח בתשו' סימן כ"ח ובפרישתו לטור סי' קמ"ו והכריחו כן מתשו' אחרת להרא"ש ז"ל וכן דקדקו מדברי הטור דלא ס"ל כהך תשו' ע"ש ועיין להרב כנה"ג שם בהג"הט אות כ"ה וכבר עמד בזה ה' פרח מטה אהרן ח"ב סי' קי"ג וע"ע לה' בית דוד ח"מ סוף סי' מ"ז ע"ש בזה וע"ע לה' פרח מטה אהרן סי' קי"ד דקי"ט ע"ג שגם הוא ז"ל הביא דברי ה' מוהרש"ח ועיין לה' מוהר"ש גאון סי' ט"ל ע"ש ואנן בדידן לעולם כך דנין ב"ד הצדק של כת הקודמין זיע"א ושהיו לפנינו ז"ל ואנן יתמי דיתמי בתרייהו גרירי דלעולם א"צ טענה ועיין לה' מוהרימ"ט ח"מ סי' ל"א מה שטרח ליישב דברי הרא"ש אהדדי דלפי הנראה פלג'ן בהדייהו ע"ש ולנ"ד לא נפ"ל מידי לפ"ז קם דינא דזכה היורש במה שהחזיק אביו שנות מספר והיורש ג"כ כמה שנים הן אמת שהלב מהסס בה דבשלמא כותל שצריך לו צורך גדול לנעוץ בו קורותיו לבנות לו איזה בית או חדר עביד אינש דטרח וזבין משום דמייתי ליה מניה הנאה טובא אמטו להכי טעני' ליורש דאבוה זבניה מניה אבל בשביל ליהנות ממימי גג א' יתר על כל גגות חצירו טרח וזבין כמו זר כחשב ומ"מ אין לנו להפקיע המחזיק בכח אומדן דעתינו וכי לפי שאנו מדמין נעשה מעשה וצריך להתיישב בדבר עד אשר נתוועד עם אחי וריעי שמורי'ם הם לבני ישראל וה' ינחנו בדרך אמת כיר"א:

אות ד

חזקה שאלה ראובן דר בעלייתא ובחדרי משכבו יש לו חלון פתוח לרה"ר גבוה וכעת עמד שמעון בעל החצר שכנגדו ובנה ע"ג חצרו עלייה ופתח חלון לרה"ר מכוון כנגד החלון של ראובן ועמד ומיחה בו ע"י ב"ד יצ"ו ושמעון טוען כי שורת הדין נוטה שאינו יכול לעכב עליו כי בשלו הוא עושה ומי זיכה לו לראות כל אויר רה"ר ואת"ל חשיב כזוכה מן ההפקר הרי יש לו חנות בכותל שיש בו החלון וצריך אני לעשות מחיצה כעין גג של כסריס להיות צל על החנות וממילא יוסר כח הראות בחלון שכנגדו וראובן הוא היה אומר כי מחיצה זו אינה בת קיימא וכשתפול צריך לעמוד בכל פעם בדינא ודייני עמד השואל ושאל דברי מי שומעין ועוד בה אי איכא פלוגתא דרבוותא מי הוא הנק' מוחזק המזיק או הניזק ואי בהאי מלת' פליגי רבנן היכי לדיינו דייני להאי דינא יורה המורה לצדקה ויבא שכמ"ה: זאת אשיב הלא בראשי הטור סי' קנ"ד ס"ח הביא דעת רבינו יונה ז"ל שהא' הבא לפתוח בעלייה אינו יכול לפתוח אלא עד חצי ביתו כדי שישאר השאר לשכנגדו אבל א"א הרא"ש כ' שאין א' יכול לעכב על חבירו ויאמר היום או למחר אפתח ותעכב עלי שרה"ר הפקר הוא והא' שפתח הוי כזוכה מן ההפקר עכ"ל וגדולי האחרונים אוקמו לפלוגתייהו בזוכה מרה"ר אי חשיב רה"ר הפקר לכוליה עלמ' וכל הקודם לזכות בו ה"ז זריז ונשכר וזו היא דעת הרא"ש ז"ל או דרה"ר חשוב כדבר שהוא בשותפות לכל אנשי המקום וזו היא דעת רבינו יונה והרשב"א בתשו' סי' אלף פ"ה וקל"ב והביאו מרן בב"י ריש סי' קנ"ה והעתיקו הסמ"ע סימן קנ"ד סקל"ח ס"ל דרה"ר הפקר וכל הקודם וזכה בו ה"ז זריז ונשכר ע"ש ומה שיראה להרשב"א תשו' אחרת והיא סותרת לתשו' זו והיא בח"ג סי' קכ"ה והביאו מרן בב"י סי' זי"ת ע"ש כבר עמד ע"ז הרב כנה"ג שם ובתשו' במ"ק ח"ב סי' קי"א והרב תורת חיים ח"א סי' ה' וה' מגן גבורים סי' ל"ה והרב ב"ד ח"מ סי' ע"ז ע"ח מהספר ע"ע ומה שפלפל בדבריו ה' דבר משה ח"מ סי' כ"ה ברוח מבינתו באורך ומרן בש"ע שם סי"ד הביא סברת הרא"ש והרשב"א באחרונה משמע דהכי ס"ל וכן מצאתי למרן בתשובה שבס' אבקת רוכל סי' ק"ז שנשאל בנדון דומה ממש לנ"ד ופסק דכופין את הב' לסתום שלא יזיק את חבירו הא' ע"ש ובה' בית דוד שם א"כ זכה ראובן בחזקת חלונו ואין לו רשות לשמעון לפתוח חלון כנגדו להזיקו בראיה ואע"ג דאיכא מאן דאמר דאין חבירו יכול לעכב עליו אלא היכא דאין בני רה"ר יכולים להסתכל באותו חלון כשהוא רוכב על גמל במקום שדרכם לרכוב על הגמלים או ע"ג סוסים אבל אם הרוכב ע"ג א' מאלו יכול להסתכל במקום דירת מקום החלון אינו יכול לעכב עליו דמצי א"ל כי היכי דבעית לאצטנועי מפני רה"ר הרוכסי' ה"נ ליבעי לך לאצטנועי ממני וזו היא דעת רשב"ם והרא"ש אבל הרמב"ן חלוק בדבר והטור שם ס"ז דעתו לפסוק כהרמב"ן כמ"ש מרן בב"י וכתב ה"ה כן משם הרשב"א ע"ש ושכ"ד רבינו ירוחם כמ"ש מרן בב"י שם ועיין לה' פרח מטה אהרן ח"א סי' צ"ו מ"ש בזה ואנו אין לנו אלא מה שפסק מרן שם ס"ג דכל שגבוהים יותר מד' אמות מצי לעכב ע"ש א"כ זכה ראובן בדינו לעכב עליו:

איברא במה שטוען שהוא רוצה לעשות מחיצה של נסרים כמין סכך ואז ממילא יעדר היזק ראיה וראובן מאן ימאן בזה כיון דאינה מחיצה של קיימא ועבידא דנפלה ומבעי ליה למיקם בדינא ודייני אמת אגיד שדבר זה נפתח בגדולים הא' אדם הרא"ש המעוז ברפ"ק דב"ב כתב וז"ל י"מ הא דכייפי אהדדי לבנות כותל של גויל וגזית והכל כמנהג המדינה ה"ד כשמעמידין הכותל על הקרקע של ב' ואין א' מהם רוצה לכנוס בתוך שלו ולבנות משלו דמצי כל חד למימר איני רוצה לוותר קרקע ולא לבנות אלא בנין בר קיימא אבל אם רוצה הא' לכנוס בתוך שלו ולבנות מחיצה בהוצא ודופנא כיון דמסלק היזק ראיה מחבירו דיו תדע שלא הוזכר חיוב בבנין אבנים ולבנים אלא במקום שמגיע הז"ר לב' וחיוב הבנין על ב' ועל יסוד ב' אבל במקום שמגיע לזה ולא לזה כגון גג הסמוך לחצר חבירו שבעל הגג לבדו חייב לבנות מעקה לא הוזכר שם בנין אבנים אלא עושה מעקה כמו שירצה בין אבנים בין הוצא ודופנא וכו' וי"מ שאפי' רוצה לבנות בתוך שלו ולגדור בהוצא ודופנא חבירו מעכב עליו לפי שאומר לו אינה מחיצה של קיימא ואצטריך לצעוק עליך תמיד כשתפול המחיצה לסלק מעלי הז"ר ונראה כפי' קמא שלא נתנו חכמים גבול וקצבה למי שיש לו לסלק היזקו מחבירו שיעשה דבר קיים לדורי דורות אלא מספיק מה שמסלק היזקו ממנו לפי שעה ואם אח"ך יזיקהו יש שופטים בארץ עכ"ל. והביאו הטור סימן קנ"ז סכ"א בקיצור וכתב מרן בב"י שכ"כ רבי' ירוחם בשם התוס' ומוכח בדבריו ז"ל דבכל גוונא דמטי הז"ר לחבריה ע"י המזיק דבכל דהו דמסלק ליה מהני ולכי תפול האיכא דייני בארעא ואהא דאמרי' התם גג הסמוך לחצר חבירו עושה לו מעקה דמינה מייתי ראיה הי"מ קמא שהביא הרא"ש דלא הוזכר שם בנין אבנים אלא יעשה כמו שירצה וכו' איכא למידק דלשון מעקה מוכיח שהוא מחיצה חזקה שיכול ליסמך עליו כמ"ש רבי' בפ"א מה' רוצח וכתב ה"ה שכל זה בספרי ע"ש ואני מצאתי דתרי רברבי אחריני פליגי נמי בהאי מלתא אמאי דאמרי' התם דף ו' שתי חצרות הסמוכות זו לזו שכתב הרמב"ן בחי' שם בסו"ד וז"ל ומיהו אם רצה ליכנס בתוך שלו ולבנות כדי שלא יסייע מלמטה בונה בתוך שלו גויל או גזית כדין עכ"ל אלמא סבר רב דאפי' במכניס בתוך שלו ובונה משלו צריך לעשות כמנהג המדינה גויל או גזית כדין וע"כ טעמו כדי שלא יצטרך להיות צועק עליו תמיד. אמנם הראב"ד הובא במקובצת לשם שכתב וז"ל שתי חצרות וכו' ואין לתחתון שתוף באותו בנין אין מן הדין לכופו לבנות אותם גויל אלא אפי' בהוצא רק שינצל מהז"ר ולא אמרי' גויל וגזית וכפיסין אלא מפני סמיכת תקרה שיוכלו לסמוך עליהם אבל להנצל מהז"ר אפילו בהוצא וכו' זהו כשהתחתון צריך לבנות אבל אם היתה גבוהה ד"א שאין התחתון צריך בנין והעליון בונה בתוך שלו ד"א אפי' בהוצא סגי כדפי' עכ"ל ור"ל שאם תפול ויזיקהו בראיה יש אלהים שופטים בארץ והרמ"ה. ז"ל בחי' לשם סי' ס"ד עמד ותלאה לפלוגתא זו בפלוגתא דאמוראי בהך דשתי חצרות דרב הונא דאמר תחתון בונה מכנגדו ועולה משום דמצי עליון למימר הריני בונה מכנגדי על שפת קרקע חצרי ועולה ואי נפיל הדר ובנינא ליה כמה זמנו ור"ח סבר כיון דמ"מ מחייב עליון למבני כותל לסלוקי הז"ר דידיה מתחתון ולא סגי להאי בלא יסוד למהוי כותל בריא אשתכח דאפי' חיובא דבנין התחתון נמי שייך גבי עליון דלא מפטר עליון עד דבני כותל בריא עכ"ל וע"כ ה"ט כדי שלא יצטרך למיקם בהדיה בדינא ודייני ולנ"ד נ"ל כיון דקי"ל כר"ח דתנא דבריי' מסייע ליה וכמו שפסק הרמ"ה ושאר רבוותא א"כ קם דינא דמצי מעכב הניזק על המזיק עד דעביד כותל בריא אמנם דעת הראב"ד והתוס' והרא"ש ורי"ו והגהו' ודעת מרן בב"י דגם ר"צ גאון ומרדכי והג"מר דמצי לסלוקי הז"ר אפי' בהוצא ולכשיפול האיכא דייני בארעא נמצאת אומר דהי"מ בתרא שכתב הרא"ש היא ג"כ דעת הרמ"ה והרא"ה שהביא הנמק"י. ודעת הרמב"ן דכתי' כת האומרים דמצי לעכב אמנם דעת הי"מ קמא והראב"ד והתוס' ורי"ו והגהו' ור"צ גאון כמ"ד דסגי ליה בהוצא ומשטחיות דברי מרן כ"כ נראה שדעתו לפסוק כן ממ"ש ע"ד הרא"ש במה שהכריע כי"א קמא כתב וז"ל וכ"כ רי"ו משם התוס' וכן נראה מתשו' ר"ץ גאון וכו' משמע שדעתו לפסוק כן ממה שצירף עוד לתשו' רצ"ג אע"ג דלא דמו להדדי וזה פשוט ומה"ט לא החליט מרן הדבר לומר שכ"ד רצ"ג אלא שכתב וכן נראה דעת רצ"ג אלא שראיתי למרן בב"י ס"ס ק"ס שכ' בדין ב' חצרות לדברי הרמב"ן וז"ל וכתב עוד ואם רצה העליון לכנוס בתוך שלו ולבנות בתוך שלו גויל וגזית כדין עכ"ל ולא הביא שום חולק ע"ז ומורם בסי' קנ"ז ס"ד הביא דעת הרא"ה והנ"י בשם י"א ודעת הרא"ש ודעמיה בשם יש חולקים ע"ש ולפי הכלל המסור בידינו דכשמביא מרן או מור"ם ב' דעות י"א וי"א נקטינן כי"א בתרא איברא דמסופקני היכא דכותב י"א וי"א נראה דהאי לישנא. מוכח דס"ל כדעת הי"א אלא דלא מצאתי לי חבר בזה במחברי. הכללים ולפי הנראה מדברי מרן בב"י כדעת הרא"ש תו לא אזלינן בתריה דמורם. איברא דבנ"ד נראה דע"כ ל"פ כל הני רבוותא אלא בהוצא ודופנא דמחיצה לאו בת קיימא היא כלל אבל אם עושה קרשים חזקים לסלק נזקו כ"ע ל"פ ומודו דמהנייא טפי וכן מצאתי להרב כנה"ג שם אות כ"ח בהג"ה משם הרא"ם ח"א סי' ח' וז"ל פשיטא דבשל קרשים עדיף מכפיסין ולבנים עכ"ל ותשו' הגאון אינם בנמצא כעת אצלי דאפשר דלא אמרה הרב ז"ל אלא בכותל העשוי מקרשים כמו שעושים עד עתה בערי טורקיא'ה אבל לעשות קרשים תלויים דשכיחי ועביד דנפיל ואינה מחיצה של קיימא חשיבא כהוצא ודופנא ובאנו למחלוקת אבות העולם וכדכתי' וע"ע לה' שם אות ל' מ"מ נראה דהכל לפי ראות עיני הדיין ע"פ מומחים ובקיאים בזה וע"ע לה' שם אות כ"ו וכעת מצאתי למרן בתשו' שבס' אבקת רוכל סי' תכ"א שנשאל במי שפתח חלון לגינתו של חבירו ומזיקו בראיה ואומר שעשה לו מחיצה של זכוכית וחבירו מעכב עליו באמור לו כי היא עשויה להשבר והשיב. מרן ז"ל שאם יעשו אותה באופן נאה שתהיה סתומה יפה אין לחוש שמא ברוב הימים ישברו דגם במחיצת אבנים ברוב הימים תפול וכו' שהרי במחיצת הקנים מספיק למנוע הז"ר כמ"ש הרמב"ם. בפ"ב ומחיצת קנים עשויה ליסתר בזמן מועט כמו מחי' זכוכית וכו' עכ"ל ואני תמיה איך לא זכר ש'ר פלוגתא די"מ. וי"מ דכ' הרא"ש די"מ חייש שמא תפול ויצטרך לצעוק תמיד כמדובר ומדברי הרמב"ם לעד"ן אין ראיה דהתם במקום שנהגו בהוצא דאמרי' בגמרא לאתויי הוצא ודופנא לסוברים שכך פי' השמועה אבל במקום שנהגו בגויל וגזית ודאי לא שמה מחיצה של קיימא ועוד דקי"ל ערוה בעששית אסור לקרות ק"ש כנגדה משום ולא יראה בך עדות דבר והא קא מתחזייא כדאמרי' בפ"ק דברכות ע"ש ואפשר כיון דנדון מרן אינו בחלון כנגד חלון אלא שהוא פתוח לגינתו של חבירו פשי' דע"י מחי' של זכוכית תו לא חזי לגינה ומשום שמא ישבר השתא מיהא הא קא עביד מחיצה עין רואה שדעת מרן כלהקת הנביאים האומרים כיון דבשלו הוא בונה תסגי ליה בהוצא וכדמשמע לן משטחיות דבריו ז"ל בב"י שם וע"ש והרשב"א בח"ג סי' קפ"ג על כותל שהיה רחב יותר מהשיעור ונפל וטוען השותף להחזירו כמות שהיה שאינו רוצה להתעצם עמו בדין בכל יום כשיפול הכותל והשיב שטענה זו אינה כלום שכל העושה כמנהג המקום און יכול להכריחו ביותר מכדי המנהג מחמת טענה זו ואפי' באתרא דנהיגי בהוצא ודופנא עכ"ל משמע היכא דעושה מנהג המקום אין חוששין לטענה זו אבל כשאינו עושה כמנהג המקום טענתו טענה וכדעת הרא"ה ודעמיה שאני התם דבכותל השותפים מיירי דכ"ע מודו דיעשה כמנהג המקום אבל כשכונס ובונה בתוך שלו בפלוגתא לא קא מיירי וראיתי לה' כרם שלמה בח"מ סימן ל"ב דאיתשיל כן למהרש"ך בפותח חלון המזיק לחבירו בראיה ורוצה למנוע הנזק ע"י מחיצת נסרים והביא לדברי הרא"ש הניתנים למעלה ודברי הטור ומרן בב"י ואח"ך כתב איך שיהיה התוס' והרא"ש והטור ורי"ו סברי מרנן דסגי במחיצה כל דהו לסלק היזקו ממנו לפי שעה ולדעת מרן בב"י גם ר"צ גאון והמרדכי סברי מרנן הכי והרב נמק"י פסק כפי' בתרא ולכן נראה לענין הלכה למעשה דפסקי' כתוספות והרא"ש וסיעתם דהוא רוב בנין ורוב מנין ועוד דהוא בשלו הוא בונה והוא נק' מוחזק ומצי למימר קי"ל כשנים נגד רבים וכ"ש השתא דרבים נינהו בשיטתו וכו' ונראה שזהו דעתו של המורה אשר הורה בימי מהרש"ך לפתוח חלונות ולסותמן בזכוכית והוא טעם לשבח ונכון עכ"ל ומורה הנז' איכא תנא דמסייע ליה מרן הקדוש בתשו' אשר הובאת לך וכתב עוד הגם דמהרש"ך חלק עליו מ"מ בנ"ד יודה דדוקא בסתימת זכוכית וכו' משא"כ מחיצת נסרים במסמרות יודה דמהני וכו' וזה ברור לעין כל. ועוד נראה לענ"ד דאפי' להסוברים דהניזק נקרא מוחזק וכו' משא"כ בנ"ד דלכ"ע נסתלק הנזק במחיצת נסרים ואין כאן אלא חששא להבא שמא יפול וא"א לעמוד בכל שעתא בדינא ודייני בודאי דעל כיוצא בזה כ"ע מודו בפה מלא דראובן יכול לפתוח חלונות ולעשות בפניהם מחי' כל דהו דהשתא מיהא אין כאן לא מזיק ולא ניזוק והלכתא כהתוס' והרא"ש וסיעתם דרבים נינהו ובפרט דראובן בשלו הוא בונה ואין כאן גירי דיליה ולא הז"ר כלל וזה נלע"ד ברור בתכלית הביאור וכו' ועוד נראה דהמנהג כן הוא לסלק הו"ר במחי' נסרים קבועים במסמרים וכו' הגם דלא פתח החלונות עדיין מ"מ מצי לפותחם ולעשות מחי' נסרים בפניהם וכו' הן אמת דעדיין יש לומר דוקא מחיצת נסרים דאית ליה יסוד מלמטה משא"כ מחי' קרשים דנ"ד דנראה דהיא תלויה באויר אפשר דגריעא אפי' מהוצא ודופנא מ"מ מאחר דיכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה מחי' אקרי כדאמרי' מרי' בפ' הישן ועינינו רואות דמחי' אלו הן עומדות ברוח שאינה מצויה ביבשה ומצויה בים דלכ"ע הויה מחיצה כדאיתא התם באופן דחוזר למ"ש דסגי ליה במחי' קרשים להסתלק מהז"ר כדכתי' וכו' עכ"ל ובסי' ל"ג הביא תשו' מוהר"ש גאון דס"ל דוקא בשכבר פתח החלון דהוי מוחזק בשלו משא"כ כשרוצה לפתוח מחדש דיכול לעכב עליו ע"ש וכדברי מוהרש"ך שם דקמ"ז וי' ע"ד פי' שכבר פתח חלונות ר"ל דשם הפצימין ואח"ך ערערו וכו' עכ"ל משמע דפתיחה לחוד מהניא דנקרא מוחזק ע"ש: גם אשו'ר להרב פרח מט"א ח"א סי' ע"ק שנשאל בזה והביא פלוגתא שהביא הרא"ש ועלה לומר דבנ"ד כ"ע מודו דאינו יכול לעכב על חבירו ושכ"כ ה' נתיבות משפט ובסו"ד כתב ובר מן דין ומן דין מעיקרא אין אנו צריכים לכל זה דלא נחלקו אלא כל שבא להזיק לחבירו ויש מחלוקת אי יש עליו לסלק היזק או לא אבל בכ"ד שכבר סילק היזקו בכותל קרשים הבא לערער ולומר דלא סגי ליה בהכי עליו להביא ראיה שבא לחייבו לעשות כותל של אבנים וכו' עכ"ל וזה כדברי מהרש"ך שהביא ה' כרם שלמה שם וע"ע בס' פמ"א שם שחזר לחזק דבריו ע"ש ותבט עיני לה' משאת משה ח' חה"מ סי' ס' שנשאל על דין עסק והביא דברי הרא"ש הנאמרים באמת והביא ג"כ תשו' הרב פרח מט"א דסי' ע"ח ע"ש שהסכים לדבריו ומה גם אם נהגו בעיר להפסיק במחיצת קרשים ע"ע ואנן בדידן אין נוהגים כן אלא בחנויות ולא בבתים ועוד דהתם מחי' ע"ג קרקע משא"כ במחי' תלויה אלא שכבר מהרש"ך דחה זה וכדכתי' ודברי המורה שהביא ה' פמ"א שם ה"ה בתשו' תורת משה לר' בנו של מהרח"ש בח"מ סי' ו"ו ע"ש דברים ככתבן ונדון הרב ז"ל שהחלון פתוח לחצר חבירו ולא לרה"ר וה' תורת חסד סוף סי' קצ"ג אף הוא ראה פלוג' דהרא"ש וכתב שמרן בב"י כתב שרוב הפוסקים הסכימו לדעת הרא"ש אלא שהוא ז"ל חילק בין מחי' בנויה ע"ג שפת הגג משא"כ במחי' התלויה באויר. שוב מצאתי לה' דבר משה ח"ב סי' ל"ח שנשאל בזה וכתב שם נוסח ההסכמה שהסכימו בשאלוניקו שכל הפותח חלון שמזיק לחבירו בראיה וכו' כגון שעושה וכו' מפסיק בפניו שלא יוכל לראות כלל לרשות חבירו וכו' להשים שם זכוכית נגד רשות חבירו וכו' וקודם כ"ז יעשה שטר קיים ובש"ח וכו' ושכל עת שתפול יחזור לתקנה וכו' עש"ב וכן מצאתי לה' ב"ד בח"מ סי' ע"ט מהספר שכתב כתנאים הללו ע"ש ואנן בדידן כיון דבתריה דמרן ב"י גרירי ושם בב"י הסכים לדעת הרא"ש וסיעתו וכמ"ש הפוסקים כמדובר ובתשו' הרמתה פסיק ותני דאפי' מחיצה של זכוכית מהנייא כמ"ש וכ"ש דהבא לפתוח חלון ברשותו ובשלו הוא בונה הוא הנק' מוחזק והשתא מיהא הא קא מסלק היזקו בכל דהו אלא דח'ש בראשו שמא תפול ולא יחוש לתקנה ודאי כי הוא המוחזק בו כנלע"ד הקצרה וע"ע בתשו' ה' כנה"ג ח"א סי' צ"א וסי' ק"א וק"ב וצ"ע וק':

אות ה

חזקה טופס שטר חזקה שהוצרכו בעליו להעתיקו לשולחו למדינה אחרת למתבע אולפן לפרוש להם עפ"י ה' מחמת סבה והוזקקו להעתיקו וז"ל אות באות תי"בת זאת היתה לעדה שאנו עדים ח"מ מעידים בתורת עדות ברורה שהחצר שבשוק אשמעיל פ'י ג'נב אלמסיר אל קבאלייא שדר בה הגוי ג'אקמקג'י שבחנות באב לבחר החזיק בה ה"ר שאול הכהן יצ"ו בר המשכיל ה"ר יעקב הכהן שולאל יצ"ו לפי ששכר אותה מהגוי בעל החצר והחזיק בה כפי הדין קודם כל אדם מישראל ומעתה ילך הר"ש הכהן הנזכר ויחזיק ויזכה ויקנה וידור וישכיר וימכור וימשכן ויתן ויקדיש ויוריש וינחיל וישתמש בחזקת החצר הנזכר כחפצו ורצונו ואין מי שיעכב ע"י שום עיכוב כלל ומעתה אין כח ורשות ביד שום אדם מישראל לילך ולשכור החצר הנז' מבלי רשות המחזיק הנז' לפי שכבר הקדים והחזיק בחצר הנז' כדין כל ישראל המחזיקים בשל גויים ולראיה ולזכות ביד הר"ש הכהן הנז' כתבנו וחתמנו שמותינו ביום ר"ח סיון ש' ת ליצירה באלג'זאייר מתא והכל שריר וקיים עכ"ל ועדיו החתומי' בו ה"ר אברהם ג'רבי נתן טוייבנא ואנו המעתיקים העתקנוהו על נכון ולראיית האמת חש"פ בעש"ק כ"ז לח' ניסן ש' התק"ס ליצירה במתא הנז' והכל ש"ו יצחק בכ"ר מרדכי שמואל סילט"א יוסף טולידאנו ס"ט:

טופס זכרון עדות וז"ל במותב תלתא הוינא ואתא קמאנא ה"ר יעקב יצ"ו בכה"ר יהודה מועטי המכונה כרבובה נ"ע והגיד בתע"ג אחר האיום והגיזום באם לא יגיד וכו' שזה כמה שנים למעלה מכ"ד שנה מ"מ היה לו ידיע' עם הגוי גאקמאקג'י שהיה דר בחצר הנכחית להנכנס למבוי שבשוק אשמעאל שבצר אלמסיר והיה הוא נכנס ויוצא בחצר הנז' ומוצא להר"ש הכהן נ"ע בכ"ר יעקב הכהן שולאל נ"ע מוכר סחורה בבית א' מבתי החצר הנז' וכשהיה הגוי הנז' הולך לגן בימות הקיץ היה מוסר המפתח של החצר הנז' ליד הר"ש הנז' כדי שיכנס ויצא לעשות מלאכתו ואין לו שום ידיעה אם הר"ש הנז' שכר כל החצר מהגוי הנז' או הבית שעושה בו סחורה בלבד שלא ידע מהשכירות כלל עכ"ס עדותו העד הנז' ובירר בעדותו זאת שכזה הלשון העיד בפני הדיינים כמה"ר עמרם עמאר וכה"ר יצחק טייר נר"ו אין חסר אין יתר ע"כ ובאמ"וץ עמד בפנינו ה"ר שלמה הכהן ן' יהודה כהן ן' נסים המכונה ן' ברייק והגיד בתע"ג אחר האיום והגיזום בואם לא וכו' שזה למעלה ממ"ד שנים היה הוא צריך לאסכנג"ביר ופגע בה"ד שאול הכהן ושאל לו אם יש לו אסכנג'ביר ואמ"ל בא עמי ואמכור לך והוליכו לחצר הנז' והזהירו שלא ידבר בקול רם מפני הגוים השכני' ופתח הבית ושקל לו אסכנג'ביר וראה שהוא קבוע למכור סחורה בבית הנז' ואין לו שום ידיעה בדבר יותר מזה וזו היא עדותו שהעיד בפני הדיינים הנז' אין חסר אין יתר עכ"ס עדותו העד הנז' ולראיית האמת והצדק שכך העידו העדים הנז' בפנינו זה שלא בפני זה כד הוינא במותב תלתא כחדא כתבנו וחש"פ והיה זה בה' בשבת כ"ו לח' ניסן ש' התקס"א ליצירה במתא אלג'זייר יע"א והכל שו"ב וקיים עכ"ל בלי שום מגרעת ותוס' ועדיו החתומים בו אני החו"לם וה"ר יהודה יעיש וה"ר חיים עמאר ס"ט והעתקנוהו על נכון ולראיית האמת חש"פ בעש"ק מחרת המנין הנזכר בשטר קבלת עדות הנז' מתא הנז' והכל שו"ב וקיים יצחק בכ"ר מרדכי שמול סילט"א יוסף טולידאנו ס"ט:

טופס כתב הדיין שהשיב לשואל וז"ל ידיד נפשנו ורוחנו הגביר המרומם הנגיד סינייור נפתלי בוזנאח הי"ו כי"ר:

אחר דרישת ש"וט ה' יאריך ימיך בטוב ושנותיך בנעימים אמן. יעלם כבודך אלדי כאנו דכ'לו ענדנא לדין תורה ולאד ה"ר שאול הכהן שולאל מעא הח' ה"ר צמח דוראן נר"ו ומעא ה"ר גנוני נרבוני יצ"ו עלא ג'אל אצ'אר די "פאס כאן סאכן ר' וכ'רג'ו שטר חזקה עליהא וכיף קרינא שטר וכאלו סיבנא זמן דייאלו מכארט ומכתוב בלא קיום מאעמלנאשי עליהא אחרי אלדי מא תדורשי פי דין תורה לאכן בקינא נכ'ממו פ'י חתימת ואחד אל עד מן אשטר נזל יסמו נתן טוייבא אלדי עומרנא מא סמענא הד אל משפחה כ'ממנא לאייכון אובוה די משה ן' פ'ריג'א יסמו נתן טוביינא ומן קלת ערפ'ו פ"ל כתבא יכול היידאך קולנא להום אמשיוו למשה ן' פ'ריג'א יעטיכום אל כתובה די אומו ליין לעאדא אלחתן ינזל ידו פ'ל כתובה באש נקאבלו לחתימות קאמו וג'אוובו ענדנא זוז דל עדים חין אלדי יושהדו חתא הומאן כיף האד אשטר וג'אוובהום אלדי הומאן ן' בראייק ובן כרבובא ושוהדו קודמנא עדות אלדי כאן שאול הנז' כרא בית פ'י ווצט אצ'אר וחט פ'יהא סלעתו ולביות אלכול כאנו מגלוקין פ"י אל יד אלגוי וחוייאג'ו פ'יהום והווא פ'ג'נאן וסיקסינא ולד שאול הנז' אן כאן אובוכום קאל ליכום איידא כאנת אל חזקה אלי פ'י האד שטר מרא ומרתאיין סקסינאהום וקאלו אכדא יקול בונא כיף כלאם האד אל עדים והאד אסי הודאיו ביה קודמנא קבל האד לייאם כיף כאנו עלא נייתהום וכיף סמענא כלאמהום אלדי אל גוי מול אצ'אר מא כרא להום גיר בית וחדא וחזקת ה"ר שאול הנזכר באד אטבע כיף הודאת אולאדו אלדי מא כרא גיר בית וחדא פסקנא להום אלדי הדין מא אילו ה"ר שאול הנז' גיר דיך אלבית אלדי כראלו אלגוי כפי מה שהעידו העדים וכיף מא הודאיו בעלי השטר וכמאל אצ'אר זכו בו ר' צמח ונרבוני וגנוני כפי מה שפסק מוהר"י עייאש זלה"ה במנהגים האדא אלדי כאן קודאמנא ועליה פסקנו הדין וש"ר עכ"ל וחתום עליה ע"ה עמרם עמאר ס"ט: וזו העתק האגרת הנז' מלשון ערב ללשון הקודש:

יודע לכבודך בהיות באו אצלינו לדין תורה בני ה"ר שאול הכהן יצ"ו עם החכם ר' צמח דוראן נר"ו ועם ה"ר גנוני נרבוני על אודות החצר אשר שוכן בה ר' צמח והוציאו שטר חזקה עליה וכשקרינו השטר אעפ"י שמצינו שהזמן שבו כתוב על הגרר ובלא קיום לא עשינו מזה אחר שאינו מזיק כפי דין תורה אבל היינו נבוכים בחתימה א' מעדי השטר שכתב שמו נתן טוייבא שלעולם לא שמענו זאת המשפחה אמרנו אולי אביו של משה פ'ריג'א ששמו נתן טובייאנא ומהעדר ידיעתו בכתיבה כותב כך אמרנו להם לכו והביאו הכתובה של אמו של משה בן פ'ריג'א יען כי המנהג אצלינו שהחתן יחתום בכתובה כדי שנראה החתימה אם היא דומה לזה החתי' ויענו ואמרו יש לנו ב' עדים אשר יעידו גם הם כמו השטר והביאום אשר הם ן' ברייק ון' כרבובא והעידו בפנינו שיש להם עדות שהיה שאול הנז' שכר בית בתוך החצר והניח בו סחורתו וכל הבתים היו סגורות ביד הגוי וחפציו בהם ושאלנו לבני שולאל הנז' אם אביכם אמ"ל כן היתה חזקה שבזה השטר פעם ושתים שאלנום ואמרו כן היה אבינו אומר כדברי העדים ודבר זה הודו בו בפנינו אלו הימים כשהיו בתומם וכששמענו דבריהם שהגוי בעל החצר לא השכיר להם רק בית א' וחזקת הר"ש בזה האופן אשר לא שכר להם רק בית א' פסקנו להם הדין שלא יזכה הר"ש רק באותה בית שהשכיר מן הגוי כמו שהעידו העדים וכמו שהודו בעלי השטר ותשלום החצר זכו בו ר' צמח ונרבוני וגנוני כפי מה שפסק מהר"י עייאש זלה"ה במנהגים זה אשר היה לפנינו וע"ז פסקנו הדין וש"ר ע"ה עמרם עמאר:

ובנייר אחר כתוב תשו' הדיין ה"ר יצחק טייאר נר"ו לשואל דבר וז"ל אל מול פני הגביר הנעלה לש"ט ולתהלה השר הטפסר המו"ן כמה"ר נפתלי בוזנאח נר"ו יאיר ויזהיר כאור החמה שבעתים אכי"ר ואחדש"ו כמשפט ונוה צדיק יבורך אכי"ר:

וליום אלדי נועלם כבודך וצלתני עוז בראתך עש"ק על ד"ת אלדי כאן בין החכם ה"ר צמח דוראן נר"ו ובין ה"ר יעקב כהן שולאל תקולי אן נפסק הדין עלא ענין אצ'אר וג'אלי אשטר ורדת באלי ליה וראית אלדי אזמן אנכאתב על הגרר ובלא קיום ולעד ב' לא נודע ואלדי תקולי כאן נפסק הדין מא ענדיסי עדות ברורה לאיין דין למחלוקת ומא בקאסי פ'י באלי והרי הדבר מסור בידכם ואין להאריך כ"א בש"ש בס' וידבר משה את מועדי ה' ושלם עכ"ל וחתום ע"ה יצחק טייאר ס"ט ואנו המעתיקי' העתקנו ב' תשובות הנ"ל מכתבם עצמו או"ב תי"בת בלי תוס' ומגרעת ולראיית האמת והצדק חש"פ בעש"ק ז"ך יום לחדש ניסן ש' התק"ס וא' ליצירה מתא הנ"ל והכל ש"וב וקיים ע"ה יצחק בכ"ר מרדכי שמול סילט"א יוסף טולידאנו ס"ט:

גם זה העתק האגרת מלשון ערב ללשון הקדש:

ובעת מה שאודיע לכבודך הגעתני יקרת אגרתך עש"ק על ענין ד"ת שהיה בין הח' ה"ר צמס דוראן נר"ו ובין יעקב שולאל ואמרת לי אם נפסק הדין ע"ע החצר ובא אלי השטר ונתתי דעתי בו וראיתי שהזמן נכתב על הגרר ובלא קיום והעד הב' לא נודע ואשר אמרת לי אם נפסק הדין לא יש לי עדות ברורה יען עמדה אותה המחלוקת ולא נשאר בדעתי והרי הדבר מסור בידכם ואין להאריך כ"א בש"ש בס' וידבר משה את מועדי ה' ושלום ע"ה יצחק טייאר:

מודעת זאת כי היקר הנכבד ה"ר יעקב עיינו יצ"ו אתא ואייתי בידיה מלוגא דשטרי אשר אנשי חזקיהו סופרי מתא בעיר תהלה ארג'יל יע"א ותרי מנייהו אגרות מהב"ד יצ"ו לשר העיר יצ"ו ההוא אמר כי הורשה מרבני העיר יצ"ו להרצותם לפנינו לחזות דעתינו קלה כמות שהיא וגם במכתב לאמר מפי סופרים יצ"ו כי הוזקקו להעתיקם כדי לשולחם למדינה אחרת למתבע אולפן ולפרוש להם עפ"י וכו' ועוד בה כי ידי"ן הגביר המעולה כמה"ר שלמה אזולאי נר"ו הוא היה אומר כי נגיד ומצוה ש'ר לו לאמר תהלה בארץ יצ"ו יחד לו הדיבור לגלות אזן מורינו הרב זיע"א ותורה יבקשו כדת מה לעשות והבטיחו פעמים שלוש כה יעשה וכה יוסיף הן בעון בעוד לא הגיע לפרק נגמר הדין נתבקש בישיבה ש"מ והיתה מ"ך ושאל ממנו לעמוד על דעתינו הקצרה ואנחנו קמנו ונתעודד להשיב אמרים כפי השג יד עניי אנן לעשות נח"ר מורנו ה' זיע"א ולהפקת רצון השואלים יצ"ו כמו שנאמר:

והנה בעת'ה לכו ונלכה ביאור פיסקא דדינא קיצורן של דברים דרך שכבשוה רבים ונכבדי' נ"ון ז"ל ומה גם כי המוביל נח'ץ עלי דרך ראשית מאמר מה שטענו ע"ע קיום חתימת נתן טוייבא אין לנו עסק דודאי אמרי' ליה קיים שטרך וחות לדינא אבל שאר העדויות הניתנים למעלה לעניותינו אין בהם מועיל ולא מבעייא עדות מה שהעידו שזה יותר ממ"ד שנה שראו הרש"ך שולאל נ"ע היתה לו בית א' בחצר הגוי למכור בה סחורה ואינם יודעים אם שכר כל החצר אם לאו דודאי עדות זו לא מעלה ולא מורדת דזמן השטר בציר מארבעים ואין בעדות זו שום הכחשה וריעותא לשטר החזקה אלא אפילו העדאת העדים שהעידו שזה למעלה מכ"ד שנה שלא היה משתמש אלא בבית א' ושא"ל הרש"ך שלא ירים. קולו וכו' אין זו הכחשה לשטר החזקה דמצו למימר דברצונו של הרש"ך הניח הגוי לדור שם לתועלתו לאיזה סיבה נודעת לו ועכ"ז נוהג בו כבוד שלא להרים קולו וכשיעלה לגן יסגור את ביתו הגוי תדע דבשטר החזקה שביד הרש"ך כתוב לאמר שדר בה הגוי וכו' אלמא אע"ג דמעידים ששכר כל החצר אפ"ה מעידים שעדין הגוי דר בה ועכ"ל שכך הסכימה דעת הרש"ך לדור הגוי שם דאין לפ' שדר בה. דקאמר ר"ל שכבר היה דר בה וכדאמרינן בהשולח דמ"ב גבי עבדי דקאמר עבדי דכבר היה עבדי ע"ש ולעולם מעידים שלא היה דר בה מששכר אותה להרש"ך והני סהדי דקאמר דהיום כ"ד שנים היה דר בה הא ודאי בורכא היא חדא מה לנו לפרש דחיק ואתי מרחיק לעשות עדות מוכחשת ואדרבא דוחקין לפ' הענין בפי' דחוק שלא תהיה הכחשה כלל בהעדאת עדים ועיין בש"ע סי' כ"ט ס"א ובה' כנה"ג שם אות י' ע"ש ועוד איכא למימר דהכי קאמר שהיה דר בכולה והשתא ששכר אותה אינו דר בכולה א"נ באותו פרק יצא הגוי מהחצר ששכר ואח"ך חזר ודר בה ברשות הרש"ך באופן שאין בעדויות הללו שום ממשות למירע לשטר החזקה כלל ומה שנסתייע ה' מ"ץ נר"ו מדברי ה' המפורסם מוהר"י עייאש זלה"ה שכתב במנהגים בדיני שכירות שאם שכר בית א' לא החזיק בשאר החצר ע"ש אחה"ר לא סיימוה קמיה דמר נר"ו שהרב ז"ל מסיים בה ולכך נוהגים לשאול למי שבא לכתוב שטר חזקה אם שכר מהגוי כל החצר או בית לבדו עכ"ל ולפי הנשמע כי שטר חזקה זו כתוב מטהרת יד הקודש מוהר"י בושערה ז"ל דקים לן בגויה דהוה ספרא דוקנאה והעד ע"ז כי בקרב ימים לזמן השטר נתמנה למ"צ בקהל רב ואע"ג דלאו מר חתים עלה הא מיהא הכתב והמכתב מעשה אומן ז"ל וחזקת חבר שאינו יוצא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן בלתי יכשלו עדים החתומים על השטר ובודאי דייק טפי אמטו להכי שרטט וכתב שכר את החצר וכו' וכן משמש והולך כל לשון השטר על כללות החצר:

גם מה שהעיד המ"ץ נר"ו שבני הרש"ך הודו בפניו ובפני הדיין חבירו דכולהו מילי דאגרתא בלשון רבים משתעי וקושטא קאי דהכי הוה שהדיין רי"ט נר"ו היה עמו כמ"ש באגרת ששלח לשר העיר ורואה אני שיש הפרש ביניהם שהמ"ץ הר"ר עמרם נר"ו כתב שבאו לפני בני הרש"ך וכו' דמשמע שה"ר נתן ויעקב בני הרש"ך באו ועמדו לפניו לדין ואילו הדיין הרי"ט כתב שבא לפנינו יעקב שולאל לדין ע"ש ונ"מ טובא לענין. ההודאה שהעיד הר"ר עמרם מ"ץ נר"ו ולקמן יתבאר והנה לפי הודאה זו אינהו נפשייהו קא מרעי לשטרא דאבוהון ושוינהו חספא בעלמא ועידי שקר הם מה שהעידו ששכר אביהם כל החצר או שאביהם זייף חתימת העדים וכיוצא ואע"פ שהדברים הללו רחוקים מן השכל מ"מ המ"ץ נר"ו אזן ששמעה ותבן לה וא"א למי שלא ראה את החדש יבא ויעיד אלא למי שראה וכו' מיהו ניחזי אנן אי האי הודאה מהניא או לא ולפי הנראה מכתי' הר"ר עמרם נר"ו שכתב בני הרש"ך יצ"ו משמע דבאותה שעה עודנו חי האב וא"כ לאו בני הודאה נינהו דלאו דידהו היא ואכתי נכסי בחזקת האב קיימי ואי בתורת עדות נמי מגן שוייא דפסילי מדאורייתא דאימא דאי ידע האב היה מכחישם ושומעין לו או"ד נהי דבאותה שעתא הך הודאה לאו כלום היא הא מיהא כיון דהשתא נפלו נכסי קמייהו הא אינהו דאמור שאינם של אביהם וחזרה. ההודאה למפרע ובאמת שהדעת מרחיק סברא זו אך ראיתי לה' בית דוד בח' אה"ע דט"ל ענין קרוב לזה בא' שנתן מתנה מנכסי מלוג לקרובתו ואמ"ל שברשותה נתן מתנה זו ונפטרה אשתו והבעל יורשה ובא לערער וה' מוהריק"ו כתב דהבעל זכה בטענתו משו' דהואיל והאשה יכולה למחות הוא יורש את כחה וכו' והשיב הרב"ד וז"ל נהי דהאשה חיתה נאמנת אם היתה מכחישתו מ"מ לדעתו של הח' שקר היתה טוענת וכיון דלדבריו לא היתה יכולה למחות מהדין איך יוכל לירש מה שאינו שלה לפי דעתו אטו מי שמעיד על אביו שהקרקע המחזיק בה גנוב הוא אתו כי יודע שהוא של ראובן אם מת האב יורש הבן אותו קרקע בטענה שהיה האב יכול להכחיש אותו והלא כיון שהודה שאינו של מורישו א"א לירש מה שאינו שלו וה"ל הכא וכו' עכ"ל הרי שלדעת הרב"ד ז"ל דמהנייא הודאתו למפרע ואף שהיתה יכולה להכחיש אותו מ"מ כיון דלדידיה שקר היתה טוענת אינו זוכה עתה מכח הכחשתה שהיתה יכולה להכחיש ה"נ בנ"ד כיון שהם הודו שהם שמעו מאביהם שאין לו אלא בית א' אעפ"י שיכול היה להכחישם ושומעין לו השתא מיהא דנפול נכסי קמייהו הא אינהו ידעי דלאו דמורישם הוה האי ארעא ואע"פ שיש לחלק דבנ"ד שטרא נקיט בידיה דכל החצר בחזקתו וא"צ להכחישם דמוכחשים ועומדים משא"כ התם מפיהם אנו חיים איברא דבעיקר הודאה זו שמעיד המ"ץ נר"ו הלב מהסם בה דחזינן להמ"ץ נר"ו מר ניהו דקא מסהיד הכי והדיין חבירו הרי"ט נר"ו לא העיר בדבר הודאה זו מכלל דלדידיה נר"ו לא היתה שום הודאה כלל אי חשיבא הכחשה ואוקי חד סהדא לגבי חד ואוקי שטרא בחזקתיה כיון דתרוייהו נתמנו לדון דין זה מלת' רמיא אתרוייהו למיהב דעתייהו להודא' ב"ד ובפרט הודאת הטוען אחר מה שטען כבר וכיוצא מהדברים המוטלים על הב"ד בשעת הדין ודמייא למ"ש הג"המ בשם הרב בעל העיטור והביאו מרן בב"י בסימן כ"ט וז"ל דאע"ג דתנן בעדויות דלא ראינו אינה ראיה היינו היכא דאיכא למימר זה ראה וזה לא ראה אבל היכא דתרוייהו כי הדדי נינהו כי אמר הא לא ראיתי הו"ל כאומר לחבירו לא ראית והו"ל הכחשה והכי תנן בפ' עגלה ערופה דעד א' אומר ראיתי וא' אומר לא ראיתי הו"ל הכחשה עכ"ל וכ' מרן בתשו' בס' אבקת רוכל ס"ס קפ"א דל"מ אם היו שניהם בבית א' דודאי כשהא' אומר לא ראה הו"ל הכחשה אלא אפי' דיירי בחצר א' הו"ל הכחשה דדוקא גבי קידושין וגירושין דעבדי אינשי בצנעא ע"ש ואין לחלק בין ראיה לשמיעה שהרי נדון מרן שם בשמיעת התנאי שהתנה הרי"ט כת אומרת שמעו התנאי וכת א' אומרת לא שמעו התנאי ע"ש ואין לתלות בחוש השמע שזה שומע כ"כ וזה אינו שומע כ"כ כמ"ש ה' משפט צדק ח"א סי' ע"ה דרנ"ה ע"א מאחר שהיו במעמד א' וגם נדון הרב ז"ל היתה העדות בשמיעת שבועה ע"ש ואף למ"ש מוהראנ"ח ח"ב סי' מ' דלדעת קצת מהפוסקים לא הויא הכחשה עד שיוזמו להעיד ע"ש והביאו הכנה"ג שם אות ל"ז ע"ש הכא בנ"ד ששניהם כאחד הוזמנו לדין אין לך מזומנים לדין יותר מהם ואם נפשך לומר דהרי"ט נר"ו לא כתב שלא שמע שלא הודו אלא שתק ולא אמר ולא מידי הא נמי ליתא דיכול להתברר כשישלחו לו כתב לשאול את פיו נר"ו והוא יגיד להם מה בדעתו ואם יאמר ששמע ג"כ הוא ההודאה אכתי איכא הכחשה אחריתי שהמ"ץ העיד ששני בני הרש"ך הודו לפניו. בועד ב"ד חבירו והרי"ט העיד שלא בא לפניו לדין אלא יעקב ואין לך הכחשה יותר מזו וכנראה דהרי"ט דייק בלישניה והזכיר שם יעקב הבא לדון לפני ב"ד אמנם המ"ץ את שמותם לא הזכיר על דל שפתיו אלא שכתב בני הרש"ך וכגון דא צריכא רבה לענין חלק נתן אם לא היה בוועד הב"ד יצ"ו: ואכתי נשאר לנו לברר דא"נ דהודו תרוייהו ונקטי' כדעת הרב"ד ז"ל דהך הודאה שהודו בחיי אביהם מהנייא למפרע השתא דאהדרו בהו כמ"ש המ"ץ נר"ו בכתב אשר שולח שכך הודו כשהיו בתומם וכו' אי מצו לאהדורי בהו כיון דלא הוו ב"ד של ג' או"ד כיון שקבלום עליהם והמחום ראשי הקהל הו"ל ב"ד גמור וכיון שהודו בפניהם תו לא מצו לאהדורי בהו וחזינא להאי מלתא באשלי רברבי תלייא הא' אדם רב הרמב"ם ז"ל בספ"ה מהלכות סנהדרין כתב וז"ל יחיד מומחה לרבים אע"פי שהוא דן ד"מ יחידי אין ההודאה בפניו הודאה בב"ד ואפי' היה סמוך אבל תלתא אע"פי שאינם סמוכין והרי הם הדיוטות וכו' הרי ההודאה בפניהם הודאה בב"ד וכו' עכ"ל ומרן הכ"מ לא הראה מקומו והל"מ כתב סברא דנפשיה ז"ל ע"ש והרב בע"הת ש' מ"ב ח"א סי' ו' כתב כדעת רבינו בשם תשו' לקמאי וז"ל וה"מ בפני ג' אבל ביחיד אפילו הוא מומחה אין הודאתו בפניו מחייבו כלום עכ"ל וכתב ה' גד"ת שם דכל היכא דנקיט לישנא בב"ד אינו אלא כשהם ג' וגבי הודאה וכפירה נקטי לשון הודאה בב"ד הילכך כל פחות מג' לא מקרי ב"ד ומומחה דיין מקרי ב"ד לא מקרי ע"ש וכן מתבאר מלשון רבינו בפ"ב מה' סנהדרין דין י"א שכתב א' מומחה וכו' הרי זה דן יחידי אבל אינו חשוב ב"ד עכ"ל נמצאת אומר לדעת רבינו ז"ל ותשו' דלקמאי והרב בע"הת דפחות מג' אפילו מומחה לרבים או שהם סמוכים אין ההודאה בפניהם מחייב אותו כלום ויכול לחזור בהודאתו דהו"ל כהודה חוץ לב"ד דיכול לחזור בו אמנם הטור סימן ג' אחר שהביא דברי הרמב"ם כתב וז"ל ומדברי א"א הרא"ש יראה שאין חילוק בין יחיד מומחה לג' הדיוטות לכל דבר עכ"ל גם בסי' פ"א העתיק תשו' הגאון שהביא הבע"הת אשר הובאת לך וכתב ואני כתבתי למעלה שיחיד מומחה דינו כג' הדיוטות עכ"ל ומרן בש"ע סי' ג' כתב פחות מג' אין דיניהם דין וכו' כל שאינם ג' אפי' הם סמוכים בא"י הודאה שמודים בפניהם כמי שמודה חוץ לב"ד ויכולים להחליף טענות שטענו בפניהם וכו' עכ"ל ומורם ז"ל כ' בלשון סתם עמ"ש מרן כל שאינם ג' וז"ל ולא קבלום עליהם ואינם מומחים לרבים עכ"ל ודבריו הם תמוהים דרבי' כתב בפירוש דאפי' שהוא מומחה ואפי' היה סמוך וכבר גדולי האחרונים המה ראו כן תמהו והרב הלבוש השמיט דברי רבו ז"ל ומ"ש הסמ"ע וי"ל בדוחק דמומחה לרבים דודאי שהכונה שהמחום רבים עליהם דבכה"ג מהני עכ"ל לענ"ד אין לו שחר דא"כ היינו קבלום עליהם ומ"ל קבלום הם או שהמחום וקבלום רבים עליהם ועוד מה יענה למ"ש מלשון רבינו שכתב מומחה לרבים דודאי שהכונה שהמחום רבים עליהם דאי לענין שהמחום ר"ל מופלגים בחכמתם לרבים או לא המחום עליהם שקבלום עליהם הרי כתב בהדיא ואפי' היו סמוכים בא"י דפשיטא דאין סומכים אלא לחכם גדול דמומחה. כגון רב נחמן רב נחמן ובהדיא כתב הגאון מוהרא"ם בתשו' בח"א:

סי' י"ד דאפילו קבלום עליהם לא מהני כמ"ש הרב כנ"הג שם אות י"א וכתב עוד באות כ"א שם בשם הרא"ם שאפילו לדברי הרא"ש דיחיד מומחה חשיבא הודאה בפניו כמודה בפני ב"ד בא' בשנים שאינם מומחים וקבלום עליהם אין הודאתם בפניהם הודאה עכ"ל והש"ך תמ"ה תמ"ה יקרא על הסמ"ע ומיאן לקבל דוחק זה ומסיק בדעת מורם שלא כתב זה לדעת הרמב"ם ומרן אלא דברי הרא"ש הם וכן דרכו דרך הקדש בהרבה מקומות ולענין דינא קיבץ ואסף איש טהור וביא'ר עליה הכהן להקת הנביאים נו"ן דס"ל דפחות מג' אין הודאה בפניהם חשיבא הודאה כלל ויכול להחליף טענותיו כמי שלא הודה בפני ב"ד ע"ע גם אשו'ר למופת דורינו מוהרח"א זיע"א בס' הבהיר ברכי יוסף דף ו' ע"ג שחלק על הסמ"ע וכתב שהש"ך האמת אתו דמורם תופס לעיקר לס' הרא"ש ושזה דרכו ושכן דעת הט"ז ע"ע שהאריך הפליא עצה הגדיל תושיה כמדתו לכל רוח מבינתו זאת תורת העולה דאנן בתריה דמרן הש"ע גרירפא ודלא כמור"ם ודעת הלבוש שהעלים עין מדברי רבו והש"ך והט"ז והרב ברכ"י זיע"א ומה גם דתנא דמסייע להו הוא הגאון מוהרא"ם ז"ל העולה לנ"ד דלא מבעייא אם מהרי"ט מפרש דבריו שלא שמע הודאה שאז הויא הכחשה בעדות כמדו' ואת"ל לא הוייא הכחשה אכתי עדות הרמ"ץ נר"ו על ההודאה אין לה מקום ול"מ לדעת הרמב"ם וסיעת מרחמוהי דסברי מרנן דכל הפחות מג' לא מתקרי ב"ד לגבי הודאה אלא אפילו לדעת הרא"ש ואחוזת מרעהו דאפי' בחד וקבלוהו או שהמחוהו רבים עליהם ה"מ היכא דמעיקרא נחתו לדינא לגבי דחד אבל אי מעיקרא נחתו אדעתא דתרי ולא קא מסהיד אלא חד וכדאמרי' בפ"ק דסנהדרין דף ח' ע"ב נלע"ד לומר דכ"ע מודו דלא מקרי הודאה אלא שאפילו אם הדיין רי"ט נר"ו מפי עליון תצא האי הודיתא בחלק יעקב אי לא חשיבא עדות הכחשה דאכתי איכא למימר תרוייהו קא מסהדי כי יעקב הודה לפניהם ואיכא למימר דשכחו שהיה אחיו עמו אין בה ממש ויכולים להחליף טענותיהם כמדו' ברם צריך את למידע דע"כ ל"פ הני רבוותא קמאי ובתראי אלא במודה הבע"ד שהודה אלא דהשתא בעי למהדר ביה בטענת השטאה ושאר אמתלאות כמו שמפורש יוצא בדבריהם ז"ל אבל בנ"ד שהם טוענים כי מעולם לא הודו בדבר זה וכמו שהעיד המ"ץ נר"ו במכתב למר ושלעולם לא שמעו מפי אביהם שאין לו אלא בית א' צריך למיקם עלה דמלתא גם מ"ש המ"ץ שפסק להם הדין וזכה החכם ה"ר צמח וחביריו בשאר החצר חוץ מאותה הבית והבע"ד מכחישים והדיין הממונה עמו אמר שאין לו עדות ברורה מחמת סיעת המחלוקת א"כ הו"ל דיין א' ואין ביד הבע"ד פסק דין שיצא זכאי בדינו לפי דברי המ"ץ והשתא מיהא ודאי לא מצי למכתב הפס"ד על מה שדן כבר דכל עיקר הפס"ד דמהני היינו משום דחשיב כעומדים לפניו ואיכא למ"ד עד שיכתוב הפס"ד בעודם עומדים לפניו ולעמוד בעיקרן של דבריו תא ואחוי לך הא דגרסי' בפ"ד דקידושין דע"ד נאמן הדיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי בד"א בזמן שהבע"ד עומדים לפניו אבל אם אין הבע"ד עומדים לפניו אינו נאמן ופריך עלה וניחזי זכותא מאן נקיט ומשני ל"צ דקרע זכותייהו והדר פריך ונהדר ונדיינינהו ומהדר בשו"ד פירש"י בזמן שהבע"ד עומדים לפניו רמייא עליה למדכר שעדיין לא יצאו משם משגמרו את דינם ואומר איש פ' אתה זכאי איש פ' אתה חייב שאין בע"ד לפניו תו לא רמיא עליה למדכר עכ"ל מדבריו ז"ל משמע:

כיון שהדבר תלוי ברמיא עליה למדכר כ"ז שעומדים לפניו וכשאין עומדי' לא רמיא עליה א"כ אין לחלק בין דיין א' לשנים דכל שנסתלקו הבע"ד מלפניהם תו לא רמיא עלייהו דלאו משום חשדא דדייני כי היכי דנימא דבתרי ב"ד לא חשידי וכדאמרי' גבי חכם שהתיר את האשה אינו רשאי שישא אותה משום חשדא ואם היו ב' לא חיישי' דבי תרי דייני דהכא לא אתאן עלה אלא משום דלא רמייא עלייהו למדכר ואתו לידי טעותא ושלותא בין חייב לזכאי ואפי' כי קאמר הדיין בריר לי לזה זכיתי אינו נאמן דחזקה לא דכיר דאמור רבנן סתמ' קאמרי וממאי דפריך ונחזי זכותא מאן נקיט ש"מ דאורחא דב"ד לכתוב זכותא ביד הזכאי בדינו כאותה ששנינו גדול שבהם אומר איש פ' אתה זכאי איש פ' אתה חייב וסופרי ב"ד כותבים ומדבריהם יצא פ' זכאי בדינו ומש"ה לא מצי לשנויי בדלא כתב הדיין זכותא לחד מנייהו כיון דרמי עלויה ואורחא דב"ד הכי הוא וממאי דמשני בגמרא דקריע זכותייהו משמע דלא מצי למכתב זכותא אלא כשעומדים עדיין לפניו דרמיא עליה למדכר אבל כשיצאו הבע"ד מלפניו תו לא רמיא עליה דמי איכא מידי דאי אמר בע"פ אינו נאמן וכי כתיב ליה נאמן:

וראיתי להרשב"א ז"ל בחידושיו לשם בשו"ד משמע מהכא דהיכא דלא תלי בשו"ד לא סמכינן אהימנותיה דדיין אלא דהדר דאין להו קמן מדברי רבי' ז"ל נלמוד דכי פריך נהדר נדיינינהו ארישא נמי פריך דאמאי נאמן אפי' בעוד הבע"ד לפניו נהדר ונדיינינהו ומשני כי קתני בעוד' לפניו נאמן בשו"ד אבל בשאר מילי דלאו שודא לא סמכינן אהימנותיה דדיין אלא הדר ודאין להו אמנם מפירש"י שכתב ולמה ליה כולי האי למימר דאינו נאמן מה לנו לנאמנותו וכו' עכ"ל משמע דאסיפא הוא דקא פריך ומשני בשו"ד דלא ניחא לזכאי דליהדר לדינא דחייש דילמא נוטה דעתו ממה שגזר בתחלה אבל בשאר דינים דתלו בסברא אה"נ דניהדר ונדיינינהו ובעודם לפניו כיון דמדכר דכיר דרמיא עליה מלתא נאמן וא"צ לחזור ולדונם ואיכא למידק לשיטת רש"י מאי פריך לישני ליה דאה"נ קאמר אינו נאמן במה שאומר כבר דן וזיכה לזה וחייב לזה אלא עד שיחזור וידון להם אבל כשעומדים לפניו א"צ לחזור ולדונם אלא נאמן בדבורו הקל שאומר לזה זכיתי וכו' אבל לשיטת הרשב"א ניחא דאמאי סמכי' אהימנו' ליהדר ולידון להו קמן ומוקי לה בשו"ד אמטו להכי לא מצי מהדר ודאין להו ושפיר סמכי' אהימנותיה אבל באינם עומדים לפניו אינו נאמן לאח"ך דמצי הדר ודאין להו וכי קתני אינו נאמן י"ל עד שיחזור וידונם ורש"י ז"ל כתב בהדיא אינם רוצים לחזור ולדון שמא יטנו לבו לצד הב' עכ"ל משמע דאינו נאמן במה שדן כבר ולא לחזור ולדון ויש לדקדק מדברי הרשב"א שכתב והדר ודאין להו קמן משמע שישב עם דיין אחר ולא דאין להו איהו בלחוד ונלע"ד דדייק לה מדקאמר נהדר ונדיינינהו ולא ניהדר ונדונם דאז קאי על הדיין גופיה אלא ניהדר ונדיינינהו וצ"לד לרש"י כי פריך מעיקרא וניחזי זכותא וכו' אהייא פריך ואי לא מסתפי' אמינא דדעת רש"י ארישא ואסיפא כולה שקלי וטרי ואכולה פריך וזה שכתב ומה לנו לנאמנותו מהאי לישנא משמע דארישא נמי פריך דמה לנו לנאמנותו דלישנא דמה לנו משמע נהי דמהני ולא צריכנא ליה דמצי הדר ודאין להו ומשום דמסיפא קושי' הכחשה נקט לה רש"י ברישא ולא ידעתי מנין לו להרב ואי משום דחשיד דדייני להו הכי לאחזוקי מלתייהו ודומה לזה זכורני שכתב העיטור דעדים שנתקבלה עדותם שלא בפני בע"ד דאינם יכולים לחזור ולהעיד בפני בע"ד דעבידי לאחזוקי שקרייהו ע"ש ואם אמרי' בעדים נאמר בדיינים וצריך להתיישב בדבר והק' הרשב"א ה"ד אי דאיכא סהדי סמכי' אסהדותייהו דדייקי טפי ואי דליכא סהדי נהימניה לדיין אפי' אין הבע"ד לפניו בין בשודא בין בשאר דינא מגו דאי בעי אמר אכתי לא פסקית ית דינא והכי קאמינא ותי' דבשודא ליכא מגו דהא מאן דזכי בדיניה לא מקבל מניה דניהדר לדינא דמסתפי דילמא הדר ומחייב ליה ואפי' בשאר דינים דעלמא. נמי ל"ק דהא הבע"ד מודים שכבר נפסק הדין וכו' עכ"ל ויש לחקור אי הבע"ד חלוקים בטענתם שהא' אומר פסק את הדין וזיכה אותי ואידך אומר עדיין לא נפסק דלגבי האי אית ליה מגו דאי בעי דאין ליה ומחייב ליה נאמן לומר שכך דנתי ופסקתי לכם או"ד כיון דלגבי חבריה דטעין שכבר נפסק הדין וזיכה אותי ליכא מגו וקרוב הדבר לנסכא דרבי אבא ולקמן ית' בס"ד:

וחזי הוית לשיטה שלא נודע שם מחברה שכתב הוא ז"ל ונחזי זכותא מאן נקיט ומה לנו לנאמנותו משמע דמפרש לה ארישא דלשון מה לנו דר"ל דא"צ וכדכתי' ובהא דמשני תלמודא דקריען זכותייהו כתב דה"ה דהוו נמי מצי למימר דאירכיסו להו ושניהם מודים דהוו כתיבן זכותייהו דודאי הו"ל אין בע"ד עומדים לפניו עכ"ל נראה שדעת ה' ז"ל במ"ש בתחלת דבריו וז"ל וכ"ז שלא כתב להם פס"ד מקרי בע"ד עומדי' לפניו ומשכתב להם מקרי אין עומדים לפניו ובריי' איירי בשניהם מודים שכבר כ' להם פס"ד אלא שזה אומר לי כתב הפס"ד לזכותי וזה אומר לי כתב הפס"ד לזכותי וכיון דתרוייהו מודו שכבר כתב להם הפס"ד א"כ מקרי אין הבע"ד לפניו אלא דקריען או דאירכס להו. ולפי דבריו ניחא דלא מצי תלמודא לשנויי בדלא כתב להו זכותייהו וכדוקיין דכל זמן שלא כתב מקרי בע"ד עומדי' לפניו ומצי הדר וכתיב להו והיכי קתני דאי אינם עומדים לפניו אינו נאמן אלא ע"כ בשניהם מודים שכבר כתב להם אלא דהוא ז"ל כתב בראש אמ'ור דכ"ז שהבע"ד לפניו רמייא אדעתיה ומדכר וכו' וכפירש"י:

וכדבעי למימר קמן ואם איתא דכ"ז שלא כתב חשיב כלפניו הא תו רמיא עליה דמדכר ונראה דכל עוד שלא כ' הפס"ד אכתי רמיא אדעתיה למדכר וכתב עוד אהא דפריך וניהדר ולדיינינהו וז"ל דמסתמא מיירי שטענותיהם כתובות ביד ב"ד ואין ביניהם מחלוקת בטענותיהם עכ"ל ולפי"ז אמאי לא משני דמקריען או דאירכיסו להו טענותיהם כי היכי דמשני דמקריען זכותייהו כיון דכבר ניחא ליה במאי דמשני דמקריען זכותייהו אע"ג דאורחא דמלתא דבע"ד מזדהר טפי בשטרא דזכותיה טפי מהב"ד בטענות הבע"ד דעל הרוב מקרעי או מרכסי כיון דפסקו דינא ולמאי יהבי דעתייהו עלה עוד מלאוקומה בשודא דדייני דמלתא דלא שכיחא והק' הרב ז"ל דמאי קו' דילמא אינו נאמן דקתני היינו עד דהדר ודאין להו הוא עצמו או דיין אחר ע"ש מוכח מדבריו ז"ל דאסיפא פריך וכפשט לשון רש"י ומרישא לא ק"ל לתלמודא משום כיון דלא אסח אדעתיה ודכיר אטרוחי ב"ד בכדי לא מטרחינן וכ"כ בהדיא אהא דמוקי לה בשו"ד וז"ל אבל היכי מהדרי' דיינינן להו בדין שהוא מהמשנה או מהתלמוד אמרי' מסתמא מעיקרא הכי דיינינהו ושלא כדעת הרשב"א ז"ל דאינו נאמן משמע דלית ליה תקנת'. אהא פריך שפיר ונהדר ונדונינהו ע"ש שכתב בסו"ד ז"ל וז"ל כפירש"י ז"ל עכ"ל ולפי הנראה מפשטן של דברים פלג'ן בהדייהו כדדייקנא בעניותנו:

גם אש'ור להריטב"א ז"ל דמפרש כי פריך וניחזי זכותא וכו' דארישא קאי שכתב וז"ל פי' לאו אסיפא קאי דכיון דלא מהימן אנפשיה אמאי נאמן משום זכותא דנקיט אלא ארישא קאי ופריך מה לנו לנאמנותו של דיין נחזי זכותא מאן נקיט ונסמוך עלה ומשני דמקרען. ופרכי' ונהדר ונדונינהו פי' אמאי נאמן כיון דאפשר לן למחזי הוי נדונינהו אנן ע"ש נראה דס"ל דהדיין אינו נאמן דליהדרו ולידונינהו אלא דייני אחריני וזה מסכים לדעת הרשב"א וכדכתי' בעניו' אלא דהריטב"א ז"ל הפריז על המדה לומר ונדונינהו אנן דמשמע דאיהו לא דיין כלל ואילו הרשב"א קאמר ונדונינהו קמן ואפשר שגם זו היא ס' הריטב"א ז"ל ור"ל בהדי אחריני והדר ק"ל למה ליה לאוקומה בשודא נימא דחיישי' לחלופי דטענתא שיחזור א' מהן לטעון טענות אחרות שיזכה בהם ותי' דהא בע"ד דשטרי טענותיהם ביד סופר הב"ד כסתמא דמלתא וכו' ע"ש וזה כדברי השיטה שלא נודע שם מחברה וכתב עוד אבל אם היו שטרי טענתא קרועים אפי' בדינא דל"א שודא ליכא למימר ניהדר ונדונינהו אלא הדיין נאמן כ"ז שהבע"ד עומדים לפניו או אח"כ אם הם ב' או ג' והם ב"ד ואי לאו הממע"ה והדר דינא ע"ש ומדברי הטור יש ללמוד דס"ל כדעת הרשב"א דאפי' בשאר מילי דלאו שודא אינו נאמן לומר לזה זכיתי וכו' אלא דהדר ודאין להו איהו גופיה ושלא כדברי הרשב"א דקא' ודאין להו קמן וכמו שדקדקתי בדבריו ממ"ש וז"ל ודוקא בשודא וכו' אבל דין התלוי בטענות לא שייך בו נאמנות שלפי הטענות שטענו יזכה לזוכה וכו' עכ"ל מדכתב לא שייך בו נאמנות משמע בין אם עומדים לפניו הבע"ד או כשאין עומדים והוא לשון הריטב"א שפי' דקאי ארישא וכן ראיתי לה' סמ"ע שכ"כ מסברא דנפשיה ולא זכר שר האלף דמדברי רש"י לא משמע הכי וכדכתי' בעניו' גם הש"ך סמך שתי ידיו עליו ושכ"כ מוהריב"ל וזה פשוט וע"ש ולא נשא על שפתו מ"ש רש"י והשיטה לא נודע ש"מ שלא נדפסה בימי הרב ז"ל:

קול הטו'ר נשמע בסי' כ"ג נתבאר לענין. נאמן הדיין לומר לזה וכו' ודוקא בשו"ד שאינו תלוי בטענות אבל בדין התלוי בטענות לא שייך נאמנות שלפי הטענות שיטענו יזכה לזוכה ובלבד שלא יסתור הטענות הא' עכ"ל וכתב הכנה"ג אות י"ב משם הריטב"א והיינו ודאי דשטרי טענתא קיימי האל"ה דלא ידעינן טענותייהו המע"ה וחוזר הדין עכ"ל ולא נתבאר בדברי הריטב"א אם הדיין אומר שכו"כ טען והבע"ד מכחי' הי מנייהו נאמן וקרוב הדבר לומר דאינו נאמן הדיין דהו"ל נוגע בדבר דפשי' כי שיילינן לדיין מי הוא הזכאי ואומר פ' והלה מכחיש וצריך הדיין לומר שנתחייבת במה שטענת כ"וכ א"כ להחזיק דבריו הוא בא ומה גם שתלה הריטב"א בקריעת שטרא דטענתא ולא קאמר דאם הדיין אינו זוכר המעשה וחוזר הדין משמע דס"ל דאם הבע"ד מכחיש לדיין שומעין לו והסמ"ע כ' פי' דלא יהיו מחולקים אבל אם היו מחולקים א"א לומר שהדיין יציע טענותיהם אי מצד שאינו נאמן או משום דילמא לא מדכר וכמ"ש רש"י בפ' עשרה יוחסין שם מלתא דלא רמיא עלייהו לא מדכרי. ע"ע בסמ"ע שם סק"ג אמנם הש"ך כתב בפשיטות בכונת הטור דהטעם משום דאינו נאמן הדיין והוסיף לומר ואפילו עודם עומדים לפניו דלא הימנוהו לומר אלא לזה זכיתי ע"ש וכן מצאתי להט"ז בהשמטות שכ' וז"ל שאם יש' חילוק טענות ביניהם אינו נאמן לסייע א' מהם אעפ"י דכאן מיירי במומחה כמ"ש הטור בהדייא ולעיל סי' ג' כתב. דמומחה דדינו כג' הדיוטות לכל דבר היינו במה שאינו תלוי בהכחשה אלא בהודאה שמודה לפניו הרי ההודאה כמו בפני ג' עכ"ל ועל מרן הש"ע לק"מ דהוא ז"ל פסק כהרמב"ם דלענין הודאה בעינן ג' דוקא אלא דהטור מסתמא קאי כדעת אביו ז"ל והטור הביא שם משם אביו הרא"ש ז"ל דלא חילק בין מומחה לג' הדיוטות כמה שנאמר גם הרב מוהרשד"ם ז"ל בתשו' סי' ט' נשאל הדיין שכתב הטענות לבע"ד להורות לו במה דנו והבע"ד מכחיש בו כי לא טען בפניו והשיב דאין הדיין נאמן לענין טענות ע"ש וכן מצאתי להבה"ג בס' בעי חיי ח' עץ הדר בסי' י"ד. שכ' בפשיטות דאין נאמנות הדיין אלא לענין הדין אבל לא לענין עדות הטענות ע"ש:

גם אשו'ר להפר"ח מט"א ח"א סי' קכ"ב דרי"א ע"ב שכ' לדברי הריטב"א שהביא הכנ"הג בקיצור וע"ד מרן הללו כת' שהר' מוהראנ"ח והסמ"ע וכן פסקו רבנן בתראי מוהרשד"ם סי' ט' ומוהרש"ך ז"ל סי' ע"ו וש"ך הוסיף וכו' ע"ש וק"ק על הרב ז"ל למה תלה התוס' הנז' בש"ך לחוד והלא מדברי מוהרשד"ם שהביא ה' עצמו מוכח דס"ל הכי שנדון ששאל הוא שאחר שסידרו טענותיהם לפניו פסק להם את הדין וחייב את החייב וזיכה את הזכאי ואז עמד המחוייב ותבע ממנו הורני במה דנתני ושרטט וכתב לו ומסר בידו וכשקראו לו הפס"ד צווח דהוא לא טען כן ולא שכנגדו יודע בטיב טענות הללו ופ' הרב דאינו נאמן הדיין אלמא אע"ג דבשעה שכתב לו הפס"ד עדיין הם עומדים לפניו אינו נאמן הדיין לענין הטענות ואם תדחה לומר שאחר הזמן הוא שתבע ממנו להורות לו מהיכן דנו היה לו להרב לפרש שיחותיו ולא לסתום לן סתומי אכן נודע הדבר דכל האמור אינו אלא בדיין א' אבל בב' נאמנים וכמ"ש הטוש"ע שם איברא דהב"י בסי' ט"ל סימן י"ו הביא הג"המר בשם ראבי"א בשם אביו דטעם דכותב פס"ד ביד הבע"ד מפני שאין הדיינים נאמנים לומר לזה זכינו ולזה חייבנו אלא בזמן שהבע"ד עומדים בפניהם וכן קבלתי מאבא מארי שקבל מראבי"א כן הלכה למעשה עכ"ל והוא פלא דמייתי ליה סתמא כאילו אין חולק בדבר ואע"ג דמרן אייתי ליה לענין טענת פרעתי מ"מ לא הו"ל לשתוק והיה צ"ל דכבר נתבאר בסי' ג' הפך מזה. שו"ר למרן בס' בד"ה דאישתפך חמימי ע"ע וכתב הכנ"הג אות מ"ד שם בהגה' ב"י דה' מוהרלנ"ח סי' ק"ד כתב שהנוסחא הנכונה שאין הדיין נאמן לומר לזה זכיתי וכו' וכן כתב ה' משפט צדק ח"א סי' מ"ו ע"ש וכן כתוב בתשו' בח' עץ הדר סי' נ"א וכתב דאין להגיה בדברי ראבי"א ז"ל אלא דאדיינים דעלמא קאי ע"ש ואעפ"י שהב"ח סי' ת"ל תלא לה כיפי ושהיא ג"כ ס' רש"י כבר בא חכם הרזי"ם הש"ך סי' כ"ג סק"ז והקיפו בתשו' ושאח"ך נזדמן לידו ס' ראבי"ה ומצא כתוב בלשון יחיד ובפי' איתמר דב"ד נאמנים וזו הלכה העלה אחר סדר המערכה מערכת אלהים חיים נו"ן גם הפר"ח מט"א ח"א סי' כ"ב השב'ח השבי'ח להש"ך בזה ע"ע ומעתה נובין ונדון בנ"ד ואומר עם קנ'י דאי ההרי"ט נר"ו יהיב דעתיה ומדכר דכיר שהודו בפניו ג"כ הו"ל ב' ונאמנים לדעת הרב"ד ואי לא רמיא עלייהו שבועה כמ"ש בטוש"ע שם סי' כ"ב במי שקבל עליו קרוב או פסול וטוען שלא קבלו אעפ"י שהדיין מכחישו ישבע שלא קבלו עליו וכתב הסמ"ע דהיינו שבועת היסת ולא דאורייתא חדא כי קרוב הוא ועוד דאין כאן כפירת ממון אלא כפירת קבלתו עליו לדיין ואין אהא שבועה דאוריית' עכ"ל ונהי דהשתא אחר גמ"ד דכבר חייב את החייב הויא לה טענת ממון הא מיהא כי קא רמינן עליה גודא רבה דשבועה על עסקי הקבלה הוא דקא משתבע ובעיקר תביעת הקבלה לית בה דררא דממונא ולא דמי למ"ש מרן בש"ע סי' פ"ו סכ"ו דאם אין תביעה בחיוב ממון אין משביעין אותו כלל דהתם שאני דא"נ מודה בתביעתו לא מחייב ממונא כיון דמצי הדר ביה ולא מחייב כלל אבל הכא אי מודה ליה דקביל עליה האי קרוב למידן ליה מתחייב שפיר שכבר גמר דעתו לחיובא אלא דלענין ש"דא כיון דבעיקר הקבלה לא הוייא תביעת ממון אלא במאי דאתי מחמתה אמטו להכי פקעא לה ש"דא ולא פש גבן אלא שבועת היסת הוא דרמיא עלויה ונשמעינן מן הדא דאפי' בדיין דלא קרוב ולא פסול מזקיקו לשבועת היסת והכנ"הג שם בהג"הטו אות י"ג כתב משם הסמ"ע דשבועת היסת היא ולא דאורייתא ע"ע ולא כתב מלתא בטעמא דס"ל דתרי טעמי תריסי נינהו גם ה' מאמר קדישין כתב להאי דינא שכתב הסמ"ע ומה"ט גופיה שאינו תביעת ממון וחזיתיה להש"ך סק"ט דלא נח דעתיה דרב ה"ט דיהיב משום דלאו תביעת ממון היא ע"ש וכבר כת' בעניו' במאי דנלע"ד ונ"מ דאפי' אם הדיין כשר לא רמי עליה אלא שבועת היסת וחזי הוית להט"ז בהש"ע רמי ומותיב עליה דברי הטו' דאמאי משתבע כיון דאם מודה אינו חייב ממון ותמה על הסמ"ע מזה וניחא ליה דהכא מיירי שיש חילוק טענות ביניהם דרוצה לטעון עכשו ונלע"ד דאם מקבל עליו כשר א' במקום ב' והוא כופר צריך לישבע ש"דא עכ"ל שותיה דמר לא גמירנא במאי דניחא ליה דהכא שאני שיש חילוק טענות ביניהם וכו' דמה חילוק טענות ביניהם לבד מהאי קבלה ותו במאי דמסיק דכשר א' ישבע ש"דא כיון דלדידיה חשיבא טענה שאינה על תבי' ממון ויש ליישב ולא באנו להאריך אלא לקצר ויהיה הקצ'ר אמיץ הדרי בי לנ"ד דא"נ ליכא אלא עד א' המ"ץ נר"ו ל"מ לדעת הש"ך והט"ז פשי' דחייב ש"דא כיון דדיין כשר הוא אלא אפי' לדעת הסמ"ע והנמשכים אחריו בנ"ד דכ"ע מודו דחייב ש"דא כיון דתביעת ממון היא בהודאה הלזו ואי ההרי"ט נמי העד יעיד בהודאה ל"מ למהדר בהו כל זה נראה לכאורה וכד דייקנא יראה דלא שמה מתייא חדא דכבר ברירנא דבההיא שעתא אבוהון הוה קיים וכי יהבינן להו כל דילהו והיא ס' הרב"ד דמהניא הודאתם היינו לאחר מיתת האב אבל כ"ז דאבוהון קיים הודאתם לא מעלה ולא מורדת דהו"מ אתי ומכחיש להו א"כ בההיא שעתא הודאתם אינה מזקקת לשבועה אי הדרו בהו וכפרו בהודאתם דבההיא שעתא אינה גורמת ממון ומכיון דבההיא שעתא הודאתם אינה מזקקת לשבו' אע"ג דהשתא חשיבא הודאה לדעת הרב"ד דכל שאינו לאלתר לא חייל ליתיה בלאחר זמן ם וכ"ש אם יתברר שכפרו בעיקר ההודאה בעוד אביהם חי הילכך אפי' יעידו ב' הב"ד יצ"ו אין לחייב הבנים ובנדון הרב"ד אינו מנחש במה שאמר אלא שהרב מוהריק"ו רצה לזכותו מטעם דיורש כח אשתו שהיתה יכולה למחות ובר מן דין לפום מאי דאתברר דדעת מרן בש"ע ובס"ד דס"ל דכל מי שהודה בפני ב"ד שאינה בת ג' כמודה חוץ לב"ד דמי אין כאן הודאה מעיקרא סיפא דמלתא בהא סלקי' ובהא נחתי' דכל העדויות שנתקבלו לע"ד אין בם מועיל כדכתי' בעניו' וגם מצד הודאת הבנים אפי' לכשיתבאר שהודו ב' האחים או שהיו ב' הב"ד דנחתו להו מעיקרא מעידין שהודו בפניהם כמדו' והם מכחישים או שחוזרים בהם כיון דלאו בפני ב"ד של ג' לא הויא הודאה ולא רמייא עלייהו אלא לקיים חתימת העד הב' ויזכו האחים בני הרש"ך שולאל בחזקת כל החצר ולית אינש מאן דימחא בידייהו כך עלתה הסכמתנו אנן צעירי צאן קדשים פה מתא תונס יע"א:

תוכן העניינים

ספר משכנות הרועים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה