ספר משכנות הרועים· רבי עוזיאל אלחאייק
זי"ן
אות א
זכיה קי"ל כמ"ד תן כזכי כמ"ש בש"ע סי' קכ"ה וכת' ה' החביב בח"ב דה"ה אם אמר הפרשתי עי"ש וצ"ע בש"מ שאמ' הפרשתי מי מהני או לא דכל הלשון שכת' שם בש"ע סי' רנ"ג לא נזכר ל' זה ועיין לעיל במע' אות ה':
אות ב
זכייה ראובן שאומר לשמעון תניח זה הדינר בידך לפירעון לוי לא הוי כזכי מוהר"א יצחקי ז"ל סי' כ"ה ועיין לה' גו"ר כלל ג' סי' ט' שהסכים עמו להלכה וכ' עוד שם אין לנו לפרש בפי' האי מלתא פי' מדעתינו ולהעריך ולומר דתיבה זו משמעותה כמו תיבה זו כי דרך זו נעלמה מעינינו ואין לנו למעבד עובדא רק במה שמצינו מפורש בתלמוד ובגאונים הראשונים שהיו דבריהם ד"ק ומאן ספין ומאן רקיע לדמויי מלתא למלתא לאפוקי ממונא צא ולמד ממ"ש הרמב"ם בריש מסכת תרומות כי לרבותינו להם לבדם ניתן הדיקדוק של הלשון ע"ש ונלע"ד לומ' דאם ש' כבר מסר ללוי הדינר פטיר ועטיר ש' וזכה לוי בדינר ואכל וחדי דמאן חשיב לאפוקי ממונא כיון דאיכא למימר דהאי לישנא חשיב כתן וזכי וצריך להתיישב בדבר:
אות ג
זכייה. אע"ג דקי"ל דתן כזכי ולפיכך לוה שאמ' לא' תן חפץ זה לפ' בחובו ויש עליו ב"ח הרבה ועדין לא הגיע החפץ ליד המקבל זכה בו ואין שאר ב"ח יכולין לחלוק עמו באותו חפץ וכמ"ש הרמב"ם בפ"ק מה' מלוה וטוש"ע סי' ק"א ונ"ל דהיינו דוקא שא"ל ליתנו לישראל אבל אם א"ל תנהו לגוי לא אמרי' בגוי תן כזכי וע"ע בכנה"ג חה"מ מה"ק סימן ק"א בהג"הט אות כ"ה:
אות ד
זכייה ראובן חייב לשמעו' מנה ועמד לוי וכת' לר' שטר שחייב עצמו לפרוע בעדו לש' סך המנה ושוב חזר ר' וכת' שטר מחי' ללוי על החיוב ההוא נסתפקתי אם שטר מחילה זה מפקיע זכות ש' שזכה לגבות מלוי או לא מצי גבי ונלע"ד דאין לש' צד לגבות מלוי כלל דהא דקי"ל דזכין לאדם שלא בפניו ומה"ט המזכה לחבירו ע"י אחר קנה משום דעדיו בחותמיו זכין לו היינו דוקא היכא דמטי שטרא לידיה כמבואר בר"סי רמ"ג:
אות ה
זכייה מכאן מודעא רבא כד הוינא זוטרי עמדתי על שורש דבר זה והיד כותבת כתיבה גסה ולפי רוב השנים איבדורי איבדור ויד רשעים הני עכברי רשיעי סורן רע עשאום ככברה נקבים נקבים הני שטי'ן רהו'טי רהי'ט ולא מצאתי שעה א' של קורת רוח לחזור על המקרא ואני אמרתי בחפזי יצא עת"ק דברים כהוייתן אשארא קאי ה' יגמור בעדי ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים על הארץ הטובה רחבת ידים צבי היא לכל הארצות:
כתבו התוס' בפ"ק דכתו' די"א בד"ה מטבילין וכו' וק' דהא זכייה מדין שליחות היא וקי"ל דאין שליחות לקטן וכו' ע"ש ואנכי עפר ואפר אתמוהי קמתמה דברפ"ב דקידושי' דאמר"ן אמ"ר מנין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר נשיא א' נשיא א' וכו' ותסברא דהא שליחות היא והא קטנים לאו בני שליחות נינהו אלא כי הא דרבא בר הונא וכו' מנין שזכין לאדם שנא' נשיא א' וכו' אלמא מא אע"ג דאין שליחות לקטן מ"מ זכין לקטן שלא בפניו והיינו דקמהדר תלמוד' דאי ס"ד משום שליחות תק' דקי"ל אין שליחות לקטן ובפ' מי שמת ד' קנ"ו ב' פלוגתא דר"מ ור"י בסברת ר"א דרמ"א סבר ר"א זכין לגדול ואין זכין לקטן ורי"א סבר ר"א זכין לקטן ואין זכין לגדול וכתבו שם התו' בד"ה זכין וכו' וז"ל וא"ת למה אין זכין לקטן הלא זכין לאדם ש"ב וי"ל כיון דזכיה מטעם שליחות מאן דמצי למישוי שליח יש לו זכיה ומאן דלא מצי למישוי שליח אין לו זכיה ומאן דאית ליה זכין לקטן ואין זכין לגדול ס"ל כיון דגדול יכול לקנות לא תקינו ליה רבנן זכיה כמו דקטן עכ"ל ודבריהם תמוהים דבמאי דמייתבי דעתא דר"מ קשיא מהך דקי' וכדכתי' ובמאי דניחא להו בר"י דזכייה שלא בפניו תקנתא היא וגבי גדול דמצי זכי מנפשיה לא תקינו אבל קטן דלא מצי זכי תקינו ליה רבנן זכייה הא נמי קו' דהתם בקידו' מוכח דזכייה שלא בפני הזוכה דאורייתא היא ותו איכא למידק בדבריהם שכתבו ולפי הספרים דגרסי במציעא זכייה מיהא אית ליה וכו' מצי' למימ' דאית ליה זכייה מן התורה וכו' דאי הכי מאי דחי ליה לרבינא התם ולא היא ישר' אתי לכלל שליחות נכרי לא אתי לכלל שליחות כיון דזכייה מדאורייתא היא ואע"ג דמדאוריית' נמי לאו בר שליחות אלמא דלאו הא בהא תליא ומאי שיאטיה דאתי לכלל ולא אתי דאדרבא מוכח דלא הוי אלא דרבנן ומשו"ה דאתו לכלל תקינו ליה דלא אתי לכלל לא תקינו ליה ותו ק' דאמאי לא הוכיחו בפשיטות בתחילת דבריהם דזכייה מדין שליחות היא מהא דקאמ' הש"ס קטן דאתי לכלל שליחות אית ליה זכייה נכרי נכרי דלא וכו' דפשיטא טפי דזכייה מדין שליחות היא וע"ק מאי ק"ל בתר הכי ואע"ג דשליחות מדין זכייה היא ואין לו שליחות מן התורה וכו' אבל הכא שזכות גמור הוא לו יש לו שליחות מן התורה והוא הפך סוגיא דקידו' דכתי' ונר' דלפי שיטתם זו דה"פ דמעיקר' בעי למילף מחלוקת הארץ דשלוחו ש"א כמותו והיינו בין לתקוני בין לעוותי ופריך ותסברא דהאי שליחות הוא מטעמא דשליחות גרידא היא וילפת מינה לדעלמא והא אין שליחות לקטן אלא ע"כ דטעמא דמהנייא הך שליחות משום דהוייא זכייה וכיון דזכות הוא מהנייא שליחותייהו וכאידך דרב גידל א"ר והיינו דרב נקט במילתיה מנין ששלוחו ש"א כמותו ונקט מנין שזכין לאדם וכו' ותרוייהו מחד קרא נפקי למימרא דשליחות דזכייה שלוחו ש"א כמותו ולאו דאמוראי נינהו ואליבא דר"ג א"ר ולעולם זכייה גופא לא הוי אלא מטעם שליחות ולהכי דחי התם במציעא שפיר קטן דאתי לכלל שליחות כלומר בכל שליחות ואפי' בשליחות דלאו לזכות א"כ בשליחות דזכות ואע"ג דקטן הוא אבל נכרי ליתיה בשליחות ונקט אתי ולא אתי לרבותא דנכרי דליתיה בשליחות כלל אבל שיטת התו' קמייתא אכתי צריכה לפנים ונר' לישב דהא דזכין לאדם שלא בפניו מדאורייתא היינו היכא דבלא"ה אית ליה זכייה בגויה אלא דמחוסר חלוקה משו"ה אמרי' שאם חלקו שלא בפניו זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו וכדילפי' מחלוקת הארץ דהיא ודאי קיימא לכל ישראל אלא דאין ברירה בהך חלוקה גרידא אמרי' דזכין לו מדאורייתא אבל בדבר שאין לו חלק ונחלה בו כלל והוא בא לזכות ע"י אחרים לא הוי אלא מדרבנן ומטעמא דשליחות וכדמוכח בכמה דוכתי וכמ"ש ז"ל אלא דמעיקרא ס"ד דגמ' למילף שליחות לכל התורה ודחי והא קטנים לאו בני שליחות נינהו אלא משום דזכין והשתא ס"ד דזכייה לאו מדין שליחות והיינו דאשמועינן קרא דאיכא מאן דלית ליה שליחות ולית ליה זכייה ודחי ותסברא דהא זכות היא ולמגמר לעלמא דזכין לאדם שלא בפניו והא חובה היא דאיכא וכו' אלא למילף דזכייה כה"ג דאית ליה בלא"ה חלק בגויה ולא חסר ליה אלא חלוקה זכין לאדם דבר תורה וכאידך דר"ג א"ר דאמ' יתומים שבאו לחלוק וכו' דגמרי' לה מחלוקת הארץ דמהנייא חלוקתם אע"ג דהוו קטנים בגוייהו דכמאן דליתנהו דמיין אבל שאר זכייה ע"י אחרים לא זכו אלא מדרבנן ומטעמא דשליחות לר"מ דפ' מי שמת ולר"י משום תקנתא וכדאמרי' מרי' וכן ראיתי להתוס' ז"ל בפ' התקבל דס"ה ע"ב בד"ה שאני וכו' דפשיטא להו דזכייה מטעם שליחות היא ובוודאי שהוא ע"פ מאי דכתי' בעניותי' ומה שיש לדקדק קצת בדבריהם יתבאר לקמן בס"ד ומה שהערנו בדבריהם בכתו' דאמאי לא מסתייעו מסוגיא דמציעא פ' א"ן פשוט כיון דתלייא בנוסחאות וכדכתבו בסוף דבריהם לא פסיקא להו לאתויי מינה:
שוב ראיתי להרשב"א ז"ל בחי' לקידושי' וז"ל מהא דאמרי' ותסברא דהא שליחו' היא א"כ מצינן שליחות לקטן אלא וכו' משמע דזכייה לאו מדין שליחו' הוא וזכין לקטן ד"ת וה"נ משמע לעיל בפ"ק ד"ט ב' דבעי רבא לרשב"א דאמר בשטר ע"י אחרים שמזכה לו רבו ע"י אחרים ואיהו נפשיה לא מצי זכי עבד העושה שליח לקבל גיטו מיד רבו מהו כיון דגמר לה לה ש"ד או"ד כיון דלא מצי מקבל לא מצי לעשות שליח אלמא דזכיה אית ליה ושליחות מספק"ל ואי זכייה בתורת שליחות מי איכא ספיקא עש"ב: ודע שהתו' ז"ל שם איסברו להך בעיא בתרי אנפין ולפום אידך פירושא תניינא מייתבא דהתם גבי עבד שאני כיון דאיהו גופיה לא מצי זכי וכו' אבל לעולם כל זכייה מתורת שליחות היא:
וחזיתיה לה' הגדול מהרי"ט זלה"ה בחי' לשם שהק' לדעת והרי קטן שיש לו זכייה ואין לו שליחות וניחא ליה דזכייה דידיה נמי דרבנן ולאו דאורייתא וכדאמרינן בפ' מי שמת וכו' ע"ש ולכאורה אישתמוטי קא מישתמיט מניה הך דמציעא פ' הרבית דכתיב' דתליא בפלוגתא דרבוותא בשינוי גרסאות כמה דאתמר והנכון דהרב ז"ל בשי' התו' דהכא קאי דלדידהו זכייה מתורת שליחות וע"כ הך דפ' הרבית גרסי לה אית ליה זכייה מדרבנן וכשי' התוס' דכתו' וע"פי מאי דכתי' ואע"פ שהרשב"א ז"ל לא הכריע מ"מ בתשובתו סימן תתקצ"א הביא גירסא הך דפ' הרבית קטן אית ליה זכיה מדאורייתא ע"פי דרכו:
אחרי שובי שבתי וראה להר"ן ז"ל בר"פ האיש מקדש שהביא סברת הרשב"א ז"ל שהוכיח דזכייה מדאורייתא ולא מדין שליחות והוא ז"ל דחה ראייתם וכמה דכתי' בעניותי' לאסוקי שמעתתא אליבא דהתוס' ורש"י ז"ל כמ"ש הרשב"א ז"ל ואמינא חדאי נפשאי:
וחזי הוית לה' הגדול מהרימ"ט ז"ל בחי' לשם שקרא ערער בדברי הר"ן ז"ל ראשית מאמר כיון דסברא הוא דזכיה מדין שליחות וכל דלית ליה שליחות לית ליה זכיה וכי בעי למימר דרב מדין זכיה קאמר אף ע"ג דלית ליה שליחות נימא ותסברא אמאי מייתי מחלוקת הארץ התם לאו שליחות ולאו זכיה בעי' דשלהם היתה וכו' עכ"ל ולא ידעתי אמאי לא תק"ל כי נמי בעי למימר דגמרי' שליחות כל התורה מחלוקת הארץ לימא ליה ותסברא דהאי שליחו' היא דשאני הכא דא"י מוחזקת היתה להם ולאו שליחות בעי' אלא ודאי דתלמודא ניחא ליה למפרך פירכא אלימתא דאין שליחות לקטן ד"ת ולאו למפרך דילמא שאני התם דמוחזקת היתה לכל ישראל ומה"ט נמי כי אוקמה למילתיה דרב משום זכיה פרכיה בהכחשה דהא חובה היא דאיכא דניחא ליה בזה וכו' דפירכא אלימתא כוליה האי ולאו למימרא דשאני התם שהיתה מוחזקת ולאו זכיה בעינן:
תו ק' לה' ז"ל דמגופיה מצי פריך כיון דפשי' ליה להגמ' דזכייה מדין שליחות הול"ל ותסברא והא זכייה מדין שליחות וקטן לאו בר שליחות וכו' עכ"ל ואנכי איש צעי'ר תמ'ה תמ'ה דהר"ן ז"ל פ'רוש מרובה בנועם שיח שפתיו ביטל את המעוררין שכת' ולית לן שום הוכחתא דניפרוך עליה והא קטן לאו בר זכייה הוא וכו' עכ"ל דודאי דלאו הוכחה במאי דקאמר במציעא דקטן לית ליה זכייה משום דלית ליה שליחות דניפרוך מינה לאוקומי מילתיה דרב דחלוקת היתומים משו"ה פריך ליה שפיר מחובה היא דאיכא דניחא ליה:
עוד כתב הרב ז"ל ועוד דאי מסתמא הכי הוא כדאמרי' בפ' א"ן כי פריך והא קטנים נינהו היכי משני אלא מנין שזכין אכתי היכי ניחא פירכא דקטנים הוה ליה לאסוקי בהדיא אלא מנין שזכין וקטנים בני זכייה נינהו ומשני סתם ש"מ דכי אמרינן מדין זכייה ידעי' דקטנים מצי מזכה להו וכו' עכ"ל לדידי הפעוט ל"ק כיון דמסיק דזכין לאדם ש"ב וקטן כמאן דליתיה קמן הוא וממילא שמעת מינה דזכייה לאו מדין שליחות היא ואידחי ליה הך סברא דזכיה מדין שליחות היא והיינו דחדית ליה ומאי אית ליה לפרושי טפי סופא דמילתא דאין בדחיות הרב ז"ל כדאי למדחי סברת רש"י והתוס' ז"ל והאמת יורה דרכו זהו מה שנלע"ד:
וכתב עוד הרב ז"ל וז"ל ואותה שהביא מפ' א"ן אינה מכרעת לפי גירסת הספרים דל"ג מדרבנן אלא אית ליה זכייה ופרשינן זכייה מן התורה עכ"ל כבר כתבתי משם התוס' ז"ל דאיכא פלוגתא דרבוותא בהך נוסחא ומ"מ הרשב"א ז"ל דאיהו מאריה דהאי דינא גריס מדרבנן וכדמייתי לה לסייעתא לדעת התוס' ז"ל דס"ל דזכייה מדין שליחות היא וא"כ שפיר מייתי מינה הר"ן ז"ל:
וחזות קשה הוגד לי במה שראיתי לרב"א ז"ל בש"מ למציעא התם בפ' הרבית שהביא דברי הרשב"א ז"ל שכתב משם הרמב"ן ז"ל דס"ל כדעת התוס' ז"ל דזכייה מדין שליחות והוק"ל מהך דקידושין וכדכתי' ותריץ יתיב במאי דאתמר וכדכת' הר"ן ז"ל והרשב"א ז"ל חלק עליו ונקיט בידיה כלל גדול דקטן אית ליה זכייה מדאורייתא והכי גריס לה התם ואפשר דלא כתב כן בחי' לקידושין אלא לשי' התוס' ז"ל אבל הוא ז"ל בשלו הוא זוכה וכדדחי לה ה' מהרימ"ט ז"ל ולקמן יתבאר בס"ד ועיין בס' מח"א ז"ל בהלכות זכייה ומתנה סס"ה:
אות ו
זכייה אין אדם זוכה בדבר דלא סא"ד לזכות בו ומה"ט ראו' שקנה כלי בחזקת שהוא בדיל ומכרו לשמעון ומצאו כסף זכה ש' כמ"ש מור"ם בסי' רל"ב סי"ח וע"ע לו בסי' רס"ח ס"ג בדין חצרו של א' דאינה קונה לו אלא בדבר דקי"ל וסא"ד ע"ש וכן אם אבד גוי מעותיו בבית ישר' ונכנס אחר ונטלם זכה בהם עיין בסמ"ע ס"ק ז' ועיין לה' מח"א בה' קנין חצר סי' ה' במעות של ישראל וכבר נתייאשו הבעלים ע"ש והיכא דאיהו לא מצי זכי אם חצרו זוכה לו עיין לה' ז"ל שם בסי' ד':
אות ז
זכייה קי"ל זכין לאדם ש"ב ואין מחייבין לאדם אלא בפניו כמ"ש בטוש"ע סי' רמ"ג ודע דהאי כללא צריכה לפנים דהיינו דוקא כשהוא זכות גמור ואין בו צד חובה כלל ואז אפי' אי צווח ואמר לא ניחא לי בהאי זכותא לא משגחינן ביה ונ"מ אם יש עליו חוב לאחרים זוכים בו מפאת חוב שלהם ואי אית ביה צד חובה אם שמע ושתק שוב אינו רשאי לחזור בו מקבלת אותה הזכייה ואם צווח מעיקרא ואמ' לא בעינא בהאי זכותא כיון דאית ביה צד חובה שומעין לו ולא זכה ושהחובה ההיא חשובה חובה לכל אדם ובדבר שהוא חובה אפילו חזר ואמר ניחא לי בהאי לא מהני ועיין בחידושי הריטב"א הנדפס מחדש סוף האשה של'ם ועיין לה' מח"א:
אות ה
זכיית קטן. גרסינן במס' גטין בפ' התקבל ד' ס"ד אר"י אר"א צרור וזורקו וכו' חפץ ומחזירו לאחר שעה זוכה בין לעצמו בין לאחרים וכו' א"ר חסדא א' זה וא' זה זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים וכו' והנה דעת רש"י ז"ל דאפי' לר"י אינו זוכה לאחרים אלא מדרבנן אבל מדאורייתא אינו זוכה לאחרים והשתא ניחזי אנן במלתא דאוריית' מי מצי לזכות לאחרים ונפיק בה במידי דאורייתא כיון דהשתא מיהא תקינו ליה רבנן זכייה או"ד דוקא במלתא דרבנן ולרב חסדא אפי' בכה"ג אינו זוכה איברא מדפריך התם לר"ח ממתני' דעירובין דאשכחן זכייה לקטני' כגון שפחה דאכתי לא אתיא ב' שערות ומשני שאני שתופי מבואות דרבנן ור"ל כיון דהך שיתוף לא איצטריך אלא מדרבנן אהניא הך זכייה דקטנים אע"ג דלא הויא אלא מדרבנן אבל במילתא דהויא מדאורייתא לא אהניא הך זכייה ולא מידי נשמע מן הדא דלר"י דאמ' זוכה מדרבנן היינו אפי' אי הוו שתופי מבואות מדאורייתא והשתא ר"י ור"ח פליגי במאי דכתיבנא והדר פריך מהך דמערימין על מ"ש דקתני מזכה ע"י שפחתו דלא אתיא אכתי ב' שערות ואוקמה במ"ש בז"הז ופריך לה והדר אוקמה בעציץ שאינו נקוב לפ"ז קושטא הוא דלר"י מתוקמה כפשטה אפי' במעשר דאורייתא ובזמן הבית וטעמיה כיון דתקינו ליה רבנן זכייה לאחרים אהניא אפי' במלתא דאורייתא אבל לר"ח נהי דבדרבנן כגון שתופי מבואות ומ"ש בז"הז ובעציץ שאינו נקוב כיון דלא רמיא עלייהו חיובא אלא מדרבנן הילכך אהניא זכייה דמדרבנן במילי דרבנן אבל במלתא דאוריית' לאו כל כמינה זכייה דרבנן לפדות מ"ש דמדאורייתא ופרכי' כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ומשני ה"מ במלתא דאית לה עיקר מן התורה וכו' ואיכא למידק גבי מ"ש דאית ליה עיקר מן התורה תק"ל כל דתקון רבנן וכו' שו"ר להריטב"א ז"ל בשי' לשם שכת' דלפום מאי דמוקי במציעא ניחא דאין לו עיקר מן התורה לפום מאי דבעי לאוקמה במ"ש בז"הז ניחא כיון דמ"ש בז"הז ליתיה מדאורייתא כלל ואין שם מ"ש מדאורייתא לא אמרי' ביה כל דתקון רבנן וכו' דהוי כמאן דלית ליה עיקר מן התורה אבל במלתא דשייכא מדאורייתא בשום מלתא ורבנן תקינו לה מילי אחריני אמרי' כל דתקון רבנן וכו' ועיין ביבמות דפ"א בפלוגתא דר"י ור"ל אליבא דר"י ובפרש"י שם ועיין בתוס' בפ' אע"פ בד"ה קסבר וכו' שחלקו בכה"ג ע"ש שו"ר אחז"ר לה' ארעא דרבנן סי' תי"ד שחילק כן והביא בידו האי דיבמות וכדכתי' בעניותי' ואחז"ר נדפס ס' שער המלך למהרי"א ושם ראיתי לה' פ"א מה' מ"ש שסתר לחילוק זה יעו"ש ולכשאפנה אשנה פרקי בארוכה בעהי"ת:
ואולם חזיתיה ולא ביא'רתיה מ"ש הרשב"א ז"ל לשם בפ' אע"פ תלתא אנפין לתי' קו' התוס' ז"ל תי' קמא דכתו' אלמנה נמי מדאורייתא ע"ש וברפ"ק דכתו' דף י' פלוגתא דרשב"ג וחכמים בכתו' אלמנה דרשב"ג ס"ל דאורייתא לל"ק ואיכא למימר דר"מ נמי הכי ס"ל ועיין בתוס' שם ולשם בע"ב בד"ה אלמנה דכתיבה וכו'. ע"ש ויתר פרט זה ית' סוגיא בדוכתה בס"ד עוד תי' ז"ל דלא קאי ר"מ דקאמ' תנאו בטל אלא אבתולה דכתובתה דאורייתא אבל אלמנה לא וק' לענ"ד דתק"ל דכל דתקון רבנן כעין דאוריית' תקון: גם אשו"ר הא דגרסי' ברפ"ק דיבמות די"א אר"י א"ר צרת סוטה אסורה וכו' מתיב ר"ח וכו' א"ל אנא אמינא לך סוטה דאורייתא ואת אמרת לי סוטה דרבנן ופריך ודקרי לה מאי קרי לה ומשני קסבר כל דתקון וכו' ואתמהה דתק"ל לר"י א"ר כיון דס"ל צרת סוטה דאורייתא אסורה אמאי לא אסרו נמי סוטה דרבנן דכל דתקון רבנן וכו' והיינו הא דקשיתיה לר"ח ומאי האי דמהרד ליה רב אנא אמינא לך סוטה דאורייתא ואת אמרת לי סוטה דרבנן כיון דכל עיקר תיובתיה משום דכל דתקון רבנן וכו' ונלע"ד דר"ח לא מפליג בין מילתא דאית לה עיקר מן התורה ללית לה עיקר מ"הת דאיהו גופיה דפריך בגטין וקאמר אי שתיק וורדאן דאית ליה למימר דתקון רבנן וכו' ואיהו גופיה דמותיב לרב ביבמות ולטעמיה אזיל אבל רב מאריה דשמעתא הכא ס"ל כמסקנא דגיטין דשני לן בין אית ליה עיקר מן התורה ללית ליה והכא לית ליה עיקר מן התורה אלא קנסא הוא דקנסוה לאשה כי היכי דתידוק טפי ותנשא ועיי' בפרש"י ז"ל שם ובר"פ האשה דף פ"ז באורך:
איברא דבפ' כ"ש דט"ל בעי רב"ח לר"י הגלילי מהו שיוציא אדם י"ח במרור דמ"ש בירוש' וכו' מצה דאורייתא הוא דלא נפיק אבל מרור דרבנן נפיק או"ד כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ולא ידענא מאי קמבעיא ליה דודאי כללא הוא דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ודכללא הוא לכל מילי ומ"ש הכא דמספק"ל טפי משאר דוכתי דקאמר לה הש"ס ואיכא למימר דהכי קמבעיא ליה כיון דמעשר ירק ליתיה מדאוריי' כלל לא אמרי' ביה כל דתקון רבנן וכו' והוי כמעשר בז"הז וכדאמרן מרן ונפיק ביה שפיר או"ד כיון דשם מעשר חייב מן התורה נהי דמעשר ליתיה מדאורייתא כיון דאיכא שם מעשר מן התורה חשי' שפיר מלתא דאית לה עיקר מן התורה דאמרי' בה כל דתקון רבנן ולא נפיק ולאפוקי שתופי מבואות דאין שם שיתוף ועירוב מן התורה וגרע טפי ובכה"ג אשכחנא פלוגת' דרבוואת' בהא דקי"ל אין מבטלין איסור לכתחילה וברפ"ק דביצה אוקימנא לה דוקא באיסור תורה אבל מוקצה דרבנן כגון עצים שנשרו מן הדקל מרבה עליהן ומבטלן דלדעת התוס' שם ושאר רבוואתא כל שיש לו שם מן התורה כגון תרומת תאנים חשיב איסור תורה ואין מבטלין ולא אימעוט אלא מוקצה דלית ליה עיקר מ"הת כלל אבל דעת הרמב"ם במז"ל בפט"ו מה' מ"א דין כ"ו וז"ך דחלב שנפל לתוך קדרה של בשר עוף מבטלין אע"ג דשם בשר בחלב אסור מן התורה ועיין במרן הכ"מ ז"ל ובחידושינו לה' יו"ט בס"ד:
ברם דאכתי לא פלטן דלפום מאי דפשיט התם אמר רבא מסתברא מצה ומרור וכו' ופירש"י כי היכי דמצה שם מעשר עליו ולא נפיק אלמא דפשי' ליה לרבא דבתר שמא אזלינן וכל אשר יקרא לו שם מן התורה בעי לתקוני כעין דאורייתא ובשלמא דיבמות איכא למימר דגרע טפי כיון דלא הוי אלא משום קנסא נהי דשם סוטה מיהא דאורייתא הוא מ"מ האיך דלא הויא לא קנסא בעלמא חשי' ליה ליה עיקר מ"הפ כלל כשתופי מבואות וכן מ"ש בז"הז כיון דהשתא מיהא אין שם מ"ש דאורייתא גרע טפי אבל בשר עוף בחלב ודאי דחשי' יש לו עיקר מ"הת ואע"ג דהך בעיא אליבא דרב הלכתא דלא קיימא אלא אליבא דרי"הג ורבי' בפט"ו מה' חמץ ומצה דין ח' פסק כר"עק דיוצאי' אף במצה של מ"ש בירוש' ובפ"ו מה'יבום דין י"ט פסק כרב דצרת סוטה אסורה ואיכא למימר דדחאה הרמב"ם מ"מ מהא לא איריא נהי דעיקר דינא לאו אליבא דהלכתא מ"מ במאי דמספק"ל במאי דתקינו רבנן כעין דאורייתא תקון לא תלייא בפלוגתא וליישב דעת רבינו נר' דמפ' לה הכי מסתברא מצה ומרור ור"ל דהוקשו להדדי וכי היכי במצה כיון דמדאורייתא לא נפיק ה"נ מרור ולאו משום כעין דאורייתא תקון אלא משום דהוקש למצה:
נתנה ראש ונשובה סוגיא דגטין זו היא שקשה דמוקי לה במ"ש בזמן הבית ובעציץ שאינו נקוב דודאי שם מ"ש מלתא דאית לה עיקר מ"הת היא ויתב' לקמן בס"ד:
הדרי בי אריש דינא דלר"י אפי' במ"ש דאורייתא אהניא הך זכייה דקטן דלא הוי אלא מדרבנן ופודין בו מ"ש ופירוקו נאה ואיכא למידק מהא דגרסי' במס' סוכה ד' ל"ו א"ר זירא לא ליקני איניש הושענא לינוקא ביומא קמא דיו"ט מ"ט ינוקא מקנא קני אקנויי לא מקני ע"כ והיינו כיון דביומא טבא דאוריית' בעינן לכם וקטן לא מקני מדאורייתא לא נפיק בהך הקנאה דלא הוייא אלא מדרבנן ומ"ש ממעשר דאורייתא וכדי למיקם עלה דמלתא עדין צריכין אנו אנו למוד'עי מ"ש התוס' שם בגטין ד"ה שאני שתופי וכו' וז"ל משמע דר"י ור"ח פליגי אי זוכה לאחרים מדאורייתא או לא ואע"ג דמציאת חש"ו לא הוי אלא מדבריהם וכו' עכ"ל ור"ל ממאי דמשני שאני שתופי מבואות דרבנן משמע דפלוגתייהו מדאורייתא וממילא מאי דקאמרי נמי זוכה לעצמו מדאורייתא אהא ק"ל שפיר בין לר"י בין לר"ח ממציאת חש"ו וזה ברור:
איברא מאי דאיכא למידק דמאי קרי ליה לרב חיננא וורדאן דמותיב מהך דשתופי מבואות דלא הויא אלא מדרבנן בשלמא לשי' רש"י דקסבר ר"ח אפי' מדרבנן לית ליה זכייה ק"ל שפיר והיינו דחדית ליה דבדרבנן עבידו ליה זכייה אבל לדעת התוס' מאי דעתיה דמותיב מעירוב דלא הוי אלא מדרבנן וליכא למימר דר"עק לא ברירה ליה דפלוגתייהו מדאורייתא וס"ל דלמ"ד אינו זוכה לאחרים היינו אפי' מדרבנן א"כ מאי האי דקמהדר ליה שאני שתופי מבואות דרבנן דמאי ס"ד למימר דעירוב מדאורייתא והכי הול"ל כי קאמינא אינו מזכה מדאורייתא אבל מדרבנן מזכה וע"ק לענ"ד דאם איתא דס"ל להתוס' דר"ח דקאמר דאינו זוכה מדאורייתא אבל בדרבנן מזכה ואפי' במילי דאורייתא ומאי דמשני ליה שאני שתופי מבואות דרבנן ור"ל אנא כי קאמינא אינו מזכה מדאורייתא אבל מדרבנן מזכה בכל גוונא מאי פריך תו ר"ח אישתיק וורדאן דאית ליה למימר כל דתקון רבנן וכו' ובשלמא לשיטת רש"י דס"ל דר"ח ס"ל דבמלתא דאורייתא אינו מזכה אבל במלתא דרבנן מזכה שייך שפיר למימר כל דתקון רבנן וכיון דבדאורייתא לא מהניא ליה זכייתו א"נ בדרבנן אבל לשי' התו' דלא שני ליה ר"א בין מילתא דאורייתא למילתא דרבנן דבכולהו לית' ליה זכייה:
מן התורה ובדרבנן מיהא אית ליה מאי שיאטיה דכל דתקון רבנן הכא לכן נלע"ד דדעת התוס' דהמק' סא"ד דלר"ח כיון דלית ליה זכייה מן התורה לא מצו רבנן למיקני ליה זכייה למפקע איסורא דאורייתא כגון לפרות מ"ש וכיוצא וממילא לית ליה שום זכייה. אמטול להכי פריך ליה שפיר ממתני' דעירובין והתרצן נמי בשיטתיה קאי אלא דחדית לית נהי דבמילתא דאוריית' כיון דלא מהניא זכותו מן התורה לא תקינו ליה זכייה וכדקאמרת מיהו בעירובי מבואות דלא הוי אלא מדרבנן תקינו ליה רבנן בדרבנן וכדכתי' בעניותינו בשי' רש"י ז"ל והשתא אין חילוק בין שי' רש"י והתוס' ז"ל אלא בדרב יהודה דאמר זוכה לאחרים דלרש"י ז"ל לא הוי אלא מדרבנן ולדעת התוס' אפי' מדאוריית' ובזוכה לעצמו נמי אף שדעת אחרת מקנה אותו לדעת רש"י לא הוי אלא. מדרבנן וכמ"ש בסוכה דף מ"ו ע"ב לשם ד"ה מיקנא קני וז"ל דרבנן תקינו ליה זכייה נפשיה וכו' עכ"ל אבל לדעת התוס' בשזוכה לעצמו כגון מציאה אינה אלא מדרבנן אבל כשדעת אחרת מקנה אותם מדאוריתא וא"כ ע"כ דמפרשי הא דקאמר ינוקא מקנה קני היינו מדאורייתא וכן מבואר בדבריהם בר"פ כן סורר ומורה ע"ש:
אלא דאיכא למידק לדעת רש"י ז"ל דבפ"ב דקידושי' דף מ"ב ילפי' זכייה לקטנים מדאוריי' בשלמא לשי' התוס' אתיא האיך כשמואל אלא לדעת רש"י מא"ל ואין לומר דס"ל כהך סברא ג' דמאי דוחקיה לפרושי פלוגתייהו בדרבנן והא דר"ג א"ר דלא כמאן אמנם לפי מאי דכתיבנא בעניותי' לתרץ מאי דק"ל בדברי התוס' דכתו' וסנהדרין ובתרא וכמה דוכתי דשאני חלוקת הארץ דדידהו הוייא לכ"ע דאורייתא שאין החלוקה אלא גילוי מלתא בעלמא אבל שאר זכייה דמזכה לו מאי דלאו דידיה לא הוייא אלא מדרבנן ועיין לעיל סי' ז' כי שם הארכתי כיד ה' הטובה עלי עבדו בס"ד:
ומהא דפריך למ"ד אינו מזכה מהך דמערימין על מ"ש דאם איתא דמדרבנן היכי מצי פודה מ"ש דאורייתא ותק"ל נמי אכולהו אלא ודאי דר"י מזכה מדאוריי' קאמר דאיכא למימר דהשתא דתקינו ליה רבנן זכייה מצי לפדות אפי' מילתא דהוייא מדאורייתא וכדבעי' למימר לקמן בס"ד א"נ איכא למימר דהך תיובתא הויא לכ"ע איברא דהתוס' ז"ל בר"פ ן' ס"ומ הוכיחו מהא דמותיב ליה מהך דמערימין ושבקו להא דמשני שאני שתופי מבואות והיינו משום דאיכא למידחי ולפרש כדכתי' לדעת רש"י ז"ל אלו ואלו דא"ח ועיין בתוס' דקידושין די"ט ד"ה אומר אדם וכו' שיש גמגום קצת בסוף דבריהם בזה ועיין בהר"ן וצריך לראות ס' חמרא חיי בחי' לסנהדרין ומהרי"ט חא"הע סי' מ"א וש'ות מים חיים:
אות ט
זכיות נהירנא כד הוינא טליא בבית הועד ב"ד של כת הקודמין נו"ן זיע"א אנא נפשאי יתוש. קודמייהו וכי יריבון אנשים קרבו ויאתיון לפני הב"ד ואחר סידור דברי ריבם פי צדיק יהגה שהא' מחוייב שבועה לכשכנגדו ויענהו רעהו איני חפץ להשביעך רק שתמכור לי מזכיותיך כנגד מה שאני תובעך ויאותו ז"לז ונוטלין קנין ע"ז לפני הב"ד ואין פוצה פה ומצפצף ולפעמים מתחכמים הקונים וכל אחד בורר לו דרך לעצמו חד אמר מכאן ולהבא בעינא וחד אמר לשעבר בעינא וכל חד מינייהו יהיב טעמא למילתיה ובאמת שבפה מתא אינו נעשה דבר זה אלא באקראי בעלמא אבל אזן ששמעה שבעיר ג'ירבא רוב מי שנתחייב שבועה על דרך זה הם נפטרים ואנא קטינא דארעא לעולם לא נחה דעתי מזה כי מה צד חיוב יש לעובד אצל הנעבד ב"ה לעד והכתו' מעיד אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח הבט ימין וראה מה שכת' הרב בעל העיקרים במאמר ד' פרק ל"ה עמד וימודד אר"ש בענין קיבול השכר וחיוב העונש ב"מ אם הוא ומניי או נצחיי ובכלל דבריו כת' או אחר שהתועלת שיקבל המלך יותר הוא נערך מהתועלת שיקבל אדם אחר ראוי שיהיה שכרו יותר גדול אבל הש"ית אחרי שאינו מקבל שום תועלת בעבודה כלל כמאמר אליהו אם צדקת מה תתן לו וכו' ע"ש שהאריך. גם הרד"ק בפי' אהלים מזמור י"ו ע"פ טובתי בל עליך פי' משם הרב אביו ז"ל וז"ל פי' הטובה שאני עושה אינה עליך כלומר אינה מגעת עדיך כי לא יתכן ולא יועיל ולא יתן לך עכ"ל והנה בעתה ראותי תשובה שלימה להאשל אשר ברמה הרב מוהר"ם אלשקר סי' מ"ה ומטי בה משמיה דרבי' האיי גאון ז"ל וז"ל עוד שאלת אם יש ממש באותן שמוכרין זכיותיהן ז"לז אם זכה הקונה או הפסיד המוכר ואם פעולה זו יש לה עיקר תשו' לא מצאתי מקום לדבר זה כי אם בתשו' שאלה לרבינו האיי גאון ז"ל וראיתי להעתיק אותו לך ומשם תבין עיקרן של דברים. שאלוהו ז"ל מי שהיה נוהג להתענות ב' וה' ובסוף אותו הזמן אמ' קבול שכר התענית יהיה לפ' מתנה וכן אם יאמר מכרתי תענית זאת השנה בכ"וך לפ' וקנה קנין ע"ז היש מזה כלום הנאה לאותו פ' שניתן לו וכן מי שנתן לאדם זהוב ע"מ שיקרא בתורה ותהיה זכות הקריאה לו וכו' תשו' כך ראינו כי דברים אלו דברי הבאי שאין לסמוך עליהם ואיך יעלה על לב שברו של זה של מע"ט שעשה הם לזר והלא הכתוב אומר צדקת הצדיק עליו תהיה וכן אמר רשעת הרשע עליו תהיה כשם שאין אדם נתפס בעון זולתו כך אין אדם זוכה בזכות זולתו היחשוב כי מתן שכרן של מצות דבר שישאהו אדם בחיקו וילך כדי שיתן זה מת"ש לזה אילו ידעו מה הוא השכר לא היה זה נותנו לזר ולא היה זה מקבלו מזה וכן מת"ש כבוד ויקר שנותנים לו לצדיק על מעשיו הטובים וכתות כתות הן שהן מקבילות פני השכינה ומקלסין לפניהם שבח ואומרי' לו לצדיק עלה למדריגתך ועמוד במחיצתך אתה הוא שכבשת יצרך ונשאת משא המצות ולא נטית להנאה מצויה אלא עזבת את תאוותך וסבלת עול יצריך וסיגפת עצמך ביראתך עתה בא וקבל שכרך ותהיה נהנה מזיו השכינה כמשז"ל מרגלא בפומיה דרב העו"הב אין בו לא אכיל' ולא שתיה ולא פו"ר ולא משא ומתן לא קנאה ולא תחרות אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם והן נהנין מזיו השכינה וכל א' וא' מעלתו לפי מעשיו כמש"ה ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע וגו' מה ת"ל בין עובד אלהים לאשר לא עבדו אלא כל א' וא' לפי עדותו מתן שכרו וכן אמרו חכמים אל בר אדא להלל היינו צדיק היינו עובד אלהים היינו רשע היינו לא עבדו א"ל עובד אלהים ואשר לא עבדו תרוייהו צדיקי נינהו אלא אינו דומה שונה פרקו ק' פעמים לשונה פרקו ק' וא' א"ל ומשום חדא זימנא יתירה קרי ביה לא עבדו א"ל צא ולמד משוק של חמרין עשרה פרסי בזוזא תריסר פרסי בתרי זוזי וזה השוטה שמכר תעניתו אכלא כלבא לשירותיה מה שכר יש לו לפני הש"ית וכבר נטל דמים זה לא לה' ישב בתענית אלא סגף עצמו באותן דמים והוא קרוב לקבל פורענות מלקבל שכר כי עשה ש"ש פלסתר וכקרדום לאכול בו לחם אבל ודאי מי שנותן שכר למלמד ללמד מה שהן צריכין ומלמדן יש לו שכר גדול והמלמד עצמו פעמים יש לו שכר ופעמים אין לו שכר וכן מי שמאכיל עני או חכם לברכו יש לו שכר על כך ולהם ביותר מי שעוזר עסוקין בתורה ובמצות להפנות לבותם לעסוק בה יש לו שכר והשכר שיש לו הוא על פעולתו וכן המסעד מקיימי המצות כדי שיוכלו לקיים יש לו שכר על כך ומה שמשיא עצמו לקנות שכר חבירו בדמים או במתנה לבוז הוא ולעג וכל הון יקר וחמודות אין אדם קונא בו וכן כתו' אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו ואמרו חכמים מאי בוז יבוזו לו אמ' עולא לא כשמעון אחי עזריא ולא כיוחנן דבי נשיאה אלא כהלל ושבנא דכי אתא רב אמר הלל ושבנא אחי הוו מר עבד פרקמטיא ומר עסק בתורה א"ל פלוג דאיפלוג יצאת בת קול ואמר אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו ע"כ וכל דבריו דברי קבלה ואין להוסיף ולא לגרוע עכ"ל מוהר"מ אלשקר ז"ל:
ואחר כתבי זה מצאתי לה' של"הג בפ' החובל אהא דאמרי' התם ד' צ"א תני תנא קמיה דהב שורי הרגת נטיעותי קצצת והלה אומר לא כי פטור א"ל רב א"כ לא שבקת חיי לכל בריה א"כ איסמייא א"ל תתקיים בשור העומד להריגה ואילן העומד לקציצה א"ה מאי קטעין דא"ל אנא בעינא מצוה למעבד כדתניא ושפך וכסה וכו' מעשה בא' שקדם וכסה וחייבו ר"ג עשרה זהובים דהשתא ליכא למימר לא שבקת חיי לכל בריה כיון דלא אפסדיה ולא מידי דלקציצה ולהריגה קיימי אמ' קושטא קא"ל ואינשוייא הוא דאינשי:
וטרם אענ'ה אף אני חלקי גירסא דינקותא אשר טפחתי ורביתי תרתי בלבי יעתק ממקומו והיה בהניח אתיא תוך תוך ספרי זוטא הכא במאי עסיקנן וד"ן ועיין בפ' חזקת דל"ג ובהרא"ש ז"ל ובחי' הרמ"ה ובמקו' לשם ובטור ש"ע ח"מ סי' קל"ז ובמקומו יתבאר בס"ד. ולדאתן עלה חזיתיה להרי"ף ז"ל דכתב וז"ל ואיכא מ"ד דהא דחייביה ר"ג לההוא גברא עשרה זהובים קנסא הוא דקנסיה הוא דקנסיה ולא גמרי' מינה לדינא אחרינ' וכד מעיינת בגמ' לא אשכחת להאי סברא דאי ס"ד דקנסא הוא דקנסיה ר"ג ולא גמרי' מיניה לדינא אחרינא אמאי קא גמר מינה רב אהא דתנן נטיעותי קצצת וכו' דשמעינן מינה טעמא דאמ' הכי הא לא"ה א חייב אלא לאו דינא וגמרי' מינה עכ"ל:
ואנכי הרואה דמאי דפשי' ליה להרי"ף ז"ל ולהך איכא מ"ד דמקנסא לא ילפי' עדיין צריכין אנו למו'דעי דבהגוזל בתרא דקי"ז איתא ההוא גברא דאיחוי איכריא דחטי דבי ר"ג אתו לקמיה דר"ן וחייביה ר"ן לשלומי יתיב ר"י וכו' א"ל וכו' דינא הוא או קנסא וכו' א"ל וכו' מנפק"ל מיניה וכו' א"ל אי דינא גמרי' מיניה ואי קנסא לא גמרי' מי ניה ומנא תימרא דמקנסא לא ילפי' דתניא בראשונה היו אומרים המטמא והמדמע חזרו לומר אך המנסך חזרו אין לא חזרו לא וכו' מעיקרא סבור כר' אבין דאר"א זרק חץ וכו' וקרע שיראין פטור דקלב"מ ולבסוף סבור כר"י דאמר משעת הגבהה קנייה וכו':
אנכי בדרך אגב אורחאי הוק' לענ"ד ואם דל הוא דלפ"ז לר' אבין המנסך פטור דדמי לזריקת חץ ולר"י חייב בזרק חץ ולפ"ז רבי' ז"ל דפסק בפ"ג מה' גזילה בהך דזרק חץ דפטור כר"א איך פסק בפ"ז מה' חו"מ דהמנסך חייב ויהיב טעמא כר"י ונלע"ד דרבינו ז"ל קשיתיה דהיכי פסיק ותני ר"א דפטור בחץ והרי חזרו לומר אף המנסך משום דסבור כר"י וא"כ ר"א פסיק כסא"ד דמתניתא ושביק למסקנא מה' מפ' רבי' דר"א ור"י ל"פ דשאני זורק חץ דעקירה צורך הנחה היא וא"א לעקירה בלא הנחה משא"כ הגבהה וניסוך דכל חדא קאי אדוכתיה ומדאגביהה קנייה וכו' וה"פ השמועה מעיקרא דלא תני מנסך משום דהוה סא"ד לדמותה למלתיה דר"א ומשו"ה פטרוהו דקלב"מ הדור סבור דשאני הך דר"א כיון דא"א לעקירה בלא הנחה הו"ל עקירה צורך הנחה משא"כ במנסך וכדר' ירמיה:
שו"ר לרב"א באסיפתו שכ' כן בפשי' משם הראב"ד צל אלא שכ' דחץ א"א לאהדורי ומצאתי תלמוד ערוך הוא בידינו ודבר ה' בפיהו אמת דגרסי' בפ' אלו נערות ל"א אמר ר"ח מודה רגב"ה בגונב חלבו וכו' ש"ח שחייב וכו' לימא פליגא דר"א וכו' הכי השתא התם א"א ואכלו לעקירה בלא הנחה וכו' א"נ התם מצי לאהדוריה וכו' והנה התו' שם בד"ה שמה עקירה וכו' כת' בס"ד ובהגוזל משמע קצת דר"י פליג אדר"א וכו' ובד' חדש כתו' ויש לדחוק דמעיקרא סבור דדמיא לר"א הדור סבור דדמיא לר"י עכ"ל: איברא דאכתי איכא למידק לדעת ר"ת שכתבו התוס' שם דע"כ ר"א פליג אדר"י הדרא קו' לדוכתה דר"א היכי פליג אמתניתא דחזרו לומר אף המנסך וע"כ מטעמא דר"י דאי לא קלב"מ וכד דייקנא אשכחנא דל"ק היא דר"ת מפרש דר"א א"ל טעמא דחזרו משום דקנסא הוא ומקנסא לא גמרי' ותלמודא לא איצט' לטעמא דר"א ור"י פליגי. אלא כי היכי דלא לאוכוחי מהאי מתני' דמקנסא לא ילפי' דדילמא ילפי' ומהא לא איריא אבל לר"א פשי' דלא הוצרכו לחזור אלא משום דקי"ל דמקנסא לא ילפינן וכדס"ד דגמ' ודו"ק בדברי התוס' בהניזקין שכת' ומשמע דפליגי וכו' עכ"ל דלא הוי אלא משמעות בעלמא וכדפרישי' וכן בכתובו' שכת' משמע קצת וכו' וק' דס"ס איך חזרו וקנסו המנסך כיון דמנסך קלב"ם דא"א לנסוך בלא הגבהה וצ"ל דר"א יפרש כשמואל דמנסך היינו מערב וכצ"ל לשמואל דאמ' בהניזקין דף ג"ן אהא דתנן התם המטמא וכו' והמנסך וכו' איתמר עלה רב אמר מנסך ממש ושמואל אמר מערב:
ואתה דע לך דמסוגיא זו ק' טובא על רש"י ברפ"ק דב"ק דף ד' ע"ב אהא דקא מני ר"ח בד' אבות נזיקין וחד מינייהו המנסך כת' רש"י ז"ל ומנסך יין לע"ז ובמס' גטין וכו' ומנסך את היין וליכא למימר שנסכו ביין שזרק בו דהא לא קמחסריה ולא מידי דהא מזכין ליה בר מדמי י"ן שבו עכ"ל ואתמהה מכמה אנפי חדא דפלוגתא דאמוראי היא והתוס' כת' פליגי בה בהנזיקין וכו' ע"ש ואיך רש"י ז"ל מכריח לחד מפי' האמוראים ועוד לרב דמפ"ל התם מנסך ממש לאו מה"ט דמצי מזבין אלא דמשום דהיינו מדמע קשיתיה והרב ח"ה ז"ל נדחק הרבה דהיינו ק' היינו מדמע ע"ש ואכתי לא פלט דמנ"ל לרש"י לפ' דר"ח כרב ס"ל ולאיתויי מאי דהזקיקו לרב לפ' כן כיון דהאי מילתא תליא באמוראי:
וראיתי לה' שלה"ג ברפ"ק דב"ק שכתב וז"ל או שעירב יי"ן גמור ביין כשר שע"י תערובת זה אסרו בהנאה וכ"פ כל הפוסקים וכו' עכ"ל ולא ידעתי אמאי הוצרך לעדות הפוסקים והוא פסק הלכה בהדיא בגמ' ומייתי לה הרב בסמוך וכ' עוד וצ"ע בדברי רש"י וכו' דמשמע מדבריו דיי"נ עם יין כשר אינו אוסר בהנאה ואיהו גופיה פסק דיי"נ עם יין כשר אסור בהנאה וכו' ע"ש טפי הו"ל לאקשויי דרש"י דמפ' מנסך ממש הוא אליבא דרב והיכי מסיים דהא מזבין ליה וכו' דרב גופיה פסק התם בע"ז דיי"ן ביין כשר אסור בהנאה כר"ש וכ"כ בפ' הנזקין משמע דארש"י קאי שכ"כ שם מערב יין נסך ביין כשר אסור בהנאה ודלא כרשב"ג ואפשר שזה נמי בכלל כוונתו ז"ל גם ימ"ש ודוחק לומר דהכא בסתם יינם קמיירי וכו' עכ"ל בעיני יפלא חדא דרש"י כת' וז"ל וליכא למימר שנסכו ביי"ן וכו' ועוד דא"כ אמאי הוצרך לפרשה כשנסכו לע"ז ממש לוקמה בזרק בו יי"נ גמור גם מ"ש והרי ידוע דעיקר המקום ששנוי בו דין מדמע ומנסך מיירי ביין שנתנסך לע"ז משמ' ולישנא נמי דייקא וצ"ע עכ"ל לא ידעתי מהו דהא שמואל מפ' לה מערב והרב כתב בתשו' דמלתיה ומנסך הוא על א' מב' דרכים וכו' ע"ש ואכתי איכא לאתמוהי אדברי רש"י שהוא מפ' לדשמואל דאמ' מערב ואסרו בהנאה דהא שמעי' ליה לשמואל דאמר התם הלכה כרשב"ג דימכר ואפי' יין ביין ורש"י החליף את השיטה ותני לדינא דרב כשמואל ודשמואל כדרב והא ודאי מרפסא אגרי:
וצופה הייתי בקונטריס אשר טפחתי ורביתי כד הוינא טליא בחי' לב"ק ודין נוסחיה איברא דראיתי לרש"י שם דע"ג אהא דאמרי' התם המערה יי"ן לתוך הבור כל היום א' א' בטיל וז"ל והא דקתני לקמן יי"ן שנפל לבור כולו אסור ומוקי לה בחבית גדולה ונשברה ונפל כולו הא' לגו התירא וכו' עכ"ל לפ"ז נחה שקטה תמיהת הרב ז"ל מדרב לדרב דהא דקאמר רב אבל לא יין ביין ה"ד דחבית בחבית אבל במערה יין לחוד מודה לשמואל דדכוותיה דרשב"ג קי"ל אלא דלפ"ז שמואל דשרי אפי' יין ביין היינו אפי' דחבית בחבית אם כן כ"ש דקשיין טפי דברי רש"י דגטין שכתב לשמואל ואסרו בהנאה וצ"ל דשמואל דאמר מערב פי' דשדי התירא לגו איסורא ופלוגתא דרב ושמואל בע"ז ודאי באיסורא לגו התירא הוא דאמתני' דקתני יי"ן שנפל לבור קיימי דהיינו איסורא לגו התירא:
ואם כנים אנחנו גם לקו' קמייתא איכא למימר דרשי נחית לפרושי מנסך כפשטיה דמנסך ממש קאמר וכי היכי דלא תקשי דקלב"ם מ"ה כתב ובגטין מפ' וכו' ומשום דלרב נמי מערב חייב אלא משום דהיינו מדמע קשיתיה אבל לענין דינא מודה הוא דחייב וכמדובר ומש"ה חזר לפ' ומנסך את היין ר"ל דבכללו מערב אתא לאפוקי דלא תימא שפי' מערב דהיינו שזרק האיסור לגו התירא דבהא אפי' רב מודה דמהניא תקנתא דרשב"ג דמכר וכו' כל כמה דלא הוי כחבית שנשברה וזהו שדקדק וכתב דליכא למימר שנסכו ביי"ן שזרק בו דייקא דהיינו איסורא לגו היתרא דהא מצי מזבין וכו' ועדין נשאר לנו לברר דמאי קו' דהא מצי מזבין וכו' דהא כיון דלא מצי למוכרו אלא לעכ"ום ימכר בזול דומיא דמדמע וא"כ לעולם אימא לך דמערב אפי' איסורא לגו היתרא אפ"ה חייב לשלם דמי הפחת ואע"ג דאמרי' בהגוזל בתרא למאי דתני ר"א בראשונה היו אומרים המטמא והמנסך וכו' וקאמר דמעיקרא להפסד מרובה חששו אבל מדמע דהפסד מועט לא אלמא דע"כ דבמנסך ליכא הפסד מרובה הא לאו מלתא היא דהתם ע"כ לא אמרי' הכי אלא למאן דיליף ק"מק וכדרב דמוקי לה במנסך ממש אבל למאן דלא יליף ע"כ דטעמ' דחזרו כמ"ש התוס' שם א"כ הדרא קו' לדוכתה על רש"י ז"ל ונר' דדעתו ז"ל כיון דמשכחת לה שמוכרו ע"י מוכרי היין דמוכר לישראל ולעכ"ום וא"כ אין הגוי יודע שזה היין אסור לישראל כדי שיפחות לו מדמיו מש"ה ק"ל שפיר דלא קמחסריה מידי א"כ כיון דגוים שכיחי טובא לא מזדבן בפחות מדמיו משא"כ מדמע דלכהנים דוק' דחזיא:
אלא שראיתי לרבי' ברפ"ח מה' חו"מ שכת' וכן אם עירב לו טיפת יי"ן בתוך יינו של חבירו שהרי אסר עליו הכל וכו' עכ"ל ולכאורה ק' דאמאי נאסר עליו כיון דמיירי באיסורא לגו התירא הא אמרי דק"ק בטיל וכ"פ בעצמו בפ"טו מה' מ"א וכבר ראיתי למי שהוק"ל זה ולא ידעתי למי מקדושים אשר בארץ החיים ז"ל ולעד"ן ל"ק כלל דמ"ש רבי' שהרי אסר עליו וכו' היינו בשתיה אבל בהנאה ודאי דשרי וס"ל דמפחית מדמיו כיון דצריך למוכרו לעכו"ם דוקא והוי דומיא דמדמע והיינו דכתב ברישא ומשלם לו מה שהפחית משוויו וזה פשוט דאלת"ה תק"ל מדשמואל אדשמואל וכדכתי' ואפשר דמהא לא איריא דמוקי לה בהתירא לגו איסורא וכמדובר ע"כ נמצא כתוב עמי במחיצתי:
שבתי וראה דא"א לומר כן חדא דא"כ הו"ל רש"י ורבי' ז"ל פליגי במציאות אם יורד מנכסיו ע"י שימכרנו לגוי או לא ועוד דה"נ בק"מ כת' כל זה חוץ למקומו ובגטין הו"ל למפ' ועוד דאדרבה התם בגטין כת' מערב יי"ן ביין כשר ובד"ה היינו מדמע כת' שמערב בהיתר דבר האוסרו אלמא דפרושי קמפרש דמיירי במערב איסורא לגו התירא ומעתה הדרא קו' לדוכתה מדשמואל אדשמואל:
ואחרי שובי ראיתי דהא לאו מלתא היא דרש"י בע"ז שם דע"ג קאי כשי' הראב"ד על רבי' בדין הצרצור וס"ל דרבין פליג אדר"ד ומחמיר אפילו באיסורא לגו התירא ולא הוצרך לומר דמתני' דרשב"ג בחבית גדולה אלא אליבא דר"ד אר"י אבל לרבין מתני' כפשטא מתוקמא ורש"י פסק כוותיה דרבין ע"ש ורש"י לשיטתיה אזיל ומשו"ה פי' מערב יי"ן בתוך יין כשר ואפ"ה אסרו בהנאה מיהו מדשמואל אדשמואל ודאי קו' אמנם נר' דמידי פלוגתא לא נפקא דגבי הך מתניתין דיי"ן אסור ואוסר וכו' איכא מאן דמוקי לה אפי' בסתם יינם וכמ"ש התוס' שם וכן הסכים הר"ן שם ואע"ג דמתני' יי"ן קתני כת' הרא"ש ז"ל דהאי לאו דיוקא הוא דה"נ תנן השוכר את הפועל לעשות עמו ביי"ן ואוקימנ' לה בגמ' דאפי בסתם יינם וכו' וכן יי"ן שנפל לבור דקאמר רשב"ג ימכר וכו' מיירי אפי' בסתם יינם וכו' כדאמרי' מרי' לעיל מידי ה"ט אלא לרב דאמר הלכה כרשב"ג עכ"ל ובפשיטות טפי הו"ל לאתויי מדפריך כמאן דלא כרשב"ג וכו' דאם איתא דמתני' ביי"ן דוקא מתניא הא אפי' כרבנן לא אתי דע"כ לא אסרי רבנן אלא ביי"ן אבל בסתם לא והכא סתם יינם הוא וא"ל משום דמהא לא איריא דהו"א לעולם רבנן אפי' בסתם אסרי והא דקתני יין דפי' יי"ן ממש להודיעך כוחו דרשב"ג דאפי' ביי"ן ס"ל דמהני תקנתא וכחה דהתירא עדיף ליה לאשמועי' דא"כ מאי מייתי תו מדמהדר מידי ה"ט וכו' כיון דרבנן בעו למימ' השתא דאסרי בסתם א"כ מאי דקאמר רב אבל לא יין ביין ר"ל אפילו בסתם וכד"ה ולעולם אימא לך דהא דקתני יין יי"ן גמור דוקא ולא סתם אלא ע"כ דליכא למימר הכי ואם כן הדרה קו' לדוכתה דהו"ל לאתויי מדפריך וכדאמרן: הנה מתורתו של הרא"ש למדנו דרב אוסר יין ביין אפילו בסתם ושמואל נמי דקאמר הלכה כרשב"ג אפי' יין ביין דוקא בסתם אבל ביי"ן גמור ל"פ והשתא ליכא למימר דר"ן דקאמ' הלכה למעשה יי"ן ביין אסור אליבא דכולהו אמוראי דאלת"ה קשה טובא כיון דסרכין תלתא ר"י ור"ח וריב"א קיימי בשיטת שמואל היכי שביק להו ועביד כרב ואע"ג דקי"ל כרב באיסורי מ"מ האיכא ר"י דהילכתא כוותיה היכא דפליג בהדי רב וכ"ש דאיכא אמוראי אחריני אמנם לפי האמור ניחא דע"כ ל"ק שמואל אפי' יין ביין אלא בסתם אבל ביי"ן לא וממילא חבית בחבית אפי' ביי"ן וכולה מילתא דר"ן בהלכה למעשה כדשמואל אלא דחדית ממלתיה דשמואל משתמע דחבית בחבית אפי' ביי"ן שרי והשתא סלקו להו דברי רש"י כהוגן דהתם בגטין קאמ' שמערב יי"ן משו"ה אפי' לשמואל אסור בהנאה כמדובר מיהו ליכא למימ' דת"ק ל"ש ליה בין יי"ן לסתם יינם מיהו רשב"ג דפליג דמהני תקנתא ה"ד לסתם אבל ביי"ן מודה הוא לס' ת"ק דכל כי האי הו"ל לפרושי למלתיה ועוד שראיתי לרבי' בפי' המשנה שכ' וז"ל ואם הוא וכו' הנק' סתם יינם וכו' פסק ההלכה בו כרשב"ג וכו' עכ"ל משמע מדבריו דרשב"ג אכולה מתני' פליג מיהו אנן לא קי"ל כוותיה אלא בסתם ולקמן יתב' בס"ד ומעתה ל"ק מדשמואל אדשמואל דרש"י בשיטת האומרים דמתני' דרשב"ג אפי' בסתם קאמ' ושמואל דפ' כרשב"ג בסתם דווקא ולפ"ז אין מקום למ"ש הרב שלה"ג ודוחק לומר דהכא בסתם יינם קמיירי וכו' כיון דאוקי למתני' דלרבנן אפי' בסתם אסרי ורב פסק התם כרבנן דיין ביין דאסור אפילו בסתם וכדמוכח מההיא דקאמ' מידי הוא טעמא אלא לרב וכו' מה הועיל דאפי' אי בסתם קאמר אכתי ק' לרב דהוא לית ליה בהא כרשב"ג ואליביה מפרש רש"י מנסך ממש לכן נראה דאין כוונת השלה"ג להק' לרש"י אלא מפסק ההלכה אלא מדרב אדרב לא ק"ל דניחא ליה לאוקומי' מתניתין דר"ח אליבא דהלכתא וכדכתי' לעיל לחד מהנך צדדי בכוונת הרב ז"ל אלא דמיהו ק' לדעתו מדשמואל אדשמואל ונראה דהא נמי ל"ק ליה אלא דלפרשה במערב יין גמור דלכלהו אמוראי לא קי"ל בהא כרשב"ג דהשתא ניחא מ"ש השל"הג למה הוצרך לפוסקים משום דאיכא אמוראי התם דפסקו אפי' יין ביין ולפי האמור ה"ד בסתם ולא ביי"ן:
וזה חזיתי בכתבי הקודש בס' זרע יעקב לה' המו' מוהר"י מוהדאר ז"ל בחי' לקמא שהק' למה שפי' ה' ח"ה ז"ל דק' היינו מדמע דלשון רש"י מכחישו שכתב דלא קא מחסריה ולא מידי ובמדמע ודאי דאיכא פסידא וכדאיתא התם בגמ' ועוד דלא הול"ל אלא בהנזקין ועוד הביא מ"ש השל"הג וכתב לת' וז"ל דמ"ש רש"י הכו משום דבפ"ב דע"ז תנן יי"ן שנפל לבור וכו' ובגמ' איכא אמוראי דפסקי כרשב"ג אפי' יין ביין וא"כ תק"ל מבריי' דר"ח דקחשיב מנסך אב שהוא בכלל נזק דאורייתא וכן נמי תק"ל מסתם משנה דהנזקין דקתני מנסך חייב אם פי' מנסך היינו מערב אלמא דמערב מדאורייתא אסור בהנאה ואיך קאמרי התם דיין מותר דא"כ מה הזיקו בזה דחשיב ליה היזק מן התורה לזה כתב רש"י לכל הנך אמוראי דהכא מפ"ל מנסך ממש כוותיה דרב אבל לאו מטעמיה דאילו טעמיה דרב משו' דהיינו מדמע אבל הוא מטעמא אחרינא ורב בפ' הנזקין דל"ק ה"ט דלטעמיה אזיל דיין ביין אסור אלא שק"ל כיון דשמואל התם אית ליה דיין ביין מותר היכי מפ' מנסך היינו מערב וכ"ש דהך מתני' סתמא וקי"ל כסתם וי"ל דלשמואל מואל לפי סברתו דלא מציא לאתוקמא במנסך ממש משום דקלב"ם משו"ה מפרשה במערה וכת"ק דרשב"ג דלא כהלכתא ואי ק' הא קי"ל ה' כסתם לא ס"ל כר"י דאמר הלכה כסתם א"נ שאני הכא דאית לן כללא אחרינא דכ"מ ששנה רשב"ג וכו' דחינן להך כללא דסתם ולפ"ז רב דלא פסק כרשב"ג הכא בלחוד כי היכי דלוקים תרי כללי דקי"ל ה' כסתם וקי"ל ה' כרשב"ג א"ד הרב ז"ל:
והנה מה שהכריח הרב ז"ל דתק"ל הנך אמוראי דקחשיב מנסך אב שהוא בכלל נזק דאוריית' וכו' עכ"ל לענ"ד דא"כ היכי אמרי' התם לימא קסבר ר"ח היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק וכו' דלמ"ד לא שמיה היזק ה"ט משום שלא יהא כל א' הולך ומנסך של חבירו וכו' דלא הוי אלא גזירה דרבנן כדאיתא התם בהנזקין ור"ח קרי ליה אב אלא ודאי ה"פ דרחמנא אמר ומכה בהמה ישלמנה דמניה ילפינן לכל נזק ממון מדאורייתא והשתא נמי דאמור רבנן במערב יי"ן כיון כשר צריך למוכרו לגוי כרשב"ג נמצא דחסריה והו"ל נזק ממון ומדאורייתא כל נזק ממון חייב לשלם ודוק בדברי רש"י דהכי מוכח ואין צורך להאריך ועיין לרב"א בש"מ לשם שכתב דר"ח תני נמי קנסות דרבנן עש"ב:
ומ"ש עוד וכן תק"ל מסתמא דהניזקין דקתני מנסך חייב וכו' לא ידענא מאי ק"ל דנהי דאמרו יין כרשב"ג מ"מ צריך לשלם הפחת שצריך למוכרו לעכו"ם דומיא דמדמע ועוד דמאי אולמיה דהך סתמא מסתמא דע"ז ומ"ל חד סתמא מתרי סתמי וכדאמרי' בריש ביצה וצע"ד:
ותבט עיני להכנ"הג ח"מ סי' שפ"ט בהגה"ט שנתעורר בדברים הללו וכתב משם הרב מוהריב"ל שצידד לומר דאפשר דס"ל לרש"י כסברת ה' המאור בר"פ כל הצלמים דתקנתא דיוליך הנאה וכו' מהני ליין ביין דלמאי דמהני הנאה לים מהני נמי מכירה לגוי חוץ וכו' ודחה את זה דס"ל דתקנתא דימכר לא מהני ליין ביין ותקנתא דיוליך מהני אפי' ליין ביין כדפסק רב כר"א עכ"ל גירסא זו שהביא הרב ז"ל דר"ח משמיה דרב אמר הלכה כר"א ליתא בגמרין אלא ר"ח דידיה קאמר לה ועוד דרש"י כתב לשם בר"פ כל הצלמי' גבי הך מלתא דר"ח ול"ד להך פלוגתא דרבנן ורשב"ג ור"י דהתם תרוייהו ס"ל כרבנן דהכא דאין פדיון לעו' וכו' ואם איתא ק' מאי ק"ל דהך מתני' מיירי קודם פדיון והכא לאחר פדיון וכמ"ש ה' המאור שם:
וראיתי לה' ח"ה ז"ל שהק' וז"ל צ"ע דא"כ ק' הלכתא אהלכתא דהכא פסקי' כר"א דשרי למוכרן אפי' כ"א בפ"ע כדעבד עובדא ר"ח ולקמן פ"ב פסקי' הלכה כרשב"ג עכ"ל ונלע"ד דלהנך אמוראי דפסקו התם כרשב"ג אית ליה כרב אדא ב"א דאמר לא קי"ל כר"א אלא בפת דלא מנכרא איסורא אבל חבית בחבית לא מהניא תקנת' דיוליך הנאה וימכר כ"א בפ"ע אלא כתקנתא דרשב"ג משום דאיתיה לאיסור בעיניה וכמ"ש רש"י ז"ל עלה אבל לר"ח דפסק כר"א אפילו בחבית צ"ל לדידיה דהך מתני' ורשב"ג כדרבנן דר"א דאית להו דאין פדיון לע"ז קיימי ודוק:
איך שיהיה דעת רש"י שפתיו ברור מללו דיוליך הנאה כדי שיוכלו למכור לבד ותקנתא דרשב"ג עד שימכור הכל בב"א וא"כ לפי מאי דפסקינן יין ביין דלא כרשב"ג וכ"ש ליוליך הנאה ומה ענין לס' המאור ז"ל וע"ק דכי ילפינן נמי תקנות מהדדי לאו למימרא דשרי באכי' אלא בהנאה דוקא וכמ"ש הרז"ה ז"ל שם וא"כ אכתי קא מחסריה דמי הפחת ולפ"ז גם הקו' שהק' מוהריב"ל לדברי הרב המאור דא"כ אמאי קאמר רב דלא אמר מערב משום דהיינו מדמע תפ"ל דלא מחסריה מידי דיוליך הנאה וכו' אחה"ר לק"מ דאכתי קמחסריה הפחת והיינו דמהדר היינו מדמע וכמ"ש הרב ח"ה ז"ל ומ"ש עוד דשמואל דוקא בסתם יינם קאמר מה רב גובריה דהרב ז"ל דלא הזכיר דברי הרא"ש ושאר פוסקים ז"ל והוא ז"ל מדעתו הרחבה כתב כן:
והרב כנה"ג ז"ל השיב לדחיית הרב ז"ל דאפשר דרב ס"ל דאין התקנות שוים אבל לפי מאי דפסקינן הלכה למעשה כסתם אפי' יין ביין מהניא תקנתא דמכירה אפשר למאי דמהניא תקנתא דים המלח מהניא תקנתא דמכירה וכי היכי דמהניא תקנתא דים המלח אפי' ביי"ן יין ביין כדברי הרז"ה ז"ל גם תקנתא דמכירה ביין ביין אפי' ביי"ן ודבריו דחוקים לאוקי פלוגתא דאמוראי במאי דפליגי רבוות' ועוד דכבר כתבתי דא"א לומר כן כיון דקמחסריה הפחת:
וכתב עוד הכנה"ג ז"ל וראיתי בס' מעשה חייא שהק' ע"ד רש"י שכתב וליכא למימר וכו' דהכי מסקינן בגיטין ולא נעלם מעיני רש"י אחר שהביא ובמס' גיטין עכ"ל ר"ל כיון דליכא מ"ד הכי בגיטין ורש"י לא נעלם ממנו זו אחר שהביא הך דגיטין איך שלל רש"י פי' זה וכ"ז פשוט בכוונתו והרב ז"ל נדחק לבאר כונתו ללא צורך וצע"ד:
הן היום האיר ממזרח ספרא רבא דישראל שע"ה וראיתי לו בפ"ו מה' ע"ז דין י"ב שנתעורר בדברי רש"י דב"ק ומעיניו וגם מעיני מהריב"ל והכנה"ג ה'ן נסתר ס' של"הג ומה שנתעורר בדברי מוהריב"ל כבר כתבתי מה שעלה במצודתנו ת"ל ומה שפי' בכונת רש"י קרוב למאי דכתיבנא אלא דהוא ז"ל צרף לזה דבר הנצוק וק' עליו מה שהק' דאכתי לא משתרי אלא בהנאה ומאחר שצריך למוכרו לעכו"ם הו"ל יורד מנכסיו וכמ"ש ז"ל הוא גופיה ז"ל למוהריב"ל על מה שהק' להרז"ה וכדכחי':
שבתי ואראה הא דגרסי' בחולין דפ"ז אהא דתניא ושפך וכסה וכו' דאיבעיא לן שכר מצוה או שכר ברכה למאי נ"מ וכו' ואיכא למידק דאמאי ל"ק דנ"מ למצוה שאין עמה ברכה ונראה משום דפשיטא ליה לתלמודא דהיכא דאיכא מצוה אע"ג דליכא בה ברכה ודאי חייב דהא בקוצץ אילן העומד לקציצה ושור להריגה לית בהו ברכה וכדכת' רבי' בפכ"ד מה' סנהדרין דאין מברכין על דבר שיש בו השחתה וכו' ע"ש ואפ"ה קאמר עלה תלמו' דקטעין שכר מצוה ומדמי לכסוי הדם אלמא דמשום מצוה גרידתא חייב וכ"כ התוס' לשם בפ' החובל בהדיא מ"ה אמר דלמ"ל אלא במצוה א' וברכותיה מרובים אי בתר מצוה אזלינן חדא היא ואי בתר ברכות אזלינן והו"ל טובא אבל פשיטא דמצוה שיש בה ברכה א' לא משלם אלא עשרה זהובים וכהך דכיסוי דהוי מצוה וברכה ולא חייביה רבן גמליאל. אלא יו"ד זהובים ועיין בשו"ת יכין ובועז ח"ב סי' י"ו:
וראיתי לה' לחם חמודות בפ' כסוי הדם אות כ"ה שהק' לסברת הרמב"ן והיא ג"כ ס' הר"ן וז"ל ויש לתמוה דא"כ דאיכא שכר מצוה א"כ ישלם שכר מצוה וברכה עכ"ל ואהמ"ר ל"ק דודאי הברכה השייכא למצוה חשיבא כחד כמצוה בלא ברכה וכדכתי' ובודאי דהרב ז"ל אשתמוטי קא אשתמיט מניה דברי התוס' דפ' החובל דכתי':
וחמו'תי ראיתי או'ר לרי"ו בספר אדם נט"ו ח"ד שכתב וז"ל ומתוך דברי הרמב"ן נר' שאין שוה יו"ד זהובים אלא הברכה אבל במצוה בלא ברכה לא וכן דעת זולתו ואחרים כתבו שכל מצוה שוה יו"ד זהובים אעפ"י שאין בה ברכה והביאו ראיה מפ' החובל דאמרי' שור העומד וכו' ואילן וכו' וכ"פ שם הרי"ף והוכיח דלאו דוקא לזה שקדם וכסה שחייבו ר"ג שהוא קנס וכו' עכ"ל. ותמיהא לי מלתא דמה יענו הרמב"ן ואחוזת מרעהו בהך דהחובל דהוכחה גמורה היא ותו דלדעתם ק' מאי דק' לעניותין דאמאי ל"ק הש"ס דנ"מ למצוה בלא ברכה:
ואשר אני אחזה לי ליישב דעת הרמב"ן וסיעת מרחמוהי דודאי מודה הרמב"ן ודעמיה דשכר מצוה אף שאין בה ברכה חיובי מחייב וכההיא דשור ואילן אלא מיהו דלא מחייב סך יו"ד זהובים דשאני כיסוי דהוו ביה תרתי מצוה וברכה אבל משום מצוה גרידתא לא מחייב סך יו"ד וזהו שכ' שאין שוה יו"ד זהובים אלא הברכה ר"ל במצוה שיש בה ברכה אבל מצוה בלא ברכה לא ר"ל לא מחייב ס"ך יו"ד זהובים אלא כל חדא תיקום אדוכתיה ואחרים כתבו שכל מצוה שוה יו"ד זהובים ואע"פ שאין בה ברכה ר"ל שאין לנו לשום את המצות להקל או להחמיר אלא כך שכרן כלן וכמ"ש הרשב"א והר"ן ז"ל בחידושיו לחולין שם והראיה דמייתי מפ' החובל הוא דמשמע להו דתלמודא דקאמ' וכדתניא מעשה וכו' וחייבו ר"ג יו"ד זהובים וכו' לומר דה"נ הא' ואידי ואידי חד שיעורא:
ומצאתי און לי מדברי רבי' ז"ל בה' חובל שם דין ב' שכתב וז"ל שור שהיה עומד להריגה וכו' וקדם א' ושחט שור זה וכו' חייב לשלם לבעלים כמו שיראו הדיינים שהרי הפקיעו מלעשות מצוה וכן מי ששחט חיה ועוף וכו' וכיסה אחר הדם וכו' חייב ליתן לו כמו שיראו הדיינים ויש מי שכתב שהוא נותן קצוב והוא עשרה זהובים וכו' עכ"ל הרי שלך לפניך דיש מ"ש הוא כדעת הרשב"א והר"ן ואחרים שכ' רי"ו ז"ל ודעת הרמב"ן ודעמיה כדעת קמייתא שכתב רבי' ז"ל:
וכתב ה"ה ז"ל דעות הללו שכתב הרב אם הוא דבר קצוב או למראית העין סברות הם כתובים בהלכות והרי"ף הכריע כדעת האחרון שהוא דב"ק עכ"ל ולכאורה אתמהה דפלוגתא דהרי"ף ואיכא מ"ד היא אי הויא מדינא או מקנסא ומאן דכר שמה דהאי פלוגתא אלא כך נראה פירושן של דברים איכא מ"ד דהאי יו"ד זהובים ר"ל סך קצוב עשרה קנסא הוא דקנסיה ר"ג ולא גמרי' לדינא אחרינא ר"ל לחייבו כך סך קצובים יו"ד זהובים אלא כל חדא תליא בראות עיני הדיינים ומותיב לה הרי"ף מדקמייתי תלמו' למלתיה דר"ג לגבי האי דשור ואילן לאורויי דכך לי יו"ד זהובים בקציצה והריגה כמו גבי כיסוי הדם דר"ג כיון דכיסוי גופיה לא הוי סך קצוב אלא קנסא הוא דקנסיה ר"ג ולא משום דלא ילפינן ק"מק דהך מלתא לא איתמר אלא כדבעי לחדש מעתה קנס מחדש כההיא דחזרו לומר אף המדמע וכו' אבל כל שהחיוב מדינא אלא דבשי עורא איכא קנסא לא שייכא כלל בפלוגתא דרב ושמואל ולפי"ז אפילו לרב דאית ליה ק"מק ילפינן מודה דבשיעורא לא ילפינן ואע"פ שנראין הדברים נגדיין מ"מ ליישב דעת הרי"ף ז"ל קאמינא ומ"מ כונת הרי"ף ז"ל בפלוגתא דאיכא מ"ד ודעתו ז"ל הא ודאי כדכתי' והשתא סלקו דברי הרמב"ן וה"ה ורבי' ירוחם ז"ל על בוריין וז"ל הרב שלה"ג מיימוני וכו' כתב דהוא קנס וכו' והמ"מ והגה"מ הבינו דעת מיימו' דגובין אותם בזה"ז וכ"כ ר"ת שם בתוס' והרשב"א והרבה מהפוסקים והרי"ף והרא"ש שם כתבו דדינא הוא ולא קנסא ומשמע דגובין אותו בכל מקום כיון שהוא דינא ולפ"ז היה מן התימה הרא"ש דבפ' כיסוי הדם פסק כר"ת דלא גבינן ליה בזה"ז וכן הבין דבריו הרב בנו בטור י"ד סי' א"ך ואילו הכא בפ' החובל משמע דס"ל דבזה"ז גובין דדינא הוא ולא קנסא וי"ל דאין זו סתירה דאפשר דהדין אמת דאין חיוב היו"ד זהובים קנס אלא דינא ומ"מ אין גובין אותו בבבל דכמה מילי אשכחן דדינא ממונא ואעפ"כ אין גובין אותם בבבל משום דלא מידי חסריה כגון הבושת וכיוצא בזה ולפ"ז יהיו כל הפוסקים שוין דאין גובין אותם בבבל למיימו' מפני שהוא קנס ולשאר מפרשים משום דלא מידי חסריה ומיהו פליגי אם הם קנס או דינא ואף גם זאת נראה מסוף דברי המיימו' דגם איהו ס"ל דהוא דינא מאחר שכתב שהורו כן בכל המצות אלמא גמרי' מניה ולפ"ז יעלה יפה מה שכתבתי דאדם יכול למכור המצות שלו ויעלו לאיש הקונה דהא יש להם ערך יו"ד זהובים לא' מיהו נראה דוקא מועיל הקנין במצוה שעתיד לעשות אבל לא במצוה שעשאה כבר וכן עובדא דרבי הכי הוה שהיה חפץ לקנות המצוה שהיה עתיד לעשות המין וכו' עכ"ל וה' כנה"ג חה"מ סי' שפ"ב אות ב' בהגה"ט הובא הלשון מגומגם ולא הערה את מקורו ואני עני חפשתי ומצאתי תל"ית:
אות י
זמן הקובע זמן לחבירו לפרוע לו חובו ובתוך הזמן הרגיש בו שנכסיו מתמוטטין הולכי' ומתמעטין כפרי החג היוכל המלוה לכפות ללוה לקנות קרקע כנגד חובו כדי שימצא מקום לגבות את חובו בהגיע תר הגבייה או לא. יורה המורה לצדקה ויבא שכמ"ה:
זאת אשיב הנה האדון הרי"ף ז"ל בתשו' הנדפסו' מחדש סי' קי"ג עמד השואל ושאל על שמעון שמכר חצר ליהודה ונטל הממון ולאחר שהחזיק יהודה באותה החצר נתברר לו שהחצר אינה לשמעון ושיש בה ערעורין לאחר ובקש משמעון שיחזיר לו ממונו ולא נתרצה לו בכך אלא אמר תשאר החצר בחזקתך וכשיערער אדם בעולם עליך תחזור עלי. ויהודה חושש שמא יאבד ממון זה מיד שמעון וא"ל לשמעון קנה באותו ממון קרקע ושאם יערער אדם עלי אטרוף אותו וא"ל שמעון איני קונה היאך הדין. תשובה זה שאמר יהודה חושש אני שמא תאבד הממון וכשמוציאין חצר זה מידי לא אמצא לך כלום טענה יפה היא וזה שאמרו רז"ל ראובן שמכר שדה לשמעון ויצאו עליו עסיקין עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו דאמר אחוי טרפך ואשלם לך לכשיש לו ממון שישלם אבל אם אין לו ממון שישלם מצינו לרז"ל שמקפידים וחסים על בני אדם שלא יאבדו ממונם אצל אחרים והוא שאמרו כותבי' אדרכתא אנכסיה וה"מ אמקרקעי אבל אמטלטלי לא כתבי' מ"ט דילמא שמיט ואכיל להו ומייתי הנך סהדי ומרע ליה לשטרא וליכא לאשתלומי מניה עכ"ל א' הקורא וא' השומע מרוצת פי צדיק זה ז"ל לבבו יבין דהרי"ף מפרש להך דראובן שמכר שדה וכו' דמיירי בשכבר קבל המעות המוכר דומייא לנדון המובא בשאלה דקאמר ונטל הממון וכו' דון מינה דע"כ לא קאמר דאם החזיק בה דאינו יכול לחזור בו הקונה משום שיצאו עליה עוררין שכבר הוא מוחזק בנכסי המקח וקשה להשיב דמצי א"ל אחוי טרפך ואשלם לך אבל כשעדין לא נתן המעות אע"פ שהחזיק בה כיון שיצאו עליה עסיקין לא כייפינן לקונה לשלם דמי השדה ולכשיטרפוה ממנו יצטרך לדינא ודיינא ושמא לא ימצא מה לגבות ממנו אלא דאכתי לא איפרוק כיון דע"כ בנתן המעות כבר א"כ אפילו לא החזיק בה נמי אמאי מצי הדר ביה והא קי"ל דקרקע נקנה בכסף כמו בחזקה ומאי אולמיה דהקנאת חזקה להקנאת כסף להאי מלתא:
שו"ר שאבות העולם נ"ון על מבוכה זו ישבו דרש"י ז"ל בפ"ק דב"מ די"ד פי' יכול לחזור בו. וכשלא נתן מעות אינו יכול לחזור בו ואפילו לא נתן המעות שהקרקע נקנה בחזקה ע"ש ולפ"ד ז"ל אם החזיק בה בע"כ של קונה מוציאין ממנו דמי השדה אעפ"י שכבר יצאו עסיקין על השדה וכן מתבאר עוד מדבריו שם שכתב שהמוכר מעכב עליו וכו' עכ"ל ובכתובות דצ"ג פי' עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו אם לא נתן מעות ומשהחזיק בה אינו יכול לחזור בו שהקרקע נקנה בחזקה כי אמ"ל חזק וקני וכו' עכ"ל ולא יכולתי להולמו דבהדיא אמרי' התם במציעא ובפ"ק דב"ק ד"ט מאימתי הויא חזקה מכי דיש אמצרי ולא קאמר דאמר ליה לך חזק וקני וראיתי להתוס' שם בב"ק שהק' לפירש"י שפירש דמשהחזיק בה א"י לחזור אפי' לא נתן מעות דקרקע נקנה בחזקה א"כ אמאי נקנה הקנאת חזקה טפי משאר הקנאות דכסף ושטר. ויראה דאתא לאשמועינן דמכי החזיק בה אע"ג דאכתי לא פרע זוזי דזביני זבינא ואם כבר יצאו על השדה העסיקין לא מצי הקונה לעכב מלפרוע אלא מוציאין ממנו בע"כ ולכי מחוי ליה טרפא הדר שקיל מניה ולאפוקי מס' הרי"ף לפום מאי דכתי' בעניו':
וראיתי' להתוס' בב"מ שם שהק' בממ"נ אי בשלא נתן המעות פשיטא דיכול לחזור בו דאפי' מי שפרע ליכא עכ"ל מרוצת דבריהם הוכח תוכיח דבנתן המעות מצי הדר ביה אלא דמקבל עליו מי שפרע ואתמהה דמתני' היא דקרקע נקנה בכסף והוא קנין גמור ומאן דכר שמיה דמי שפרע גבי קניית קרקע ואת"ל באתרא דכתבי שטרא דלא קנה אלא עד דכתבי' שטרא וכדאיתא בפ"ק דקידושין דכ"ו ולא אשכחן מי שפרע אלא גבי מטלטלין דמדאורייתא קונה בכסף ורבנן תקנו משיכה משום נשרפו חטיך בעליה הילכך כי הדר ביה משיכה ולאחר שנתן מעות דבעי למעקר קניה דאוריית' איתיה במ"ש אבל בקניית קרקע באתרא דכתבי שטרא אין הכסף קונה לחודיה כלל:
גם אשו'ר להתוס' בכתו' שם שכת' וז"ל עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו אור"ת ואפי' נתן מעות וכגון באתרא דלא קני בכספא עד שכותב את השטר דלא קני עד שיכתו' את השטר וקמ"ל דיכול ומותר לחזור בו דהואיל ומפסיד שסובר שיגזלוה ממנו קא הדר ביה ואפי' מי שפרע ליכא כדמוכח בהזהב וכו' משום דלא תקנו מ"ש אלא איוקרא וזולא והאי יכול מותר הוא וכו' ובדין הוא דהו"ל למתני מותר אלא אגב דקתני סיפא אינו יכול תני רישא יכול עכ"ל קרי בחיל באתרא דכ' שטר' אי הדר ביה משום יוקרא וזולא איתיה במ"ש ואפי' במקרקעי ובמקו' לשם הביא משם ר"ת בשלא נתן וקמ"ל דיכול לחזור בו ואינו מקבל מ"ש אעפ"י שהודה שקנה ואם החזיק איתיה כמ"ש והק' עליו דלא אשכחן מ"ש אלא בנתינת המעות דקונה מ"הת אבל לא בקנין בדברים בעלמא ע"ש. הרי לך בהדיא דסברי מרנן דבנתינת המעות אפילו במקרקעי איתיה במ"ש:
שוב מצאתי במקו' לב"מ שם שהק' כן הריטב"א לפיר"ת וז"ל ואינו מחוור חדא דהא במקום שאין כותבין את השטר מעות קונות בלא חזקה ובמקו' שכותבין לא קני עד שיכתוב ועוד דבקרקעות אין בו מ"ש כדאי' בירושלמי עכ"ל ואחד כ"ז מצאתי למרן הב"י ז"ל בסי' ר"ד שכתב ולענין הקונה קרקע וכו' כתוב בחי' תלמידי הריטב"א שלא מצינו בקרקע מ"ש וכתב הרמב"ן משום דקנין גמור שלהם בכסף וכו' ואעפ"י שתמצא לפעמים שלא נגמר רנון וכו' במקום שכותבין את השטר שלא קנה אין מוסרין אותו למ"ש וכו' והר"ן מסתפק ואח"ך העלה דליכא מ"ש ע"ש. וכבר כתבתי שרים ורבים ונכבדים קיימי בשיטת מ"ד דקרקע נמי איתיה במ"ש וכן נראה דעת מרן בש"ע שם ס"ו שכתב הלוקח מחבירו קרקע או שאר מטלטלין ופסקו הדמים והניח משכון על הדמים ל"ק וכל הרוצה לחזור חוזר ואינו חייב לקבל מ"ש עכ"ל ועיקר דין זה מבני רב הונא דזבינו אמתה ואותיבו נסכא דא"ל ר"א פריטי אין כאן משכון אין כאן ומרן הוסיף וכ' קרקע ש"מ דאי לאו טעמא דמשכון אין כאן אלא נתן מעות איתיה במ"ש ועכ"ל נמי דאיירי במקום שכותבין את השטר דאל"ה קנה קנין גמור ולא תסגי ליה במי שפרע והמקח בטל ואין להאריך עוד בענין זה:
הדרי בי שדעת רש"י ור"ת לפי מה שהובא במקו' כתובות דמיירי בשלא נתן המעות ואעפ"כ אם כבר החזיק ודיש אמצרי כייפינן ללוקח למיהב זוזי דזבינא אע"ג שכבר יצאו עליה עסיקין אבל לדעת הרי"ף לפי מה ששיערנו ודעת ר"ת לפי מ"ש התוס' והריטב"א המובא במקובצת לב"מ דמיירי בשנתן המעות כבר איכא למימר דהתם שאני שכבר המוכר מוחזק בממונו אבל אם עדין לא נטל המעות איכא למימר דס"ל דאין כופין את הלוקח ליתן לו מעותיו ולכשיוציאוה ממנו צריך למיקם בדינא ודייני כדכתיבנא ועל זה כתב הרי"ף ז"ל דאפי' אם המוכר קבל כבר הדמים אם חושש פן יאבד המרון ואין לו קרקע אחר מוציאין ממנו וראיה מדאמר בפ' הגוזל דקי"ב דאם אמר מייתינא סהדי דהאי שטרא זייפא ומרענא ליה ויהיבנא ליה זמנא ולא אתא כתבינן אדרכתא אנכסיה וה"מ אמקרקעי אבל אמטלטלי לא דילמא שמיט ואכיל להו מלוה למטלטלי וכי אתי לוה ומייתי סהדי ומרעי לשטרא לא משכח מידי למגביה ע"ש ש"מ שרז"ל מקפידים שלא יאבד ממונם של בני אדם אצל אחרים ולאו דוקא להנאת המלוה אלא גם להנאת הלוה וכדמסיק התם דאפי' אית ליה למלוה קרקע לא כתבינן אדרכתא אמטלטלין דחיישי' דילמא שמיט וכו' והאי ארעא תכסוף וכתב ה' המאירי ז"ל הובא במקובצת לשם למ"ר אמטלטלין נמי היינו שאם המלוה הי"ל קרקע וכתבי' לו אדרכתא אמטלטלין דלוה ושמיט ואכיל ומכר אותו קרקע שהיה לו המלוה ולבסוף אתי לוה ואייתי סהדי ומרעי לשטרא שהלוה טורף אותו קרקע של מלוה מיד הלקוחות וראיה מדלא קאמר תלמודא דלא כתבי' אדרכתא אמטלטלין אע"ג דאית ליה למלוה קרקע דחיישינן שמא ימכרנה לאחרים אלא שמע מינה דמצי טריף ולקוחות אינהו דאפסדו אנפשייהו כיון דשמעו ללוה דאמר מייתינא סהדי ומרענא לשטרא הו"ל לאזדהורי והו"ל כאילו אותו קרקע נשתעבד ללוה תמורת המטלטלין שהרשוהו ב"ד ליטלם וליחוש דשמיט להו ואכיל עש"ב:
ומכאן יש להוכיח כדעת הסמ"ע בסי' נ"ט סק"ב דעמ"ש מרן מלוה שהוציא שטר על ראובן והלוה אומר פרעתי והמלוה אומר איני יודע דאינו גובה בו ואם חזר המלוה ואמר עיינתי ונזכרתי שודאי אתה חייב לי חוזר וגובה בו וכתב הסמ"ע ז"ל אפילו מהמשועבדים וכגון שמכר הלוה קרקע ביני ביני עד שלא נזכר והרב ש"ך ז"ל מסתפק בדבר ע"ש ולפ"ד הרב המאירי ז"ל שהמלוה טוען בריא ששטרו כשר לגבות בו והלוה הוא דקטעין מייתינא סהדי ומרענא לשטרא וב"ד הרשוהו לקחת המטלטלין וביני ביני מכר המלוה קרקע שורת הדין לטרוף המלוה מהלקוחות ונ"ד נמי דכוותה שהלוה טוען בריא שהוא פרוע והמלוה אדרבא אינו מכחישו אלא שאומר איני יודע פשיטא דכשיחזור להיות זוכה שהוא טורף מהלקוחות דביני בינו:
וחזיתיה להרב התרומות שער י"ו ח"ג עלה ונסתפק במלוה בתוך הזמן והלוה מבזבז נכסיו ואית ליה ארעא אי מצי תבע ליה והביא תשו' רב יהודאי גאון שמלוה שמבקש ללכת למד"ה ולא הגיע זמן הפירעון אין לו לתובעו ולא ליתן ערב או"ד אמטלטלין חיישינן דילמא שמיט ואכיל וליכא לאשתלומי מניה והביא תשובה להרי"ף ז"ל היא העולה ראשונה וסיים ומפני שנסתפקתי בהכרעתם שאלתי בזה להרמב"ן ז"ל וזה אשר השיב אע"פ שאימת חכמת הרב מוטלת עלינו אין משוא פנים בדין שלא מצינו למי שאינו מתחייב עדיין שנעמיד ממונו בב"ד מפני חששא זו ומה שהביא ראיה מאדרכתא התם מעשה ב"ד הוא ואין ב"ד מוציאין מתחת ידם דבר שאינו מתוקן וכו' ותמה על עצמך אם כדעת רבינו אפי' אית ליה מקרקעי ליחוש דילמא מיכספי כדחיישינן גבי אדרכתא וכו' עש"ב ודעת הרי"ף יראה דודאי כי אוזפיה ואית ליה מקרקעי איהו גופיה לא חייש לשמא מיכספי כיון דמלוה לזמן היא ועיקר ראית הרי"ף ז"ל מאדרכתא היא כי היכי דב"ד חיישי לשמיט ואכיל וליכא לאשתלומי מניה אע"ג דלא חזינן ביה במלוה תיוהא שיצאו על השדה עסיקין כבר שומעין ללוקח לעכב הממון כדעת הרי"ף ז"ל וכן דעת הרא"ש ז"ל ברפ"ק דב"ק שם ובתשו' כלל כ"ו ע"ש:
ועלה מן האר'ש דהרי"ף והרא"ש ז"ל ס"ל שיכול לעכב תוך הזמן אמנם דעת הרמב"ן ז"ל ובמקובצת והגאון דאינו יכול לעכב ומרן סי' ע"ב בב"י ובש"ע פסק כהרי"ף והרא"ש ז"ל ושכ"כ בתשו' והסכימו עמו חביריו והם ה' המבי"ט ח"א סי' קל"ג ורי"ג בח"ב וחכם א' ג"כ עמו וגדולי הדור כמ"ש ה' כנה"ג שם אות ל"ד בהגב"י ע"ש אלא דכ"ז אינו שוה לי דדוקא ברואה המלוה שהלוה מבזבז בנכסים אבל בלא"ה ליכא מאן דפליג:
אות יא
זמן האומר לחבירו אם לא פרעתיך לזמן פ' תהיה השדה מכורה לך מעכשו וטוען שפרעו מקודם בתוך הזמן אע"ג דקי"ל חזקה דלא פרע איניש גו זמניה הכא עביד דפרע ועיין בתשו' לחם רב סי' קמ"ט:
אות יב
זמן כהכחשה דקביעות זמן ההלואה עצמה להתחייב הנתבע שבועה דאורייתא או היסת עיין להש"ך וט"ז מה שחלק על הדיינים ההם כמ"ש ברס"י ע"ג ועיין לה' פרח מט"א ח"א ס"ס נ"א:
אות יג
זמן מי שאין לו עדים לדעת שנותיו אם הגיע לשנת י"ג ויום א' להתחייב במה שראוי להתחייב ולקיים מעשיו במה שראוי להתקיים כמ"ש בסי' רל"ה ע"ש ונמצא כתוב בפנקס אביו נולד לי בני פ' ביום פ' חדש פ' שנה פ' וליתיה לאב קמן לישייליה אי סמכינן אהאי פנקס או לא הנה מרן הקדוש בב"י סי' זר"ע הביא משם תשו' הגאונים דאין לסמוך ע"ז דשמא לאיזה סיבה רצה לשקר בזה ע"ש והביאו הסמ"ע שם ובאר הגולה:
אות יד
זמן מה שטר שכתוב בו ויפרע לו אחר זמן מה עיין לקמן במערכת אות מ"ם סי' רי"ח:
אות טו
זמן בהא דקי"ל זמן הלואה שלשים יום כמ"ש סי' ע"ח וזמן ב"ד שלשים יום סי' י"ו סתם שאלה שלשים יום סי' שע"א אם כתוב בשטר לפרוע מיד אפי' למ"ד חוב לזמן מוגבל צריך זמן שלשים יום אין קובעין לו עוד זמן אחר וע"ע במור"ם בסי' י"ו בשם הריטב"א והביאו הסמ"ע סי' ק' ס"ק ע"ש וכ"ש בשטרות הנוהגים לכתוב בלי שום איחור ועיכוב ובלי שאלת זמן יותר מב"ד עיין בה' גד"ת ז"ל ד' סוף ע"ד ועיין בפרט זה בהרב בית דוד ז"ל סי' ך' ונלע"ד דאפי' עבר זמן המוגבל אין צריך עוד זמן אחר וראיה ממ"ש מוהריב"ל ז"ל ח"ד סי' כ"ח ורמזתיו באות ש' מדין שכירות סי' בס"ד והכן:
אות טז
זמן ראובן נושה בשמעון מנה שבשטר לזמן מוגבל ולפני עדים אחרים אמר לו שהרשות בידך לפרוע עד שנתים ויותר ולא קבל קנין ע"ז אי מהני או לא:
הנה הסמ"ע בריש סי' ע"ג מסתפק בזה כיון דלאחר הלואה הוא אי בעי קנין או לא והש"ך לשם פשיטא ליה דלא בעי קנין ע"ש וכן היא דעת הרב מוהר"א ישראל ז"ל בס' בית אברהם לשם ואפי' לדעת ה"ר ישעיה ז"ל שהביא הטור סס"י י"ב דצריך להחזיר לו השטר אבל במחילה בעלמא אינו מחול היינו במוחל כל החוב דמימר אמרי' משטה בו במחילתו דאם איתא דגמר ומחיל הו"ל לאהדורי ליה שטרא אבל בנ"ד שאינו מוחל כלל אלא שמרחיב לו הזמן אין כאן הוכחה דלהשטאה איכוון וזה נלע"ד ברור שו"ר להגאון באורים שכתב כן ות"ל ועיין מה שהארכתי באות מ' מדין מחילה סי' בדעת ה"ר ישעיה ז"ל בס"ד ועיין בה' בתי כהונה ח"ב סי' כ"ט דס"ו סוף ע"ב וריש ע"ג וכ"ה דעת הרב מוהרש"א ז"ל בס' משחא דרבותא ועיין בתשו' זקן אהרן סי' ק"ל:
אות יז
זיוף המתעסק בזיוף המטבעות או בכלי כסף שמערבין בו שאר מיני מתכות והמלכות מקפדת על זה ופעמים גוזרים וזרוע רמי'ה תשבר ולפעמים נידון בשרפה אם מגיע הנזק לרבים מותר למוסרו מור"ם סי' שפ"ח וסי' תנ"ה ס"א ועיין בכנה"ג שם ובסי' תצ"ה בהג"הט אות י"ו ועיין בי"ד סי' קנ"ו ובה' ט"ז שם ובאר היטב שם ובטור ס"ק ח"י: