אור ברסלב
ספר משכנות הרועים ה"א › אות קיד

ספר משכנות הרועים· רבי עוזיאל אלחאייק

ה"א · אות קיד

אות קיג

הטבה ראובן מכר לשמעון חזקת קרקע באלף זוז ועשה לו שטר הטבה שאחר זמן כשיביא לו מעותיו יחזיר לו הקרקע ובתוך הזמן ההוא עמד שמעון ומכרו ללוי באותם הדמים ולא הודיעו מענין ההטבה ואח"ך חזר לוי ומכרה ליהודה בת"ת זוז והנה בעתה בא ראובן מרה קמא דארעא כי מלאו ימיו לפדות את הקרקע מיד שבידו עכשו דכלהו מחמתיה דשמעון קאתו ושמעון הוא ניהו מחייב לאהדורה לבעלים כמ"ש בשטר ההטבה שבידו עמד השואל ושאל היכי לדיינו דייני להאי דינא מי אמרי' כיון דראובן מידי יהודה קא מפיק לה ויהודה ת"ת זוזי הוא דיהיב בזביניה מאי דיהיב הוא דשקיל טפי לא או"ד דהשתא מיהא דאתא מחמתייהו דלוקחין קמאי בין לזכות בין לחובה והרי הוא במקום שמעון קאי ושקיל מניה אלפא זוזי ואת"ל דיהודה לא שקיל אלא ת"ת זוזי כמה דיהיב אכתי צריכים אנו למודעי אי זכי בהך מאתיים זוזי לוי דאפסיד ואוזיל בזביניה או"ד שמעון הוא דזכה בהו דעל דידיה רמייא לאהדורי ארעא למרה ולאפוקה מידא דיהודה יורה המורה לצדקה שורת הדין להיכן נוטה ויבא שכמ"ה:

זאת אשיב אשכחן גבי שומא הדרא דאיתא לה בפ' המפקיד דל"א דקאמ' תלמודא פשיטא שמו ליה לב"ח ואזיל איהו ושמה לב"ח דידיה אמרי' ליה לב"ח ב' לא עדיף את מגברא דאתית מחמתיה ע"כ דכי היכי דב"ח קמא בעי למיהדר ליה למאריה דארעא ה"נ ב"ח בתרא בעי למהדר ליה דתרוייהו חד טעמא משום דכתיב ועשית הישר והטוב וחשיב כאילו אהדרה ללוה דידיה דדינא הוא דאתי לוה קמא ומפקא מב"ח דידיה וכתב עלה הרא"ש ומטי בה משמיה דהרמ"ה ז"ל דהב' ידו על העליונה דאי שמוה לקמא בק"ק ולבתרא בק"ן נוטל מאתים ופסקו הטור סי' ק"ג ס"ח ומרן בש"ע שם ע"ש ולפ"ז נראה דהה"נ בנ"ד דיהודה הוא הזוכה בהך טופיינא ואכיל הלה וחדי מיהו נראה לחלק דשאני התם כיון דמידע ידע דאתי לוה ופריק אדעתא דהכי נחית מעיקרא דזבינא מעליא היא אלא דרחמנא אמר דתיהדר משום ועשית הישר והטוב אבל בנ"ד דלא אסיק אדעתיה דאיכא הטבה והשתא הוא דאגלאי מלתא דבע"כ בעי לוקח קמא לאהדורי הו"ל כמוכר דבר שאינו שלו דמהיכא תיתי דליהוי לוקח בתרא ידו על העליונה דנעשה כעושה סחורה בפרתו של חבירו ועיין למרן בש"ע סי' ש"ז ס"ה ובהש"ך סק"ב ובעלמא קי"ל דכל מלתא דלא אסיק אדעתיה למזכי בה לא זכה:

השבת אבידה קי"ל ראה את הסלע ונטלה לפני יאוש ע"מ להחזירה ואח"כ נמלך עליה שלא להחזיר עובר משום השב תשיבם כמ"ש בטוש"ע סי' רנ"ט ע"ש והיא מימרא דרבא בפ' אלו מציאות דכ"ו ודעת רש"י והתוס' כדעת רבי' דלא עבר אלא משום השב תשיבם דמשנטלה ע"מ להחזיר תו לא עבר משום ל"ת להתעלם דהרי לא העלים עינו ממנה כמ"ש רש"י ז"ל ובהכי אתנח להו להתוס' מ"ד בקידושי' דף ד"ל ת"ר מ"ע שלהז"ג נשים חייבות וקחשיב אבידה דנשים חייבות דהויא מ"ע שלהז"ג וק"ל דא"נ הויא מ"ע שהז"ג ליחייבו דהא כתי' בה לאו להתעלם ותי' דאיצטריך לטעמא דשלהז"ג להיכא דמשכחת לה דאין בהשבת אבידה אלא עשה כי הא דרבא ואי הויא מ"ע שהז"ג. נשים פטורי כשנטלת' לפני יאוש ע"מ להחזיר ואח"כ נמלכה בדעת' שלא להחזיר אהא איצטריך לטעמא שלהז"ג לחיובי נשים בעשה דהשב תשיבם וזוהי שקשה לה' המאור ז"ל דשמיע ליה דעברה נמי משום ל"ת להתעלם אלא משום דרבא נקיט ברישא דמילתיה ראה את הסלע ונטלה לפני יאוש ע"מ שלא להחזיר עובר משום לא תגזול ומשום השב תשיבם ומשום ל"ת להתעלם והדר קאמר נטלה ע"מ להחזיר עובר על משום השב תשיבם ולמטה דהיינו ל"ת להתעלם ומסייע ליה להאי פי' מדקאמ' בתר הכי המתין לה עד שנתייאשו הבעלים אינו עובר אלא משום ל"ת להתעלם בלבד אלמא דבאמצעי' מיהא בהדי ל"ת להתעלם מלתא אחריתי והיינו השב תשיבם ע"ש דלפ"ד ז"ל מה יענה פי צדיק לקו' התוס' כיון דמשכחת לה דלא עבר אלא משום עשה גרידא וכבר השיגו הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות מזה ע"ע ומה שתי' התוס' עדיין לא נתחוורו בעיניהם ז"ל ולקמן יתבאר בס"ד:

ואגב אורחין אמרתי אעלה על ספר ממ"ש אצלי ואם אינו ענין שייכות הס' הלז הא מיהא מטי ולא מטי מטי"ן אתמר כחדא שריין מראש מקדמי אר"ש אתיא אח'ל אח'ל מ"ד במצי' דף ח"י זכור בפה ואל תשכח בלב ומנאה הרמב"ם במצוה קפ"ט ובפ"ה מהל' מלכים הל' ה' וכת' הרמב"ן בפי' התו' זכור בפה שנקר' פ' זכור והוא ע"ד התם כתו' זאת זכרון בס' דלא אימא לעיוני ע"ש ואע"ג דלא אדכר התם למקרייה בצבור מ"מ ממילא שמעי' לה דקי"ל אין קריאה של חובה בס"ת אלא בי' דהוי בכלל דבר שבקדושה כמ"ש הב"י בפ"ח מה' תפלה ע"ש:

ואהא דאמרי' התם די"ז קסבר כל התו' כולה בכל לשון נאמרה כ' התוס' פי' הקו' שנתנה לקרות בכל לשון שרוצה לקרות בס"ת וק' שקרי' התו' אינה מדאורייתא אלא מדרבנן לבד מפ' זכור דהוי מדאוריית' עכ"ל והנה במאי דפשי' להו ז"ל דאין שום קריא' בתורה מדאורייתא הרב"ח א"ח סי' תרפ"ח אתמוהי קא מתמה דבפ' הכונס אמרי' דקריאת התורה מתקנת הנביאים היא ע"ש ואנכי לא ידעתי מהיכן פשי' ליה לה' ז"ל דקריאה בתו' מתקנת הנביאים הויא דאורייתא ומתמה א רבותי' בעלי התוס' ואדרבא מדבריהם נלמוד דתקנת הנביאים לא הויא דאוריית' ונלע"ד דכוו' ה' ז"ל דמהיכ פשי' להו דתקנת הנביאים לא הויא מדאוריית' ולאותבי' לרש"י דילמא רש"י יסבו'ר ול"ו ידע דתקנת הנבי' הויא מדאורייתא:

שוב מצאתי דהאי מילתא אפליגו בה רבוו' דהמ"מ בפ"ג מה' חנוכה ס"ל דתקנת רבי' הויא מדאורייתא ומרן בכ"מ שם חלוק עליו בזה ואין כאן מקומו להאריך:

ובפ"ג שאכלו דמ"ז מייתי תלמו' מעשה בר"א שנכנס לבה"כ ולא מצא שם עשרה ושחרר עבדו והשלימו לי' ופריך והא קעבר אעשה דלעולם בהם תעבודו ומסיק מצוה דרבים שאני דהו"ל עשה דאלים טפי ודחי עשה הקל דלעולם בהם תעבודו וכ' עלה הרא"ש ז"ל מצוה דרבי' דכתי' ונקדשתי בתוך כ"ו דהיינו שמקדשי' את ה' בי' דאפי' הוי מילתא דרבנן כגון לשמוע קדושה וברכו שלא מצינו להם עיקר מן התורה אפי"ה דחיא עשה דיחיד דלא מסתבר ליה דמיירי בי' דאורייתא כגון לקרות פ' זכור דהיא מדאוריית' דמשמע דבכל ענין מיירי עכ"ל מאי דפשי' ליה דאין להם עיקר מן התורה עיין בתשו' הרשב"ץ ז"ל ח"ב סי' קס"ג בעי למימר דעובר לפני התיבה לקרות דבר שבקדושה הויא מדאורייתא ואין השבועה חלה עליו וע"ע בח"ג סי' רס"א ע"ש ומדברי הרא"ש למדנו דקרי' פ' זכור בי' מדאוריית' וא"כ אי הוה מוקמי' להך דר"א בקרי' פ' זכור צ"ל דהך עובדא בשבת הוה דתקנת חכמים היא להקדים זכירה לעשיה כדתנן במגי' דף כ"ט ולפ"ז ק"ט דאיך אפשר לאוקו' בשבת פ' זכור דבמאי שחררו אלימא דא"ל הרי את לעצמך משוחררני לך וכיוצא הא אמרי' בהשולח דף מ' וכולן בשטר אבל בדברים בעלמא לא הוי שחרור ופסק הרמב"ם בפ"ה מה'עבדי'ה"ג ע"ש וכו' וכ"ת דאי מוקמי' להך עובדא דמיירי בפ' זכור ה"ק נכנס ע"ש לבה"כ ולא מצא שם י' לקרות למחר פ' זכור דהויא מדאוריית' ובה שעתא שחרר עבדו וכ' לו הא ודאי ליתא דכי היכי דבנ"ד דאמ' אתי עשה ודחי ל"ת בעי' בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה ה"נ נהי דעשה דרבי' חמיר טפי ודחי עשה דלעולם ב"ת הא מיהא בעי' דמיעקר העשה הקל לקיים עשה החמור הן אמת דבפסחים דף צ"ז בעי רבא למימר דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש תדע דלא אתי עשה דאכילת פסח מוח שבעצמות ולידחו ל"ת דעצם לא תשברו בו והק' התו' דילמא משום דבעי' דבעידנא דמעקר ל"ת מקיים עשה והכא בעידנא דקא משבר העצמות אכתי לא קא מקיים עשה דאכילת מוח והצ"ע והפיסקי תוס' כתבו היכא דלא אפשר לקיים העשה בע"א לא בעי' בעידנא דמעקר הלאו שיקיים העשה ע"ש וכ' המש"ל ברפ"י מה' ק"פ שכ' שזה תי' לקו' ע"ש ולפ"ד הללו יכולני לפת'ור דה"נ דכוותה כיון דא"א לקיים העשה בע"א לא בעי' בעידנא אלא שאני חוכך בעיקר דבריהם ניחזי אנן דעיקרא דמילתא הכי איתא בכ"ד אמרי' כל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחי ל"ת ועלה אמרי' בכ"ד אימור דאמ' דאתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת וציצית בכלאים דבעיד' דמעקר ללאו קא מקיים לעשה וכו' אלמא אע"ג דא"א לקיים ב' הוא דאמרי' דאתי עשה ודחי ל"ת הא מיהא תנאי היה הדבר דבעי דנא דמעקר ללאו קא מקיים לעשה וכבר עמדתי ע"ז באריכות והעליתי דר"ל כגון אכילת מוח שבעצמות א"א לה להתקיים בע"א בלא שבירת עצמות אבל ציצית בכלאים אפשר לה בטלית של צמר ומילה שאין בה צרעת אמטול הכין בעי' דבעידנא דמעקר מקיים:

וכדו חמו'תי ראיתי או'ר לעט"ר מורי ה' בספרו הבהיר חק נתן בחי' לזבחים שם שכ"כ פי' דבריהם שמח לבי ותעלוזנה כליותי א"כ הדרא קו' לדוכתא כיון דלא מצי למיכתב ליה מע"ש דלאו בעידנא ובשבת לא משכחת לה חיבו חו"מ לאוקו' הך עובדא בפ' זכו' ואם נפשך לומ' דאי' מוקמי' לה בפ' זכור מצי' למי' דהא דקאמ' ושחרר עבדו לא הוי אלא בדברים בעלמא דסגי לאפקועי שעבודיה מיניה וקונה את עצמו וכופין את רבו לעשותו ב"ח כמ"ש הרמב"ם פ"ח מה' עבדים ה"ו ע"ש ומכי שחרריה בע"פ חזי לאיצטרופי בי' א"נ בק"ס דהרא"ש ז"ל סובר כדעת הראב"ד בהשגות פ"א ה"ג וכת' דק"ס מהני לקנות עצמו בכליו כמ"ש הרא"ש בפ' השולח שם והטי"ד סי' רס"ו ס"ך ואע"ג דק"ס אסור בשבת כדאיתא בירוש' ופסקו הרמב"ם בפ"ל מהל' מכירה מ"מ אינו מתבטל הקנין כמ"ש שם הב"י ולדבר מצוה דרבים לכתחי' כדיעבד דמי וה"נ אשכחן גבי מוסר בהמתו לגוי קודם השבת מותר להפקירה בשבת שלא יעבור על שביתת בהמתו וכמ"ש בטוש"ע א"ח סי' רמ"ו וכן לגבי ע"פ שחל בשבת דמותר להפקיר חמצו ומבטלו והביטול הוא מדין הפקר ועיין להרפ"ח סימן תמ"ח מ"ש משם מוהר"ש הלוי ושיורי כנה"ג ואע"ג דאיכא למי' דשאני ביטול חמץ דהיקלו בו דהא אין הפקר ע"י שליח עיין תשו' ה' מהרימ"ט ח"א סי' קכ"ו ואילו גבי חמץ קי"ל דיכול לבטל ע"י שליח ועיין להרפ"ח אלא דהתם מפקירו ואינו מזכהו לאחר אבל הכא דקונה עצמו ויוצא ב"ח ונפק מרשות' דמאריה לגמרי וכופין את רבו לכתוב לו ג"ש ועיין לה' מח"א הל' שלוחין סי' ולה' שע"ה ה' לולב דצ"ו מ"ש משם הריטב"א כד' האוסרין ושה' עבודת הגרשוני פשי' ליה דשרי:

אב"א דאי מוקמי' לה בפ' זכור דהויא בשבת צ"ל דמ"ד בא לבהכ"נ ולא מצא בה י' ר"ל דמע"ש בא לבה"כ ולא מצא בה י' ולא מצי לשחרר בע"ש חדא דדילמא אתי איניש מעלמא להשלים הי' וקעבר משום לעולם ב"ת ועוד דבעידנא דקא מעקר לא קא מקיים עשה אלא שכתב ג"ש לעבדו ע"ת דאי אתו ארחי ופרחי מעלמא ג"ש זה בטל ומבוטל הוא ואי לא אתו ליהוי גט מעליא דבכה"ג אמרי' בהנזקין גבי מאן דתקיף ליה עלמא וחייש שלא תהיה זקוקה ליבום דכות' גט מע"ש כמ"ש בטוש"ע אה"ע סי' קל"ו וכ"ש משום מצוה דאוריית' דרבים אלא משום דלא מסתבר ליה להרא"ש ז"ל לאוקומי דמיירי בפ' זכור דמשמע דבכל ענין מיירי אבל אי לאו ה"ט הו"מ לאוקומי בשבת זכור וכדכתי' בעניותי':

תבנא לדיננא למאי דמשנו התו' דלהכי איצטריך למיתלי מצות השבת אבידה בשלהז"ג משום דזימנין דמשכחת לה בהשבת אבידה בלא תעשה כהך דרבא והא דלא ניחא להו לשנויי דאי הוה מ"ע שהז"ג הוא למיפטרינהו אפי' מהלאו דאמר כל שישנו בהשבת אבידה ישנו בל"ת להתעלם והני נשי הואיל וליתנהו בהשב תשיב' דמ"ע שהז"ג הוא ליתנהו נמי בלאו דל"ת להתעלם דה"נ אמרי' בפ' אלו עוברין דף מ"ג דלר"א דדריש כי כל לרבות הנשים באיסור אכילת חמץ ופריך מדר"א דאמר השוה הכתו' אשה לאיש לכל עונשין שבתור' ומשני איצטריך סד"א הואיל וכתי' לא תאכל עליו חמץ ז"י תאכל מצות הו"א כ"ש באכילת מצה ישנו בב"ת חמץ והני נשי הואיל וליתנהו בקום אכול מצה ליתנהו נמי בב"ת חמץ להכי איצטריך כי כל לרבות את הנשים ע"ש: ואתה דע לך כי ה' המאור ז"ל שלהי פסחים נעשה שו'אל מ"ט דרבנן דבאכילת סוכה כל אימת דבעי ליה למיכל איבעי לי לברוכי על ישיבת סוכה כל ז' ותי' מה שתי' ע"ע וה' בר"י ברסי' עת"ה תי' משם ה' מהרי"ך ז"ל דלא דמי דבשלמא גבי מצות סוכה כי קאכיל ומברך אמ"ע דבסוכות תשבו קא מברך כמו שמברכין אשאר מ"ע שבתורה אבל גבי אכילת מצה בז"י החג לית בה קיום מ"ע דאי בעי אכיל מצה אבל אי לא בעי למיכל מצה לא אכיל ושיעור הכתוב לא תאכל עליו חמץ זה הוא עיקר האמירה דאי בעית למיכל פת תאכל מצות דליכא מ"ע באכילת מצה אלא לשמירת הלאו וקי"ל דאין מברכין על שמירת הלאוין אלו דברי ה' ז"ל ואני עני רואה דסוגיא זו מנגדתו דסד"א למעבד כ"ש בעשה דאכילת מצה ישנו בלאו דל"ת חמץ וכו' וכן בתר הכי דנשים רבויינהו קרא אמר כ"ש בב"ת חמץ ישנו בקום אכול מצה למ"ע הא קמן דתלמו' חשיב לה למ"ע ונהי דאי לא בעי למיכל לא כייפי' ליה הא מיהא כי אכיל קא מקיים מ"ע דאכילת מצה ז"י דה"נ גבי סוכה אטו מי מחויב אלא דמכי אכיל בריא בחיובא למיכל בסוכה ומקיים ממ"ד בסכות תשבו ז"י ונראה להליץ בעד ה' מהרי"ק ז"ל נהי דז"י תאכל מצות אינה מ"ע אלא לשמיר' לאו דל"ת חמץ הא מיהא כל דבר שהיה בכלל הז"י ליל הא' דבערב תאכלו מצות הכתו' קבעו לחובה ושפיר קאמ' תלמודא דסד"א כל שישנו באכילת מצה דהיינו בלילה א' ולפי המסקנא כ"ש בב"ת חמץ ישנו בקום אכול מצה לא קאי אלא אאכילת מצה דלילה א' דאהדריה קרא לקובעו לחובה וה' המאור לא ניחא ליה לשנויי בהכי דשמעתא לא רהטא בהכי:

הדרי בי מאי דדייקנא בדברי התו' דאמאי לא משנו כי היכי דליפטרינהו מדרשת כל שישנו והתוס' במנחות דף מ"ג בד"ה ור"ש וכו' הק' לר"ש דפוטר בנשים נידרוש כל שישנו בל"ת שעטנז ישנו בגדילים ת"ל כי היכי דמרבי' גבי אכילת מצה ותי' דהתם שאני דכתיבי בחד קרא עכ"ל וה"נ נהי דגבי מעקה העשה ול"ת כתיבי בחד קרא ושפיר הו"מ לדרוש סמוכין לר"ש סו"ס גבי השבת אבידה ושלוח הקן דכתי' בתרי קראי לא הו"מ למדרש כ"ש אמטול הכין משנו לה באנפא דשויא לכלהו אלא דבעיקר דברי התו' במנחות יש לעורר דהתם קאמ' תלמו' דריש כ"ש בל"ת שעטנז ישנו בגדילים ת"ל וכו' והתם בתרי קראי כתיבי ובריש ערכין תי' דאדרבא הוקשה כל התו' לתפלין ע"ש ואכתי לא איפרוק מחולשא דמאי חזית דסמכת אהא טפי עד שמצאתי להתו' ביבמות דף ד' בד"ה דכתי' וכו' שהרחיבו דבריהם בטו"ט ודעת ש"כ הק' הרי"מ דליחייבו נשים בצי' דאי' לן למי' כ"ש וכו' אע"ג דלאו הקיש הוא אלא סמוכין דתרי קראי נינהו מ"מ דרשי' הכי בפ"ק דערכין ובהתכלת וכו' וי"ל דהא דנשים פטורו' מצי' משום דיליף לה ראב"י דמ"ע שהז"ג נשים פטורו' דהוקשה כל התורה לתפילין והיקשה עדיף מסמוכי' עכ"ל מעתה עלו דברי התוס' במנחות כהוגן דבשלמא גבי אכילת מצה דכתי' בחד קרא דהוי הקישה אתי הקישה ומפיק להאי מילתא אבל בתרי קראי דלא הוו אלא סמוכי' לא אלימי לאפוקי מהקישה והיינו נמי מ"ד בערכין דאדרבא הוקשה כל התורה לתפילין דוק ותשכח:

אמור מעתה דאי הוי השבת אבידה מ"ע שהז"ג לא מצי' למימר כ"ש לפוטרו כיון דבתרי קראי כתי' דלא הוו סמוכין לאפוקי מהשוה הכתוב אשה לאיש וכו' ועוד בה דא"נ מ"ע שהז"ג ליחייבי בהשבת אבידה דכ"ש בל"ת להתעלם ישנו בהשב חשיב דלחומרא מקשי' ואורחיה דקרא סיפיה מפרש לרישיה כדכת' התו' התם בפסחים אלא כיון דהנו בתרי קראי דלא הוו אלא סמוכין אם הויא מ"ע שהז"ג לא דרשי' כ"ש לאפוקי מהקישה דתפילין אלא דגבי מעקה דכתי' בחד קרא דהוי הקישה וסיפיה מפ' לרישיה וא"נ הויא מ"ע שהז"ג הוו חייבים נמי אלא דהתו' ניחא להו לשנויי כלהו בחדא מחתא כדכתי' א"כ לפי המשוער נשים לגבי פ' זכור דהויא מ"ע שהז"ג פטירי דליכא למדרש ג"ש בלא תשכח ישנו כזכור בפה דהכא בתרי קראי כתיבי דלא הוו אלא סמוכים ולא מפקי מהקישה כדאמרי':

ובר מן דין אשכחנא פתרי בחי' הריטב"א ז"ל שם בקידושין שתי' לקו' התו' והמשוער מדבריו ז"ל כפי מה שהעליתי בספרי זוטא במערת המכפלה דרוש בס"ד דגבי השבת אבידה אין תכלית ללאו מצד עצמו כגון ל"ת להתעלם דאם אינו מתעלם מאי. אית:

ליה למעבד הא אין עליך לומר אלא כדי שהשב תאי' דבלא קיום מע' שבה אין חלות ומציאות ללאו שבה וכה"ג נמי במעקה ושלוח הקן אבל גבי אכילת חמץ ל"ת חמץ מילתא באנפי נפשה היא וכן גבי קידו' היום דשמור הויא מילתא באפי נפשה שלא לחלל את השבת וזכור זכרהו על היין מ"ה שפיר דרשי' בהו כ"ש וכו' ע"ש שהארכתי בזה ומזה נמצא מקום פטו' לה' המאור דלא תק"ל מהך דקי' דמצי' למימ' דמתרגמה כדתרגמה הריטב"א ודכוותה גבי לאו דלא תשכח דאין העיקר בלאו אלא בקיום העשה דקרי' הפ' ומה שיש להתעקש האמת יורה דרכו:

איברא דאכתי פש גבן לברורי נהי דקרי' פ' זכור מדאו' כמ"ש התוס' והרמב"ן והרא"ש ושאר פוסקי' שהביא התה"ד סי' ק"ח הא מיהא מדאוריי' אין לה קבע וכל שעתא ושעתא זמניה הוא אלא משום מעשה שהיה בימי המן עבוד רבנן סמו' זכירה לשמי' מעתה נובין ונידון אי בתר דאוריית' אזלי' א"כ הויא מ"ע שלהז"ג ונשים חייבות ואי בתר תקנתא דרבנן אזלי' השת' מיהא הויא מ"ע שהז"ג והני נשי פטירי אתו רבנן ואפקועינהו מהאי חיובא ומהאי דאמרי' בפ' כ"ש דף ל"ה אין יוצאין בטבל ומוקמי' לה בטבל טבול מדרבנן אלמא אע"ג דמדאוריית' שפיר מצי נפיק בה דלאו בת תרו' ומעשר היא מ"מ השתא מיהא דאחמור רבנן לחיוביה בתרו' ומע' ומקרי טבל לא נפיק בה וקרי' בה מצוה הבאה בעבירה ע"ש בפירש"י ז"ל ש"מ דבתר תקנת' דרבנן אזלי' וליכא למי' דשניא הא דלחומרא הוא דלא נפק בה העמידו דבריהם בכה"ג ואזלי' בתר השתא דאמור רבנן דטבל הוי וחייב בתרו' ומעשר אבל לקולא לאפקו' מחיובא דאוריית' בקרי' פ' זכור א"ל דלא אזלי' בתר השתא אלא בתר מעיקרא דלית לה זמן קבוע הא ודאי ליתא חדא דמי לא מסקי' דלית ליה להך גברא אלא כזית מצוה מטבול טבול דרבנן ואמור רבנן דלא נפיק דנמצא חומרו קולו דמבטל מ"ע דבערב תאכלו מצות ותו דבפ' לולב הגזול דף ל"א אמרי' גזל עצים ועשה סוכה אין לו אלא דמי עצים אע"ג דמדאורייתא גזילה בעינא הדרא דכתי' והשיב את הגזילה אשר גזל ולא קני להנך עצים דאכתי ברשות מרייהו קיימי אלא משום דהשתא דתקון רבנן מפני תקנת השבים שגזל מריש וכו' הפקיעו דאורייתא ונפיק בה ויהיב דמי עצים וכדאמרי' לההיא אתתא דהוו רי"ג וכלהו רבנן יתבי בסוכה גזולה וקא בעינא דסד"א דלחומ' לא מפקיע' דינא דאורייתא ולמיפק בה ע"ש תקנתא דרבנן דודאי לגביה מצוה דאורייתא אוקמוה רבנן אדינא דאורייתא דלא תיקנו להקל אלא להחמיר כהך דטבל טבול דרבנן וחדית לן ר"ן פעתא היא דא דתקנתא דרבנן אזלי' בתרה בין להקל בין להחמיר ולאו גזילה היא ואין לה אלא דמי עצים ולית לה גבייהו אלא מלוה בעלמא ואי ק"ל מהא דאמרי' תו התם גבי שנוי החוזר לברייתו דלא הוי שנוי ולא קנה:

אע"ג דמדרבנן קני דבתר דאורייתא אזלי' דמדאורייתא לא קני כבר נתעוררו בזה התוס' שם וניחא להו דשאני התם כיון דבנקל יכול להתירו שפיר אוקמוה אדאורייתא אבל בעלמא לא ע"ש וממאי דאמרי' נמי התם דף ט"ו אר"ז לא ליקני איניש הושענא בי"ט קמא לינוקא מ"ט מיקנא קני אקנויי לא מיקני ואישתכח דקא נפיק בלולב שאינו שלו ולפירש"י ז"ל משום דקנייתו מדרבנן. אבל להקנות לא תקינו ליה דליכא למשמע מינה מידי למאי דקמן אבל לדע' הרמב"ם ז"ל שכ' בפ"ד מה' לולב ה"י שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה עכ"ל דעת שפתיו ברור מללו כיון דאיהו מדאורייתא קני אבל להקנות לאחרים לא הוי אלא מדבריהם לא מפקעא קנייתו דהויא מדאורייתא במאי דמקנה לאחרים דלא הויא הך הקנאה אלא מדברי' ולפ"ד רבי' ז"ל דס"ל דבתר דינא דאורייתא אזלי' ולא לבתר מאי דאמור רבנן וא"ה ק' מהך דר"ן דאמר פעתא היא דא ואין לה אלא דמי עצים אלמא דאזלי' בתר השתא דתקינו ה"מ בדיעבד כהך דר"ן דכבר נעשית הסוכה מהנך עצים דהך אתתא אמטול הכין סבר ר"ן דבכה"ג סמכינן אמאי דתקינו רבנן דהגזלן קנה הגזילה ולית ליה למהדר בעינא אלא לשלומי דמי הגזי' ומסתייה אבל לכתחי' לא עבדינן עובדא לצאת י"ח מצוה דאורייתא בהקנאה דלא הויא הקנאה אלא מדרבנן דודאי כ"כ דמצי למעבד מצוה בהקנאה דאורייתא עדיף טפי ומודינא דאי כבר אקנייה לינוקא מקמי דנפק איהו שפיר מצי נפיק ביה דאזלי' בתר השתא דתקינו ליה רבנן להקנות לאחרים ובהכי ניחא נמי הך דאע"ג דמדרבנן קני בשנוי החוזר לברייתו הא מיהא לכתחי' לא סמכי' אקנייה דרבנן כיון דאיכא תקנת' למיגז גוים גופייהו והיינו הך דר"ז דמצי נפיק איהו מעיקרא וכדכתי' והשתא ארווח לן דלא מוקמי' להא דר"ז כשלא הגיע לעונת הפעוטות דווקא וכדתרגמא הר"ן ז"ל ועיין לה' מח"א בה' קנין ומשיכה סי' ב' ולקמן במע' אות ז' מדיני זכיית קטן ובמע' אות ק' מדיני קנין סי' מ"ד מ"ש בעניותי' בס"ד: ובמאי דאפליגו תנאי בפ"ב דסוכה די"ט בעשה סוכתו על גבי בהמה דר"י פוסל דבעינן סוכה הראויה לז' והשתא דגזור רבנן אין עולין לה הויא סוכה דלא חזיא להך יומא ור"מ מכשיר וה"ט כיון דמדאורייתא מחזא חזיא ורבנן הוא דגזרו בה סוכה מעליא הויא ויש לנו לדעת ביו"ט א' של חג ולית ליה סוכה אחריתי אלא זו העשויה ע"ג בהמה לר"מ דמכשי' מי נפק בה כיון דמדאורייתא מיחזא חזי וכדיהיב ר"מ טעמא למילתיה או"ד דלא אהני הך טעמא לר"מ אלא לשאר ימים דקרי' בה סוכה הראויה לז' אבל בשבת ויו"ט דגזור רבנן בהעלאה ע"ג בהמה מודה ר"מ דאין עולין לה אע"ג דלית ליה סוכה אחריתי דהעמידו דבריהם ומתני' דקתני ע"ג גמל דכשירה ואין עולין לה בי"ט מיירי אפי' בדלית ליה סוכה אחריתי והך מתני' ר"מ היא כדאיתא התם וחזיתיה לרש"י שפי' במתני' דקתני כשרה לחולו של מועד ואף בי"ט אם עבר ועלה לא יצא י"ח עכ"ל ועדיין צריכים אנו למוד'עי דאיכא למי' דמתנו' איירי בדלית ליה סוכה אחריתי ולכתחי' אין עולין לה דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה והעמידו דבריהם אפי' במקום כרת או"ד מתני' בדאית ליה סו' אחריתי מ"ה לכתחי' אין עולין לה דאיפשר בסוכה אחריתי ובדיעבד לא אטרחוהו רבנן אבל בדלית ליה סוכה אחריתי כיון דבדיע' יצא י"ח היכא דלית ליה לכתחי' כדיעבד דמי ואי ק' מ"ש מטבל בעציץ שאינו נקוב דאינו מחייב בתרו' ומע' אלא מדרבנן ואמרי' התם בפ' כ"ש דאין יוצאים בו י"ח מצה ומי לא עסקי' דלית כוותיה מצוה אחריתי וכדכתי' לעיל ולענ"ד נר' לחלק דשאני גבי סוכה דאין האיסור בגוף הסו' דסו' מעליא היא אלא משום דעשאה ע"ג אילן דגזרו רבנן בהעלאת האילן משום שמא יעלה ויתלוש כמ"ש רש"י שם אבל הסו' עצמה כשירה כהלכתה משא"כ באכילת מצה דהמצה לרבנן לא חזיא לאכילה דטבל היא והוי האיסור משא"כ גבי סוכה דיומא הוא דקא גריס ויש סעד מדאמרי' במרובה דס"ח השוחט בשבת חייב בד' א"ה וה"ט דשחיטה מעליא היא אלא דאריא רבא שדי עלויה ע"ש ועיין בהסמ"ע וש"ך סי' ר"ח מ"ש בזה ואי ק"ל עוד מדאמרי' בכתובות דף פ"ד השתא דאמור רבנן לא ליזבין אי זבין לאו זביניה זבינא ע"ש אלמא דרבנן הוא דאמור לא ליזבין ואפ"ה אם עבר וזבין לאו זביניה זבינא לק"מ וכבר אנא נפשאי תרגימנא לה בספרי זוטא חיים וחסד במערתא דדייני דרוש בס"ד:

ברם ממאי דאמרי' תו התם במרובה למ"ד חולין שנשחטו בעזרה מדרבנן אם גנב ושחט בעזרה חייב בתשלומי ד"וה כיון דמדאוריי' מחזא חזו וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מה' גניבה ה"ב והיה טעמו כמדובר וכן גבי גיטין הפסולים מדרבנן אמרי' בגיטין די"ז דאם נשאת לא תצא והולד כשר ולשם דף ג' אמרי' דר"מ בעי כתי' לשמה נמי לכתחילה ומדאצטריך לתקוני לו' בפני נכתב ובפני נחתם ש"מ דבדיעבד שפיר דמי וכמ"ש התוס' שם בד"ה ותנן וכו' דלא בעי וכו' וצ"ע אם נשאת ובפ' השולח דף ל"ג אמרי' התקין ר"ג הזקן וכו' וקאמ' תלמוד' דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ולשם דף ל"ו גבי זרק לה לתוך ד"א שלה מקו' אע"ג דלא הוי בידה ממש ולא ברשותה דמרבינן לה מדרשא אלא דרבנן אינהו דתקינו ד"א קונות לכל אדם אפי"ה ה"ז מקו' גמורה ותו לא תפסי בה קי' אחרי' והרי היא א"א לכל דבר ובקבלת גיטה בתוך ד"א שלה הרי היא מגורשת ומותרת לכל אדם ושמעינה מן הדא דאזלי' בתר השתא דתקינו רבנן:

איברא דחזיתיה להר"ן ז"ל שם שכ' דקניית ד"א בסימטא מדין הפקר ב"ד נגעו בה דודאי הפקר ב"ד הפקר מדאוריית' דהא כדילפינן מואלה הנחלות כמ"ש הרשב"א ז"ל בתשו' סי' תשע"ה וכח ב"ד להפקיר הד"א בסימטא ואקניינהו ניהלה בד"א דידה מדאורייתא וכדאמרי' בנדרים דף מ"ד דקאמ' מפני הרמאים וכו' אבל דאורייתא וכו' עיין בפירש"י והר"ן ז"ל שם וה"נ גבי חצירו של אדם שקונה לו מדרבנן הוא וכדאית' בפ"ק דמציע' די"ח ורבי' בפ"א מה' גזילה ועיין בע"ז דף ס"ג ובתוס' בד"ה והא מיחסרא משיכה וכו' שכ' דהשת' דתי' רבנן משיכה אין כאן אתנן וכו' וע"ע בנדה דמ"ו בסוגיא דמופלא הסמוך לאיש דלמ"ד מדרבנן היכי מצי מתקן טבל מדאורייתא וכו' ולא אמרי' בתר השתא דאמור רבנן מופלא הסמוך לאיש ה"ה כגדול משו"ה מצי למתקן טבל דאורייתא אע"ג דהוי לקולא דהכי אשכחן גבי משיכה דתיקונא דרבנן היא ומפקע מאיסור אתנן וקריב לגבי המזבח וע"ע בקי' די"ט ובתוס' בד"ה ומדאורייתא וכו' ובחי' תוס' רי"ד והריטב"א והשיטה שלא נודע שם מחברה שם ובתוס' פ' לא יחפור דף ך' בד"ה ונכרי וכו' ש"כ כיון דמדאורייתא אינו מקבל טומאה חוצץ בפני הטומאה ע"ש נר' דלא אזלי' בתר השתא דאמור רבנן ואפי' לקולא ועיין בחי' הרשב"א לקי' במ"ד לדף מ"ג דמייתי מהירוש' בשליח קידושי' על ידי שלוחיו והם קידושי כסף ע"ש:

ותחז בציו'ן עינ'י לה' מש"ל בפ"ב מה' אבל אריה עלה ונסתפק באחותו ארוסה בקי' שהם מדבריהם אי דחו עשה דלא יטמא ומאי דמייתי מסוגיא דפ' האשה צע"ד דהתם לאו אביה אלא קרוביה ועיין לעיל במע' אות מדין אשת כהן מ"ש בזה בס"ד:

ועיין לה' מש"ל בפ"ה מה' אישות ובפ"ה מה' תרומות ובפ"ה מה' טומאת אוכלין ובפ"ה מה' מכירה ה"א והרפ"ח סימן תס"ח וכעת אין הפנאי מסכים להאריך עוד:

ארישא קאי מאי דמספק"ל מאי הוי עלייהו דהני נשי בקריאת פ' זכור בשבת הסמוך לפורים כאשר קבע'ו את קובעי'ה שלומי אמוני ישראל דאי אזלי' בתר מימרא דרחמנא אין לה זמן קבוע והני נשי חייבות כהלכת גוברין יהודאין ואי בתר מאי דתקין רבנן ואסמכו זכירה לעשיה מיפטר פטירי דהו"ל מ"ע שהז"ג:

שבתי וראה דהאי מילתא לא דמיא אלא למאי דכ' הרמב"ם בה' תפלה וז"ל התפלה מ"ע של תורה ומן התורה אין לה קבע אלא שחז"ל קבעו לה זמן ובדין ה' כ' וכן תקנו וכו' והיא נקראת תפלת השחר וכו' לפי' הנשים חייבות בתפלה דהויא מ"ע שלהז"ג דמחוייבות בהם הנשי' ע"ש הא למדת דס"ל לרבי' אע"ג דהשתא קבעו' רבנן וקביע ליה עידניה זמן זמנם זמניה' דהויא כמ"ע שהז"ג ונשים פטורות אפי"ה כיון דמדאורייתא אין להם קבע אזלי' בתר דאורייתא דאין להם קבע והויא מ"ע שלהז"ג ומחייבי' להו בתפלה גם לשון הרי"ף בפ' מ"ש אהא דתנן נשים חייבות בתפלה ובמזוזה וכו' כ' עלה הרי"ף דהויא מ"ע שלהז"ג וכל מ"ע שלהז"ג נשים חייבות עכ"ל איברא דליש' דגמרא בין לגי' רש"י ובין לגי' התוס' טעמא טעים אע"פ דהויא כמ"ע שהז"ג דכתי' ערב ובקר וצהרים כיון דרחמי נינהו נשים חייבות ולפ"ד ר' ק"ט דחייבות משום דמדאורייתא אין זמנם קבוע ובתר עיקרא אזלי' וראיתי לר' יונה ז"ל שכ' אע"פ שהתפלה יש לה זמן קבוע אפ"ה כיון שאמר הלואי שיתפלל האדם כל היום כולו כמצוה שאין הז"ג דיינינן לה ולפי' נשים חייבות עכ"ל ולא הזכיר על דל שפתיו מאי דאתמ' עלה בגמ' מו"ד הואיל דכתי' ערב ובקר וצהרים אלא מדנפשיה קא מותיב שהתפלה יש לה זמן קבוע אבל מאי דמשני דרחמי נינהו אפשר דהכי מפרש לה דהלואי שיתפלל האדם כל היום כולו אבל ממ"ש עוד ז"ל א"נ מפני שהיא רחמים א"א לומר כן וזהו שקשה דמאי דקאמ' א"נ מפני שהיא רחמים כאילו מפי עצמו אמרן והן הנה דברי הגמ' גם מרן בכ"מ שם כ' עמ"ש רבי' אפי' נשים חייבות משנה פ' מ"ש וכו' ולא נרגש מדברי רבי' והגמ' וצע"ד כעת ובענין ק"ש הני' בצ"ע עיין פי"א מה' ק"ש ומרן בב"י סי' ע"א והמג"א סי' נ"ח וק"ו והפר"ח סי' כ"ח נמצינו למידין מדעת הרמב"ן דכל מ"ע דמדאוריי' אין לה קבע אע"ג דרבנן קבעו לה זמן מ"ע שלהז"ג קרי' בה ונשים חייבות אמנם לדעת הרמב"ן ומרן בכ"מ שם התפלה א"א מדרבנן שאלא בעי'נא הדרא ומהסוגיאו' ומקראות שאין להם הכרע וכמו שכ' המש"ל במקומות שרמזתי וכדכתי' נמי בעניותי' ובעוד השמש במרומים המאור הגדול עט"ר ה' חק נתן זיע"א שאלתי את פי קדוש על רזא דנא ויען המלאך הדובר בי לדידי פשי' לי דא"נ אבתר מעיקרא אזלי' והו"ל מ"ע שלהז"ג הני נשי פטירי ועטירי דעיקר חיוב פ' זכור הוא כדי שנזכור את אשר עשה מעשים מקולקלים ולהנקם ממנו ולהכרית זרעו ולמחותו המח'אה בתר המח'אה עד בלתי השאיר לו שריד והני נשי הואיל וליתנהו בהצמית והכרתת זרעו של עמלק דלאו בני כיבוש נינהו ליתנהו בקריאת פרשת זכור. דלא המדרש הוא העיקר אלא המעשה אלו דברי ה' עט"ר ומו"ר גם הוא ז"ל אע"ג דבשלהי החולץ אמ' דריב"ב סבר נשים חייבות בפו"ר לאו משום דפליג את"ק דאמר פטור משום דכתי' וכבשה ונשים לאו בני כיבוש נינהו ואתא ריב"ב למי' דחייבות משום דבני כיבוש נינהו נמי הא ליתא דמקרא מלא דבר הכתוב כל כבודה בת מלך פנימה ובקי' דף ל"ד פריך תלמודא לריב"ב דאמר נשים חייבות בפו"ר ליהוו מורא ופו"ר ב' כתובים הבאים כא' ואין מלמדין ומשני מיצרך צריכי ולא מצי חד למיגמר מאידך ראי כת' רחמנא מורא ולא כ' פו"ר וכו' וליתי פו"ר ממורא א"ל מה לנשים דלאו בני כיבוש נינהו וכתי' וכבשוה ע"ש אלמא דליכא מאן דפליג בהא דנשי' לאו בני כיבוש נינהו אלא טעמא דידיה כדמפרש ואזיל דעל שניהם הוא אומר ואתם פרו ורבו והיינו חד מב' כתובים וכו' וע"ע בגטין דף מ"ג ואחר זמן מצאתי להרב החינוך שכ' ומצוה זו בכל זמן ונוהגת בזכרים כי יש להם לעשות מלחמה ונקמת האויב ולא הנשים עכ"ל הן הן דברי ה' עט"ר מורי ה' ז"ל:

תוכן העניינים

ספר משכנות הרועים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה