ספר משכנות הרועים· רבי עוזיאל אלחאייק
ה"א · אות נה
הלואה נשאלתי בראובן שהיו לו דין א ודברים עם שמעון ועמדו לפני הב"ד יצ"ו ונתפשרו בסך אלף מחבוב שמחוייב שמעון לראובן ולפורעו לו מידי שנה בשנה באופן שבח' שנים ומחצה לא תשאר לו פרוטה א' אצל שמעון בלתי שום שאלת והרחבת זמן יותר ונכנס לוי חמיו של שמעון ער"ק בעד חתנו הנז' ושמעון איש סוחר איתגורי איתגור פעם בחוץ פעם ברחובות ועמד ראובן ותבע לחמיו הנז' קצבת השנה שעברה ופרע לו וכן עז"הד פעמים שלש עם גבר סך מה ולעת עתה עברו שמונה שנים ועדיין שמעון מחוייב בסך ג' אלפים גרושוש הן יתר ותבע ממנו לפרוע לו בב"א קצבת השנים שעברו ושמעון טוען כיון שלא תבעת חובך במשך הזמן שעבר אין לך לגבות אלא מכאן ולהבא לפי ערך הקצוב וראובן מכחישו בזה כי היה תובעו כאשר ימצא ממנו ומהערב ג"כ ומה שלא לחצו נתן טע'כי היה סומך עמ"ש בשט"ח וז"ל באופן שבתשלום הח' שנים ומחצה אז יהיה פרוע וכו' בסך הנז' בלי שום טענה וערעור וד"וד כלל ובלי שום שאלת הרחבת זמן יותר כלל עכ"ל יורה המורה לצדק ויבא שכמ"ה:
זאת אשיב בריש כל מרא'ין עין רואה הא דגרסינן בפרק הרבית דס"ג אמר"ן האי מאן דאוזיף מחבריה ואשכח ביה טופיינא אי בכדי שהדעת טועה חייב לאהדורי ואי. לא מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה וכו' ואי אינש תקיפא מאי א"ל דילמא מגזל גזליה ואבלע ציה בחשבון וכו' ופירש"י ז"ל מאי במה יתלה זה לעכבם בידו עכ"ל מדכתבם לעכבם ולא קאמר במה יתלה זה לזכות בהם ש"מ שדעתו ז"ל דאי אהדר מלוה ואמר טעיתי בחשבוני מחוייב לאהדורי ליה ההוא טופיינ' וכן היא דעת הרא"ש שם וכן מצאתי במקובצת לשם בשם הרמ"ך ז"ל וכתב שם דאפילו שבועה לא רמייא עליה דמלוה עי"ש. ור"ל שא"צ לישבע דמעקרא לאו בתורת מתנה יהיב ליה והשתא הוא דקמהדר ביה גם דעת רבינו ירוחם בנ"ט ח"ג כך היא וכן מצאתי בש"הג בפ' הגוזל בתרא שכתב כן משם ריא"ז ע"ע וכן מצאתי לבע"הת ש'. מ"ו ח"ד כולהו רבנן אזלי ומורי כהאי שמעתא. ומעתה תמהני עני ואביון על רבי' הקדוש ש"ע שבסי' רל"ב הביא דין זה בב"י משם רבינו ירוחם לבד והעמיד כנגדו ס' המרדכי כאלו דבר זה מחלוקת אחד באחד ולפי מ"ש המרדכי הוא באחד ולפי דרכו דרך הקדש ז"ל הלך בשלחנו והשמיט דין זה ועיין להרב גיד"ת. ומה מאד עוד אני תמיה על הסמ"ע שהביא דין זה משם הד"מ ז"ל ולא זכר שר שמרן הב"י ז"ל כבר כתב דין זה ולפי המשוער דעת רש"י והרמ"ך והרא"ש ובע"הת ורבינו ירוחם וריא"ז והטור כמ"ש הגיד"ת והב"ח ע"ש הרי אלו ז' עינים בחדא שיטה קיימי ולהם שומעין ולא ידעתי דעת מור"ם שלא כתב סברות הללו:
וכתב עוד ריא"ז וה"ה שהמלוה לחבירו ואינו תובע הלואתו אין הלוה חייב לשלם לו מאליו הואיל ואינו תובעו ודאי מתנ' בקש ליתן לו עכ"ל גם מצאתי לה' כנ"הג בסי' שנ"ה אות ב' בהג"הט שהעתיקו ע"ע ועיין להרב בני חיי בסי' רל"ב אות ב' בהג"הט מ"ש ע"ז ובודאי דכשהוא תובעו חייב לשלם לו דגלי דעתיה דלאו למתנה איכוון ואפילו שבועה לא רמינן עליה כמ"ש הרמ"ך ובע"הת בדין הטעות כמדו' ונלע"ד דגם המרדכי בדין זה דמראייה שהביא לדין הטעות ליכא למשמע מינה האי דינא דוק ותשכח: איברא דיש לחלק בעיקר הדין דדוקא היכא דלא טרח וכתב שטר עלויה אבל אי טרח וכתב עליה שטרא תו ליכא למיחש למתנה ומאליו ומעצמו חייב לשלם לו דלא אמעוט מלשלם מאליו אלא משום דחייש לדילמא מתנה יהיב ליה אבל בכתב עליה שטרא דליכא למיחש למתנה נראה דחייב לשלם מאליו אע"פי שלא תבעו ואני חוכך בזה כיון דקי"ל דהרחבת זמן הפירעון חשיבא ממון כדתנן במכות דף ג' אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידו אלף זוז וכו' וכן לענין מקח וממכר כמ"ש בסי' קצ"ט ס"ב בהגהה ובסי' ר"ד ס"י בהגהה וכן לענין קידושין דף נ"ב וכמו שהארכתי במקום אחר בס"ד א"כ אינו חייב לשלם מאליו דאמור מתנה נתן אותו ממון של הרחבת זמן ונפ"מ דמי שחייב ממון לחבירו ע"מ לפורעו בזמנים מחולפים ולא תבע אותו באיזה זמן מהזמנים אינו יכול לומר אח"ך תן לי הכל בב"א ואע"ג דגבי טעות אמרינן. דאי מהדר ביה ואמר טעיתי חייב לאהדורי ליה התם משום דמעיקרא בטעות נתן לו וכיון דאיגלאי מילתא דטועה בדעתו הוא משו"ה חייב לאהדורי ליה. אבל הכא אין לו במה לתלות ועוד דאני אומר דעיקר הדין דע"כ ל"ק ריא"ז אלא בגוף הממון דהיכא דלא תבע דמתנה נתן לו והיינו משום דתלינן בהכי אבל הרחבת זמן נהי דחשיב ממון מ"מ לא מקרי מתנה. הילכך עליה דידיה ליהדר לשלם לו חובו מאליו כדדייקנא מדברי ריא"ז אלא מדברי הרא"ש ז"ל בתשו' שהביא הטור בסי' ע"ג שנשאל בראובן שנתחייב לשמעון מנה לזמן פ' ונשבע לפורעו לו קודם הזמן שקצב לו ולא תבעו בתוך הזמן עד שעבר וכו' והשי' יראה אעפ"י שלא תבע וכו' ונהי שלא עבר על השבועה כיון שלא תבעו שום אדם וכו' עכ"ל הא קמן שאע"פי שנשבע לשלם לחבירו לזמן פ' אינו עובר על שבועתו כ"ז שלא תבעו המלוה וכ"כ ה' הדרישה וז"ל מכאן משמע אע"פ שנשבע לשלם לחבירו א"צ לפרוע לו עד שיתבענו עכ"ל. וכן כתב הסמ"ע אות י"ט וכ"ג ע"ש גם ה' הב"ח כתב כן אלא שהראיה שהביא מדברי הרשב"א שכתב דדילמא אתא הוא השתא או שלוחיה וכו' אלמא דאי לאו חששא זו אינו עובר כיון שאינו תובעו וכו' עכ"ל אחה"ר אינה ראיה דנדונו של הרשב"א דהמלוה ליתיה במתא אמטו להכי איצטריך להך חששא ועיין בש"ך ז"ל והכנ"הג שם אות י' כתב ע"ד הב"ח ופשוט הוא וכתב עוד משם הב"ח דע"ז נהגו הסופרים לכתוב ונשבע לפרוע בלי שידרוש וכו' עכ"ל וכ"כ הש"ך ז"ל שם אמנם ה' ט"ז חלוק על הרב חמיו ומסיק דאפי' לא תבעו חייב ע"ש עין רואה דיחיד הוא בדבר הא למדת דאפי' במי שנשבע לפרוע לזמן פ' אם לא תבעו המלוה לא עבר על שבועתו וכ"ש בסתם הלואה בלי שום שבועה ופשי' דק"ס לא חשיב שבועה ולא בסגנון שבועה כלל וא"כ דינא הוא כיון שעברו הזמנים ולא תבעו לפרוע ממנו בפרוטרוט אינו בדין שימתין וישתוק מלתובעו ובסוף הזמנים ילחצנו לפרוע כל החוב בב"א וכן מצאתי לה' כנ"הג שם אות ו' שכתב משם מוהר"ש יונה ז"ל דהקובע זמן לחבירו לפורעו בזמנים מחולפים אינו יכול לומר בסוף הזמנים תפרע לי הכל ואם עברו הזמנים ולא תבע המלוה הלואתו אינו יכול לכופו ללוה לפרוע בב"א אלא לזמנים מחולפים שיראה בעיני הב"ד עכ"ל משמע מדבריו ז"ל דאין הולכין אחר הקצבה הכתובה בשטר אלא הכל לפי מה שהוא האדם בעת ההיא ודבריו בעיקר הדין נכונים בטעמם דכיון שלא תבעו המלוה אין עליו חובת גברא לשלם לו מאליו והו"ל כמחל לו על הרחבת הזמן אבל אם המלוה תבע הלואתו והלוה עיכב מלפרוע פשיטא דכופין אותו לפרוע חובו בב"א ומעתה מ"ש ה' בני חיי ז"ל באות א' והלוה מעכב ט"ס וצ"ל והמלוה ואיהו ז"ל משמיה דמוהר"ש יונה מייתי לה והדברים ברורים וישרים למוצאי דעת:
את זו אגיד שנמצא באמתחות נהירו דעיינין בר בריה דרבי' נא זיע"א אליהו ח"י הוא נר"ו העתיק מנמוקי הרב הגדול מוהרי"ך ז"ל בעל בתי כהונה וז"ל פרעון החוב שהיה האופן לזמנים מחולפים ולא בב"א ועברו הזמנים ולא ניתנה הפרי'עה אם העיכוב היה מחמת המלוה שלא נמצא בעיר ולא הרשה לאחרים לגבות בזמן זמנם אין כח בידו לתובעו הכל בב"א אלא לפי הפשרה והתנאי הא' מוהר"ש יונה ז"ל סי' ל"ד והביאו הכנ"הג סי' ע"ג בהג"הט אות ו' וכעת לא נמצא הס' הזה אתי ונראה מדבריו שאם היה המלוה בעיר אע"ג שלא תבעו לא הפסיד לפי שעל הלוה לקיים חיובו וצריך טעם מאי שנא משבועה שהוא פטור כשלא תבעו ומי עדיף תנאי. בעלמא. ויש. לגדר ע"ש ומ"מ כשתבעו המלוה ולא נתן פשי' שיוכל לתובעו לפרוע לו הכל בב"א עכ"ל ואתה תחזה דלשון מוהר"ש ז"ל אשר הובא בכנ"הג ובס' בני. חיי לא הוזכר דהמלוה היה בעור וס' זה אינו בנמצא פה מתא ומי יתן ידעתי ואמצאהו ומה שהק' הרב ז"ל מדין השבועה כבר נתבאר שכך היא הסכמת דוב הפוסקים זולתי הג"ה מר כמדובר ומעתה קם דינא דבתביעת המלוה תליא מלתא ואם יש ביניהם הכחשה שהמלוה אומד תבע את חובו והלוה אומר שלא: תבעו נראה פשוט. דהמלוה חייב לישבע היסת כיון שהרחבת זמן הפירעון חשיב ממון כמדובר ה"ז נשבע היסת רק מסופקים אי חשיב כה"ג מהנשבעי' ונוטלים. דקי"ל נשבעין בשל תורה דשבועת המשנה היא או דילמא כיון בלי הויא הכחשה בעיקר ההלואה אלא על הזמן אע"ג דחשיב ממון סגי בהיסת: ועוד בה שטוען המלוה את"ל לא תבעתו יען סמכא דעתא על מ"ש בשט"ח באופן שבח' שנים ומחצה יהיה פרוע בלי שום שאלת הרחבת זמן יותר כלל אי לזאת מלתא דרמייא עלן לידע ולהודיע הי האי לישנא מעליא הוא לחייב את הלוה לפורעו בכל חובו בב"א או לא ואען ואומר מלתא דפשיטא היא כיון דתרי לישני הללו לא סתרן אהדדי והו"ל לישנא יתירה בשטרא לטפויי אתא למימר דאי לא תבעו המלוה מידי שנה בשנה ה"ז גובה את חובו במשלם שנייא שין וכההוא דאמרינן. בבבא בתרא:
דקל"ח ע"ב ש"מ שאמר תנו מאתים זוז לפ' ב"ח בראוי לו נוטלן ונוטל חובו ופריך ודילמא כראוי לו בחובו ומשני הא מני ר"עק דדייק לישנא יתירא אלמא כיון דלא צריך וקאמר לטפויי מלתא קאתי ופי' רשב"ם ז"ל דרבנן נמי מודו בהא אלא משום דאשכחן לה במלתיה דר"עק ע"ש וכן פסקו רבוותא ומרן בש"ע סי' רנ"ג ס"ח וסי' רי"ד ס"ב וע"ש בסמ"ע ולשם בפ"ק דנזיר דף ה' אהא דתנן סתם נזירות ל' יום דאיפליגו בה בגמ' מנה"מ דר"פ מפיק לה מנזיר האמור בתורה ל' חסר א' ואותביה מדתנן מי שאמר הריני נזיר מגלח לשלשים וא' אמאי כיון דליכא אלא כ"ט נזיר הו"ל לגלח ביום ל' ומשני נעשה כאומר שלשים יום שלמים וכתבו התוס' ז"ל דאשמועינן כשאמר ל' יום כאילו אמר ל' יום שלמים וכו' עכ"ל אלמא אע"ג דמלשון סתם שמעי' כ"ט אפי"ה אי מפר"יש פרש"ה בלישניה ל' יום שמעי' כאילו אמר שלמים ולכך אינו מגלח עד הא' ושלשים ה"נ דכוותה אע"ג דמלישנא דבכל שנה סך מה נובין ונידון אם לא תבעו המלוה חובו אין לו לגבות ממנו חובו בב"א כי מוסיף טפי למימר באופן שבתשלום הח' שלום ומחצה יהיה פרוע וכו' לאשמועינן דאע"ג דלא תבע המלוה אפי' הגיע תר הח' שנים ומחצה כופהו וגובה ממנו בב"א אלא דמרן הב"י בסי' ס"א הביא משם תשובת הרשב"א שנשאל באיזה ענין ראוי להשתמש במימרא דכל מלתא דלא צריך לטפויו מלתא אתא והשיב בזה אין כח בידינו לדון בדמיונות אלא במקום שאמר אמר ובמקום שלא אמר לא ידענו ומה נענה אבתריה אנן יתמי דיתמי ואמת אגיד כי מדבריו בתשו' סי' אל"ף נראה דאזיל בתר לישנא יתירא ודן דין באומר תנו מנה לפ' מנכסי ליפות כחו קאמר אפילו נאבדו כלם ולא נשאר אלא שוה מנה נותנין לזה וכו' עכ"ל אלמא דדרש טופיינא דלישנא היכא דאיכא למימר דהאי מלתא דמייא שפיר להך דגנבה דמייתי הרב ז"ל דמחומרא קאמר ליפות כחו. אבל היכא דלא דמייא להך דאתמר בגמ' כהך אין כח בדינו ' גם ראיתי להרוב"ש ז"ל סי' ר"ז שהביא תשו' הרשב"א והראיות לדבריו אמנם רבוותא מקהו בה אקהתא דהרשב"א סותר דבריו בתשו' אחרת וכמו שציין הרב כנ"הג ז"ל שם ובאות נ"ז כתב משם מוהר"י אדרבי ז"ל דע"כ ל"ק הרשב"א אין לנו להשתמש בלישנא יתירא אלא אותן הכמצאות בגמ' אלא בכל לשון מיותר בלבד שאנו באים לדרוש בו ענין מס. שאין ברור במשמעותו מכח יתורו וכו' דודאי כל כהאי. לישנא לא בקיאינן אנן למידרשיה דאפשר דלשופרא דשטרא אתא ולא לטפויי אבל דבר שהלשון. מיותר במשמעותו דבר נוסף וענין מיותר על מה שמורה ומשמע מקודם בהא ודאי דרשינן שפיר ליה דהא לאו מטעם תוס' יתור לשון בלבד אנו באים לדורשו אלא מהבנתו ומשמעותו עכ"ל ועיין במוהרימ"ט ז"ל ח' ח"מ סי' קי"ט ובה' כלל נ' סי' ל"ח ובה' שע"א סי' קנ"ה וה' אדמת קדש סימן ע"ו ובה' בני חיי:
וגם ראיתי אית הלח'ש אשר הביא הכנ"הג שם אות ס"ה משם הרדב"ז סי' קי"ו ח"א בשטר שכתוב בו ונכנס לוי בעד שמעון ער"ק בעד כל הסך הנז' באופן כשיגיע הזמן יוכל ראובן לגבות חובו ממי שירצה תחלה כדין ער"ק וכו' הך לישנא בתרייתא דקאמר כדין ער"ח לישנא יתירא הוא ולטפויי אתא לומר דלכ"ע נפרעין תחלה עכ"ל וממנו נקח לנדונינו כיון שהוסיף לתת כח למלוה לגבות את חובו לסוף הח' שנים ומחצה אפילו מבלתי שום תביעתו ללוה והיה נראה לדמות ענין זה למאי דקי"ל המשכיר בית. לחבירו ונתעברה השנה דה עיבור לזכות השוכר ואם השכיר לחדש למשכיר השכיר חדש ושנה בין בתחלה בין בסוף למשכיר כמ"ש מרן בסי' שי"ב סט"ו ע"ש ואע"ג דשם מסיק בטעמא דמלתא משום דקרקע בחזקת בעליה עומדת וא"כ דוק מינה דבשאר מילי לא דיינינן הכי וא"כ הלוה שהוא מוחזק בנכסיו לא מצי מלוה לכופו לפרוע לו בב"א הא ליתא משום דהתם לא מספק"ל אי אמרי' תפוס לשון ראשון או אחרון אלא משום דסתרי אהדדי כמ"ש וספיקא שדי ליה אתחלת החדש וקרקע בחזקת בעליה עומדת כמ"ש דק"ב ע"ש וכתב עוד שם שהספק לא נולד עכשיו אלא מתחלת החדש נולד משא"ך בנ"ד שהספק נולד עכשיו כשלא תבע והנך תרי לישני לא סתרי אהדדי:
ועוד בה שטוען המלוה שכשפשרו ביניהם הב"ד יצ"ו לשנים אמ"ל אין רצוני להיות. נטפל לו בכל שנה לתבוע ממנו אלא שאם יפרע פסקת כל שנה אקבל ואז השיבוהו שבכלל הפשרה תהיה פרוע בסוף הזמן והעד ע"ז שבטופס שכתב הסופר להם להראות לב"ד אחר שנכתב כל הצורך נמצא כתוב בסוף השטר באופן שבתשלום וכו' ומוגה ע"י הב"ד יצ"ו ובאמת שהיא הוכחה גמורה והנלע"ד כתבתי ונעשה מעשה ע"פ התורה הזאת בהסכמת חברים מקשיבים ולעילא מן כל רישא דדהבא שר האלף אלוף מגד'יאל שקדשוהו שמים זרע רב מרנא הרב מוהרש"א יזיי"א אכי"ר: