ספר משכנות הרועים· רבי עוזיאל אלחאייק
ה"א · אות טו
הודאה ראובן אדם חשוב מוחזק בכשרות ואמיד בנכסי נתמנה פקיד על חברת ת"ת ע"פי חבר עיר הי"ו ואח"כ כהן שעבר ונתמנה אחר תחתיו ולימים הוצרך אחד מיקירי ארעא סך מה והלוהו ראובן הנז' וכתב עליו שט"ח ולמקצת ירחין עמד ראובן ופשט לו את הרגל והפקיד מלוגא דשטרי ביד חכם א' נר"ו ויצוהו לגבות מה שיזדמן לפניו אחר זמן עמד הלוה ופרע הסך שמחוייב לראובן ליד החכם הנז' ופתח החכם הנז' מלוגא דשטרי להחזיר לו שטרו של לוה ויהי בפתחו השט"ח הנז' ונמצא כתוב בו מאחוריו בכת"י המלוה ראובן הנז' וז"ל הריני מגלה אזן כל קורא שהחוב שעל פ' הוא לת"ת וגם השט"ח שעל פ' הוא לת"ת וכך היה מונה עד שאמר דל מנייהו תת"ק שהם שלי והשאר שהוא כ"וך ישאר לת"ת ואדהכי והכי עמד ראובן וחזר לעירו פה מתא יע"א והלוה לגזברי הקהל יצ"ו סך קרוב לאלף דורוס ויהי כשמוע הגזברים יצ"ו אשר נמצא כתוב ע"ג השט"ח שהיה על הלוה הנז' נר"ו צעקו לאמר דהני ניכסי מהקדש ת"ת נינהו וזה לך האות כי ראובן הנז' נודע לכל באי שער עירו כי אינינו ותרן בממונו ואיך ויתר כ"כ להלוות סך כזה ולקבלו פרוטרוט אלא הוא הדבר דנכסי לאו דידיה נינהו רק של חברת ת"ת ונהי דלא חשיד וגברא דמעלי הוא הא מיהא יען טרח בעשר אצבעותיו להרויח לחברת ת"ת סך כזה קשה בעיניו למוסרם לזולתו נפשו אותה ויעש באותן הנכסים ולחלקם למי האיש אשר יוכשר בעיניו וראובן טוען דנכסי דידיה נינהו ולאיזה סיבה נודעת לו כתב את כל אשר נמצא בשט"ח הנז' יורנו המורה לצדקה שורת הדין ויבא שכמ"ה:
תשובה בריש כל מראין נחזי אנן דאי טעין דלא כתב כן אלא שלא להשביע את עצמו כיון שלא תבעו שום אדם ומאליו הודה נאמן לומר שלא להשביע ואי איהו לא טעין אנן טענינן ליה כמו שמבואר כ"ז בטוש"ע ח"מ סי' פ"א ע"ש ואמנם דבר זה רבינו הגדול אמרו הרדב"ז ז"ל בראשונות סי' קע"ג דכל לגבי הקדש לא שייך לומר אדם עשוי שלא להשביע והענין במה שנשאל על גזבר אחד שקנה בית א' מפ' והעיד עד א' שפעם א' פגע בו וישאלהו האיש לאמר לאן אתה הולך ויהי כמשיב להשלים פירעון הבית הנז' שקניתי להקדש והעד הב' העיד שכמה פעמים שמע ממנו שקנה בית פ' להקדש והגזבר טוען שלעצמו קנאה וממעותיו והשיב הרב ז"ל גדולה תשובה ובכלל דבריו כתב וז"ל אבל בהקדש לא שייך לומר וכו' אדם עשוי שלא להשביע את עצמו כי ירא הוא מן ההקדש ולהר"מ לא מצי טעין כיון דאיכא סהדי דאמר שקנאה להקדש הרי הוא הקדש דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכו' עכ"ל עין רואה דעת עליון דאע"ג דהני סהדי לא אסהידו שהקדש המעות או הבית לפניהם רק על דיבורו שאמר שקנאו להקדש לא מצי טעין שלא להשביע וכו' וכיון שאמר שקנאה להקדש הרי היא הקדש גמור דאמירתו לגבוה וכו' וזכה ההקדש הכא נמי בנ"ד. ה"ה. והוא הטעם כיון שהודה וגילה אזן כל קורא במעות אלו שהם של ת"ת קושטא קאמר ולא מצי טעין שלא. להשביע וא"נ דידיה נינהו הרי הם של ת"ת דאמירתו וכו' דמ"ל הודה בפיו להודה בכתב ולקמן יתבאר בס"ד:
איברא דאיכא למיקם עלה דמלתא ממאי דגרסי' בפ"ב דבתרא דקע"ה ב' אמר ר"ה ש"מ שהמקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפ' בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש מתקיף לה רב' נחמן וכי אדם עוש' קנוניא על בניו ורב ושמואל דאמרי תרוייהו וכו' כי לא אמר תנו אין נותנין מ"ט אדם עשוי שלא להשביע את בניו ה"נ אדם עשוי שלא להשביע את עצמו וכו' וק"ל בגווה דלא דמי כלל דהתם כי לא אמר תנו אמרי' שלא להשביע את בניו הוא דאמר הכי הילכך אותו פ' לא זכה במנה וישאר לבניו אבל הכא במקדיש כל נכסיו אי לא יהבינן אותו מנה לפ' הקדש שקיל לכלהו נכסי ואין לבניו כלום ומאי שלא להשביע איכא וכבר ראיתי לגדולי ישראל על מבוכה זו ישבו ומצאתי להראב"ד ז"ל הובא בשיירי המקו' לשם והיא ל'ו נד'פסה בשלהי חי' הרמ"ה ז"ל הנדפס מקרוב וז"ל שלא יאמרו כמה ממון קיבץ ויקנאו בו בין בחייו בין במותו עכ"ל ואתמהה דהיכי מחזיקינן לש"מ לאורועי כח ההקדש ולספינהו לאחרים כדי שלא יקנאו בו בחייו חיי שעה דש"מ הוא או לאח"מ דכבר אבדה קנאתם ושנאתם איך שיהיה נראה דמכאן תשובה יוצאת לדברי הרדב"ז ז"ל דסבר לה מר דלגבי הקדש לא אמרינן אדם עשוי שלא להשביע והכא אפי' בהקדש גמור חיישינן שהודה שלא יקנאו בו שקיבץ ממון רב ושלא להשביע כפי שיטת הראב"ד הלזו:
אמנם כתב עוד במקומו לשם משם התוס' ז"ל דה"פ גלי דעתיה שהיה בדעתו לישאל לחכם עליו ויהיה שלו ואומר כן שלא להשביע בניו עכ"ל א"כ לפ"ז לא מצי' ש"מ דמצי טעין שלא להשביע אלא דישאל על הקדשו לחכם ויזכה בשלו אלא דאכתי ק' לס' הרדב"ז ז"ל דנימא שלא להשביע אמר כן עד שישאל לחכם ונהי דבחלוקה שקנאה להקדש ממעות ההקדש יען גזבר הוא ואין בידו לישאל על נכסי הקדש דלאו דידיה הוא הא מיהא למ"ש עוד הרב ז"ל וכיון דאמר להקדש הרי הוא הקדש דאמירתו לגבוה וכו' ע"ש דאכתי נימא שלא להשביע עצמו הוא דאמר הכי ובידו לישאל עליו והכל יהיה שלו ומעתה נובין ונדון בנ"ד דראובן גזבר הוא על חברת ת"ת והודה שהנכסים ההם הם של ת"ת תו לא מהימן לומר דידיה הוא ושלא להשביע כיון דאין בידו לישאל כמדובר:
גם אשו"ר להרמ"ה ז"ל בחי' לשם בסי' ק"ם דק"ל בפשטא דשמעתא מאי דק' לרבוותא וכתב ע"ז וכת' דל"ק דאפ"ה ניחא ליה שלא להשביע את עצמו כיון דאמר שמואל מנה שחיללו על שו"פ מחיל חיישינן דילמ' אכתי דעתיה עלויה לאחליה בפחות משוויו עכ"ל הא למדת דאי לאו דמצי מחיל וכיון דכן הוא איכא למתלי דאכתי דעתיה עלויה ע"י חילול וחיישינן שלא להשביע הא לא"ה לא אמרי' גבי הקדש שלא להשביע ובנ"ד כיון שהודה שהם להקדש ת"ת ולאו איהו דאקדשינהו מנכסיה א"כ לא מצי לחלל מלתא מניה אזדא למימר שלא להשביע אלא דאכתי איכא למימר דמהא לא אירייא דשאני הכא דרב הונא מיירי. הכא במקדיש נכסיי הקדש גמור בוודאי אלא במאי דאהדר ואמר מנה לפ' בידי בעי למימר דנאמן אתקיף ליה ר"כ דילמא דכיון מצי מחיל אשו"פ אמר הכי שלא להשביע וכו' ולא יטול פי' אותו מנה כיון שלא אמר תנו אבל בנ"ד שלא ידענו מההקדש אלא ע"י כת"י מצי למימר שלא כתב כן אלא שלא להשביע ואת"ל נתפס בדיבורו דאמירתו לגבוה וכו' הא מיהא בידו לתקן ע"י חילול אלא דלגבי הודאתו שהם לת"ת דתו לא מצי מחיל ליכא למימר שום טענה וכדכתי' בעניותינו:
עוד כתב הרמ"ה ז"ל א"נ איכא למימר דדעתיה עלויה דאי. קאי מערסיה הדר ביה דאיבעייא לן בפרק מ"ש ולא. אפשו' נכסי בחזקתיה קיימי וכו' ואשתכח דכל חד מהני טעמי דניחא ליה שלא להשביע עכ"ל ולפ"ז הו"ל הנך נכסי שהקדיש כיון שאם עמד חוזר כנכסי דידיה נינהו והו"ל הך הודאה דאודי ואמר מנה לפ' בידי כשאר ש"מ שאמר על נכסיו מנה לפ' בידי דאי לא אמר תנו אין נותנין דניחוש דילמא שלא להשביע אמר הכי ושפיר מתקיף ליה ר"ן מדרב ושמואל אבל במקדיש בריא דאינו חוזר נאמן דשלא להשביע לא אמרי' כיון דהדר להקדש אלא משום דבבריא חיישינן לקנונייא והרמ"ה ז"ל לא נתחוורו בעיניו ב' התירוצים הללו משום דמידי הוא טעמא משום דאם עמד חוזר משום דלא שייר מידי לנפשיה לאתזוני מניה ש"מ דסבר דתו לא חיי ואיך יחוש להשבעה ולכי קאי' מערסיה אחולי מחיל להקדש או אהדורי אהדר מניה דלכי קאי' לא הוי בחזקת עשיר עכ"ל ר"ל דר"ה מדלא קאמר ומת ש"מ דמיירי בהשבעת עצמו ולא בהשבעת בניו וכמ"ש במקו' שם משם הרא"ש ז"ל וכן היא גירסת הגמרא:
וכ"ע הרמ"ה ז"ל לא מסתברא חייש דילמא מאריך בערסיה ובהדי דמאריך חייש שלא להשביע מפני הגזלנים וא"כ אי אמר מנה לפ' בידי נמי ניחוש דילמא שלא להשביע את עצמו קאמר ואמאי נאמן עכ"ל ולא הבינותי זה דכיון דכבר הקדיש כל נכסיו מה השבעה פש גביה עד דתלי נכסיה במנה לפ' ואי מפני הגזלנים אדרבא פרשי אינשי מאיסור' דהקדש טפי מנכסי הדיוט: וראיתי להרב כנה"ג ז"ל בח"מ סי' ל"ב בהגה"ט אות כ"ח שכתב ע"ד הרדב"ז ז"ל הללו וז"ל ואישתמיטתיה למרן ז"ל הא דאמרינן בפרק ז"ב דף ל' הרי שראו את אביהן שהטמין מעות בתיבה שידה ומגדל וא"ל של פ' הם של מעשר הם אם כמוסר דבריו קיימין ואם כמערים לא אמר כלום ופי' כל המפרשים משו' דאפשר שלא להשביע את עצמו אמר כן וכו' עכ"ל אמת הוא שכן כתב רש"י והתוס' שם כמו שיתבאר בס"ד אלמא אפי' לגבי מעשר דהויא הקדש אמרי' שלא להשביע וזה ודאי הפך דעת הרדב"ז ז"ל אלא דקשה לע"ד רישא דקתני שלא להשביע וזה ודאי הפך דעת הרדב"ז אלא דקשה לע"ד רישא דקתני בשדה נאמן אמאי הימנוהו רבנן כיון דאיכא למיחש דאמר הכי כדי שלא להשביע דברישא לא מפליג בין מוסר למערים דאכתי לא מתניא משמע דבכל גוונא בשדה נאמן ועוד ק' לע"ד דחלוקה של מעשר שני הם כי בידו ליטלן מאי הוי בשלמא בחלוקת של פ' הם כיון דמצי שקלינהו ויהבינהו לאותו פ' משו"ה מהימן אלא בחלוקת של מעשר מאי אית ליה למעבד דלמאי יהיב להו אלא לבעלים והשתא נחזי אנן תנא היכא קאי אי איירי במעשר בז"הז הא קי"ל דאינו נאכל אלא פודהו לכתחי' ואפי' מעשר של מנה על פרוטה ומשליכה לים המלח דודאי לאו משנת חסידים היא זו דאפי' בזה"ז פודין בשיוויין כמ"ש רבי' רפ"ב מה' מעשר ע"ש וא"כ חיישינן שפיר דשלא להשביע הוא דאמר הכי דלא מחסר להו אלא פרוטה וא"נ מיירי תנא בזמן הבית דהכי רהיט לישנא דברייתא טפי מדקתני מעות של מעשר דאי בז"הז ליכא אלא פרוטה ואת"ל דאבוהון חסיד היה ופדאן בשוויין אכתי מאי בעו הני מעות לגביה ולהטמינם לשדינהו לים המלח. אלא ודאי דבזמן הבית מתניא ונאכלים לפנים מן החומה ס"וס הו"ל הני נכסי דיתמי נינהו ואינהו דאכלי להו וכו' אכתי מושבע"ים ועומדים הם ואפשר כיון דלא קיימי אלא לאכילה בירוש' ולא להשתכר בהם כמאן דקיימי לאיבוד ולא יחזיקוהו בניו ובני ביתו כעשיר להוסיף על יציאותיו אלא דאכתי קשה כיון דרישא מיירי אפילו במוסר. מדלא מפליג כמדובר א"כ בבית אמאי אינו נאמן בשלמא של פ' הם כיון שאין בידו ליטלם וליתנם לאותו פ' מ"ה אינו נאמן ובמגו דאי בעי שתיק נמי לא מהימן כיון דאי שתיק ומנחי התם לעולם לא יבאו לידי פ' כמ"ש התוס' שם שם אבל בשל מעשר אמאי אינו נאמן כיון דמלתא דאיסורא הוא. ואתה דע לך דבפרק הנזקין דנ"ד איפליגו אביי ורבא באומר לחבירו נטמאו טהרותיו דלאביי כל שבידו נאמן ולרבא אע"ג דהשתא אינו בידו אי אשכחיה ואמ"ל נאמן אשכחיה ולא אמר ליה אינו נאמן והתוספות ז"ל הק' מדאמרי' עד א' שזנתה אשתו ושתק נאמן ותי' דהכא מיירי במכחישו או שא"ל איני יודע אבל התם מיירי בשתיקה דחשיבא כהודאה ע"ש. והשתא ע"כ ברייתא לא במכחיש ולא בשותק מיירי דא"ה ליפלוג וליתני בדידה ואע"ג דאיכא למימר דמשום של פ' הם מפליג בין שדה לבית מ"מ כיון דנ"מ לענין דינא דמעשר במאי עסקי' אלא ש"מ מלתא פסיקתא קתני דאפי' בבא לישאל אם נאמינהו לזה שאמר של מעשר הם כל שאמר שהם בבית אומר להם דאינו נאמן כיון שאין בידו ליטלם א"נ דסתמ' קתני אפילו באומר ליתומים קטנים דלאו בני הודאה והכחשה נינהו ועוד אעיקרא דדינא דאמרינן במכחיש או אומר איני. יודע דאינו נאמן ה"ד לבעל דבר עצמו ובני ביתו אבל לאחרים אסור דלאו כל כמיניה וכמ"ש רבי' ב"י בי"ד סי' קכ"ז בשם רמ"ך ע"ש ובריי' פסיק ותני לא אמר כלום לומר דאינו נאמן בין לבעלים בין לאחרים דמעשר רשאי ליתנו לאחרים כל שאינו בדרך מקח וממכר כמ"ש רבינו שם בפ"ב מה' מעשר ע"ש:
וראיתי בחי' לסנהדרין המיוחסות להר"ן ז"ל שם דמפ' בחלוקת שדה במוסר ואפי' בבית לא אמר כלום ואע"ג דע"א נאמן באיסורי' והיה בדין שיהיה נאמן לענין מעשר אפשר שעדות זה של מעשר דין ממון יש בו שהמעשר ממון גבוה הוא והוא בא להוציא הממון מחזקתו ודבר שבממון אינו פחות מב' אעפ"י שיש איסור בדבר וכו' ואנכי לא ידעתי מאי ק"ל זל דע"א אינו נאמן באיסורין אלא כשהוא בידו או היה בידו ואמ"ל בפ"א שמצאו או בשותק או באומר אינו יודע כדכתי' לעיל ואם נפשך לומר שקצר במקום שאמ' להאריך ור"ל דלא הוה ליה לתנא למנקט מלתא פסיקתא לא אמר כלום כיון דזמנין משכחת לה דנאמן אע"ג דלא היה בידו ובשותק וכו' הא מיהא עדיין צריכי' אנו למודעי מה הלשון אומ' דין ממון יש לו דהמעשר דין גבוה יש לו וכו' ונהי דמת דחשיב ממון גבוה היינו לענין שאין מקדשין בו את האשה ושלא לחייב הגונב מהם תשלומי כפל וכיוצא כמ"ש רבי' בפ"ג מה' מעשר דין י"ז ע"ש אבל סו"ס ממון בעלים הוא לאכילה וליתנו כמדובר ואפ' כיון דלהנך מילי חשיב ממון גבוה שאין מקדש בו את האשה וכיוצא חשיב ליה שפיר בא להוציא מחזקתו אלא דמ"ש עוד ודבר שבממון אינו פחות משנים לא הבינותי דבעושה עמו בטהרות ואמ"ל נטמאו דאפליגו ביה אביי ורבא הוא בא להוציא ממון מחזקת בעלים וכן בזבח לחייבו להביא אחר תחתיו וס"ת ושאר מילי וראיתי להרב הנמק"י שם שכתב דבבית אינו נאמן אפי' במוסר דמ"מ ע"א הוא ועל פיו לא נוציא ממון מחזקתו וכו' עכ"ל ואעפ"י שלא הזכיר האיסור מ"מ ס"ל דע"פ ע"א לא נוציא ממון מחזקתו וכדברי הר"ן ז"ל ורבינו ירוחם במישרים נתיב כ"ו ח"ג דע"ד העתיק הברייתא דפרק ז"ב והשמיט חלוקה דשל מעשר הם וכתב ע"ז פי' אפי' אמר כמוסר אינו נאמן מאחר שלא היה יכול ליטלן דאינו כ"א ע"א עכ"ל וטעמו שהשמיט לדין מעשר משום דבז"הז שפודהו על שו"פ ויוליכנו לים המלח הרי הוא כמבואר נמצאת למד דלדעת הר"ן והנמק"י ורבי' ירוחם ז"ל תלתא ספרין ס"ל דרישא דברייתא מיירי אפי' במוסר בבית לא אמר כלום אמנם הרי"ף ז"ל בפ' ג"פ ובפ' ז"ב והרא"ש ז"ל שם העתיקוה כלה כמות שהיא ומשנה א' לא זזה ממקומה:
איברא דחזיתיה לרבינו יונה ז"ל בחי' לפרק ז"ב שם והמה בכתובים שכת' איכא דק"ל בשדה אמאי נאמן ניחוש לשמא שלא להשביע והיינו כקושיין ותירץ לחד תי' דהא דמפליג בסיפא בין מוסר למערים ה"ה ברישא וסיים וכתב ובבית לא אמר כלום אפי' במעשר דלא מהימן ע"א למימר מידי ברשותיה עכ"ל ולע"ד דט"ס וצ"ל למיסר מידי דליתיה ברשותיה וכדברי הר"ן ז"ל והא דאוקי לרישא נמי במוסר נראה דדחיק ליש' למימר דרישא סמיך אסיפא בעיקר דינא במלתא דאכתי לא מתניא הן היום כאן נמצא וכאן היה את שאהבה נפשי אהבה רבה חמיד לבא קלורית לעין ורב כמו שנאמר מוהרח"א נר"ו בר מניה דמר ניהו רבא תנא דידן ומורי גם הוא הרב חק נתן זיע"א כי מידי דברי בו אף הוא ראה גברא דשפיר חזי דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"י מה' זכיה כשהעתיק הבריית' דפ' ז"ב נתן את הניתנים למעלה למטה ואת הניתנים למטה למעלה ואייתי לחלוקת אם כמוסר בריש דינא. ואח"ך אייתי להך חלוקה דשדה ובית להורות נתן דס"ל כדעת רבי' יונה ז"ל דרישא מיירי במוסר משו"ה שפיר זכה אותו פ' דתו ליכא למיחש לשלא להשביע אמר הכי ודפח"ח והוא כפתור ופרח ועדיין צריכים למודעי מ"ט דתנא של מעשר הם טפי משאר הקדשות ולא קתני סתמא של הקדש הם והדבר ברור משום דשאר הקדשות מאי בעו גביה דאי הקדש בד"הב או של עניים כיון דקאי עלייהו בבל תאחר ל"ל הטמנה ואע"ג דמשכחת לה בהקדש לצדקה דלא קאי עלייהו בבל תאחר כמו שנתבאר בדברי רבינו בפ"ח מה' מתנות עניים ע"ש מ"מ ניחא ליה למנקט מלתא פסיקתא. ועוד נר' משום דכי אמר לבניו של מע' הן וכו' שלא ישלחו בהן יד ליטול מהם דאינם נאכלין אלא בירוש'. אע"ג דחולין הם לית ליה פסידא דאין דמים של חולין נעשים מעשר בעקימת שפתים וגדולה מזו שאפי' אמר פירות הללו כמעשר לא אמר כלום כמ"ש רבי' בפ"א מה' נדרים דין י"א וז"ל האומר פירות הללו כחלתו של אהרן ותרומה לא אמר כלום משום דאין דרך להביא בתורת נדר ונדבה לאלו והראב"ד ז"ל כתב הטעם לפי שהן נכסי חולין לישראל דנאכלין להם ולבניהם וכו' ע"ש נמצאת אומר דאין דרך להתפיס מעות הללו בתורת מעשר בין לטעם רבי' בין לטעם הראב"ד ז"ל אמטו להכי דייק טפי תנא דידן ונקט של מעשר הן א"ל אביהם דאינו נתפש כלל בהאי לישנא אבל אם א"ל אביהם של הקדש בד"ה או לעניים נתפס בדיבורו דקי"ל אמירתו לגבוה וכו' ולכי שמע גזבר אתי ומפיק ליה מניה ומאי אהניא לרמאי ברמאותיה כ ניצול מן הדוב ופגע בו הארי:
וראיתי להרב בני חיי ז"ל בח"מ סי' ל"ב שם שכ' על דברי הכנ"הג ז"ל הנאמרים באמת וז"ל ונראה דהרב גריס שם של מעשר כגרסתינו ולא' גריס של הקדש וא"כ איכא לפ' טובא דמעשר ממון הדיוט ואינו נתפס בדבור אבל הקדש נתפס בדבור דאמירתו לגבוה וכו' ואפשר שלכן הרב לחם רב ז"ל הביא ראיה מהטור שכתב של הקדש במקום מעשר דמן הגמרא דגריס מעשר אין ראיה ע"ש והנה מ"ש הרב ז"ל דמעשר ממון הדיוט וכו' ל"ד אלא ר"ל ממון בעלים הוא כדכתי' ומ"ש ואינו נתפס בדיבור וכו' ר"ל בין שאמר הללו של מעשר הן או כמעשר הן וכדכתי' אבל מה שתלה הרב ז"ל בגירסת הגמרא דהטור גריס של הקדש אתמהה דבתוספתא פ"ד של מעשר מתנייא של מעשר כדמייתי לה הש"ס גם הרי"ף ז"ל בפ' ג"פ וז"ב והרא"ש והרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות מעשר ובפ"י מה' זכיה והמרדכי בפ' ז"ב ופ"א דבתרא. א"כ מנין היתה לו גי' אחרת שלא נמצאת לא' מהגדולים הללו וכבר נודע שלעולם יכנס בן אצל אב ולמקום אשר יפנה הרא"ש אחריו ילך:
אך אוסיף להביט בהג"מיי בפ"ק דבתרא שכתב משם הא"ז אחר שהביא ברייתא דפ' ז"ב וז"ל ונר' שזה הדין במעות של צדקה עכ"ל. ולע"ד זהו דעת הטור דה"ה להקדש ולא נתלה בגי'. אמור מעתה דברי הרדב"ז ז"ל במחלוקת שנויה דלדעת הטור והא"ז אפי' בהקדש עניים שייך למטען שלא להשביע ומעתה מה שראיתי להרב מח"א ז"ל בהגהותיו לתשו' הרדב"ז ז"ל שהשיג עליו מהך דפ' ז"ב ומייתי לה גבי הקדש לאו כ"ע מודו בה דרובא נינהו דגרסי של מעשר ומינה ליכא תברא וכדכתב הרב בני חיי הרי הוא כמבואר גם לא זכר שר דברי הכנ"הג ז"ל שתפס על הרדב"ז ז"ל:
גם אשו"ר להרא"ש ז"ל בתשו' כלל ו' סי' טו"ב שנשאל על קהל שמנהגם לחכור חכירות הקדשים או אלמו'ענה וכשכותבין שטר החכירות כותבים אותו בשם אחד מהקהל ובסוף השטר אומר קודם חתימת העדים וזה הממון הוא מחכירות הקהל ועתה ראובן הוציא שטר על שמעון וכשראו הקהל השטר אמרו לשמעון אלו המעות שלנו הם אל תתנם לראובן כיון שכתוב בסוף השטר שזה הוא מחכירות הקהל וכן היה מנהגם לכתוב השטר ע"ש אחד מהקהל וראובן אומר כיון שכתוב ע"ש שלו הם ועוד אומר שהקהל נתנו לו שטר זה לגבות ממנו מעות שהיו לו אצל הקהל והקהל טוענים שאין לו אצלם כלום ושלעולם לא נתנו שטר לגבותו אלא כתבו אותו על שמו כמנהגם והשיב הרא"ש ז"ל כיון שמנהגם כשחוכרין חכירות כותבין בשם א' מהקהל וכותבין בסוף השטר וזה הממון הוא מחכירות הקהל וכן נמצא בשטר שביד ראובן לאו כל כמיניה לומר המעות שלו הם כיון שכתוב בשטר שהוא מחכירות הקהל וגם מנהגם הוא לכתוב ע"ש היחיד עש"ב. יראה יראה כי מנהג גזברי הקהל לחכור חכירות הקדשות ואלמ"עונה לאיזה מהקהל שנאותו לו הגזברים להקל מעליהם טרחם ועול סבלם בגביית החכירות כותבים בשם איזה יחיד מהיחידים ע"ש המעות ולשלא תבא תקלה ח"ו לקהל מודיעים נאמנה קודם חתימת העדים שזה הממון הוא מחכירות הקהל השיב הרא"ש ז"ל כיון שמנהגם כך וגם כתוב לבסוף שהוא מחכירו' הקהל לאו כ"כ וכו' משמע להדיא דתרתי בעינן וכי ריהטא כולה תשו'. וגם מדברי השואל יראה דבלא מנהג אין ראיה מה שכתוב בסוף השטר שאומר מחכירות. הקהל דמצי למימר כתב כן שלא להשביע ואע"פי שכתוב כן קודם חתימת העדים מה בכך שהרי אפי' כתב השטר בשם לוי על שמעון והשטר יוצא מתחת יד ראובן לא מצי למימר שמעון דללוי אני חייב ולו אני פורע דיכול ראובן לומר אני הסתרתי הענין שלא להשביע את עצמי והאמנתי בו שיודה לי האמת כמ"ש ה' התרו' שנ"א ח"ט ע"ש והביאו הטור שם ע"ש אלא דאיכא למימר דלא דמי דהתם שאני שהוא סומך על אמונת לוי שיודה לו האמת אבל בנדון הרא"ש ז"ל נהי דאיכא למימר שלא להשביע כ"כ בשם חכירות הקהל הא מיהא על מי סמך שיודה על האמת אם לא שנאמר שסמך על גזברי הקהל שיודו על האמת אבל כיון שמנהגם כך לכתוב כן בשטר חכירות הקהל תו ליכא למתלי בשלא להשביע ואי משום טעמא דמנהג לחוד אי לאו שכתוב לבסוף וזה הממון מחכירות הקהל לא זכו הקהל דאטו כל שטרות היוצאים מתחת יד היחידים אנו מחזיקים אותם לשל קהל ואין להם ליחידי הקהל שום חזקה בשטר הס כי לא להזכיר להכי איצטריך הרא"ש ז"ל לתרי טעמי אלא שעדיין אני נבוך בדברי השואל שהרכיב טענת ראובן אתרי ריכשי דמעיקרא טען שהם שלו ור"ל ומ"ש לבסוף שזה הממון מהחכירות שלא להשביע ואח"ך אמר שהוא מהקהל נמסר לו לגבות ממנו חובו שחייבין לו הקהל וא"כ ע"כ שנכתב השטר ע"י גזברי הקהל כמנהג לכתוב ע"ש היחידים ולעת עתה שהקהל חייבים לו נתנוהו לו לגבות בחובו. גם הרא"ש ז"ל חזר והשיב על טענה זו ומה שטען עוד שהקהל נתנו לו לראובן וכו' ואנכי לא ידעתי איך נתיישבו בעיניו ז"ל דברי ראובן בשני מיני טענות וראיתי למרן בש"ע כשהעתיק תשובת הרא"ש ז"ל הלזו כתב וז"ל וראובן טוען כיון שכתוב ע"ש שלו הם שהקהל נתנו לו וכו' עכ"ל מריהטא דלישניה משמע כאילו טענה א' היא שהקהל נתנו לו ולכך כתוב ע"ש. אמנם לשון הרא"ש בשאלה ובתשו' לא משמע הכי וכדכתי' ואולם נחזי אנן אי טעין ראובן שלו הם ומ"ש לבסוף שזה הממון מחכירות הקהל שלא להשביע ואע"פי שיש מנהג בעיר מגו דאי בעי אמר שהקהל נתנוהו לו בחובו בכתי' ומסי' ואבד השטר ההוא דודאי נאמן כמ"ש מרן הש"ע בסי' ס"ו סי"א ע"ש א"כ אמאי לא מהימן ולפי סדר השאלה שהם ב' טענות בודאי על טענה הב' שאומר שהקהל נתנוהו לו שפיר חשיב הרא"ש ז"ל כיון שאין בידו שטר כת"ומ אין בו מועיל כיון דאיהו לא טעין שעשו לו כת"ומ אין כאן מגו כיון שהוא מודה שלא נעשית כתו"מ אבל במה שטוען שהם שלו נהמניה במגו דאי בעי אמר של הקהל הוא ונתנוהו לו הקהל בחובו בכת"ומ כמדובר ולעולם הוק' לענ"ד דאמאי לא שיילינן ללוה אם חייב לקהל דמי חכירות או לא ואם נאמן במאמרו לזכות או לחובה:
וראיתי לה' סמ"ע ז"ל שפי' דברי הש"ע כדכתי' בכוונת הרא"ש ז"ל דתרתי בעינן מנהג העיר וכתוב בסוף שטר זה של חכירות הקהל אלא שמרן ז"ל קיצר התשובה אבל בלא"ה מצי למימר שלא להשביע כ"כ והרב הלבוש סי' ס' סעיף ט' כתב דטענת שלא להשביע לא שייכא הכא דאין דרך יחיד לתלות מעותיו בקהל ע"ש ולפ"ד כל מה שהאריך הרא"ש ז"ל בשאלה ובתשו' על סמך מנהגם פעמים שלש לאין צורך וזה ג"כ דעת הש"ך ז"ל שם בזה דלרווחא דמלתא כתב כן אלא הטעם משום שנכתב קודם חתימת העדים דלשלא להשביע כולי האי לא עביד שיכתוב כן קודם חתימת העדים ע"ש וגם לה' מהר"א ששון ז"ל שצדד לומר דאיכא למימר דעדיפא מינה קאמר הרא"ש ז"ל והניח הדבר בצ"ע ומדבריו אתה למד דס"ל שלא כדעת הלבוש ז"ל דוק ותשכח והרב כנ"הג בהגב"י אות פ"ח כתב דברי הסמ"ע ז"ל וכתב ג"כ וכן נראה ברור מתשובת מוהר"א ששון ז"ל עכ"ל והרואה דבריו בל יראה כן דהוא ז"ל לא פסיקא ליה הכי וצע"ד:
ואנכי חזו"ן הרביתי ראה ראיתי להרב משפט צדק ז"ל בח"ג הנדפס מחדש סימן י"א שהביא תשו' הרא"ש ז"ל הלזו ותכלית דבריו דתרתי בעי הרא"ש ז"ל דמשום טעמא דנכתב ע"ש ראובן לא מהניא דיכול לומר שלא להשביע כדכ' בעניותינו וכמ"ש הסמ"ע ז"ל וע"ש שהאריך בכמה פרטים בדברי התשו' הלזו וכמה שהערנו במקצת בעניותינו:
נקטינן מדברי הרא"ש ז"ל בתשובה דלדע' הלבוש כיון דתלה בקהל ליכא למתלי בשלא להשביע ולדעת הסמ"ע ולדע' הרב משפט צדק ומהר"א ששון ז"ל כפי מ"ש הכנ"הג אפי' בתלה נכסיו בקהל שפיר מצי טעין שלא להשביע ואפי' בתולה מעותיו בקהל ויכולני לפתור דעת הלבוש דר"ל בתולה ביחיד כיון דאיכא למימר דסמך על אמונתו של חבירו שיודע האמת שהנכסים הם שלו א"כ יודה לו על דבר אמת אבל הקהל מי יודה לו ומי יודע שאינו של הקהל ובפרט אם הוא גזבר הקהל תולין שקמץ מעיסת החברה לזכות' הא מיהא דעת הש"ך דוקא כיון שנכתב קודם חתימת העדים משום שלא להשביע לא עביד כולי האי ולקמן יתבאר עוד בס"ד מדעת כלם נלמוד דס"ל כדע' הרא"ש ז"ל דאפי' לגבי הקדשות של הקהל דמשתעי בהו הרא"ש ז"ל שייכא טענת השבעה ושלא כדברי הרדב"ז ז"ל הניתני' למעלה:
וראיתי להרב החסיד בס' קהלת יעקב דקפ"ט שהליץ בעד הרדב"ז ממה שתפס עליו הכנ"הג דשאני נדון הרדב"ז ז"ל שאמר כמה פעמים של הקדש הן ואע"ג דבהודה כמה פעמים לא מהני ומצי למימר שלא להשביע כמ"ש הרב מוהריב"ל ז"ל ה"ד לגבי הדיוט אבל לגבי הקדש תפס הרב סברא האמצעית עש"ב ולפ"ד ז"ל הכא בנ"ד אע"ג דחזינן דמ"ש של ת"ת כמה פעמים הוה הא מיהא לא קאי אכל חד ממונא אלא פ"א הא מיהא כי אהדר ודל מינייהו נכסי דידיה וכת' והיה הנשאר לת"ת שדינן לו אכל חדא כאשר משפט כתוב בש"ס בכמה דוכתי דודאי כמה פעמים שסמך הרב החסיד עד ועד לא נתן דבריו לשיעורין וכל דנפיש מחד זמנא כמה פעמים קרינן ליה אלא לענ"ד אין תי' זה עולה יפה דכל עיקר מטרין לא הו"ל להרדב"ז ז"ל אלא דאמירתו לגבוה וכו' והתם מ"ל אמר פ"א או כמה פעמים ועוד בה דמ"ש שא"ל ראובן כמה פעמי' שקנה הבית להקדש אינם אלא דברי יחיד אלא העד הא' לא שמע ממנו אלא פ"א ויהי בדרך שא"ל לשלם דמי הבית שקנה להקדש ובצירוף עדותן טרח הרב לקבל עדותן:
סופא דמלתא דס' הרדב"ז הלזו באשלי רברבי תליא ואנן בתריה דמרן ז"ל גרירנא וחזינן למרן בש"ע סי' רנ"ה שהעתיק לשון הטור דשל הקדש הם ושבק לשון הרמב"ם ז"ל דנקט לשון של מעשר הן ואע"ג דרוב לשונו בח"מ קרוב לכולו תופס לשון הרמב"ם ז"ל בצביונו וקומתו פשיט' דלהכי איכוון לאפוקי מהסוברי' דבהקדש לא שייך טענת השבעה. גם בי"ד סימן רנ"ט הביא הגה"מ בשם א"ז אשר הונף ואשר הורם דכתב על הברייתא דשל מעשר דה"ה לצדקה ופסקו מור"ם לשם ואח'י מל'ך הרב מוהרח"א נר"ו שלח אלי במכתב לאמר עין ראתה לה' ד"מ סי' רנ"ה כתב משם הא"ז דאם נמצא כתיבה שכן כתוב עליו צדקה דהוי לצדקה ואמאי לא אמרינן דשלא להשביע כתב כן דמ"ש מאם הודה בכתי' עכ"ל ונומיתי לו הכי איתשיל הא"ז באדם הבא לישאל דאיהו גופיה מספק"ל ולא ברירא ליה מלתא אי הנך נכסי הכתו' על השק צדקה אי סמכינן עמ"ש על השק או לא והשיב דהוו צדקה דמספקא אמרינן דזכו בה עניים וכדקי"ל ספק לקט לקט וע"ש בהג"המר וכבר כתי' על הך ברייתא דפ' ז"ב כמדובר דמוכח מינה דאמר א"ע שלא להשביע אלא ע"כ כוונת הא"ז והד"מ כדכתי' והראיה דבח"מ סי' פ"א סי"א כתב שאם כתוב על חפץ זה של פ' לא זכה פ' דאמרינן אדם עשוי שלא להשביע עצמו וא"כ קשיין דברי. מור"ם אהדדי אלא ע"כ דהתם שאני דבא לישאל משום דלא ברירא ליה מלתא כמדובר ולא משום דבהקדש סבר לומר דלא אמר' שלא להשביע שהרי מרן הש"ע כתב של הקדש והוא ז"ל שתק ועוד שהביא הג"המר כדכתיבנא: איברא דאכתי איכא למיקם עלה דמלת' דמדברי הרא"ש ז"ל בתשו' הלזו נשמע להדיא דאפי' בכותב שהמעות הללו של פ' לא זכה אותו פ' דמצי למימר שלא להשביע אלא דשאני התם דתלה בקהל ואין דרך לתלות א"נ משום דיש מנהג ולא הו"ל לכתוב כן משום שלא להשביע דירא הוא מהקהל כיון דנהגו כן א"נ כיון דכתב כן קודם חתימת העדים אבל בלא"ה כיון שכתוב בכתיבה שזה הממון של פ' הם מצי למימר שלא להשביע כ"פ ואילו בכלל ס"ה שאול נשאל ותורה יבקשו מפיהו בראובן שהודה בכת"י שכל הנכסים שהיו לו הם משל אביו אי הויא הודאה או לא והשיב ז"ל וז"ל ובנ"ד כיון דאיכא כתיבה לא אמרי' אדם עשוי שלא להשביע דלא אשכחן אלא בדבור בעלמא כגון מאן מסיק בי אלא פ' ופ' אלא הכא דבכתי' וכו' כולי האי לא הוה עביד שלא להשביע וכו' עכ"ל והובאה בטור סי' פ"א סכ"ג וסי' רנ"ה ש"ד ע"ש. ואנכי תולעת לא תעזוב נפשי לשא'ול דהכא כללא כייל רלא אמרי' אדם עשוי שלא להשביע אלא בדיבור גרידא כגון מאן מסיק וכו' דלא עביד מעשה כלל הפך דבריו דסי' ו' וכן אתה מוצא בכלל פ"ו יחוה דעת בראובן שמת ונמצא כתוב בפנקסו שהמשכונות שיש לו מהזולת הם מנכסי שמעון שמסר לו אם יש להוציא מהיורשים ע"י הפנקס הזה גדולה תשו' ובכלל דבריו כתב וז"ל הכא לא שייך טענת שלא להשביע דה"ד במודה ואומר חייב אני לפ' ופ' בפני העול' שלא יחזיקוהו בעשיר והכא אין אדם יודע ושומע בדבר וכו' עכ"ל והובאה בקיצור בטור סי' פ"א סי"ז ע"ש משמע הא אם יש יודע ושומע בדבר אפי' בכתי' אמרי' אדם עשוי שלא להשביע והדברים כמנגדים ולקמן ית' בס"ד. ואתה דע לך דמדברי הרא"ש ז"ל הללו גמרינן דינא לנ"ד דלא אמרי' שלא להשביע אלא דוקא באומר בפני אחרים שלא יחזיקוהו בעשיר או אצל. בני ביתו שלא להוסיף על יציאותיו אבל בכותב ומניחן בבית גנזיו לא תשורנו עין רואה ואדרבה לכל באי שער עירו מוש'בע ועומד יען שט"ח המשכונות כתובי' ע"ש והוא גובה פירות הקרקעות קרנא ופירי הוא המוציא והוא המביא אטו משום דשרטט וכתב האי שיטין סתר'אי נינהו כתיבן ולא קריין ושם בסתר מוציאין אותו מחזקתו אלא ודאי קושטא קאי אמת יהגה חכו וכתב לה לשמה חברת ת"ת לצאת י"ש וכך היא המדה ליראי ה' ולחושבי שמו אלא דהשתא מיהא לכוס אנסוה לאיזו סבה נודעת לו אישתמוטי הוא דקא משתמט ולא לאזוקי אינשי בגזלנות ומה גם נכסי קטנים דלאו בני מחילה ונכסי צבור דקים ליה בגויה דגברא דמעלי הוא אך רק מאשר השמים לא זכו בעיניו כמבואר בשאלה אבל לשמים הימנותא להוי אמריתה להא שמעתא וקיימתיה מסברא בטרם תח'יל הא'רש תשובת הרא"ש ז"ל הלזו:
תבנא לדיננא דברי הרא"ש ז"ל קשו אהדדי ועוד אחרת היתה דבכלל ס"ח סי' ע"ז. ישיב אמרים למה שנשאל בראובן שנמצא כתו' על א' משטרותיו שחציו לגיסו אם זכה גיסו או לא ויען ויאמר דלא עדיף מ"ש בכתי' ממה שהודה בפני עדים שאם לא אמר אתם עדי שיכול לומר שלא להשביע וכו' ולא זכה גיסו ע"ש והובאה בטור סימן ס"ה ע"א א' הקורא וא' השומע אתמוהי קא מתמה דמחליפא שיטתיה מהך דכלל ס"ה דהתם קא מרע לדיבורא מהכתי' והכא תבר לגזיזיה דכתי' גריעא מהדיבור ומהתימה על הטור שהעתיק לכל התשו' הללו גם מרן הב"י ז"ל לא נתעורר מכל זה וכבר ראתה עיני שרי צבאות ישראל מלכים מדיינים בישוב תשובות הללו הראשון אדם ספרא רבא דישראל מוהרמ"א ז"ל בד"מ דרכיו ראיתי לחלק יצא דבהך דגיסו מיירי שלא יצא הכתב מידו ושהיו ברשותו אחר מותו משו"ה אמרינן שלא להשביע כתב כן אבל בהך שהודה שהנכסים שהיו בידו הם של אביו מיירי. שמסר הכתי' ביד אחרים דבכ"הג שהיה ביד אחרים לא מצי למימר שלא להשביע דכולי האי שכותב בכתי' ומוסר ביד אחרים לא הוה עביד שלא להשביע ע"ע ובאמת אף שאין משיבין את הארי החי ומי יבא אחרי המלך עני אני לא נתקררה דעתי מזה דא"ה מ"ל להרא"ש ז"ל אצל הדיבור לאורועי ולימא דלא אשכחן אלא בדבור בעלמא כגון מאן מסיק וכו' דמוכח להדיא דכל דלא הוי דיבור ש"ד הודאתו ולא מהניא ליה טענת שלא להשביע ואמאי והא איכא כתיבא ולא דיבור בעלמא ואפ"ה מצי טעין שלא להשביע וכגון שלא מסרו ביד אחרים ועוד פשי' דכולי האי שכתב הרא"ש ז"ל היינו לומר דקעבד מעשה וטרח לאפוקי מדבור גרידא דלא קעביד ולא מידי ולא על מה שמסרו ביד אחרים בחון הדברים הרי הוא כמבואר. ועק"ט דמה יענה הרב ביום שידובר בו הך תשובה דכלל פ"ו דפסיק ותני הרא"ש ז"ל דכל שלא יש שומע ויודע לא מצי למימר שלא להשביע ויותר מאלו יש לעורר בדבריו ז"ל וכבר בא חכם הגאון בש"ך סי' פ"א שם קרא ערער עליו ואתה תחזה ע"ש והנה בע'תה אמרנו נבא הע'יר לדעת הרב מור"ם ז"ל מאי הוי עלה בנדונינו שהודאתו, בכתי' היא מוצאת מרשות אחרים אחד חכם נר"ו ואינה יוצאת מתחת ידו אי מצי טעין שלא להשביע או לא אנא דאמרי קושטא קאי דמשטחיות לשון מור"ם בד"מ יראה יראה דשאני ליה בין שהכתי' יוצא מתחת ידו של הכותב עצמו ליוצא. מתחת יד זולתו ולפ"ד בנ"ד כיון שהכתי' נמצא ביד זולתו ולא יצא מתחת ידו תו לא מצי טעין שלא להשביע וזכו עניי סברת ת"ת בכל הנכסים הכתובים ע"ג אותו השטר כמדובר האמנם המדקדק בלשון מור"ם בס' המפה שם שכתב וז"ל ודוקא בכתי' שביד חבירו וכו' עכ"ל משתמען מלוהי דקאי על זה שהודו לו ומסר לו הכתיבה דלדידיה קרי שפיר חבירו ושכן מתברר מתוך דברי השאלה אבל אם נמסר מדעתו לאניש דעלמא הו"ל כמאן דמנח ברשותיה ומצי למימר שלא להשביע יעיין בפרישה וסמ"ע שם דהכי פשיטא להו בדעת מור"ם ע"ש ולפ"ז לא עלתה ארוכה לעניי ת"ת כיון דלא נמסר ליד הממונה עליהם ומפקח בעניינם וכ"ש דמחכמי קהל אחר שאינו מוטל עליו שימת עין פרנסת עניי ת"ת אלא שלסברא זו בדעת מור"ם קשיא טפי לשון הרא"ש ז"ל דלא קא מרע אלא דבורא בעלמא גרירא ולפי דעתם אפי' בכתי' ומסירה כל דלא מסר ליה מי שהודה לו אכתי מצי למטען שלא להשביע:
וראיתי לאבי התעודה הרב מוהרימ"ט ז"ל בחלק ח"מ סימן קכ"ד שעמד בסתירת דברי הרא"ש ז"ל כללו וכתב שחכמי הדור נתקשו בזה ותי' היכא דלא הוציא השטר מידו עשוי שלא להשביע ולא עדיף מהודאה אבל כשנתן הודאתו ביד המלוה ודאי עדיף דכולי האי לא עביד אינש עכ"ל. ולענ"ד האי לישנא דהרב ז"ל קשיא דיוקא אדיוקא דברישא נקט ולא הוציא השטר מידו וכו' דמשמע הא אם הוציא השטר מיהו ל"ש מסרו לאחר מאן דהו מסרו ליד מי שהודה לו והדר. אמר אבל כשנתן הודאתו ביד וכו' דמשמע להדיא דדוקא שנתנו ביד המלוה הא מסרו ליד אחר מצי למימר שלא להשביע ובודאי דתשובת הרא"ש דכלל פ"ו הפך תי' זה כמדובר גם מה שחילק עוד החכם ז"ל שהביא הרב מוהרימ"ט ז"ל כמ"ש הרב ז"ל ולדידיה ניחא ליה לחלק דשאני בכותב ע"ג השטר דמצי טעין שלא להשביע דלכשיצטרך להוציאו לגבותו שלא יראה עשיר בפני השומעים אבל בדברים שבביתו כגון המשכונות שהיו לו בבית מי רואם ומי יודעם זולתי קורות ביתו וזה אין סברא שרוצה להסתר מבניו ובני ביתו כי מהם אין דבר נעלם עכ"ל מאי דפשיטא ליה להרב ז"ל דלגבי בני ביתו אין להסתיר וממיל' לא מצי טעין שלא להשביע וק' מסך דהטמין דא"ל אביהם של פ' הם דכל שאינו מוסר דרך צוואה לא אמר כלום וטעמא שלא יחזיקוהו בעשיר להוסיף על יציאותיו כדכתי' לעיל אלמא אפי' לגבי בניו אמרי' שמסתיר ענייניו שלא להשביע א"ע בפניהם:
וראיתי להרב כנ"הג סי' ל"ב בהג"הט אות ל"ו שכתב משם מוהר"ש הלוי ז"ל שכתב משם חכם א' דלא שייך טענת השבעה אלא באומר כן בפני אנשים. אבל בינו לבין בניו לא וכתב הכנ"הג ע"ז ואני איני מודה לו בזה דעשוי אדם שלא להשביע א"ע בפני בניו כדי שלא יחזיקוהו בעשיר ויהיו תובעי' ממנו שיתן להם עכ"ל. ואנכי לא ידעתי איך תלה זה בהודאתו ולימוד ערוך הוא בידינו כמו שנתבאר ואם נפשך לומר דשאני התם משום דמערים דאז. ודאי תלינן שלא רצה לגלות גם לבניו אבל בסתמא אמרי' דלגבי בניו אין אדם עשוי. שלא להשביע דא"ה. קשיא רישא דקתני. אם במוסר דבריו קיימין דמשמע דוקא במוסר הא בסתמא הו"ל כמערים ואין דבריו קיימים משום דיכול לומ' אדם עשוי שלא להשביע אפי' בפני בניו תן אמת דהא גופא קשיא בפשטא דברייתא דיוקא אדיוקא וכבר נתעורר בזה הרב מוהריע"ט ז"ל ח"א סי' ע"ב וע"ג ומשני ל"ק דנעשה דיוקא דרישא כסיפ' והו"ל סתמא כמערים ע"ע ותמוה דדעת מהרימ"ט ז"ל דבסתמא הו"ל כמערים ויכול לומר שלא להשביע א"ע בפני בניו הסתיר הענין שלא להוסיף על יציאותיו וראיתי בתשו' מהר"ש הלוי ז"ל שהביא הרב כנ"הג דל"א ע"ג שכתב על דברי אותו חכם שרצה לומר דוקא בפני אנשים וכו' כמדובר וכתב ע"ז ופירש"י ז"ל שלא יטלום בניו בחייו וכו' עכ"ל ולא סיימו קמיה דרש"י ז"ל מסיים בה ושלא להוסיף על יציאותיו ועדיין לחלוחית הדיו קיימת שהביא דברי רש"י ז"ל הללו הדדי בי למה שתי' מוהרימ"ט ז"ל בסי' קכ"ד לחלק בין הנושאין שבתשובת הרא"ש ז"ל הניתנים למעלה סיים וכתב בכתי' שהוא חייב בין מסרו ליד המלוה ובין. מסרו ליד אחרים וכתב ונתן והוציאו מתחת ידו ליכא טענת השבעה דכולי האי לא עביד אניש שיכולין לתובעו ע"י הכתב אבל בכותב ומעכב בידו לאו כלום הוא ואפי' ראוהו עדים דשמא כתב ללוות ולא לוה וכו' עכ"ל ואתה דע דמ"ש הרב ובכותב בכתי' ידו שהוא חייב וכו' לאו דוקא אלא הה"נ אם הודה בכתי' שהנכסים שבידו הם של פ' דבהכי מיירי הרא"ש. בתשו' אשר הובאת לך אלא משום דבעי למימר במעכב תחת ידו דאיכא למתלי שכתב ללוות ולא לוה וכו' דבהודה שהנכסים שבידו שהם לפ' שייך ה"ט אמטו להכי נקט למלתיה במודה שחייב לפ' וכו' אבל לענין דינא ליישב התשו' הוא הדבר אשר דבר הרב ז"ל ומעתה אומר אני דגם כוונת מור"ם ז"ל כן וכפשט דבריו בס' ד"מ דכל שיצא מרשות הכותב לרשות אחרים תו לא מצי טעין השבעה וז"ש בהגהה חבירו נראה דכל שהוא אחר חבירו קרי ליה וילמוד סתום מן המפורש בד"מ דלא לישוייה למור"ם בהסתר פנים איתיה מתשובת הרא"ש ז"ל דכלל פ"ו כי קושיין וכדכתי':
גם הש"ך ז"ל תי' כתי' הרב מוהרימ"ט ז"ל ונסתייע מתשובת הרשב"א ז"ל שהביא מרן הב"י ז"ל סס"י ק"ן ע"ש והיא ל'ו נדפ'סה בח"ג סי' ק"ל שכתב שם דאם כתו' בפנקסו שחייב לפ' מוציאים מן היתומים כל היכא דליכא למיחש לפירעון כגון שהוא בתוך זמנו ע"ש דאמאי לא ניחוש שלא כ"כ אלא לשלא להשביע אלא ודאי כל שכתב ושם בסתר תוך פנקסו ואין יודע ושומע ליכא למיחש לשלא להשביע והנה מרן בש"ע סי' צ"א ס"ה פסק דיש לדון ע"פ פנקסו של אדם שרגיל לכתוב בו ענייניו היכא שיש רגלים לדבר שמ"ש בפנקס הוא אמת עכ"ל ובסס"י ק"ן פסק בראובן שמת ונמצא פנקסו כתוב בכת"י שהוא חייב לשמעון מנה פטורים היורשים עכ"ל דחיישינן לפירעון ומ"המ הוא דאנסיה מלכתוב בפנקסו הפירעון כמבואר בגוף התשו' הלזו ע"ש וכן מתבאר מדברי מרן הש"ע ע"ש. ומעתה מ"ש הסמ"ע בסס"י ק"ן ק' לשמוע וכמו כן תמה עליו הרש"ך ז"ל והתימה ממרן ז"ל בס' כד"ה ס"ט שהביא תשו' הרשב"ץ ז"ל שאם נמצא בפנקסו שהוא. חייב לו גובה מן היורשין ואוקמה מרן ז"ל מדקא חשיב ליה בהדי מת בנידויו וצוה בחליו ש"מ אפי' הוא אחר זמנו גובה מן היורשים ושאני הת"י דסמיך אשבו' שהאריך ולפ"ז דעת הרשב"ץ ז"ל בשס בע"הת הפך דברי הרשב"א. דודאי חיישינן לפירעון ומ"המ הוא הוא דאנסיה ולא כתב ובש"ע סי' ס"ט ס"ה השמיט לדין הפנקס כי כבר נתבאר בס"סי ק"ן דאפי' בפנקס חיישי' לפירעון כל שאינו תוך זמנו וגם ראיתי להש"ך ז"ל סי' ס"ט סקכ"ז שחלק ע"ד מרן בבד"ה ממאי דכתי' בעניותי' ונדחק לפרש דברי הרשב"ץ ז"ל דמיירי בתוך זמנו ומ"ש בפנקסו הוא שעדין חייב לו ע"ש ולשון הרב ז"ל אינו סובל פי' זה כאשר עין רואה ועוד פשיטא דהוי כמודה אם לא שנאמר דהא קמ"ל דבכותב בפנקסו כיון דאין יודע ושומע בדבר זולתי קורות ביתו לא אמרינן שלא להשביע עצמו כתב כן וכדברי הרא"ש ז"ל בתשו' דכלל פ"ו כמדובר:
ועוד אני אומר לענ"ד שגם לפי מה שהבין הסמ"ע ז"ל ודעמיה בדעת מור"ם ז"ל דכל היכא שכתוב ע"ג השטר עצמו ודאי דאמרינן שלא להשביע לכשיוצא לגבות בו ויראה עוד בפני השומעים ולא שאני לן בין נמצא תחת: ידו בין נמצא תחת יד אחר זולתו אלא עד שימסור אותו ביד מי שהודה לו הכא בנ"ד כ"ע מודו דחשיב' הך כתי' כפנקס שהרי לא גילה אוזן על אותו שטר דוקא אלא שהיה מונה והולך גם שאר שטרי חובות וקניית קרקעות וא"א דלשלא להשביע איכוון דמאי אהני ליה לגבי שאר שטרות שאין כתוב עליהם כלום ולכשיוציאם לגבות בהם בפני השומעים והם כתו' ע"ש הלא כל הארץ משביעין אותו ועוד דלכי גבי הך שטרא שכתוב ע"ג הך גילוי אזן וקרע ליה מאן אפקיה בשאר שטרות מחזקת עשיר אלא ודאי פשי' דלא חשיב האי הודאה אלא כמודה בפנקס ממש ומדגבי שאר שטרי חשיב שפיר פנקס ה"נ לגבי הך שטרא גופיה דאין היקש למחצה. ועוד בה לענ"ד דע"כ לא קאמרי רבנן נ"ון דאם כתוב ע"ג. השטר עצמו מצי' למימר שלא להשבי' כדי שיראוהו הרואים כשבא לגבותו ולא יחזיקוהו לעשיר אלא דוקא בכתוב ע"ג השטר עצמו דלכי מתחזי שטרא מתחזי נמי מאי. דכתיב ע"ג אבל הכא בנ"ד ראה ראיתי בגוף השטר שהנייר כפול ובנייר הדבוק כתוב עליו הגילוי אזן מהודאות הלואות שהם של ת"ת נראה פשיטא דחשיב הך נייר הדבוק פנקס דאימת דבעי גייז ליה ומצנע ליה בבית גנזיו ובכ"הג לא אמרי' שלא להשביע נ"ל:
ועוד נלע"ד דבנ"ד כל אפייא שוין דחשיב כמוסר דבריו ממש והודאה גמורה ממ"ש הריני מגלה אזן כל קורא שחוב זה הוא של ת"ת וכך היה מונה א' אל א' ועד אחרן הוא היה אומר דל מנייהו סף כו"ך שהם שלי פש להו כ"וך של ת"ת היש מוסר דבריו ודרך הודאה יותר מזה ומה גם בעת ההיא עת צרה מדבר באופל לתפ"ץ ויס'כם אברהם הלוך ונסוע דרך אניה בלב ים אשר ע"כ ח"ש בראשו ש ח"ו כי יקרה מקרה בלתי טהור לתא"ר ומטייא פסי' לעניי ת"ת. את נפשו הציל ויהי ידיו אמונה מכתבן מלוי את כל הנמצא אתו מנכסי חברת ת"ת בשט"ח ואת העודף גילה אזן דלזכותו קיימי ועמד ומסר השט"ח ומאי דכתי' עלייהו ביד חכם נר"ו. כל כה"ג הלב גוזר והדעת גומר דמוסר דבריו בדרך הודאה גמורה הוא ותו לא מהנייא ליה טענת השבעה להחזיק בשט"ח הללו והאמת יורה דרכו כנלע"ד וראיתי להרב דברי ריבות בסי' צ"ב וקי"ג שעמד ג"כ בסתירת תשו' הרא"ש ז"ל הללו ותי' בב' אופנים הפן הא' דשאני הך תשובה דהנכסים של אביו דמיירי במצוה מח"מ דסגי לה באמירה בעלמא ונפק מהשבעה ואמאי טרח וכתב אלא ש"מ דקושטא קאמר אבל בהך דחצי שטר לגיסו מאי אית ליה למעבד שלא להשביע מ"ה כתב ע"ג השטר דלנמצא בב"ד רואין אותו עש"ב. ולפ"ד ז"ל ל"ק מהך תשובה דכלל פ"ו דשאני התם שכותב בפנקסו ושם בסתר דאינו עשוי להראות לפני הב"ד או זולתם וג' חילוקים בדבר אך מ"ש שהוא מצוה מח"מ לאו דוקא אלא שהוא ש"מ דכל שלא אמר תנו אין נותנין וחיישינן דלשלא להשביע אמר כן דבזה אין חילוק בין ש"מ למצוה מח"מ ואנכי לא ידעתי מי הזקיקו לתלות בש"מ או במצוה מח"מ ולהסתייע מנדון השאלה ובפשיטות הול"ל כיון שהעיד על כל נכסיו שהם של פ' אמרינן שלא להשביע מה צורך עוד לכתוב דשלא להשביע לא עביד כולי האי אלא ע"ד אמת הוא מודה משא"כ בשטר א' משטרותיו מאן מפיק לקלא לשלא יחזיקוהו בעשיר מ"ה כתב ע"ג דלכשיוציאנו בב"ד וע"ק לענ"ד בדבריו דעיקר החילוק משום דהתם מיירי בש"מ א"כ הטור שהעתיק בסי' ס"ה תשובת הרא"ש הלזו דאם הודה בכתיבה אינו יכול לומר שלא להשביע אתמהה דהרא"ש ז"ל לא אמרה אלא בש"מ דוקא משום דסגי ליה באמירה אבל בבריא לא ואיך סתים לן סתומי הטור ז"ל ולא חש לסתירת תשו' הללו כקושיין וע"ק דלשון הרא"ש ז"ל שכתב דלא אשכחן אלא בדבור בעלמא כגון מאן מסיק בי וכו' ע"ש מאן ימאן תי' זה של הרב ז"ל ובנ"ד שכתובים שאר שטרות ג"כ מה שאין כתו' ע"ג הו"ל כפנקס ותו לא מצי למטען שלא להשביע וכ"ש שהם ב' ניירות וכדכתיבנא:
עוד תי' הרב ז"ל דהך תשובה דכלל ס"ה מיירי בהודה בפני זה שהודה לו ואע"ג דלהרא"ש ז"ל אפי' בכה"ג צריך שיאמר אתם עדי ה"מ בדיבור בעלמא אבל בכתי' לא דכולי האי לא עביד משא"כ באידך שכותב בינו לבין עצמו דאז אמרינן שלא להשביע עש"ב. ודע שתי' זה אינו עולה לשי' מרן הש"ע שפסק כהרמב"ם ז"ל דאם הודה בפני מי שהודה לו לא מצי למימר שלא להשביע כמ"ש בסי' פ"א סי"ד ע"ש א"כ למה תלה מרן בכתיבה אלא ש"מ דס"ל דאם כתב בכת"י אפי' בפני מי שהודה לו אז לא מצי טעין שלא להשביע ועיקר תי' זה של הרב לא הבינותי דלפ"ד צ"ל דהך דמאן מסיק בי אלא פ' ופ' איירי בדאיתנהו קמיה אבל בדליתנהו קמיה אפי' בכת' לא מהני ומצי למימר שלא להשביע כתב כן וכגון דא הי"ל להרא"ש ז"ל לבאר באר היטב ולא לחלק בין הכתי' לדבור גרידא וע"ק שהטור ז"ל לא הביא סגנון השאלה דמוכח מהענין שמי שהודה לו היה שם ואף שיש להעמיס הדברים מ"מ דברי אמת ניכרים וע"ק דלפי' זה לא יגהה מזור להך תשו' דכלל פ"ו כי שם כתב בינו לבין עצמו ואין יודע ושומע בדבר ולא מי שהודה לו ואפי"ה פסק הרא"ש ז"ל דליכא טענת השבעה:
עוד מצאתי לו ז"ל בסי' ק"ץ דחילק עוד דבשלא להשביע את עצמו ל"ש לן בין בדיבור בעלמא בין לכותב בכתי' אלא לשלא להשביע את בניו דוקא בדיבור בעלמא אבל לא בכתי' והרא"ש ז"ל שם מיירי דשלא להשביע את בניו והטור שהעתיק באותה תשובה שלא להשביע את עצמו לא דק ע"ש והרואה תשו' הרא"ש ז"ל עיניו יחזו דלא רהיט בהכי אלא דשאני ליה דיבור מהכתי' דבדיבור אשכחן דלא מהני ולא בכתי' ועוד דהך. תשו' דכלל פ"ו שכתב בפנקסו עודנו חי אמאי פסיק ותני הרא"ש ז"ל דלא שייך טענת שלא להשביע וא"כ דעת הרב דפנקס שאני א"כ בנ"ד דכבר ביררנו דהך ניירא חשיב כפנקס ולא מצי טעין שלא להשביע:
ובתשו' מהר"ם אלשיך ז"ל סי' קל"ח תי' דשאני בכותב ע"ג השטר שהוא של גיסו שהוא הפך עדי השטר שכתוב שהוא הלוה מנה ההוא והוא כת' ע"ג שהחצי מנה לא הלוה אלא גיסו עכ"ל אחה"ר כדת מה לעשות אין טעם בדבר לומר שהוא הפך עדי השטר כי עדי' השטר המה ראו שהלוה קבל המנה מהמלוה ובין שיהיו עדו הלואה או עדי הודאה על מה שראו ושמעו הם מעידים ומי הגיד להם הנסתרות אמנם המלוה גופיה הוא היודע עיקרן של דברים וכדי שלא תצא תקלה מתחת ידו עמד וימודד אר"ש שחציו של השטר הוא לגיסו ואין לזה ענין הפך עדי השטר וגם ראיתי להרש"ך ז"ל שלא נחם דעתו מתי' זה של הרב ז"ל:
וחזיתיה להרב גד"ת ז"ל דף רע"ח ע"ב שהביא דברי הרב דברי ריבות. דסי' צ"ב וקי"ג והק' עליו מדברי הטור כדוקיין ואיהו ז"ל תי' דשאני הך תשו' דהודה בכת"י דכל עצמו של כת' לא בא אלא על ענין ההודאה ואין בו שום דבר אחר בכ"הג איכא למימר דכולי האי לעשות ולהוציא שלא בא כולו אלא להודאה והוא. עניינו לא עביד אינש שלא להשביע אבל באידך דכתב ע"ג השטר שחציו לגיסו שט"ח גמור וזה עניינו אלא שאח"ך מדי עברו בו כתב ע"ג שחציו לגיסו הנה זה הענין. חיצוני וטפל ואינו עיקרו של שטר הילכך י"ל שעשה כן דרך העברה שלא להשביע ע"ש ותי' זה דחוק מאד ולשון התשו' אינה הולמתו דלא תלי אלא בין דיבור בעלמא למעשה וכת' ובנ"ד פשיטא דלא מקרי דרך העברה כיון שכלל שם שאר שט"ח ומשכונות וגם שהוא בנייר בפ"ע כמדובר פעמים שלש:
עוד תי' הרב ז"ל דשאני הך תשו' דהודה בכתי' וכו' דמיירי שכתב בלשון הודאה מודה אני שהנכסי' אלו של פ' הם וכו' היכא דעשה מעשה וכתי' כזה אמרי' דכולי האי לא עביד אינש שלא להשביע אבל באידך כת' סתם חציו לפ' וכו' עכ"ל דון מינה לנ"ד שכתו' בכתי' הנה אני מגלה אזן כל קורא שהם של ת"ת אין לך לשון הודאה. יותר מזה ותו לא מהניא ליה טענת השבעה וכדכתיבנא לעיל בעניותינו:
וחזי' הוית להרב מוהר"ש הלוי ז"ל שם סי' י"ט שגם צ הוא עמד בסתירת דברי הרא"ש ז"ל הנאמרים באמת גם ה' רבו הניחה בצ"ע גם שם רמז לתשובה מהר"י אדרבי ז"ל ותי' הוא ז"ל דשאני הך תשובה דהודה בכתי' דמיירי שנתנו ביד חבירו דכולי האי לא עביד וכו' ע"ש וזה כתי' מור"ם ז"ל לפ"ד הסמ"ע ז"ל כדבר האמור וסיים הרב ז"ל אבל בכותב ע"ג השטר וכו' בביתו שאולי לא יצא אותו שטר בפני שום אדם שמא כיון להתעסק בו כיון שאותו כת"י אינה יוצאה מתחת ידו וגם לא יש חתימה שלו ולכך פשיטא שיכול לטעון טענת השבעה ע"ע ומ"ש הר' ז"ל דשמא כיוון להתעסק בו וכו' אע"פי שהרשב"א ז"ל בתשו' הביאה מרן הב"י ז"ל בסי' ס"ט והיא נד'פסה בח"ג סי' כ"ד כתב וז"ל גם מה שטען להתעסק כתבתי אין בטענה זו ממש דאין אדם מתעסק וכותב להפסיד שטען להתעסק כתבתי ומפסיד את עצמו עכ"ל שאני התם שהכתי' יוצאה מתחת יד חבירו שכנגדו ואע"פי שטוען שנגנב מאתו או נפל ממנו כבר השיב הרשב"א ז"ל ע"ז דלכ"ע לנפילה דיחיד לא חיישינן שכל שבא ליד התובע לא חיישינן עכ"ל אבל הכא שכתב חציו לגיסו ועדין השטר ברשותו ויוצא מתחת ידו איכא למיחש לשמא להתעסק איכוון ולא מפסיד דמצי למימר שלא להשביע ועדיין צריך להתיישב במ"ש בי"ד סס"י רנ"ט בכתוב צ' שהוא לצדקה ע"ש ואמאי לא אמרינן שהוא כמתעסק כיון שהוא תחת ידו ולקמן יתבאר עוד. גם מ"ש וגם לא יש חתימה שלו וכו' דמשמ' דמה"ט לחודיה מצי למימר שלא להשביע ואפי' שהוא ביד חבירו דמה בכך אידך תשו' כמ"ש הרב ז"ל והרואה בתשו' הרשב"א הלזו דראובן טען טענה זו ולא אהניא ליה מידי כיון שיוצא מתחת יד חבירו כמו שנא' ומ"ש עוד לחלק שבכותב ע"ג השטר מצי טעין שלא להשביע דחושב אולי יוציא אותו בפני ב"ד אבל הפנקס אינו יוצא מתחת ידו. קרובים דבריו לדברינו. שכתבנו בשם הרבנים ז"ל אך מ"ש עוד ומ"מ כתי' הפנקס לא דמייא למוסר הכת' ביד חבירו וכו' עכ"ל לא ידענא מאי קאמר דודאי דין הפנקס ומוסר כת' לחבירו שקולים הם דבתרוייהו לא מצי טעין טענת השבעה כאשר הונף והורם ומה שהק' עוד הרב ז"ל מהך תשו' דכלל ק"ג ע"ש אחהמ"ר אין כאן מקום לקו'זו דמי עדיף פנקסו מאילו היה טוען בעצמו דאינו נאמן להוציא ועוד דא"כ כל א' יעשיר את בניו שיכתוב בפנקסו פ' חייב לי כ"וך ופ' ופ' וכה"ג כתב הרשב"ץ ז"ל בח"א סי' ל"ב ע"ש ובתשובת הרא"ש ז"ל שם בתשו' הקודמת דפסק שסומך עמ"ש בפנקס אפילו לישבע ע"ש ה"ט משום שכבר תפוס הוא במשכון של עכו"ם ולא בא להוציא מהזולת ע"י הפנקס: גם אשו"ר לו ז"ל בסי' כ"ב שהביא משם מוהר"א הלוי ז"ל מה שתי' מור"ם בהגה"ה וכתב ע"ז וז"ל ואולי לזה כיוון מוהרי"א ז"ל לחלק בתי' הב' עכ"ל פליאה דעת ממני דמוהרי"א ז"ל בתי' הב' שני ליה בין הודה בפני חבירו לשלא בפניו ושהרא"ש ז"ל אזיל לשיטתיה אלא דכתי' שאני כמבואר לעיל וצע"ד שוב דחה מור"ם ז"ל מתשו' הרא"ש ז"ל דכלל פ"ו וכמו שהשיגו עליו ה' מוהרימ"ט ז"ל והר"ש הלוי ז"ל והרש"ך ז"ל כדכתי' בעניותינו וניחא ליה במ"ש מהר"ש הלוי ז"ל דשאני פנקס שכותב האמת חשבון משאו ומתנו והך דשטר שכתוב ע"ג שעשוי להתראות וכו' ומודה בכתי' שנתנו לחבירו וכו' ע"ש גם מצורף לתי' ב' שתי' מוהרי"א ז"ל ר"ל דמיירי נמי דהודה בפני מי שהודה לו ע"ש ואין זה מכוון בדברי מוהרי"א ז"ל כאשר ירדוף הקורא גם דחה תי' מוהרי"א ז"ל דסי' ק"ץ כקושיין ע"ע ת"ל והנה לנ"ד שכתוב ע"ג נייר אחר וגם כתוב שאר עניינים שאם יגבה אותו השטר לא יראה מאורות עוד מימיו פשי' דדמי לפנקסו שכותב בו האמת וכל שכן שסדר הלשון הריני מגלה אזן כל קורא דפשיטא לענ"ד דהאי לישנא מעלייא איהו דמוסר ומודה בהודאה גמורה ובודאי בכ"הג אפי' בדבור בעלמא מהני וכ"ש בכתב דודאי עדיף הכתיבה מהדיבור כמ"ש הרא"ש ז"ל בתשו' אשר הובאת לך ולפי תירוץ רוב המחברים ז"ל כדבר האמור פעמים שלש הלא כתבתי לך שלישים:
ומה שתי' הסמ"ע ז"ל לחלק יצא בין הודה בפני עדים ועוד בה הכתב והמכתב כולי האי לא עביד משא"כ לכותב דוקא בלי שום הודאה בע"פ עש"ב שאין דברי תשו' הרא"ש ז"ל הללו מוכיחות לדבריו ז"ל ואע"פי שנדחק בדרישה להעמיד הדברים מ"מ תשובת הרא"ש ז"ל דכלל פ"ו מכחשת הדברים וכמו כן הקשה עליו הר' ש"ך ז"ל:
וגם ראיתי את הלח'ש את דבר מוהרימ"ט ז"ל שם לחלק יצא דלא כת' הרא"ש ז"ל דכולי האי לא עביד כדי שלא להשביע אלא דמודה שהוא חייב לו דכיון שהוא רואה שהוא טורח לכתוב סובר שמא ח"ל ממקום אחר או גזלו וכו' ובהתר יבא הלז ויתבענו אבל במוד' שזה השטר הוא של פ' וכו' אדם עשוי שלא להשביע כי בטוח הוא. שלא יבא אותו פ' לגבותו שהרי הוא עצמו יודע שאין לו באותו שטה. כלום ע"ע תמצית דבריו. ז"ל דבמודה שהוא חייב לחבירו הודאה בדיבור בעלמא בטוח הוא שחבירו לא יתבענו כיון שהוא יודע האמת שאינו חייב לו כלום ואין לו לתלות שגזלו או שח"ל ממקום אחר כיון דלא טרח ועביד מעשה ומימר לאו שלא להשביע כן וא"נ תבע ליה ע"פ הודאתו מצי א"ל שלא להשביע א"ע הודיתי כיון שאתה יודע האמת שאיני ח"ל ומפני שיש לך לתלות בגזל וכיוצא נאמן שלא גזלתי וכו' אבל בטרח וכתב יתבענו בהתר דודאי אתה חייב לו ממקום אחר דאם איתא דלשלא להשביע מ"ל טרחא בכת"י באמירה גרידתא הוה הוה סגי ליה הילכך מה שעשה עשוי אבל במודה שאותו שטר של פ' בטוח הוא שלא יבא לגבותו אע"פי שטרח וכתב לפי שאותו פ' שכתוב עליו ההלוא' לעול' הוא לא הלוה לו ולא נתתייב לו בכלום:
והנה בפרק מ"ש דקע"ט אהא דאיבעייא לן ש"מ שהודה מהו פי' רשב"ם ז"ל שהודה על שדה או מעות הללו שאנו מחזיקים אותם של המודה ואמר של. פ' הם ואנו יודעים שאינם שלו מי מי אמרינן שלא להשביע הודה בהכי ולא זכה זה שהודה לו או"ד כיון דאודי אודי ופשיטא מהך דאיסור גיורא דמהנייא הודאתו והק' מההוא דהוו. קרו ליה עכברא דשכיב אדוכרי ואמר פ' ופ' מסקי בי כי אתו הנך תבעינהו ליורשים ליורשים ומסיק דפטירי מ"ט אדם עשוי שלא להשביע את בניו וכו' ולא אמרינן כיון דאודי אודי ועושין ע"פי אותה הודאה ותי' דהתם ה"ט כיון שעושה עצמו עבד לוה לאיש מלוה ובא להחזיק עצמו כעני היה עושה אבל הכא שהממון בעין והוא מודה של פ' הוא י"ל שהפקידו אצלו או הקנה לו הש"מ ע"י אחר והוא חפץ שבידו עכ"ל והתוס' ז"ל חלקו עליו דאדרבה כ"ש הוא שיותר יש לנו לומר שאומר אמת המלוה כיון שמשעבד עצמו אבל גבי פקדון עשוי שלא להשביע את בניו וכו' ופי' הסוגיא לענין אם עמד אם יכול לחזור או לא ע"ש וע"כ לא שני לן בין מלוה דמשעבד נפשיה לפקדון דבכלהו שלא להשביע וכהך עובדי דעכברא דשכיב אדינרי כיון דלא הוי אלא דיבור בעלמא אבל בטרח וכתב הודאתו כשרואה מי שהודה לו שטרח וכתב סובר שהוא ח"ל ממק"א או שגזלו וכיוצא בין לפירשב"ם ז"ל בין לדעת התוס' ז"ל דתלמודא מיירי בהודה באמירה גרידתא ולא בדטרח וכתב ובטרח וכתב נמי דלא מצי טעין שלא להשביע ה"ד במודה שחייב לפ' אבל בכותב על השטר שאותו השטר של פ' איכא למי' דדוקא שהוא בטוח שאותו פ' יבא לגבותו שהוא יודע האמת שאין לו באותו שטר כלום משו"ה אעפ"י שטרח מצי טעין אכתי שלא להשביע. נהי דלא מצי למימר שהופקד אצלו מקודם דלאו מנה בעין הוא אלא שט"ח שעל אחרי' הוא והך הודאה לא חשיבא כלום מ"מ אמאי לא ניחוש לשמא זיכה לו אותו שט"ח באופן המועיל ואין כאן מקום להאריך בזה אתה תראה דמדברי הרב מוהרימ"ט ז"ל. נלמוד דאפי' בכותב עלן השטר שהוא של פ' משכחת לה דזכה אותו פ' ולא מצי למימר שלא להשביע וכגון על. שם המת דיתמי לא ידעי במילי דאבוהון וא"כ אין לו במה לתלות שלבו בטוח שהלה לא יבא לגבותו כיון שהוא יודע האמת ובודאי קושטא הוא מ"ש שהוא לפ' ותו לא מצי למהדר ביה ולפ"ז יש להסתפק בכותב על השט"ח שהוא של ראובן ובעת ההיא היה ראובן חי והיה לבו בטוח שלא יבא לגבותו כי הוא יודע האמת עתה נפטר ראובן וכשהוציא השטר לגבות בו נמצא כתוב:
ע"ג שהוא של ראובן ויורשים רוצים לזכות בו היכי לדיינו דייני להאי דינא לא ע"ט האסף עד עת בא דברו ודע דלפי מה ששיערנו בדברי ה' מוהרי"מט ז"ל דאם הודה למי שאינו יודע האמת לא מצי טעין שלא להשביע. א"כ בהך תשו'. דהרא"ש ז"ל שכתב שזה מחכירות. הקהל דזכו הקהל ולא מצי למימר שלא להשביע כיון דמנהגם בכך כמו שהארכנו לעיל תהוי תיובתיה. דהרב מוהרימ"ט ז"ל דפשיטא שהקהל אינם יודעים האמת שאינו שלהם ואין לו על מה לבטוח וכיון דכן הוא פקע מניה כללא דאדם עשוי שלא להשביע א"ע ויכולני לפתור שזהו דעת הלבוש ז"ל כמ"ש על תשובת הרא"ש ז"ל הלזו דאין דרך היחיד לתלות מעותיו בקהל משום שלא להשביע את עצמו עכ"ל ר"ל דבשלמא התולה ביחיד מעותיו איכא למימר שלא להשביע את עצמו נתכוון ולא חשש מאותה הודאה דלבו בטוח באותו שהודה לו שלא יתבענו שלא כדין כיון שהוא יודע האמת שאין לו כלום באותו שטר אבל. לגבי הקהל שאינם יודעים האמת איך יהיה לבו בטוח בהם לתלות את עצמו בהם וא"כ בודאי שדעת ה' מוהרימ"ט ז"ל בתשו' הרא"ש ז"ל. הלזו כדעת הלבוש ז"ל והך טעמא דמנהגא שכתב הרא"ש ז"ל שם לרווחא דמלתא וכמ"ש הרש"ך ז"ל אלא דל"ש כתוב קודם חתימת העדים או לאחר כדעת הרב הלבוש ז"ל: שו"ר להתייר הגדול הפ"מ ז"ל בח"א סי' ח' שכתב וז"ל אך לע"ד נ"ל דע"כ לא אמרינן דאפילו בהודה כל זמן שלא אמר אתם עדי לא מהני משום ה"ט דאדם עשוי וכו' אלא כשהמודה מודה לשום אדם היודע האמת כגון אותו קב רשו שהודה ואמר מאן מסיק בי אלא פלניא ופלניא וכו' ואמרי' אדם עשוי וכו' והוא מפני שכפי דבריו אותו פ' ופ' היו יודעים שלא היה חייב להם והודה על מה שלא היה חייב להם משום הכי אי טעין שלא להשביע את עצמי הודיתי מהימן אלא ודאי שאין אדם מודה כדי שלא להשביע א"ע באיזה צד שיחשוב אותו האיש שהודה לו בכל דעתו שחייב לו כגון שהודה ואמר ליורשים אני חייב למורישכם מנה שאותם היורשים שאינם יודעים אלא שומעים הודאתו יחשבו בכל לבם שהוא אמת נכון הדבר ולא נחית אניש נפשיה להודות בכ"הג כדי שלא להשביע א"ע ואי הודה בכ"הג ודאי דהודאתו הודאה גמורה הוי אפילו בל"א אתם עדי וטענתו של אח"ב שלא להשביע וכו' מגן שוייא ומלבד שנ"ל שהסברא נותנת כן יש לי להסתייע כפי דרכי מתשו' הרא"ש ז"ל וכו' עכ"ל והרב מוהרימ"ט ז"ל לשם בהס'כמה עלה כתב וז"ל דאף דהחילוק נכון ואפשר להעמידו ע"ד הרא"ש ז"ל כמ"ש החכם על הכל אמינא כיון דלא מצינו לשום א' מרבוותא דחלק בכ"הג לא בשביל שנדמה ונעשה מעשה וכו' עכ"ל עין רואה דעת ה' ז"ל כי הסברא זו קלסה כי היא ישרה בעיניו אלא שלא מצא עזר ולפום מאי דכתיבנא זו היא דעתו ז"ל וכדעת הרא"ש ז"ל וג"כ דעת הלבוש ז"ל כדעת הרא"ש ז"ל גופיה מארה דשמעתא הדין לפי מ"ש הרב פ"מ ז"ל וכך מטין דברי מהרימ"ט ז"ל כדעת הרא"ש ג"כ וכדכתי' בעניותינו ובתר דשמעה סברה ותלאה בדעת הרא"ש ז"ל ג"כ כמדובר:
ואתה דע לך דבפ' השולח דף מ' ע"ב אמר האומר נתתי שדה פ' לפ' נתתיה לפ' הרי היא שלו אתננה לע' ר' אומר קנה וחכ"א לא קנה אמר ר"י וכלן בשטר ועיין בפרש"י ז"ל לחד פי' דבאמירה לא מהני אלא בשטר והיינו דאמרינן ע"ש וכתב הר"ן ז"ל בפירוש ההלכות וכ"ת בין בעבד בין דשדה אמאי לא מהני אפי' בע"ע באומר עשיתי ונתתי משום הודאת בע"ד וי"ל וכו' עכ"ל ועיין בחי' מוהריב"ל ז"ל למס'. גיטין שם ובח"ב מתשו' סי' ס"ה הק' וז"ל וצ"ע במ"ש הר"ן ורש"י דליקנו מטעם הודאה וכו' והלא אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את בין בבריא בין בשכ"מ ואפשר דס"ל כרשב"י דקצ"ט ע"ש באריכות קצת וכתב ע"ז הרב מש"ל ז"ל בפ"ו מהלכות טוען דס"ל לרש"י והר"ן ז"ל כדעת הרב פ"מ ומשו"ה. ק"ל להמניה מטעם הודאה כיון שהעבד והמקבל מתנה אינם יודעים האמת דאפשר שזיכה להם ע"ל אחר כדתנן התם וכו' וא"כ כיון שהעבד ומקבל מתנה אינם יודעים האמת ויסברו שזיכה להם ע"י אחר לא אמרינן כשהודה להשביע וכדעת הרב וכו' עכ"ל נמצאת אומר לפי דעת המש"ל ז"ל דתרי אריוותא פשיטא להו חילוק זה ומש"ה הק' דליקנו בהודאה וה' הלבוש וה' פ"מ וה' מוהרימ"ט ז"ל תלתא סרכין כחדא שריין ואע"פי שה' הנמק"י ז"ל בהך דפרק ז"ב גבי הך דא"ל ראיתי. לאביכם שהמעשר וכו' דבשדה נאמן הק' דאמאי לא ניחוש שלא להשביע וכו' עכ"ל דבמעשר דודאי שאין. אדם יודע האמת על מי יש לבטוח לומר של מעשר הם וש"מ דלא ס"ל כדעת רש"י ז"ל והר"ן ז"ל ואיכא למימר דלא ק"ל אלא אחלוקת של פ' הם דוקא ולא אחלוקת של מעשר גם לפי מאי דכתי' לעיל בעניותינו דנכסי סי' מעשר נכסי בעלים הם להאי מילתא וליכא מאן דמפיק ליה מניה ניחא ואע"פי דסיים בתר הכי הרב מש"ל ז"ל דמתשו' הריב"ש ז"ל תורה יוצאה דלא ס"ל הכי ויש לו דחיות לסברא זו ממקום אחר ושה' מוהר"א קופטו ז"ל עלה בדעתו לחלק כמ"ש הרב פ"מ והדר ביה והסכים עמו מוהר"ש הלוי ז"ל הא מיהא אנן דאשכחן לרש"י והר"ן ז"ל לפי מ"ש המש"ל ז"ל וגם שהיא דעת ה' הלבוש ז"ל ומוהרימ"ט ז"ל יש לסמוך עליהם ז"ל ומה מאד נפלאתי מהמש"ל ז"ל שהביא תשו' הרא"ש ז"ל דכלל ס"ה וכלל ס"ח ורמינהו אהדדי והניח הדבר בצ"ע ולא זכר שר להקת הנביאים אשר יחדיו על מבוכה זו ישש דרך שכבשוה רבים איש הישר בעיניו כמדובר:
והנה בע'תה חזרנו על המקרא במה שדן ידין הרדב"ז ז"ל דכיון דאיכא סהדי שאמר שקנה להקדש הרי הוא הקדש דאמירתו לגבוה וכו' ואעפ"י שכתב הרשב"א ז"ל דלא אמרינן אמירתו לגבוה וכו' אלא בקדשי מזבח א"נ בקדשי בד"ה אבל לא בהקדש עניים הרי כל גאוני עולם חלקו עליו ומכללם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל כולם הסכימו שאמירתו לעניים הרי הוא לגבוה וטעמא דמסתבר הוא משום תקנת עניים וכו' עכ"ל. ואתה דע לך שהטור בי"ד סי' רנ"ז ובח"מ סי' קנ"ה ורמ"ג כתב בפשיטות דלגבי עניים נמי אמרי' אמירתו לגבוה וכו' ע"ש. והיינו כדעת אביו הרא"ש ז"ל כמ"ש. הרדב"ז ומעתה אתמהה על מרנא הב"י ז"ל שבסי' קכ"ה שם כתב ע"ד הטור ז"ל דאשגרת לישן הוא ובסי' רמ"ג כתב ג"כ שאין דברי הטור מכוונים ולא הוי אלא משום נדר ע"ע ובודאי דנ"מ טובא לענין אם מת הנודר עצמו וכמו שנתבאר עוד בדברי מור"ם ז"ל בהגהה סי' ר"ז ור"ט ובסמ"ע ע"ש ועוד בה אי סגי בחרטה לחוד או בעי נמי פתח וכמה מילי אחריני וא"כ מה כל החרדה הזאת כיון שפסק הטור כדעת כל גאוני עולם וכ"ש שנמשך אחר דעת אביו ז"ל כמנהגו הטוב כי אותה אנו מבקשים ועיין במהרי"קו ז"ל שורש ס"ו ע"ש וכבר ידעת מאי דאמרי' בפ"א דבב"ק דל"ו גבי ההוא גברא דתקע לחבריה וחייבוהו ב"ד פלגא דזוזי אמר הנחבל. הואיל ופלגא דזוזא הוא לא בעינא ליה ניתביה לעניים הדר אמר דיהבוה ניהלאי איזל ואברי ביה נפשאי וא"ל ר"י אנן יד עניי אנן ומדין מעמד ג' זכו בו עניים דשמעינן דבאמירה לחוד לא זכו עניים דאין אמירה לעניים באמירה לגבוה אלא כדין ההדיוט ויכול לחזור בה והרי"ף ז"ל שם הביא דאיכא מ"ד הכי והוא ז"ל חלק ע"ד דלעולם אמירה לעניים כאמירה לגבוה אלא משום דהך פלגא דזוזא אינה ברשות המקדיש דאכתי קיימא ברשות חובל ואין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו ואעפ"י שיכול להוציאו בדיינים ע"ש ובהרב המאור. ובס' המלחמות והרא"ש ז"ל שם הלך אחר שיטת הרי"ף ז"ל עיין שם ובתוס' שם ובחידושי הרשב"א ז"ל לשם ובתשו' בח"א סי' תקס"ג ועיין בטור ש"ע סי' רי"ב ובתשובת מוהראנ"ח ח"א סוף סי' כ"ט וסי' ל' ע"ש ובתשובת מוהרימ"ט ח"א סימן כ"ג וט"ל ע"ש ואין כאן מקום להאריך ונ"מ בין כל הדעות הללו דאי. משום נדר גרידא תסגי ליה בחרטה דמעיקרא ואי אמירתו כמסירתו כדין הקדש צריך פתח וחרטה ועיין בטור י"ד סי' נז"ר שכתב דבעי פתח וחרטה כדין הקדש דקי"ל כב"ה דהקדש טעות נשאלין עליו ע"ש. ומעתה בנ"ד דאין המעות בעין ביד המקדיש אלא בהלואה אצל הזולת אעפ"י שיכול להוציאו בדיינים אינה הקדש כמו שנתבאר ושאני נדון הרדב"ז ז"ל דמיירי בקרקעות דכמי שבאה ואמסרה ליד הקדש הוי כמ"ש הרי"ף ז"ל שם ובפ"ק דמציעא גבי ההיא מסותא דהא קי"ל כב"ה דאמר שטר העומד ליגבות לאו כגבוי דמי ואעפ"י שלדעת הב"ח ז"ל בח"המ ס"סי י"ב דדעת הרב ישעיה שהביא הטור שם הוא דס"ל דקי"ל כב"ש דכגבוי דמי ע"ש כבר צווחו בה קמאי ובתראי ומתרגמו לה באנפי דחיקי הלא בספרתם ועוד בה דא"נ אמרינן לגבי הקדש עניים אמירה כמסירה הא מיהא בקניית שטרות דבעינן כתיבה ומסירה אכתי בציר להו מסירה וכבר כתב הריטב"א ז"ל משם רבו בחי' לקידושין דף כ"ח והביאו הש"ך בח"המ סי' ס"ו סק"ג וז"ל הילכך האומר שטר זה וכל שעבודו יהא לעניים זכו לגמרי והוא דקאמר הוא ושעבודיה דנהי דהקנאה דהדיוט לא בעינן אמירה דהדיוט בעי' מסירה משם מורי נר"ו עכ"ל וכ"מ להרדב"ז ז"ל בחדשות ח"א סי' ק"ג וח"ב תשל"ח שם. גם מור"ם ז"ל בי"ד סימן רנ"א סעיף ז' כתב דהמקדיש שט"ח צריך כת"ומ בשם הרשב"א ז"ל עכ"ל. נראה דהא דאיצטריך ליה מסירה נמי משום דהרשב"א ז"ל לדעתיה ושיטתיה אזיל דבהקדש עניים לא אמרינן אמירתו כמסירתו אמנם מור"ם ז"ל דפסק בכמה דוכתי שם דאף בהקדש עניי' אמרי' אמירה כמסירה תו לא בציר ליה אלא כתיבה וכמ"ש הריטב"א ז"ל אשר הונף ואשר הורם וצע"ד מור"ם ז"ל ודעת הנמק"י משם הר"ן ז"ל דמלוה בשטר לא חל עליה הקדש כמ"ש ברפ"ק דמציעא והביאו מרן ז"ל בב"י י"ד סימן רנ"ח וטעמא טעים דהא ליתיה ברשותיה ומחוסר גוביינא ע"ש ומשמע דאפי' בכתיבה ומסירה. ליד הגזבר יכול לחזור דאין גופו ממון וממונ' ליתיה ברשותיה אלא דלפ"ז יפה כח הדיוט מכח הקדש ובקידושין דכ"ח אמרי' שלא יהיה כח הדיוט חמור מהקדש ע"ש ומה שהביא מפרק המוכר הקדש קרי וכו' הכוונה שהקדיש הקרי ולא הקדיש דמיהן כדקאמר אייתי קרי וכו' אמר הרי הם מוקדשין וכו' וכ"כ רש"י ז"ל שהיה רוצה לאוסרן להם עכ"ל וה"נ מדאמר ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו דאי בהקדיש דמיהן אמאי אינם שלו ולא תול"ל אלא שאינם ברשותו ותו דכד לא קייצי דמייהו. דהוו הקדש היינו אקרי גופויהו דהו"ל בפקדון לגבינהו דבפקדון כל כמה כמה דלא כפריה מצי מקדיש כמ"ש הרי"ף ז"ל שם ומהכא מוכיח הנמק"י וכן הוא בת"ד בפרק הספינה דף פ"ח ע"א ע"ש אבל להקדש מלוה מפרק י"ן מייתי לה ע"ש וזה פשוט וכן מצאתי להרמ"ה ז"ל בחי' לשם שפירש כן כרש"י ז"ל ע"ש נמצאת אומר בנ"ד דלא הקדיש קרקע אלא שט"ח כיון דלא הקנה שעבודם בכתיבה לא מהניא להו מסירה לכו אמרינן דאמירתו להקדש עניים כהקדש למזבח ולבד"ה כיון דלא. אמר וכל. שעבודיה כמ"ש הריטב"א ז"ל משם רבו ז"ל שו"ר להרב כרם שלמה ז"ל בח"המ סי' ע' שכ' במקדש לעניי' שט"ח דלא מהני ע"ש:
איברא דאכתי איכא למימר דשאני חוב. שעל הקרקע כיון שהקרקע ממושכן למלוה וכ"ש כשכותבין בשטרי דמשכנתא ומעתה ילך המלוה ויחזיק בקרקע ההוא ויקדיש ויוריש וימכור וכו' א"כ הו"ל כמקדיש הקרקע ונהי דמצי לוה מסלק למלוה בזוזי הא מיהא יש לו שייכות בצד מה על הקרקע ושפיר מצי חייל ההקדש דחשבינן ליה ברשותיה שהרי יכול להקנות על ידו משא"כ בשאר שט"ח דעלמא דאע"ג דשעבודא דאורייתא לא שעבד הלוה עצמו את הקרקע כמו הממשכן קרקע שלו ביד המלוה וא"כ מקדיש קרקע קרינן ביה כד דייקינא פורתא אשכחנא דלאו מלתא היא דבפ' כ"ש דל"א איפליגו אביי ורבא בב"ח המלוה את חבירו ושעבד לו נכסיו שאם לא יפרע מנכסיו דלאביי למפרע הוא גובה ואי אקדיש מלוה. בתוך זמן ההלואה ומטא זמנא ולא פריק הוברר הדבר דמעיקרא דידיה הוי ושפיר חל ההקדש ולרבא מכאן ולהבא הוא גובה ואע"ג דמטא זמנא ולא פריק לא אמרינן אגלאי מלתא דמשעתא קמייתא קיימא ארעא ברשותיה דמלוה וחל ההקדש אלא דהשתא הוא דקני ליה כיון דאילו הו"ל זוזי ללוה הוה מצי מסלק ליה למלוה אשתכח דהשתא הוא דקני וכי הקדיש לאו. דידיה הקדיש ולא חל ההקדש למפרע א"כ בנ"ד לא חל ההקדש על הקרקע דאע"ג דמטא זמנא ולא סלקיה מצי למהדר ביה דקי"ל הלכתא כרבא לגבי אביי וזה מוסכם מכל הפוסקים:
וראיתי לרש"י ז"ל שכתב בד"ה כי פליגי בהקדש מלוה וכו' את הקרקע המשועבד לו ולא הקדיש את החוב אלא הקרקע וכו' עכ"ל וממרוצת דבריו יראה דאילו הקדיש החוב היה חל ההקדש משא"כ עכשיו שלא הקדיש אלא הקרקע וכיון דהו"מ לסלוקיה לא חל ההקדש ומצי הדר ביה ואתמהה איך עומד סברת רש"י הלזו נגד כל הפוסקים אם לא שנאמר שרש"י ז"ל יסבור דמיירי במלוה בשטר וכמ"ד דמצי מקדיש ע"י כת"ומ וכמ"ש הרשב"א והריטב"א ז"ל כמדובר והקשה שלא הקדיש החוב ר"ל ע"י כת"ומ וה"נ מסתברא דתלמו' תרתי קאמר דזבין מלוה ומקדיש מלוה וכו' ובודאי דבחוב. דעלמא נהי דבע"פ אין בו צד להקנות אלא במעמ"ג הא מיהא בחוב שבשטר מצי מזבין ע' כת"ומ ודכוותה בהקדש נמי דהיינו שהקדיש השט"ח: וראיתי להרב המאור ז"ל שם שכתב דבמשכון מטלטלי אפי' שבשעת הלואתו משכנו אף ע"ג דלא א"ל מעכשיו אי אקדיש שפיר חל ההקדש אפי' לרבא דאמר מכאן ולהבא הוא גובה כיון דאיכא צד דשלא בשעת הלואתו אקני ליה. למשכון אהנייה. ליה תפיסתו שהוא קנוי לו משעת הלואתו אבל בקרקע עד דא"ל מעכשיו ע"ע באורך וא"כ בשטרי משכנתא דידן דכותבין ומע"ומ ילך המלוה ויחזיק ויקנה וכו' יראה דאי אקדיש שפיר אקדיש ולאו. מלתא. היא. חדא לא הזכיר על דל שפתיו רק השט"ח. ועוד דהתם בשלאו פדאו הלוה. אמטו להכי כי אמ"ל מעכשיו אשתכח משעתא קמייתא קנה ליה אבל בנ"ד לגוביינא ופדייה קיימי ואין כאן מקום חלות ההקדש כלל דהו"ל מקדיש דבר שאינו. שלו. ובלא פדאו נמי והרמב"ן ז"ל בספר המלחמות הק' עליו וכתב בתוך דבריו ולא שמענו לשטר שיש בו אחריות נכסים שיהיה מלוה יכול למוכרו ולהקדיש אע"פי שא"ל מעכשיו וקנו מידו וכו' עכ"ל וע"כ ל"פ רבוותא אלא. במוכר ומקדיש קרקע המשועבד. אבל השט"ח כי היכי דמהני. ביה מכירה ע"י כתומ ה"נ בהקדש על ידי כת"ומ ליד הגזבר וכדעת מור"ם בשם הרשב"א ז"ל כמו שנתבאר ואע"ג דהנמק"י בשם הר"ן ס"ל דאפילו מלוה בשטר לא מצי מקדיש איכא למימר דבשטר משכנתא מודו שפיר כביתו שהוא ברשותו דהא גבי בכור נמי בעי' אשר ימצא לו פרט לשאינו מצוי אצלו וקי"ל דבהניח לוה שטר משכונה על קרקע באתרא דלא מסלקי דבכור נוטל. בה פי שנים כדאיתא בפ' הרבית ובש"ע סי' רע"ח ס"ז ע"ש ואנן בדידן אתרא דלא מסלקי בתוך הזמן שכך כותב לוה למלוה ובתוך הזמן אינו רשאי לפדות דחשבינן לה מוחזקת היא בידו אלא דצריכין למודעי דאם עבר זמנה בעת ההיא או לא כמ"ש מרן ז"ל בסי' רע"ח ע"ש אלא דיש לחלק דשאני גבי בכור דכל שאינו ראוי חשיב שפיר מצוי הילכך כיון דקנה קרקע לשעבוד תו לא מקרי ראוי אבל גבי הקדש. דבעינן שיהיה ברשותו ממש כל המחוסר גוביינא לא מקרי ברשו' ועיין בטוש"ע י"ד סי' רנ"ח ס"ח שכתב באומר חוב שיש לי על פ' יהיה להקדש או לצדקה דאינו כלום ע"ש ולא ביאר דאפי' חוב שבשטר משמע דס"ל דמלוה בשטר יכול להקדיש ולדעת הטור דאף בהקדש עניים אמירה כמסי' תסגי להו בכתי' לחוד ולדעת מרן ז"ל בעי' כת"ומ כמבואר ומרנא הב"י ז"ל שם הביא ע"ד הטור דעת הנמק"י בשם הר"ן דס"ל אפי' חוב שבשטר ולפ"ד הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות אפי' שכתוב בו אחריו' נכסים אם הקדישו אינו קדוש וראיתי למהר"א ששון ז"ל בתשו' סי' קנ"ט שהביא דברי המרדכי בפרק הספינה גבי ההוא גברא דאייתי. קרי וכו' ואמר מוקדשים הם לשמים ע"ש בדף פ"ח דסבר לה מר דאפי' במלוה ע"פ אם הקדישה מוקדשת ואע"פי שהרי"ף. ז"ל כתב גבי ההוא גברא דתקע וכו' דכל שאינה ברשותו אע"פי שיכול להוציאה בדיינים אינה הקדש שאני התם דלעולם לא בא לידו זה החוב של צער ונזק משא"כ בשאר ההלואה דממונו היה אצלו ע"ש שהאריך ואח"ה מעצמותיו הקדושים אין דברי הרי"ף ז"ל סובלים דבר זה דלא אשכחן אלא פקדון ואיני צריך לברר יותר והרב עצמו בסו"ד חזר וגמגם על דבריו ע"ש וגם ראיתי למוהרמ"א ז"ל בתשובה סימן מ"ח בס"ה שכתב שאין לסמוך ע"ד המרדכי ז"ל הללו נגד רבוותא הוא ומעתה אם אמרנו שדברי רש"י ז"ל דפסחים כפשוטן דבחוב מצי מקדיש ומיירי בדלא נקיט שטרא נמי מצאנו להמרדכי. דגברא רבה דקאי בשיטתיה:
וראיתי. להרמ"ה ז"ל בשי' לשם בסי' קכ"ג דפשיט' ליה דמקדיש הלואה אינה מוקדשת דאינה ברשותו קרינן ביה ע"ש ולא חילק בין מלוה ע"פ למלוה בשטר:
אחר ומן מצאתי תשו' להרשב"ש ז"ל סי' ס"ה שנשאל באשה שיש לה שטר משכונה על קרקע ועמדה והקדישה אותו לעניים אם חל ההקדש או"ל והביא דברי הר"ן שהביא הנמק"י ז"ל הניתנים למעלה וכתב ע"ז פי' לפי' דכיון דקייצי דמייהו הוי כאילו מכרם להם וחזרו דמיהם מלוה וכיון דהויא להו מלוה לא מצי מקדיש לה וכו' עכ"ל וכבר כתי' בעניו' דלא מייתי הר"ן ז"ל מהך דקרי אלא לענין דמצי מקדיש פקדון שיש לו ביד אחרים ושכך מכוון בלשו' ז"ל וההוא גברא לא הקדיש אלא הקרי ולא דמיהן וכך מצאתי להרמ"ה ז"ל בשי' לשם שכ"כ בפשיטות ע"ע:
וכתב עוד הרב ז"ל בסו"ד שם וז"ל ואחר שכתבתי א זה מצאתי תשו' להרשב"א ז"ל שאין בריא יכול להקדיש חוב שיש לו על אחרים ושכ"מ מקדיש ולא הביא שום ראיה אבל נראה שמאותן טעמים וכו' וזכינו לכוין אל ההלכה ת"ל עכ"ל. והנה דעת הרשב"ש ז"ל אפילו במלוה בשטר ואפי' במשכונה כמש"ל בד"ה והעולה מזה וכו' ע"ע וקשה לענ"ד דמדברי הרשב"א בתשו' סימן תרנ"ו מוכח' להדיא דבבריא נמי מצי מקדיש השט"ח שיש לו על אחרים ממ"ש שם וז"ל שהרי פרט הנכסים ולא הזכיר השט"ח ע"ש משמע להדיא שאם פרט אפי' השטרי חובות והקדישם חל ההקדש עליהם ומשמע דנתפס בדבורו הקל אפילו שלא ע"י כת"ומ האמנם אתמהה דאיהו ז"ל ס"ל דלא אמרי' לגבי עניים אמירה כמסירה כמו שנתבאר לעיל לפי"ז מאין חלות ההקדש אשט"ח באמירה בעלמא וע"ק לענ"ד באותה תשובה שהאריך פתח וחרטה כיון דס"ל דממון הדיוט הוא תסגי ליה בחרטה לחוד כמו שנתבאר בס"ד ובמ"א הארכתי ת בזה בס"ד:
וצופה הייתי להגאון מוהרי"קו ז"ל בשורש פ"ט דפשיט' ליה דמצי להקדיש חוב שיש לו על אחרי' וחיליה מדברי רש"י. ז"ל דפ' כ"ש הניתנים למעלה דל"פ אביי ורבא אלא במקדיש הקרקע גו זמניה ולכי מטא זמניה לא פרעיה דלרבא כיון דאי הוה זוזי ללוה הוה מצי לסלק למלוה אשתכח דהשתא הוא דקני ליה ולא משעה שהקדישו אבל בזוזי דחוב דליכא האי טעמא אפי' רבא מודה דשפיר חל ההקדש ע"ע ש"ש אנכי כי כוונתי בזה לדעת הגאון ז"ל אלא שהפריז על מדותיו ולא זכר שר על דבר שפתיו דברי הנמק"י והר"ן ז"ל דס"ל דלא חל ההקדש על החוב כלל ומשמע אע"ג דמטא זמן הפירעון כיון דמחוסרי גוביינא ולדעתו ז"ל אע"ג דהקדיש בתוך זמן הפירעון חל ההקדש וכדמסייע למלתיה מדברי רש"י ז"ל כמדובר:
ובצפי'תינו צפי'נו להרב בני שמואל ז"ל בתשובה סי' ל"ה שנשאל במי שהקדיש דשב"ל ואייתי בידיה דברי הנמק"י והר"ן ז"ל דס"ל דלא חל ההקדש וע"ז הביא דברי מהריק"ו ז"ל הללו ותמה עליו דאין חלות ההקדש ע"ד שאינו ברשותו. כמו שנתבאר וכו' וצידד לומר דאם בנדון מוהריק"ו ז"ל היה מלוה ע"פ ובמע"ג או בשט"ח בכתי' ומסי' ע"ע שהאריך ואנכי לא ידעתי מה מענה בפי צדיק ז"ל בדברי רש"י ז"ל שנסתייע מהם מוהריק"ו ז"ל וכדוקיין ואם רוח אחרת היתה אתו בפירש"י ז"ל כהאי היה לו לבאר ולא למסתם סתומי וגם דעת המרדכי ז"ל מעלומי העין ואם דעתו לחלק כמ"ש מהר"א ששון ז"ל כאשר הונף מלבד שלענ"ד אינו מתקבל גם למהרא"ש ז"ל עצמו כדכתי' אלא שלא העלהו על ספרו כלל ואין כאן מקום להאריך עוד בזה:
שו"ר להרב כנה"ג יו"ד סי' רנ"ח בהגב"י אות כ"א שהפליא עצה בדעות שני צנתרות הזהב הללו ועוד כי לפלפל בדברותיו הקדושים הללו אין הפנאי מסכים ישמע חכם ויוסיף לקח:
איברא דאנא נפשאי לא מיתבא דעתאי לנדונינו דע"כ ל"פ רבוותא אלא במקדיש שהוציא מן השפה ולחוץ את דבר ההקדש אבל בנ"ד שמצאנו ראינו שכתב בכתב ידו ולא קים לן בגויה אם הוציא דבר ההקדש בשיח שפתותיו מאין הרגלים לחול ההקדש דאמירתו לגבוה אמרו ולא כתיבתו ואע"פ שמרן הש"ע בא"ח סי' מ"ז ס"ג דהכותב בכתי' אע"פי שאינו קורא צריך לברך ברכת התורה ע"ש אלמא דס"ל למרן דהכת' הוי כהוצאת הדיבור מהשפה ולחוץ הלא עין רואה שכבר קרא ערער ע"ז הרב מג"ד ז"ל והקיפו בתשו' וע"ע לה' מג"א ז"ל שם דפשי' ליה ז"ל דכותב לא הוי אלא כמהרהר והרהור לאו כדבור דמי כמו שפסק מרן ז"ל שם ואוקמוה לדברי מרן באנפי תריצין ע"ע גם אשו"ר לה' מוהריב"ל ז"ל בח"א כלל ו' סי' ט"ל שפסק במי שקבל ע"ע נדר או נזירות בכתב ידו ולא הוציא מפיו דאין כאן נדר וחיליה ממ"ש הרמב"ם ז"ל בשם רבותיו בפ"ו מה' נדרים דהנשבע שלא לדבר עם חבירו מותר לכתוב לו כתב שאינו קרוי דבור ע"ע וכן בקדש חזיתי לה' מוהר"ם גאלאנטי ז"ל בתשו' סי' י"ג שנשאל בכיוצא בזה והשיב בתוך דבריו וכתב וז"ל והכתי' אינה הוצאת דברים מפיו והתורה אמרה ככל היוצא מפיו יעשה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל מי שנשבע או נדר שלא לדבר עם חבירו מותר לכתוב לו וכו' עכ"ל אלא שאני חוכך בזה מהא דאפליגו רבוותא ונו"ן באומר בלבו לקנות קרקע ולעשותו הקדש ולא הוציא מפיו כלום דדעת הרא"ש ז"ל כיון דגמר בלבו לתת לצדקה חייב ליתן דכתי' כל נדיב לב ואיכא מ"ד דחולין מקדשים לא גמרינן והאידנא כל הקדש דין חולין אית ליה וכל שלא הוציא בשפתיו לאו כלום הוא כמ"ש בש"ע ח"מ סי' רי"ב ודעת מור"ם ז"ל לפסוק כדעת הרא"ש ז"ל וכן פסק בי"ד סס"י רנ"ח ע"ש וכת' הגאון מוהריק"ו בשורש קס"א שזו היא דעת הרי"ף ז"ל ג"כ ע"ש גם הרב תורת חיים בסי' קל"א פסק כוותייהו ע"ע וכך מטין דברי מרן הב"י ז"ל בתשו' כי הובאה בתשו' מור"ם בעל ס' המפה בסי' מ"ז ע"ש גם הרדב"ז ז"ל בראשונות סס"י קל"ד כת' וז"ל ואפי' גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו אני רגיל לפסוק כמאן דס"ל חייב ליתן וקרא כתיב כל נדיב לב עולות וכו' ושכן עיקר ומאחר שהדין הוא שאפי' לא הוציא האדם בשפתיו חייב ליתן כמו שפסק מוהריק"ו ז"ל בפי' מי הוא זה אשר בדור הזה יחלוק עליו וכו' עכ"ל דון מינה לנ"ד אנן סהדי שגמר בלבו גמר טוב להקדיש הסכים הללו לחברת עמלי תורה תינוקות שב"ר ע"כ הוציא מחשבתו אל הפועל שרטט וכתב פרק אלו הן הגו"לין אזן שומעת האי אודיתא תו לא מצי למהדר ביה דזכו בהו עניי תורה ועדיין צריכים אנו להתיישב דנראה דהני פסקי סתרי אהדדי דרבוותא ס"ל דנדר ע"י הכתב לית ממשא דודאי דבהכי מיירו מוהריב"ל ומוהרימ"ט דגמרו בדעתם לקבל הנדר וכתב בכתב ידו אלא שלא הוציא בפיו כמו שנתבאר וחזינן לרבוותא דבגמר בלבו לחוד חייב לקיים מחשבתו ולעת עתה ראיתי לה' משאת משה בח"ג סי' ו' שעמד בסתירת תשו' הרא"ש ז"ל הניתנים למעלה ועיין בתשובה הרב אדרת אליהו למהר"א קובו ז"ל שבס' פני יהושע סי' י"ו בדין שלא להשביע א"ע באריכות וע"ע לה' בתי כהונה ז"ל ח"ב סי' כ"ג וכ"ד וכ"ה וה' פרי האדמה ח"ב דס"ג ומוהרח"ש ז"ל ח"ב סי' כ"ב בסתירת תשו' הרא"ש ז"ל הניתנים למעלה וע"ע בתשו' ה' מוהר"י מולכו ז"ל בס' אהלי יוסף. סימן ל"ה במה שהאריך. בשטר שכתוב בו שנשבע והוא טוען שלא הוציא השבועה מהשפה ולחוץ ואין הפנאי מסכים להאריך עוד ועיין לקמן במערכת אות ש' מדיני שבועה. בס"ד: