ספר משכנות הרועים· רבי עוזיאל אלחאייק
גימ"ל · אות נט
גט מי שנשבע לגרש את אשתו אי חשיב גט מעושה מחמת גודא רבא דרמי עילויה הוא חומר שבועה ראובן נשוי ללאה בת ת"ח מיקירי ארעא מוכתר בנימוסו תולדותיו כיוצא בו לשט"ו וקול הקריה הומה מרנני אבתריה קו'ל האומר ראובן חטא חטאת קבועה דרך גבר הלוך ילך אפתחא דזונות אפתחא דע"ז ועם מנאפים חלקו ועדת מרעים יקפוהו גם לרבות מלא שחוק כקוביא בכסף מלא ויכל את כל הכסף ועוד ידו נטויה נושא מש'ך היינו רבותיה ויהי כשמוע הבת היקרה אשתו מב"ת שבה אל בית אביה בכה תבכה ועיני לאה מעלין את המדו'מע שנפל בחלקו של אותו רשע ומיאנה לשבת ישיב'ה בעזר'ה עם איש רע מעללים ויען ראובן ויאמר חטאתי לאלהים הנה אנכי כורת ברית באלה ובש"ח שלא אתחבר עוד עם אנשים רקים ופוחזים וכו' וארחות צדיקים אשמור ושלא אשחק עוד בקוביא ואם אעבור ח"ו על א' מהנה הריני מושבע ועומד לגרסך בגט כשר כדת משה וישראל וכתב לה לשמה שטר בענין זה ונתרצית לו האשה בעבור זה ותלך האשה הליכות עולם כהלכת גוברין יהודאין ויהי כמשלש חדשים והקול נשמע ניתן לחזרה שחזר לסורו הרע תכף ולאלתר לזמנו של שטר והזמינתו על זה לפני ב"ד הצדק הי"ו והוכיחתו על פניו והודה במקצת חבר הוא לאיש משחית הלוך ושוב לבתי נכרים לשחק בקוביא כאשר היתה באמנה אתו ושחק עודנו מדבר עמה והנה איש בא והעיד לפני ב"ד יצ"ו שבהיותו בבית אדמית החזיק לרודפה לקראת נש'ק וצלם חקוק על לבה כאשר משפט הוא לבני אדום והארמית יסרתו באמור אליו הלא למשמע אזן כזאת לא יעשה בישראל ופער פיו לבלי חק ובירך דת משה וישראל עוד זה מדבר וזה בא ויאמר וגם אנכי ל'ו שמעתי ברכת ה' אך לא ידעתי מה זה ועל מה זה היה ונוסף גם הוא נשבע ומבטל נודר ואינו מקיים ועל שמועות אלו וכיוצא בהן העזה פניה ותאמר לו חלילה מאלהים להתחבר עם שבט הרשע איש אשר אלה לו ומצורף לזה שעסקיו רעי' דין עסק ביש ולפעמי' יביא עצמו לידי סכנה א"א לומר ונקה וכאלה רבים דעות כהנה וכהנה והבעל צווח ככרוכיא אחת היא על כן אמרתי אהבתי את אשתי ואת בני וי"ו דשבוקין ותרוכין דל מהבא ואביה וקרוביה נפשם ברעה תתמוגג מפני הבושה דסנו שומעניה וריחו נו'דף סר'ח העודף ושואלים ודורשים יורה המורה לצדקה כדת מה לעשות אי בכ"הג כייפי' להוציא או לא ואת"ל דכייפי' אי כייפי' בשוטים או בשאר כפיות האמורות בספרי הפוסקים ויבא שכמ"ה:
זאת אשיב דעיקר דין מורדת ידעי רבנן לפלוגתא דרבוותא דבאומרת מאיס עלי לדעת הר"ם במז"ל ורשב"ם וסמ"ג והרי"ף ז"ל לפי מ"ש הרב זקן אהרן ז"ל בתשו' סי' י' והראב"ד ומהר"ם ז"ל לפמ"ש ה' פרי צדיק ז"ל בתשו' סי' ב' כולהו ס"ל דכייפי' להוציא ור"י ור"ת והרא"ש ושאר הפוסקים ז"ל ס"ל דלא כייפי' ומרן ז"ל בשלחן הטהור פסיק ותני כדעת הרא"ש ז"ל וסיעת מרחמוהי. ובנ"ד שטוענת מאיס עלי מחמת מעשיו ומכלה את ממונו כבר ידעת מ"ש הטור ופסקו מרן בסי' ע"ז שהבעל צריך להחזיר לה כל מה שהכניסה בנדוניית'דהיינו נכסי צ"ב אם הם בעין וראוי' הראשונה וכו' יע"ש אלא דמ"מ לענין כפייה לא כייפי' ליה. איברא דבנ"ד איכא לשדויי עלה גודא רבא מטעמ' אחרינא והוא לפמ"ש בשטר שנשבע שבו' חמור' ברצון נפשו בלי זכר שום אונס כלל ועיקר שלא לשחוק עוד בקוביא ושלא להתחבר וכו' ואם יעבור על אחת מהנה הרי הוא מושבע ועומד לגרשה בגט כשר וכו' כמו שבא בשאלה וכבר ידעת מ"ש הר"י ן' הרא"ש ז"ל הביאו מרן ב"י וז"ל שם בסי' קנ"ד בראש הסימן שנשאל על מי שאסר על עצמו הנאת תשמיש אשתו אם ישחוק גם נשבע שאם ישחוק יגרשנה בגט כשר מוסף על איסורו והלך ושחק והשיב הרי הוא מושבע ועומד לגרשה וב"ד כופין אותו לקיים שבועתו והגט הניתן בכפיה זו גט הוא שכל דבר המוטל על האדם לעשותו כופין אותו לעשותו והמעשה קיים עכ"ל אלמא דכל שהוא מושבע ועומד כייפי' ליה להוציא גם הרשב"ץ בתשו' בח"ב סי' ס"ח פסיק ותני וז"ל ואני אומר שהנשבע לגרש אומרים לו שיגרש לקיים שבועפו משום מצות עשה דכל היוצא מפיו יעשה ואם אמר איני מגרש כופין אותו בדין כל מבטל מ"ע וכו' עכ"ל הא למדת שהן ב' הנביאי' מתנבאים בסגנון אחר שהנשבע לגרש מיכף כייפי' ליה לגרש וכי ישאל איש מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה דכיפי' פי' ליה לגרש ליתשיל אשבועתיה ופותחין ומתירין לו וכ"ש דאיכא משום מצוה דגדול השלום בין איש לאשתו הא מילתא ליתא בשאלה שהרשב"ץ ז"ל על ברחט מיירי בשלא מצא פתח לנדרו וכמ"ש סמוך ונראה לעילא מכל וז"ל הנשבע לגרש על כרחו יש לו לגרש כל זמן שלא מצא פתח לנדרו וכו' יעו"ש ואפשר דבהכי נמי מיירי הר"י ן' הרא"ש ז"ל יושב בסד'ר עליון אבל. לעולם כל זמן שמצא פתח לנדרו ב"ד נזקקין ומתירין לו:
ובר מן דין דברי הר"י ן' הרא"ש ז"ל ברור מללו דאף במוצא פתח לנדרו אין ב"ד נזקקין לו שהדברים מוכיחין שבנדון הרב ז"ל הבעל לא מעצמו נשבע אלא לדעת אשתו כי יסרתו על מעשיו הרעים ופירשה ממנו כנ"ד ונשבע לדעתה שלא ישחוק ואם ישחוק יגרשנ' ידים מוכיחות לזה דתלה איסורו ושבועתו בדברים שבינו לבינה ופשיטא הוא כי ישבו אחים יחדיו הנאה היא להם וטיבותא היא לגבייהו בין לאיש בין לאשה וקי"ל הנשבע לדעת חבירו וקבל הנשבע טובה ממנו אין מתירין לו אלא לדעתו ורצונו של חברו כמ"ש מרן בשלחנו הטהור בי"ד סי' רצ"ח ס"ך ועיין בש"ך וט"ז ובאר הגולה וכיון שאין מתירין לו ואין ב"ד נזקקין לו היינו תקנתיה כלה גרש יגרש ויפה דן ה' דכופין אותו לגרש מכח שבועתו ואף שיש לבע"ד לחלוק ולומר דלא איירי הר"י ן' הרא"ש אלא בנשבע מעצמו ומה שתלה עצמו בפרישות דרך ארץ לזרוזי נפשיה כוליה האי כי נפשו של אדם מחמדתו והא איפסיקא ליה לה' ז"ל לגרש ולא להתיר ע"י שאלה שערי תשו' לא ננעלו דמיירי בשלא מצא פתח לנדרו כמה דאתמר או דמיירי בחד מהנך דלית להו התרה אף אתה אמור לו האף תספה מה שעין רואה מ"מ הדין דין אמת בנ"ד כאשר ירדוף הקורא בשאל' שנשבע אחרי פרישת השלום והאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי וע"י שבועתו הטיבו אשר דיברו דבר סתר אמטו להכי אין ב"ד נזקקין להתיר לו וכיון דליתיה בשאלה כייפי' ליה לגרש באשר דבר המלך ושלטון ה"ן ב' מלכים משתמשים בכתר א' הר"י ן' הרא"ש והרשב"ץ ז"ל הניתנים למעלה. איברא דאכתי איכא למישדי נרגא מהא דפסק רמ"א ז"ל שם וז"ל י"א דלצורך מצוה מתירין נדר שנשבע ע"ד חבירו אפי' בלא דעת חבירו וכו' ולעשות שלום בין איש לאשתו דבר מצוה מקרי וכמ"ש מור"ם ז"ל שם סכ"א גבי נדר ע"ד רבים ע"ש וא"כ הדרא קושיא לדוכתה דלימרו ליה ב"ד זיל ואיתשיל אשבועתך וכד דייקנא אשכחנא לה פתרי תריצי דבעיקר דינו של רמ"א ז"ל דלצורך מצוה מתירין לו נדר שנשבע ע"ד חבירו וכו' והוא מדברי התוס'. כבר כת' עליהם הריב"ש ז"ל בסי' קפ"ו וז"ל והתו' ז"ל שכ' דאפי' נדר לתועלת חבירו מתירין לכתחילה לדבר מצוה היא קולא יתירה ולא הסכימו בה כל האחרונים ז"ל ע"ש ולשם בסי' ש"ע החליט לומ' וז"ל עלה בידינו שכל שנשבע לתועלת חבירו אין מתירין לו לכתחילה בשום צד שלא מדעתו של חבירו וכו' ע"ש. גם ה' ט"ז קרא ערער על סברא זו והחליט לומר שלא להשגיח להקל בהיתר זה ע"ש ועוד דאפי' נימא דסברא זו בת סמכא היא מ"מ מידי הוא טעמא דכיון דלדבר מצוה הוא מינח ניחא ליה למעבד מצוה ואמרי' מסתמא חבירו ניחא ליה ולהכי מתירין אפי' שלא בפניו וכמ"ש מרן כ"י ז"ל בשם כל המפרשים גבי נדר שע"ד רבים וע"ע אבל היכא שהרבים. או מי שהודר על דעתו ממאן בכתף סוררת. להסכים בהתרה נר' ודאי דאין מתירין אלא לדעתם והסכמתם ורצונם ואעפ"י שמרן הב"י ז"ל ספוקי מספקא ליה בהאי וסליק אדעתיה למימר דכופין אותם כמו שכופין לשאר אדם שאינו רוצה לקיים מצות חכמי' מ"מ הרי הדר ביה מההיא מ"ש הריב"ש בסי' תקי"א ע"ע גם ה' מש"ל ז"ל בפ"ו מה' שבועות הל' ח' פשיט' ליה מילתא כביעתא בכותחא שאין כופין אותם וחיליה מתשו' הריב"ש ז"ל הלא היא כתובה וא"כ בנ"ד שהאשה מוחה בידו באומרת אי אפשי בו אין צד להתיר לו שבועתו. גם נר' דבנ"ד לא מיקרי מצוה כלל לעשות שלום בין איש לאשתו כי אדרבה כל מגמת פניה לצאת מתחת חיותו וקונה את עצמה בגט כריתות והנה לשלום מר וי"ו דשלום קטיעא ואיך תחשב למצוה וכ"ש בנ"ד מצוה הבאה בעבירה היא דקים לן בגויה זו היא דרכו דרך כסיל מעוות לא יוכל לתקון ולא תסור אולתו ממנו וטובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים ולישקיל טיבותיה ולישדייה אחיזריה וא"כ מאין הרגלים לומר דדבר מצוה הוא ומתירין וע"כ לא אמרו דשלום בין איש לאשתו דבר מצוה מיקרי אלא כששניהם נוחין זה לזה ושפר א' לכולה אלא שענין הנדר הוא הגורם להם להפריד איש מעל אחיו ועל דעת א' לא יסמוכו ואמטו להכי לאו דבר מצוה מקרי וב"ד נזקקין להם ומתירים:
זאת עולה מן המד'בר כי אין צד להתיר שבועה זו וכיון דכן הוא ב"ד הצדק ה'ן מזהירין מן הדין לקיים שבועתו החמור' ולפטורי את אשתו בגט כריתות כדת משה וישראל ואם לחשך אדם לומר איך כייפי' ליה לגרש מכח השבועה דהא הו"ל אנוס מכח השבועה והו"ל גט מעושה וכבר כ' ה' פרץ והביאו הטור בא"ה ס"ס קנ"ד הנשבע לגרש את אשתו צריך שיתירו לו מקודם כדי שלא יהא דומה לאונס ופסקו מרן בשלחנו הטהור בסי' קל"ד ע"ש ומשמע לכאורה מתוך תשו' הא' להר' מימון נ'גאר ז"ל הביאה מרן הב"י שם בסי' קל"ד שנשאל על מי שקנס קנס על עצמו אם לא יגרש וגרש והשיב כיון שמדעתו עשה לא מקרי אונס והדר קשיתיה הא דהר"פ ז"ל שהאריך להתיר לו שבועתו יע"ש דהא דמצריך הר"ף ז"ל להתיר לעכובא ואם לא התיר גט פסול הוא דהא ההוא עובדא שנשאל בו הר"מ נג'אר כשעבר וגירש מיירי וא"ה קשיתיה הא דהר"פ ז"ל דלא ניחא ליה לאוקמיה הך דרב דלכתחלה קאמר אלמא דמשמע ליה הך דינא דהר"פ ז"ל אפי' בדיעבד הוא וכן מבואר יותר בתשו' הרשב"ץ ז"ל שכ' לדעת הר"ף ז"ל וז"ל והוי גט מעושה וכו' והוי פסול וכו' עכ"ל יע"ש וא"כ היכי כייפי' ליה להוציא ולגרש והלא מושבע ועומד הוא והו"ל אנוס מכח השבועה ואפי' לפמ"ש הריטב"א ז"ל הביאו מרן הב"י ז"ל שם סס"י קנ"ד שלא כתב כן הר"פ אלא לכתחי' ולא לפסול בדיעבד וטעמא טעים דלא חשיב אונס אלא באונס שבא לו שלא מעצמו גם מהרי"ק ז"ל בשורש ס"ג ענף ב' כ' וז"ל דאין אונס אלא הבא לאדם מחמת אחרים זולתו לאפוקי זה שהביא האונס עליו וכו'. גם הרדב"ז ז"ל בתשו' הישנות סי' קפ"ו כ' וז"ל שאין זה אונס גמור שהרי מדעתו ורצונו נדר והביא עליו את האונס וכו' ואע"ג דקצת האחרוני' ז"ל הצריכו למי שבא לגרש וכו' להתיר וכו' חומר' בעלמ' הוא וכו' עכ"ל גם הרלב"ח בתשו' ז"ל סי' קכ"ד האריך למעניתו בטוב טעם ודעת לקיים מילי דאבות דאזלי וקיימי בסברא זו יעו"ש. גם ה' רב בתשו' סי' נ"ח האריך לזה ודן את הדין עפ"י התורה מתורתו של הריטב"א ז"ל ודעמיה יעו"ש אשר בזה נרא' להסכים דעת הר"מ נ'גאר ז"ל דלא לשוויה פליג לס' כל הני אשלי רברבי ז"ל ופי' דלשון הר"פ ז"ל יור'ה יור'ה דלכתחילה דוקא קאמ' שכ' שלא יהיה דומה לאונס וכו' וכמו שדקדק הריטב"א ז"ל אלא דמתני' קשיתיה לדברי הר"פ ז"ל והוא דודאי דמתני' בלא התיר נדרו איירי וכמו שמבואר יותר בדברי הרמב"ם ז"ל בפי' למשנה יעו"ש ופשיטא דלא איירי מתני' בדיעבד ומשו"ה ק"ל שפיר גם הרלב"ח ז"ל שם בסוף התשובה מסייע ליה הך מתני' וכו' והוא ע"פי מאי דכתי' ומייתי לה הרב"י שם בסי' קנ"ד סמוך ונר' לדברי הריטב"א ז"ל יעו"ש להעמיס דברים אלו בתשו' הרשב"ץ ז"ל הגם שהלשון דחוק. איך שיהיה דעת כולם שוה דלכתחילה מיהא או משום חומרא או משום מצוה מן המובחר דצריך שיתירו לו קודם שיגרש וא"כ תיקשי להר"י ן' הרא"ש ולהרשב"ץ ז"ל שכ' דכופין לכתחלה לגרש בלי שום התרה והנה ה' מהרשד"ם ז"ל בחי"ד סי' ק"ו כ' בפשי' דהר"י ן' הרא"ש והריטב"א ז"ל חלוקים בזה ופליאה דעת איך איפשר דר"י ן' הרא"ש יחלוק על הר"פ ז"ל ושמו לא הזכיר. גם על מרן הב"י ז"ל דכ' ב' השמועות ולא השגיח לבאר שהם חלוקי' ומה גם שהחזיק בדקו בדקו בדק הבית וכ' על דברי הריטב"א ז"ל וז"ל וכ"כ בתשו' הר"י ן' הרא"ש שכתבתי לעיל בתחילת סי' זה עכ"ל. והנה לא על הר"י ן' הרא"ש והרשב"ץ ז"ל תלונותינו בלבד אלא גם על רבינו האיי גאון ז"ל הביאו הרא"ש ז"ל בפרק ג' דנדרים וז"ל וששאלתם וכו' ומי שיצרו מתגבר עליו וקפץ ונשבע וכו' שהאשה פלונית לא תהיה אשתו לעולם ואחר כך נתחרט על שבועתו וכו' אם יש להם להתיר את שבועתו כדי לעשות שלום בין איש לאשתו או לא כך ראינו שבדורות האחרונים אין כח בידם להתיר השבועה כלל וכו' ושאמרת שכ' בעל הג' קבוצות הנשבע על אשתו לוקה על שבועתו ומקיים את אשתו לא סבירא לן הכי ודברים בטלים הם ואין לחוש עליו אלא חייב לקיים ולגרש את אשתו ואל יחל וכו' אלא יגרשנה לאלתר וכו' ואין בדבר משום לעשות שלום וכו' יעו"ש באורך הא קמן אע"ג דמגרש מכח השבועה אפ"ה כ' דמגרש לכתחילה והוא הפך דברי הר"פ ז"ל ומעתה יש לתמוה על הטור מאחר שראה בפסק אביו תשו' הגאון ז"ל דס"ל דמגרש לכתחילה ולא חש משום שהוא דומה לאונס איך פסק כדברי הר"פ ז"ל ולא חש לס' הגאון ז"ל. גם על הר"פ ז"ל יש לתמוה איך לא חש לס' הגאון ז"ל אשר ע"כ הרואה יראה כי רב המרחק ביניהם ולא ראי זה כראי זה דבנדון הגאון ז"ל כיון דבימיהם לא מתירין שבועה כלל ולא איפשר לתקוני בדיעבד מקרי ולא דחי' שבועה החמורה משום מצוה דלכתחילה וכן בנדון של הרשב"ץ ז"ל שכ' כן על צד שלא מצא פתח לנדרו וכדאוקמינן ליה לעיל או דמיירי שנשבע לדעת אשתו וכדאוקי' ליה ג"כ לעיל דבהני תרי גווני לא משכחת בהו צד שמתירין לו ובדיעבד מקרי וכמדובר ואם נפשך לומר דה' מהרשד"ם ז"ל מודה ואזיל דבנדון של הר"י ן' הראש בשאין לו צד להתיר ובחד מהנך גווני דכתי' והוא מוכרח כדבר האמור אלא דקשיא לי דס"ס יתירו לו ויכפוהו לגרש כל כמה דאפשר לתקוני ולמעבד תקנתא דהר"פ ז"ל עדיף שפיר טפי ומתקנינן ומדלא חש הר"י ן' הרא"ש ז"ל לתקנתא שמיע ליה לרב דפליג אהך דהריטב"א והר"פ ז"ל ובודאי שאם לזה כיון ה' ז"ל לאו מילתא היא כלל מכמה אנפי חדא דאהך התרה גופה שכ' הר"פ ז"ל עליה אני דן דאי מיירי דוקא ע"י פתח וחרטה התרה מעליא היא א"כ מאי תקשי ליה אהך דהר"י ן' הרא"ש ז"ל דהא אוקימנ' לה דלא משכחת ביה צד להתיר וכיון דלא איפשר כדיעבד דמי ואם נאמר דהך התרה שכ' הר"פ ז"ל אינו אלא ע"י פתח וחרטה אלא דמ"מ התרה מיהא בעי כדי שלא יהא דומה לאונס אבל עיקר השבועה במקומה עומדת מ"מ אין סתירה לדברי הר"י ן' הרא"ש ז"ל דמאן לימא לן דהר"י ן' הרא"ש ז"ל בלא יתירו לו מתחילה מיירי ולא הוצרך להשמיענו זה דהא כבר מילתא אמורה בסדר הגט להר"פ ז"ל ולא אתא לאשמועינן אלא דין דכפייה ועוד נר' פשוט דבנדון של הר"י ן' הרא"ש ז"ל דכשאינו רוצה לגרש מדעתו אלא מצוה על ב"ד שיעשוהו אין מקום להתיר לו דחיישינן אם יתיר אזדא לה הכפייה דכסבור התרה מעליא היא דאי כייפי' ליה אחר ההתרה מיחזי כחוכא ואיטלולא דתרתי דסתרן נינהו שיעשוהו ויכפוהו לקיים שבועתו לגרש והיא כפורחת והותרה כבר ואם לכפותו על ההתרה ועל הגירושי' מלבד כי במה שכתבנו דמיחזי כחוכא ואיטלולא אין לזה שחר עוד נר' כי בודאי לזה ערבא צריך דלא מצינו התרה ע"י כפיה:
עוד נראה ברור דשאני נדון של הר"י ן' הרא"ש כיון שתלה השבועה בדבר אחד שלא ישחוק אע"ג דגיטא מעליא אתיא אינו דומה לאונס כלל ואפילו לכתחילה גרוש יגרש בלי שום התרה כלל אבל בנדון הר"פ ז"ל שנשבע על עיקר נתינת הגט כיון דדומה לאונס קצת לכתחילה שרו ליה רבנן וכה"ג חלק הר"מ נג'אר והוא יתיב ברישא באופן שדברי מהרשד"ם ז"ל קשים להולמן ואם בא לומר כך היל"ל שדברי הר"י ן' הרא"ש פליגי אדברי הריטב"א שהביא מרן ב"י סי' קס"א וז"ל שאלת על יבם שנשבע לחלוץ על יבמתו וכו' ע"ש דודאי הך דהריטב"א ז"ל מיירי בחד מהנך גווני דאית להו התרה מדכתב שמענישים אותו על שביטל שבועתו ואפ"ה פסק שאין כופין וזה ודאי שלא כדברי הר"י ן' הרא"ש ז"ל ואפשר שמוהרשד"ם ז"ל סמיך אהאי דהריטב"א ז"ל וצ"ע וה' מש"ל ז"ל בפ"ב מה' גירושין דין ו' שוינהו בפלוגתא דהר"י ן' הרא"ש והריטב"א ז"ל שהביאו מרן הב"י ז"ל סי' קס"א ע"ש:
אלא דאכתי איכא למיקם עלה דמילתא דשיחת כל הפוסקים וכל הנביאים לא נתנבאו אלא בנשבע מעצמו לזרוזי נפשיה ופיו ולבו שוים אבל היכא שעשוהו והסיתוהו אחרים לישבע אפשר דהוי אנוס מעיקרא ואי כייפינן ליה להוציא מכח השבועה חוזר וניעור האונס הראשון וא"כ בנ"ד כיון שפירשה ממנו פר'ש על פני פר'ש עד שנשבע הוי דומה לאנוס והנה בתשו' הרשב"א ז"ל הביאו מרן הב"י ז"ל סי' קל"ד וז"ל שנשאל ראוב' בעל לאה וקרובי לאה היו בהסכמה שיגרש ראו' את לאה וניאותו זל"ז בקנס אלף דינר שיגרש וכו' ע"ש ופסק הרב ז"ל שהגט פסול לפי שהיה אנוס מחמת קנס ומוהריב"ל ז"ל ח"א סי' ח"י שוייה להרשב"א ז"ל פליג אשאר הפוסקים דס"ל דאונס הבא לאדם מחמת עצמו לא הוי אונס ואם יש לחלק בכתוב לאמר איכא למימר דמר אמר חדא ומר א"ח ול"פ דנדון הרשב"א ז"ל מיירי בשיקבל עליו מעצמו הקנס והשבועה ומשו"ה לא הוי אונס אלא ודאי שיש לחלק בכך דודאי גם שפיתוהו ויעצוהו לישבע ולקבל הקנס לא הוי אונס אלא מדעתו הוא ולא מיקרי שלא מדעתו אלא באנסוהו באונס דמיקרי אונס שישבע או שיקבל קנס אבל בלא"ה כיון שמעצמו קבל בין שיעצוהו ופיתוהו לא מיקרי אונס והכא בנ"ד מלבד מה שכתוב בשטר ברצון ובהשלמת דעתו בלי שום זכר אונס כלל ועיקר וכו' עיקרא דעובדא הוכ'ח תוכיח שלא היה שום זכר אונס אלא שמנעה עצמה להיות בחברתו על רוע מעללו:
עלה דינא הכי הוא דמילתא דרמיא עלייהו דייני מתא מחסיא ה'ן אנוסי'ן מן הדין לקיים הורמנא דמלכא הוא השבע שבועה שאם השבע שבועה שאם ישחוק בקוביא או יתחבר עם אנשים חטאים לקיים מצות שלוח וכתב לה ספר כריתות זה הנלע"ד להלכה ולא למעשה עד שיסכימו דייני גולה היושבים ראשונה במלכות ה' עליהם יחיו:
והנה מוסיף לגלות דכיון שהבעל יצא שמו בעיר חבל נחלתו עם מנאפים ורהבים ושטי כזב וכבר מלתא אמור בחידושו אגודה בפ' הבא על יבמתו הביאו מרן הב"י ז"ל סי' קנ"ד מי שהוא רועה זונות כופין אותו להוציא דהוי כמי שאמר איני זן שכופין אותו להוציא והגם שמרן ב"י שם תיוהא חזא ביה שלא נזכר דבר זה בפוסקים המפורסמים וע"כ כ' שאין לסמוך על דבריו כבר קרא עליו תגר מור"ם ז"ל בד"מ ופסקו במפה שעל השלחן והכא בנ"ד דעינים רואות שאיבד הון רב פיזר נתן לכסף מוצא באתנן זונה ומחיר ושחוק וקלות ראש אפשר דמודה מרן הב"י ז"ל ואת"ל דבכה"ג נמי פליגי באיש אשר אלה לו נודר ואינו משלם חמסן לא יהיב דמי ולפעמים קרוב להסתכן אפשר דכ"ע מודים:
סופא דמילתא בהא סלקינן ובהא נחתינן דמתחי' כופין אותו שיתן כתובה כיון שהוא מכלה ממונו ומבזבז נכסיו הגם שלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים ועוד כיון דברועה זונות איכא פלוגתא דרבוותא אם כופין להוציא או לא כבר כ' מור"ם ז"ל בס"ס קנ"ד כל היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא אם כופין להוציא או לא כופין אותו ליתן כתובה ועיין עוד בתשו' מוהריט"ץ ז"ל סי' רכ"ט דפסיקא ליה הכי ע"ש מילתא בטעמא:
ואחר שנתבאר מהני מילי דכתי' שכופין אותו להוציא וליתן כתוב' מה שהכניסה בנדונייתה גם נתבאר שבטענת מאיס עלי בטעם כעיקר ואמתלא חזקה ונראים הדברים לפני כל יודעי דת ודין וזה לך האות כי לא מלבד היא מאסה אותו אלא גם אביה וקרוביה מאסו אותו בודאי הוא על מעשיו המקולקלים והמכוערים וליכא למיחש לשמא עיניה נתנה באחר ועוד כי הבת יצא שמה בעיר לשם ולתהלה וליכא למיתלי בה בוקי סריקי ופוק חזי מ"ש הרא"ש ז"ל בשם רבו מוהר"ם מרוטנבורק ז"ל שאם נראית האמתלא לב"ד כופין להוציא ע"ש וכ"ש בנ"ד שהוא מושבע ועומד לגרש וגם כי העידו עליו שהוא רועה זונות בודאי כ"ע ל"פ ואי חדא מחדא לא אתיא תיתי חדא מתרתי. שוב ראיתי בס' חוט המשולש להרשב"ץ ז"ל ח"ד סי' ל"ה שהביא תשו' א' למהר"א אכן טווא ז"ל שנשאל על נדון קרוב לזה וכל יקר ראתה עינו העמיק הרחיב על כל קוץ וקוץ תילי תלים הלכה רווחת בנשבע ע"ד חבירו שהשביעו חמיו ועבר על שבועתו שמכין אותו עד שתצא נפשו לקיים שבועתו ואלקפטא נקט ביד תשו' רבי' האיי גאון ותשו' הרשב"ש ז"ל הלא המה כתובים על לוח ולא חש להך דר"ף ז"ל כי כבר ראה תשו' זקנו הרשב"ץ ז"ל שכ' חומרא בעלמא היא ובלשון מרן בש"ע סי' קנ"ד ס"כ שכ' טוב שיתירו לו וכו' וכיון דחומרא בעלמא היא ועל צד היותר טוב לא דחי' חומרא דשבועה כי רבה היא גם אתי עלה מטעמא דטוענת דמאיס עלי ונותנת אמתלא לדבריה כנ"ד ובהס'כמה עלה דלכתחילה כופין לגרש אותו בלא טעמא דשבועה גם בסו"ד כ' שאין לדיין בזה אלא מה שעיניו רואות ולא הניח דבר קטון וגדול והדברים עתיקים סוף דבר הסכים והעד העיד עדות לישראל שלכתחילה כופין אותו לגרש ותהלות לאל ואני תפלה שיזכנו לראות מתורתו נפלאות בסדר ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים:
אמור רבנן בכפילא כל הדברים האלה תלויים ועומדים עד אשר יצא דבר מלכות מפי חבורה רבנן סבוראי צדיקים יושבים כסאות למשפט ועל פיהם יהיה כל ריב דינא רבא ודינא זוטא כ"ד איש צעיר וזעיר משיבין מפני הכבוד באשר דבר המלך יוסף הוא המסביר גמיר וסביר דחיל חטאין רחים ומוקיר רבנן ואיהו גופיה צורבא מרבנן נר"ו יאי'ר כי"ר וש'לם: