ספר משכנות הרועים· רבי עוזיאל אלחאייק
גימ"ל
אות א
גביית חוב. קי"ל מי שיש עליו ב"ח הרבה ולא נמצא במכירתו כדי גאולתו דאפליגו רבוואתא כיצד חולקים בממון לפי הממון או במכסת נפשות אקרקפתא דגברי א' המרבה וא' הממעיט וסדר חלוקה באשר ימצא לו עלי בא"ר בטוש"ע סי' ק"ד ס"י ואנן בדידן בתר מרן גרירי דפסק שם אקרקפתא דגברי ע"ש ובשנת תקמ"ו בא מעשה בימי עט"ר ראש על ארץ מורי הרב חק נתן בראובן שהיו נושים בו ישראל וגוים ונשבר ובדיני התגרים חולקים לפי הממון כסברת ר"ח ז"ל והיו סבורים מהב"ד כיון דיד גוי באמצע ודנין לחלוק לפי הממון כך דנין לישראל הנושי' בו ומורי הרב ז"ל הכריע שיחלוקו בתחילה עם הגוים לפי הממון והיה הנשאר הדר דינא לחלוק אקרקפתא דגברי וכך עלתה ההסכמה בועד הב' בתי דינים שבעיר והנה בעתה ה'ן ספק בידי בא' שיש לו שנים או ג' שטרות על לוה א' ונושים בו ג"כ ב' או ג' אנשים כל א' בשטר בפ"ע היכי לידיינו דייני להאי דינא מי אזלינן בתר השעבוד הני תרי ותלת הויין או"ד בתר המלוה אזלינן והוא בא' ולא יטול אלא חלק א' ואתמ"ל דאינו גובה אלא חלק א' דבתר מלוה אזלי' אם מכר או נתן לאחריני מי הוו כתרי גברי דהשתא מיהא הא איכא תרי קמן או"ד בתר מעיקרא אזלי' ומלוה חד הוא דאיכא:
וחזיתיה לה' הדרישה סימן ג"ן דפשיטא ליה דמאריה דתרי שטרי דשקיל תרי חולקי והדר ק"ל מהך דפ' ג"פ דף קע"ב דשטר בר מאה לא לשווי ליה כתרי שטרי בר חמשין חמשין וכו' ואי תרוייהו מלוה ולוה ניחא להו עבדי' להו כמ"ש רשב"ם ור' ירוחם ואמאי והא מטי פסידא לאחריני דזמנין משכחת לה דלוה לית ליה לשלם לכולהו בעלי חובין וחד מב"ח אית ליה תרי שטרי ואי אמרת דגבי תרי חולקי הא מטי להו פסידא לשאר ב"ח וניחא ליה דלכוליה האי לא חיישינן גם הש"ך שם סק"ב פשיטא ליה דשקיל תרי חולקי וק"ל מהך דג"פ וניחא ליה בתרי אנפין וחד כמ"ש ה' הדרישה ברם מ"ש ז"ל כמ"ש בסי' ק"ד ס"ו אני ענ"י לא מצאתי והך ס' די"א לא היא לנ"ד איך שיהיה הני כה'ני שלוחי דרחמנא נינהו על דעת א' לו' יסמוכו דגובין לפי מנין השטרות:
ותבט עיני עוד לבוא לבית הספק היכא דהמלוה לית ליה אלא חד שטרא וזימנין פלגא דשטרא אי יהביה לאחרינא היכי פלגן בהדייהו דאי בתר השתא אזלי' הא איכא תרי ואי אזלי' בתר שעבוד ליכא אלא חד והאי ספיקא אכתי לא אפשוט. וחזי הוית להב"ח בתשו' סי' ל"ה דפשיטא ליה דלא שקיל מאריה דשטרא ואע"ג דאית ליה כמה שטרי לא שקיל אלא חד וחיליה מהך דפ' ג"פ ע"ש וכבר תרגמוה סבי ממלאכת כהנים והב"ח לפום מאי דחייש לקנונייא מהך דפ' ג"פ הורה דה"ה אם מכר א' מהם דאינו גובה אלא חלק א' וראיה מדאמר שמואל המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול דאכתי פש ליה זכותא בגויה ע"ש לענ"ד אהמ"ר לא שמה מתיא דלא אהני הך טעמא אלא לענין דמצי מחיל דתרי שעבודין אית ליה המלוה על הלוה כמ"ש התוס' בפ' הכותב דף פ"ה ובכמה דוכתי' ועיין מה שהארכתי לקמן מערכת אות ש' בדיני שטרות בס"ד אבל לנ"ד לא מכרעא כלל וה' ז"ל מסתמיך ואזיל בתר חשש הקנוניא ולדעתו ז"ל צ"ל דודאי המלוה הוא דשקיל ולא הקונה דאתי מחמתיה כיון דאכתי אית ליה זכותא בגויה א"כ היכא דהוא נושה בלוה ק"ק ומכר מנה וכפי החלוקה יעלה לחלקו ק"ק אם יטול ק"ק כפי מה שחייב. לו או"ד דהשתא מיהא לית ליה אלא מנה והקונה אינו גובה כלום נמצאת אומר דהך זכותא דאכתי אית ליה חובת גברא לחוב לקונה וה' העיד כי רבני עירו דנין שגובה ב' חלקים אלא שהוא ז"ל כ' שדבר זה מתקנת ב"ד ולא מדינא ע"ש ולפי מה שנתבאר בדעת הסמ"ע והש"ך דינא יתיב ולא מהתקנה שו"ר לתלמידו ה' בעל צמח צדיק סי' ט"ו שעמד על זה והעלה להלכה כדעת ה' הדרישה והש"ך והעלה שאם מכר לאחרים נוטלין חלקם ופליג אדרביה בהעלם דבר וזו הלכה העלה ה' מוהרי"א באורות וה' בית אברהם העיד שכך היה דן אביו ה' ז"ל אלא שכעת ראיתי לה' שאגת אריה סי' ד' שנטתה דעתו לדעת הב"ח:
אות ב
גביית בע"ח. ראובן אי"ש סחו"רה זבוני ומזבין ונושים מקצתן אנשים סוחרים מדמי הסחורות ועמד א' מהנושים ונטל מראובן מיני סחורות בשיעור חובו וכשמוע שאר הנושים בו עמדו לקבול עליו בדין באומרם אליו תא ונפלוג אקרקפתא דגברי כהסכמת מרן בש"ע סי' ק"ד ס"י דאנן בדידן כוותיה ק"ל ולאו כל כמינך ליטול חלק בראש הו'רה גבר עמיתי בתורה דיינא בארעא שארנו וקרובנו כי רב הוא הי"ו דלא אהניא ליה תפיסתו וסמא אייתי בידיה תשו' ה' מוהר"א ששון ז"ל סי' ס"ז שכתב ואע"ג דקניית השטר היתה אחר שידעו שהם שבורים ולכאורה היה נראה לומר דדמי לתפיסה אחר שנולד הספק דהא אפי' לאו מילתא וכו' עכ"ל אלמא דעת עליון. דאם באמת היה הענין דהתפיסה אחר ידיעת השבירה לא אהנו מעשיו וקרו ליה מהדרנא אלו דברי ה' קרובנו הי"ו ונומיתי לו אהמ"ר לא שמה מתיא לא דמיא כעכלא לדינא דנ"ד לא מקריא תפיסה ולא תורת תפיסה כלל כיון דהלוה גופיה הוא דאזבניה והתפיסה דכה"ג זכה במקחו דלא גרע מלוה או מכר או נתן דבמטלטלין זכה הלוקח או מקבל המתנה כמ"ש בטוש"ע סימן ט' וגבי חוב מקולקל ושיירא המהלכת במדבר דקי"ל דאם אמר לעצמי הצלתי דזכה בחלקו כמ"ש בטוש"ע סי' קע"ו וסי' קפ"א ס"ב יעו"ש אבל נדון ה' ז"ל שהלוה הוא תפס מעצמו בכח השטר שהיה מלוה שהוא מלוה של השות' דוק ותשכח ואפי' לפ"ד מור' נר"ו עין רואה דה' מוהרא"ש לא פסקא ליה מילתא דדמי לתפיסה אחר שנולד הספק אלא בדרך היה נראה לכאורה לומר דדמי וכו' ולאו דפשיטא ליה ועוד בה דהאי מילתא דתפיסה לאחר שנולד הספק לא הויא תפיסה תליא באשלי רברבי וכמ"ש לקמן במערכת אות ת' מדיני תפיסה בס"ד א"כ כי אמרי' נמי דדמי לתפיסה שאחר שנולד הספק כיון דפליגי בה רבוותא נו"ן לא מפקינן מידי התופס דשפיר מצי למימר קי"ל כמ"ד דחשיב תפיסה מעליא היא. וכ"ש לפי מה שהוכחתי בעניותי שם בדיני התפיסה שדעת מרן בש"ע כמ"ד דחשי' תפיסה מעליא ע"ש ובנדונו של ה' ז"ל נמי דינא הכי הוא דאין מוציאין מיד זבולון מה שהוא חייב לראובן ושמ' השות' מטעמא דכתי' בעניותנו:
איברא דאכתי נשאר לנו לברר דעת ה' מהרא"ש במאי דכת' ואע"ג דמכירת שטרו' דרבנן ושעבוד דב"ח דאורייתא מ"מ כיון שתפס זכה וכו' ע"ש דמאי שיאטיה דתפיסה הכא דעיקר מאי דק"ל דלא אתי מכירת שט' דרבנן ומיעקרא שעבוד דב"ח דהיא מדאורייתא דנכסי דלוה משתעבדי למלוה מדאוריית' לא מפקי' מניה דלא הויא אלא מדרבנן א"כ מה יושיענו זה שכת' ה' ז"ל מ"מ כיון דתפס זכה ואינו ענין לתפיסה הכא ונר' דדעת ה' ז"ל משום דבמכירת שטרו' פלוגתא דרבוואתא כת א' אומרת מדאורייתא. מדאצטריך קרא גבי אונאה למעוטי מכירת שטרות מאונאה וכת א' אומרת דלא הויא אלא מדרבנן מדאמר שמואל המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול כמ"ש התו' בפ' הכותב דף פ"ה ובפ' המוכר דף ע"ז ובכ"ד ובי'אר עליה הכהן הגדול ר"י סי' ס"ו ועיין לקמן במערכת אות ש' מדיני שטרות בס"ד ובשעבוד נכסי לוה למלוה פליגי בה אמוראי דשלהי פ' ג"פ והכהן הגדול פי' טליתו עליה רס"י ט"ל ע"ע ולפ"ז הכי ק"ל לה' ז"ל ואע"ג דאיכא למימר מכ"ש דרבנן ושעבוד דב"ח מדאורייתא ולא אתי מדרבנן ומפיק דאורייתא מ"מ כיון דמידי פלוגתא לא נפקא כיון דתפס זכה דמצי' למימ' קי"ל כמ"ד דתרווייהו דרבנן ואתי דרבנן ומפיק דרבנן וא"נ תרווייהו מדאוריי' שפיר אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא וכ"ש דמצי' למי' קי"ל כמ"ד מכי' שטרות דאורייתא ושעבודא דרבנן וא"נ כתו' בשט"ח שביד השותף שעבד להם כל נכסיו בפי' ומדברי רש"י בפ"ק דקידושין די"ג יראה דבכ"הג כ"ע מודו דשעבוד דאורייתא כמ"ש הרשב"א ז"ל בחי' לשם בד"ה מלוה הכתובה בשטר וכו' ע"ש ואכתי מצי' למי' קי"ל כמ"ד מכ"ש דאוריית' מש"ה כיון דתפס זכה כנלע"ד בכוונת דברי ה' ז"ל ואחר המשא ומתן בדבר ההלכה הסכים ה' מנ"ר נר"ו וזיכה למלוה בסחורו' שגבה מהלוה:
ואם המלוה תפס חפצים מנכסי הלוה יותר ממה שיעלה לו בחלוקת קרקפתא דגברי והתפיסה בלא שומת החפצים ההם ושלא ע"י ב"ד א"נ מלוה מאוחר שקדם ותפס מעצמו בלא שומא ע"י בקיאים ושלא ע"י ב"ד הטור סי' ת"ד ס"י הביא דעת ר' יונה דס"ל דלא מהניא ליה מה שתפס אפי' ע"י שומא ודעת הרא"ש דינא הכי במקרקעי אצל המטלטלי' דמה שגבה גבה אפי' שגבה מעצמו ע"ש ופשוטן של דברים נראין דהרא"ש נמי מודה דשומא מיהא בעי כי היכי דלא שוינן להו דפליגי מן הקצה אל הקצה דלהר"י אפי' שומא לא מהניא ולהרא"ש אפי' שומא לא בעיא דהא מצי א"ל מאן שם לך ול"ש בין תפס ע"י ב"ד לתפס מעצמו לענין שומא במטלטלי' אלא דממ"ש עוד בתשו' אחרת שהביא הטור שם ס"ה בסוגר חנותו של לוי ע"י ב"ד דפסק דלא אהני ליה ללוי דאינה גבייה כל זמן שלא שמו הסחורה ונתנוה ללוי הרי קרי בחיל דאפי' במטלטלי' בעי' שומא ונתינת הב"ד כסברת הר"י ולולי ה' הטור דאייתי דבריו שבתשו' ודבריו בפ' הכותב הו"א דהרא"ש בפסקיו לא נ"ל דברי הר"י ובתשו' חזר להורות כדברי הר"י ואפ' דפלגן בהדייהו ונקי' כדברי התשו' חדא דבתראי נינהו ועוד דהלכה למעשה עדיף כמ"ש הכנ"הג ושאר האחרונים אבל על הטור ק' והש"ך בלע בנעימה וכת' וה"ה אם תפס מעצמו בלא ב"ד אלא בשומא מקרי צ גבייה עכ"ל:
וראיתי להב"ח ז"ל שם ס"ה דפסיק' ליה דאפי' נתנו המטלטלין הב"ד ביד המלוה בלא שומא לא מיקרי גבייה דבעי' תרתי שומא ונתינה והא בלא הא לא קיימא ובס"י מספ"ל בדברי הרא"ש אי בעי' תרתי או לא ופשיטא ליה מתשו' דסי' ה' דאפילו בב"ד בעי תרתי כ"ש בגבה מעצמו במטלטלין בלא שומא דלאו כלום היא ע"ש דעת עליון דבגבה מעצמו ס"ל דבעי' שומא וכדכתי' ואפי' ע"י ב"ד במטלטלין נמי ע"י עצמו מיקרי גבייה בודאי דשמיע ליה כמ"ש הש"ך ועובדא כי הוה הכי הוה אבל לענין ס"ל להרא"ש דבמטלטלין הב"ד והמלוה כחדא שריין והש"ך שם סקי"א בפי' עליו בזה אלא דבב"ד לא בעי שומא ובגבה מעצמו נמי מפקפק בדבריו לומר דאפי' בלא שומא מה שגבה גבה וזו הלכה העלה ה' באו"רות ע"ש וה' פמ"א ז"ל ח"ב סי' ח' השג ישיג על דברי הב"ח ע"ש ואמנם לשון מרן בש"ע לא רהיט בהכי ואנן בדידן בעקבותא דמשיחא נקטי' ואחרי מופלג בא מעשה לפני עט"ר מורי הרב חק נתן נר"ו וסיעת מרחמוהי ופסקו דאהניא ליה הך תפיסה ודנתי לפניו בקרקע מלשון מרן בש"ע ויען המלאך הדובר בי מנ"ר נר"ו דמרן העתיק לשון הרא"ש והרא"ש כלפי מה שהשיב סגירת החנות ע"י ב"ד ופסק דאין בה מועיל סרכיה נקיט ואזיל:
אות ג
גביית חוב קי"ל כמ"ד חזקה דלא פרע איניש גו זימניה והלואי דיפרע ליה בזמניה ומגבי' ליה אפי' מיתמי בלא שבועה כמ"ש בטוש"ע סי' מ"ח והארכתי בזה לקמן במערכת אות ח' מדיני חזקה בס"ד את זה אגיד כי מעשה בא לידינו בראובן שהוציא שט"ח על יורשי שמ' שהוא חייב לו מנה לפורעה לו לאט לאט במשך שנה מתחלת ח' אדר ושמ' מת באלול וטענו דילמא פרעיה קצת מהחוב כיון דכתיב ביה לפרוע לו לאט לאט והמלוה טוען דלא פרעיה ולא מידי ומריש הו"א דמצי' למימ' הא דכתב ליה הכי דכי היכי דלא תיהוי ליה למלוה תרעומת עלויה דלוה דא"ל מלוה אפסדתני מינאי וכדאיתא בהאומנין דף ע"ז אמ"ר האי מאן דאוזפיה לחבריה ק' זוזי ופרעיה זוזא זוזא פרעונא הוי ואין לו עליו אלא תרעומת בלבד דא"ל אפסד' לזה מנאי ע"כ והיינו בפורע לו גו זימניה אע"ג דבע"כ מקבל מיניה הא מיהא תרעומת אית ליה גביה כדאוקמו' רבוותא ז"ל ועיין לקמן במע' אות ה' מדיני הלואה בס"ד אמטו להכי כת' ליה הכי דלא תיהוי ליה תרעומת דמלוה:
איברא דלישנא דשטר לא רהיט בהכי אלא לחיוביה ללוה למיגביה ליה פורתא פורתא ולא לאשהויי עד דמשלם שתא אלא דאכתי לא אפרוק דבאת"ל דבחיובא דהלוה הוא דקא מישתעי שטר' ניחזי אנן אי מצי כייף ליה מלוה ללוה למיגבא מניה מאי דבעי כיון דלאט זה לית ליה שיעורא כיצד שמין דאי שדינן להך מנה אכולהו ירחי השתא מצי א"ל לוה א"ה הו"ל לפרושי ולא למסתם סתומי וכיון דלא מצי מלוה כייף ליה חשיב שפיר גו זמניה ושקיל בלא שבועה אלא דמחרימין סתם ונ"מ דכה"ג אם מת המלוה אחר כך יורשיו נוטלי' בשבועת היורשים ולא אמרי' בכה"ג אין אמש"ל כך דנתי בדעתי הקצרה:
ואכתי פש גבן לברורי היכא דכתוב בשט למפרעי כך וכך מידי חדש בחדשו וטען המלוה דלא פרעיה מי אמרי' טעמא מאי אמור רבנן דבחוב שבשטר מלוה מהימן ומשתבע ושקיל משום דאית ליה טענתא אלימתא אם איתא דפרעית שבמ"כ אבל הכא דאכתי פש ליה גביה לאו בר מהדרנא הוא ובשלהי פ' השואל אמרי' אלא מעתה אוזפיה. ק' זוזי בשטר וא"ל פרעתיך פלגא ה"נ דמהימן א"ל הכי השתא התם שטר לגוביינא קאי ואם איתא דפרעיה איבעי ליה למיכתב אגביה א"נ למיכתב עליה תברא אלמא אפי' היכא דלא מצי למיטען שטרך במ"ב אכתי מצי למיטען איבעי למיכתב אגביה א"נ למיכתב עליה תברא ואיכא למידק דהא כי כתב אגביה פלג' פגים לשטריה והיכי מצי כייף ליה לקבוליה מניה ולמפגם שטריה וכה"ג אמרי' בשלהי ג"פ דקע"ב האי מאן דנקיט תרי שטרי בר' ן' ן' ואמר עבידו לי חד שטר בר ק' לא עבדי' מ"ט דלא ליפגים ליה לשט' ע"ש בפרשב"ם וא"כ מצי לוה למימ' פרעתי ולא בעי מלוה למכתב אגביה כי היכי דלא ליפגים שטריה ומישתבע ליה ומפטר כיון דטענת שבמ"ב אזדא לה מיהו בהא איכא למי' כיון דכתו' אגביה לא חשי' פוגם שטר' כמ"ש הרא"ש בתשו' כלל פ"ו סי' בכתו' ביני שיטי ע"ש ודעת מרבי"ת האחרוני' דה"ה נמי בכתו' אגביה כמו שהעלתי לקמן מע' אות פ' מדיני פוגם שטרו בס"ד אבל במאי דקאמר תלמודא א"נ דכתי' עליה תברא ק' דהא מפגים ליה לשטר כמו שהוכיח הבעה"ת שער כ"א ח"ד סי' ג' ע"ש ואעפ"י שהכנה"ג. רס"י פ"ד דרש"י והרא"ש פליגי עליה ע"ש סו"ס לדעת הבעה"ת והטור מצי א"ל:
וחזיתיה להבעה"ת שער ח' דק"ל אמ"ד בפי"ג האי מאן דאפיק שטר על חבריה בק' זוזי וא"ל פרעתיך פלגא ואתו סהדי דפרעיה לכוליה דמשתבע לזה ויהיב פלגא דאמאי לא דייני' ליה כשאר מפיק שטרא דמשתבע מלוה ושקיל אכוליה שטרא וניחא ליה דהא ליתא דבשלמא כי קא טעין דפרוע כל השטר לית לן להימוני לטענתיה דלוה דסמכי' אחזקה דש"ב מ"ב לפיכך אתרע טענתיה דלוה אבל כאן שמוד' המחצה מן השטר לא הי"ל להחזיר השטר ולפיכך קמחו בידו ואפשר שיהיה כדבריו ולפיכך נשבע ונפטר עכ"ל ולדבריו ז"ל דלאו אטעמא דסהדי מרעו השטר והו"ל הך פלגא כמלוה ע"פ א"כ מאי קמהדר ליה טעמא דבשט"ח כי אמר פרעיה פלגא לא מהימן משום דאיבעי ליה וכו' דמשמע דמודה ליה דמלוה מהימן וגביה לכוליה שטרא וה' גד"ת לא ק"ל אלא מדברי הרמב"ם ע"ע ולפי מאי דכתבנו לימוד ערוך הוא בידינו ולמאי דדייקנא דהוי פוגם שט' בדכתב ליה תברא עילויה איכא למימ' דמיירי בדאוזפיה ק' זוזי לי' שנים ובכל שתא מגבי ליה י' זוזי דומיא להך דר"ן דאמר האי מאן דאוגיר לחבריה ביתא לי' שנים וכו' כדאיתא התם דמעיקרא אדעתא דהכי נחית למכתב אגביה א"נ למכתב עליה תבר' אמטו להכי שפיר קטעין מלוה אבל אם אין כתוב בו לזמנים לא מצי למיכף ליה למלוה לקבולי מיניה פלגא ולמיפגם לשטריה בין דפרע ליה גו זימניה בין דפרע ליה בכמה זימנין ורבא דאמר דמלוה היינו כמלוה ע"פ: ותחז בציו'ן עיני לרבינו ירוחם ז"ל במישרים נתיב ז' ס"ו ס"ט שכתב משם הרשב"א בתשו' ש"ט שכתו' בו שיפרע לזמנים ידועים בכל זמן דבר ידוע ואפי' אין בו ואמר איהו נאמן לומ' פרעתי בכל זמן כי הי"ל מחילה בכל זמן או יחליף השטר ואיהו דאפסיד אנפשיה עכ"ל והעתיקו מרן בב"י ט"ז סי' ע"א גם הכנה"ג סי' ע"ח אות ה' בהגה"ט העתיק דברי מרן הללו ע"ש והיא תשו' מפורשת בסי' אלף פ"ה ומרן גופיה בב"י סי' פ"ב מחו' י' העתיק לתשו' הרשב"א הלזו ולכאורה ק' מאי קמ"ל הרשב"א פשי' דכל חוב שבשטר לאח"ז המלוה נשבע ונוטל וסבור הייתי לומר דדעתו ז"ל דחשיב כגו זימניה דעיקרא דמילתא תליא דבמשתלם זימניה פריעה להוי ולהכי אין בו נאמנות גם ר' ירוחם קבע לתשו' הרשב"א הלזו בה' נאמנות העתיקה בסי' ע"א בהל' נאמן למי' דהאי נמי חשיב כנאמנות והכנה"ג קבעה גבי חזקה דלא פרע איפא גו זמניה ומור"ם בסי' פ"ב ס"ב פסק לתשו' הרשב"א ורצה והוסיף בה מדיליה ונשבע מלוה ונוטל והיינו כדין כל מאן דמפיק שטר על חבריה ומשום דבעלמא קי"ל דאמר ללוה זיל שלם עד דא"ל זיל אישתבע עבוד פרישה רבנן בתראי בדא"ל לוה אשתבע עיין להש"ך ואיכא למידק לדידהו ז"ל מאי קמ"ל הרשב"א ורי"ו וכדכתי' אלא נר' דדעת מורם והנמשכים אחריו דהא קמ"ל דלא תימא כיון דאכתי עסיק ביה דתו ליכא למי' ליה ש"ב מ"ב והדר דיניה דמלוה ע"פ ומשתבע לוה ומשלם מאי דקאמר דאכתי פש גביה כס' בעה"ת ואהא קמ"ל דלא מהימן לוה אלא משתבע מלוה ושקיל דאלימא מילתא דשט' ואע"ג דלא טעין לוה אישתבע לי משום דהכא טענת שב' מ"ב קלישא היא וכמ"ש הבעה"ת וזה מתברר מדברי הרשב"א שם שכתב ולא נשאר השטר אלא בשביל הפירעון האחרון וכו' ר"ל דליכא למי' א"ה ש"ב מ"ב משום דאכתי נשאר הפירעון האחרון כל שאינו ראוי להיות חוזר ואיכ' למימ' דנהימניה ללוה אהא כתב דלפ"ז אינו נאמן דאם איתא דפרעיה הו"ל למכתב שובר או להחליף וכל דלא עביד הכי איהו דאפסיד אנפשיה אבל בשאר שט"ח דעלמא דטוען לוה פרעיה לכוליה וכיון דאיכא חזקה דש"ב מ"ב אי לא טען לוה לישתבע לי אמרי' ליה זיל שלם וכן נרא' דעת הלבוש והסמ"ע שלא גילה רז זה ודלא כהש"ך אהמ"ר איברא דאכתי איכא למידק ע"ד מור"ם ודישרן סמכין דטוש"ע שם בס"א כתב דל"ש טען פרוע כולו ל"ש פרוע מקצתו א"ל זיל של'ם א"כ ממ"נ אי דעת מור"ם כמ"ש הש"ך לא ידענו מה בא ללמדנו כבר מילתא אמור מפי הטוש"ע ואי דעת מור"ם כדכתי' בעניותי' א"כ פליג אדעת הטוש"ע ולא הו"ל למיקבע למילתיה דהרשב"א כהלכה פסוקה גם על מרן הקדוש שהביא דברי הבעה"ת הללו ושתיק רב ולא אמר ולא מידי וגם תשו' הרשב"א שהיא כדעת הרמב"ם והטור בסתם כמו שנתעורר הגד"ת שם ובשער כ"א ח"ד סי' ג' נדחק לישב גם הרב הדרישה שם סס"י כ"ב תי' דהבעה"ת ל"פ אלא בהך דאיכא סהדי דאמרי' מיסתמיך עלייהו מש"ה לא כתב תברא או להחליף אבל בעלמא מודה להרמב"ם והרשב"א ע"ש ולענ"ד לשון הבעה"ת שם לא מוכח בהכי כלל ותו דבעיקר דינא לא כת' אלא דינא דגמרא בטוען על השטר שהוא פרוע ולא כת' או מקצתו כלשון הרמב"ם וכמו שדקדק הגד"ת שם ולפי מ"ד בעניותינו דהבעה"ת מצי ס' כהרשב"א דכיון דהחוב לזמנים מצי כייף ליה לקבוליה מניה ומצי נמי למיכף ליה למכתב ליה תברא א"נ למיכתב אגביה אבל בשט"ח דעלמא כיון דלא מצי כייף ליה למכתב ליה תברא כי היכי דלא ליפגים שטריה תו ליכא למי' איבעי ליה למכתב וכו' וממילא אזדא לה טענת ש"ב מ"ב ומור"ם הא קמ"ל דבהא כ"ע מודו אבל מרן שהעתיק דברי הבעה"ת כסתם משנה זוהי שקשה: ואכתי פש גבן למידק על הבעה"ת מהך דפ' ג"פ תרי בר ן' לא ליעביד חד שטר בר ק' דלא ליפגים שטריה דעדיפה מינה הומ"ל כי היכי דלא לישתבע לוה וליבטל כל שט' ותו א"כ בטלת כל דין פוגם שטרו השנוי בש"ס וגמ' דפוגמת כתובתה דתנן לא תטול אלא בשבו' אמאי גובה כלל דטעמ' ליורשים מאי דהו"מ למטען אילו הוה אבוהון קיים וטען פרעתי מהימן ובשבו' השתא דמת לא גביא כלל כיון דהויא במלוה ע"פ והנר' פשוט דל"ק כלל דהתם הלוה טוען דפרעיה לכולה כתו' והיא אומרת לא נתקבלתי אלא פלגא כדתנן בשלהי שבועות ודייק דשפיר אית לה למימר א"ה ש"ב מ"ב אבל הכא דלוה אכתי פש גביה כיון דאזדא לה טענת ש"ב מ"ב הו"ל כמלוה ע"פ:
אות ד
גביית חוב. ראובן קנה סחורות מאנשים סוחרים בהקפה לפורעם לזמנים מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו ויקר מקרהו מקריי הזמן שבו'ר מינה שוב'ר הרזים כל ר"ז לא אניס ליה ויתנוהו במשמר וינקשו נושי' את כל אשר לו ומאשר ולא כל אשר נמצא אתו קצת מהסחורות שקנה בהקפה ועדיין לא ניתנה פריעה עומד בעינו ומתברר בדעה מבורר' לנו דיש לדעת שורת הדין להיכן נוטה מי אמרי' כיון דעדין הם בעין ואדעתא דלמשקל זוזי הוא דזבין השתא דלא יהיב ליה ולא מידי אשתכח דלא קני ליה כלום וא"כ אכל וחדי הוא לבדו ואין לזרים חלק אתו או"ד כיון דכבר זקפן עליו במלוה הרשות נתונה ביד הקונה למשתי ביה שכרא ומוכר לא סמיך דעתיה אזבוני אלא אקרקפתא דגברי הוא שלוקח:
זאת אשיב הלא בראשי מראש מקדמי הר'ש הדת נתנה מפי עליון הרב"ח ז"ל בסי' צ"ו סכ"ג עמ"ש הטור לשם תשו' הגאון היא מוצ'את בבע"הת של"ו ח"א סי' ו' גם הרשב"ץ ח"ב סי' רצ"ז כתב דהאשה שלוותה אם עדין ההלואה בעין דינא הוא דברשות מרא קמא קיימ' ומזה יצא לידון בדבר חדש דה"ה ללוה שקנה סחורה בהקפה ואין לו מה לפרוע והסחורה ההיא עומדת בעינה דזכה בה בעל הסחור' לבדו ולאו דוקא היא גופה אלא אפי' מאי דאתי מחמתה ע"ע שהאריך בראיות:
אחד הקורא כאשר ירדוף עינוהי מטייפי בכל מה שהאריך להוכיח דל"ד אינהו גופייהו אלא למאי דאתי מחמתייהו אינם מעלין ולא מורידין לעיקר דינא דודאי אי קושטא הוא דאינהו גופייהו הדרי למרייהו פשיטא ופשיטא דהה"נ מאי דאתי מחמתייהו איברא דעני אני בעיקר ראייתו בעיקר הדין חוכך לומר דל"ד כלל דשאני לוותה משום דאין שום שעבוד לבעל בנכסים ונהי נמי דתכף שלוותה זכה הבעל בפירות הנכסים ההם כמ"ש ה"ה ז"ל בפכ"א מה' מלוה דין מ"מ הא מיהא בגופם של נכסים לית ליה הבעל מגרמיה כלום אבל הקונה סחורה מכי זקף עליו דמיה במלוה הרשות נתונה ועוד ידו נטויה אפי' למישתי ביה שכרא ואין לבעל סחורה עליו אלא דמיהם: גם מה שהביא ה' ז"ל ראיה מפ' המקבל והטור וש"ע ס"ק ח' לע"ד אין משם ראיה כלל דהתם טעמא הוא כדקאמ' הש"ס התם להכי קרו ליה עסקא ועיין ברש"י שם ובלבוש י"ד סי' קע"ז ואדרבא איפכא מסתברא ומשם ראיה דטעמא דקרו ליה עסקא הא לא"ה לא:
שו"ר להט"ז ז"ל בח"מ לשם השג ישיג על הרב"ח ולחלק יצא גם אשו"ר למוהר"י אדרבי בסימן של"ח שכתב בתוך תשו' וז"ל הרי לך שאם הביא ראיה שהם פקדון אינו גובה הב"ח וכו' אבל זה מעולם לא חל עליו שם מלוה עד שנאמר שיוכל הב"ח לגבות מאותה סחורה וכו' עכ"ל קרי בחיל אע"ג דבנ"ד דידיה הסחורה עדין היא בעין כמו שהובא בשאלה יורה יורה שאם היה מלוה עליה יד כל ב"ח שוה ואין לבעל הסחורה שום זכות טפי מנייהו ועוד בה ראתה עיני להרב מוהר"א ששון בסי' מ"ח וסי' ק' דמספק"ל כה"ג ופשיטא ליה דפשיטא ופשיטא כי אין שום עדיפות לבעל הסחורה טפי משאר בע"ח ונסתייע מתשו' הרשב"א וכ' שכיון שזקפה עליו במלוה אין בזה ספק וא"ץ ראיה והדין דין אמת והביאו ה' המאסף בסי' ע"ה בהגהב"י אות ל"ת בלי שום חולק וע"ע לו שם באות פ"ג:
עוד לו בסי' ק"ד בהג"הט אות מ"ה משם הרש"ך ח"ג סי' ע"ד וז"ל לוה מראובן וכ' לו דאקנה ואח"כ קנה שמ' סחורות וזקפן עליו במלוה יכול ראובן לגבות מאותן הסחורות יע"ש גם ה' צמח צדיק סי' קי"ז הביא מנהג רבני אשכנז דתקינו רבנן דבעל הסחורה כשהיא בעין זוכה בה לבדו ונסתפק ה' אם בכלל התקנה גם מה דאתי מחמת הסחורה ורבו הב"ח ז"ל השיבו דרבני אשכנז ס"ד תקנה היא ולא דינא ולדידיה דינא הוא ולא איצטריך תקנה וכ' שלא יצא מוכרע ממנו והשיג על כל ראיותיו וזו הלכה העלה דמדינא בעל הסחורה כשאר ב"ח יעו"ש וכ"נ שהוא דעת הסמ"ע בסי' צ"ט סק"ו שכ' וז"ל ועסק הוא בידי פי' איש א' נתן לו סחורה ומעות לסחר בו למחצית שכר דכל שאינו בידו בתורת הלואה אלא למחצית שכר הו"ל כאילו הוא ברשות הנותן ואין בע"ח יכול לגבות ממנו עכ"ל משמע דקאי נמי הסחורה דכל שאינו בתורת עסק' אע"ג דאינו בעין ב"ח גובה מהם יעו"ש וכ"נ שהיא דעת הש"ך סי' צ"ט סק"ב יעו"ש. גם הרב מהרא"ח בליקוטים שאחר התשובו' קרא ערער ע"כ ראיות הב"ח ובה'סכמה עלה דיד כל ב"ח שוה וה' בית שמואל בסי' צ' ס"ק ל"ח אחר שהביא דברי הב"ח סיים ועיין בתשו' צ"צ יעו"ש ועיין בש"ות דברי יוסף אירגאס ז"ל סי' נ"א דמבין ריסי עיניו ניכר דקאי בשיטת מהרא"ש וצ"צ יעו"ש:
ומה מאד נפלאתי מהכנ"הג ז"ל אחר שהעתיק תשו' מוהר"א ששון ומוהרש"ך הניתנים למעלה קבעה להלכה בלי שום חולק איך תבר ליה לגזיזה ופסיק ותני לשם בסי' ק"ד בהג"הט אות י"א כדברי הב"ח ולא זכר שר דעת מהר"א ששון ומוהרש"ך ומוהר"י אדרבי והוא פלא ובשנת התקמ"ז בא מעשה לפני מי שגדול אדונינו ורב תנא הוא מופלא הסמוך עט"ר מו"הרב חק נתן נר"ו והרציתי לו דברי הב"ח והכנ"הג שבאות א' ויען המלאך ויאמר הלא זה הדבר הן קרם ככר מעשה בא לידי בכה"ג ודנתי הפך דעת הב"ח מאותה שאמרו בפ' המקבל להכי קרו לה עסקא כמו שפירש"י לשם והרב הלבוש כאשר נתבאר ואדוני המלך אף הוא ראה כל ראיות הב"ח ויצא לקראת נש'ק וקם דינא דחולקים בשוה בכל אשר ימצא לו ללוה. גם אשו"ר לה' גט פשוט סי' ק"ך ס"ק ח' שפסק כן ודלא כהב"ח ותמה על הכנ"הג כדכתי' בעניותינו. וראיתי לה' אדמת קדש ח"ב סי' כ"ג שהעלה דברי הב"ח להלכה ותלי לה כיפי ממ"ש הטור אה"ע שר"ת תיקן שאם מתה הכלה בתוך שנתה שחוזרת הנדוניא לבעליה שלא יקויים קרא שורך טבוח וגו' ה"נ בנ"ד שסחורת המוכר לפניו ויבוזו זרים יגיעו יעו"ש ואהמ"ר מינה תברא דתקנתא הוי ולא דינא ועד דלא אתי ר"ת מאן תקנה גם בסו"ד יש לגמגם ואין כאן מקום להאריך ועיין למהר"י עייאש זלה"ה במנהגים בדיני העסקות סי' א' ולמהר ן' נאיים נר"ו סי' ע"ו ועיין בש"ע סי' ק"א ס"ב ובהכנ"הג הג בתג"הט מאות נ"ב עד אות נ"ו ועיין במבי"ט ח"א סי' קי"ט וח"ב סי' ועיין בתשו' ה' נאמן שמואל סי' פ"ד:
ואחז"ר נזדמן לידי ס' כרם שלמה וראיתי לו בח' חה"מ בסי' ט"ז שעמד בזה הענין ות"ל נתכונתי לרוב מ"ש ז"ל ובהס'כמה עלה כדכתי' ואמינא חדאי נפשאי חדאי נפשאי ואח"ז נדפס ס' הבהיר חיים שאל למופת דורינו הרב חיד"א ובסי' ע"ד אות ט"ז הסכים לזה וכעת נדפס ס' משחא דרבותא למוהר"ר מהרש"א ז"ל בח"מ סי' ק"ד ושם ראיתי שחלק על דברי הב"ח ז"ל ונסתייע מדברי הש"ך ז"ל כדכתי':
אות ה
גביית חוב קי"ל דמי שהיו נושים בו בני ברית ושאינם ב"ב ויש לו מעות או מטלט' כדי פרעון א' מהכתות והגיע זמנם יפרע תחלה לב"ב ואם יאסרוהו שאינם ב"ב כל ישראל מחוייבים לפדותו כמ"ש בטו"שע סס"י ק"א והם דברי הרמב"ם שכ"כ משם רבותיו וכ' ה"המ ז"ל שכ"כ הרי"ף בתשו' ודברי טעם הן. ותשו' הרי"ף הלזו הן לו' נדפסה בסי' ר"ט גם הסמ"ג עשין צ"ג כ"כ משם הרי"ף והר"י אבן מיגש וה' מוהרשד"ם ח"מ סי' קפ"ד העיד על עצמו שגם הוא ז"ל כך דן מדעתו וגדולה מזו כ' ה' ז"ל שם אפי' כשהמלוה הוא היה בנו של הלוה ע"ש וע"ע לה' עדות ביהוסף ח"א סי' יו"ד דף מ"א סוף ע"ד ולה' מוהר"ם גאלנטי סי' ב' ולה' פמ"א ח"ב סי' דף ב' ע"ג ומעשה בא לפני מי שגדול כת"ר לי עט"ר מורי ה' חק נתן והמלוה היה מהחכמים הרשומים בעיר תמ"ך וטען להגבותו מה שיש ללוה כנגד חובו שכבר הגיע זמנו ואע"פי שהיה חייב לשאינם ב"ב והגיע זמנם ג"כ ע"פ הוראת מרן בש"ע כמדובר ונומיתי לו דהאידנא דשכיחי ונפישי רמאי ועניות לא הניחה מדה טובה לישראל ותולים עצמם שחייבים לשאינם ב"כ ואם פודים אותם ישראל דוחקא דצבורא שכיחא טפי ועוד כי ישימוה גוים לחוק על ישראל ותקלה גדולה נפקא מינה ב"מ ושרא דעניותא כל שעתא ושעתא זמניה הוא ואין הקומץ משביע את האר"י ואזן ששמעה בעוה"ר כמה וכמה אסירים בקו"שרות ביד גוים ע"י קנוניא שביניהם ואולי יפרעו בעדם קרוביהם או מהקופה איכו השתא לית דין ולית דיין אלא דיפרע לגוים תחלה דידם תקיפה ולא מרחמי וחביב עליהם ממונם כנודע עין רואה ואזן שומעת כמה הרפתקי דעדו על הנך אינשי דמחוייבים לשאינם ב"ב מכל מיני משחית ומכל מיני פורענות ולית מאן דחייס עלייהו יתר ע"כ ביטול תורה ותפלה ושמירת שבתות וימים טובים בהיותו בבית הכלא ב"מ ובפרט אם יש לגוי המלוה או לא' מקרוביו איזה שררה אז יעשה מה שלבו חפץ ולית מאן דימחה בידייהו ומה גם בנ"ד שכבר הניחוהו ללוה בחצר המטרה אי לזאת הטוב והישר להציל נפשו תחלה מיד צרים אכזרים אשר לא מבני ישראל המה מאשר ימצא לו ומאשר ימצא לו המקום ב"ה למאז והלאה יפרע לו וחשב עם קונהו ונראו הדברים למורי הרב מנ"ר נר"ו וכך העלה לדינא והלך החכם המלוה הנז' אצל הרב מהרש"א והרצה הדברים אצלו פה צדיק אמת יהגה חכו שהאמת אתו כך סיפר לי החכם בעצמו וכעת מצאתי לה' מוהריק"ש בהגהותיו שם שכ' בפשיטות שאם כבר נתפש יפרע לגוים תחלה וכו' וכן אני דן למעשה וכו' וכבר ראינו שלא פדאוהו וכו' וכן קבלתי מרבותי וכו' עכ"ל שש אנכי וכ"ש מי שהוא מחוייב למלכות ואביזרייהו אשר כח אבנים כחם ואין מידם מציל רח"ל דמוהרקייהו דאינשי בטופסא דמלכא מונח ועיין בתשו' הב"ח סימן ע"ד ובתשו' הרדב"ז החדשות סי' צ"ו:
אות ו
גביית חוב. מעשה בא לידינו בראובן שהיה עומד סרסור בבית א' מתגרי אדום הוא המכניס ומוציא כל הונו וממונו וכשירדו לטהר החשבון נמצא שחייב ראובן להאדומי סך חמשת אלפים גרו"שוש ונתחסד עמו שמן הוא והלאה כל מה שירויח מהסרסרות יטול ראובן מחצה לפרנסתו ומחצה יטול האדומי לפרעון חובו ושבכל שנה יבררו להם החשבון מה שעלה בסרסראות כדי לנכות חציים ממה שחייב וכתב ראובן כ"י להאדומי על רזא דנא ואח"כ נלב"ע ראובן וחל"ש ואח"ז בא האדומי עד השברים שבר יד ולשמעון יש לו כתב על האדומי הנז' בסך מה ועמד כנגד האדומי להגבותו את חובו ולא נמצא במכיתתו רק החוב שיש לו על ראובן ואז עמד שמעון וקיים הכתי' של ראובן ועמד האדומי והקנה הכתב יד ההוא לשמעון בכת"ומ ע"י עדי ישראל כדבעי ליה למעבד וכדו עמד שמעון לקבול בדין נגד יורשי ראובן לגבות את חובו מנכסי דמיתנא אבוהון והיורשים אין בפיהם מענה להשיב ותשובתם הרמתה הלא זה הדבר מסור לב"ד יצ"ו את אשר יאמרו כי הוא זה מקבלה ואילך ניזיל ונזמר הן לזאת מילתא דרמיא עלייהו למיקם עלה דמלתא אל ה' ויאר לנו אור תורה לדון דין אמת לאמתו כיר"א:
זאת אשיב יש לנו לדעת דבכה"ג בישר' היכא דהלוה לית ליה נכסי ואית ליה מלוה גבי אחרים אנן דקי"ל כר"נ דמוציאין מזה ונותנין לזה כמ"ש בטוש"ע סי' פ"ו ועיין בספרי זוטא חיים וחסד במערתא דחסידי דרוש ד' מה שהארכתי בזה בס"ד:
איברא דאכתי פש גבן לברורי אי להאי דינא דר' נתן איתיה נמי להיכא דיד גוי באמצע או לא והנה מרן בב"י שם הביא תשו' הרשב"א סי' תתקס"א וספוקי מספקא ליה בהא ולא אפשוט ע"ש. והכנ"הג כ' דמדברי הרמב"ן סי' כ"ג נר' דפשי' ליה דאפי' בשל לוה גוי איתיה למילתיה דר"נ. גם המש"ל פ"ב מה' מלוה ה' ו' אייתי לתשו' הרמב"ן הלזו למפשט בעיין וכת' עוד דמדברי הרא"ש בפ' י"נ במאי דשייך לדף קנ"ה מוכח דפשי' ליה דבדאיכא יד גוי באמצע נמי איתיה לדינא דר"נ שכ' שם ואפי' במלוה וה"ט וכו' משום דמשעבדין להו מדר"נ וכו' עכ"ל ודברי הרא"ש הללו כבר עלה על שלחן מלכים בטוש"ע אה"ע סי' ק"ב ס"ב ע"ש אמור מעתה מאחר עלות דכל האמור בפ' מלך מוציאין מזה ונותנין לזה איתיה נמי אפי' היכא דיד גוי באמצע בין להוציא מהגוי לפרעון ישראל ובין להוציא מישראל לגבותו לישראל אחיהו דמאין הרגלים לחלק כיון דסברי מרנן א' ישראל וא' גוי במשמע:
ומעתה נובין ונידון כי נמי דייני' ליה לאפוקי ממונא מיורשי ראו' מדר"נ הא מיהא איכא לעייוני כיון דהחוב ההוא אינו אלא בכתי' נהי דפליגי בה רבוותא אי טעין הלוה פרעתי אי מהימני' ליה או לא מיהו אנן בדידן בתריה דמרן גרירי ומ"ס דהלוה מהימן ונשבע היסת ונפטר ואי מיית לוה אנן טענינן ליורשים כל דמצי אבוהון למיטען ולא רמיא עלייהו אלא הטלת ח"ס במעמד היורשים כמ"ש מרן בש"ע סי' ס"ט איברא דבנ"ד ה'ן ס'פק ספיקא דדינא היכי לדיינו דייני דבדיניהם לא מהימן לוה לומ' פרעתי ושמ' דאתי מחמת גוי מטען טעין מהדרנ' כתו' לעכו"ם וליזיל איהו לאישתעויי דינא בהדי יתמי ראו' קמי עש"ג דדייני להו דלא מהימן לוה למי' פרעתי ומחייב להו והדר מגבי ליה מנתא בידיה מאי דמסיקנא ביה: בריש כל מראי'ן תא ואחוינך הא דאמרינן בפ' חזקת דף ל"ה אמרינן אמ'ר ישראל הבא מחמת גוי ה"ה כגוי כי היכי דאין חזקה לגוי אלא בשטר ה"נ ישראל הבא מכחו ע"כ אפליגו רבוותא דאיכא מ"ד דוקא למירע כחיה דישראל דאתי מחמתיה אבל לא למעליותא וזהו דעת גאון גם הרשב"א בתשו' ח"ג סי' קנ"ג והובאה בב"י סי' קנ"ד כתב דוקא להחמיר עליו ע"ש ודעת מוהר"ם והרא"ש בין לגריעותא בין למעליותא ומרן בש"ע סי' קנ"ד סי"ח פסק כמ"ד דוקא לגריעותא ולא העלה על שולחנו דעת החולקים כלל ומור"ם בהגהה הביא דעת מוהר"ם והרא"ש וכ' שכן ראוי להורות ע"ש וב"ד של כת הקודמין נו"ן ומנהג אבותיהם בידיהם לפסוק כמור"ם נגד מרן הש"ע כשהוא גוזר אומר שכן ראוי להורות אמור מעתה מ"ש מור"ם בסוס"י שס"ט בשם תשו' הרא"ש וז"ל ישראל שהיה חייב לגוי והגוי מכר השטר לישראל אעפ"י שאסור לדון עם ישראל חבירו בפני עכו"ם ואע"פי שבא מכח הגוי מ"מ דייני ישראל יפסיקו לישראל זה מה שהיה הגוי מרויח לפני דייני גוים הואיל וישראל זה בא מכחו ה"ה כמוהו בכל מה שהיה יכול לזכות לפני דייני גוים שהוא דינא דמלכותא עכ"ל הנה נראה דהרא"ש ומור"ם אזדו לטעמייהו דישראל הבא מחמת גוי ה"ה כגוי בין לגריעותא בין למעליותא אבל לדעת מרן דפוסק דוקא כמ"ד לגריעותא אין פוסקין לו אלא כפי דייני ישראל אלא דלא הו"ל למור"ם לסתום לן סתומי כאלו הוא הלכה פסוקה אליבא דכ"ע ואין לומר דהתם שאני משום ד"ד הוא לדון כן כמו שסיים מור"ם שם ובהא ליכא מאן דפליג וכמו שסיים מור"ם ז"ל שם בסי' קנ"ד וז"ל וכ"ש אם יש שם ד"ד וכו' ע"ש הא ליתא דבתשו' הרא"ש ריש כלל ח"י שהביא מור"ם נשאל בלוי הנושה בגוי ולוי מסרו לראובן וראובן לשמעון ועמד לוי ומכר קרקע ליהודה ושמעון תבע את יהודה לטרוף את הקרקע לפני העש"ג ויהודה ממאן ורוצה לעמוד לפני דייני ישראל והשיב שמעון אילו אני מחזיר השטר לגוי אי אתה חייב לדון עמו בעש"ג ואני במקומו עומד לדון בעש"ג והשיב הרא"ש ז"ל אחר שבירר דינא דאי לא מהדרנא שטרא למאריה ומסיק הרי הוכחתי לך דכל היכא דאינו בא לגרוע כחו אמרינן דבמהדר דמי ולא מצי א"ל לכי תהדר אלא כל הדין שהיה לו אילו. החזירו יש לו גם עתה הילכך שמעון אין צריך לתבוע בעש"ג אלא ידונו לפני דייני ישראל והדיינים ידונו דין זה כאלו שמעון החזיר השטרות לראובן וראובן לגוי רב כל אותו הכח שהיה לו לגוי על לוי בד"ד יש לו לשמעון על לוי ע"ש במה שהאריך וכתב שם שנשאל אם הבא מכח העכו"ם לטיבותא או לגריעותא דוקא ומסיק לא פחות ולא יותר עכ"ל הא למדת שלא סמך הוראתו על סמך ד"ד דמ"ש ד"ד הוא לדון עמו בעש"ג בד"ד ר"ל שכך ד"ד לדון לפני העש"ג א"כ ק' על מור"ם שסתם הדברים בלי שום חולק דהרא"ש לטעמיה דה"ה כגוי אפי' למעליותא כדכתי'. גם מ"ש מור"ם בסי' ס"ז סי"ז וז"ל הבא מחמת גוי ה"ה כגוי ולכן מי שקנה שטר מן הגוי על חבירו אין השביעית משמטתו עכ"ל הא נמי נראה לשיטתיה דהבא מחמת גוי ה"ה כגוי אפילו למעליותא ולא הו"ל למור"ם לסתום בלי שום חולק אלא דק"ט דמאריה דהאי דינא הרשב"א ומרן הב"י בסימן קנ"ד הביא משם תשו' הרשב"א דלא אמרי' ה"ה כגוי אלא להחמיר עליו ע"ש והיא לו' נדפסה בח"ג סי' קנ"ג ע"ש אשר הובאת לך והסמ"ע ס"ק ל"ג כ' דבהא אפי' מרן מודה כיון דבשטרותיהן גובין מד"ד עכ"ל ולא הבינותי זה דודאי תורת שמיטת כספים לישראל נאמרה ולא לבני נח וכיון דישראל הבא מחמת הגוי לדעת הרשב"א לא קאי אלא לגריעותא ולא למעליותא הי"ל לדונו כדינינו דהשביעית משמטת ולא ידעתי אמאי לא ק"ל דברי הרשב"א אהדדי ויכריח הדבר לתרץ במה שנוח לו לתרץ והכנ"הג בהגהב"י אות ט"ל הק' דברי הרשב"א אהדדי ע"ע ולקמן יתבאר בס"ד ובסי' מ"ה סי"ז כ' מרן בש"ע כלשון מור"ם בסי' ס"ז וז"ל הבא מכח הגוי ה"ה כמוהו לגבות בשטר שעדיו מרוחקין ב' שטין אם נהגו העכו"ם לגבות בו עכ"ל והסמ"ע ס"ק ל"ח כ' וז"ל מלשון זה משמע דהמלוה הבא לגבות בא מכח הגוי ואף שהוא למעליותא והמחבר פסק בסי' קנ"ד סי"ח דדוקא לגריעותא ה"ה כגוי עכ"ל וע"ק דדברי מרן הללו דברי הרשב"א בתשו' שהביא בב"י שם וכבר נתבאר דהרשב"א מכת הסוברים דדוקא לגריעותא ה"ה כגוי ותי' דשאני הכא בש"ח שהוא ד"ד וכו' א"כ גם המחבר מודה עכ"ל וכבר כתבתי מאי דנלע"ד ודו"ק דלפ"ז העיקר חסר מן הספר ועוד שמדברי הרשב"א שהביא מרן מוכח דלא אתי עלה אלא מטעמא דהבא מכח גוי ה"ה כגוי ומ"ש שכן נהגו ר"ל במשפטי העכו"ם ומסיק אף הוא גובה משמעון הבא מחמת הגוי עכ"ל ועוד מצאתי להרשב"א בח"ג סי' נ"ט שכ' וז"ל מסתברא שאם נתן לו הגוי ברשותו כדרך שעושה הגוי לכל ערב דפורע ומוסרין לו שטר החוב אינו משמט שזה אינו בא מכח קבלנותו אלא מכח שטרו של עכ"ום שמסרו לו וכאחד דעלמא ואין הגוי בתורת שביעית והבא מחמת הגוי דינו כגוי עכ"ל הא קמן כללא כייל דהמוסר שטר לישראל שעל ישראל דינו כגוי אפי' ולאו משום ד"ד אלא שאם נהגו הגוים בנימוסיהן שגובין באותו שטר גם ישראל הבא מכחו גובה בו וכדברי הרא"ש שהביא מור"ם בסי' שס"ט ע"ש וכ' עוד הסמ"ע והיותר נראה לחלק דשאני שטר שעדיו מרוחקין דמדינא שטרא מעליא הוא אלא משום שהיה חשש שהיה יכול לזייף שדו בה רבנן תיכלא דלא למיגבי ביה ובגוי דשפיר גובה בו אמרי' ה"ה כמוהו ישראל הבא מכחו וכן גבי עכ"ום שמכר שט"ח לישראל שכ' מרן בסי' ס"ו סכ"ה שכדיניהם דיינינן ליה ובדיניהם כל זכותו מכר לו ואם חזר ומחלו אינו מחול דהתם נמי כיון שקנה ממנו השט"ח לאו כ"כ להזיקו בידים במחילתו וגם מ"ש מור"ם בסי' ס"ז הבא מחמת הגוי ה"ה כגוי ואין השביעית משמטתו דהתם נמי כיון דישראל הלוה חייב לשלם לגוי ואין ללוה היזק בקניית השטר מהעכ"ום משו"ה נראה דכ"ע מודים דכה"ג אמרי' דיש לו כח הגוי עכ"ל וע"ע מ"ש בסימן קנ"ד ס"ק מה שהאריך ומסיק דבאינו ניזוק הישראל הלוה מחמת הישראל הבא מכח הגוי יותר ממה שהיה לו להתחייב כשהיה הגוי תובעו שפיר אמרי' הבא מכח הגוי ה"ה כמוהו ע"ע והט"ז שם כ' כיון דחייב כבר את עצמו הישראל לעכ"ום תו לא מפקע ע' מכירתו לישראל אחר ע"ע וכ' ה' מוהרש"ח בתשו' סי' י"ב דהבא מכח הגוי אי טעין לוה פרעתי לא מהימן דבדיניהם לא מהימן כמ"ש הכנ"הג בסי' ס"ו אות ס"ח בהגהב"י ע"ע ונדון ה' מהרש"ח מיירי בכת"י ע"ע. שו"ר לה' מט"א ח"א סי' ס"ו העמיק הרחיב בענין זה ובהסכמה עלה דהגוי המוכר שט"ח שיש לו על ישראל קנה במסי' לבד והביא כל דברי מרן בש"ע ותשו' הרשב"א הניתנים למעלה ולא הניח זוית בב"המ שלא נשתטח בו ע"ע וע"ע בכנ"הג סי' מ"א אות נ"א בהגהב"י וסי' ס"ו אות. ס"ח שם ובסי' ס"ז אות ט"ל שם ובסי' קנ"ד אות ס"ט בהג"הט וכבר נתבאר בדברי הרא"ש בתשו' דיהבי' ליה דינא דכי תהדר כמדובר ועוד בה שקבע זמן לפרעון סך הה' אלפים מפאת מה שירויח בסרסראות הערל הנושה בו ולפ"ז אם יתברר מהמשכת הזמן שלא הרויח בסרסראות לית דין צריך בשש דודאי בכה"ג חשיב בתו"ז והנלע"ד כתבתי והסכימו עמי אחים לי דייני גולה היו ועם כ"ז פשרנו ביניהם יען היורשים הנתבעים דחקא ש להו שעתא וזהו משפט שלום:
אות ז
גודל שאלוני רעיוני ואנשי צדק על אודות הנער מנערי בני ישראל כל שהיה בכלל שישנו בלמידה גמרא גמיר ויצא לידון בדבר חדש נתיב לא ידעו עיט לא שזפתו עין רואה והענין כי שאול נשאל ע"ד הסמוי מן העין להבא ולשעבר השואל כותב על הנייר דברים שחיד'תן כצפו'ן נעשה שואל מלבא לפומא לא גלי וימסור הנייר ההוא סתום וחתום בידו או ביד זולתו ואז ידיו תביאנה ספר המקרא פתח בכ"ד עין רואה מקראות שאין להם הכרע וכ' מאי דבעי ועוד ידו נטויה מדף אל דף ויהי כמלקט האותיות אשר תבאנה ומהם מוציא השאלה בלשון השואל ויהי כמשיב דברים העשויים לישאל ופעמים רבות צודק במאמרו את אשר יאמר. כי הוא זה המעט הוא דעייל ולא נפיק ומעט מזער לא עייל ולא נפיק ויהי אנשים אשר היו תמהי'ם לדעת מה משפט הנער ומעשהו וישאלוהו להודיע ולהודע מהיכן גמר לה ומה שורש דבר נמצא בו אם ע"י השבעות שמות הקדש או ע"י שמות הטומאה חלילה ולא הטה אזן לגלות רז זה כי לא האמין להם ויהי כהגלות נגלות הדבר לאחד המיוחד מעיני העדה יהי אלהיו עמו ויעל חש בראשו משום לתא דאיסורא וחיליה ממאי דאמרי' בספרי תמים תהיה עם ה' אלהיך מכאן שאין שואלין בחוזים בכוכבים ובגורלות ע"כ ונטתה דעתו דעת עליון להרים מכשול מדרך עם קודש לא כאלה חלק יעקב בלתי לה' לבדו ושאל את פי לחוות את דעתי קלה כמות שהיא אם מסכים עמו בדבר הלכה אנא נפשאי מצותו עלי חובה לשמוע דברי חכמים על כן אמרתי אדברה וירוח לי:
זאת אשיב דורשין תחילות בענין שאין שואלים בחוזים וכו' דע לך הידיד דבשלהי פסחים דף קי"ג איתא התם אמ'ר וכו' מנין שאין שואלים בכלדיים שנא' תמים תהיה וכו' ופירש"י ז"ל הכלדיים בעלי אוב ורשב"ם תמה עליו דבעלי אוב בהדייא כתיב קרא אל תפנו אל האובות ואני שמעתי דחוזים בכוכבים משום מעשה דרע"ק ע"ש ואם איתא דבעל אוב הוא אמאי דאיג טובה דכתי' אל תפנו אל האובות והתוס' שם כתבו דבכוליה סוגיין משמע דחוזים בכוכבים ולא כמו שפירש"י בע"פ מנין שאין שואלים בכלדיים וכו' דפי' בעלי אוב וע"ק דבהדיא כתי' אל תפנו וכו' ובספרי דריש מנין שאין שואלין בגורלות שנא' תמים תהיה וכו' וגורל וחוזים בכוכבים חדא מילתא היא עכ"ל נמצאת אומר שדעת רש"י לחלק בין גורל לחוזים בכוכבים חכמת משפט המערכה היא ולא מיעט רחמנא אלא הגורלות ולחלק בין הגורל לחוזים בכוכבים צדיק יודע ואנחנו לא נדע איברא דטעמא דקרא לאסור שאלה בכלדאי משום דכתי' תמים תהיה ופי' רשב"ם ז"ל שם וז"ל להיות בוטח בו בכל קורות ומולדות הבאות לו עכ"ל לפ"ז מ"ל גורלות מ"ל חכמות משפט המערכה מצות המלך היא לשים הבטחון בו ולא בזולתו וכאותה שאמרו בפ"ק דברכות דף י' ובס"פ מקום שנהגו חזקיה מלך יאודה גנז ספר רפואות והודו לו חכמים וקרי ביה והטוב בעיניך עשיתי ופרש"י ז"ל כדי שיבקשו רחמים לפי שלא היה לבם נכנע שמתרפאין מיד עכ"ל והדבר נוגע להסרת ההשגחה ח"ו והנמק"י ז"ל בספ"ד מיתות כ' וז"ל פי' ז"ל דהא דחשיב הכא עופות וכוכבי' היינו דומיא דהנך דחשיב לעיל כגון פתו נפלה וכו' בצפצוף העופות אין לחוש שדבר חכמה יש למכירים ושרי וכו' וכן אתה אומר בכוכבים שלא אסרו אלא לקבוע להם סי' לעצמו ולנחש בהם אבל מה שאדם מכיר מערכ' הכוכבים ומהלכם כגון אלו הוברי השמים החוזים בכוכבים אין זה בכלל ניחוש שזו חכמה גדולה וגזי' שגזר הקב"ה מו' ימי בראשית להנהיג עולמו בכך ע"כ יתפלל כל חסיד לבטל ממנו גזי' המזל כי מאת אדון הכל בא הכל ובידו לעשות ולשנות כחפצו ומצינו בר"עק במאי דאמרי ליה כלדאי אבנתיה והוה דאיג טובה ולבסוף נעשה להם נס עז הצדקה ומיהו רז"ל הזהירו לבל ישים אדם מחשבתו באלו הדברי' ויתלה אדם עצמו במי שאמר והיה העולם והוא בחסדיו יציל עבדיו מפגע רע ואמרי' ע"ז מנין שאין שואלין בכלדיים ת"ל תמים תהיה וכו' והרמב"ם ז"ל כ' שאף חזיון הוברי שמים בדרך חכמה בכלל ניחוש הוא ואינו מחוור עכ"ל דעת שפתיו ברור מללו דלא אסרה תורה אלא לקבוע סי' לעצמו ולנחש בהם לבל ישים אדם מחשבתו באלו הדברים ודברי. הרב הללו משם המפרשים מצאתים מבוארים יותר בחי' הר"ן ז"ל לשם כמ"ד לד' ס"ה דרמי ומותיב למ"ד מחשב עתים ושעות היינו לעשות איזה מעשה לפי חכמת המשפט בדרך האצטגנינות ממאי דאמרי' בשלהי שבת האי מאן דבחד בשבא וכו' ותי' ה' ז"ל דמאי דאסור משום ניחוש הם דברים בטלים שאין להם עיקר לא בדרך הטבע ולא בדרך החכמה כמו פתו נפלה וכו' ומאי דאמרי' נמי ובכוכבים הם ג"כ ענינים בטלים נתפתו בהם המון אנשים הפחותים ואינם ענין החכמה כמו מאצטגנינות כלל וכו' אבל לענייני חכמת המשפט הם דברים אמתיים שאדם בטבעו נמשך אחר התכונה מהתכונות לפי מזגו וכשלא ירצה למשול על מדותיו מצד שכלו או שפיטת חכמי המשפט היא אמתית אבל מצד היות השכל שליט על זה הסדור לא יתחייבו העניינים ההם וע"ז הצד אמרו בשלהי שבת מי שנולד ביום פ' ובמזל פ' יהיה מוכן מצד מזגו לחכמה ולחסידות או להיות גנב וגזלן וכיוצא באלו וזה הענין מותר לגלותו ושישמר מן הרעה הנכון לבוא עליו ואין סומכין על הנס אבל שישתדל לעשות כל מעשיו על פיהם וכפי מה שיורו חכמי המשפט ע"ז לזה אסרו חז"ל לשאול חכמי המשפט את אשר יקרהו כפי מזל מולדו שיבא קצת להסרת ההשגחה וסילוק הבחירה ולמדו דבר זה מפסוק תמים וכו' עכ"ל ע"ש למדנו מדבריו שלא אסרה תורה בכוכבי' ובגורלות אלא המשתדל לעשות מעשיו על פיהם וכפי מה שיורו חכמי המשפט אבל לשאול מהם באקראי ועראי ומכ"ש להשתמר מאיזה רעה הנכונה לבוא עליו מותר לכתחלה וכ"ש ישראל קדושים הם שעי"ז החי יתן אל לבו ויפשפש במעשיו לתקן את אשר עותו ויבטל גזירת המערכה אשר באמת חכמי המשפט הגידו לו וכההיא דשלהי שבת וכמ"ש ה' ז"ל:
אמנם מצאתי לדברי ה' הללו באו בסגנון אחר בעין יעקב שלהי שבת וז"ל בקיצור אבל דברים שהן בחכמת הטבע אינן אסורין משום שבוש הדעת אלא שמרחיקים האדם מעבודת ה' שבוטח בהם ואינו תמים בבוראו להאמין כי כל טובותיו הן לפי מעשיו וע"ז הזהיר הכתוב תמים תהיה וכו' שחכמת הכוכבים אע"פי שהן אמת שהגלגלים והכוכבים יודעים הם בהנהגת השכלים מ"מ כשנתן הקב"ה התורה לישראל הוציאן מתחת ממשלת הכוכבים כמו שמפ' הפסוק ואתכם לקח ה' וכו' להיות לו לעם נחלה וכו' למי שיודע סודו ולפיכך נצטוו ישראל להחזיק במלכם ולהיותם תמימים בו ולא בדבר אחר ויצא לנו מזה שאם בא ללכת ולשאול בתחלה הכל אסור שהכל מוציא אותו מעבודת בוראו אבל אם הגידו לו אנשי האמונות מעצמן וכו' במה שאין אסורות משום ניחוש אעפ"י שאסור לשאול בהן לכתחילה כמו שאמרנו אם. אמרו האצטגנינות דבר מעצמן. וכו' אם נמנע בשבילם או האמין להם שהוא אמת אינו עובר כלום שהדבר הוא אמת כפי החכמה אלא שהקב"ה מציל את יראיו במעשה נס ואין לו להכנס עצמו לעשות בהפך כדי שיעשה לו נס כי שמא אינו ראוי לכך עכ"ל מסגנון דברים אלו נר' דס"ל להר"ד ז"ל דבכל ענין אסור לשאול בהם אלא אם הגידו לו מעצמן והרמב"ן בתשו' סי' רפ"ב שהביא מרן בי"ד רס"י קע"ט כתב דבאצטגנינות שהם בחוזים בכוכבים. לאו ניחוש הוא ומותר לשמוע להן ולהאמין דבריהם מאא"עה דאמר נסתכלתי באצטגנינות. וכו' ומדר"עק וכו' ומעובדא דרמכי' ש"מ מאמין היה בהם אלא שפעמים עושה הקב"ה נס ליראיו לבטל מהם גזירת הכוכבים וכו' לפיכך אין שואלין בהם אלא מהלך בהם בתמימות שנא' תמים תהיה וכו' ואם נראה להם דבר שלא כרצונו עושה מצות' ומרבה בתפלה ואם ראה יום שאינו טוב למלאכתו מלאכאו נשמר ממנו ואינו. סומך על נס וסבור אני שאסור לבוא נגד המזלות וכו' ובגמ' נמי סבור הכי וכו' עכ"ל ע"ש מדברי כולם למדנו שדברי הר"ד שהביא הר"ן ז"ל בשיטת רבו הרמב"ן אמרה ומרן בב"י הביא דברי הרמב"ן ז"ל בתשו' הלזו ודברי הנ"י דליכא לתא דתמים תהיה אלא המשתדל בכל מעשיו על פיהם וסומך עצמו עליהם אבל באקראי לית לן בה והנשאל מהם ריחא דאיסורא לא עדת ביה עד כאן הגיעה שעה מענין החוזים בכוכבים אמור מעתה שדעת רש"י החוזים בכוכבים כיון דחכמה גדולה היא ומתאמתת אצל יודעיה שרי רחמנא לא כן בגורלות דלאו בני סמכא נינהו: ומעתה אשו'רה נא ואראה לשמע אזן שחשדוהו בשדים אי שרי ליה מאריה למעבד הכי והנשאל ממנו אי קעביד איסורא או לא ואומר עם קנ"י תא ואחוינך מאי דגרסי' בפ"ד מיתות דס"ו אמ"ר וכו' בלטיהם אלו מעשה כשפים וכו' אמר אביי דקפיד אמנא שד דלא קפיד אמנא כשפים וכו' ופרש"י דקפיד אמנא שאינו יכול לעשות דבר בלא כלי עכ"ל ע"ש ואמרי' תו התם אמר אביי הלכות כשפים כהלכות שבת וכו' ויש מותר לכתחלה וכו' כדר"ח ור"א דכל מעלי שבתא הוו עסקי בס' יצירה ומברי להו עגלא תלתא ואכלי ליה ופי' רש"י ואין כאן משום מכשפות דמעשה הקב"ה ע"י שם קדושה שלו הוא ע"ש וכ' הר"ן ז"ל בחי' לשם וז"ל מכאן משמע שמעשה שדים אינו בכלל מכשפי' שאסרה תורה וכ' א"כ אמאי לא קחשיב התם מעשה שדים במאי דאמרי' הלכות כשפים כהלכות שבת יש מהם מותר לכתחלה ומני להתירא הלכות יצירה לחשוב מעשה שדים ואיכא למימר דיותר דמי לכשפים בהלכות יצי' ממעשה שדים שהוא בהקפדת כלי ולא כעין בריאה וכו' וע"ז סמכו חכמי אלמנזיה שהיו משתמשים בכל יום במעשה שדים ועוד סמך ברור יותר מאי דאמרי' בפרק חלק אין שואלין בשרים בשבת ר'יוסי אומר אף בחול אסור דאמרי' דאף ר' יוסי לא קאמר אלא משום סכנה עכ"ל ע"ש דעת עליון להשוות מעשה שדים לשאלה בשדים דכי היכי דשואלין בהם כך עושין מעשה על ידיהם כמו שעושים על ידי ספר יצירה ולא כן אנכי עמדי אלא דמעשה שדים דמי למעשה כשפים ושאני ספר יצירה שנעשית ע"י שמות הקדושים כמ"ש רש"י ז"ל אבל השאלה בעלמא דלית בה מעשה שרו חכימיא אלא שאין משיבי' את האר"י ואח"כ מצאתי להרא"ש שם שהוכיח דמעשה שדים מותרים הם כמו ספר יצירה כדרחב"א ואביי דפירשו לנו מה הן מעשה שדים ומה הן מעשה כשפים ומייתי נמי מהך דפ' חלק ודחי לה דהתם מיירי לשאול על גנבה וכיוצא אבל לעשות מעשה כעובדא דר"ח ור"א לא והדר מספק"ל כיון דע"י שדים לא עבדי' מעשה אלא לכנופי כדאמרי' בסמוך אי מקרי מעשה כה"ג עכ"ל ולע"ד הלשון מגומגם דמעיקרא פשיטא ליה דמעשה ה שדים מותר לעשות' מעשה כמו ס' יצירה כדרחב"א ואביי וא"כ מאי מספק"ל תו במכניף אי מיקרי כה"ג מעשה או לא דא"נ מיקרי מעשה הא אמרת דשרי לכן נר' דלא קא מספק"ל אלא לפום מאי דדחי הך דפ' חלק דשאלה גרידא הוא דשרי אבל למעבד עובדא לא אהא מספק"ל במכניף אי מקרי מעשה כה"ג או לא אבל לפום מאי דמוכח מדרחב"א ואביי דאפי' מעשה גמור מותר כס' יצירה א"כ אי משכחת לה דשדים עבדי עובדא וכמ"ד התם פחות מכשעורה הוא דלא מברו הא גדולה מברו ויראה דהכי שמיע ליה להטור בכונת אביו הרא"ש ז"ל ממ"ש בקיצור פסקי אביו וז"ל לעשות מעשה ע"י שדים וע"י ס' יצירה מותר לכתחלה עכ"ל אלמא דפשי' ליה דדעת אביו דכך לו מעשה שדים כמעשה ס' יצירה דאע"ג דעביד מעשה ומברי בדיה כחדא שריין ומדברי הרא"ש כפשוטן דלעשו' מעשה לא עבדי' ולא מספק"ל אלא במכניף אי מקרי מעשה מהיכא פשיטא ליה להרב בנו דדעת אביו דאפי' לעשות מעשה כעובדא דס' יצירה מותר לכתחילה אלא ש"מ דקי"ל בדעת אביו ז"ל כדכתבי' בעניותינו ולפ"ז נמצא דעת הרא"ש והר"ן ז"ל ס' יצירה ומעשה שדים חדא מילתא היא ומישרא שרו:
איברא שכעת מצאתי להר"ן ז"ל בחי' בספ"ד מיתות שכ' וז"ל מותר לכתחלה כדר"ח ור"א שלא היו מעשה כשפים אלא ע"י קדושת המקום מעין דוגמא של מעלה ומדלא קחשיב ליה למעשה שדים גבי פטור אבל אסור א"נ גבי מותר לכתחלה ש"מ מעשה שדים בכלל כשפים הוא וכי עביד מעשה מחייב עלייהו סקילה והא דפלגינן להו לעיל מהדדי לענין פירושא דקראי בלטיהם להטיהם הוא דפלגי' להו ולעולם כולהו בכלל מכשף נינהו אלא שזה עושה ע"י שדים וזה עושה ע"י כשפים בלבד עכ"ל דעת שפתיו ברור מללו דמעשה שדים ןמעש' כשפי' תרוויהו אסירי ומודה הרמ"ה בשואל דליכא איסורא אלא משום סכנה דהוא ז"ל גריס הלכה כר' יוסי כמו שהאריך שם בפ' חלק וכ' שם דהך דשרי שמן ושרי ביצים היינו לשאול על דבר האבוד דאתיא כת"ק דר"י אבל ר"י אוסר משום סכנה דשואל פן יכריחם לעשות רצונו ויזיקוהו ע"ש והיינו כדדחי הרא"ש אלא דהרמ"ה הפריז על המדה לומר דמעשה שדים בכלל כשפים ומחייב סקילה ולשאול להם מותר לכתחלה אי לאו משום סכנה והטור בסי' קע"ט בי"ד הביא ס' הרמ"ה הלזו ושכן כ' הר' ישעיה וא"א הרא"ש ז"ל כ' שמותר לישאל על הגנבה שאין עושה מעשה אבל לעשות ע"י מעשה היה מסתפק והיה נוטה להתיר גם בזה עכ"ל ולא הבינותי דלישאל בהן הרמ"ה נמי מודה דשרי אלא משום סכנה כר' יוסי כדכתי' והרא"ש נמי בפ' חלק גריס נמי הלכה כר"י והיכי קאמר דמותר לישאל בהן הא איכא איסורא משום סכנה והא גופא קשיא דרב יצחק עבד עובדא לשאול בהן ואיתרחיש ליה ניסא גם מ"ש הטור דלעשות מעשה על ידן היה מסתפק הרא"ש ז"ל ק' טובא דלפום מאי דשמיע ליה מדרחב"א ואביי ואפי' לעשות מעשה מותר ולפום מאי דדחי הך דמייתי דפ' חלק דלשאול שאני ומעשה לא עבדי ובמכניף הוא דמספ"ל אי מקרי מעשה ולא אשכחן דנטה להתיר ע"כ נלע"ד דס"ל בדעת אביו דמעיקרא פשיטא מדרחב"א ואביי דשרי לעשות מעשה ע"י וכי הדר מייתי מהך דפ' חלק נמי ודחי לשאול שאני ובעובדא מספק"ל והך דרחב"א איכא למידחי כמ"ש התוס' בהך דאביי ופי' הרמ"ה לחד פי' דתרוייהו במכשף נינהו ע"ש ומשו"ה מספ"ל במכניף ודן בדעת אביו ז"ל דמדאביי דפי' לנו מעשה כשפים ומה הן מעשה שדים שמיע ליה דדעתו ז"ל מסכמת להנך ראיות ומכריעות ולא מספק"ל אלא לפום מאי דדחי דהך דפ' חלק וכדכתי' ואין אנו צריכין למה שנדחק מרן בב"י דשמיע ליה להטור מפומיה דאביו הרא"ש ועיין להרב"ח ז"ל שם מה שפלפל בדברי הרמ"ה ואנן בדידן שזכינו בהגלות נגלות שי' של הרמ"ה מתורתו של ר"מ למדנו דברי' כהוייתן ות"ל ודלא כמו שהעלה ה' ז"ל בדעת הרמ"ה דבעושה מעשה ע"י שדים ליתיה בחיוב סקילה דהא חזי' להרמ"ה דקרי בחיל דבסקילה הוא ונפשט לשון הטור שכ' דדינו כמכשף וכ"ש לפום מאי דמסיק הב"ח דמעשה שדים ליכא איסור אלא משום סכנה ע"ש דאין זה דעת הרמ"ה ולא פשטן של דברי הטור וכדכתי' והרמב"ן בתשו' שהביא מרן בב"י שם הביא ג"כ מעשה עשה אלמא שעושים מעשה ע"י שדים ומשתמשים בהם ומסיק שפשטי השמועות ומדרשי אגדה מורים כן ע"ש וע"י השבעות ולימודים כבר מילתא אמור בדברי מרן הב"י בשם רבינו ירוחם דליכא לתא דאיסורא ובנ"ד הגד הוגד לנו מפי מגידי אמת דאין לו שום שייכות עם השדים ולא בחוזים בכוכבים כי אם בתורת השם שפתי רננות מזמורי תהלים ותפלה קצרה עיניו יחזו רובי' מקראות ומצרף האותיות וע"י מוציא השאלה והתשובה כפי מה שיבין מהצרוף וכבר למד דעת לגבר שלים דחיל חטאין צניע ומעלי גברא דשפיר חזי ועינוהי מטייפי חכמת צירוף האותיות דברים כהוייתן וכל כה"ג הרשות נתונה כמ"ש ה' ברכי יוסף בשיורי ברכה משם ה' מהר"א הכהן:
אות ח
גורל מה שעשו המלחים גורלות על אנשי הספינ' אשר חשבה להשבר ואשר עלה עליו הגורל תחת ידו ירה יירה במצולות לא תהא כזאת בישראל ולא יעלה על לב לעולם ומשנה שלימה שנינו סיעת נשים שאמ' גוים תנו לנו א' מכם ונטמא אותה יטמאו כולם ולא יתנו לו אחת מהם אמרו תנו לנו א' מכם ונהרגוהו ימותו כולם ולא יתנו א' מהם כדאיתא בשלהי תרומות ואם איתא אמאי יטמאו או ימותו כולם יפילו גורלות ונראה בשלמי הרעה הזאת אלא פשיטא הס כי לא להזכיר והכנ"הג סי' ר"ז בהגה"ט אות צ"ו כ' משם ס' החסידים סימן תע"א בני אדם שבספינה והיה רוח סערה אין להטיל גורלות שאם יפול על א' מהם צריך להטילו לים דאם אסמכתא לא קניא לענין ממון כ"ש לענין נפשות ותהי עלה ה' ז"ל דבסי' תרע"ט כ' דיכולים להטיל גורל וכל שיפול עליו ג"פ רשאים להטילו לים עכ"ל וכיון דמדין אסמכתא נגעו בה מ"ל הפילו הגורל פ"א מ"ל ג"פ ולענ"ד מהך מוכח דאפי' לר"י דגמ' אסמכתא קניא אינם רשאים דאי לת"ק אפי' למ"ד אסמכת' קניא שפיר עבדי המלחים ולדעת ה' ס"ח בפלוגת' דתנאי תליא אלא הכי הול"ל ואפי' אי אמרי' אסמכתא קניא בממון הקל לא אמרי' בנפשות ותו מהא דתנן נתערבו הנהרגין בנחנקין וכו' ואמאי לא יפילו גורלות ומי שיפול עליו הגורל ג"פ למיתה קלה נידון בקלה למיתה חמורה נידון בחמורה אלא ודאי\ דאין לסמוך על הגורל בענין נפשות והגורל שעשה יהושע ע"ה להמית את עכן ח"ו שרצה לגמור את דינן עפ"י הגורל אלא לברר מי הוא זה ואיזה הוא וכרכר עמו כמה כרכורים עד שהודה ולא בוש ונמצא אתו השלל ואז נתחייב בדין וס' חסידים ליתיה גבאי לראות גופן של דברים ואורים ותומים בההיא הנאה דצייתי להדדי גמרו ומקנו להדדי עיין בפי' רשב"ם ועיין בהרמב"ם והראב"ד בפ"ב מה' שכנים והרל"מ שם:
שוב מצאתי להכנ"הג סי' קע"ג אות ג' בהגהב"י שהביא כלשון ס"ח וכ' ה' ז"ל שבקיה לחסידותי' ע"ש ולא נסתייע ממתניתין דכתיב':
אות ט
גורל מעשים בכל יום עומדים סיעת בני אדם ולא' מהם חפץ א' השוה מ"מ ת' זוז ונותן כל א' מהם זוז א' ואח"כ כותבים חמשים פתקאות במכסת נפשות איש על שמו וכנגדן מ"ט ניירות לבנים ונייר א' הן כתוב בו בס"ט ונותנים הפתקאות הכתובים על שמותם בקלפי ביד ראובן והן' ניירות הלבנים ומתוכם הנייר הכתו' בו בס"ט בקלפי ביד שמעון וראובן טורף בקלפי ומעלה א' מהניירות ואם עלה ביד ראובן שם א' מהפתקאות ושמעון העלה בידו נייר הכתוב בו הס"ט זוכה באותו חפץ ואירע שמצאו במספר יתרים ג' וכבר עלה הנייר הכתוב בו בס"ט לשם א' מן הנ' ועמדו האנשים האלה וקראו תגר באומרם כי הגורל נעשה בטעות ושאלו את פי כדת מה לעשות ושכמ"ה:
זאת אשיב בפ' בית כור דק"ו ע"ב איתא התם האחין שחלקו ובא להם אח אחר רב אמר בטלה מחלוקת והכי איפסיקא הילכתא התם ע"ש וטעמא כ' רשב"ם דכל א' נטל יותר מחלקו חלוקה בטעות היא והדרא עכ"ל דאינהו לא הוו ידעי דאית להו אחרינא וכדמסיק תלמודא וכ"כ הרמ"ה ז"ל בחי' שם סי' כ"ך והרי"ף והרמב"ם פ"י מה' נחלות והרא"ש והטור סי' קמ"ה פסקו להאי דינא דכל היכא דאיכא טעותא. בחלוקה ע"י הטלת הגורל הדר דינא ובטלה היא ומבוטלת והכא בנ"ד הואיל ואדעת' דן' נחתו להאי דוקא אי הוו טפי בטלה החלוקה וכך עלתה הסכמת חבירינו הי"ו וכן הורו ב"ד ועיין להרב מג"א בדיני גורלות הקדישין סי' קל"ב:
אות י
גבאי צדקה. פה מתא תונס יע"א יש לנו ב"הכנ מיוחדת לקופת חבר' בית עלמין ולהיות כל ההכנסות וההנהגות ביד הגבאי של החברה ההיא לעזר ולסיוע ההוצאות שיצטרכו לעניי' בתכריכין וקבורתם ומן המותר יעשו סגולה כתרי ורמוני כסף ומנורות ונרות לנויי ב"הכנ ההיא ואירע שע"י שבשביל נתמנה גבאי א' בחברה הנז' חוץ למקומו וחוץ לזמנו ואחר עבור זמן מה נמנו וגמרו והעבירוהו ממנויו והמנהג שכל כלי כסף של ב"הכנ ההיא יהיו ברשות הגבאי שבזמן ההוא ובשמחות וגיל ובחגים ובמועדים יביא לב"הכנ מה שהוא לצורך ושוב יחזירם לביתו וכשהגיע הזמן כי בא מועד שלח הגבאי שנתמנה אחריו למסור לו כל כלי הכסף הנמצא אתו ויען ויאמר כי החברה מחוייבת לו סך מאתים פרחים ויותר עמד השואל ושאל אם נאמן בדבריו הללו או לא יורה המורה לצדקה ויבא שכמ"ה:
זאת אשיב לא נפלאת היא ולא רחוקה תשו' מוהר"ם שהביא המרדכי ריש פ"ק דב"ב סי' שפ"ט ואפליגו בה רבנן ז"ל בחלופי גרסאות דאית דגרסי דנאמן אף לאחר שסלקוהו ואית דגרסי אך לא לאחר שסלקוהו והב"ח והט"ז והש"ך השוו הגרסאות דאם תכף שסלקוהו אמר כן אכתי בהימנותיה קאי אבל אם בשעה שסלקוהו לא אמר כלום אך שאחר יום או יומים לאחר שיצא כסף של צדקה מידו אינו נאמן עש"ב ואנן בדידן בתריה דמרן בש"ע גרירי והוא ז"ל העתיק בסי' נז"ר ס"ו אך לא לאחר שסלקוהו. איברא דאכתי איכא למימר נהי דבלא שבועה לא מהימן הא מיהא מהימן בשבועה דליכא למימר א"כ הו"ל נשבע ונוטל ואנן אלו נשבעין ונוטלין תנן הא ליתא דגבאי העיר נמי כחנוני דא"ל בע"ה תן לפלוני דמשתבע ושקיל כמ"ש בטוש"ע סי' צ"א ע"ש דכוותה כשמתמנה הגזבר ע"י עסק מעסקי צבור נעשה כמי שא"ל תן מה שהוא צורך בית עלמין ולקבוץ על יד ואם לא היתה הביאה כהיציאה פשיטא דנשבע ונוטל ועוד בה דבנ"ד שהוא תפוס כלי הכסף מאי מרמי להו מן ידיה ולדעת הב"ח והט"ז והש"ך דאם בשעת הסתלקו אמר כן נאמן דהיינו בעת שמסר להם כוס של צדקה כמדובר הכא בנ"ד כיון דאכתי אית ליה גביה כלי הכסף אע"ג דלא אמר בעת הסתלקותו כן מהימן דאכתי כיס של צדקה גבוה ובשעה שתבעו ממנו כלי הכסף הא איהו קאמר דחייבים לו דחשיב ההיא שעתא כדאמר הכי בעת שנסתלק תכף ומיד. אלא שאני רואה דאי רמינן עליה שבועה חלילה דמשתבע ולא איכוון אלא לצעורינהו ולמירמא אימתו עלייהו לאהדוריה לשררותיה דנפיש ליה כיבא דשררותא טפי עד צע'רי מות וכיוצא בזה מצאתי להר"מ בן חביב כי באה בתשו' ה' גו"ר ח"מ כלל ג' סי' ב' ונפק"מ דאם מיית גבאי אי דייני' ליה דינא דר"וש דאם מית אין אמש"ל ודעתו ז"ל דהיורשים נשבעים ונוטלים והרא"ה ז"ל חלוק עליו בזה ובנ"ד דהוא תפוס לא נפק"ל מידי דמצ"ל אהדרינהו לגבאי שנתמנה אחריו ות"ל שלאחר ימים החזירם בשופי הנה שכרו אתו:
אות יא
גבאי צדקה. ראובן איש חיל מחכמי העיר ומושפע בנכסי ופרקו נאה והנהגתו ישרה ושכל טוב בעיני אלהים ואדם ורוב מנין ורוב בנין בהס'כמה עלו למנותו גבאי צדקה על כללות העיר יע"א להיות משגיח מה לעיולי מה לאפוקי פרנסת העניים והאביונים ותופסי התורה וארחי ופרחי דאתו מעלמא והוא ענ'ה יאה עניותא כי אביו נ"ע בעת נסיעתו מן העולם ויהי כצאת נפשו כי מת דבר צוה מצות האב על הבן לבלתי יתמנ' בשום מינוי דבר הגורם לממון במנייני הקק"י ונשבע שכדבריו כן הוא ונסתפקנו אם דוחים מצות האב מפני תקנת המו'עדות ומה גם דמצוה דרבי' היא דדחיא עשה דלעולם בהם תעבודו וכמ"ד ליה אל תחזיר דאין שומעין לאב או"ד מצוה לקיים דברי המת וכ"ש לקיים מילי דאבות עדיף טפי ואומר עם קנ"י דקושטא קאי דאם הוא נשבע שלא לשרת את הקהל לאשר ימנו אותו כבר מלתא אמור בספרן של צדיקים נו"ן דאין שבועה חלה ע"ד מצוה ואעפ"י ששבועתו קדמה דהוי כנשבע לבטל את המצוה כמ"ש מרן ב"י י"ד סי' רכ"ח בשם תשו' הגאונים וכמה רברבתא ז"ל ופסקו הש"ע בסי' ל"ג ורבוותא בתראי דאייתי הכנ"הג שם אלא דאיכא למימר דשאני לן בין נשבע מפי עצמו למצווה ועומד עפ' אביו דלאו איהו דקא עקר המצוה אלא לקיים מצות אביו דהוקש כבוד אביו לכבוד השם. ומצאתי לה' כנ"הג בתשו' חי"ד סי' ק"ק דנשאל במי שסירב להתמנות מפני שה' הגדול מהרי"ש שקבא ז"ל גזר עליו שלא להתמנות והשיב ה' דאם הרב ז"ל נתן טעם לגזירתו על מה אדניה הוטבעו ועולה ע"פ הדין שפי"ר גזרתו ואם לאו לא משגחי' בה ע"ש במה שהאריך. איברא דיש לחלק דאין גזרת הרב לצוואת הרב ודנתי בדעתי כיון דמצוה זו יכולה להתקיים ע"י אחרי' כי לא אלמן ישראל לא כייפי' ליה להתמנות ולעבור על מצות אביו וכעת האירו ברקיו תבל מופת דורנו ה' חדא בס'הבהיר חיים שאל ח"א סי' ה' וראיתיו שעל מבוכה זו ישב ומסיק להלכה כדאסיקנא בעניותינו תלי"ת וכך נעשה מעשה:
אות יב
גבאי צדקה. מודעה היו דברינו כי בהיותי בחצר סוסא וכפר נאבל ראה ראיתי לגבאי הצדקה כשיבא אורח ת"ח או עני לשאול נדבה קובץ על יד מאת כל איש אשר ידבנו לבו אחד המרבה ואחד הממעיט עושים נדבה בב"הכנ והאורח אינו יודע כמה וכמה עלתה הנדבה ואז עומד הגבאי ומתפשר עם האורח והיה הנשאר ה"ז בכי יותן לקופה של עניי העיר והוכחתים בשבט פי דלדידי ודאי לאו שפיר קעבדי דכיון דבשעת הנדבה אדעתא דידיה דהך אורח מיהב יהבי א"כ כבר זכה בו האורח ולא אלים כח הגבאי למפקע זכותיה דאורח להוציא מזה וליתן לזה ונומיתי להם שיתפשרו קודם עם האורח דהשתא אדעת' דנפשייהו קעבדי הן חסר הן יתר. איברא אם המתנדבי' גופייהו מידע ידעי דהכי אורחא דגבאי למיעבד אמרי' דמסתמא דהכי נחתי ויהבי ואחר מופלג מצאתי לה'בני יהודה שגם הוא קרא ערער ע"ז:
אות יג
או אגוד. שמעון ולוי אחים ירשו ממורישם תלמוד והרי"ף והרמב"ם וד' טורים ושאר ספרי הקדש אין אחד מהם יכול לכוף את חברו לחלק הס' זה כנגד זה בשומתן דלכל א' מהם יש לו צורך בס' הזה אבל בגוד או אגוד כל אחד מצי למיכף לחברו עיין בש"ות הרדב"ז החדשות סי' בע"ת ומיהו נראה דאם אינם ת"ח ולא קיימי אלא למכירה או בשאר ס' יכולים לחלוק אבל תלמוד והרי"ף והרמב"ם וטורים ודכוותייהו דכל חד מינייהו חשיב כס' א' אינם יכולים לחלוק אלא בדינא דגא"א וע' להת"הד סי' של"ו ומ"ש עליו מוהרש"ך ח"ג סי' קר"ב ובהכנ"הג סי' קל"ח בהג"הט באות כ"ט:
אות יד
גוד או אגוד. נשאלתי פ"א מגאוני ארץ הרב מהר"י הכהן ז"ל בחצר של שני שותפים אשה יורשת ואיש לוקח אם האיש הלוקח מצי למיכף להאשה היורשת לדון בדינא דגא"א או לא וטעמא טעים מהא דקי"ל המוכר לאשה לית ביה דינא דב"מ כמ"ש בטוש"ע סימן קע"ה סס"ט וה"ט משום דאין דרך האשה לחזר אחר הקרקעות ע"ש א"כ ק"ו הדברי' מכר דאתא לה מעלמא פקע חיליה דב"מ כ"ש קרקע דזכתה בו בתורת ירושה והוא בחזקת' דלא מפקי' לה מניה כיון דלאו אורחא לחזר אחר מקח הקרקעות ודין פתקא דשדרית ליה אחדש"ו כי רב הוא אנכי הרואה דמנ"ר נר"ו חדא ועוד קאמר חדא דחד יורש וחד לוקח ואידך דהיא אשה ומה שהובא מנ"ר לבית הספק הא' חיליה ממאי דכת' הטור שם סי' קע"א סל"ג ומטי בה משם מוהר"י הלוי זל דלא דייני' דינא דגוד או אגוד אלא ביורשים או בלוקחים אבל לא בלוקחים ויורשים וכו' ואהמ"ר אי מהא לא איריא דפשיטא דלא אתא מהר' הלוי אלא לאפוקי היכא דנחתו לה תרוייהו וזבנוה אדעתא דליהוו בה שות' דכל חד מנייהו שעבד חלקו לחבריה וכדמסיים בה הטור שם אבל לא לוקח בהדי יורש או מקבל מתנה כיון דליכא ה"ט וא"צ להאריך דכבר מילתא אמורה בתשו' הרשב"א ז"ל סי' תתקי"ג והביאה מרן בב"י שם דפסיק ותני כיון דיורש מ"ל ללוקח גא"א לוקח נמי מ"ל ליורש שלא תלקה מד"הד דיורש מצי אמר ללוקח גוד או אגוד ולוקח לא מצי א"ל גא"אג והשתא דאתינא להכי הך ספיקא נמי ממילא אפשוט כיון דאשה מצי למימר לאיש גא"אג האיש נמי מצי למימר לאשה גא"אג מטעמא דכתב הרשב"א שלא תלקה מד"הד ומאי דקא גמר לה מנ"ר מדינא דב"מ אהמ"ר לא שמה מתיא דהתם לא היה לו דינא לב"מ אלא משום ועשית הישר והטוב והדבר מסור ביד חכמי' הם אמרו הם אמרו דבאשה הישר והטוב דליקו ארעא בידה אבל גא"אג דינא הוא ובדינא לא שני לן בין איש או אשה אידי ואידי חד שיעור' הוא תדע דדינא דב"מ קליש טפי שהרי השותפים מסלקים וה"נ יש להוכיח מתשו' הרא"ש שהביא הטור שם שנשאל באלמנ' שחלקה בנכסים עם היורשים והיורש רוצה למכור חלקו וחלק אלמנה ביחד שאז שוה ביותר ואומר להאלמנה גוד במעות שנותנים לי בבית שלם או אגוד בשומת הקונה והשיב דאינה טענה דאין אומרים גא"אג אלא כשרוצה לקנות לתשמישו אבל לא להרויח עש"ב. עין רואה דלא זיכה הרא"ש להאלמנה אלא מהנך טעמי דכתב הוא ז"ל ואם איתא דבאשה לא אמרי' דינא דגא"אג למה לי לכל הנך טעמי בפשיטות הול"ל דאין באשה דינא דגוד או אגוד אלא ודאי דסובר הרא"ש דבדינא דגוא"אג דינא הו"ה והשוה הכתוב אשה לאיש ושלא תלקה מד"הד כמ"ש הרשב"א:
שוב מצאתי לה' מהרשד"ם ז"ל ח"מ סי' רי"א שכ"כ בפשיטות וכן מצאתי לה' מוהראנ"ח ז"ל ח"א סי' טו"ב דפסק כן ומתשו' הרא"ש דכתי' ועיין להרב משאת משה ח"מ סי' מ' ועד אחרן אנן בדידן הכי דייני' אלא שמערימין וכותב חלק היתר של חבירו לזולתו ואחר כך תובע את חבירו בדינא דגוא"א ואע"פ שאנו יודעים בהערמה והיה העל'מה מעלומי העין כיון דלפום דינא דתלמודא שפיר קא טעין אלא שאם לאחר שתבעו בב"ד בדינא דגוד או אגוד ופסקו לו דלית ליה דינא דג"אא ואח"ך עמד ונתן חלק היתר לזולתו אמרי' ליה דלא אהני לרמאה רמאותיה ואחז"ר מצאתי לה'זקן שמואל בנמוקיו לסי' קע"א ס"ט שתפס על ה' הלבוש מהך דק"ל לר' אבא:
אות טו
גוד או אגוד. ראובן ושמעון ירשו ממורישם חזקת רביע חצר א' והוצרך שמעון למכור חלקו כי מטה ידו ואין קונה אלא לכל רביע חלק החצר וראובן אחיו מאן ימאן למכור חלקו וגם שלא לקנות חלק אחיו וטען שמעון על אחיו גוד או אגוד לשנמכרנו לאחרים יען לא נמצא קונה לחצי רביע החצר לכאורה נראה דאין שומעין לו ממ"ש הרא"ש בתשו' שהביא הטור סי' קע"א סכ"ו דפסיק ותני דליתיה לדינא דגוד או אגוד אלא בקונה להשתמש בו אבל לא למכור לאחרים יעו"ש אלא דמרן הקדוש תהי בה מדברי הרמב"ם גבי ב' אחים אחד עני וא' עשיר דמצי למימר ליה גוא"א למכור לאחרים ומאי דניחא ליה למרן ז"ל אהמ"ר אין זה במשמעות דברי הרא"ש וכבר הושג מהכנ"הג שם אות י"ד והעיקר לענ"ד כמו שחילק הכנ"הג דכשאינו מוצא למכור כלל לא אמרה הרא"ש ז"ל מעולם אלא דמיירי בהוצאה יתר על כדי דמיהן ע"ש. גם נוע"ם הוא הרא"ש רב מרי עט"ר לי ה' חק נתן בא מעשה לידו ודן את הדין למיכף לחבריה בדינא דגוד או אגוד כשלא מצא קונה ובוועד סיעת מרחמוהי ובראשם ה' מהרש"א יזי"א כי"ר:
אות טז
גוד או אגוד. הלכה רווחת פה מתא תונס יע"א ושגור' בפי הכל כל העם מקצה דלא דייני' דינא דגא"אג אלא כשהתובע והנתבע שוים בדבר אבל כשאינם שוים בחלקם תו ל"מ חד למיכף לחבריה לידון בדינא דגא"אג ל"ש דעל חלק המרובה לחלק המועט ל"ש איפכא וסח לי עט"ר כת"ר לי די"ן אב"א למלכא ומורי גם הוא תמ"ך דהוה תהי בה מדאמ' ר"פ השותפין דף י"ג א"ל רבא לר"נ לדידן דאמרת לי דין גוד או אגוד בכור ופשוט שהניח להם אביהם עבדי' ובהמה טמאה כיצד עושין וכו' דבשלמא לרבא דאמר אית דינא דגוד או אגוד ניחא ואי אמרת לית דינא דגוד או אגוד אלא כשהחלקים שוין לדידיה דרבא ק' כיצד עושין ושאל את פי גדול בדורו דרב הוא הרב זרע יצחק זיע"א ויען המלאך שכך היו רבותיו ה' הגדול מוהר"א הכהן ז"ל והרב הגדול מהר"ץ צרפתי ז"ל וסמוכות שלהן מדברי ה' הלבוש סי' תע"א ס"ח ולא נתקררה דעתיה דר' אב"א ז"ל וה' מהר"ם נ'גאר ראש על ארץ סבא דמשפטים מר מיוחד שבתלמידים רבינו הגדול מהר"ץ צרפתי ז"ל העיד שקבל מרבו ז"ל מטעם המלך דעל הרוב בעל החלק המועט ממון חסר ויתנו עיניהם עשירי עם בחלקו של עני ויגרשוהו מהסתפח בנחלת אבותיו אי לזאת ראה והתקין עם סיעת מרחמוהי חלקם בחיים שלא לדון דינא דגא"א אלא כשהחולקים שוין ואע"ג דזמנין משכחת לה אפי' בכה"ג דהחלקים שוין א' עני וא' עשיר הא מיהא כל כמה דמצי לתקוני מתקנינן וסמכין של בית רבי' ע"ד ה' הלבוש. אבל לבד מקרקעי או חזקה דינא יתיב דינא דנו"ן וכדאיפסיקא הלכתא התם ומה"ט שלפעמים יעמוד בעל החלק המרובה וכותב שטר מתנה לבנו או לזולתו בחלק המותר להיות שזה עם שותפו אין מדקדקין אחריו ודייני' דינא דגא"א אלא שאם כבר עמד לדין ופסקו לו דל"מ למיכף לחבריה משום דאינם שוים בחלקים עפ"י הוראת ב"ד של כת הקודמין ז"ל כמדובר אם לאח"ך כ' החלק המותר להזולת דייני' ליה דלא אהני לרמאה רמאותיה וכך אנו דנין וכעת ראיתי לה' זקן שמואל ז"ל סי' קע"א ס' ח"י שעורר חמתו על ה' הלבוש כדק"ל לר' אבא ז"ל:
אות יז
גוד או אגוד לאו דוקא בשות' בקרקע או בשאר דברים הוא דדיינינן לדינא דגוא"א אלא בשות' בשכירות קרקע מאחרים איתיה לדינא דגוא"א כדעת הרמב"ם ושלא כדעת הראב"ד בהשגות ועיי' בטו"שע סי' קע"א ס"ט וי"ד והסמ"ע ס"ק ר"ב והב"ח והש"ך והכנ"הג אות ד' בהגה"ט ולהרב מהר"ש צרור ז"ל בס' חוט המשולש בסי' טו"ב ולהרב מוהר"א אבן טווא ז"ל שם סי' ט"ז דף פ"א:
אות יח
גזילה קי"ל המלוה את חבירו בעדים א"צ ., לפורעו בעדים כמ"ש בטוש"ע דיש סי' ע' והמפקיד אצל חבירו בעדים א"צ להחזיר לו בעדים כמ"ש בטוש"ע סי' רצ"ו ואין על הלוה או הנפקד אלא שבועת היסת כמ"ש שם: אמנם בגוזל את חברו בעדים וטען הגזלן החזרתי לבעלים והנגזל מכחיש צ"לד אי דמי גזלן ללוה ונפקד ונשבע ונפטר או"ד שאני הלואה דלפרעון קיימא ופקדון נמי לאהדורי למאריה קאי משא"כ גזילה כיון דירד בחזקה ולקח של חבירו מידו והעדים רואים והוחזקו ליה בגזלן אם איתא דהדר ביה ואהדריה למאריה כיון דידע דקמי סהדי גזליה מידע ידע דלא מהימני ליה ומוקומו ליה אחזקתיה דגזלנא הוא ואיבעי ליה לאהדורי גזילה קמי סהדי והא מילתא לא אשכחן לה בתלמודא בהדיא. איברא דאשכחן לרבוותא קמאי דפליגי בה וכל חד מסייע למילתיה מדינא דגמרא ועיקרא דהאי מילת' איתא לה בריש חזק"ה דל"ד בנסכא דר' אבא ואיתא לה בכמה דוכתי בגמ' דההוא גברא דחטף נסכא מחבריה וכו' נימא ליה זיל שלים ליכא תרי סהדי וכו' משמע דאי איכא תרי סהדי שפיר אמרינן ליה זיל שלים ואמאי לא מהימני' ליה דדידיה חטף מיגו דאי בעי אמר החזרתי אלא ש"מ דהגוזל את חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים ומאן דפליג מוקי לה דמיירי בעוד הגזילה בידו כי אתו לבי דינא דתו ל"מ למטען החזרתי אמטו להכי אי הוו תרי סהדי אמרינן ליה זיל שלים א"נ בעדי' שראו הגזילה עתה בידו כשבאו לב"ד והרמב"ן ז"ל בחי' בפ' חזקת שם כ' בתוך דבריו והוי יודע דהך נסכא ברשותו של גזלן הוא שראוהו העדים כשבא לב"ד שאם לא ראוהו נאמן לו' חטפי ודידי חטפי במגו דיכול לו' החזרתי לו ואפי' באו ב' עדים שחטף ויש מי שחולק ואומר שהגוזל בעדים צריך להחזיר בעדים ואינו נאמן לו' החזרתי. ושאלתי להרב ר' מאיר נשיא נשיאי הלוים והשיב דנימא מסוגיא דכתו' דף י"ז ומודה ר' יהושע וכו' והוינן בה טובא וליתני הכי וליתני הכי ואי ס"ד דהגוזל בעדים צריך להחזיר בעדים ליתני ומודה ר' יהושע באומר גזלתיך מנה והחזרתיו לך נאמן ואם יש עדים אינו נאמן ומדלא תני הכי ולא מקשי' נמי הכי ש"מ דין גזילה כדין מלוה זה השיב הנשיא הגדול שפתים יושק משיב דברים נכוחים ושוב נמצא דהראב"ד בתשו' בנסכא דר"א כ' הכי וכו' עכ"ל והריטב"א ז"ל בחי' לכתו' אייתי לראיית הרמ"ה הלזו וכת' עלה הדין דין אמת אבל אין מכאן ראיה דאנן לא פרכינן וליתני אלא במלתא דשכיחי ודמיין לכתו' דאיירינן בה אבל בגזל לא פרכינן דליתני וכו' עכ"ל איברא דחזיתי להרא"ש ז"ל בתוספתיו לכתו' שם בד"ה משום דבעי למיתני וכו' שכ' הקשה ר' מאיר ז"ל ליתני גזלתיך ופרעתיך נאמן וכו' ואם יש עדים שגזלו ממנו ואמר פרעתיך אינו נאמן כדמוכח בפ' כל הנשבעין וכן בנחבל שאמר חבלתיך ופרעתיך ותי' דלא בעי למתני מילתא דלא שכיחא דגזלו' וחבלות לא שכיחי ועוד הק' וכו' ותי' וכו' עכ"ל והשתא לא ידענא דעתיה דר' מאיר הי מנייהו קדים אמרה דהרמב"ן והריטב"א קי"ל בגויה דס"ל דהגוזל את חברו בעדים אצ"לה בעדים ודחייה שדחה הריטב"א לראייתו הרא"ש קמסהיד עילויה דהוא מותיב ומפרק לה ומסתברא דשמעתיה דהרא"ש היא משנה האחרונה מדקא מותיב מגזלן ונחבל ומשני והדר מותיב ומשני ש"מ דבהכי סלקא ליה שמעתיה ותו דמלישנא דקא מותיב משמע דפשיטא ליה דאינו נאמן משום דצ"לה בעדים ומוכח למילתיה מפ' כל הנשבעין והיה נראה דמעובדא דנסכא דר"א דקאמר ואי איכא תרי סהדי וכדכתי' ולא נחה דעתי בזה דאי הכי אמאי נטיר לה עד הכא ולא מייתי לה מפ' שבועת העדות דל"ב דמייתי התם נמי הך עובדא דנסכא דמקדמא ואתיא לכן נרא' דמוכח למילתיה מדתנן התם בפ' כל הנשבעין שני כלים גזלתני וגזלן אומר לא כי אלא כלי א' נשבע הנגזל ונוטל ואם איתא דנאמן לו' החזרתי נאמניה דאמר לא נטלתי אלא כלי א' מגו דאי בעי הוה אמר החזרתי אלא ש"מ דאינו נאמן והא דלא מייתי מנסכא דר"א משום דאיכא לאוקומה דמיירי כשראו העדים הגזילה בהדיה גזלן כשבאו לב"ד וכמ"ש הרמב"ם ועוד דממתני' עדיפא ליה לאוכוחי דא מילתיה דאמתניתי' ש'וטר תלמודא וליתני הכי וכו':
גם אשו"ר לרב"א ז"ל במקו' לכתו' שם שהביא משם הרשב"א שכתב ויש מרבותינו שדקדקו מכאן מדלא אקשי' ולתני ומודה ר' יהושע באומר גזלתיך וכו' ודחה לראייה זו דלא ניחא ליה למנקט הא דרישא באיסורא והאריך עוד וכתב משם הרשב"א דיש לדחות הראיות והדבר צריך תלמוד ומשם תלמידי ר' יונה כתב שבדין זה נחלקו בו רבני פרווינצא ורבני גרונדא והרמב"ן הוא מרבני גרונדא ושאלו את הרמ"ה והכריע מהך דכתו' ודחו לראיה זו משום דהוה מצי לאקשויי תלמודא פשיטא דאם יש עדים דאינו נאמן כדפריך נמי התם ע"ש והיינו מטעמא דכתי' כיון דאוקי נפשיה בחזקת גזלנא וכו' ואכתי איכא למידק בין למאי דאייתי הרמ"ה ראיה מדלא פריך וליתני ובין למאי דדחו לה הרשב"א והריטב"א דלא ניחא ליה לתנא למיתני מילתא דלא שכיחא או דאיסורא דאכתי לא איפרוק מחולשא דתק"ל למ"ד מלוה את חבירו בעדים צ"לפ בעדים א"כ ליתני ומודה ר' יהושע באומר הפקדת אצלי וכו' נימא אם יש עדים אינו נאמן למאן דמוקי מתני' דפרק כל הנשבעי' בשכרו שלא בעדים כדאיתא התם דמ"ה אלא דמהא לא איריא דהתם לא פליגי אלא לענין שבועה אבל לשלומי ליכא מאן דפליג. והתו' בכתו' שם תי' פלוגתא היא בשבועות ור"ל דלהכי לא פריך הכי משום דמצי למידחי דר"י ס"ל כרבנן דריב"ל והא דנקט תלמודא והא קי"ל לאו משום דהכי אפסיקא הילכתא אלא לאלומי לשנויה דפלוגתא דתנאי היא ואיכא למי' דר"י סבר דאין צ"לפ בעדים וכ"ש דהכי קי"ל ואכתי קשה דהניחא מאי דתני רב יוסף במילתיה דרב אסי אמר רב ושמואל אבל ללישנא קמא דסבר דבהא ל"פ ר"וש אלא תליא בפלוגתא דתנאי הדרא קושיא לדוכתא וא"נ סתמא דתלמודא דס"ל כאידך לישנא אכתי תק"ל ללישנא קמא דליתני הכי ועוד תי' התוס' דלא חשיב ליה פריכא דניחא ליה לאשמועי' דאין מחזיקין בנכסי קטן עכ"ל ולפ"ד ז"ל המקשה דפריך וליתני ומודה ר' יהושע במלוה את חברו וכו' וס"ד דאם יש עדי הלואה אינו נאמן עכ"ל דס"ל דטפי ניחא ליה לתנא לאשמועי' דהמלוה א"ח בעדים צ"לפ בעדים מלאשמועינן דאין מחזיקין בנ"קט דאע"ג דהמניה צ"לפ בעדים אלא משום דקי"ל אין צ"לפ בעדים א"כ לדידיה אכתי מצי למיפרך הניחא למ"ד אצ"לפ בעדים אלא למ"ד צ"לפ בעדים ליתני ומודה ר' יהושע באומר הלויתני וכו' ואם יש עדים אינו נאמן דטפי הוי חידושא מדאין מחזיקי' בנ"קט לדידיה כמדובר. איברא דאי הוה קי"ל צ"לפ בעדים הוי רבותא לאשמועי' תנא דאף על גב דהימניה והלוהו ולא א"ל אל תפרעני אלא בפני עדים אפ"ה אם יש עדים אינו נאמן אע"ג דבהיתרא אתא לידיה ההלואה טפי מלאשמועינ' דאין מחזיקין בנ"קט וכ"ש בגוזל את חבירו בעדים דחציף כולי האי דהו"ל לאהדורי באפי סהדי לאפוקי נפשיה מחשדא דגזלנותא דודאי הך חידושא דאין מחזיקי' בנ"קט הוי רבותא טפי וכ"ש לפמ"ש תלמידי ר' יונה דל"מ למפרק וליתני מודה ר' יהושע בגזלתיך וכו' משום דמילתא דפשי' היא ע"ש א"כ ג' הרועים הרמ"ה והרשב"א והריטב"א כיון דלא מתרצא שמעתא למאי דס"ד דהמקשה ל"מ למאן דצל"פ בעדים אלא בהך דמשנו התוס' ממילא אזדא לה הך ראיה ול"צ תו להנך שנויי דמש'נו רבנן בדבורייהו הרשב"א והריטב"א אי לאו דסמכי רבנן הך שנויא קמא דהתוס':