אור ברסלב

ספר משכנות הרועים· רבי עוזיאל אלחאייק

בי"ת

אל"ף

אות א

בא' כחו קי"ל הנושא ונותן בדברי' בלבד ה"ז ראוי לו לעמוד בדבורו וכו' וכל החוזר בו וכו' ה"ז ממחוסרי אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו כמ"ש הטוש"ע סי' ר"ב ס"ז ועמ"ש רס"י רמ"א ה'ן ספק בידי מי שמכר לחבירו בדברים בלבד ולא גילה דעתו שרוצה לחזור בו ובא עד קצו עלה הכורת מלאך המות אנסיה מי מצו באי כחו למיהדר בהו כי היכי דהוה מורישם מצי למיהדר ביה אע"ג דהוי ממחוסרי אמנה ואין רו"ח נ"ה ס"נ הבאים. מכחו מצו למיהדר או"ד רשאי אדם לחבול בעצמו ולא הבאים מכחו ואמדי' דעתיה דמיתנה דלא הוה. בעי. למיהדר בהו ולמהוי ממחוסרי אמנה ואין רוח ב"ה ודעת ה' מוהראנ"ח ז"ל בח"א סי' קי"ח דקאי באיסורא נמי ועוד נסתפקתי בהא דאיפליגו בפ' אע"פ באומר כו"ח והבו ליה ולא קנו מניה דבפומבדית' אמרי לא צריך לאמלוכי ביה. בני מתא מחסיא אמרי צריך לאימלוכי ביה והילכת' צריך לאמלוכי ביה ופירש"י ז"ל לאמלוכי ביה אם עדין הוא עומד בדיבורו שיכתבו לו ואפליגו בה רבוואתא דאיכא מ"ד דדוקא בשטרי כתו' ומתנות אבל לא בשטרי הודאות והלואות ואיכא מ"ד אפי' בשטרי. הודאות והלואות נמי צריך לאמלוכי ביה כמ"ש רבי' ז"ל בפי"ו מה' מלוה ולוה יעו"ש ובהשגות שם יעו"ש והטוש"ע ח"מ סי' ט"ל יעו"ש ואנן בדידן בתריה דמרן גרירי דסתם לן תנא כדעת רבי' ז"ל דס"ל דשטרי הודאות והלואות נמי צריך לאמלוכי ביה דמצי לאהדוריה ביה יעו"ש והשתא נחזי אנן בשטרי כתו' להראב"ד וסיעתו ז"ל ובשטרי הודאות. לרבינו. וסיעתו ז"ל באומר כתבו וחתמו והכו ליה ולא אמלוכי ביה ואדהכי והכי שכיב. ולא פקיד אי ניחא להו ליקום בהימנותיה כי היכי דלא ליקרו ליה מהדרנא וממילא באי כחו לא מצו למחויי דלא ליכתוב או"ד כיון דמורישם אי בעי למיהדר ביה שפיר מצי הדר ביה באי כחו נמי דקיימי בחריקיה יהבי' להו מאי דהוה מורישם. מצי למיהדר ביה ומהאי דאמרי' בפ"ק דגיטין די"ג אהא דתנן התם אמר תנו מנה לפ' ומת יתנו לאח"מ ואתמר עלה בגמ' והוא שצבורין ועומדין בקרן זוית והוינן בה במאי עסיקנן אלימא בבריא. הא לא משך וכו' ופרש"י וי"ל בבריא מתנת בריא במטלטלין יכול לחזור בו עד שימשוך ויורש נמי לא מצי למיהדר ביה עב"ל שמעי' מן הדא דהיורשים במקום מורישם קיימי אלא דאכתי לא איפשוט ספיקא בתרא דאיכא למימר דשאני בהא דצריך לאמלוכי. דלאו מעיקר המתנה קא מיהדר ביה דודאי דמיירי דיהבה במתנה כדבעי ליה למיעבד עבד אלא בבתי השטר הוא דצריך לאמלוכי ביה דדילמא לא ניחא ליה דליפוש עליה שטרי אמטו להכי צריך לאמלוכי ביה והכי האי איכא למי' דטפי אית לן למי' דלא ניחא ליה ליקרוה מהדרנא וב"כ לא מצו לאחזוקי למורישם גברא מהדרנא משום חששא דלא ליפוש עליה שטרי אלא דאיהו גופיה כל היכא דאכתי קאי צריך לאמלוכי ביה דדילמא לדידהו הך. חששא דליפוש. עליה שטרי עדיף ליה מדקא מקריה ליה מהדרנא אבל בהך תנו מנה לפ' כיון דאיכא דררא דממונא למ"ד מסתמא הוה מהדר ביה כל כמה דלא משך המתנה אע"ג דהוי ממחו' אמנה ואין רוחנ"ה וכיון דכן הוא ב"כ נמי מצו למהדר בהו ומהאי דפ' הכותב דף צ"ה ע"ב דאמרי' ההוא גברא דזבין כתו' אימיה ושכיבת אימיה ולא ערערה וסבר רב חמא דמצי הבן לערער דבמקום אימיה קאי ולא פליג עליה רבא אלא משום דאחריות דידיה מי לא קבל עליה הא לא"ה אמרי' שפיר דמצי למהדר ביה ואע"ג דאימיה לא ערערה ועמ"ש הטור אה"ע סי' צ' דאם הבעל מכר בנצ"ב ולא מיחתא אשתו ומת הבעל יכול לבטל המכר דבמקום אשתו קאי ועיין למור"ם ז"ל שם סי"ג ובה' ב"ש ס"ק מ"ז וס"ק נ"ח ועיין לה' בית דוד ז"ל חאה"ע סי' מ"ח דף ט"ל ע"ג בד"ה והנה ע"ד זה וכו' ועיין לה"ה ז"ל פכ"א מה' מו"ל ועיין בהש"ך ז"ל ח"מ סי' קי"ז ס"ק ב' ועיין בתשו' הרא"ש ז"ל כלל ן' והובאה בטור אה"ע סי' קי"ח סל"ה ועיין מה שהארכתי לקמן במערכ' אות כ' מדין כתו' סי' בס"ד ועיון בשו"ת שבות יעקב ח"א ' קס"א:

וראיתי לה' מח"א ז"ל בה' נזקי ממון סי' עלה ונסתפ'ק במי שזן את חברו סתם דלדעת רבינו אפרים וסיעת מרחמוהי ז"ל חייב לשלם לו דמי אכילתו ומת ולא תבעו אם באי כחו יכולין לתבוע מהניזון דמי אכילתו ואסיק דאם לא תבעו ומת בע"ה אין יתומים יכולים להוציא מידו דשמא לשם מתנה כיון עכ"ל ואף על גב דבהך דגיטין אמרי' דמצו היורשים למיהדר בהו במקום מורישם שאני התם דהמקבל בא להוציא מידם אבל בנדון דידן היתומים באו להוציא מיד הניזון ויפה דן הרב לאפוקי ממונא לא מפקי' דאמור לשם מתנה אכוון איברא דמדברי הטור אה"ע סי' צ' וציינתיהו לעיל דפסק דבעל שמכר בנצ"ב ולא מיחתא אשתו ועתה שהבעל מוציא מיד הלקוחות דבמקום אשתו עומד וירית לההוא זכותא שהיתה יכולה למחות ע"ש הא קמן דאפי' להוציא מצו באי כחו דליקו בחריקיה דמיתנא ואיכא למימר דהתם מצוה קעבד שזן את חברו משא"כ במוכר בחיי אשתו דליכא לתא ועדין צריך להתיישב בדבר:

אות ב

באי כחו הטור סי' ק"ו הביא משם בעה"ת דדבד"י נמי מיקרו בכלל באי כחו וחזר ושנאו הכנ"הג סי' ע"א אות ס"א ע"ש ולקוחות ויורשים ומקבלי מתנה הוו נמי:

בכלל. באי כחו עיין בתשו' ה' מהראנ"ח ז"ל ח"א סי' קי"ד וע"ע בשי' ס"ו דף קי"א ובה' מוהרש"ך ז"ל ח"א סי' י"ב וה' אדרבי ז"ל שי' רל"ט ולענין אי האשה. מחמת כתובתה הויא נמי בכלל באי כחו עיין לה' גו"ר ז"ל ח"מ כלל ג' סי' ל"ה וה' עדות ביעקב ז"ל סי' ע"ז ע"ע:

אות ג

באי כחו שטר שכתו' בו שנתחייב ראו' לשמ' מנה לפרוע לו ולבאי כחו או לכל מוציא שטר זה והעדים או' תנאי היה הדבר שלא יתחייב ליורשיו נאמנים דאין סתירה בדבריהם דמצי' לפ' לבאי כחו על מקבלי המתנה בלבד מוהרש"ך ז"ל ח"א סי' י"ב מביאו הכנ"הג ז"ל סי' מ"ג אות פ' ופ"א והרואה גופן של דברים בתשו' ה' מוהרש"ך יראה שבשטר שנתחייבו רו"ש ללוי מדי חדש בחודשו כמה שנים כתוב לאמר שאם פטר לו בתוך הזמן אינם חייבים רו"ש לתת ליורשי לוי מה שישאר מהחוב שבשטר והאלמנה באה לגבות סכי כתו' ממה שנשארו מחוייבים לבעלה. הרו"ש ובסו"ד כ' המקבלי מתנה הם בכלל באי כחו לך נא ראה הדברים כהוייתן:

אות ד

בושת פלוגתא דרבוותא במבייש את חבירו בדברים בעלמא אי בר עונשין הוא או לא כמ"ש בש"ע ח"מ סי' ת"ך וכ' הכנ"הג ז"ל בהגה"ט אות מ"ט משם מוהר"ש יונה ז"ל. דדוקא כי יריבון אנשים אמנם הנשים כי זה דרכם לחרף ולגדף בדברי הבל וכזב ואין דבריהם מעלים ולא מורידים הניחו הדברים ע"פי הדין דהמבייש את חבירו בדברים פטור ומסיים בה ה' ז"ל דמטעם האמור יראה שאפי' ביישה לאיש וע"ע שם באות מ"ד ואנן בדידן מנהגנו להחרימה בשכינותיה שלא לדבר עמה ואם היא עומדת במרדה ומועדת לעשות כדבר הרע הזה חובשין אותה במקום אשר אסירי הנשים שם אסורין למען יוסרון כדת מה לעשות ל"ש עם אשה כמותה כ"ש עם א' מהאנשים סופא דמילתא בהני מילי ואביזרייהו אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות לפי המבייש והמתבייש ולשעתו ולמקומו ובלבד שיכוין לבו לשמים ועיין בתשב"ץ ז"ל ח"כ סי' ר"ד ע"ש בזה ע"ש:

אות ה

בית חתנו' נשאלתי בבחור א' מערי פראנקיא ממלכו' אינגליז אתא ואייתי בידיה כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום להיות הוא העומד בפתח שער קונסל אינגליז לתורגמן וסרסור והקונסל קבל אותו בסבר פנים יפות ויען כי הבחור הלזה נמצא בו דבר טוב גברא דשפיר חזי לכל אשר יאמר כי הוא זה והוא גר בארץ אין לו חנייה עמד הקונסל וייחד לו בית א' עמו במחיצתו ואח"כ רצה לקשר הזיווג עם בת ראובן ויען ויאמר הבחור הלז תנאי א' שיתן לו בית א' לדור בחצירו וראובן הנז' מוחזק בחלקו בחצר שדר בה בבית א' גדולה והשניה קטנה הימנה ושתיהן באמצעות החצר ועוד לו. בית א' קטנה שבקטנות בעליה שישנה בחצר ואותה החצר היא אשר יש בה בור ובאר ובה"כ וכל צורכי תשמישי החצר נעשים שם ונגמר הענין וכתב לו שטר שהקנה לו בית א' בחצרו לדור בו כל ימי חייו ולמקצת ירחין גמר בדעתו להגיע לפ' הנושא ושאל את פי חמיו איזה בית אשר ייחדת לי להכין אותה ולסעדה כמשפט בית חתנות עמד חתנו והראהו הבית הבינונית שבאמצעות החצר ויאמר לו זה חלקך בחיים ועמד הבחור הלז ובזבז מנכסיו בסיוד וכיור ומיני צבעונים ועשה לו בגדים נאים בגדי יקר תפארת ונכנס לחופה ודר בה שנה אחר שנה ויולד בנים ובנות ועיני חמיו רואות את כל הנעשה בבית ואין מכלים ופוצה פה ומצפצף וחתנו עושה בה ומשתמש כמי שעושה בשלו ואחרי מופלג מספר הסמוך לך' שנה בשנותו את טעמו חמיו עמד וערער על חתנו באמור אליו הלא אנכי כתבתי לך בית סתם וכבר יש לי בית א' שבעליה אותה תקח לך ויענהו חתנו האמת יורה דרכו כי בעת השידוכין איני זוכר אם בפירושא אתמר שהבית הלזו מוכחת מילתא דמעיקרא להאי ביתא איכוונת והשתא אהדורי הוא דקא הדרת במועצות. דרך עקש ופתלתול וחמיו השב ישיב הן אמת כי לא פורש בשעת התנאי ונתנהגתי עמך בויתור והשתא מיהא דינא קבעינא חזר חתנו וטען והלא התנאי היה לדור בה כל ימי חיי וזקני שער עמי מידע ידעי דלאו אורחאי למיהדר בדירה סרוחה כי האי ועוד כיון דלכל ימי חיי לא יבצר מהיות לי עוד בנים ובנות והבית הלזו קטון מהכיל וחמיו ישיב אמריו עכ"פ אית לך רווחא דתשקול אגרא דביתא שבעליה ותדור בבית הראויה לך מכיסך יורה המורה כדת מה לעשות עפ"י התורה ויבא שכמ"ה:

זאת אשיב ראשית מאמר אהא דתנן בנדרים דף נ"ו הנודר מן הבית מותר בעליה דאין עליה בכלל בית דר"מ וחכ"א עליה בכלל בית ואסור בעליה ואיתמר עלה כמאן אזלא הא דאמר ר"ה וכו' בית דבתי אני מוכר מראהו עליה טעמא דאמר בית בבתי הא אמר בית סתמא לא לימא ר"מ היא מדקא"ל בהאי לישנא בית בבתי דמשמע מניה בית שבתוך ביתי ואפי' כל דהו דאע"ג דאין עליה בכלל בית אהני האי לישנא למוכר למימ' האי ביתא דעליה הוא דזבנית לך ולהכי מראהו עליה אבל אמר לו בית סתם כיון דעליה אינה בכלל בית לא מצי דחי ליה אצל עליה ואע"ג דהמוכר מוחזק והלוקח מוציא ה"מ היכא דישנה לעליה בכלל בית דאע"ג דגריעא היא:

משום טרחא דעליה וירידה מצי מוכר. המוחזק לומר ללוקח המוציא האי ביתא דזבנית לך מעיקרא אבל השתא דעליה אינה בכלל בית כלל אינו יכול להראותו עליה וע"כ לא אתיא אלא כר"מ דאמר דאין העליה בכלל בית דאי לרבנן כי א"ל בית סתם נמי כיון דעליה בכלל ויד הלוקח על התחתונה מראהו עליה ואמאי ר"ה לא אמר למילתיה דמראהו עליה אלא דא"ל בית בבתי אני מוכר לך לשמעינן אפי' כי א"ל בית סתמא וכ"ש בית בביתי ודחי מאי עליה המעולה שבבתים דאי א"ל בית סתמא הו"מ דחי ליה אצל עליה כיון דהא נמי בכלל בית והשתא דא"ל. בית בביתי ליפות כחו קא"ל דנוטל המעולה שבבתים ועליה גריעא היא ולכאורה משמע דלאו מעליה הוא דקדחי אלא אי אית ליה ב' בתים בחצר נוטל המעולה שבהם דה"ק ליה בית המעולה שבבתים ולקמן ית' בס"ד ואי משכחת לה דאית ליה למוכר עליה מעולה כ"כ דטרחא דעליה וירידה נטפל לה כיון דאית. ליה כרבנן דאמר עליה בכלל ביתא וקא"ל המעולה שבביתי אני מוכר לך א"כ העליה בכלל היתה וקא"ל המעולה שבביתי אני מוכר וחזי' אי מינייהו מעולה טפי ושקיל לה והתו' ז"ל הק' דבשלהי מנחות אמר דעליה גרועה קאמר דיד בעה"ש על התחתונה א"כ מאי איריא בית בביתי אפי' בית סתמא נמי כיון דהטעם תלוי דיד בעה"ש עה"ת עכ"ל ר"ל דלפום מסקנא דהתם דמראהו עליה דגריעא היא וכדסא"ד. הכא ומשום דיד בעה"ש עה"ת א"כ הדרת קו' הש"ס דטעמא דאמר בית בביתי הא בבית סתמא אינו מראהו עליה אע"ג דיד בעה"ש עה"ת דאין העליה בכלל בית. א"כ ע"כ כר"מ אתיא ולא כרבנן ואי ס"ל כרבנן כיון דהטעם תלוי דיד בעה"ש עה"ת אפי' אמר בית סתמא ולמ"ל. למנקט בית בביתי ותי' לפום מסקנא דהתם א"ל דשפיר נקט בית בביתי לאשמועינן מועינן רבותא דאע"ג דהאי לישנא משמע נמי המעולה שבבתים וכדמסיק הכא אפי"ה דוחהו אצל עליה משום דיד בעה"ש עה"ת ומפרשי' דבית בביתי לגריעותא כדסא"ד התם והכא וכמסקנא דהתם וכ"ש בית סתמא כיון דקי"ל כרבנן דישנה לעליה בכלל בית ויד בעה"ש עה"ת וכן מבואר בדברי הר"ן ז"ל בשם הרמבן ז"ל: אמנם הרא"ש ז"ל שם בפי' ופסקיו ואחריו נמשך הטור בי"ד סי' רי"ו דרכו קסת"ם לישוב הסוגיות דבבית סתם מראהו עליה דעליה בכלל בית ככנן הא מיהא כי א"ל. בית בביתי אינו דוחהו אצל עליה לישנא לאפוקי עליה אלא דאי אית לית ביה גרועה שאינה בעליה דוחהו אצל הבית הפחותה שבבתים משום דיד בעה"ש עה"ת וראיתי לרבינו ז"ל. בפכ"א מה' מכירה דין י"ט שכתב וז"ל האומר לחבירו בית בביתי וכו' אני מוכר לך נותן לו הקטן שבהם עכ"ל ממה שלא הזכיר שנותן לו עליה אעפ"י שהוא פסק כרבנן גבי נדרים דהנודר מן הבית אסור אף בעליה כמ"ש בפ"ט מה' נדרים ע"ש אלא שכ' קטן ולא כ' הפחותה והגרועה שבבתים דבכי האי משמע דאפי' עליה לכאו' משמע דס"ל כדעת הרא"ש ז"ל אמנם ראיתי להר"ן ז"ל שממ"ש הוא דלמסקנא העליה בכלל:

שכ"ד הרמב"ם ע"ש וכן העתיק מרן בב"י שם:

איברא דהר"ן טעמו ונימוקו עמו דאי ס"ל כהרא"ש הו"ל לאשמועי' נמי דבאומר לו בית סתם מראה אפי' עליה וכמ"ש הרא"ש ז"ל אלא ודאי דסובר רבנ' ז"ל כמ"ש הר"ן ומשום שכלל דין בית בביתי ושור בשורי בחדא מחתא וגבי שור צודק לשון הקטן שבהם כלישנא דמתני' וכ"ה דעת מרן שהעתיק לשון הר"ן ושתיק ה' ולא אמר ולא מידי ועוד עמ"ש אח"כ וז"ל דהטור פסק כדעת הרא"ש מוכח להדיא שכדעת הרמב"ם אזיל ומודה לדעת הר"ן וכ"ה דעת רוב הפוסקים וגם אני מצאתי לה' המאירי ז"ל בס' בית הבחירה הנדפס מחדש וז"ל ואין בה הפרש בין בית א' לבית בביתי בין בלוקח בין למקבל מתנה וכו' זהו הפסק הנכון בענין והרבה מהמפרשים נתבלבלו בפירושים אחרים ואין לחוש לדברים כלל עכ"ל ומרן בש"ע שם העתיק לשון רבי' כדמותו כצלמו כמנהגו הטוב ובודאי שסו' בדעתו כמ"ש בב"י בשם הר"ן ז"ל וכדכתי' ומעתה מ"ש מור"ם ז"ל אבל אינו נותן לו עליה וכו' אין זה דעת מרן ז"ל ואתמהא איך סתם לן סתומי וזוהי דעת הרא"ש וכבר נתעורר בזה הסמ"ע וכ' ואפשר שלא חשש להאריך ולכתוב פלוגתא עכ"ל והט"ז ז"ל כ' שדעת הרא"ש והרמב"ם אחת היא ודלא כמ"ש הר"ן והב"י ע"ש וכמדומה שבימיו לא נגלה אור ס' הד"מ ששם מבואר דס"ל כפי' הר"ן בד' הרמב"ם אלא דאכתי לא איפרוק דהרי הסמ"ע הביא משם הרמ' שכ"כ וצע"ד: אמור מעתה לענין פסקא דדינא באומר לחבירו בית א' לכ"ע מראהו עליה אע"ג דגרועה ובאומר בית בביתי לד' ה' המאירי והרמב"ן ז"ל והר"ן ושכן דעת הרמב"ם לדידהו ז"ל וכ"ה דעת מרן ומור"ם בד"מ ה"נ דוחהו אצל עליה אמנם ד' הרא"ש והטור וד' הרמב"ם לדעת הט"ז אינו יכול לדחותו אצל עליה אלא נותן לו בית הקטנה שבחצר דוקא ואנן בדידן בתריה דמרן גרירנא והוא ז"ל בש"ע העתיק דברי הרמב"ם ולדידיה שמיע ליה דס"ל כדעת הר"ן ושכ"ה ד' הד"מ כמו שנאמר ומצי דחי ליה אצל בית שבעליה אפי' באומר לו בית בביתי ומעתה בנ"ד שכתוב בשטר וחייב עצמו פ' לתת לחתנו פ' בית א' בחלקו המגיע לו כחצר הנק' כו"ך לדור בו כל ימי חייו וכו' פשטא דמילתא דהוי כאומר בית א' סתם דמ"ש בחצר פ' אינו אלא מורה מקום היכא קאי הך ביתא ולכ"ע מאי דוחהו אצל עליה ואת"ל דחשבי' ליה כבית בביתי לדידן לא נפק"ל מידי כיון דאנן בתריה דמרן גרירנא וכדכתי ולדידיה לא שני לן בין בית סתם לבית בביתי כמדובר:

ואולם לא תעזוב נפשי לשאו'ל אי בעי' שיעור מה בבית הקטנה דחזיא לדירה או"ד מראהו בית כמות שהיא ואין לדקדק בשיעורין וברפ"ק דסוכה אהא דאיפליגו ר' ורבנן בסוכה שאין בה ד"א דר' סבר דאינו יוצא בה י"ח ורבנן ס' דבמחזקת ראשו ורובו סגי איתמר עלה מאן תנא להא דת"ר כל בית שאין בה ד"א על ד"א פטורה מן המזוזה וכו' לימא ר' היא ומיהדר אפי' תימא רבנן אלא גבי סוכה דדירת עראי אבל גבי בית דדירת קבע היא אפי' רבנן מודו דאי אית בה ד"א על ד"א דיירי בה אינשי ואי לא לא דיירי בה אינשי ע"כ מהכא מוכח דלא מיקרי בית בפחות מד"א על ד"א א"כ בשיעורא תליא מילתא וק"ל בגווה דמהכא מוכח דכל דאית בה ד"א על ד"א חשיבא שפיר לכל הנך מילי דקחשבי' התם ובפ' המוכר פירות ד' צ"ח תנן המוכר מקום לחבירו וכן המקבל מקום מחבירו לעשות בית חתנות לבנו ובית אלמנות לבתו בונה ד"א על שש דרע"ק רי"א רפת בקר הוא זה והרוצה לעשות רפת בקר בונה ד"א על ו' בית קטן ו' על ח' וכו' ובגמ' איכא דאמרי רפת בקר רע"ק קאמר לה ברפת בקר שיעורו ד"א על ו' ודכוותה בית חתנות ואלמנות ועשוי אדם לעשות דירתו כרפת בקר ובית חתנות ורפת בקר שוין בשיעורייהו אבל המוכר מקום לחבירו אע"ג דיד המוכר על העליונה לא סגי ליה בבציר מו' על ח' כדקתני מתני' וא"ד רישא קא"ל ובתרתי פליגי ברפת בקר ובית חתנות ורע"ק לא הזכיר שיעור בית חתנות ע"ש בפי' רשב"ם והשתא ק"ט דהנך רבנן דלא כמאן דבית חתנות לרע"ק דא על ו' דהוי כרפת בקר אבל בית סתם ו' על ח' ולר"י נהי דלהך לישנא לא אמר בה שיעור הא מיהא בית קטן ו' על ח' בעי וקי"ל כרע"ק מחבירו והך ברייתא דפ"ק דסוכה לפום מאי דאיתמר עלה אתיא נמי כרבנן:

וראיתי להתו' ז"ל שכ' וז"ל נראה דכי היכי דהכא גבי תנאי בנין אין חשוב בית אלא א"כ יש בו ו' על ח' ה"נ גבי חלוקת אחים ושותפים דהא דאמר עד שיהיה ד"א לזה וד"א לזה מוקמי' בסופה בחצר המתחלקת לפי פתחיה עכ"ל ולא הבינותי דהתם אברייתא דקתני כל בית שאין בו ד"א על ד"א אין האחי' והשותפים חולקים בו קס"ד שאין יכולין לכוף זה את זה לחלוק לפי שאין בו כדאי לזה וכדאי לזה דייק עלה הא אם יש בו ד"א על ד"א חולקים והתנן אין חולקים את החצר עד שיהיה בו ארבע אמות לזה וד' אמות לזה ומשני אלא אימא אין בו חלוקת חצר וכדר"ה וכר"ח ע"ש אלמא דלא. נייד אלא משום דאין ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה מודה דחולקים וחמו"תי ראיתי אור להרמב"ן ז"ל שהק' לב' הפירושים במאי דפי' ובמאי דפירש הר"י ן' מיגאס ז"ל דלעולם בית חתנות היא הקטנה שבקטנים שהיא ד"א על ו' ובית קטן ו' על ח' והדר ק"ל מהך דפ"ק דסוכה דמוכח מינה דבד"א על ד"א חשיב בית ותי' נהי דחשוב בית וראוי לחלוקת האחי' והשותפים מ"מ דירה סרוחה היא ואין דעתן של מקבלי לדירה כגון זה ואמר רבינו הגאון בס' המקח שיש חילוק בין זה למוכר בית לחבירו דהתם אין ללוקח אלא הפחות שבבתים כלומר ד"א על ד"א עכ"ל ונר' דגם הרמב"ן ז"ל כן דעתו דהמוכר בית נותן לו בית שיש בו ד"א ד"א ודיו דיד המוכר עה"ע דהוא מוחזק אבל במקבל קבולת לבנות אין דעתו לדירה גרועה כגון זו ועיניך הרואות שהוא סובר דבחלוקת האחים והשותפים תיסגי להו דיש בו לכל א' ד"א על ד"א ושלא כדעת התו' וצ"ע מה מענה בפיהם לתרץ הך דסוכה:

וחזיתיה במקו' שכ' משם. הראב"ד ז"ל שהביא דברי הגאון הללו דשאני. ליה בין מוכר בית למקבל לבנות לו בית בשם יש מי שכתב וכתב הוא ז"ל ואני אומר בין שא"ל בית בין שמכר לו מקום לעשות לו בית אי לא א"ל בית חתנות לבנו אינו נותן לו אלא ד"א על ד"א והטעם שאין עושין בית חתנות פחות מכאן ובית קטן ו' על ו' קתני לה וכו' עכ"ל ולדידיה ז"ל מיתרצה שפיר הך דפ"ק דסוכה דאתיא כר"ע דהילכתא כוותיה וכרבנן דהתם וכ' עוד רב"א ז"ל משם הרשב"א ז"ל דק"ל מהך דפ"ק דסוכה ותי' דאעפ"כ דירה סרוחה היא ואין דעת מוכר וקונה ושוכר ומקבל לקנות לכתחילה דירה סרוחה והויני דקא"ל ר"י לרע"ק שאין אדם נותן דעתו לעשות דירה סרוחה כזאת ואפי' של ד' על ו' וכו' ובה"ג בס' המקח כ' דיש הפרש בין זה למוכר בית דהתם לכ"ע כל שיש אפי' בית של ד"א על ד"א מראהו עכ"ל ולפ"ז הרשב"א ובה"ג פלגן בהדייהו דלדעת הרשב"א ל"ש שוכר ל"ש מוכר ל"ש מקבל אין דעתו לכתחילה על דירה סרוחה ולדעת בה"ג מקבל שאני אמנם אפילו לכ"ע הרשב"א יודה דבחלוקת האחים והשותפים כיון דלכתחילה הם רוצים לקנות כל שיש בו ד"א על ד"א חולקים ואעפ"י שכתבתי לעיל דהרמב"ן מודה לבה"ג והרשב"א כ' משם נמוקי הרמב"ן הרואה דברי הרמב"ן בחי' שכתבתי יורה יורה מאי דכתיבנא בעניותי' עוד הביא רב"א ז"ל משם ר"י בעליות והרא"ם והנוב"י תלתא סרכי כחדא שריין דבית חתנות היא פחותה מבית סתם שלא כדברי הראב"ד דבית חתנות די לו בד"א על ו' אבל בית סתם או בית קטן בעי ד' על ו' ובאחין ובשותפים ומוכר בית מביתיו תסגי להו בד"א על ד"א ע"ש:

גם אשו"ר לה' נמקי יוסף ז"ל דק"ל מהך דפ"ק דסוכה וניחא ליה דשאני. התם גבי חלוקת אחי ושותפי דע"כ לחלק אעפ"י שהיא דירה סרוחה אבל בבא לבנות לא טרח בבציר מד"א על ו' עכ"ל ולפ"ד בית חתנות דקתני מתני' לאו דוקא דלדידיה אפי' רפת בקר כבית חתנות לרע"ק כמ"ש ה' ז"ל שם ואפשר דלרבותא נקטיה דלא תימא בית חתנות ואלמנות בעי רווחא טפי וכמ"ש הראב"ד ז"ל א"נ דבית חתנות ואלמנות בבציר מהאי שיעורא תסגי ליה וכמ"ש שאר רבוואתא ז"ל ולא נתבאר בדברי ה' ז"ל במוכר בית לחבירו סתם אם יכול לדחותו אצל בית שאין בה אלא ד"א על ד"א אעפ"י שהיא דירה סרוחה כדין חלוקת האחים והשותפי' או"ד דלא ממעט ה' ז"ל אלא אחים ושותפים דבד"א על ד"א סגי אעפ"י שהיא דירה סרוחה אלא דממ"ש אבל בבא לבנות לא טרח בבציר מד"א על ו' משמע דכל שהוא בנוי כבר דינו כדין אחי' ושותפים וכעת נראה בעליל האשל אשר ברמ"ה חי' הרמ"ה ז"ל ולשם בפ' המוכר סי' ד' עבד צריכותא למ"ל למתני בית חתנות ובית אלמנות והדר ק"ל מ"ט לא ערבינהו ותנינהו וכדאי' בגמ' ומסיק דברפת בקר כ"ע מודו דבעי ד' על ו' ובבית סתם פליגי דלרע"ק ד"א על ו' דאדם עושה דירתו ברפת בקר ולר"י בעי ו' על ח' והדר ק"ל מהך דרפ"ק דסוכה דהך ברייתא מאן קתני לה לא ר"י ולא רע"ק ומשני לא תק"ל דההיא אתיא ככ"ע דע"כ ל"ק ר"י ורע"ק אלא גבי מוכר ומקבל דבבציר מהאי שיעורא לא עברי אינשי דדיירי ומצי א"ל כרבנן אינשי הוא דאתנאי בהדך אבל מאן דאית ליה בית בנוי ברשותיה למיהדר ביה ע"י. הדחק בית הוי למשקל ד"א כחצר והאריך שם ומסיק דמסתברא דלגבי האומר לחבירו בית אני מוכר לך בד"א על ד"א סגי ליה מידי דהוה. הדין חלוקה ע"ש והכריח הדבר. מדלא אשמעי' מתני' דינא דהמוכר בית סתם ומסיק הכי להילכתא ול"ש אמר לוקח ול"ש אמר מוכר ע"ש:

גם מרן בב"י הביא משם הר"ן ז"ל כדעת רבי' האיי גאון דבית אני מוכר לך סגי ליה בד"א על ד"א והביא ראיה מההיא דרפ"ק דסוכה ע"ש ורבי' בפכ"א מה' מכירה פסק במוכר לחבירו מקום לעשות לו בית חתנות לבנו או בית אלמנות לבתו עושה לו ד"א על ו' עכ"ל ועיין בהמ"מ ז"ל ולא נתבאר בדבריו במוכר בית סתם הבנוי כמה שיעורו ולקמיה דין ט' פסק במוכר בית מביתיו נותן לו הקטן שבהם ע"ש משמע אפי' בית כל דהו ומה יענה למאי דק"ל לרבוותא מהך דפ"ק דסוכה והוא ז"ל פסקה להך ברייתא כל חדא בדוכתא והתם בסוכה קאמר תלמו' אי אית ביה ד"א דיירי ביה אינשי ואי לא לא דיירי ע"ש וכבר ראיתי להסמ"ע ז"ל ס"ק מ"ח שהצ"ע לקו' וחזי הוית לה' תי"ט ז"ל שם שתי' לקו' הסמ"ע דס"ל דמשנין בין חלוקת אחי' ושותפי לדין בנין וה"ה דין מכירה נמי עכ"ל ולפ"ד א"כ גם במוכר בית מביתו צריך שיש בה ד"א על ו' והשתא תק"ל מה שהק' הרמ"ה ז"ל דטפי הו"ל לתנא לאשמו' במוכר בית מביתיו וכ"ש מקבל והנלע"ד דרבי' כבר גילה דעתו בהרבה מקומות דכל בית שאין בה ד"א על ד"א אינה נקראת בית וכמו שיתבאר לקמן בס"ד ורבי' ז"ל מעתיק וכיון שלא הוזכר בש"ס דין מוכר בית בפי' אין דרכו בהרבה מקומות להביא דין המחודש וכבר מילתא אמור' בפסקיו דכל בית שאין בה ד"א על ד"א אינה בית וכדכתי' מרן בש"ע יאחז צדיק דרכו דרך הקודש כמנהגו:

וראיתי להרב כנ"הג ז"ל בסי' קע"א בהגה"ט אות ל"ז שכ' וז"ל כ' מוהר"ם מטראני בח"א סי' מ"ד במי שמצוה לעשות לו בית אין פחות מד"א על ו' אבל סתם בית העשוי או הנחלק הוי ד"א על ד"א עכ"ל וס' תשו' ה' המבי"ט כעת אינם בידי דק"ל אתרי אריוותא דמאי ק"ל הלא הם כתובים על ס' המקח לרבי' ה"ג ז"ל והרמב"ן והנמק"י וגם על הכנ"הג ז"ל שלא הביט גם בדברי. הר"ן שהביא מרן ז"ל בב"י ומאי דק"ל הסמ"ע וכדכתי' וצע"ד:

וכזאת וכזאת הוק' לענ"ד על ה' גן המלך סי' י"ב שכ' המקבל לעשות לו בית שיעורו ד"א על ו' וק' מ"ש מלגבי מזוזה דאמרי' כל שיש בה ד"א על ד"א חייבת במזוזה ע"ש ואתמהא דלא זכר ש'ר את כל הרשום בכתב אמת דקו' דא היא משל כת הקודמין נו"ן עלה בקב"ץ לרובא דרבוותא במוכר בית מביתיו לחבירו או הנותן בית לחבירו שנותן לו הקטנה שבהם בעינן מיהא כל שיש בה ד"א על ד"א דבבציר מהכי לא דיירי בה אינשי וכ"ש שבנ"ד כתוב שנתן לו הבית לדור בו ומה גם כי בית חתנות ואיכא למימר דבעי' ד"א על ו' ואין לנו עסק בפרט זה ואתה דע לך דכל האמות האמורים בענין זה הם אמות של בנין אשר יש בכל אמה כ"ד גודלים כמ"ש המפרשים שם והרמ"ה בחי' לשם בפ"ק סי' י"א ע"ש ועיין בהכנה"ג סי' קנ"ד: ואכתי פש גבן לברורי אי לית ליה בההיא ביתא ד"א על ד"א מרובעות ממש אבל כי ממצעת לכוליה אוירא דביתא משכחת ביה ד"א על ד"א היכי לידיינו דייני להאי דינא וראש המדברים הוא הר"ם במז"ל בפ"ד מה' תפילין כ' גבי מזוזה דבעי' ד"א על ד"א שאם יש בה. כדי לרבע בה ד"א על חייבת במזוזה ע"ש ואיכא למימר דגמרי' מינה לכל דוכתא דבעי' בית קרי ליה. דגם יש בו כדי לרבע ש"ד ולא מצאתי עזר ובפ"ד מה' מעשר גבי קביעות מעשר כ' שאם אין בה ד' על ד' אינה קובעת ובפי"ב מה' שמיטה דין ב' דאם אין בה ד' על ד' אינו נחלט ובפ'. מה צרעת דין דאם אין בו ד"א על ד"א אינו מטמא ובפי"א מה' רוצח דאם אין בו ד' על ד' אינו חייב במעקה ובפ"י מה' מלכים גבי עורכי המלחמה דאם אין בו ד' על ד' אינו חוזר עליה מעורכי המלחמה והיא ברייתא התם בסוכה כמ"ש הכ"מ ז"ל וצ"ע מ"ש הלח"מ וז"ל מהירוש' ואחר החיפוש מצאתי להתייר הגדול מהר"ל ן' חביב ז"ל בתשו' סי' ק"י. שהביא מחלוקת בין ה' מהר"י צייאח ז"ל ומוהר"ש הלוי ז"ל שהיו שותפים בחצר א' וטען הא' שאין בביתו של א' מהם ד"א על ד"א א"נ אין לו ד"א בחצר והשיב חבירו שכנגדו דיש בו כדי לרבע ד"א על ד"א ופסק ה' ז"ל בדף קמ"ט ע"ג וכפי הנ"ל מהרמב"ם הדין שוה והרי הוא נק' בית לכל הדברים והדינים שנאמר בבית שצריך שיהיה ד"א על ד"א ואע"פי שלא כ' ה' כן בכאן הרי כתבו בה' מזוזה וילמוד סתום מן המפורש וביאור זה שיש כמו י' דברים בדיני הבית וכלם בבית שיש בו ד' על ד' וכו' וה' ז"ל כ' כל אחד מהם במקומו ובספריו ובכלם הביא הדין סתם וכו' ולא פי' אי דוקא צריך שיהיה בו ד' על ד' או די כשיש בו כדי לרבע אמות ד' על ד' זולתי בה' מזוזה שהוא מקום הדין הא' מי' הנז' כפי סדר ספרו וסמך על זה לכל שאר המקומות שכיון שבמזוזה כתיב בית ואע"פי שאין בו ד' על ד' נקרא בית לענין מזוזה ה"ה לכל שאר הדינים שנאמרו בבית עכ"ל ולפ"ז להרא"ש דפליג על הרמב"ם גבי מזוזה ס"ל דבעי' ד"א על ד"א ממש כמ"ש הטור י"ד סי' רפ"ו ה"ה לכל הנך ומינה דבכל השיעורין השנויים במשנתינו דינא הכי הוא דמ"ש ומהיכא תיתי לחלק ביניהם ולפ"ז לדידן דנגררין אחר פסק הש"ע והוא ז"ל גבי מזוזה פסק כהרמב"ם ע"ש א"כ נימא לד"מ כל שיש הנך ד' שיעורין שפיר השיב להא דרך שיעורין ועדין לא ראיתי לשום א' מרבותינו האחרונים נו"ן שנתעוררו בזה א"כ קם דינא בנ"ד דמראהו בית שבעליה ואם יש בו כדי לרבע ד"א על ד"א ושיעור כל אמה כ"ד גודלים קם לו הבית הלזו למקבל דכללא הוא בד"מ המע"ה אמטול הכין יד בעה"ש עה"ת:

ועדין נשאר לנו לברר בנ"ד דקטעין המקבל קושטא קאי אם בשעת השידוכין כפי' איתמר ותנאי היה הדבר הנה זאת תורת הבית וכאשר קרבו ויאתיון ימי הכניסה אז גליתי אזן חמי לאמר לו לברר לי זאת מנוחתי לתקן מלבושים נאים לה כמדתה ועמד ופינה הבית הלזו והראני אותו ואת נוהו נוה שלום קמתי אני כרוב מעס'קות בנין וסתירה וסיוד וכיור ומיני צבעונים ועיני האב רואות בשמחות וגיל כשמחה בקציר וזה לי ך' שנה שלו הייתי בביתי ורענן בהיכלי והילדים רכים אשר נתן לי אלהים בזה טפחתי ורביתי שם שם כל כי האי ידים מוכיחות הויין דמעיקרא משעת חיוב נתינת הדירה זאת היא הבית אשר אני דר בה כי לא יעלה על לב לעולם שאיש אשר כמוני ידור בדירה סרוחה וגרועה במקום צר ומצוק כעין רפת בקר אלא דהשתא מיהא דאישתוני אשתני מחלפא שיטתיה אשר ה'ן חליפות למן לא עמד טעמו בו פשפש ומצא במכתב לומר בית סתם תלה עצמו. באילן גדול כללא הוא דיד בעה"ש עה"ת וחמיו מודה כי לא פורש בשעת השידוכין הש'תא הכא התבוננתי בדבר שאין אתה מחזיק. בשלי אלא מחמת השטר ושם כתוב בית סתם וקי"ל דיד בעה"ש עה"ת. והנה בפ' השואל דף ק' תנן וכן ב' שדות א' גדולה וא' קטנה הלוקח אומר גדולה לקחתי והלה אומר איני יודע זכה הלוקח בגדול וכו' זה אומר גדולה וזה אומר קטנה ישבע המוכר שהקטנה מכר לו זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו וכ' הרמב"ם בפ"ך מה' מכירה דין י"א בז"א איני יודע וז"א א"י דיחלוקו היינו כשאינה ברשות אחד מהם ע"ש ובהמ"מ והמש"ל ז"ל מ"ש בזה ואין כאן מקומו והשתא ניחזי אנן יד עניי בנ"ד אי דייני' לנותן ולמקבל כמי שזה אומר א"י וז"א איני יודע דתרווייהו קטעני דלאו אדעתייהו אי פריש בשעת חיוב נתינת הבית לדור בה או לא דבכ"הג במטלי' ואיתנהו אכתי ברשות מוכר וכ"ש ארעא דבחזקת מארה קיימא דמשתבע הנותן שאינו יודע ושקיל קטן המקבל ודיו כמ"ש רבי' שם דין י"ג ע"ש אמנם בנ"ד שהמקבל הוא המחזיק בבית הבינונית אשר אכלה ודר בה כמה שני חזקה מי אמרי' אכתי בחזקת מארא קיימא או דילמא בחזקת מארא דהשתא דדר ומחזיק בה כמה שני חזקה ובפרק חזקת הבתים ד' ל"ב אמרי' ההוא דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א"ל מינך זבניתא והא שטרא א"ל שטרא זייפא הוא נחי' ולח"י לרבא אין מיהו שטרא מעליא הו"ל וארכס אמי' אנקוט האי בידאי א"ל רבא מ"ל לשקר א"ל ר"י מ"ל לשקר במקום עדים לא אמרינן אמר ר"א ב"א הילכתא כרבא בארעא דאיכא דקיימא ארעא תיקום מוכח מהכא דאע"ג דלא החזיק הלוקח בה עדין שני חזקה וכדפי' רשב"ם ומוכרח הוא אפי"ה משום דמספק"ל לר"א ב"א הילכתא כמאן פסיק ותני כרבא דהיכא דקיימא ארעא תיקום ולא מפקי' לה מתותי ידיה נר' דלא דמיא לנ"ד דהתם קטעין זבניתא מינך ומפקא חזקת מארא וקיימא ברשות לוקח אמטול הכין כיון דמספק"ל הילכתא כמאן כדפי' רשב"ם ז"ל א"נ משום דאית ליה מיגו דאי בעי אמר שטרא מעליא הוא וכדפירשו התו' אבל הכא מקבל מתנה גופיה לא קטעין בגופה דדירה אלא דירה בעלמא ואכתי ארעא בחזקת מארא קיימא נר' דבכה"ג בכל מידי דספיקא מוקמי' ארעא בחוקת מארא קיימא והא דנ"ד לא דמייא אלא דתנן בהשואל במשכיר לשנה דינר לחדש אם נתעברה השנה מספק"ל אי תפוס לשון א' דלשנה ח' העיבור לשוכר ואי תפוס ל' אחרון שהוא לח' נתעברה למשכיר הילכך נתעברה למשכיר דקרקע בחזקת בעליה עומדת ומוציאו מהבית אע"פי שכבר הוא דר בו ומוחזק בו ועיין בטו"שע סי' שי"ב סט"ו ובסמ"ע אלמא כיון דאכתי ארעא בחזקת משכיר ואין לשוכר בה אלא אכילת פירות מוקמי' לה בחזקת מארה וכי היכי דהתם הספק נפל מאליו ממטבע הל' שנה וחידש הי מינייהו תפסי ואמרי' בכה"ג אוקי ארעא בחזקת מארה קמא דכוותה בנ"ד דהספק בא מחמת הלשון כי לא פורש איזה בית אשר נתחייב ליתן לו וקי"ל דבכל ל' המסופק בשטר יד בעה"ש עה"ת דקרקע בחזקת בעליה עומדת ועיין לה' מוהראנ"ח ז"ל ח"א סס"י ת"ך:

אלא דאכתי יש לצדד נהי דלשון בית כולל עליה קטנה וכמדובר משום דיד בעה"ש עה"ת ה"מ היכא דליכא ידים מוכיחות מבחוץ והדבר שקול ואינו נידון אלא עפ"י השטר אבל בנ"ד הדבר ברור ומוכרע מעצמו דהאי גברא לאו אורחיה למידר בהאי ביתא כלל וחמיו נתנה לו להנשא עם בתו אין להאמין כי על דירה סרוחה כעין זו נתכוון לחיים נתנה ולא למיתה ודבר זה קיימתיהו מסברא אחר כך מצאתי להכנ"הג ז"ל בסי' מ"ב בהגהות הטור אות ל' שכ' משם ה' מהראנ"ח ז"ל ח"ב סי' ק"ד וז"ל כשהלשון מסופק ואיכא אומדנא לא' מן הצדדים אזלינן בתר האומדנא אף על פי שסיים הלשון הפך האומדנא וכו' עכ"ל. והכא בנ"ד כ"ע ידעי ידיעה נאמנה דלעולם לא עלה ע"ד הנותן ליתן לו בית קטן מהכיל באמ"ה ישכב ולעולם לא עלה ע"ד המקבל לישא את בתו איש נכבד כזה לתת לו בית קטנה שבחצר העשויה להשתמש ומה גם כי הראהו את הבית הלזו לעשות בגדים נאים לנכבדי ארץ לשכון בה והוא בונה וסותר בכל אות נפשו ואין מונע ופוצה פה ומצפצף אלא שלעת עתה תואנה הוא מבקש ולא אהני לרמאה רמאותיה לא יחרוך רמיה צדו:

וגם ראיתי את הלח'ש אשר דבר רב"א ז"ל בתשו' סי' כ"ה משם הרשב"ץ ז"ל וז"ל כלל גדול מסר לנו הרשב"ץ בדיני האומדנות הוי יודע שאין לילך אחר אומדן דעתא אלא בדברים שאין לפקפק כלל שלא היה כן דעת הנותן ושיהיה הדבר ההוא מפו' מן הסתם כאלו פירשו כיון דאין לחלו' כלל בדעתו שלא היה כן אע"פי שלא פי' הרי הוא כמו שפי' ולא הוו דברים שבלב אלא דברים שבפה דכ"ע סהדי שזה הוא דעתו וכו' עש"ב והנה בנ"ד כ"ע סהדי שכך היה דעתו ואין מי שיעלה ע"ד אפי' בדרך רחוקה לומ' דלההוא ביתא דבעליה איכוון דלא חזיא אלא לעניי בדלי דלות והאיש המקבל הוא מיקירי ארעא ולו שם בגדולים מלכים ויועצי ארץ ואע"פי שהגאון מוהר"ם ז"ל בח"א סי' י"ו ד' חי' ע"ב וז"ל וכיון דאנן לא בקיאין האידנא בשיעור האומדנא כמו שהיו בקיאים בהם חכמי התלמוד והוו בקיאי טפי באומד כל דבר ודבר ואיזה מהם הוי אומדנא דמוכחא ואיזה מהם הוי דלא מוכחא לא נוכל אנחנו להוציא ממון מיד המחזיק בו אלא באומד הנז' בתלמודא או באומדנא דמוכח טפי דליכא למיתלי בה בשום מילתא אחריתי דמודה בה הגאון ז"ל אנכי הרואה דרבוותא פליגי עליה בהא כמו שנר' מתשו' הרשב"א והרא"ש ז"ל אין מספר וע"ע להכנה"ג ז"ל סי' טו"ב בהגה"ט אות ה' ומש"ל במע' אות א' סי' ובדרושתי בס"ד וכעת נדפס ס' תשו' למוהראנ"ח ז"ל ח"ב וראיתי שגם בסי' ע"ב האריך בענין האומדנות ומסכים למאי דכתי' בשם רבוותא וכן בקדש חזיתי לה' בני משה ח"ב סי' ס"ה שכ' ליפות כח התובע מכח האומדנא ואפי' בפי' שהוא מסייע לתובע הוא דחוק אית לן למשכוני נפשין ולפ' כן עש"ב וכ"ש בנ"ד שהוא ממש לדור בו כל ימי חייו ומסתמא ירחיב ה' את גבולו בבנים ובנות לא איכוון מעיקר' אלא לבית זה הדר פה כעת וראיתי לה' משאת משה בחח"מ סי' י"ז דקנ"ב ע"ב שהביא דברי ה' פני משה הללו ומסיק הוא ז"ל וכ' ואף לכשתמ"ל דדעת ה' להלכה ולמעשה אמרה אנו בעניותי' לא מצינן למעבד בה עובדא דלאיי ק' לשמוע היכי מפקי' ממונא בטענת כל דהו שהכלל גדול הממע"ה ומה גם כי כביר מצאה ידו אלים חיליה והוא ידע את מקומה אך למגמר מינה לא מכרעה אהמ"ר הראויה לו עכ"ל וכמדומה שהרב ז"ל לא הביט בתשו' מוהראנ"ח ז"ל הנאמרים באמת והיה העלמ"ה ולפק"ד קל"ה כמות שהיא בנ"ד דאומדנא גדולה לרואי השמש ואת כל ונוכחת ויודה ה' משאת משה דאזלי' בתר אומדנא כגון זו ומוקמי' האי ביתא דדייר בה מקדם קדמתה ולית ליה רשו' לחמיו לאפוקי מינה ואם לחשך אדם לומר דאשכחן להרא"ש ז"ל בתשו' כלל ע"ה ופסקו הטור סס"י ר"ח ומור"ם ז"ל בסי' ס' בקיצור על מי שחייב עצמו לזון את חבירו לפי כבודו דפסיק ותני דשמין לו לפי כבודו שכך קבל עליו ואינו יכול לומר לו יבוא אצלו ויאכל עמו דאין זה כבודו ע"ש דמשמע מינה דוקא היכא שמפרש בחיובו שהוא זן לפי כבודו אבל בסתם אע"ג דקים לן בגויה גדול כבודו אינו חייב לו לפי כבודו לאו מילתא היא חדא כיון דכתיב ביה לדור בו סתמו כפירושו הראוי לדירתו ועוד איכא למימר שאני התם שחייב עצמו בלי תמורת שום דבר אבל בנ"ד שחייב עצמו בעבור אשר ישא את בתו אומדנא דמוכח דמאי דחזייא ליה ולבתו קאמר ובר מן דין ומן דין הכא בנ"ד איכא טעמא אחרינא דמכיון שבירר לו הבית הלזה אשר הוא דר בה גלי דעתיה דזהו כבודו ותו לא מצי למימר. ליה דור בדירה סרוחה וכדאמרי' גבי מדור האלמנה. דכותב את תהא יתבא בביתי כל ימי מיגר אלמנותיך דנותני' לה מדור לפי כבודה ואמרי' עלה בגמ' בביתי ולא בבקתי וה"ט כיון דכבר בירר דעתו איזה מדור ראוי לשמו ולשמה אף כי אחרי מותו אין נגרע דבר ועיין בטוש"ע אה"ע סי' קי"ד ע"ש ה"נ דכוותה כיון דהוא מעצמו ומאליו בירר לו הבית הלזו אינו יכול לדחותו עוד אצל דירה סרוחה כזו ומי שחותמו אמת יעמידנו על דבר אמת משפטים ישרים ותורות אמת כ"ג:

אות ו

בית קי"ל המשיא בנו הגדול נישואין הראשונים ולא השיא בן זכר אחר וגם שהשיאו בתולה ופנה את כל הבית קנה הבן הבית דאמרי' דעתיה דאב דגמר והקנה לו אותו הבית לשם מתנה כמ"ש בטוש"ע אה"ע סי' נ"ט ע"ש וכתב הכנ"הג שם אות ג' משם ה' מוהרש"ך ז"ל ח"ב סי' מ"ג וז"ל ודוקא כשהבית מוחלטת לו ואין לאחרים שום זכות בבית אבל אם יש איזה זכות לאחר בבית כגון שקנאה והתנה הקונה עמו שלאחר עבור כ"וך שנים אם ירצה המוכר לחזור ולקנותה שמחוייב הקונה לחזור ולמוכרה לו קנאו עכ"ל ופשוט הוא דט"ס וצ"ל לא קנאו ולדעתי אף אם הוחלט הבית לקונה שלא חזר המוכר וקנאה אפ"ה לא זכה הבן באותו הבית דלא אמרי' בכה"ג כיון דלא חזר וקנאה אגלאי מילתא למפרע דדידיה הויא ודמות ראיה מהא דאיפליגו אביי ורבא בב"ח למפרע הוא גובה או מכאן ולהבא כדאיתא בפ' כ"ש דף ל"א וקי"ל כרבא ועט"ר רבי' מורי הרב חק נתן זיע"א דן ידין מדברי מוהרש"ך הללו דבחזקות הנהוגות דיד הגוי בעל המולק"י או הממונים על קרקעות הקדשים ידם תקיפה והרשות נתונה להוציא הישראל מהחצר ולהשכירה לשאינם בני ברית או להשאירה רקנית א"כ אין לך זכות לאחרים יש בבית יותר מהם ואינו זוכה אלא במולק"י דוקא והרב המו' מוהר"ש אלפאסי ז"ל חלוק עליו בדבר זה וס' תשו' מוהרש"ך ח"ב אינו בנמצא פה מתא יע"א לראות הדברים כהוייתן ונר' פשוט שאם היתה החצר או הבית שהשיא בה את בנו קנויה לאביו מאת הגוי בעל גוף הקרקע חזקה הנק' אצלם אל"כלו שהוא ע"ז האופן שיתן לו הישראל סך מה שיאותו ז"לז ויכתוב לו שטר העולה בעש"ג שמכר לו אל"כלו וקוצב לו שכירות הבית או החצר בעד כמה לשנה ואז אין לו רשות לגוי להוציאו ממנה ולא להוסיף עליו על דמי השכירות ונעתק כל כוחו של גוי ואין לו עוד בה אלא דמי שכירות הקצוב בינותם דודאי יודה מורי הרב ז"ל דזכה הבן וכ"ש אם החצר או חבית קנויה בקנין הנקרא אסתנ'זל והוא שיקנה הכותלים של הבית וכל הנטפל לבית ואינו פורע עוד אלא שכירות הקרקע דוקא כפי מה שנתרצו זה לוה דפשיטא דבכ"הג דמודה רבינו ז"ל דזכה הבן ז. ובשנת תקנ"ט בא מעשה לפנינו באחד שהשיא לבנו הגדול בבית אחת מחצרו המוחזק בה חזקה גרידתא ודר בה עד אחר מות האב וכשבאו האחים לחלוק החצר עמד וערער בנו הגדול על דבר הבית שהשיאו אביו בה וכבר הרב מורי זיע"א עלה האיש ההוא מעירו לשכון כבוד בארצנו תוב"ב ונתבקש בישיבה של מעלה וה' מוהרש"א זיע"א הוא היה ראש על ארץ יע"א ולא הסכים להורות בה שלא זכה בבית דלא שאני ליה בין מולקי' לחזקה ואז עמד אחיו של הבן הגדול והביא לנו ס' הכנ"הג אה"ע של ר' הגדול מוהר"י אלבמרוזו זיע"א בעל ס' ז"י אתיא במה הצד כתוב למ"ר וז"ל בסי' נ"ט ע"ד מוהרש"ך שהביא הכנ"הג וז"ל ודין זה אינו נוהג אלא במולק"י אבל בחזקות שלנו אינו נוהג וכ"כ מוהרש"ך ח"ב סי' מ"ג וכן דנו קדמונינו ז"ל ע"ה יצחק למכרוזו עכ"ל וכמדומה שרבי' ז"ל אף הוא ראה תשו' מוהרש"ך ז"ל וה' מוהרש"א זיע"א לא האמין שהדברים יצאו מפי קדוש עד ששלח הספר לה' החסיד מוהר"י זרקא זיע"א כי הוא ספרא רבא דישראל ומהמיוחדים שבתלמידי רבי' הגדול זיע"א ובקי טפי בכתיבת יד רבו זלה"ה והעיר שבבירור גמור נתברר לו שאינו כתי' רבו ז"ל כלל ומזוייף מתוכו ועמדו האחים ונתפשרו ביניהם:

וכעת ראיתי לה' מוהרש"ח. בס' משפטים ישרים סי' ל"ז פלפל בענין המשיא בנו שבחזקת חצרו ולא חש לחלק בין חזקה למולק"י ע"ע הן היום נראה בעליל ס' תשו' מוהרש"ך ח"ב והדבר יצא מפי המלך שהביא היא חזקת הישראל והבן היה פורע שכירות הבית לתוגר בעל גוף הקרקע ע"ש הוברר הדבר כי מה שכ' במה הצד בס' כנ"הג של רבי' הגדול ז"ל שכ"כ מוהרש"ך עד שקר ענה ולא מ'ר בריה דרבינא חתים עלה וכמו שהעיד ה' מוהר"י זרקא זלה"ה וביום ד' י' לחשון שנת נפלאו"ת מתורתך נתוועדנו רוב ב"ד יצ"ו והסכמנו לדון מכאן ולהלאה דאין לחלק בין שתהיה הבית מולק"י או חזקה ושאם יש הפרש והכחשה בין האב לבן שהאב או יורשיו טוענין ששייר בה איזה חפצים והבן. טוען פנויה היתה שעל הבן להביא ראיה ושלא כדעת ה המבי"ט ז"ל שהביא ה' כנה"ג ז"ל דרובא דאיתיה קמן הכי ס"ל כיון דהיא מילתא בלא טעמא וכמו שאכתוב לקמן בע"ה:

אות ז

בית חתנות. קי"ל המשיא לבנו בבית קנאו כמ"ש בטו"שע אה"ע סי' ע"ו ע"ש משפטיו ותנאיו. ראובן יש לו קרקע וחזקת חצי חצר א' ולשמ' חצי חזקת החצר אמנם הקרקע הוא של הגוי ועשו חלוקת זמנים ביניהם בענין הדירה שראובן ישכון וישכין בבתים ידועים ושמעו' בבתים ידועים למשך איזה שנים וחוזרים חלילה ובתוך הזמן עמד ראו' והשיא לבנו בא' הבתים אשר בעת. ההוא היא בחלקו ונישואין ראשו' ובתולה וכיוצא כמו שנתבארו פרטיו שם ור' נשא אשה אחרת והוליד בן והלך לו כדרך כל הארץ וחל"ש ועמד כעת חנוך ן' ראובן וטען שהבית שהשיאו אביו בתוכה זכה בה מדינא שנתבאר שם בש"ע באה"ע שאול נשאל שורת הדין כדת מה לעשות ויבא שכמ'ה:

זאת אשיב דה' מוהרש"ך ז"ל בשניות סי' מ"ג כ' בענין מי שקנה בית וכתב לו שטר הטבה שאחר עבוד כ"וך שנים יחזור וימכרנה לו כנודע מדין הוטבות ובתוך הזמן השיא את בנו באותו הבית אם זכה הבן או לא וע"ז כ' ה' ז"ל וז"ל ועוד יראה לומר דאפי' אם היה השיא ראו' לבנו בבית הזה אין כאן מקום לומר שקנאו דאפשר לחלק ולומר דמאי דאמרי' המשיא בנו הגדול קנאו היינו היכא שהבית מוחלטת לו ואין לאחרים שום זכות בבית אז אמרי' דאמדי' דעתא דאב שמרוב שמחתו גמר ומקנהו אבל אם יש זכות לאחר בבית מה מקום לומר שקנאו דהא אפי' אם שייר לאב כלום. בבית אמרי' דלא קנאו כדאמרי' בפ' מ"ש כ"ש כשיש שיור לאחר בבית כנ"ד שנשאר זכות ושיור מקום למוכר לחזור ולקנות הבית כמו שבא בשאלה א"כ מילתא דפשי' היא דאין כאן מקום לומר שקנאו עכ"ל מוכח מכאן שדעת ה' ז"ל דכל שאינה מוחלטת בידו אע"ג דהשתא מיהא דידיה היא הא מיהא כיון דמצי למיהדר דליקני ליה לא חשיבא מוחלטת בידו כ"ש כשהשותף מעכשו מוחלט לו חציה אמנם בעיקר מה שהוכיח וז"ל דהא אפי' שייר כלים לאב בבית אמ' דל"ק וכו' לעד"ן דלאו ראיה היא דהתם שאני דגלי דעתיה דלא איכווין לאקנויי ליה ואכתי צריך לו לתשמישו ולאו משום שיור זכות הוא וכ"כ הנמק"י ז"ל והכנ"הג ז"ל שם בהגה"ט אות ב' קבעה להלכה ואנכי לא ידעתי כיון דה' מוהרש"ך ז"ל בדרך אפשר לחלק ולומר וכו' אמרה למילתיה משמע דלא פסיקא ליה ולאו להך מילתא איתשיל דנדונו מיירי כשדר בה אחר הנישואין ומדברי מוהרש"ך הללו יצא לדון בדבר חדש מקו' וז"ל וכ"ש כי הבית משותפת עם אחיו שלא חלקו עדין כמ"ש בתשו' עכ"ל קושטא קאי דבעיקר דינו של ה' מוהרש"ך לא החליט המאמר לפסקא דדינא דבנדונו לא השיאו בבית רק שאחר הנישואין השכינו שם ולרווחא דמילתא כ' דאפי' השיאו באותו הבית אפשר לחלק ולומר וכו' וכ"ש דעיקר ראייתו משיור האב לענ"ד לא שמה מתייא וכדכתיבנא בעניותינו אמנם מה שחידש הכנ"הג בבית המשותפת עם אחיו והשיא בה את בנו קודם חלוקה דלא קנה הבן ע"ש נ' דמיירי שהאב הניח להם כמה בתים אלא שעדין לא חלקו דאי מיירי דהבית עצמה בשותפות מאי אריא דלא חלקו דמה חלוקה שייך בבית א' לאב דבית שמענו ולא חצי בית לשליש ולרביע לא שמענו וה' ז"ל כ' וכמ"ש בתשו' ולא זכינו לאורה שכבר חיפשתי בד"ח תשו' ה' ולא מצאתי אלא ודאי כדכתי' ואם כנים אנחנו בכוונת דברי הרב ז"ל אינו ענין לנ"ד שאני התם דלא קנה משום דילמא לכשיחלקו לא תפול אותה הבית בחלקו של אביו ומתרוקן כל כחו ממנה מכל וכל והוי דומיא לנדון ה' מוהרש"ך דדילמא הדר מוכר וקונה אותה בהגיע תור זמן המוגבל וממילא מתרוקן כל כחו מהבית ההיא וחוזרת לבעלים הראשונים אבל בנ"ד דלעולם אינו מתרוקן כחו מהבית אלא לענין דירה נוהג שבעולם עושים שומת בני החצר וחולקי' אותם לחצאין ובית גדולה כנגד בית גדולה גם זה לעומת זה וחוזרים חלילה יראה דבכ"הג יודה ה' דקנה הבן ואני ענ"י איני תוקע עצמי לדבר הלכה למעשה אלא עד שיתחוורו הדברים כשמלה בהסכמת אחי וריעי יושבי על מ'דין הי"ו כי"ר ויש לדמות דין זה למוכר קודם חלוקה שהביא הכנ"הג ז"ל סי' ר"ט בהגה"ט אות ב' וה' בית דוד חה"מ סי' קי"ז מהספר וה' מוהר"י חנדאלי בס' אדרת אליהו סי' כ"ד וה' מח"א ז"ל ה' זכיה סי' א' שהמכירה קיימת והשיגו על החולק ואתה תחזה מה שהארכתי לקמן במערכת אות ש' מדין שכירות סי' בס"ד:

האמנם עדין נשאר לנו לברר דאם היה האב עודינו חי וטוען ששייר איזה דבר בבית והבן טוען שלא שייר כלום על מי להביא הראיה וכבר בא חכם הרזים הכנ"הג שם אות ז' עמד בזה שה' המבי"ט ח"ב סי' קכ"ה ס' דעל האב להביא ראיה אמנם ה' לח"ר סי' קס"א כ' דעל הבן להביא ראיה ושכן מתבאר מדברי מוהר"ם אלשיך ז"ל סי' ע"ב ומהתימא מה' משפטים ישרים סי' ל"ז שעלה ונסתפ'ק בזה והכריע דעל הבן להביא ראיה ולא זכר ש"ר לתשו' המבי"ט הלזו גם אשו"ר לה' מוהריט"ץ ז"ל סי' רפ"ב דפסיק ותני דעל הבן להביא ראיה ע"ש ואולם ח"י אני מדבר דבימי ר' אב"א עט"ר הרב החסיד ז"ל וסיעת מרחמוהי נו"ן במעשה שהיה ופסקו שעל האב להביא ראית עד שיביא עדים האב שהניח באצטבא שבבית ב' יורות גדולות של נחשת ולא זכה הבן שוב התבוננתי בענין מה שדן ר' אבא תמ"ך וסייעתא דשמייא נו"ן שאותה הבית נבנית מחדש לנישואין בנו עד שהוקבע שמה בית של פ' ובכה"ג כ"ע מודו דעל האב להביא ראיה וכמ"ש ה' מוהר"ם אלשיך ז"ל סי' ע"ב אלא שמדברי ה' לח"ר סי' קס"א דמיירי שבנה הבית בשביל בנו כמ"ש בשאלה ואפ"ה פסק שעל הבן להביא ראיה אם לא עלתה לו חזקה שדר בה אחרי שפי' מאביו ע"ש:

איברא דאכתי נשאר לנו לברר בנ"ד דאם הבן בשעה שהשיאו אביו היה סמוך על שולחן אביו ואח"כ נסתלק מע"ש אביו ודר בה יותר מב' חזקה מי מהימנינן לכן שפינה את הבית אביו במגו דאי בעי למימר במכר או מתנה זכיתי בה ועד תלת שנין מיזדהר איניש בשטריה תו לא מיזדהר השתא נמי דקטעין פנויה היתה כל הבית מהימננן ליה ובשבועה דע לך דהא דתנן בפ' חזקת דאין חזקה לכן בנכסי האב איתמר עלה דף נ"ב חלקו לא ומחזיקי' זה על זה ופי' רשב"ם נתפרדו האב והבן שאין הבן סומך ע"ש אביו וכו' עכ"ל גם רבי' אן' מיגש ז"ל הובא במקו' לשם כ' דפי' חלקו כלומר פי' זה מזה ונמצא זה דר ואוכל בבית בפ"ע וזה בביתו לבדו נעשה כשאר בני אדם ומחזקי' זע"ז עכ"ל גם אשו"ר להרמ"ה ז"ל בחי' לשם סי' ר"ס שכ' וז"ל אבל אם פירשו זה מזה ונמצא זה דר ואוכל בבית בפ"ע וזה בביתו בפ"ע לא מחלי אהדדי שהרי נעשו כשאר כל אדם ומטול הכין מחזקי אהדדי וכו' עכ"ל ורבי' ז"ל בפ"ג מה' טוען דין כ"ה כ' וז"ל ובן שפירש מאביו וכו' הרי הן כשאר כל אדם וכ' ה"ה ז"ל פי' חלקו ונתפרדו הבן מהאב שאין הבן סומך עש"א כלל וכן פי' ז"ל עכ"ל והטור סי' קמ"ט ס"ה כ' נסתלק מעל שולחנו מחזיקין זע"ז ע"ש והעתיקו מרן שם ס"ד ומריהטא דלישנא דהני רבוותא משמע אע"ג דמעיקרא כי נחית להך ביתא סומך היה ע"ש אביו מכי פירשו והדר דר בה שני חזקה עלתה לו חזקה:

איברא דהאי מילתא באשלי רברבי תליא ביורד ברשות אם יכול לומר הדר זבנתא כמ"ש בטו"שע סי' ק"ן עש"ב ולפי המסורת המסור בידינו מגדולי האחרונים כשמביא מרן ב' סברות בשם י"א וי"א שדעתו לפסוק כי"א בתרא ולשם כתב שאם אכלה ג"ש אחר שכלו ימי המשכונה יש לו חזקה עכ"ל וע"ע בתשו' ה' תורת חסד סי' ק"פ קפ"א וה' תורת חיים ח"א סי' ז"ך וה' משפטים ישרים סי' ל"ז ובמוהר"ש גאון שם סי' ט"ל ולה' עדות ביעקב שי' קמ"ה ובהמש"ל רפי"ג מה' טוען ע"ש ובנדון שדן דין אב"א למלכא עט"ר תמ"ך היה הבן סמוך על שולחנו ונסתלק והחזיק בה יותר משני חזקה והבית בהבנותו ע"ש בנו להנשא וכבר נסתלק מע"ש אביו א"כ עלתה לו חזקה למ"ד כמדובר אמטו להכי הטילו על האב להביא ראיה והכי הוה שהביא עדים וזכה בה ויראה מזה שדעתם ז"ל דבעלמא על הבן להביא ראיה:

אות ח

בית דין בכל דוכתא דאמרי' אין אחר מעשה ב"ד כלום ואם טעו בשומא וכו' שנת' בסי' ק"ט ע"ש דוקא ב"ד של ג' אבל ב"ד של ב' כחד חשיבי ועיין בשו"ת מוהר"א ששון ז"ל סי' קל"א:

אות ט

ב"ד לפעמים בא ב"ח לתבוע מהלוה מה שחייב לו וב"ד כותבי' לו שטר יגבה חובו לאט לאט מדי שבת בשבתו או מדי חדש בחדשו אין לו דין שטר דלא נכתב על עיקר החוב אלא על אופן הפירעון כך דנתי בדעתי הקצרה שוב מצאתי להרש"ך בח"א סי' יו"ד שכ' שאינו נקרא מעשה ב"ד שלא להשמט והו"ל כשאר שטרות ומשמט ע"ע וצריך להתיישב בדבר ועיין לה' כנה"ג ז"ל סי' ס"ז בהגה"ט אות כ"ב שהעתיק תשו' זו ע"ש:

אות י

ב"ד קי"ל ב"ד שטעו בשקול הדעת משלמין מביתם ומשלשין ביניהם כמ"ש בטוש"ע סי' כ"ה בפרטות ואם אין לדיין לשלם על הדין האחר לפרוע בנגדו כדין א' שהלוה או הפקיד אצל ב' שנת' בסי' ע"ז ורצ"ט או דילמא דמי לב' שהזיקו דפליגי בה הרמ"ה והרא"ש ז"ל כאשר נתב' בטוש"ע סי' ק"י ועיין בשו"ת מוהרח"ש ח"א סי' מ"ב ומה שעמדתי במערכת אות שי"ן לקמן מדין שותפים בס"ד:

אות יא

ב"ד מנהג הארץ הזאת נעמ'י יע"א שהיאודי אשר ישרת בית המלכות לתת פרס הקצוב לאנשי חיל המלך יר"ה הוא אשר ימנה הדיינים וסופרי מתא וז' טובי העיר איש איש במשמרתו באופן שכל מיני שירות כללות הקהל יצ"ו נחתכים על פיו ואיש לא ימרה את פיו כי כן ניתן לו מנת המלך ור"ה לרדות בעם כפי מה שיראה ויכשר בעיניו ולמנות במאמר פיו אשר ייטב בעיניו ואפי' אם ז' טובי הסכימו הם והב"ד למכור איזה דבר של כללות דהוי אינם רשאים לעשות קטנה או גדולה אלא אחר נטילת רשות משר העיר והוא חותם בראש ואם לפעמים שלא יחתום כותבין בשטר וכ"ז נעשה בהסכמת שר העיר כך נוהגים מימות עולם ועד היום צריך לדעת לענין דינא דמוכרין דבר של קדושה זט"ה כמ"ש בא"ח סי' קנ"ג ע"ש וכ' מרן בב"י שם בשם המרדכי ישן דעכשו אפי' בשל כרכים נמי מוכרין זט"ה לבדם נתנה הארץ וא"ץ מעמד אנשי העיר ע"ש ועיין בשו"ת מוהר"א ששון לו סי' קפ"ג ובשו"ת משאת בנימין סי' ל"ג ובתשו' ה' פמ"א ז"ל ח"א סי' קי"ח וח"ב סי' ד"ן ובה' אליה רבה ז"ל שם בא"ח ע"ש משם ראב"ן אמור מעתה זט"ה הממונים עפ"י שר היאודי המתמנה עפ"י המלכות איישר חיליה או לא ועיין בשו"ת ה' דברי יוסף ז"ל סי' ל' מה שהוכיח שצריכין להיות מבוררין מהצבור יע"ש והכי רהוט לישנא דה' וה' פמ"א ושאר רבוותא ע"ש ובעיקר המינוי שע"פ הערכאות כבר ידעת מ"ש הרשב"א ז"ל סי' חדל"ו והריב"ש ז"ל סי' רע"א ער"ב והרשב"ץ ז"ל ח"א סי' קכ"ח והרשב"ש ז"ל סי' תקל"ה והב"ח ז"ל ח"מ סי' ג' והרב האורות מה שהאריך בזה ע"ש וע"ע בשו"ת יכין ובועז ח"א סי':

אות יב

ב"ד היכא דאיכא למיתלי באותו ב"ד אפשר דסמכו על איזה פוסק דס"ל הכי ואנן לא קי"ל כוותיה בכה"ג חיישי' לב"ד טועין עיין בתשו' מהר"י באסאן ס"א בחקירה השנית ע"ש:

אות יג

ב"ד לעולם מעמידין הב"ד בחזקת שלא טעו ל עד שיתברר שבודאי טעו ומבטלין דינם עיין להכנה"ג סי' ט"ל בהגהב"י אות ח"ן משם ה'מוהר"י בירב. ז"ל ועיין בשו"ת הכנה"ג ז"ל ח"א מח"מ סס"י קנ"ד ולשם סי' קנ"ה דף ע"ג דמסיק דבעי שבודאי טעו וכל היכא שלא נודע בודאי לא חיישי' ע"ש:

אות יד

ב"ד אלמנה א' הרה לזנונים ולא הרגישו בה השכנים עד שהפילה וישאלוה מי הוא זה ואיזה הוא אשר עשה נבלה הזאת ולא ענתה דבר עד אחר כמה כרכורים וטצדקי העזה פניה ותאמר מפ' אלמוני השוכן אתם בחצר ויהי כשמוע ראובן הלך אצל מיודעיו ויספר אליהם כי באישון לילה א' היתה ערבוביא בחצר ההיא בכלי נבל וכנור מרעי אבתרייהו ותחזיק בי לאמר שכבה עמי ואלבשיה יצריה ולא יסף לדעתה להיות עמה והוליכוהו לפני ב"ד יצ"ו ויגידו להם את כל הדברים האלה ככתבם וכלשונם ואז נר' לב"ד להלקותו בסת"ר עליון כי מעולם לא נשמע עליו שום דופי וגזרו עליו תעניות מספר הראוי וקנס לעניים ונפטר מהם בשלום ויש מעוררי' על שהקלו בדינו שלא הלקוהו ברבים ומכה רבה ורוצים לחזור ולהלקותו ברבים והשיבו הב"ד שכבר יצא זכאי בדינו אין ב"ד אחר יכול לדונו עוד וכדאמרי' בפ' אד"מ דל"ג מנין ליוצא מב"ד זכאי ובא א' ואמר יש לי ללמד עליו חובה שאין שומעין לו ואין מחזירין אותו שנא' וצדיק אל תהרוג בעא מיניה ר"ז מר"ש חייבי גליות מנין אתיא רוצח חייבי מלקיות. מנין אתיא רשע רשע ופסקה רבי' בפי"ו מה' סנהדרין דין ד' ע"ש וכן מצאתי להרב בית דוד ז"ל חה"מ סי' א':

אות טו

ב"ד פנויה נתעברה מפ' אלמוני וכשהוכר העובר עמדה ואכלה סממנים והפילה אותו ושאלה אם יש כפרה לזה ומהו כפרתו יראה דאע"ג דישראל לא הוזהרו על העוברים ה"מ בדיני אדם אבל בד"ש חייבים ועיין בתשו' ה' חיים שאל ח"א סי' ס"ז למופת דורינו מוהרח"א זיע"א:

אות טז

ב"ד אפסיקא הילכתא בפרק י"נ דף קל"ח לב"ד טועין לא חיישי' כמ"ש בטוש"ע סי' ס"א וסי' ס"א ע"ש וראיתי ז"ל בתשו' אלף קמ"ט שכתב מסתברא שאין אומרים כן דאנן סהדי דרוב הדיינים שיושבין עכשיו בדין אינם בקיאין בכך ולפיכך. יש לחוש לכך דאפילו הם עצמם טועין בכך וכדאיתא התם עלה וכו' הילכך בכאן יש לחוש ונשאל אותם אם יודעים אם לאו ובכי האי' חוששין ובודקין וחוקרו להוציא הדין לאמתו ומעתה נובין ונודין בהני תרי פסקי דמרן ז"ל דסתם לן תנא דינא דגמרא ולא אשמועי' דהאידנא לא כתבי' הך שטרא דצוואה ובקיום צריך לברר כיצד נתקיים וראיתי למרן בב"י סי' ט"ל מחו' ך' שכתב בשם ר' ירוחם שכ' בשם הרשב"א ז"ל בתשו' כי ודאי באלו הדיינים של זה הזמן חיישי' שטעו וכו' עכ"ל הן הן דברי הרשב"א בתשו' הניתנין למעלה וזוהי שקשה על ה' מוהריב"ל ז"ל בס' א' סי' ק"ו שרצה להגיה בדברי הרשב"א עדים במקום דיינים ע"ש ולא היא דהרשב"א בתשו' הלזו בדיינים קא משתעי כאשר הונף וכאשר הורם: גם אשו"ר להרדב"ז ז"ל בתשו' הובאה בתשו' ה' המבי"ט ז"ל ח"ב סי' קע"ג הולך ואור בדברי הרשב"א ז"ל בדיינים קא מיירי וה' מוהר"ש חיון ז"ל בתשו' סי' ז' אייתי למילתיה דהרשב"א ז"ל בדיינים ועיין לה' זקן אהרן סי' רכ"א שוב האיר ה' את עיני וראיתי למרן ז"ל בספרו אבקת רוכל סימן צ"א שהגיה על דברי הרדב"ז ז"ל דמיסתמיך ואזיל אתשובת הרשב"א הלזו וז"ל אמר יוסף קארו לא דק דלא אמר כן הרשב"א אלא בדיין ההוא שהוא זר אבל בשאר דיינים גם בזמן הזה לא דייקי בתר בי דינא וזה פשוט בתשו' הרשב"א שכתבתי בב"י עכ"ל והראוני הדברים וראויין למי שאמרן ותשקוט האר'ש ועיין להכנ"הג ז"ל שם סי' ט"ל בהגהב"י מאות מ"ח ובתשו' חכם צבי סי' קס"ט ובתשו' ה' כרם שלמה בחח"מ סי' א' ואגב טרדאי בסוכלי חלאים יקדשו ידי עזרה משדי יאמר לצרותינו די כ"ג:

אות יז

בית אב הנותן מתנה לחבירו ע"מ שלא ילך לבית אביו ומת האב או מכר האב את הבית לאחר אם רשאי לילך לבית אביו אחרי מותו או לבית האחר ומתקיימת המתנה דע דהא דתניא ה"ז גיטך על מנת שלא תלכי לבית אביך אין זה כריתות הקשו התוס' בעירובין דף ט"ו ובסוכה דף כ"ד ובקידושין דף יו"ד ובגיטין דף כ"א מהא דתנן בנדרים קונם לביתך שאיני נכנס מת או מכרו מותר ותי' דבית אביך קאי אכל יוצאי חלציו ע"ש ועיין מה שהארכתי לקמן במערכת אות ל' בכותב לעולם ותמצא שורשן של דברים על בוריין בס"ד ועיין להכנ"ה אה"ע סי' ו' אות בהגה"ט:

אות יח

בית הכנסת אם לא' מבני העיר מקום מיוחד בבה"כנ ובא אורח וישב בו יכול לדחותו עיין כנ"הג ח"מ סי' קס"ג בהגה"ט אות י"ג:

אות יט

בית הכנסת אחים שירשו מאביהם ב"הכנ אינם יכולים לחלקה לב' כי זה דרך בזיון לב"הכנ כמו ס"ת ועיין בהכנ"הג סי' קע"א בהגה"ט אות ז' אמנם בסי' קע"ג בהגה"ט אות א' כתב דחולקים במצוה ובקום עשה עשה מעשה ע"פ מהר"א ששון ז"ל עש"ב:

אות כ

בית הכנסת נדרשתי ע"ד אמת כי שאל נא לימים ראשונים מספר הסמוך לע"ה שנות מספר עמדו יחידי הק"ק פורטוגיזיס יצ"ו אשר פה העירה תונס יע"א נדבה רוחם אותם לבנות בית תפלה לכללות הקק"י וכוין פתיחו לה על גגות בתי החצרים אשר הם בחזקת הזולת ולא נשמע מערער ע"ז כלל זוהי היום נמכרה א' מהחצירות ההם לא' מיקירי ארעא יצ"ו עמד וימודד ארץ ראה ויתר לבנות עליה על גגות החצר ההיא אף הוא ראה דממילא מסתם סתומי מהחלונות אשר בב"הכנ נפק דק להרחיק ג"א ועמדו לקראת נשק מנהיגי הקק"י לבלתי סתום א' מהחלונות ומאפיל עליהם הן הנה היו לבני ישראל אורות המאורות צחות ומצחצחות בבית אלהים דאפי' בהדיוט עבוד רבנן פרישה ד"א כ"ש באתרא דזקוקין דנורא מה נורא המקום מקדש מעט שכינתו מקדמא ואתייא ועל הבל יבא דברו הטוב ושכמ"ה:

זאת אשיב ראשית מאמר נובין ונידון כמ"ש הב"י ז"ל סי' קמ"ט סי"ג וז"ל מכ' בשם ס' אגודה דבי ריש גלותא לא מחזקי' בהו יש רוצים להוכיח דדבר שהוא של הקהל לא מחזיקי' בהו כי הם מוחזקים עכ"ל עין רואה דלדעת המוכיחים כנ"ד דהקהל החזיקו בחלונות ההם לא עלתה להם חזקתם דהוו כדבי ר"ג ומעתה מ"ש הרב"י ז"ל בא"ח סי' ק"ן וז"ל מכ' בשם ה' האגודה מפי"רת הבאתי ראיה על א' שבנה נגד בהכ"נ ורצה להרחיק ד"א ואמרתי דבב"הכנ צריך אורה גדולה כמו איספלידא דהכא עכ"ל ועיין ברפ"ק דב"ב ד"ז וש"ע ח"מ סימן קנ"ד סכ"ה עיי"ש צ"ל דמיירי בב"הכנ של יחיד דאהני ליה חזקתיה א"נ את"ל בב"הכנ דרבים מיירי ובהחזיקו באורה דליכא טעמא דבי ר"ג א"נ שהיו החלונות פתוחות לחצר הגוי וקנאה הישראל וכמדומה דבכל הני ליכא למימ' טעמא דבי ר"ג ואהני א להו חזקתייהו:

איברא דדעת המוכיחים ק"ט מהא דתנן בפ' לא יחפור דכ"ג אהא דתנן התם ואם לקחו אפי' בית רובע ה"ז בחזקתו איתמר עלה טועני' ללוקח ומוקי לוקח איצטריכא להו ופריך מדתנן גבן זיזין וגזוזטראות טראות דטוענין ללוקח גבי רבים ומשני צריכה דאשמעי' גביה ר"ה דאימור וכו' אחוליה אחליה לגבי בע"ה וכו' אבל רבים מאן פייק ומאן שביק אימא לא צריכה ועיין דין השובך בסי' קנ"ה סל"ב ודין הזיזין בסי' קי"ז ע"ש ואם איתא לס' המוכיחין דהקהל דינא דבי ר"ג אית להו היכי אהניה להו חזקתייהו דזיזין ושובך שבתי וראה דלא על המוכיחין בלבד תמיהתנו אלא גם על רבי' בעה"ט ז"ל שכ' בסס"י קמ"ט בשם הר"י אברצלוני ז"ל וז"ל המחזיק בשל הקדש של עניים ושל ב"הכנ אין להם חזקה וכו' עכ"ל דמ"ש מהך דשובך וזיזין הניתנין למעלה דאהניא להו חזקה:

וראיתי להרב"י ז"ל שהביא תשו' הרשב"א ז"ל שנשאל בחברת הקברים אם יש להם דין חזקה למחזיקים והשיב דיש להם חזקה ואע"פ שהמחזיק בב"הכנ אין לו חזקה כפי מה שאני סבור דמאן מחיל ומאן שביק כדמוכח בשלהי חזקת ואע"ג דלא משמע הכי לכאורה בפ' לא יחפור וכו' כבר ראיתים את אשר פירשתי וכו' עכ"ל דעת עליון דלא מחזקי' בשל רבים ופי' ז"ל בשמועה ה"ה במקום שלהי חוקת ע"ש ובתשובותיו ח"ב סי' רצ"ב והביאו מרן בב"י סי' זי"ת ולכאורה היה נר' לייחס סברת המוכיחין לס' הרשב"א ז"ל וכפי' השמועה אלא דלא משמע דא"ה מ"ט גמרי לה מדינא דבי ר"ג ת"ל מאן פייס ומאן שביק דהך טעמא איתא בגמ' עלה דחזקת רבים ועוד נהי דלא מחזיקי' בהו אבל אינהו דלא מחזקי לא אתמר בגמ' והרשב"א ע"כ לא שמיע ליה האי סברא דא"ה לימא טעמא דשויא לתרווייהו דמטעמא דר"ג אמעוט תרווייהו אלא ודאי לא ס"ל וא"נ מצית אמרת כהמוכחים ס"ל כהרשב"א כהך פי' דשמעתת' מ"מ כיון דבעי למימר דלא מחזיקי' ולמחזיקים בהו נקטו הך דבי ר"ג דתרווייהו משתמעי אלא דג"ז א"א ליחס להטור שכ' בסי' קנ"ה בהדיא ל"ש יחיד ל"ש רבים ומהך פשטא דשמעתתא וכמ"ש מרן בב"י שם והדרן קושיא לדוכתא ובשלמא לטעמא דקיהיב בחזקה דלא מהניא משום דאיכא למימר דהרואה אומר דללקט פירות לצורך עניים הוא ולהניחם אצלו וכו' איכא למימר דשאני התם דאיכא למיתלי מ"ה לא אמחו בידיה דמימר אמרי כסבורין היינו דמלקט הוא לצורך עניים אבל בחזקת נזקין מא"ל וכיון דלא מיחו בידי אמרינן דארצויי ארצי להו אלא להך טעמא דקיהיב הטור דטענה נמי לית ליה דאם איתא דמכרו לו קלא אית להו למכירת זט"ה במע"אה קשיא דבגמ' קאמר דאחולי אחליה ופי' התוס' ז"ל דהיינו זט"ה במע"אה ע"ש וא"כ גבי זיזין ושובך דחזקה אית להו כדאמרן מ"מ טענה לית ליה משום דקלא הו"ל לזט"ה ולכאורה היה נר' לחלק דלא כתב הטור טעמא דקלא אלא לגבי המחזיק גופיה דאכתי מידכר דכירי ואם איתא הו"ל קלא אבל בהך דזיזין דמיירי ביורש ולוקח דמסתמא זמן טובא הוא אמרי' דקלא הו"ל ואיפסיק כי ברוב הימים ישתקע הדבר אלא דזה דוחק במובן והמכוון אצלי דלק"מ דהטור מיירי במכירת שדה וכרם ובית דכיון דאיכא שינוי רשות מהקדש ב"ה ועניים לזולת קלא אית ליה אבל במחילת רשות לנזקין א"צ דפייסינהו בזוזי לית ביה קלא והדעת מסכמת לחילוק זה ועיין לה' גו"ר ז"ל כלל ו' סי' ט':

ברם דבעיקר דברי הטור ק"ט לענ"ד דכיון דפסיק ותני דלא עלתה לו חזקה אע"ג דאית ליה טענה דשטר הו"ל ואירכס לא מהימן דאפי' חזקה בלא טענה לא מהניא וכדאיתא בפ' חזקת ועיין סי' ק"מ וא"כ מה צורך לאורועי בטענה וצריך לחלק בה כדכתי' כיון דבלא"ה לא אהני ליה חזקתיה ולקמן יתבאר בע"ה הדרן לדידן דדעת הרשב"א ז"ל דלא כדעת המוכיחים ז"ל מדאיצטריך לאוכחי מההיא דפ' חזקת כמדובר ולא גמר מהך דבי ר"ג וכ"ה דעת הטור דיהיב טעמא דהרואה אומר וכו' ועוד דמתרי טעמי דאמור רבנן ליכא למשמע מינה דאינהו נמי לא מחזקי דלא שייכי הני טעמי אי משום דס"ל להרשב"א ז"ל כס' הרא"ש ז"ל שהביא הטור שם דדוקא דבי ר"ג דהיו נוהגים כמלכים וכו' לא כן שאר הולכים בחצרות המלכים ע"ש ולא דייני' להקהל כבי ר"ג ממש ומסתייהו אי מדמו להו לשאר משרתי בחצרות המלכים א"נ מצי סבר הרשב"א ז"ל דלא כהרא"ש בהא וס"ל דמחזיקי' להקהל דצייתי לדינא נינהו וילפי מתקנתא ולא ילפי מקלקלתא:

ומעתה דעת המוכיחים זוהי. שקשה דאשכחן דאהניא חזקה בשביל רבים בנזקין ואי מיירי בנחלת שדה וכרם ת"ל מטעמא דהרואה אומר כמ"ש הטור ז"ל דכה"ג איכא בגמרא התם בחזקת ועוד דהך טעמא דבי ר"ג רבו עליה רבוותא ז"ל שמורים לב"י אי דוקא דבי ר"ג או לאו דוקא כמדובר ולמ"ל למיעל נפשייהו בפלוגתא ואי משום דהאי טעמא לא אימעוט אלא דלא מחזקי בהו אבל נינהו דלא מחזקי לא משמע להו מ"ה נקטו חדא טעמא לתרוייהו הא גופא קשיא דאמרי' בב"ב די"ב מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו ופי' רשב"ם ז"ל דודאי לרבים מחל וכו' וכגון שהחזיקו וכו' עכ"ל ועיין בסי' שע"ז ובבאר הגולה ע"ש ואם איתא דרבים דינא דבי ר"ג אית להו היכי מהניא להו חזקתייהו ועיין מוהרח"ש ז"ל ח"ג סי' ה' והשאר נאבד:

אות כא

בית הכנסת. ראובן יש לו חלק בחצר א' עם שמעון בחלקים מבוררים לכל א' מהם וכל אחד מוציא מכיסו לצורך הבנין בחלקו ושמעון נדבה רוחו אותו לקבוע ב"הכנ בא' מהבתים שיש לו ולהתפלל עם הצבור וראובן עמד כנגדו ומיחה בו כי הוא אמר שהוא מרבה עליו הדרך משום הנכנסים והיוצאים ושמעון השב ישיב דמצוה קעבידנא ומה לי ולך כי באת אלי לעכב עלי יורה המורה לצדקה שורת הדין להיכן הדעת נוטה ויבא שכמ"ה:

זאת אשיב ראשית מאמר הוא הדבר שנו חכמים בפ' לא יחפור ד"ך ע"ב חנות שבחצר יכול למחות וכו' ולא מקול התינוקות ובגמ' מ"ש רישא ומ"ש סיפא ומסיק אמר רבא סיפא אתאן לתשב"ר בג' וכו' ת"ש מי שיש לו בית בחצר השותפין ה"ז לא ישכירנו וכו' ולא לסופר יהודי וכו' הב"ע בסופר מתא ופירש"י מלמד תינוקות העיר ומושי' מלמדים תחתיו והוא מורה את כולם איך יעשו ויש שם קול גדול עכ"ל נראה מפי' ז"ל דס"ל אע"ג דמצוה קעביד כיון דמיכנף כל בני העיר ויש שם בודאי קול גדול כוליה יומא אינו יכול לישן מהקול גדול הזה משו"ה מצי מעכב וראיתי להרמב"ן ז"ל בחי' לשם שהק' לפרש"י כיון דלצורך מצוה נגעו בה אדרבא כ"ש כשמרבה תלמידים ותי' כיון דטפי מכ"ה לא הוי מצוה מן המובחר ע"ש וה"זל כ"כ לפי גרסתו בדברי רש"י אבל בדברי רש"י שלפנינו כתוב לאמר שעושה מלמדי' תחתיו והוא מורה להם איך יעשו ולפ"ד הללו הדרא קו' הרב לדוכתא דה"נ מצוה מן המובחר דכל א' אינו מלמד אלא כ"ה וסופר מתא הוא עומד עליהם לנחותם הדרך אשר ילכו בה בודאי כגון דא מצוה רבה היא אלא עכ"ל כיון דכל תינוקות העיר כולם נקבצו באו במקום אחד הדבר ק' לשמוע והוא ז"ל פי' הא דתנן שאינו יכול לישן מפני קול הנכנסין וכו' לישנא מעליא נקיט אבל משום דמרבה עליו את הדרך הוא שיכול למחות בידו עכ"ל דעת שפתיו ברור מללו דמשום טענת הקול אינו יכול לטעון משו"ה לא ניחא ליה לפרושי דמשום רבוי הקול יכול למחות ולמדנו מדבריו ז"ל דדעת רש"י כל שהוא מעמיד ריש דוכנא שפיר מצי לאוקמוה ולא ממעיט אלא היכא דלא הויא מצוה מן המובחר מיהו כ"ז בתשב"ר אבל לשאר מצות לא שמעי' מדברי רש"י אי חשיב כתשב"ר או דוק' בתשב"ר ומהתקנה אבל הרמב"ן ז"ל קרי בחיל דפי' סופר מתא כותב שטרות הוא או כותב ס"ת אלמא דשמיע ליה דוקא תשב"ר ומפני התקנה והתוס' דחו פירש"י וניחא להו במה שפי' ר"ח דסופר מתא היינו כותב שטרות בני העיר ע"ש ש"מ דס"ל דכותב ס"ת ומזוזות כיון דמצוה קעבדי א"י למחות וה"ה לכל שאר מילי דמצוה:

גם הרב מוהר"י ן' מיגש ז"ל הובא במקומו לשם שכ' בפי' אבל כותב ס"ח לא מצי לעכב עלויה עכ"ל וכ"כ הרי"ף לסופר יהודי כותב השטרות ע"ש וכ"כ הר"מ במז"ל בפ"ז מה' שכנים ה"ט ולא לסופר יהודי שכותב השטרות עכ"ל וכן בקדש חזיתי להרמ"ה ז"ל בחי' שם סי' נ"ה שכ' וז"ל ומסתברא דה"ה לשאר מילי כגון מיגרס אורייתא משנה תלמוד וצלויי בעזרה לא מצו מעכבי ליה עכ"ל ובסי' נ"ו כ' וז"ל הא דתניא מש"ל בית בחצר השותפים וכו' אוקי' להאי סופר יהודי בסופר מתא שכותב שטרות ואגרות של רשות אבל בסופר כותב סתו"מ וכו' לא מצי מעכב דאי ס"ד דמצי מעכב וכו' ע"ש ע"כ שם סי' ז' וסי' נ"ה וה"ד דיכיל למימר משום היזק ראיה א"נ משום שמרבה עליהן את הדרך אלא חד מתרי. תלתא טעמי נקט א"נ שינה אלים טפי דכייל מילי דר"הר א"נ משום סדרא דסיפא נקטא עכ"ל א"נ כל מאי דמצי לעכב בתשמיש הרשות שרי רחמ' בתשמיש של מצוה כמו שנאמר:

אמור מעתה ר"ח והתו' והרי"ף ומוהר"י ן' מיגש והרמב"ם והרמ"ה ז"ל סברי מרנן דבכל מידי דמצוה לית איניש דמחי בידיה ורבי' הטור רס"י קנ"ו פסק דסופר מתא היינו כותב שטרות משו"ה יכול לעכב ושם בס"ח כ' וז"ל וכן א"י למחות בידו מלמד תינוקות שב"ר ואפי' הן רבים והה"נ לכל מילי דמצוה כגון לחלק צדקה או להתפלל בעזרה עכ"ל ומרן בש"ע שם ס"א כ' סופר מתא כותב השטרות וכו' ובס"ג כתב וה"ה לכל מילי דמצוה שאינו יכול לעכב עכ"ל ובב"י שם ס"ו ס"א כ' וז"ל ואם רצה אחד מבני החצר וכו' בא ללמד כל תינוקות העיר וכו' לדעת רש"י יכול לעכב ולדעת שאר הפוסקים א"י לעכב עליו ואם רוצה לכתוב סת"ומ או לעשות מצוה אחרת כגון לחלק צדקה או להתפלל בעזרה מדברי רש"י והרמב"ן שיכול לעכב עליו אך לדעת רבי' וכו' א"י לעכב וכן נראה דעת ר"ח והתוס' והרי"ף והרמב"ם עכ"ל עין רואה דר"ח והתו' והרי"ף והר"י ן' מיגש והרמב"ם והרמ"ה ורבי' ירוחם והטור ומרן בש"ע כחדא שריין דשפיר מצי עביד ב"הכנ להתפלל שם והמעכב ע"ז אינו אלא מן המתמיהין ואין שומעין לו על כן דבריו לעו והאמת יורה דרכו דרך הטוב והישר והצדק ומ"ש מרן בש"ע רופא או נאמן וכו' פי' רופא מוהל ע"ש לשיטתיה אזיל אבל לדעת מרן דכל מילי דמצוה א"י לעכב צ"ל דרופ' ממש קאמר ועיין בהסמ"ע ופרישה:

אות כב

בית הכנסת. עצים ואבנים של בית הכנסת של רבים מותר למוכרן להדיוט לבנות בהם מה שירצה ה' משאת בנימין סי' ל"ב:

אות כג

בית הכנסת. לענין מה שנוהגים פה מתא תונס יע"א שבחצרות שלנו שהקרקע של עכו"ם ושכורים הם לישראל והרשות נתונה ביד העכ"ום להוציא את השוכר אחר כלות זמן השכירות אלא שאין ישראל אחר רשאי לשוכרה מחמת התקנה הקדומה הילכך אם היא קרובה לחצריהם וטירותם משכירי' אותם לגוים או ישכנו בעליה ואם היא במבואות הישראל תשאר סוגרת ומסוגרת עד שיתפשרו זה עם זה ולפעמים יעמוד ישראל השוכר ומייחד בית אחת מבתי החצר לעשות ב"הכנ ובונים בה היכל ועושים לה בימה כדת מה לעשות אעפ"י שעליות בנויות ע"ג והנה בעתה בא מעשה בראובן שהוא מוחזק בחצר א' ועליה ע"ג וייחד בית א' מבתי החצר להתפלל בה ועשה בה היכל ואח"כ עמד ומכר חזקת העליה לזולת ולעת עתה עמדו בעלי החצר יורשי ראובן להוסיף היכל אחר בבית שמתפללין בה ובעל העליה מעכב עליו באמור אליו כי הוא מתקדשת מקדושת היכל ואז אין לו להשתמש תשמיש של חול או לשכב שם וזילי נכסי כי אין הבית שוה עוד שומתה יורה המורה לצדקה ויבוא שכמ"ה:

זאת אשיב הלא ברא'שי מודעת זאת מ"ש מרן ז"ל בש"ע א"ח סי' קנ"ד ס"ב וז"ל השוכרים בית ומתפללין בה אין לו דין ב"הכנ עכ"ל ושורש דבר זה הובא בב"י משם מוהר"י ן' חביב ז"ל עמ"ש הטור ז"ל שם דרחבה של עיר אעפ"י שמתפללין בהם בקביעות שם אין לו דין ב"הכנ וכן בתים וחצרות שמתפללין בהם באקראי אין בהם שום קדושה כ' ע"ז מרן ז"ל כ' מהר"י ן' חביב ז"ל כי בתי כנסיות שאנו מתפללין בהם תוך חצרות במלכות תוגרמה הם דומים לזה מהטעם שאמרו חכמי' ברחבה של עיר שאין בהם משום קדושה דאקראי בעלמא הוא וכל דירתנו בבתיהם ובחצריהם ובטירותם הכל דרך עראי בשכירות חדש או שנה ואין בהם קדושה וכו' ובזמנינו זה במלכות הנז' אין לנו רשות להזמין בית קבועה לשם ב"הכנ כ"ש שאין לנו רשות לבנותו ואנו צריכין להטמין עצמנו בבתי תחתיות וקולה לא ישמע מפני הסכנה א"כ אפי' שיהיה בית דירה למעלה על הבית שאנו מתפללין בו כמנהג אין למחות ובלבד שינהגו בנקיות הבית שלמעלה מבית התפלה עכ"ל קושטא קאי כי ת"ל במקומותינו אין פוצה פה ומצפצף ואנו בונין מחדש ב"כ בקרקע של ישראל ובבתי נכרים שאינם אלא בשכירות בעלמא בלי שום קניית החזקה מהגוי אלא שלפעמים תואנה הוא מבקש הגוי בעל הקרקע ע"מ לקבל פרס או להוסיף מעט בשכירות וא' מב"כנ בנויה בחצר של רב פלילים והעליל עליהם ורצוהו בתוספת השכירות ואפי' בערי תוגרמה שהעיד הרב שיש סכנה בדבר חזינן לה' מוהרימ"ט ז"ל בחי"ד סי' ד' שחוכך להחמיר כל זמן שעדין מתפללין בו ע"ש וה' ד"מ ז"ל בסי' קנ"א כ' משם מוהרי"ט עמ"ש מרן בשם המרדכי דאין איסור להשתמש ע"ג ב"הכנ אלא תשמיש. של גנאי כגון לשכב שם וכ' מוהרי"קו ז"ל שדמוהו לגגי ההיכל דדוקא כשבנו אותה מתחי' לשם ב"הכנ אבל אם יחדו איזה בית להתפלל בו מותר לשכב עליו דומיא דהיכל שנבנה ע"ד כן ופסקו בהגהה שם וחילוק זה מבואר ג"כ בדברי מהר"י ב"ח ודקדק כן מל' הרמב"ם ז"ל גבי הגבהת בתים יותר מב"הכנ ע"ש וע"ד מהר"יו הללו כ' הכנה"ג ז"ל וז"ל וכן המנהג עכשו ומ"מ שומר נפשו ירחק מדבר זה שכל מי שראי' מדרש בבית א' מביתיו התחתיי' והוא משתמש בבית שעש' שע"ג המדרש לא הצליח מהם ירדו מנכסיהם מהם מתו מהם לא זכו ליבנות עכ"ל ועמ"ש ה' מג"ד ז"ל ואין לומר דשאני התם נהי דלא נבנה בתחלה לשם ב"הכנ הא מיהא צ"ל משום שאותו הבית קנין כספו מדתלה בעיקר הבנין אבל בית שהיא שכורה דפשי' שלא נבנית לשם ב"הכנ כיון דאינה אלא שכירות גרידא למיחש נמי לא חיישי' הא ליתא שמוה"רי ב"ח בבית השכורה קאמר ובלבד שינהגו בנקיות בבתים שלמעלה מב"הכנ עכ"ל ולשכב שם ודאי דאין זה נקיות אלא דרך גנאי כמ"ש מרן בש"ע סס"י קנ"א ע"ש וריהטא דלישניה משמע אפי' לשכב והוא בא' באשתו אמרי' ק"ו אלא שלשון בית דירה שכ' מהר"י ב"ח צריך ביאור ואע"פ שמרן בש"ע סתם לן סתומי דהשוכרים בית ומתפללין בה אין בה קדושה היינו לענין מכירה אבל לענין תשמיש של ביזוי לא כמו שמבואר בדברי מהריב"ח שמשם מקור דבריו וכ"כ הכנ"הג בתשו' סי' כ"ו ע"ש הביאו מופת דורינו ה' מוהרח"א ז"ל ע"ש ומ"ש ה' עוד משם תשו' הרמב"ם דמותר לדור בבית שע"ג ב"הכנ ע"ש סי' קנ"א אין זה דעת מרן בש"ע שם שכ' דלשכב הוי תשמיש של גנאי ואסור ובשאר תשמישים יש להסתפק ע"ש אלא דאיכא למימר דעין שלמעלה הוא הקדוש מרן ז"ל לא ראה תשו' הר"ם במ"זל ואמרי' דאי שלטה עינו בתשו' זו היה דוחה ס' המרדכי מקמי רבינו ז"ל וכן מצאתי למופת דורינו זלה"ה בתשו' חיים שאל ח"א סי' נ"א שכ"כ אפי' על מה"ריו ע"ע והק' על רבי' ז"ל ממתני' דאין שוטחין ע"ג פירות ושאני ליה בין גג מכוסה דבנין הבית לגג הנראה לעין כל וכדי בזיון ע"ע ולע"ד איפכא מסתברא דבגג מכוסה בבנין הבית הוי תשמיש קבוע משא"כ בגג בעלמא:

כד) בכור קי"ל האומר על בנו הבכור לא יטול פי שנים או לא יטול אלא כ"וך או מחצה או כיוצא דלא אמר כלום וכמ"ש בטוש"ע סי' רכ"א לבד זה ראיתי בס' ה' בית דוד בהשמטות שאחר מפתחות חלק אה"ע שכ' באב שנתן קסת הסופר לבן הבכור בעד חלק הבכורה ונתרצה הבן שלא לתבוע עוד חלק הבכורה מה שעשה עשוי ומדמה לה ע"מ שלא ישמט בשביעית ע"ש:

אות כה

בכור מי שיבם אשת אחיו שלא נתעברה כלל מאחיו וילדה זכר והוא בכור אינו נוטל פי שנים אע"פ שהוא בכור לאביו כך מצאתי לה' שמחת יום טוב משם ספרי:

אות כו

בכור קי"ל שהבכור נוטל פי שנים בנכסי האב ואפי' מת הבן הבכור בחיי האב בני הבן הבכור יורשים בנכסי הזקן פי שנים כמו שהיה ראוי אביהם לירש שבניו עומדים במקומו כמ"ש בטוש"ע סי' זר"ע ע"ש ובסי' רפ"א נתבאר דאין האב יכול למעט בחלק הבכורה ע"ש וכ' הרמב"ן ז"ל בפי' על התורה ע"פ לא יוכל לבכר וכו' על פני וכו' וז"ל ממ"ש הכתוב על פני בן השנואה הבכור יראה לי שאין המצוה הזאת והדין נוהג אלא בחיי הבכור אבל אם מת הבכור בחיי אביו אע"פי שהוא יורש חלק בכורתו בקבר ומורישו מן הדין אל בניו אם רצה הזקן ואמר ירשו בני כ"וך בנכסי דבריו קיימין כדרך שהן קיימין כשאין שם בכור וכן אינו עובר בלאו הזה אם לא הכיר הבכור לאחר מותו כי לא שייך מצות על פניו רק בחייו ע"פ אהרן אביהם ע"פ תרח וכן כולם עכ"ל הרב ז"ל:

ושמעתי מקשים ומטו בה משמיה דה' מהר"י ברוך ז"ל ובמדר' בס' במדבר פ' כ"ג מייתי התם פלוגתא בהא דר"י אמר בחייו ורחב"א אמר במותו ויליף לה מדכתיב ויקם אברהם מע"פ מתו ע"ש א"כ ה"נ גבי לא יוכל לבכר ע"פ בן השנואה הבכור לרחב"א אפי' במותו ע"כ שמעתי ורשום בזכרוני ותרתי בלבי דל' פני נופל על החי ועל המת דאלת"ה תק"ל לכל חד מהנך קראי דמייתי אידך בר פלוגתיה אלא ודאי בהא ל"פ אלא גבי אהרן הוא דפליגי דמ"ס במותו דוקא דאי בחייו איך שמשו בכהונה בחיי אביהם ולדעתיה משום דהתם אירעה טומאה לאהרן ושמש אלעזר ואירעה טומאה לאלעזר ושמש איתמר ומייתי תו התם מעשה דקמחית ע"ש ולמ"ד בחייו לא ניחא ליה למימר במותו משום דאין ב' בנ' מתמנים ואיהו מתרץ למילתיה דשמש אלעזר תחת אביו ומת אלעזר ושמש איתמר תחת אביו ע"ש אבל לעולם אין הכרע בדבר ע"פ דמשמע הכי ומשמע הכי ומעתה זוהי שקשה בדברי הרמב"ן ז"ל מנ"ל לפרש דע"פ דהכא בחייו דוקא דילמא במותו נמי קאמר כמו ויקם אברהם מע"פ מתו למימרא ל"ש בחייו ל"ש במותו איתיה בלאו דלא יוכל לבכר והנלע"ד דכוונת הרמב"ן ז"ל עכ"פ מלת פני משמע חדא מתרתי או בחייו כמו ע"פ תרח אביו או במותו כמו ויקם אברהם מע"פ מתו דלא אשכחן בשום דוכתא דפני קאי אתרוייהו בין בחיים בין במות ולהכי מסתבר לאוקמי קרא בחייו דקאי אבכור גופיה אלא שהדבר מתמיה דבר שלא נדרש בדברי רז"ל אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה למיעקר לאו ועשה מן התורה בדבר שלא נמצא לו יסוד מוסד בש"ס הגם דרב גובריה ורב חיליה מי כמוהו מורה צדק ובתשו' מהר"ם מפדווא שהביא דברי הרמב"ן ז"ל הללו לא כתב אלא שלפי דברי הרמב"ן יוכל האב לחלק את בנות הבכור שמת בחיי דוד אביו וכו' ולא לפסקא דדינא הוו אלא לפי דברי וכו' דוק ותשכח:

תוכן העניינים

ספר משכנות הרועים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה