ספר משכנות הרועים· רבי עוזיאל אלחאייק
אל"ף · אות סד
אין אדם מוריש שבועה לבניו אנא נפשאי איתשיל קמאי בדינא דאתא לקמיה דר' אב"א הוא הרא"ש המעוז עט"ר ומור"י גם הוא לחוות דעתי קל"ה כמות שהיא לקיים מצות חינוך ש' כאש'ר דבר בראובן שנתן עסקא לשמעון סך מה להסתחר ולחלוק בריוח ע"פ תנאים בשטר ושמ' רב מעסקות עשה ולא הצליח וגם דל"ה דל"ה ולא נשאר לו בלתי אם גוייתו ואדמתו וראובן הוכרח להרחיק נדור מחמת סיבה ידועה הלכות מלכים ומלחמותיהם ואח"כ נלב"ע ש' המתעסק וחל"ש ויהי כי ארכו לו שם הימים ראובן בעל העסקא חזר לעירו ולא הספיק לעמוד בדין נגד יורש שמעון לגבות סך העסקא עד שמת וחל"ש ולעת עתה עמדו יורשיו נגד יורשי שמעון לגבות סך העסקא ההיא ממקרעי שהניח שמעון אחריו ויורשי ש' גדולה תשובה יביעו ידברו דאין לנו לפרוע כלום יען כי אביהם הלוה מת בחיי ראו' המלוה ואח"כ מת המלוה וכבר נתחייב שבו' בדין הבא ליפרע מנכסי יתומים וכן שמת ולא נשבע הלכה רווחת דאין אדם מוריש שבועה לבניו ויורשי ראובן משיבים כי לעולם לא נתחייב שבועה אבינו לגבות חובו יען כי שמת אביהם אידלדולי אידל'דל עניותא בתר עניותא מודעת זאת בכל הארץ יושבי שער עירו וע"פ אומדנא זו דן מוהרשד"ם ז"ל בח' א"הע סי' פ"ב ובחלק ח"המ סי' שמ"ו להוציא אפילו מיתומים קטנים ע"ש יו'רה המורה לברכה כדת מה לעשות ויבא שכמ"ה:
זאת אשיב קים לי בגווי כי לא בינת אדם לי ערכי עלי אינו בתורת ערכין וכ"ש בד"מ שאין לך מקצוע גדול מהם ואולם הדבר יצא מפי המלך הלא אב אחד המיוחד שבה'דר הד'רא ארעא ועטרת זהב לי לראש הי"ו מצות המלך היא חובה עלי וע"כ אמרתי להוציא הדברים מפי סופרים ומפי ספרים ותסתיים שמעתא מפומיה:
וזה החלי בעזר משדי צורי וגואלי:
הלא לאמונה דברי מוהרשד"ם ז"ל הללו מרפסן איגרי וכבר עמדתי עליהם בעניותי הן לזאת יצא עת'ק שותא דינוקא מילי דקטנותא שמעת' לא אצילת' כולהו בחדא מחתא וכה תוארו. גרסי' בפרק הכותב דף פ"ה ההוא גברא דאיפקיד שב מרגניתא דציירי בסדינא כי ר' מיאשא וכי שכיב ר' מיאשא ולא פקיד אתו לקמיה דר' אמי א"ל חדא דידענא ביה בר"מ דלא אמיד ועוד הא קיהיב סימנא וכו' ע"כ וה"נ בחד דאיפקיד כסא דכספא בי חסא ואמר ר"ן חדא וכו' ועוד וכו' וההוא דאיפקיד מטכסא בי רב דימי וכו' א"ר אבא חדא וכו' ועוד וכו' והק' התוס' ז"ל נהי דלא אמיד מ"מ ניחוש לשמא מציאה מלא א"נ נתנו לו במתנה ותי' דהוי מלתא דלא שכיחא ומלתא דלא שכיחא לא טעני' ליתמי ע"ש א' הרואה לבבו יבין דחששא זו דמציאה מדנפשייהו נקטו לה ודעדיפא מינה הו"ל לאקשויי מדר"ן אדר"ן דאיהו קאמר הכא ידענא בחסא דלא אמיד אלמא לא חיישי' דמציאה אשכח והא אשכחן לר"ן בפ' הניזקין דף נ"ב גבי עמרם צבעא אפוטרופא דיתמי הוה אתו קרובים לגבי דר"ן א"ל וכו' קאכיל ושתי ולא אמיד א"ל מציאה אשכח וכו' אלמא טענת לא אמיד לר"ן לא מהניא דאיכא למימר מציאה אשכח וק' דר"ן אדר"ן ומה שתי' דמלתא דלא שכיחא לא טענינן ליתמי זו היא שקשה דהתם ר"ן הוא דקטעין ועמרם ליתיה קמיה הן אמת דאי איהו טען הנפקד גופיה דהך שב מרגניתא ניתא דידיה הוו לא מפקי' מיניה אע"ג דידענא ביה דלא אמיד והיינו דקאמר תלמודא שכיב ולא פקיד ש"מ דאיפקיד ואמ' דידיה הויין מהימן פשריה דאיהו גופיה מצי למטען מציאה אשכח וכיון דלא פקיד ואמרינן דידיה הוויין ומחזקי' ליה דמציאה אשכח וכן דקדקו הפוסקים ז"ל כמו שיתבאר לקמן בס"ד וס"ל להתו' דעמרם צבעה איתיה בעולם אע"ג דליתיה קמיה דר"ן כיון דחזינן דקאכיל ושתי ולא אמיד נעשה כמי שאומר מציאה אשכח כמו לא פקיד ושכיב דלא מפקי' מיורשיו אע"ג דלא אמיד ותלינן במציאה אבל גבי יתמי כיון דאיהו גופיה לא פקיד ב"ד לאו כל כמינייהו למטען מציאה אשכח דהוי מילתא דלא שכיחא ואכתי קשה בדבריהם דלפי מ"ש לקמן דהנך תרי טעמי אין מועילין זה בלא זה דבסימנא לחוד לא מהני דאמיד דאימור זבנה מיניה וכו' ועכ"ל דלא אמיד לחודיה דלא מהני היינו משום דחיישי' למציאה אשכח וא"כ מאי ק"ל הכא אימור מציאה מצא כיון דתלמו' לא סמיך אהאי טעמא גרידא אלא דסמיך ואזיל או עוד הא קיהיב סימנא וכבר דאיתי לה' מוהריב"ל ז"ל בחי' לשם שנדחק בזה וכך עלה בדעתו קל'ה כמות שהיא וראיתי לה' ח"ה ז"ל שכתב וז"ל דאי לא הוה סימן א"נ לא אמיד היינו אומ' דזבנה כמ"ש הרא"ש עכ"ל ואני עני לא הבינותי דכיון דלא אמיד הוא היכי מצי' למימר דזבנה ב' הפכים בנושא א' ומ"ש וכמ"ש הרא"ש בקשתיהו ולא מצאתיהו:
וראיתי להר"ן ז"ל בפי' ההלכות שכתב די"מ דתרי טעמי צריכי אהדדי דאי משום לא אמיד אימור מציאה אשכח כדאמרי' גבי עמרם צבעא וכו' עכ"ל דלא גלי בזבינא משום דלא אפשר כיון דלא אמיד אלא דתלינן במציאה ואע"ג דהוי מילתא דלא שכיחא ולא טענינן ליתמי הא איכא טעמא אחרינא בהדיה דלא אמיד דקיהיב סימנא אבל אין לומר משום דהר"ן ז"ל מכת הסוברים דטענינן ליתמי מילתא דלא שכיחא נמי וכמ"ש הרש"ך ז"ל בסי' ק"ח ס"ק ח' והיינו ממ"ש מרן בב"י שהר"ן כתב דהרי"ף והרמב"ן חלוקים על דברי התו' ע"ש דאיהו מוכרח וכמו שהארכתי בזה בס"ד א"כ ק' על ה' ח"ה שכתב א"כ לא אמיד היינו אומר דזבנה והתו' לא כת' הך טענה דזבנה אלא אי אמרינן א"נ בדאמיד והך טעמא דקיהיב סימנא לחודיה מהני לאפוקי מהיורשים אהא כתב שפיר דאי נמי יהיב סימנא מאי הא איכא למטען דזבנה מיניה וכיון דאיהו מאריה קמא פשי' דקים ליה כסימנא והנר' פשוט בכוונת התו' דלפום מאי דקאמר תלמו' מעיקרא הך טענה דלא אמיד ק"ל שפיר דהאי טענה מגן שויא דאימור מציאה אשכח או מתנה נתנו לו והיכי חשיבא הך טענה כלל אהא משני משום דהויא מילתא דלא שכיחה כמו נאנסו דלא טענינן ליתמי כמו שהוכיחו בפ' המוכר ד' ע' בד"ה גובה מחצה וכו' ע"ש אבל לפום מאי דקאמר תו ועוד הא קיהיב סימנא וע"כ בסימנא לחוד לא מהני דע"כ ועוד דקאמר ר"ל א"נ בדאמיד ובדאמיד מאי מהני סימנא הא איכא למטען זבניה מיניה אלא עכ"ל דתרי טעמי מצרך צריכי דאי משום לא אמי' לחודיה איכא למימר אימור מציאה אשכח ולא חשיבא מלתא דלא שכיחא אלא כגון נאנסו וכ"ש דהיא גופיה רבו עליה שרים רבים ונכבדים כמו שהאריך הרש"ך ז"ל שם אהא קאמר ועוד הא קיהיב סימנא וזה בלא זה אין מועילין וע"פ דברי ה' ח"ה ז"ל:
ודע שהמרד' הק' אהך טעמא דלא אמיד דאימור מציאה אשכח כדאמר גבי עמרם צבעא כתב וז"ל שאני התם גבי גזלנים האי בחציפותא ליכא למיחש כולי האי הוא דתלינן במציאה עכ"ל גם אשו"ר להר"ן ז"ל בפי' ההלכות בפ' הניזקין שם שכתב וז"ל דתלינן בהכי דלא מחזיקין אינשי כגנבי עכ"ל נ"ל אע"ג דידעי' ביה דלא אמיד ובעלמא לא חיישינן למציאה דמלתא דלא שכיחא היא כלל וכל כמה דלא טעין איהו גופיה לא טענינן ליה וכ"ש ליתמי הא מיהא כי היכי דלא לאחזוקי אינשי ברשיעי טענינן וטענינן אבל אי פקיד ואמר דידיה הוא נעשה כמי שטוען איהו עצמו ולא מחזקי' ליה בגזלנותא ויעזוב לאחרים חילו חוטא ולא לו הלכך בכה"ג תלינן במציאה ולא מפקי' מיורשים אבל בדלא פקיד לא תלינן במציאה וכ"ש דהשתא מחזקי' למפקיד בגזלנותא דבעי למשקל מיתמי נכסי דלאו דידיה הנך תרי טעמי לא צריכי אהדדי וכל חד לחודיה מהני א"נ אצט' לטעמא דסימנא כי היכי דלאחזוקי בידיה דהאי קא טעין ולא נימא נהי דלאו דנפקד נינהו מ"מ ניחוש דילמא דאיניש אחרינא נינהו ולא דהאי דקא טעין דדידיה הויין וכמ"ש התו' בשם רשב"א וכן סיים המרד' שם:
והק' עוד התו' ז"ל לפי מאי דאוקמו' דהנך תרי טעמי מצרך צריכי אבל בחד טעמא מהנך לא מפקי' מהיורשים אהא ק"ל מהא דאמר בפ' הרבית זוזי דיתמי היכי עבדינן להו יהבינן להו למאן דאית ליה דהבא פריכא ויהבה לב"ד אבל דבר המסויים לא דילמא אתי מאריה ויהיב סימנא ושקיל ליה וכו' אלמא משמ' דבסי' לחודיה ואמאי נימא הדר זבניה מיניה ע"ש: וראיתי להרב"ח ז"ל ז"ל שכתב וז"ל ויש לתרץ דה"ק התם דילמא אתי איניש מעלמא לאחר מיתתו של הנפקד ויהיב ביה סימנא ושקיל ליה כיון דלא ידעי' ביה דאמיד וכ"כ בתוס' שם עכ"ל מ"ש ה' ז"ל שכ"כ בתוס' שם לע"ד קושטא קאי שכתב שם דחיישי' לאחר מיתת הנפקד אתי מאריה וטעין ויהיב סימנא ואהא ק"ל דנטען ליתמי לקוחים הם בידו ואי משום שאביהם לא היה משתמש בהם ובכה"ג לא טענינן להו לקוחים ביד אביהם א"כ לא שבקת חיי לכל בני הכשרים וכו' ועוד שתיקנו הב"ד שהם שלו ותי' דחיישי' לשמא הפקידו אצלו בעדים וכהני עובדי דפ' הכות' צדדו לפ' אי תרי טעמי אין מועילין זה בלא זה או בכל חד תסגי ליה עש"ב ואין רמז לדברי הרב"ח ז"ל ואם כוונת הרב ז"ל לתרץ דנוקים להך דפ' א"נ בדלא אמיד ומה שנסתייע מדברי התוס' דפ' א"נ אינו אלא למ"ש דחיישי' לאחר מיתת הנפקד וכו' בזה יפה כיון וזו היא דעת הר"ם במז"ל בפי"א מה' נחלות שהמעות של יתומים נותנים אותם למי שיש לו זהב שבור אבל כלים וחלי זהב לא שמא יבוא א' אחר מותו ויתן סי' אם ידע הדיין שאין זה אמוד ע"ש ובהמ"מ ז"ל שם גם דעת רבינו ז"ל דלא מפקינן מהיורשי' אלא בהנך תרי טעמי ולא רגיל למיעל ולמיפק אצל הנפקד כמו שנתבאר בדבריו בכ"ו מה' שאלה הל' ד' ע"ש ובהמ"מ לשם ובפכ"ד מה' סנהדרין ע"ש וע"ע במקו' בפ' א"נ שם שכתב משם הראב"ד ז"ל דמוקי לה בדלא אמיד ע"ש וכ"כ המרדכי בפ' הכותב שם בשם ר"ת ע"ש אלא שהרב ז"ל שינה את הידוע וכת' בדלא ידעי' דאמיד ואין כן האמת אלא עד דידעי' ביה דלא אמיד וזה פשוט ועוד יש שיטה אחרת להגאונים ז"ל דכל הנך עובדי דפ' הכותב בדהפקידו גבייהו בסהדי ואיכא עדים דראו אותם ביד היתומים והך טעמא דלא אמיד לא מעלה ולא מוריד ותתגאה) גבה טעמא דקיהיב סימנא כמו שהאריך הרמב"ן ז"ל במלחמתו בר"פ הגוזל בתרא ע"ש ובמקו' לשם בפ' הכותב ובס' תמים דעים סי' רכ"ו באורך והר"ן שם והנמק"י בפ' א"ן לך נא ראה:
אמור מעתה הך טענה דלא אמיד באשלי רברבי תליא דלדעת התוס' והרב המאור ז"ל ולחד שינוייא דתרי טעמי אין מועילין זה בלא זה ושכ"כ הרמב"ם והראב"ד ור"ת ז"ל דבטענת לא אמיד לחודה אין מוציאין מיד היורשים ולדעת רשב"א מהניא לחודה למימר דלאו דיורשים הוא אלא דאכתי איכא למיחש דלאו דהאי דקטעין ולדעת המרדכי והר"ן ז"ל בפ' הניזקים דטענה אלימתא ולא חיישי' למציאה אלא דלא לאחזוקי גברי לרשיעי ולדעת הגאונים שהביא הרמב"ן ז"ל נמי כל שלא הפקיד בעדים אי טעין דדידיה הויין ונפקד לא אמי' מהימן והך דפ' הכותב בהפקיד אצלו בעדים כמו שנאמר:
ומעתה חזות קשה הוגד לי במה שראיתי להרב מוהרשד"ם ז"ל בח"מ סי' שמ"ו שנשאל על הרמ"ע שהעני והלך לו לעיר אחרת וקרוביו שב'פרנקיאה היו שולחים לו סחורות בתורת 'פאטורא לסעדו ולתומכו ומת בלתי עשות שום צוואה כי היה חולה מדבר בא'פל רח"ל ואלמנתו תפסה כל הנכסים באומרה כי משל בעלה היו והשיב הרב ז"ל שאין בתפיסתה כלום שעינינו הרואות שהרמ"ע היה עני בתכלית וכו' עכ"ל אתמהה דאיך פסיק ותני לאפוקי ממונא מהיורשים בטענת לא אמיד לחוד והיא תליא באשלי רברבי דהא חזינן להתוס' לחד פי' והרמב"ם והראב"ד והר' המאור והטור ז"ל דס"ל דהך טעמא לחודיה לא מהני לאפוקי מהיורשים ואיך מלאו לבו להוציא מהיתומי' נגד רברבתא הללו ומה גם שהרב ז"ל הולך וחזק ברגל הקים לי כמבו' בתשו' ז"ל ועוד קשה דאפי' למאן דס"ל דהך טעמא גרידא מהני לאפוקי ממונא מהיורשים כמדובר היינו לפום דינא דגמר' אבל האידנא הסכימו הגאונים ז"ל שאין לנו כח לדון ע"פ האומדנא כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפכ"ד מה' סנהדרין שם:
ובזאת וכזאת איכא לאתמוהי על הרשב"א ז"ל בתשו' סי' א' קמ"ו על מה שנשאל בדיין כשר והגון ונראה לו ששטר שיצא לפניו שהוא פרוע וקשי' שהרמב"ן בא לפניו מעשה בשטר כזה וקרעו בידו ע"ע באורך והנה בריש כל מר'אין איכא למיקם עלה דמלתא מהא דאמר התם בפ' הכותב ההיא איתתא דאיתחייבא שבועה בי דינא דרבא א"ל דביתהו ידענא בהאי אתתא דחשידא אשבועתא אפכה רבא לכשנגדה זימנין דהוו ר"פ וראב"י קמיה דרבא ואייתי ההוא גברא שטרא וא"ל ר"פ ידענא ביה בהאי שטרא דפרוע הוא א"ל איכא איניש אחרינא בהדי מר א"ל לא א"ל אע"ג דאיכא מר עד א' לאו כלום הוא א"ל ראב"י ולא יהא ר"פ כבת ר"ח א"ל בת ר"ח קי"ל בגווה מר לא קים ליה בגוויה אמר ר"פ השתא דאמר מר קי"ל בגויה מלתא היא כגון אבא מרי ברי קרענא שטרא אפומיה קרענא ס"ד אלא מרענא שטרא ובפי' שמועה זו נחלקו אבות העולם דרש"י פי' אפכה לכשנגדה שהתובע ישבע ויטול כדתנן ואלו נשבעין ונוטלין וכו' ומי שכנגדו חשוד על השבועה עכ"ל הנה מפרש"י נר' משום דקי"ל בגווה דבת ר"ח דלא משקרא עבד עובדא והפך השבועה על התובע לאפוקי מני' ממונא אע"ג דע"א היא וכ"ש דאשה לאו בת עדות היא כלל ומה גם שקרובתו של הדיין היא ואמרינן בירושלמי בפ' ז"ב דעדים הקרובים לדיין פסולי' וכת' הרי"ף והרא"ש ז"ל שם ודעת הרשב"א דאפי' בדיעבד לא מהני כמו שמבו' פ"ז בב"י ס"ו סי' ל"ג ובש"ע שם ולפ"ז ק"ט מאי מתמה בתר הכי קרענא שטרא ס"ד ופרש"י וכי ע"א נאמן להוציא שטר חתום אפוקי ממונא הוא ותרי בעינן עכ"ל נהי דחיישינן באפוקי ממונא וכדאמרינן גבי אבק רבית דאינה יוצאה בדיינים דכל דמנכינן משטרא מפקנא אית ליה ולא מפקינן משטרא הא מיהא לא חשי' כ"כ אפוקי ממונא בידים שהרי גבי גזל הגוי אע"ג דאסו' מן התורה כמ"ש רבי' בר"י הל' גנבה והל' גזילה ע"ש אפ"ה הפקעת הלואתו מאי דאסר רחמ' שרי כמו שמבו' במקומו וכיון דרבא אפיק ממונא בעדות אשה וקרובתו אמאי לא קרעי' שטרא ומפקי' הלואתו בעדות עד א' דבר עדות הוא ואפי' שהוא מר אבא בריה דר"פ וקרוב הוא לר"פ מי גרע מאשה ומריהטא דשמעתא מוכח דאי בת ר"ח אמרה ידענא ביה בהאי שטרא דפרעא הוא היה קרע לשטרא אפומא מדא"ל ראב"י לרבא ולא יהיה ר"פ כבת ר"ח וקמהדר ליה בת ר"ח קי"ל בגווה מר לא קי"ל בגויה ולא אהדר ליה שאני הפוך שבועה מקריעת השטר ש"מ דדא ודא חדא היא וכיון דרבא דן את הדין והוציא ממון מיד הנתבע בקום עשה כ"ש דקורעי' את השטר בהעדאת עד א' דקי"ל בגויה ומפקיעין הלואתו של מלוה וראיתי לה' מוהריב"ל ז"ל בחי' לשם שנתעורר בזה ותי' דהתם לאו אפוקי ממונא בודאי הוא אלא ספק דדילמא לא משתבעה לשקר ומשלמה ע"ע וק' לענ"ד דא"ה אמאי לא אהדר ליה רבא לראב"י שאני התם דס' אפוקי ממונא אבל הכא ודאי אפוקי ממונא ולזה נראה לומר, דר"פ נמי דקאמר ידענא בהאי שטרא דפריעא הוא לאו למימרא ליה לשטרא ומוציאין שט' חתו' מיד המוחזק בו דחשיב אפוקי ממונא הוא תרי בעי' אלא כיון דגברא רבה קמסהיד עילויה דשטרא פריעא הוא מרעי' לשטרא ודקא"ל ראב"י ולא יהא ר"פ כבת ר"ח היינו לומר דכי היכי דבעדות בת ר"ח הפכת השבועה דהוי ספק אפוקי ממונא ה"נ דהו"ל לאורעי שטרא אפומיה דר"פ ואהדר ליה בת ר"ח קי"ל בגווה וכו' אמטו להכי כי קאמר קרענא לשטרא מתמה שפיר קרענא ס"ד וכו' אפוקי ממונא בודאי תרי בעינן אלא דלישנ' דהשתא דקאמר איכא איניש אחרינא בהדי דמר לא רהיט שפיר דאי איכא איניש אחרינא קרעי' שפיר לשטרא ולא לאורעי. וראיתי לה' ח"ה ז"ל שגם הוא נרגש במאי דדייקנא וכמו שנתעורר בזה מוהריב"ל ז"ל וכתב דאפוכי שבועה ע"י בת ר"ח לא הוי כ"כ אפוקי ממונא כיון דשבועה מיהא בעי משא"כ הכא דבעדות הא' לחוד מקרעי' השטר עכ"ל ונאים הדברים למי שאמרן אלא דצ"ל דראב"י נמי דקא"ל ולא יהא ר"פ כבת ר"ח אע"ג דהתם שאני דשבו' מיהא בעי ולא הוי כ"כ אפוקי ממונא משא"כ הכא דמקרעי' השטר אלא ודאי דראב"י לא קא"ל אלא דלפום עדות דר"פ מרעת לשטרא מידי דהוה דסמכת אבת ר"ח לאפוקי ממונא ע"י שבועה ומשום דהחילוק בין הנושאין הפך השבו' מקריעת השטר שריר וקים ודבר ברור הוא שפיר מתמה תלמודא קרענא ס"ד וכו' כנלע"ד לישב שיט' רש"י ז"ל שו"ר במקו' לשם שהביא כת הקודמין נו"ן שדחו פרש"י ז"ל שפי' שהתובע ישבע ויטול מכח קו' זו דא"ה מאי מתמה קרענא ס"ד וכדכתי' ואוקמו' דהך אתתא היתה מהנשבעים ונוטלים וכיון דא"ל בת ר"ח דחשידא אשבועתא אפכה לכשנגדה ונשבעה ונפטרה אבל לאפוקי ממונא לא ומשיב ר' ישעיה משום דהו"ל מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע דקיל"ן בכה"ג משלם ודברי רש"י שהביא משם ע"ש נראים שנכונים בטעמן ע"פ מ"ש הרב ח"ה וכדכתי' בעניותי' ובפי' מרענא לשטרא כתב רש"י דלא קרעינן ליה ולא מגבינן ביה ודעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל בפכ"ד מה' סנהדרין שם ור"ת כמ"ש התו' דפי' מרענא דאינו גובה אלא בשבו' והתו' לשיט' זו גלויה ומפורסמת דא"ה דלא קי"ל בגויה נמי דינא הכי הוא כאותה ששנינו עד א' מעידה שהיא פרועה לא תגבה אלא בשבו' ומה שתי' התו' משום דר"פ קרוב היה ע"ש מלבד דליש' דגמ' דקאמר אי איכא איניש אחרינא בהדי מר לא משמ' הכי וכן הא דקא"ל עד א' לאו כלום הוא נראה דעד א' מיהא הוי ועוד דמשמ' דאי איכא אחרינא בהדיה ודאי דמקרע נמי הוה קרע ליה אלא דלהזקיקו לשבועה אפי' בעד א' סגי ואם היה קרוב אינו מזקיקו אפי' לשבו' וכיון דלא הוה קי' ל בגויק וקרוב הוא כי איכא עד אחרינא מאי הוי ואי אמרת להזקיקו שבועה ע"י עד האחר א"כ מהו בהדי מר דקאמר וכבר ראיתי להרא"ש ז"ל שדקדק כן לשי' זו אלא שלא הביא מאי דקאמר תלמו' ועד א' לאו כלום הוא ע"ש איברא דק"ט בדברי הרא"ש שכתב וכן מר אבא ברי אפי' למי שהוא קרוב לו וכו' דאמאי טרח להמציא בכה"ג ת"ל משום שהוא קרוב לאביו ר"פ הדיין ואמרי' בירוש' דעדים הקרובים לדיינים פסולים וכדכתי' ואע"פ שהרא"ש ס"ל דוקא לכתחילה אבל בדיעבד כשרים כמ"ש רי"ו הביאו מרן בב"י שם סס"י לג' דלכתחילה מיהא אין מקבלין עדותו ומשום דקי"ל בגויה מקבל עדותו וכ"ש למאי דכת' הכנה"ג שם ליישב דברי מרן שהביא דברי רי"ו ותשו' הרשב"א דס"ל פסול אפי' בדיעבד סמיכי אהדדי ולא ביאר דפלגן בהדייהו דלא הכשיר הרא"ש בדיעבד אלא בחתומים בשטר ולא במעידים ע"פ דבהעידו ע"פ אפי' בדיעבד פסול ע"ש לכן נר' דלעולם הרא"ש ז"ל דבדיעבד כשרים ל"ש בעדות שבשטר ל"ש בעדות שבע"פ וכמו שהעלה הכנ"הג ז"ל אמטו להכי לא בעי לאוקמי למילתיה דר"פ דאמר השתא דאמר מר קי"ל מלת' כגון אבא מרי ברי מרענא שטרא אפומיה לא משמע ליה דלא מכשר ליה אפי' בעדות שאין פסולו אלא לכתחילה דוקא אלא פשי' אפי' בעדות שהוא פסול בה לגמרי מ"ה הוכרח לאוקמי בקרוב לבע"ד דפסול אפי' בדיעבד דומיא דבת ר"ח דלאו בת עדות היא כלל. אפס כי עז לס' הרשב"א דאמר מר עד הקרוב לדיין פסול אפי' בדיעבד בשלמא לר"פ דאמר על מר אבא מרענא אפומיה לק"מ דאיכא למימר דה"ק אי איכא איניש אחרינא דקי"ל בגויה כגון מר אבא ולאו מר אבא ניחא אלא רבא היאך קבל עדות בת ר"ח דביתהו והא בעיא עדות שאתה יכול להזימה ובפסול כי האי אהימנותיה דסמיך עילויה דלא משקר לא יגהה מזור ואין לומר דרבא יסבור ולו' ידע דלעולם לא אתיא לידי הזמה כיון דהיא לא משקרא כיצד יזימוה הא לא מצית אמרת נהי דקי"ל בגווה דלא משקרא סו"ס חיישי' לסהדי שקרי יקומון עדי חמס ויזימוה בפחזותם ושקרותם ומה לב"ד לעשות ע"כ נלע"ד שאני אשה כיון דלאו בת עדות היא אינה בתורת הזמה דלא נאמרה תורת הזמה אלא לבני הגדה ואשה אינה בת הגדה וחידוש הוא שחידש רבא למיסמך אהימנותה לזאת יקרא אשה אחת היא ואפכה לשבועה לשכנגדה אלא דאכתי לא איפרוק דפיסול קרובים לאו משום חשש דמשקרי אלא גזי' הכתוב היא וכדאמר בפ' מי שמת שהרי משה ואהרן קדישי עליונין מלאכים מלאכים ממש ואינם כשרים להעיד יחד וכיון שהעדים הקרובים לבע"ד גזי' הכתוב היא מאי מהני טעמא דקי"ל בגווייהו דלא משקרי ואתה דע לך דמאי דדייקנא בדברי הרא"ש דמאי דוחקיה דהרא"ש לאוקמי הך דר"פ דמרע שטרא אפומיה דמר אבא ברי דילמא שהיה קרוב קאמר ולא תיסגי ליה בהיותו קרוב לדיין שהוא אביו כדכתי' אע"פ שהתו' ג"כ כ"כ לדידהו לק' ולמ' דהתו' ס"ל בפשי' דעדים הקרובים לדיינים כשרים הם כיון שהם בני הזמה בב"ד אחר כמ"ש בפ"ב דכתו' דכ"א ע"ב בד"ה הנח לעדות. וכו' וכ"כ בפ' החובל ד' צ' ע"ב בד"ה כגון שראו וכו' ע"ש אמטו להכי אוקמוה למילתיה דר"פ דאמ' דקי"ל דמר אבא ברי שהיה קרוב לבע"ד ולמה שצדד הכנה"ג שם סו"ס לג' לומ' דלא הכשירו התו' לעדים הקרובים לדיינים אלא בדיעבד ע"ע אע"פ שא"א להלום דבר זה בסגנון דבריהם כאשר ירדוף הקורא א"כ התו' והרא"ש ז"ל כחדא שריין אף אנן נמי יתובי יתבינן דעת הרא"ש כמדובר:
והנה בעת"ה חזי הוית לה' משפט צדק ז"ל בח"ב סי' ט"ו אף הוא ראה דברי הרא"ש הללו ותמ"ה תמ"ה יקרא כי דוקיין דאיהו גופיה הביא דברי הירושלמי ע"ש ולא זכר ש"ר האל"ף דברי רי"ו במשרים דסו' הרא"ש דאינו אלא לכתחילה וכדכתי' ותי' משם מעיין א' חשוב דלא מצי הרא"ש לתרוצי הכי משום דמר אבא קרוב לאביו שהוא הדיין משום שאינו יכול להזימה גזי' הכתו' היא ע"כ אוקמה בקרוב לבע"ד ע"ש ולפ"ד הללו צ"ל דה"ק כגון מר אבא ולאו מר אבא וכדכתי' אלא שאני תמיה על קורבת העדים לבע"ד לקרובת העדים לדיינים דתרווייהו משום קורבה נינהו וגזי' הכתוב ומ"ט לחלק ועק"ט דמה מענה בפי המעיין הזה להשיב נפש רבא דקבל עדות אשתו והלא גזי' הכתוב היא דעדות הקרובים לדיינים פסולים ומ"ש הרב ז"ל משם מעיין א' ג"כ נראה דלאו שינוייא בפ"ע הוא אלא סיומא דמלתא דמעיין הא' וכדכתי' בעניותי' גם הרב ז"ל הק' עליו מבת ר"ח עלץ לבי במה שכיוונתי לדעתו במקצת דבריו ת"ל:
ומש"ע הרב ז"ל על דברי הר"ן ז"ל דכיון דקי"ל בגויה נעשה כמי שראה הוא בעצמו דאין כאן עדות וכו' עכ"ל אע"ג דקי"ל אין עד נעשה דיין אבל דיין נעשה עד שלא תהיה שמיעה גדולה מראיה כדאמר בר"ה ד' כ"ו ועיין בהריב"ש ז"ל סי' ד"ת ובתו' דכתובות שם דבד"מ עד נעשה דיין על מה שראה ביום שהוא זמן דין ולא בלילה ע"ש ובהחובל ואין כאן מקומו להאריך במה שיש לעמוד בדברי הריב"ש ז"ל הללו:
אתאן לרישא דמאן דמוקי לה להא דמרענא שטרא ר"ל דלא יפרע אלא בשבו' עכ"ל דרבותא דר"פ דאמ' כגון מר אבא ברי מרענא שטרא אפומיה היינו אפי' למי שהוא קרוב לו כמ"ש התוספות והרא"ש ז"ל ומעתה זו היא שקשה על הרי"ף ז"ל דאוקמה לענין שלא יפרע אלא בשבו' ולא גילה רז זה דר"פ דאמר מרענא שטרא אפומיה דמאן דקי"ל בגויה היינו אפי' שהוא קרוב לבע"ד דאי לא"ה מאי הפשה משנה שלימה שנינו עד א' מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבו' וכדק"ל התו' והרא"ש ז"ל ורבינו בפכ"ד מה' סנהדרין ביאר שיחתו וכתב אפי' עבד ואשה וקרוב אם דעתו על הדיין סומכת עליו אינו נפרע אלא בשבו' ע"ש וראיתי להראב"ד ז"ל שכתב דבר זה הוציא אותו מפי' ר"ח דאוקי' לה בשט' שיש בו נאמנות דעד א' אינו מזקיקו לשבו' וכדקי"ל בגויה מזקיקו לשבו' עכ"ל ואני עני ר"ל מהכא להתם לא ידענא היכא רמיזא הא בדברי רבינו ז"ל ודבריו ושפתיו ברור מללו דרבותא דקאמר אפי' קרוב וכדברי התו' והרא"ש ז"ל ונאמנות מאן דכר שמה ולמאן איצט' דמאן דמוקי לה בעד קרוב לא איצטריך לאוקמה בשט' שיש בו נאמנות ודברי ר"ח בנויים ומשוכללים בדברי הרא"ש ז"ל והמקו' לשם על פתגם רזא דנא ע"ע הרי הוא כמבואר וכגון דא צריך לאודעי דהראב"ד שהביא שי' ר"ח דבנאמנות סתם ע"א העמיד שהוא פרוע אינו מזקיקו לשבו' איהו ז"ל לא ס"ל כוותיה דמ"ש הרא"ש משמו בפ' הכותב שם אהא דתנן התם דפ"ד כתב לה נדר ושבועה א"ל עליך וכו' וז"ל כת' הראב"ד דפטור סתם לא מהני לע"א שמעידה שהיא פרועה דטפי מנפשיה הימנה טפי מע"א לא הימנה והרא"ש חלק עליו ומ"ש עוד הרא"ש משם ר"ת לעיל גבי מרענא לשטרא וכו' ט"ס וצ"ל ר"ח כמדובר דוק ותשכח ומרן בב"י ר"ס ע"א טרח להביא משם רבינו דר"ח ס"ל כהרא"ש דהן הן דברי הרא"ש בב' המקומות ועיין בהסמ"ע והש"ך והט"ז והכנה"ג שם ואין כאן מקומו כל הנקלט מזה דלא איפליגו רבוואתא ז"ל אלא בפי' דמרענא לשטרא כת א' אומרת דלא קרעינן ליה ולא מגבינן ביה ונ"מ דאי אזיל לגבי בי דינא אחרינא דלא קי"ל בגויה דההוא סהדא נשבע וגובה מכשורא לצלמי א"נ דאי תפס לא מפקי' מיניה וכת' א' אומרת דגובה לאלתר אחר שישבע ורבותא דקי"ל אפי' שיהיה קרוב וכת שלישית אומרת דמהני לשטר' שיש בו נאמנות דלגבי ע"א לא בעי שבועה ובקי"ל בגויה מזקיקו לשבו' אבל למקרע לשטרא לא אמרה אדם מעולם ובגמ' אתמוהי קא מתמה קרענא ס"ד א"כ איפוא היכי עבד עובדא הרמב"ן ז"ל וקרעו בידיו וקלסיה הרשב"א והוא ז"ל הביא שם הך עובדא ומאי דאתמר עלה ומק' דאהך עובדא גופה כתב עלה הרי"ף ז"ל השתא הכא אחס'ור דרי ולית ליה למיסמך ולמימר קי"ל הכי וכו' ע"ש ואיך הרמב"ן והרשב"א ז"ל תרי אריוותא העלימו עין של מעלה ועבוד עובדא באומדן דעתא וכן לא יעשה בעת ובעונה הזאת ועלה בדעתי לומר דלא עבוד אלא מפני הוראת שעה וכי היכי דאשכחן בגמ' דסמכי ואזלי אאומדן דעתייהו לכל דינא דאתי לקמייהו ה"נ ניתנה רשות האידנא נמי למעבד בהוראת שעה ואפי' למקרע שטרא לאפקועי ממונא דחשיב כאפוקי ממונא ודמות ראיה לזה ממ"ש הרדב"ז ז"ל סו"ס ר"ך בראשונות דאע"ג דהאידנא לא דייני' דיני קנסות אם הוא מדומה ואלם דנין אותו בהוראת שעה ע"ע דכוותה דלא נגע בה אלא לעשות סייג לדריה איתקין כמבואר בדבריו וחזיתיה להרב מוהר"ם אלשיך ז"ל סי' מ' קרא ערער על תשו' הרשב"א ז"ל הלזו אי לזאת הפליא עצה הגדיל תושיה אך בחלקות והצריך לעניינינו על דברתי מלכי צדק ז"ל הוא שאם הדיין נראה בעיניו שיש רמאות בדבר למראה עיניו ישפוט וקורע את השטר אבל בהימנותיה דפלניא למימר קים לי בגויה דגברא מהימנ' הוא האידנא לא דיינינן בהכי ויפה דנו הרמב"ן והרשב"א ז"ל עש"ב כי ממנו תוצאות חיים ובכן נחה שקטה האר"ש על הרדב"ז ז"ל בחדשות סי' ה' שכתב על מה שנחלקו רבנן ור"א בגמל האוחר בין הגמלים בידוע שזה הרגו דלר"א מפקי' ממונא בכח האומדנא ולרבנן לא מפקי' ממונא ורבינו ז"ל פסק כרבנן והרא"ש ז"ל פסק כר"א ועל זה כתב הרב ז"ל דע"כ ל"פ רבנן ור"א אלא התם דעיקר החיוב הוא מספק אם נתחייב לא דדילמא גמל אחר הרגו אבל בנ"ד הדבר ברור בעדים שנתחייב לו והספק אם החזיר לו או לא הילכך כיון דאיכא אומדנא שלא החזיר מוציאין מן היתומים וכו' עכ"ל ולכאורה ק' דבהנך עובדי דפ' הכותב מוקמי לה הגאונים בהפקידו אצלו בעדים וראיה נמי כמו שהובא לעיל והמפקיד קיהיב סימנא וכתב עלה דהאידנא אין מוציאין מן היתומים אלא בראיה ברורה כמ"ש רבינו ז"ל בהלכות סנהדרין דרין שם ומאי אולמיה דחוב שבשט' להפקיד בעדים ועדי ראיה וסימנא ואת"ל שהרדב"ז ז"ל ס"ל כדעת שאר רבוואתא ז"ל דמוקמו להנך עובדי בשלא הפקידו בעדים ואפוקי מיורשים בכח האומדנות וע"ז כתב רבינו דהאידנא אין מוציאין אלא בראיה ברורה אבל כל שהפקידו בעדים דאיכא עדים וראיה דהוי חוב מבורר וההחזרה בספק דכה"ג דיינינן נמי האידנא והרב ז"ל ברוב פסקיו הולך ואור אחר פסק הרמב"ם ז"ל דמאריה דאתרא הוא הן אמת שהרי"ף ז"ל לא הביא דברי הגאון ז"ל דהאידנא אין לדיין לדון ע"פ האומדנא אלא לגבי הך דקי"ל בגויה ומרענא לשטרא אפומיה ולא בהנך עובדי אבל רבינו ז"ל כתב זה על הנך עובדי נמי וכתב מרן הקדוש ז"ל בב"י בסי' ע"ו שם שהרי"ף והרמב"ם חלוקים בסברת הגאון ז"ל ומ"ש רבינו בה' מלוה פ"ב שיש לו לדיין רשות לדון ע"פ ידיעתו כתב הריב"ש שכתבו האחרונים דהאידנא אין כח ביד הדיין לדון עפ"י ידיעתו עכ"ל ואנכי לא ידעתי למה הרחיק עדיו להביא מדברי הריב"ש ודברי ה"ה שכתב כן העין שלמעלה מהם ועל הריב"ש גופיה יש להעיר איך לא כתב כן משם ה"ה דשמועותיו שגורות בפיו בכל תשו' ונראה שיש חיסור לשון בדברי הריב"ש וצ"ל וכתב המ"מ שכתבו האחרונים וכו' איברא דעל אלין תרי אריוותא ה"ה והריב"ש ז"ל איכא למידק דאמאי תלו זייניהו בדברי האחרונים ולא כתבו דברי רבינו שבה' סנהדרין הניתנים למעלה שכתב כן בפי' וכן מצאתי לה' לח"מ שתמה ע"ז והנר' לפמ"ש מוהר"ם אלשיך ז"ל דלא ראי זה כראי זה דרבינו מיירי באומדנות דקי"ל בגויה דפ' אי ידענא ביה בפ' דלא אמיד וכו' דלא ע"י חקירות ודרישות אלא שדעתו סומכת על פ' דגברא מהימנא ולא משקר אי להחזיקו בעני וכיוצא בהכי הוא דקאמר הגאון דהאידנא לית ליה לדיין למימר קי"ל הכי אבל בדבר התלוי בדרישה וחקירה לא אמרו בה דבר ע"כ רבי' קבעה להלכה גם לעת עתה ואחרונים הטילו בה תנאה דהאידנא אין מי שהוא מומחה ומוחזק לעשות כן ולא ראי זה כראי זה ומעתה אין לנו לומ' דרבינו כ"כ לפום דינא דגמ' וסמך עמ"ש בה' סנהדרין ודמי למ"ש בפ"ו מה' שאלה דינא דהנך עובדי דפ' הכותב הלכות קבועות ובה' סנהדרין כת' דהאידנא אין דנין כן דלפ"ד המ"מ והריב"ש ז"ל חלוקו' בעיסתן והאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי וראיתי לה' גד"ת ז"ל שער ב' ח"א סי' ד' שכתב קרוב למאי דכתי' ונתן טו"ט לרבינו ז"ל שלא התנה בדינו כיון שהוא מתקנה ולאו אפוקי ממונא אלא בשב ואל תעשה מלהשביעו ועיין לה' כנה"ג ז"ל סי' צ"ט בהגהב"י אות י"ב מ"ש משם מהר"א גאליקו ז"ל וגם הביא דברי ה' גיד"ת ע"ע ויש להוכיח מתוך דברי המ"מ והריב"ש שאין דברי האחרונים שכתבו הן הן הנאמרים באמת בס' סנהדרין דא"ה דברי הגאון והעתיקוהו הרי"ף והרמב"ם ז"ל מיקרי להו האחרונים הס כי לא להזכיר אלא פשי' כדאמרן ולא כמו שעלה ע"ד הרב לח"מ ז"ל והצ"ע אהמ"ר גם הסמ"ע ז"ל סס"י צ"ט ס"ק י"ד כתב ע"ד המ"מ שכבר נת' בסימן ט"ו וכדעת הרב לח"מ ואהמ"ר לא כן אנכי עמדי וכדדייקנא:
ומעתה דינא יתיב לפום רבנן ז"ל דכל היכא שהלוה עני ואין לאל ידו אומדנא גדולה היא ועפ"י האומדנא הזאת מוציאין ממון אפילו מן היתומים כמ"ש הרב מוהרשד"ם ז"ל ואל תשיבני דלא דן הרשד"ם ז"ל עפ"י אומדנא דעני אלא בסניף אשר כתב הרב ז"ל כי מת בחולי המגפה ומחמת זה לא ציוה אבל אם מת מיתה טבעית ולא ציוה אפי' שהיה עני אין להוצי מן היתומים דאנא אמינא דאדרבא משם ראיה שכיון שהלוה שמ' הנז' מת מיתה טבעית אם איתא ששטר זה פרוע הי"ל לצוות את בניו שהוא פרוע שלא להניח להם תקלה וכ"ש סך גדול כזה אם איתא שפרעו איך שתיק ולא אמר ולא מידי אלא ודאי מוכחא מלתא דלא פרע שמ' כלום מזה הסך ועפ"י האומדנא הזאת מוציאין ממון מן היתומים וכמדובר בדברות ראשונות:
ועל אחרון אחרון אמנה ואומ' דבההיא דכת' הרמב"ם ז"ל בה' סנהדרין דאין מוציאין ממון מן היתומים אלא בראיה ברורה חילק ה' המבי"ט ז"ל ומביאו הכנ"הג ז"ל סי' ט"ו בהגה"ט אות י"א דהיינו דוקא כשמוציא ממון בלא עידי פקדון אלא מסברא דלא אמיד שהדבר תלוי בדעתו של דיין לומ' קים לי הכי אבל בחוב ידוע או פקדון ידוע שהיה לפ' אע"פ שיש לטעון בעד היתומים שלא לפרוע ושלא להחזיר ה"מ בדבר שאפשר ושכיח אבל בדברים שאין הדעת נוטה אליהן והסברא נותנת דלאו הכי הוא לא טענינן להו וכל דיין יכול להוציא מן היתומים שאין זה תלוי באומדן דעתו של דיין בלבד אלא הדבר מוכח לכל וכו' ע"ש והרי הדבר ק"ו שאם בחוב ידוע או פקדון ידוע כת' הרב ז"ל שכל דיין יכול להוציא מן היתומים וכ"ש בחוב שכתו' בשטריו:
ועוד יש לחלק דלא כתבו הגאונים והרמב"ם ז"ל דהאידנא לא סמכינן האומדנא דדעת הדיין אלא בדבר שדעת הדיין נוטה להפך הדין כגון הפוכי שבועה וכיוצא שכת' הרמב"ם שם וכההוא שכת' הרמב"ם שאין מוציאין מן היתומים אלא בראיה ברורה אבל בדבר שאינו הפך הדין סמכי' אאומדנא דדעת וכן חילק מוהר"ם אלשיך ז"ל בתשו' סי' מ' ע"ש ומעתה מכיון שפנים מאירות לומר כי מעולם לא נפרע מזה הסך כלום ומה גם שלא ציוה בשעת מיתתו ששטר זה פרוע הרי אומדנות גדולות מסייעות לבעל השטר ודאי שמוציאין בכח השטר הזה אפי' מהיתומים וגדולה מזו מצינו שאפי' יש אומדנא שמכחשת כח השטר אפ"ה לא מרעינן כח השטר וז"ל מרן בש"ע סי' ס"א ס"ט הרוצה לפסול השטר מפני שלא הוציאו בחיי אביו ועוד שבא לתכלית העוני ולא הוציאו אין השטר נפסל בכך עכ"ל וסיים הרא"ש ז"ל בתשו' כלל ס"ח דטעמא דיכול להתנצל ולומר לא היה שטר בידי לתבוע את אביך וגם בשעת עניי לא היה שטר בידי לתבוע עכ"ל וכ"כ הסמ"ע שם הרי קמן דאע"ג שאומדנא מוכח לסתור כח השטר אפ"ה סמכינן אהתנצלות לומ' לא היה השטר בידו דלא לאורעי כחא דשטרא ומוציאין בכח שטר זה אפי' מן היתומים ומעתה כיון שהוכחנו דבכח האומדנא מוציאין ממונא כ"ש לאפטורי משבועה וכמ"ש הרדב"ז ז"ל ח"א סי' ר"ך ומביאו הכנ"הג ז"ל בסי' ט"ו בהגה"ט אות י"ט ע"ש:
ואם אמור יאמר האומר הא חזינן להרמב"ן והרשב"א ז"ל ורבים נכבדים דס"ל דטענינן ליתמי מילתא דלא שכיחא ומה גם כי הרש"ך ז"ל בסי' ק"ח וסי' רצ"ז סמך שתי ידיו עליהן וא"כ בנ"ד שהיתומי' מוחזקים יכולים לומר קים לי כהנך רבוואתא והגם דאינהו לא ידעי למטען מ"מ הב"ד יכול לטעון עליהם וכמ"ש הכנ"הג ז"ל בסי' כ"ה בכללי הקים לי יעו"ש אף אתה אמור לו דהרב"י ז"ל בס' בדק הבית בסי' כ"ה ומביאו הכנ"הג ז"ל בתחילת כללי הקים לי כת' דבאתרא דלא נהיגי למימר קים לי לא אמרינן והכא דייני קשישי דמתא מחסיא העידו דלא נהיגי למימ' קים לי ושכן דעת מור"ם ז"ל ועיין בתשובותיו סי' צ"ג ועיין בהכנ"הג סי' ר"ן בהגה"ט אות ד' ע"ש:
וענ"ל דבנ"ד אפי' באתרא דנהיגי למימ' קים לי אפ"ה לא אמרי' שהרי כת' הכנה"ג ז"ל בסי' הנז' אות י"א דלא טענינן קים לי אלא בטענת ודאי ולא בטענת ספק ע"ש והכא בנ"ד תרתי ספקי איכא שמא מצא מציאה ושמא פרע ואל תשיבני מהא דכת' הרא"ש ז"ל בתשו' ופסקו מוהרמ"א ז"ל בהגהתו סי' ר"ץ סי"ב דאע"ג דאין הב"ד טוענין מילת' דלא שכיח' האפוטרפוס יכול לטעון ובודאי דלא גרע כח היתומים גדולים שהם עצמם טוענים מכח האפטרופוס וא"כ אנו יכולי' לומר שמא מצא מציאה ושמא פרע ב' תשובות בדבר חדא שהרי כתב הרא"ש וגם מהר"ם ז"ל דדוקא אפוטרופוס אבל לא ב"ד ואין אנו עושין עצמנו כעורכי הדיינים שמלמדין לבעל הדין טענות של שקר ועוד הרי שלך לפניך לשון הרא"ש ז"ל בתשו' וכמו שהביאו מרן ז"ל בביתו סי' ר"ץ וז"ל ועוד נר' שיש חילוק בדבר דלא שכיח כוליה האי ואינו ניכר שהוא שקר שאם טען האפוטרו' טענתו טענה עכ"ל אלמא דבדבר ידוע וניכר שהוא שקר יותר מזה אלא דמלשון הרשב"א ז"ל שהביא הרב"י ז"ל שם אין טוענין ליורש טענות ידועות שהן שקר וכו' ומ"מ אפוטרופוס יכול לטעון הבל וכו' עכ"ל מדקאמ' אין טוענין טענות שהם שקר וזה ודאי הפך דברי הרא"ש ז"ל שכתבתי א"כ תימ' על הרב"י ז"ל איך השוה הדעות וכתב אחר שהביא דברי הרא"ש ז"ל וכ"כ הרשב"א ז"ל והלא דברי הרא"ש והרשב"א מנגדין זה את זה לכן נר' דכונת הרשב"א כך אין טוענין וכו' ואפי' בדברים שאם האפוטרופוס טוען הוה מקבלינן וכו' ור"ל כגון בדבר שאינו נראה שהוא שקר כמ"ש הרא"ש ז"ל מ"מ הדיין אסור לו לטעון ומ"מ אפוטרופוס יכול לטעון וקאי אהנך טענות שאינם נראים שהם שקר וכמ"ש והכא בנ"ד דבר הנראה שהוא שקר כי מגידי אמת הגידו ועינינו הרואות כי היה בתכלית הדלות ואדרבא מצוה על הדיין לרדוף צדק צדק כאשר כתב הרא"ש ז"ל בתשו' כלל פ"ו ע"ש והאריך בענין הזה ודומה לו מוהר"ם גאלנטי ז"ל סי' קכ"ה ע"ש:
ועוד יש לחלק בעיקר הדין ולומ' דשאני הכא דאינו אלא לפוטרו משבועה דהא חוב גמור הוא ושטר מקויים בידו אלא שרז"ל החמירו בנכסי יתומים שהבא ליפרע מהם לא יפרע אלא בשבועה וא"כ אפי' למאן דלא אזיל בתר אומדנא וחייש למילתא דלא שכיחא ה"מ לאפוקי ממונא אבל לפוטרו משבועה יורה יודה וכך הדעת נוטה וכן דן את הדין הרדב"ז ז"ל וכתבתיו לעיל ובהכי ניחא מאי דלכאורה הוה ק"ל בדברי הכנ"הג ז"ל שכתב בחלק א"הע סי' צ"ו בהגהב"י אות ך' משם מוהרשד"ם ז"ל שאם הבעל היה עני אשתו גובה בלא שבועה יעו"ש ולכאורה לדעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל וסייעתם דס"ל דטענינן מלתא דלא שכיחא וכ"ש דמוהרשד"ם ז"ל בח"המ הסכימה דעתו הרחבה לפסוק כוותייהו וא"כ איך פסיק ותני ה' כנ"הג ז"ל בלי שום חולק וכ"ש כי מדתו מביא אפי' סברות האחרוני' ובכאן לא חשש לסברת הני רבוואתא אלא עכ"ל דשאני הכא דאינו אלא לפוטרו משבועה וכמו שכתבתי לעיל משמו של הכנה"ג ז"ל ובר מן דין אעיקרא דדינא איכא למישדי ביה תיוהא מהא דכתב הת"הד ז"ל בתשו' סי' ש"ל בסוף התשו' וז"ל אע"ג דלאו מוחזקים הם מ"מ בטעם מועט דחינן להא מילת' דאין אדם מש"ל כדאמרי' התם הבו דלא לוסיף עלה אלא במאי דדמי ליה ממש וכאן יש לחלק וכו' ע"ש דון מינה דאע"ג דלא מיקרי חזקה מ"מ כיון דלא דמי ליה ממש בדבר מועט דחינן: ועוד אציגה לפניך מ"ש ה' גו"ר בחלק א"הע כלל ד' סי' ט' אחר שהביא דברי הת"הד שכתבתי הוסיף נופך משלו ע"ז וכתב עיקרא דהאי מלת' דהבא ליפרע מן היתומים אינו גובה אלא בשבועה אינה אלא תקנתא דמדינא היה ראוי ליפרע מן היתומים בלא שבועה כיון ששטרו מקויים בידו ועל כל אלה באו רב ושמואל והוסיפו והחמירו ואמרו אין אדם מש"ל דהשת' הוי חומרא על חומרא ותקנה לתקנה ולכן כיון דכל תוקף דינים הללו אינם מדינא א"כ דחינן להו בכל דהו דמצינן לדחויי ואנו אומרים דלא תקנו בכ"הג ודוגמא לזה אשכחן גבי תקנת השוק דכתבו הפוסקים דבחילוק כל דהו דחינן לתקנא ומעמידין הדבר על ד"ת וסיים ועלה בהסכ'מה הכלל העולה נר' לומר דכיון דמעיקר' מצו שפיר ליפרע מן היתומים בלא שבועה כיון ששטר מקויים בידם ובאו רב ושמואל והחמירו וחומרתם זו אינה נכונה בטעמ' ולא דיינינן לה לכתחי' אלא בשביל כבודם הוי בכל דהו דמצינן למדחי חומרא זו אנו דוחים אותה ומעמידין הדבר על דין דר"א דמסתבר טעמיה והלכתא כוותיה ואנו אומרים בכה"ג לא אחמור רב ושמואל והאריך בענין הזה ועוד מצאנו ראינו לאבי התעודה הר' דרכי נועם אביו של הרב הנז' שכת' בסס"י מ"ט דלא טענינן מילת' דלא שכיחא לסתור האומדנא וכו' ע"ש: ועוד חזי הוית לה' עדות ביעקב סי' כ"ה שהאריך בענין כיוצא בזה וסיים ועלה בהסכ'מה דכיון דידענו בבעל האשה הלזה דלא אמיד גובה. כתובתה מיורשיו אעפ"י שלא נשבעה ואעפ"י שאין שטר כתובתה בידה יעו"ש והדברים ק"ו דבנ"ד השטר קיים ופנים מאירות להורות כי מעולם לא נפרע זה הסך ומצינו להרבה פוסקים דאזלי בתר אומדנא התה"ד סי' שי"ז והרא"ש בתשובותיו ומוהר"י אדרבי סי' רי"ט ומש"ד וגם מרן בש"ע סי' ס"ה ס"ק י"ו וגם מור"ם בהגהה ר"ס ק"ח וה' גו"ר באותו פ' באותו מקום וה' פרח מט"א ח"ב סי' ס"ה וס"ו ע"ע ז"ל וגם כי שערי דחיות לא ננעלו האמת יורה דרכו וגם בנ"ד יש אומדנא אחרת שאין אדם פורע סך גדול כזה בלי ידיעת שום אדם והאומדנא הזאת כתבה הטור סי' ס"ה יעו"ש ואין להאריך וע"ע במה שהאריך מוהרדב"ז ז"ל מח"א מתשובות החדשות סי' ה' וממנו תוצאות חיים לכל מה שכתבתי בענין זה וע"ע בהר"ן ז"ל בפי' ההלכות בפ' האיש מקדש גבי ההוא דזבין ארעא למיסק לא"י וכו' ע"ש וע"ע מ"ש לעיל בענין האומדנא בס"ד וע"ע בפרט זה דאין אדם מש"ל במוהריט"ץ ז"ל סימן ט"ל ובענין האומדנות עיין לה' הנז' סי' טו"ב ומ"ש עליו ה' מש"ל ז"ל בפי"ו מה' מלוה בד"ה כתב מוהריט"ץ ז"ל וכו' ע"ש ושו"ת מוהר"ש הלוי ז"ל בח' חה"מ סי' ג' ולעת עתה נזדמן לידי לפי שעה ס' חיי עולם דרשו' למוהר"ם בולה ז"ל וראיתי שהאריך בפרט זה בד' צ"ג ועיין בסס"י צ"ט ובה' כנה"ג שם בהגה"ט אות י"ט ע"ש וכך עלתה הסכמת הב"ד והוציאו מהיתומים כל חוב שבשטר בלתי שום פשרה ת"ל: