אור ברסלב
ספר משכנות הרועים אל"ף › אות י

ספר משכנות הרועים· רבי עוזיאל אלחאייק

אל"ף · אות י

אות ט

אהבה קי"ל דאהוב ושונא אסו' לדון כמ"ש מרן ז"ל בש"ע סי' ז' ע"ש וראיתי בעניותי לברר דיעות הפוסקים בזה וזה החלי ואומ' חלו'תי בהא דורשי' תח'לות אהא דתנן בפ' זה בורר דף ז"ך הפסולים. להעיד קתני דאוהב והשונא אוהב זה שושבינו שונא כל שלא דבר עמו ג' ימים באיבה אמ"ל לר"י לא נחשדו ישראל על כך ופרש"י לא נחשדו ע"כ להעיד שקר משום איבה ואהבה ודוקא בעדות. הוא דפליגי אבל בדין מודה דפסול לדון דכיון דסאני ליה לא מצי לאפוכי בזכותיה עכ"ל ממרוצת דבריו נראה דס"ל ז"ל דמאי דס"ל לר"י גבי עדים ה"נ לרבנן גבי דיינים דבדין לפ' וכי היכי דבעדות ס"ל לר"י דפסילי ה"נ לרבנן בדין ובגמ' מ"ט דר"י דכתי' והוא לא שונא לו ולא מבקש רעתו לא שונא לו להעידו ולא מבקש רעתו לדונו ופרש"י ז"ל דהאי והוא אעדים קאי דאי ברוצח קראי אחרני טובא כתיבי ופריך אשכחן שונא אוהב מנ"ל ומסיק סברא הוא שונא מ"ט משום דמרחקא דעתיה אוהב כמו משום דמקרבא דעתיה ורבנן האי קרא מאי דרשו ביה ומשני חד לדיין ואידך וכו' מכאן לב' ת"ח ששונאים זא"ז שאין יושבין בדין כא' ע"כ ולרבנן לענין דאוהב פסול לדון מה"ט גופיה משום דמיקרבא דעתיה גביה ומדקאמר ולרבנן האי קרא מאי דרשי ביה ומוקמו לה לדין ש"מ דדרשה גמורה היא ומדאורייתא פסול לדון ועיין בתו' בסוטה דף ל"ב בד"ה והכי וכו' מ"ש בסוף דבריהם ע"ש ועוד מדר"י לגבי עדים נשמע לרבנן לגבי דין ומינה כי היכי דלר"י גבי עדות אעפ"י שהעידו כבר עדותם בטלה ה"נ לגבי דין אעפ"י שכבר דן את הדין דיניו בטלים דכיון דמדאורייתא הוא תו אין לחלק בין לכתחילה בין לדיעבד ועיין בתוס' דגיטין דף ג' בד"ה וכי לא בעי וכו' וכבר הארכנו בפרט זה בקו' חיים וחסד במערתא דחסידי בס"ד וראיתי להרב כנה"ג בסי' י"ז אות י"ב שהוא כמסתפק בזה וכבר האחרונים המה הגבורים דרכ"ו קסת"ם קס"ת גבורים חדים וקלה הלא בספרתם ספרן של צדיקים וכן מצאתי להתוס' בשלהי כתו' דק"ה ע"ב בד"ה לא למאן וכו' אהא דקאמ' התם אמר רב פפא לא לידון איניש דינא למאן דמרחם ליה ולא למאן דסני ליה וכו' שכת' דלאו באוהב ושונא דאיירי ר"י ורבנן דלגבי דין אפי' לרבנן פסול כדדריש מקרא בפ' ז"ב דא"כ הו"ל לאיתויי הכא קרא דהתם ע"ש שחלקו באופני האהבה והשנאה דבשונא שלא דבר עמו ג' ימים באיבה ואוהב שושבינו הנהו דפסילי מקרא דמיירי בפ' ז"ב ור"פ מיירי באהבה כהנך עובדי דמייתי התם דאינם אלא חומרא בעלמא ומשום חסידות ע"ש וכ"כ הרא"ש ז"ל בפ' ז"ב שם הרי בהדיא שדעת התו' והרא"ש דרבנן דפסלי בשונא ואוהב דהתם מדאורייתא הוא וכדדריש להו מקרא ודע דכי היכי דשונא פסול מן התורה מדקא מפיק ליה מדרשא דההוא קרא ה"נ אוהב דנפק"ל מסברא דמלתא דאתייא מסברא דאורייתא היא וכדאמרי' בעלמא מכדי סברא הוא קרא למה לי וכן גבי מאי דאמ' ש"ד לא צריך קרא דמאי חזית דמא דידך סומק טפי וכאלה רבות ובפ' בא סימן דף מ"ט אהא דתנן ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון איתמר עלה לאתויי סומא בא' מעיניו וכר"מ ומוקי להך סתמא פליגא אסתמא אחריתי הק' התו' לוקמה בפשי' באוהב ושונא וכרבנן דר"י ע"ש ואי ס"ל דאוהב ושונא לא מיפסלי מדאורייתא מאי ק"ל דמ"ה אוקמה כר"מ דמיפסיל סומא בעיניו מדאורייתא ולא באוהב ושונא דלא מיפסלי לרבנן אלא מדרבנן אלא ודאי שהתוס' לשיטתייהו אזלי שכת' בכתו' דאוהב ושונא דר"י ורבנן מדאורייתא נינהו ויש להסכים לזה ד' ה' העטור באות דף כ"ג: ע"ד דק"ל הכי ותי' כמ"ש התו' ע"ש וזה פשוט והרמב"ם בפירוש המשנה לשם הקשה ג"כ קו' התוס' דלוקמה באוהב ושונא ותי' מפני שהוא דבר הנעתק במהרה שהאוהב ישוב לשונא וכן להפך ע"ש ומזה נראה דהולך ואו"ר כד' התוס' דמיפסלי מדאורייתא דאלת"ה לק"מ וכדכתי' ובפכ"ג מה' סנהדרין דין ו' כת' אסור לדיין לדון למי שהוא אוהבו אעפ"י שאינו שושבינו ולא ריעו אשר כנפשו ולא למי שהוא שונאו אעפ"י שאינו אויב לו ולא מבקש רעתו וכו' עכ"ל ממה שלא כת' פיסול באויבו המבקש רעתו ובאוהבו שהוא שושבינו וכו' וכללינהו בחדא מחתא מחתינהו נראה דס"ל דדא ודא חדא היא ולית בהו אלא איסור בעלמא וק"ט דבאויבו המבקש רעתו פסלי ליה רבנן מקרא וכדכתי' וע"ק דא"ה מאי ק"ל דאמאי לא אוקמה ר"י באוהב ושונא. וכמדובר ובהא איכא למימ' דסו' רבי' דטפי ניחא לן לאוקמה לאיתויי אוהב ושונא אע"ג דלית בהו אלא איסור מלאוקו' כר"מ וסתמא מתניתין פלגן בהדייהו אבל קו' א' במקומה עומדת דאין לומ' דאינה אלא אסמכתא מדקאמ' ורבנן האי קרא מאי דרשי ביה וכדקאמרן וראיתי למרן בכ"מ שתמה על רבי' ז"ל דרבנן לא מיפסלי אלא באויב שלא דבר וכו' מאי דמיפסיל ר"י בעדים ומנין לו לרבי' לפסול אפי' בשאר ותי' משום דר"פ לא חלק בכך ואמ' סתמא דרבנן בכל גוונא מיפסלי ע"ש הנראה מדעת מרן ז"ל דדעת רבינו בכל מין אוהב ושונא מיפסלי רבנן וק' לענ"ד דבגמרא קאמ' דקרא דלא אויב לו ולא מבקש רעתו תרווייהו לענין דין אלמא דבהכי הוא דמיירו רבנן ובעדות דפסיל לר"י וכן מצאתי להרשב"ץ ז"ל בח"א סי' ק"ס דף פ"ב ע"א שכת' בתו' דבריו וז"ל ואסור לדון לאוהב ושונא ואין איסור זה מדרבנן אלא מן התורה דקא נפיק לן מקרא ואינו כדרך האסמכתא אלא גוף תורה וכו' שהרי הק' בגמ' לרבנן מאי דרשי ביה וטרחו להעמידה וכו' וכיון דפסול מן התורה איסור נמי מן התורה ולא תימא דוקא אוהבו שהוא שושבינו ושונאו שלא דבר עמו ג"י באיבה אלא אפי' אוהבו ושונאו אהבה מועטת ושנאה מועטת כדאמ' וכו' לא לידון איניש דינא וכו' ולא תאמר שהוא מדרכי חסידות וכו' אלא אף יש איסור בדבר וכ"כ הרמב"ם וכו' אסור לדיין לדון למי שהוא אוהבו וכו' עכ"ל דעת עליון כמה דכתי' בעניותי' והוא ז"ל הוסיף נופך שפיר והסכים לזה דעת הרמב"ם אלא דנלע"ד יש הפרש בין דבריו לדברי מרן בכ"מ בדעת הרמב"ם דלדעת הרשב"ץ חלוקים בעיסתן האוהב והשונא דמיירו בהו רבנן להך דר"פ וכמ"ש התוס' בכתו' אלא שהתוס' ס"ל דאין איסור אלא ממידת חסידות וחומרא אמנם דעת הרשב"ץ דאית בהו נמי איסור וזה ודאי דעת רבי' ז"ל אמנם דעת מרן בדעת הרמב"ם בכל מיני אוהב ושונא פסילי ורבנן לאו באוהב ושונא דתני ר"י גבי עדים וראיתי למרן בב"י סי' ז' על מ"ש הטור דס' התוס' והרא"ש לחלק בין אוהב ושונא דפסילי אף בדיעבד לאוהב ושונא דלא פסילי אלא לכתחלה הביא הסוגיא ודברי הרא"ש התם ואח"ך כת' אבל הרמב"ם כתב וכו' כר' מדבריו שהוא סובר דוקא לכתחילה אבל בדיעבד אפי' דנו לשונא שלא דבר עמו ג"י באיבה ולשושבינו דיניהם דין ולאפוקי ממ"ש הטו' ובאלו אם דנו אין דיניהם דין שהרי לא כת' אלא שאסור לדון ולא כת' שאם דנו אין ד"ד וכבר נתבאר דאיהו ז"ל אינו מחלק בין אוהב לאוהב ושונא לשונא ולישנא דלא לידון איניש וכו' הכי דייק לכתחילה הוא דאסור מדלא קאמר פסול לאיניש וכו' ויש לתמוה על הטו' שכתב בסמוך לשון הרמב"ם כאלו אינו חולק עליו וכבר נת' דפליג עליה בתרתי ולפחות בא' עכ"ל ואני עני לא ירדתי לסוף דעתו שאחר שכת' דרבנן לאו באוהב ושונא דקאי ביה ר"י אלא בכל אוהב ושונא איירי ופסלי להו והיינו מדרשא דקרא איך אפש"ל לדעתו שהוא סובר בדיעבד אם דנו ד"ד ולאפושי פלוגתא בינו ובין הרא"ש והטו' ותמ"ה תמ"ה יקרא על הטו' שהביא דברי הרמב"ם בסתם כאלו אינו חולק ואדרבא זו היא שקשה על הג"א משם הא"ה וראיתי לה' מוהריט"ץ ז"ל בסי' רל"ז שהרבה להקשו' ע"ד מרן ז"ל ובכלל דבריו מ"ש בעניותי' ת"ל וכרב המהפך בזכות מרן ז"ל ניחא ליה בדעת מרן שדע' הרמב"ם שאם חייב את השונא וזיכה את האוהב יודה דבדיעבד נמי אין דינו דין אמנם כשחייב את האוהב וזיכה את השונא אע"ג דלא הו"ל למידן בדיעבד דינו דין דהא אשכחן דלא מיקרבה דעתיה אצל אוהב ולא מרחקא דעתיה גבי שונא מ"ש אעפ"י שהדברי' בריאים ונאים הא מיהא אין רמז בדברי רבי' מזה וכבר השיג עליו ה' מהריט"ץ ז"ל שם וראיתי לה' דרישה שכת' הטו' מסתפק בד' הרמב"ם להיכן נוטה ולכך כתב בסתם ע"ש אהמ"ר אין זה מתקבל גם מ"ש דהך קרא אסמכת' בעלמא הוא כבר כתבנו דאין משמע דגמרא וממאי דקאמר נמי האי קרא לרבנן מאי דרשי ביה וכמ"ש הרשב"ץ אשר הונף ואשר הורם גם ה' מוהריט"ץ גם מה שהביא ראיה מב' ת"ח ששונאים זא"ז איברא דכך מצאתי להר"ן בחי' לשם בפ' ז"ב משם יש מתרצין ופשיטא ליה גבי ב' ת"ח מדקאמר אין יושבין דאינו אלא לכתחי' ה"נ אין דנין וכו' ע"ש תראה מדבריו דלשו' אין מושיבין ליש' דלכתחילה משמע ולפ"ז הא דקתני אין מושיבין מלך בסנהדרין לכתחי' דוקא ולא אמרה אדם מעולם והא דנקט אין מושיבין מלך בסנהדרין אע"ג דתנן לא דן ולא דנין לאשמועי' דאפי' ישב וידום אסור כמ"ש התו' בדף כ"ג בד"ה והא אין מושיבין וכו' ע"ש ומדבריהם למד הרב בית יעקב סי' ס"ז דה"ה בב' ת"ח ששונאים זא"ז שאין יושבין אעפ"י ששותקים ע"ש ולדעת הר"ן ז"ל אע"ג דלכתחי' אין יושבין אפי' שותקים מ"מ אם ישבו ואפי' דנו ד"ד והנמק"י ס"ל בב' ת"ח ששונאים זא"ז בדיעבד ד"ד והשונא והאוהב אפי' בדיעבד וצ"ע מי גלה לו רז זה דהך קרא דשונא דרשה גמורה היא ואידך דב' ת"ח אסמכתא בעלמא היא:

גם מדברי ה' העיטור שם ע"ג דק"ל אמאי מוקי קרא דלא מבקש רעתו באשפיזיניה וכל הנך דמייתי התם ע"ש ופשי' דכל הנך אפי' למ"ד דפסול מדינא קאמר ושלא כד' רב נחשון שהביא שם ובט"ו סי' ט' הא מיהא לאו מדאורייתא הוא ועוד א"כ הו"ל רבוותא פליגי מן הקצה אל הקצה דרבוותא ס' דאינו אלא ממדת חסידות ולהנך רבוותא מדאורייתא פסילי והשתא מאי ק"ל ז"ל דאיסי ן' יהודה קא דריש לב' ת"ח ששונאים מקרא דפיסלייהו מדאורייתא אלא ש"מ דס"ל דגם איסי ן' יהודה לא קאמ' אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא אך לא ידעתי מה"י פשיטא ליה דלאו דרשה גמורה היא. שו"ר לה' בתשו' סי' ס"ג שבכלל דבריו נתעורר בזה על כת הסוברין דאוהב ושונא בדיעבד אין ד"ד ובב' ת"ח ששונאים זא"ז בדיעבד ד"ד ומה שתי' ה' ז"ל לא שמיע לי כלומר לא ס"ל אבל מ"ש ע"ד הג"א דמיירי האוהב והשונא שאינו ממין השנוי במ"ש נכון הוא שהוא מסכים לדברי התו' דכתו' ע"ש וכעת ראיתי לה' מוהריק"ש בס' אהלי יעקב הנדפס מחדש סי' מ"ט שאחר שהרבה להוכיח מכמה רברבתא דאוהב ושונא גמור פסול מדאורייתא ואפי' בדיעבד אין ד"ד ושזה היא דעת הרמב"ם בודאי ושמ"ש בב"י בדעת הרמב"ם דאינו אלא לכתחילה הדר ביה מההיא כמ"ש בס' כ"מ שחבר באחרונה ונטתה דעתו כדעת הרמב"ם דס"ל דאפי' בדיעבד אין ד"ד מ"ה כת' תחלת דבריו והשמיט סופם ע"ש ולענ"ד אין זה הכרח דבס' כ"מ לא עסיק מרן אלא ליתובי דעת רבי' אמנם בב"י דנחית לפסקא דדינא סיים וכתב מה שכתב עוד פה לתפוס על הטור שכתב לשון הרמב"ם בסתם אמנם לענ"ד העיקר בדברי רבי' שהוא סו' האוהב והשונא גמור מדאורייתא פסילי כמו שנתב' בספי"ו מה' עדות דכייל לאוהב ושונא בכלל גרים ועבדי' ושאר הנך דודאי אפי' בדיעבד וכן מתבאר מדבריו בסוף פי"ג מה' עדות גם ה' לח"ם בסוף פי"ז צר מה' עדות חלק ע"ד מרן הללו ממ"ש פסול לדיינות ועוד דהא מקרא מפקי להו ע"ש וממ"ש בפי' המשנה פסול כלו' שאסור וכו' כבר נתעורר בזה ה' מוהריק"ש ז"ל שם ועוד נראה דהאזהרה היא לדיין באיסו' שדבר זה מסור ללב שאם יודע בעצמו שהבע"ד אוהבו או שונאו אעפ"י שאין הלה יודע בו הוא בעצמו יסתלק מלדון שאסור לו לדון וזו היא כוו' בחיבורו גם ה' נאמן שמואל סי' ע"ה הרבה להוכיח דאפי' בדיעבד סו' רבינו דבדיעבד נמי פסול ואין דינו דין וכמ"ש מוהר"א ששון ומוהרש"ח והלח"מ ממ"ש בה' עדות לשון פסול בדינות וממ"ש ג"כ אינו כשר לדון דר"ל אין בו צד להכשיר אפי' בדיעבד ואפי' באינו שונא גמור איכא איסור ובדיעבד וגם בב' ת"ח ששונאים זא"ז ורצה לחלק בין דין לישיבה ומה שרצה לפרש בדברי הג"א אהמ"ר אינו מתקבל ולא רציתי להאריך כי גברה עלי החולשה גם ה' מוהראנ"ח ח"ב סי' נ"ב דף מ"ה הוכיח מדברי רבי' בפי' המש' דפ' בא סימן דס"ל דאפי' בדיעבד האוהב והשונא אין ד"ד והסכים לזה דעת התו' וכמ"ש ה' מוהריק"ש ובדעת הג"א שמיע ליה דס"ל בדיעבד ד"ד מדלא ביאר דבריו ע"ש והסכמת רוב הפוסקים שדעת הרי"ף ג"כ דאפי' בדיעבד נמי אין ד"ד מדכת' לשון פיסול ושכ"ד רש"י ושכ"ד ר"ת במ"ש המרדכי והתו' והרא"ה ורבי' ירוחם ושכ"ד הרמב"ם ולפי מה שהוכיחו מדברי הרמב"ם בפי' המש' דפ' בא סימן א"נ כד' הרב העיטור וכדכתיבנא בעניותינו גם ה' הלבוש העתיק תחלה לשון הש"ע שהוא לשון הרמב"ם שכתב אסור ופי' שהוא לכתחילה ואח"כ כת' אבל אם הוא שונא גמור דיעבד נמי לא ע"ש שכת' בלשון סתם ושלא כדעת מרן הב"י דיחיד הוא בדבר כדעת רבי' אלא שאח"ך ראיתי להרב"ח שהביא ב' דעות הב"י ונטתה דעתו לפרש דבדיעבד דיניהם דין וכד' מרן ז"ל וכת' ע"ז ראיה מדאמרי' בפ"ק דסנהדרין דף ח' לא תכירו רי"א לא תכירהו פירש"י אם הוא אוהבך ר"א אומר לא תנכירוהו ופרש"י אם הוא שונאך לא תעשה כנכרי לחייבו אלמא דכשר לדון אוהב ושונא ע"ש ולענ"ד מהא לא אירייא שאינה אלא אזהרה לדיין שאם יש לו צד אהבה ושנאה בלבו שאסור לדונם ומהכא הוא דשמיע ליה לרבי' שכתב דאסור לדיין לדון למי שהוא אוהבו וכו' והם דברים המסורים ללב ואינו בשושבין ולא דבר עמו ג"י באיבה דאי הך ברייתא בשונא גמור ואוהב גמור כי מק' תלמודא אשכחן שונא אוהב מנ"ל מאי קו' והא ר"י הוא דאמר לא תכירו לא תכירהו שהוא אוהבך כדפו' רש"י אלא ודאי דלא מיירי בשונא ואוהב השנוי כאן בדברי ר"י אלא שהדיין צדיק יודע דאוהבו או שונאו וגם ראיתי לה' ט"ז שהשיג ע"ד מרן בב"י ממ"ש רבי' בה' עדות ועוד מקראי דרשי להו ע"ש וכמו שהושג גם כן מגדולי האחרונים הבאים אחריו כמדובר. וחזי הוית מוהרש"ל סוף סי' ל"ג שיצא לידון בדבר חדש דשונא גמור שהוא מבקש רעתו עד החרמה מכת הרג אפי' לרבנן פסול וע"ש שהאריך ולענ"ד ק"ט דא"ה מאי פריך תלמודא האי קרא דלא אויב ומבקש רעתו מאי דרשי ביה רבנן לימא לעולם בעדות אלא דקרא בשונא גמור כיה"ג:

תוכן העניינים

ספר משכנות הרועים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה