אור ברסלב
ספר מצוות גדול עשין דרבנן

ספר מצוות גדול· רבנו משה מקוצי

עשין דרבנן

עשין

הלכות עירובין

אחרי שסיימנו מ״ע של תורה נחל לבאר מצות עשה שהם מד״ס ומהם מדברי נביאים והם חמש מצות. מצות עירובין. מצות אבל. מצות תשעה באב. מצות מגילה. מצות חנוכה. וכבר בארנו מצות נטילת ידים שהיא מד״ס בהל׳ ברכות [לעיל].

גרסינן (א) בפ׳ שני דעירובין [ד׳ כ״א] אמר רב יהודא אמר שמואל בשעה שתקן שלמה המלך עירובין ורחיצת ידים יצתה בת קול ואמרה בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני׳ והשיב רב הייא גאון בתשובה אחת כי לכך לא נתקנו עד שלמה המלך מפני שהיו כל הימים במלחמות עד שלמה שבימיו נתן הקב״ה שלום. ושנינו בפרק ראשון דעירובין [דף י״ז] ד׳ דברי׳ פטירין במחנה במלחמה מביאין עצים מכל מקום ופטורין מרחיצת ידים ומדמאי ומלערב ערובי חצירות. ועיקר תקנתו היתה מפני שמה״ת אין קרוי רשות הרבים אלא סרטיא [כדאי׳ בפ״ק דשבת דף ו׳] והיא דרך המלך ההולכת מעיר לעיר ופלטיא הם המקומות שחוץ לעיר רחבים מאד שמתקבצין שם ביום השוק. וכן בתוך העיר ימצא ר״ה כגון שרחוב שלה רחב שש עשרה אמה שכל דברי שבת אנו למדין ממשכן ועגלות של לוים ברוחב שש עשרה אמה היו הולכין כדאמר במסכת שבת [דף צ״ט] הילכך אין חשוב רשות הרבים בפחות מרוחב שש עשרה אמה ומפולש משער לשער ובוקעין בו ששים ריבוא כמו בדגלי מדבר וכן פי׳ רבינו שלמה במס׳ עירובין [ד״ב] וגרסי׳ בעירובין [דף ו׳] אמר רבה בר בר חנה ירושלם אילמלא שדלתותיה נעולות בלילה חייבין עליה משום ר״ה שלה ופיר׳ שם רש״י ירושלם ר״ה שלה מכוון משער לשער ומפולש ויש בה דריסת ששים ריבוא ורוחב שש עשרה אמה ואילמלא שנועלים דלתותיה בכל לילה חייבין עליה בשבת משום ר״ה אבל נעילת דלתות משויא לה בחצר של רבים ומערבין את כולה וכל זמן שלא עירבו הויא כרמלית ולא מחייבין עלה והכי נמי אמרינן בפ׳ בתרא [דף ק״א] דירושלים כרמלית היא עכ״ל. מכל זה אתה למד כי מה״ת הי׳ מותר להוציא מן הבתים לרחובות ירושלם וכל שכן מן הבתי׳ לחצר ואפי׳ יש בחצר כמה בעלי בתים מפני שהחצר רשות היחיד גמורה היא וכן מן החצר למבוי שאינו מפולש שיש לו שלשה מחיצות והוא רשות היחיד גמורה מן התורה. כשעמד שלמה המלך ובית דינו וראו כי היו בני אדם אומרי׳ כיון שהבית מיוחד לאדם אחד והחצר מיוחדת לרבים ואע״פ כן מותר להוציא מן הבית לחצר שהיא מיוחדת לרבים או חצר שהיא של אדם אחד מותר להוציא ממנה למבוי שהוא מיוחד לרבים וכן מן הבתים לרחובות העיר שרבים בוקעין בהן ובזה היו טועין לומר מעתה אין ההוצאה מלאכה ומותר להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים גמורה. עמד שלמה ותיקן שלא יטלטלו מן הבית לחצר שיש בתוכו בעלי בתים אחרים אלא על ידי עירוב ולא יטלטלו מן הבית למבוי אלא על ידי שיתוף והעירוב שעושין בחצרות והשיתוף שעושין במבואות עושה הכל רשות אחד ועל ידי כן מותרין להוציא ומעתה לא יטעו לומר שמותר להוציא מרשות היחיד לסרטיא ופלטיא גדולה ולכל רשות הרבים גמורה שאין יכולין לערב שם. כתוב בה״ג לא מבעיא ר״ה דאורח מלכא הוא דאסור לטלטולי ד׳ אמות היכא דליכא עירוב אלא אפי׳ מן מבוי למבוי וכן ממבוי לחצר וכן מחצר לחצר וכן מחצר לבית וכן מבית לבית וכן מבית לחצר אסור לטלטולי ואפי׳ במבוי גופיה אסור לטלטל ארבע אמות אלא אם כן עירבו שנאמ׳ ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת. עד כאן דבריהם. נר׳ לי מתוך דברי רב יהודאי גאון כי בימי ירמי׳ הנביא לא שמרו דברי גזירת שלמה המלך לערב בחצרות ולשתף במבואות אלא היו מוציאים בלא עירוב ומתוך כך היו מביאין מן העיירות שסביבות ירושלם כל מיני משא מבתיהם דרך סרטיא שמעיר לעיר שהיא רשות הרבים ומביאין אותן משאות בשערי ירושלים ולכך כשהזהיר ירמי׳ על גוף האיסור של תורה הזהיר גם על גזירת שלמה שלא להוציא שום משא אף מן הבית לחצר אלא אם כן עירבו וזהו לשון הנביא כה אמר ה׳ השמרו בנפשותיכם ואל תוציאו משא ביום השבת והבאתם בשערי ירושלים זה גוף האיסור של תורה ואחר כך אמר ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת זו גזירת שלמה המלך כי לבני ירושלם היה מזהיר. וכבר אמרנו כי מן התורה מותר להוציא מן הבתים לרחובות ירושלם אלא ודאי על גזירת שלמה הזהיר מפי הגבורה שעל ידי שעברו גזירתו באו לגוף האיסור של תורה. תניא (ב) בפ׳ הדר במס׳ עירובין [דף ע״א] מערבין לחצרות בפת ואם רצו לערב ביין אין מערבין ומשתתפין למבואות ביין ואם רצו להשתתף בפת משתתפין ותניא בפרק חלון (עירובין דף פ״א) בכל מערבין עירובי תחומין ומשתתפין שתופי מבואות ולא אמרו לערב בפת אלא בחצר בלבד. כך הגירסא בספרי׳ ישנים ובפי׳ ר״ח [וכן בתו׳ שם] בפ׳ בכל מערבין (עירובין דף כ״ז) אמר שמערבין ערובי תחומין ומשתתפין שתופי מבואות בכל דבר חוץ מן המים בפני עצמן והמלח בפני עצמו אבל במים ובמלח מעורבין יחד מערבין. בפ׳ חלון (עירובין דף פ׳) אמרינן שאין מערבין בחצרות אלא בפת שלמה בלבד ואפי׳ ככר מאפה סאה והיא פרוסה אין מערבין בה היתה שלמה והיא כאיסר מערבין בה, [שם דף פ״א] ואמר רב חייא בר אשי אמר רב מערבין בפת עדשים ומר עוקבא משמיה דשמואל אמר מערבין בפת אורז אבל לא בפת דוחן. בפ׳ מי שהוציאוהו [דף ע״ד] ובפ׳ הדר [דף מ״ט] אמר כי הבית שמניחין בו העירוב אין צריך ליתן פת אבל מכל בית ובית של אחרים גובין לחם פת אחד שלם ומניחין הכל בבית אחד מבתי החצר או אם רצה אחד מבני החצר ליקח להם אחד משלו ולזכותיה לכל בני החצר הרשות בידו כאשר יתבאר. ובין כך ובין כך מברך המזכה או המקבץ העירוב ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב ואומר בעירוב זה יהא מותר להוציא ולהכניס מן הבתים לחצר ומן החצר לבתים ומבית לבית לכל הדרים בחצר. בפ׳ חלון (עירובין דף פ׳) מפרש כמה שיעור שתופי מבואות ומפ׳ שם י״ח גרוגרות הם שיעור ב׳ סעודות לפיכך צריך שיהא בו אוכל כי״ח גרוגרות אבל גרוגרות עצמן אם שיתף בהן צריך קב ובזמן שיש שם בעלי בתים מרובים יתר על שמנה עשר שיעור השיתוף שתי סעודות לכולן שהן כשיעור שמנה עשר גרורות וכשהם י״ח או פחות כגרוגרות לכל אחד ואחד ובפ׳ בכל מערבין (עירובין דף כ״ט) מסקינן שדבר שמטבילין בו כגון חומץ ומלפתין בו את הפת כגון בשר צלי שיעורו כדי לאכול בו שתי סעודות ומפ׳ שם שאם נשתתפו ביין מבושל הרי הוא כחומץ ושיעורו כדי לאכול בו שתי סעודות וזהו רביעית כדאמר בפ׳ כיצד משתתפין [דס״ח] וליקנו להו רביעיתא דחלא בחביתא, ואם נשתתפו ביין חי שיעורו ב׳ רביעיות לכולן וכן בשכר ב׳ רביעיות. בצים שתים משתתפין בהם אפי׳ הן חיות כדאמר רב שימי בר חייא ותניא רבי שמעון בן אלעזר אומר עוכלא תבלין וליטרא ירק עשרה אגוזים וה׳ אפרסקים ושני רמונים ואתרוג אחד ומסקינן קב גרוגרות ומנה דבילה. ואמר רב יוסף תמרים בקב. ואמר רב נחמן תפוחין בקב. פי׳ עוכלא שמינית של ליטרא אמנם בתו׳ גרסי׳ וכמה היא עוכלא אחד מחמשה ברובע ומביאה בפרק הספינה (בבא בתרא דף צ׳) בד״א בתחילתו אבל בסוף הלכה כרבי יוסי דאמר [בפ׳ חלון דף פ׳] שירי עירוב בכל שהו. שנינו בפ׳ כיצד משתתפין (עירובין דף פ״ה) הניתן עירובי חצירות בבית שער אכסדרה ומרפסת אי׳ עירובו עירוב והדר שם אינו אוסר על בעל החצר שאין לו זו דירה [שם] בית התבן בית הבקר בית העצים בית האוצרות הרי זה עירוב והדר שם אוסר עליו ולפנים יתבאר שאינו אוסר עד שיהא מקום פיתא, רבי יהודא אומר [שם] אם יש תפיסת יד של בעל הבית אינו אוסר עליו ומפרש שם [בדף פ״ו] אפי׳ אין לבעל הבית שם כי אם יתד של מחרישה הרי זו תפיסת יד ואינו אוסר אפי׳ יהא מקום פיתא, [בפרק מי שהוציאוהו דף מ״ו] והל׳ כדברי המיקל בעירוב. ואומר שם בגמ׳ [בדף פ״ה דלעיל] שאם הניחו השיתוף אפי׳ באכסדרא ומרפסת או בבית קטן שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות או אפי׳ בחצר הר״ז שיתוף. אבל עירוב אין מניחין בבית קטן כל כך דתניא בפ״ק דסוכה [דף ג׳] בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות פטור מן המזוזה ומן המעקה ואינו מטמא בנגעי׳ ואינו נחלט בבתי ערי חומה ואין חוזרין עליו ממערכי המלחמ׳ ואין מערבין בו ואין משתתפים בו ואין מניחין בו עירוב שמאחר שאינו ראוי לדירה אין מניחין בו עירוב אבל שיתוף מניחין בתוכו כאשר ביארנו. ואע״ג דאמרינן בפרק כיצד משתתפין (עירובין דף פ״ה) שיתופי מבואות בחצר שמבוי בפרק הדר [עירובין דף ע״ג עיין בתוס׳ שם בד״ה בפת דף ע״א] פירש רבי׳ שלמה דכל שכן בבית וכן משמע בירושלמי דפרק הדר המערב לכל בני מבוי או לכל בני חצר אם רוצה לזכות להם משלו יזכה להם ע״י מי שאין ידו כידו. דתנן בפ׳ חלון (עירובין דף ע״ט) כיצד משתתפין במבוי מניח את החבית של שיתוף ואומר הר״ז לכל בני מבוי ומזכה להם ע״י בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העברים ועל ידי אשתו אבל אינו מזכה להם ע״י בנו ובתו הקטנים ולא ע״י עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידם כידו ואומר שם [בדף פ״א] שאין צריך להודיע לבני חצר ולבני מבוי שעירב להם וזוכה להם שזכות הוא להם וזכין לאדם שלא בפניו אומר ר״ת [בתוס׳ שם דף ע״ט בד״ה ומזכה כל הסוגיא] דלרבי יוחנן דאמר גבי מציאה בפ׳ שנים אוחזין [בבא מציעא ד׳ י״ב וגם בתוס׳ שב הסוגיא] לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן קטן ואינו סמוך על שולחן אביו זהו גדול הוא הדין בכאן. וצריך להזהר שלא לזכות בעירוב על ידי בנו הגדול שמאחר שסמוך על שלחנו ידו כיד אביו ואע״ג דשמואל חולק עליו שם ואומר דגדול גדול ממש הלכה כרבי יוחנן לגבי שמואל. ואין לתמוה היאך יש יד לקטן לזכות דמה נפשך אמה העבריה קטנה היא שהרי יוצאה כשתביא שתי שערות. ואע״ג דבמקום אחר אין קטן זוכה לאחרים הא אמרינן בפ׳ התקבל (גיטין דף ס״ד) דשתופי מבואות דרבנן ולכך זוכה. והא דאמר שמואל שם בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מ״ט) עירוב משום קניין וקטן לאו בר אקנויי הוא מפרשין שם [בתוס׳ בד״ה וקטן] דבבית קטן רוצה לומר. ואם תאמר אמה העבריה היאך זוכה והלא היא סמוכה על שלחן רבה ואומר רבינו תם דבשכרה אוכלת. ועוד אומר רבינו יצחק דאין נחשב כידו מפני סמיכת השלחן אלא דווקא בנו. והרב רבי שמשון מפלייאר״א פסק כשמואל וכתב רבינו שמשון ברבי אברהם בפ״ק דב״מ ובדברי זקני הרב רבי שמשון נראה מתוך סוגית הירושלמי דעירובין פרק חלון דאין מביא כלל שם דברי רבי יוחנן אלא מוכחת הסוגיא שמדבר בקטן ממש. ובירושלמי דבבא מציעא [פ״ק] מביאו. עכ״ל וכן בה״ג דרב יהודאי גאון לא הביא כלל דברי רבי יוחנן אלא משמע לגמרי שסוברין כשמואל. וכן רבינו משה [פ״א דהל׳ ערובין] ובירושלמי דמעשר שני [פ״ד וכן בירושלמי דעירובין הנזכר] גרסי׳ תמן תנינן הפעוטות מקחן מקח וכו׳. ותנינן אבל אינו מזכה על ידי בנו ובתו הקטנים רבנן דקיסרין אמרי כאן כשיש בו דעת כאן כשאין בו דעת משמע דבעירובין קטן קטן ממש לבני א״י שהיו תלמודי רבי יוחנן. גרסינן בפרק חלון (עירובין דף פ׳) אמר רב נחמן נקיטינן אחד ערובי תחומין ואחד ערובי חצרות ואחד שיתופי מבואות צריך לזכות. וכן ערובי תבשילין אמר רב יהודא אמר שמואל [שם] צריך לזכות. וכן פסק בשאלתות דרב אחאי בפ׳ ויהי בשלח [סימן נ׳] דגם עירובי תבשילין צריך לזכות עוד שם [בדף ע״ט] אמר רב יהודא חבית של שתופי מבואות צריך להגביה מן הקרקע טפח פי׳ רבינו שלמה כשהוא מזכה אותה להם שכל זמן שהיא ברשותו אינה זכייה. וכן תניא בתוספ׳ [רפ״ו דעירובין] אם משלהם אין צריך לזכות ואם משלו השליח מגביה מן הקרקע ואומר זכיתי לכם. שנינו בפרק במה מדליקין (שבת דף ל״ד) דאף בספק חשיכה יכולין לערב וגרסי׳ על זה בירושלמי [שם סוף פירקא] אמר רבי חייא בר אשי אמר רב הדא דאת אמרת בעירובי חצרות אבל בעירובי תחומין דבר תורה הן ואין מערבין אותן אלא מבעוד יום. וצריך שיהא העירוב או השיתוף מצוי ואיפשר לאוכלו כל בין השמשות ושנינו בפ׳ בכל מערבין (עירובין דף ל״ח) שאם אבד או נשרף מבעוד יום אינו עירוב משחשיכה הרי זה עירוב ואם ספק אמר רבי יוסי אבטולמוס העיד משום חמשה זקנים שספק עירוב כשר. ופרק הדר (עירובין דף ע״א) ובפרק חלון (עירובין דף פ׳) אמרי׳ שהמשתתפין במבוי צריכין לערב בחצרות שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות. פי׳ רבינו שלמה בפ׳ חלון [שם] שלא לשכח תורת עירובי חצרות מתינוקות הבאי׳ הילכך מקילינן ביה להכשיר בשירי עירוב כל שהו. וכן פירש רבינו משה [בפ״א דעירובין] ונותן טעם לפי שאין מערבין בפת אלא בחצר לפיכך אין התינוקות מכירין מה הוא שיתוף המבוי לפיכך אם נשתתפו במבוי בפת סומכין עליו ואין צריך לערב בחצרו׳ שהרי התינוקות מכירין בפת. עכ״ד וזהו כדברי האומר בפ׳ הדר (עירובין דף ע״א) דאם נשתתפו בפת בחדא סגיא והל׳ כמותו להקל בעירוב. ופירש ר״י [בתוס׳ שם בד״ה בפת] בחדא סגי אם נשתתפו במבוי בפת. ובפ׳ מי שהוציאוהו (עירובין דף מ״ו) פירש רבינו שלמה שלא לשכוח תורת עירובי תחומין מדורות הבאים העיקר עירוב בתחומין הוא. [פרק חלון דף כ״ד ע״ב] ובירושלמי מפ׳ אמר ריב״ל מפני מה מערבין בחצרות מפני דרכי שלום. מעשה באשה אחת שהיתה דובבת לחברתה ושלחה עירובין ביד בנה נסבתיה וגפפתיה ונשקתיה אתא אמר קומי אימוי אמרה היכן הות רחמא ולא הוינא ידענא מתוך כך עשו שלום ביניהן וזה מה שאמר הכתוב דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. פי׳ מפני מה מערבין בחצרות אחר שנשתתפו במבוי. דובבת שונאה כמו בעל דבבא. אמר קומי אימוי ספר לאמו מה שעשתה לו ונראין הדברי׳ כי לא לחלוק על משנתנו בא אלא אומר שגם טעם זה ראה עם טעם משנתנו. אומר רבינו יצחק שצריך ליזהר כשאדם עושה עירוב שלא יערב בדבר שהוא מקפיד עליו כגון אותן דברים שתיקן לכבוד השבת או אם יש לו ככר נאה שקורין גשטי״ל או פאשטיד״א וכיוצא בו. כדאי׳ בפ׳ הדר [עירובין דף ס״ה ודר״י בתו׳ שם בד״ה כיון] שאומר אביי שלא שיתף במבוי שלו מפני שאם הי׳ מקנה להם פת משלו והי׳ אחד מהם צריך לאכול מן השיתוף והיה שואלו ממנו לא היה יכולת בידו לוותר את שלו בכל השבת לכך נמצא שאין בלבו להיות להם בו חלק גמור ובטל השיתוף אמר ר״י דאע״ג דמסקינן בפרק חלון [דף ס׳ וכל הסוגיא בתוספות שם בד״ה רגיל] דאשתו מערבת שלא מדעתו מכל מקום אינה יכולה לזכות לאחרים שלא מדעתו. ואם אין הבעל והאשה בעיר צריך לדקדק אם יכולין בני הבית לערב כלל שהרי שנינו שם [בדף פ׳] דנתוספו דיורין מוסיף ומזכה וצריך להודיע אם דעתן בעירוב ופי׳ רבינו שלמה כגון שמערב משלהן. שנינו בפ׳ הדר (עירובין דף ס״ט) ומפרש לה בגמ׳ כך אנשי החצר ששכח אחד מהן ולא עירב עם האחרים ומחמת שהי׳ אוסר עליהן להוציא מבתיהם לחצרו עמד וביטל להם רשות חצרו אבל לא רשות ביתו או אפי׳ ביטל רשותו סתם כך המשפט שרשות חצרו ביטל רשות ביתו לא ביטל לפיכך אסור להכניס ולהוציא מביתו לחצר בין הוא בין שאר בני החצר ובתים שלהם מותרין להוציא מהם לחצר לו ולהם ואם ביטל גם רשות ביתו כל הבתים מותרין לו ולהם שהרי לא נשאר לו רשות והרי הוא כאורח אצלם והאורח אינו נאסר. והמבטל רשותו אומר שם [בדף ט׳] רבא שצריך לבטל רשותו לכל אחד ואחד שיאמר רשותי מבוטלת לך ולך ולך [בדף ס״ט] ואם אילו הרבים שערבו בטלו רשותם לזה שלא עירב הוא מותר שהרי כל הרשות שלו והם אסורין שאין אומרים יהיו כאורחין אצלו שאין רבים אורחין אצל אחד [שם] היו אילו שלא עירבו שנים יכולין לבטל רשותם לאותם שעירבו אבל אם אותם שעירבו בטלו להם רשותם אין מועיל להם כי שניהם אוסרין זה על זה ואפי׳ חזר האחד שלא עירב ובטל רשותו לשני שלא עירב ה״ז אסור מאחר שבשעה שבטלו להם המערבין היה אסור [בדף ע׳] היו שלשה בעלי בתים בחצר השנים עירבו והשלישי לא עירב אם הא׳ שעירב בטל רשותו לאותו שלא עירב אין זה הביטול מועיל מפני שחבירו אוסר עליו אבל השלישי שלא עירב מבטל רשותו לאחד מאותם שעירבו והשני שעירב יבטל גם הוא לחברו שעירב את רשותו ומסיק שם [בדף ע׳] רב נחמן שאם מת בעל הבית יורשו מבעל רשותו. הל׳ כרבי יוחנן שאומר [שם דף ס״ו] יש ביטול רשות מחצר לחצר. וגם אומר שם [בדף ס״ח] רבא אנא כרבי יוחנן סבירא לי׳ ואומר רבינו יצחק [בתוספת שם דף ס״ד בד״ה אם כן כל הסוגיא] דהוא הדין מבית לבית ומעשה בא לפני רש״י בחופה אחת ששכחו ולא עירבו והוצרכו להוציא מבית לבית והתיר להם ע״י שביטלו רשותם לאחד ואין זה הביטול מועיל בעירוב שהרי בעל הבית אינו יכול להוציא כליו מן החדר שעיכב לעצמו ולא ביטלה אל רשות חבירו מפני שדומה לחוזר בו מביטולו כאשר יתבאר לקמן בסמוך וכיון שמפסיד בדבר א״כ לא בטלת תורת עירוב. וחולק היה רבינו יעקב ואומר שאין ביטול רשות מבית לבית מאחר שלא נתפרש בדברי שמואל ורב יוחנן. ועוד בפ׳ הדר (עירובין דף ס״ז) באותו תינוק שהיו רוצין למולו בשבת ונשפכו מים חמין שלו שחממו מאתמול והתירו לומר לגוי שיביא מים חמין מתוך ביתו של רבה ואע״פ שלא עירבו לפי שלא מצינו תקנה בעניין אחר. למה לא בטלו כולן רשותן לאותו בית שהי׳ בו הקטן אלא ודאי אין ביטול רשות מבית לבית. ואומר רבינו יצחק דאין משם ראי׳ שעל כרחך חצרות ומבוי היו שם כמו שאומר שם והא לא ערבינן והא לא שתפינן והיו יכולין להביא החמין ע״י ביטול דרך חצרות ומבוי לבית שהיה בו התינוק ומה שלא עשו כן שמא מפני שלא היו שם הבעלים. איתמר בפר׳ הדר (עירובין דף ס״ח) רב אמר מבטלין וחוזרין ומבטלין ושמואל אמר אין מבטלין וחוזרים ומבטלין והלכה כרב לגבי שמואל באיסורי ואע״ג דאמר רבה [שם] אנא כשמואל סבירא לי מ״מ קיימא לן כרב אשי דהוא בתראה דאסקיה לדרב ושמואל בפלוגתא דרבי אלעזר ורבנן ומעמיד רב כרבנן ושמואל כר״א ש״מ דהילכתא כרב. וכן פסק רב אלפס [שם] לפיכך שנים הדרי׳ בחצר אחת ולא עירבו מבטל זה רשותו לזה עד שיעשה צרכיו ויחזור זה ויבטל לזה שנינו שם [בדף ס״ט] מי שנתן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד לאותו רשות שנתן אוסר דברי רבי מאיר מפני שדומה כחוזר בו מביטולו ור׳ יהודא אומר במזיד אוסר בשוגג אינו אוסר והלכה כרבי יהודא. שנינו עוד שם [ריש פירקא דף ס׳] הדר עם הנכרי בחצר או עם מי שאינו מודה בעירוב הרי זה אוסר עליו. ראב״י אומר אינו אוסר עד שיהו שני ישראלי׳ אוסרים זה על זה. ומפ׳ בגמ׳ [שם דף פ״ב] שלדברי הכל חצרו של גוי הרי הוא כדיר של בהמה ומן הדין לא יאסור אלא קנס הוא שגזרו שיאסור כדי שיתרחקו מן הגוי פן ילמדו ממעשיו. ובישראל אחד לא גזרו לדברי ראב״י מפני שאין זה דבר מצוי שידור ישראל יחיד עם הגוי בחצר פן יהרגנו הגוי ועל כל דבר שאינו מצוי לא גזרו, [שם והסוגיא בתוספ׳ שם] אמר רב יהודא אמר שמואל הלכה כראב״י במסכת תענית [דף כ״ו] מפרש דהלכ׳ דרשינן בפירקא ורב הונא אומר מנהג כראב״י מפרש שם דמנהג בפירקא לא דרשו אבל אורויי מורינן רבי יוחנן אמר נהגו העם כראב״י שם מפרש דנהגו אורויי נמי לא אורינן אבל אי עבוד לא מחינן בידייהו. והל׳ כשמואל דאר״י ב״ל בפ׳ מי שהוציאוהו (עירובין דף מ״ו) הלכה כדברי המיקל בעירוב. וכן משמע בפר׳ הדר (עירובין דף ס״ב) שסוברין אביי ורב יוסף כשמואל. מתוך כך אומר ר״י [בתוס׳ שם בד״ה ואפי׳] דאותם יהודי׳ הדרים יחידים בכרכי׳ המוקפי׳ חומה שיש שם מחיצות גמורות ודלתותיהן נעולות בלילה מותרי׳ לטלטל בכולן בשבת מאחר שאין שם שני ישראלי׳ אוסרין זה על זה. אומר שם [בדף ס״ב] שאין עירוב מועיל במקום גוי ואין ביטול רשות מועלת במקום גוי. לפיכך שני ישראלים וגוי אחד הדרים בחצר אחת אין להם תקנה עד שישכרו ממנו רשותו ונעשה הגוי כאילו הוא אורח עמהם וכתב בהלכות גדולות ואי מתא דגוים היא צריכין למיזבן רשותא מכל גוים דאית ביה כי היכי דתיקו מתא כולא ברשותא דישראל והדר ערבו. אומר שם [בדף ס״ח] רבי יוחנן ששוכרין מן הגוי אפילו בשבת שהשכירות כביטול רשות היא שאינה ודאית אלא היכר בלבד. ואמר רבי יוחנן [שם דף ס״ו] שוכרין מן הגוי אפי׳ בפחות משוה פרוטה. ומסקינן [בפרק חלון דף פ׳] שאשתו של גוי משכרת שלא מדעתו. וכן שכירו ושמשו משכירין שלא מדעתו אפי׳ היה שכירו או שמשו ישראל דאמר רבא מבוי שאין הגוי רוצה להשכיר להם רשותו ילך אחד מהם וישאל מקום מן הגוי להניח בו חפציו ואם ישאילנו לו נעשה כשכירו ולקיטו שהרי נשתתף עמו ברשותו ומשכיר שלא מדעתו, [בתוספ׳ שם דף ס״ו בד״ה מערב] והא דאמר רבי יוחנן בירושלמי ישראל וגוי שהיו דדין בבית א׳ צריכין ישראל והגוי להשכיר יש לפרש שלשם מדבר ששניהם שותפים בבית ואין נחשב הישראל כשכירו של גוי׳ ואמר ר׳ יוחנן [בדף ס״ו] מה מערב חמשה ששרויין בחצר אחת אחד מערב ע״י כולן אף שוכר מן הגוי חמשה ששרויין בחצר אחת אחד שוכר ע״י כולן ואותו ששכר מערב עם שאר הישראלים ויותרו כולן. ר״ח פוסק [בתו׳ שם בד״ה יפה] כרבי יוחנן שאומר למעלה שוכרין מן הגוי אפי׳ בשבת ואח״כ מבטלין רשותן לאחד מהם ואותו לבדו מותר להוציא אע״פ ששמואל חולק עליו ואומר [שם] כל מקום שהבעלי בתים אוסרין זה על זה היו רוצים לערב מערב שבת אין יכולין לערב כגון שהיה שם גוי או אפילו לא היה שם גוי מע״ש שיכולין לערב כאשר יתבאר [לקמן בסמוך] ובא הגוי בשבת שביטל העירוב אין מבטלין מ״מ הל׳ כר׳ יוחנן לגבי שמואל וכדברי המיקל בעירוב. ורבינו יצחק פוסק כשמואל שהרי שם בפרק הדר (עירובין דף ע׳) מפרש סתם תלמודא הברייתא כשמואל דתניא זה הכלל כל שנאסר למקצת השבת נאסר לכל השבת כולה כגון שני בתים בשני צידי רשות הרבי׳ והקיפום גוים מחיצות בשבת ואומר שם זה הכלל לאתויי מת גוי בשבת דאין מבטלין וזהו דלא כרבי יוחנן כדמוכח שם למעלה [בדף ס״ז] דבעי מיניה רב חסדא מרב ששת שני ישראלים וגוי הדרים בחצר אחת ולא שכרו ולא ערבו ומת הגוי בשבת מהו לבטל זה על זה אליבא דרבי יוחנן דאמר לעיל [שם דף ס״ה] כשבא הגוי בשבת ששוכרין ממנו ואחר כך מבטלין לא תבעי לך דהשתא תרתי עבדינן שכירות וביטול לחודיה מיבעיא ודאי מבטלין כי תיבעי לך אליבא דמאן דאמר אין שוכרין אמר ליה אני אומר מבטלין והמנונא אמר אין מבטלין. הא למדנו שמה שאומר סתם התלמוד זה הכלל לאתויי מת גוי בשבת דאין מבטלין שזהו דלא כרבי יוחנן. אומר שם [בדף ס״ה] ר׳ אפס שהגוי שהשכיר מגוי ואין השוכר כאן אלא המשכיר אם אין המשכיר יכול להוציא השוכר עד זמן שכירותו אין שוכרין מן המשכיר ואם יכול להוציאו שוכרין ממנו פי׳ רבינו שלמה בפירושי׳ אחרוני׳ שאותם ששאלו דבר זה לרב אפס היו יראים שמא יבא הגוי השוכר בשבת ואז הי׳ בטל העירוב אפי׳ יחזרו וישכרו ממנו. [בתוס׳ שם בד״ה דאתא] ולא דמי לספינות קשורות שעירבו מזו לזו בפרק הזורק (שבת דף ק״א) שאומר שם דנפסקו נאסרו חזרו ונתקשרו חזרו להתירן הראשון. דהתם שאני שלא היו הספינו׳ עומדות ליפסק [בתוספ׳ דלעיל בד״ה איקלעי] ומשמע עוד שרוצה לומר שאם לא הי׳ בא לא היה אוסר וזהו כרבי יהודא דתנן בפרק כיצד משתתפין (עירובין דף פ״ז) המניח את ביתו והלך לשבות בעיר אחרת אחד נכרי ואחד ישראל אוסר דברי רבי מאיר. רבי יהודא אומר אינו אוסר. רבי יוסי אומר נכרי אוסר ישראל אינו אוסר לפי שאין דרך ישראל לבא בשבת. רבי שמעון אומר אפי׳ הניח את ביתו והלך לשבות אצל בתו באותה העיר אינו אוסר שכבר הסיח מדעתו אבל לא אצל בנו. ואמר רב שם הלכה כרבי שמעון ולעניין נכרי יש לפסוק כרבי יהודא דאמר ריב״ל [בפ׳ מי שהוציאוהו דף מ״ו] הלכה כדברי המיקל בעירוב ואף על פי שרבי יוחנן חלק על זה הפסק דריב״ל דלגמרי כולל בפרק מי שהוציאוהו דרבי יהודא ור״ש הלכה כר״י אפי׳ יהא מחמיר ואפי׳ בעירוב מדבעו שם לדקדק דרב לית ליה הני כללי דרבי יוחנן מדאשכחן דפסיק כר״ש בההיא דעירוב מ״מ דברי ריב״ל עיקר שהרי בסדר התנאים ואמוראים כתב יד רבינו יוסף טוב עלם פוסק כריב״ל בכ״מ אפי׳ לגבי ר׳ יוחנן כל שכן לגבי רב ושמואל. וגם מזה תוכל לדקדק שמה שאמר שמואל בפ׳ חלון (עירובין דף פ״א) כ״מ שאמר רבי יהודא בעירובין הלכה כמותו שאין הל׳ כמותו אליבא דריב״ל אלא אם כן הוא מיקל [בפ׳ הדר דף ס״ט] תניא ישראל משומד המשמר שבתו בשוק הרי הוא כישראל ומבטל רשות. ומחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כגוי ואינו מבטל רשות לישראל עד שישבור. שנינו בפ׳ חלון (עירובין דף ע״ז) חלון שבין שתי חצרות בתוך עשרה [שם] ומפרש בגמ׳ שיהא קצת ממנו ואפי׳ משהו בתוך עשרה לקרקע אם רצו מערבין שנים כלו׳ שני עירובין אילו לעצמן ואילו לעצמן ואסורין זו עם זו. ואם רצו מערבין אחד שיתנו עירובן של חצר זו באחרת ויערבו עמהם ויהיו אחד. [שם] וגרסינן בגמרא אמר רב נחמן לא שנו אלא חלון שבין שתי חצרות אבל חלון שבין שני בתים אפי׳ למעלה מעשרה נמי אם רצו מערבין יחד מאי טעמא כיון דאית ליה גג כמאן דמלי דמי ובלבד שיהא בחלון ארבעה על ארבעה שבפחות מכאן לא יחשב פתח. בפ׳ כיצד מעברין (עירובין בדף נ״ט) אמרינן שכותל שבין שתי חצרות גבוה עשרה אם יש שם הסולם הרי הסולם נחשב כפתח אם רצו מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד אבל אם אין שם סולם אין מערבין אלא שנים. שנינו בפרק כל גגות (עירובין דף פ״ט) רבי שמעון אומר אחד גגות ואחד חצרות ואחד קרקיפות לכלים ששבתו בתוכם רשות אחד הן לטלטל מזה לזה ואפי׳ הן של בעלים הרבה ולא עירבו יחד ולא לכלים ששבתו בתוך הבית והביאום לחצר על ידי שעירבו אסור להוציאם מחצרן לחצר אחרת או לגג או לקרפף בלא עירוב ובסוף פ׳ עושין פסין [עירובין דף כ״ד וכ״ה] מוכיח דקרפף יתר מבית סאתי׳ לר״ש הוי כרמלית לטלטול כיון דלא הוקף לדירה. אלא מדבר בקרפף שאינו יותר מבית סאתים ולכך מותר לטלטל בתוכו. ובפרק עושין פסין (עירובין דף כ״ג) תניא קרפף יתר מבית סאתי׳ שהוקף לדירה אם נזרע רובו הרי הוא כגינה ואסור שהרי הוא ככרמלית. נטוע רובו הרי הוא כחצר ומותר. [פרק כל גגות דף צ״א] ובגמרא תניא גג וחצר אכסדרא ומרפסת כולן רשות אחד הן. קרפף ומבוי כולם רשות אחד הם לכלי׳ ששבתו בתוכן. [בפ׳ עושין פסין דף כ״ג] בית סאתים שלא הוקף לדירה אם אורכו כשנים ברחבו שהוא מאה על נ׳ כחצר המשכן מטלטלין בו היה אורכו יתר על שנים ברחבו אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות. [בפ׳ כל גגות דף צ״א] אמר רב הלכה כר׳ שמעון והוא שלא עירבו בני החצרות כל אחת לעצמה שעתה אין מצוין כלי הבתי׳ בחצר אבל עירבו חוששין שמא יבא מכלי הבתי׳ ששבתו בתוכן והוציאן לחצר שיוציאם לחצר אחרת ובזו אוסר ר״ש. ורבי יוחנן אמר מי השך בין עירבו בין לא עירבו פי׳ מי לחש באזניך דבר זה לומר והוא שלא עירבו כי זה אינו כלום כי הל׳ כר״ש אף בעירבו ושמואל סובר שם כרבי יוחנן וכן הל׳, [מלשון המיימוני פ״ג דעירובין] לפיכך כלי ששבת בתוך החצר בין עירבו אנשי החצר בין לא עירבו מותר להעלותו מן החצר לגג ומן הגג לגג אחר הסמוך לו ומן הגג אחר לחצר שניה ומחצר שנייה לגג שלישי ומגג שלישי למבוי אע״פ שאם נשתתפו בו מותר לטלטל בכולו וכן מן המבוי לגג רביעי עד שיעבירנו בכל המדינה כולה ובלבד שלא יכנס בכלי זה לבית מן הבתים אח״כ עירבו כל אנשי המקומות האילו עירוב אחד. גרסינן בפרק עושין פסין (עירובין דף כ״ה) קרפף בית שלש וקירה בו בית סאה אמר רבא אויר קרויו מייתרו מבית סאתים ולא אמרינן פי תקרה יורד וסותם משום דעביד כי ארזילא. ור״ח גריס [בתוספות שם] כי ערסלא כמלונה במקשה מתרגמינן כערסלא דמכתותא והם חבלים מתוחים מאילן לאילן כעין מטה שישן עליהם השומר בלילה ותחתיהן יושב בצל ביום ותחתיהן פתוח מכל צד ולהכי קאמר רבא האויר קרוי מייתרו [שם] והלכה כרבי זירא דמיקל בעירוב דאף בעניין זה אמרינן פי תקרה יורד וסותם. וכן באכסדרא בבקעה בפ׳ כל גגות [עירובין דף צ׳ וצ״ד] פסקי׳ כרב דאמר פי תקרה יורד וסותם רוח רביעית וכלישנא קמא דמיקל דאית ליה פי תקרה אפי׳ ביתר מעשר שהרי כל הסוגיא כאותו לשון. וכן פסק ר״ח ואומר ר״ת [וכן בתוס׳ שם בד״ה משתי] דמשתי רוחות לא אמרינן פי תקרה במקום שמפולשת משני עבריה כדמשמע בפ״ק דסוכה [דף י״ח ומבואר בתוס׳ שם בד״ה אכסדרה] במחלוקת דאביי ורבא גבי אכסדרא ושם פרש״י דלא אמרינן פי תקרה אא״כ יש בתקרה עובי טפח. ופי תקרה מועיל אפי׳ גבוה מב׳ ובאיסקופת בית בשבת [דף ט׳] הוצרך להעמידה בשקירה בשתי קורות דאם בקורה אחת הייתי אומר פי תקרה יורד וסותם רק שתהא רחבה ארבעה כמו שאומר שם. ובסוף פרק כל גגות (עירובין דף צ״ד) אומר דקרויו באלכסון לא אמרי׳ פי תקרה. ופירש רש״י שהוא בשיפוע כעין גגין שלנו דליכא פה דהיינו כארזליא ורבינו יצחק פי׳ [בתוס׳ שם] דמיירי כגון שנפרץ הקרוי באלכסון עם המחיצות בקרן זוית ובעניין זה לא אמרי׳ פי תקרה יורד וסותם. בור שבין שתי חצרות חציו בזו וחציו בזו אין ממלאין ממנו בשבת מפני שממלא מרשות חברו אא״כ עשו לו מחיצה גבוה עשרה טפחים וכן שנינו בפ׳ כיצד משתתפין (עירובין דף פ״ו) ומסיק רב יהודא בגמרא [שם] אליבא דבית הילל שצריך שתהא המחיצה עשרה חוץ למים וטפח בתוך המים דתני יעקב קרחה צריך שישקע ראשי הקנים טפח בתוך המים שבית הילל מצריכין היכר מחיצה מלמעלה כך פוסק ר״ח ור׳ יצחק [וכן בתוס׳ שם] ולא כשיטת רש״י ואין הלכה כר׳ יהודא שאומר במשנה [שם] כי הכותל המפסקת בין החצירות העוברת על פי הבור עולה להן משום מחיצה. ועוד פוסקין הלכה כרב נחמן אמר רבה בר אבוה שאומר שם [בדף פ״ז] שאם עשו על פי הבאר קורה רחבה ד׳ זה ממלא מצד הקורה וזה ממלא מצד השני אע״פ שהדלי הולך במים מצד זה לצד זה אין לחוש שקל הוא שהקלו במים. עוד שנינו שם [בדף פ״ז] אמת המים שעמוקה י׳ ורחבה ד׳ שיש לה דין כרמלית העוברת בחצר אין ממלאין ממנה בשבת אלא א״כ עשו מחיצה גבוה עשרה טפחים בתוך אוגניה על פני רחבה בכניסה וביציאה שיהא ניכר שבשביל אמת המים נעשית מחיצה זו. ומחיצת החצר התלויה ועוברת על גבה אינה מועלת שאין מחיצה תלויה מתרת במים אלא במקום שנראית שנעשית מחיצה זו להתיר המים. ופי׳ רב אלפס [שם דף ט״ז] שצריך שתהא מחיצה זו משוקע׳ במים להבדיל בין מים למים כמו שבארנו למעלה [לשון המיימוני פ׳ ט״ו דהלכות שבת ממשמעות הגמר׳ דעירובין י״ב] והוא הדין אם היה ברחבה שבתוך החצר יתר מעשר אע״פ שאין בגובה עשרה שצריך מחיצה שכל יתר מעשר פרצה היא ומפסדת המחיצה וגם אסור לטלטל בחצר אא״כ נשאר מצד הפרצה פס מכאן ופס מכאן בכל שהו או פס רחב ד׳ טפחים מרוח אחת. בפ׳ הדר (עירובין דף ע״ב) אמר רב נחמן אמר רב הל׳ כר׳ יהודא הסכך בכ״ף גרי׳ רב״ח שאומר [בתוספות שם] על חמש חבורות ששבתו בטרקלין אחד לא נחלקו בית שמאי ובית הילל שאם יש ביניהם מחיצות המגיעות לתקרה שצריכים עירוב לכל חבורה וחבורה על מה נחלקו על מחיצות שאין מגיעות לתקרה שבית שמאי אומרי׳ עירוב לכל חבורה וחבורה ובית הילל אומר עירוב אחד לכולן. [בתו׳ שם בד״ה ומודים] אומר רבי יצחק שמה שאמר דצריך עירוב לכל חבורה וחבורה זהו שבכל אחד ואחד יש לו פתח פתוח לחצר שאם לא כן הייתי אומר פנימי נותן עירובו ודיו לשמואל ולר׳ יוחנן שני הפנימי׳ דאיתמר בסוף פ׳ הדר (עירובין דף ע״ה) אמר שמואל עשרה בתים זה לפנים מזה פנימי נותן עירובו ודיו פירש שכולן נחשבין בית שער זה לזה שהרי החיצון בלבד פתוח לחצר וכולם דריסת רגליהם עליו ופנימי דורס על כולן לפיכך כולן נחשבין בית שער חוץ מן הפנימית. ושנינו שם [בפרק כיצד משתתפין דף פ״ה] שהדר בבית שער אינו אוסר. הילכך כשבאין שאר דיורין הפתוחין לחצר לערב את חצרן הפנימי בלבד נותן פת בעירוב והשאר אין צריכין ור׳ יוחנן אומר שני הפנימים נותנים אע״פ שהתשיעי הוא בית הוא בית שער לעשירי בית שער דיחיד לא שמיה בית שער לעניין זה פי׳ ואוסר הואיל ועשוי לדירה. [בתוספות דף ע״ה דלעיל בד״ה ור׳ יוחנן] והא דאמרינן בפרק כיצד משתתפין (עירובין דף פ״ה) דבית שער של יחיד אינו אוסר זהו בבית שער שאין עשוי לדירה, [בתוס׳ דיבור ומודים דלעיל] ופוסק רבינו יצחק שאם יש לאדם סופר או מלמד בביתו או כעין אותם בחורים הבאי׳ ללמוד תורה ושרוי כל אחד בחדר או בעלייה בפני עצמו לא מבעיא אם כולם אוכלין מככר אחד שאין אוסרים זה על זה אלא אפי׳ כל אחד אוכל משלו וישן בחדרו אין אוסרים זה על זה מאחר שכולן משתמשים באותו הבית כל עיסקי תשמישם באפייה ובישול ובכל דבר ונחשבין כולם כאילו אוכלין וישנים במקום אחד אע״פ שיש להם פתח לצד ר״ה שהכל נקרא על שם בעל הבית ועוד שאין משאיל להם רשותו לאסור עליו ולא זה על זה ויכול לסלקם. שנינו שם [בפ׳ הדר דף ע״ב] שאחין האוכלין על שלחן אביהם וישינים בבתיהם צריכין עירוב לכל אחד ואחד פי׳ רבינו שלמה אישנים בבתיהם והם ואביהם ואחרים עמהם דרים בחצר אחת אם רוצים אותם אחרים לערב עם אביהם בחצר צריכין בניו כולם לתת כל אחד פת ומפרש הטעם בגמ׳ [שם דף ע״ג במתניתין דלעיל] מגו דשאר דיורין אסרי אינהו נמי אסרי. ומסיים ב״ה [במתניתן דלעיל] לפיכך שבח אחד ולא עירב מבטל רשותו אימתי בזמן שמוליכין עירובן למקום אחר אבל אם הי׳ העירוב בא אצלם שכל עירוב בני החצר בא אצל אביהם לא הוזקקו לערב דאמרינן בפ׳ מי שהוציאוהו (עירובין דף מ״ט) בית שמניחין בו עירוב אינו צריך ליתן פת והם כולם נמשכים בו. או שאין עמהן דיורין אחרים שאין אחרים מזקיקין אותם לערב אין צריכין לערב דכיחידים הם. ומקשינן בגמרא [בדף ע״ב] ש״מ מקום לינה גורם דאי הוו ישנים בבית אביהם אפי׳ מוליכין עירובן למקום אחר אין צריך לערב אלא אביהם בלבד ונימא תיהוי תיובתא דרב דאמר לקמן [בדף ע״ג] מקום פיתא גרים והרי אילו אוכלין אצל אביהן וחושבן כחלוקין ומתרץ אמר רב במקבלי פרס שנו פי׳ אינם אוכלין על שלחן אביהם ממש אלא הוצאתם מקבלין מבית אביהם ואע״ג דמקום לינה ופיתא בבתיהם מהני מה שאוכלין משל אביהם ואם היה עירוב בא אצלו או שאין עמהם דיורין אחרים אין צריכין לערב [שם] ובגמר׳ מסקינן שדין תלמיד אצל הרב כדין הבן אצל האב. איתמר בפרק הדר [שם] רב אמר מקום פיתא גורם ושמואל אמר מקום לינה גורם והלכה כרב לגבי שמואל. [שם דף ע״ב] ולפיכך מי שהיה לו בחצר חברו בית שער שהרבים דורסים בו או אכסדרה ומרפסת או בית הבקר או בית התבן או בית העצים או אוצר אינו אוסר עליו עד שיהי׳ לו עמו בחצר מקום דירה שהוא סומך עליו לאכול בו פתו ואח״כ יהיה אוסר עליו עד שיערב עמו. שנינו בפ׳ כיצד מעברין (עירובין דף נ״ט) עיר של יחיד שלא היו נכנסין בה תמיד ששים ריבוא של בני אדם ואינה תשובה רשות הרבים מפני שאינם דומה לדגלי מדבר ונעשית של רבים שניתוספו בה דיורין או נקבעו בה שווקים מערבין את כולה בלא שום שיור שהרי היא כחצר של יחיד. [שם] ותני עלה בגמ׳ אין מערבין אותה לחצאין אלא או כולה או מבוי בפני עצמו פי׳ [מפירש״י שם] אין מערבין אותה לחצאין הואיל ומתחילה היתה אחת אוסרין זה על זה הא למה הדבר דומה למבוי ששכחה אחת מן החצירות ולא נשתתפה בו שאוסרת על כולם ומקשה הספר [שם] א״כ מבוי בפני עצמו נמי היאך מועיל למה לא יאסרו זה על זה מאחר שמתחילה היתה של יחיד והורגלו לערב את כולה ולהיות כל אחד אוסר זה על זה אפי׳ עשו לחי או קורה למבוי לא יועיל ומתרץ הכא במאי עסקינן דעבוד דקה דאמר רב חסדא אחד מבני מבוי שעשה דקה על פתחו אינו אוסר על בני מבוי. פי׳ רש״י דקה פתח נמוך בראש כל מבוי שגלו דעתם להסתלק כל אחד מחבירו ור״ח [בתוס׳ שם] פי׳ דקה איצטבא. אמנם לפנים בריש פ׳ כל גגות (עירובין דף פ״ט) גבי בנה עלייה על גבי ביתו ועשה לפני הדקה ד׳ הותר בכל הגגין כולן לא יתכן לפרש שם כלל אלא לשון פתח שעל ידי שעשה אותו פתח לצד הגגין גילה דעתו שמחזיק בהן והם לא הקפידו ומחלו אצלו. נחזור למשנתינו דפרק כיצד מעברין (עירובין דף נ״ט) עיר של רבים ונעשית של יחיד אין מערבין את כולה אא״כ עשו לה שיור ומסקינן בגמ׳ [שם דף ס׳] אפי׳ בית אחד בחצר אחת. פי׳ [מפירש״י בפי׳ במתני׳ שם] אע״פ שנתמעטו אוכלוסיה והרי היא של יחיד אין מערבין את כולה הואיל ומתחילה היתה של רבים ועוד שאם יערבו זאת יבא לערב של רבים והרי היא של רבים ואסור לערב עיר של רבים בלא שיור שלא תשתכח תורת ר״ה ואותו שיור הרי הוא היכר כדי שידעו שהעירוב התיר להם לטלטל במדינה זו שרבים בוקעין בה שהרי המקום הנשאר ולא נשתתף עמהם אין מטלטלין בו אלא אילו לעצמן ואילו לעצמן. תניא בגמרא [שם דף נ״ט] עיר של רבים והרי היא של רבים ואין לה אלא פתח אחד מערבין את כולה שמאחר שאינה מפולשת לשני פתחים אינה דומה לדגלי מדבר, [שם] רבי זירא עירב לכולה מתא דר׳ חייא ולא שבק לה שיור אע״פ שהיתה של רבים אמר ליה אביי מ״ט עבד מר הכי אמר ליה דאמרי לי סבי דידה דרב חייא בר אשי הוה מערב לכולה מתא ואמינא ש״מ עיר של יחיד ונעשית של רבים היא [בתוס׳ שם] משמע מכאן שאם עשה לה שיור שהיה מודה אביי שעשה בטוב אע״פ שהיה סבור שעיר שהיתה של רבים והרי היא של רבים וזהו כמו ובארנו במשנה שעיר של רבים והרי היא של רבים שמועיל לה שיור. ונראה לי שאין הדברים אמורים שעיר של רבים והרי היא של רבים שמערבין אותה אלא כגון ירושלם שדלתותיו נעולות בלילה ונחשבת מה״ת ע״י כן ככרמלית כאשר פירשתי בתחילת המצוה מבוי שאמרנו שכשנשתתפו בו מותר לטלטל בכולו יש שם חלוקין מבוארין בפ״ק דעירובין שאם היה מבוי סתום שיש לו שלשה כתלים אומר בית הילל הכשירו בלחי או קורה ודי לו בכך מפני ששלש מחיצות רשות היחיד מן התורה ואם הוא מפולש שאין לו כי אם שני כתלים בלבד זה כנגד זה והעם נכנסין ברוח זו ויוצאין בשכנגדה אומר שם [בדף ו׳] שעושה לו צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן לת״ק ואפי׳ ב׳ ראשין מפולשין לרשות הרבים דיו בכך ולחנניה אליבא דבית הילל אם הם מפולשין לר״ה עושה לה דלת מכאן שיהא ראוי לנעול אע״פ שאינו נעול ולחי או קורה מכאן והאמוראים היו עושין שם מעשה כחנניה [שם דף ח׳] ולפנים גבי מבוי העשוי כנדל משמע שהלכה כת״ק וכן פסק רב אלפס. [שם דף קפ״ה] מסקי׳ שם לרב נחמן בפ״ק [דף ח׳ וי״ב] ולרב בפ׳ הדר (עירובין דף ע״ג) שאין מבוי ניתר בלחי או קורה עד שיהו בתים וחצרות פתוחים לתוכו [מפו׳ רש״י שם ובפרק ר״א דמילה (שבת דף קל״א)] שני בתים לחצר ושתי חצרות למבוי. וכן פירש גם רבי יוחנן בירושלמי דפ״ק [שם] ויהיה ארכו מארבע אמות ולמעלה. ויהיה ארכו יתר על רחבו. אבל מבוי שארכו כרחבו הרי היא כחצר ואינו ניתר אלא בשני לחיים מב׳ רוחותיו כל לחי במשהו או בפס רחב ארבעה מרוח אחת [שם] חצר שארכה יתר על רחבה הרי היא כמבוי וניתרת בלחי וקורה [שם] ומבוי שאין בתים וחצרות פתוחין לתוכו או שאין ברחבו ארבע אמות אינו ניתר אלא בשני לחיים או בפס ארבעה. א״ר יוחנן בפ״ק [דף ח׳] שמותר להשתמש תחת הקורה. וכן אמר רבא [דף ח׳] שמותר להשתמש גם כנגד הלחי כשפתוח לר״ה אבל אם פתוח לכרמלית מצא כרמלית שכנגד הלחי את מינו שחוצה לו וניעור. ושיעור לחי [בדף י״ד] אפי׳ דק כל שהוא. [בדף י״ג] ורוחב הקורה טפח ועוביה כל שהו והוא שתהא בריאה כדי לקבל אריח שהוא חצי לבינה של שלשה טפחים [בדף י״ד] ומעמידי הקורה צריך שיהו בריאים כדי לקבל קורה וחצי לבינה. ופוסק ר״י דק״ל כרבא שהוא בתראה שאומר בפ״ק [דף י״ב] דקורה משום היכר ולא משום מחיצה ולא אמרי׳ פי תקרה יורד וסותם להתיר תחת הקורה אלא כשהיא רחבה ארבע. אבל אין הל׳ כרבא במה שאומר בפ״ק [שם] הלחי משום היכר שהרי פוסקין הגאונים כאביי בלחי העומד מאליו וטעמיה דאביי משום דאזיל לטעמיה דאית ליה לחי משום מחיצה כמו שמפורש בהלכה ההיא בפי׳ [שם דף ט״ו]. שנינו בתחילת עירובין [דף ב׳ כל הסוגיא] מבוי שהוא גבוה למעלה מכ׳ אמה ימעט פרש״י שהניחו הקורה למעלה מכ׳ אמה ישפילנה ובגמ׳ שם [דף ג׳] מפרש הטעם. ומבוי הרחב יותר מעשר אמות ימעט שזהו שיעור רוחב סתם פתחי׳ ויותר מכאן אינו קרוי פתח אלא פרצה ואנו מצריכין פתח וצריך לנעוץ קנים למעט רוחב כניסתו ולהעמידו על עשר או על פחות. ואם יש לו צורת פתח שהוא לחי מכאן [כדאיתא שם דף י״א] ולחי מכאן וקורה על גביהן אע״פ שרחב מי׳ אמות אין צריך למעט צורת הפתח שאינו רחב יותר מי׳ מתיר אפי׳ מד׳ רוחות כדאי׳ בפ״ק דעירובין [דף י״א] גבי נעץ ארבע קונדיסין מארבע פינות השדה ומתח זמורה עליהם וכו׳ ואומר שם אילימא בי׳ בהא נימא רבי יוחנן בשבת לא גר׳ בפ״ק [דף ט״ו] לחי העומד מאליו כלומר שלא נעשה לשם תיקון מבוי אביי אמר הוי לחי ורבא אמר לא הוי לחי והל׳ כאביי ואומר הגאוני׳ שזו היא הלמד מסימנות יעל קגם שהלכה כאביי לגבי רבא ומסקינן שם שאף אביי לא אמר שיהא לחי אלא כשסמכו עליו מאתמול צורת הפתח שאמרו מסקי׳ [שם דף י״א] שהקנה העליון שעל גבי הקני׳ אע״פ שאינו נוגע בקנה שבצדדין או אפי׳ תלוי למעלה מהן באויר, [שם] וצריך שתהא צורת הפתח בריאה כדי לעמוד בה דלת אפילו דלת של קשים. אמר ריש לקיש [שם] משום ר׳ ינאי צורת הפתח צריכה היכר ציר מאי היכר ציר אמר רב אויא אנקתא פירוש הוא חור שציר הדלת סובב בו ואע״פ שאינה צריכה דלת מ״מ צריך שתהא ראויה לדלת. ואמר רב חסדא [שם] צורת הפתח שעשאה מן הצד ולא על גביהן לא עשה ולא כלום ורבינו משה פירש [בפ׳ ט״ז דהלכות שבת] מן הצד בקרן זוית. גרסינן בפ׳ בכל מערבין (עירובין דף ל״ח) ובפ׳ כיצד משתתפין [דף ע״ב] אמר רב יוסף אין מערבין ערובי תחומין אלא לדבר מצוה פירוש כגון שהיה רוצה לילך לבית האבל או לבית המשתה של נישואין או להקביל פני רבו וכיוצא בזה. וזהו לשון הלכו׳ גדולות מ״ט מישרא שביתא בשבתא לדבר הרשות לא שרינן ומשום מילתא דמצוה עבדי רבנן תקנתא דמנח עירובא ממעלי שבתא בסוף אלפים אמה ממתא דיתיב בנוה ומשתרי לי׳ לסגויי מן היכא דיהיב עירוביה ולקמיה אלפים אמה טפי לא משתרי ליה ואי קא מנח ליה לעירוביה למיזל לדבר הרשות או דקא מזמני ליה למיזל לסעודת הרשות או לכל דבר דרמי ליה לא מישתרי ליה. ורבינו משה כתב [בפ׳ ו׳ דערובין] דמשתרי ליה. ושנינו בתחילת פרק כיצד משתתפין [דפ״ב] כיצד משתתפין בתחומין מניח את החבית ואומר הר״ז לכל בני עירי לכל מי שילך לבית האבל או לבית המשתה כל מי שקבל עליו מבעוד יום לסמוך על עירוב זה מותר משחשיכה אסור שאין מערבין משתחשך. [שם] וכמה שיעורו מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד וכו׳ על משנה זו אמר רב יוסף [שם] אין מערבין אלא לדבר מצוה. תניא בפ׳ כיצד מעברין (עירובין דף ס״א) שבת בעיר אפילו הוא גדולה כאנטוכיא ובמערה אפילו כמערת צדקיהו מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה. ובמשנה שנינו [שם] מי שהיה בעיר קטנה ונתן עירובו בעיר גדולה או להפך מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה פי׳ נתחשב לו כל העיר כד׳ אמות כאילו שבת שם. רבי עקיבא אומר אין לו ממקום עירובו אלא אלפים פי׳ שמחלק בין נותן עירובו לשבת ומסיק רבא [שם] לית דחש לה לדר׳ עקיבא שאין הלכה כמותו. א״ר אידי א״ר יהושע בן לוי [שם דף ס׳] היה מודד ובא ממקום עירובו או ממקום שבא בדרך והחשיך לו וכלתה מדתו של אלפים פסיעות בינוניות בחצי העיר אין לו אלא חצי העיר שהעיר עולה במדות האלפים ולא ילך מחצי העיר ולהלן אפי׳ אמה אחת ואם כלתה מדתו בסוף העיר שכל העיר מובלעת בתוך האלפים נעשית לו העיר כולה כד״א ומשלימין לו את השאר כיצד היתה עיר גדולה רחבה אלף אמה ומן העיר לעירובו פחות מאלף אפי׳ אמה אחת או פחות נמצאת כל העיר מובלעת בתוך האלפים תיחשב העיר כולה כד״א וישלים תשע מאות וששה ותשעים אמות חוצה לה להשלים האלפים. בפ׳ מי שהוציאוהו [דף ס״ז] מסקינן הל׳ כרבי יוחנן דאמר חפצי הגוי קונין שביתה במקומן ויש להם אלפים אמה לכל רוח ממקומן ואומר שם שאילים שהביאו גוים מחוץ לתחום למברכתא שבני מברכתא יכולין לקנות אותם דכולא מברכתא לדידהו כד״א דמיא פי׳ מפני שמברכתא מוקפת מחיצות וכן פירש״י בתחילת מי שהוציאוהו [דף מ״א והסוגיא בתו׳ דף מ״ז דלעיל בד״ה דכולא] הוליכוהו לעיר אחרת והרי היא מוקפת מחיצות. דומיא דדיר וסהר וספינה וכי ההיא דתניא שם [בדף מ״ב] הי׳ מודד ובא וכלתה מדתו בחצי העיר שמותר לטלטל בכל העיר ע״י זריקה שעל כרחנו מדבר שיש שם מחיצות. ואע״ג דנותן עירובו בתוך עיבורה של עיר בפ׳ בכל מערבין (עירובין דף ל״ב) משמע דנותן עירובו או ששבת שם שכל העיר כארבע אמות אע״פ שאין כאן מחיצות מכ״מ למובא שם מחוץ לתחום אינו חשוב כארבע אמות בלא הקף מחיצה. שנינו שם [בפרק כיצר מעברין דף ס׳] הנותן עירובו בעיבורה של עיר והם המקומות המצטרפין לעיר שמודדין התחום חוץ מהם הר״ז כנותנו בתוך העיר ששבת שם ולא עשה ולא כלום שאין מודדין לו ממקום עירובו כלום אלא הרי הוא כבני העיר שיש להם אלפים אמה לכל רוח העיר, [עיין שם בגמ׳] והנותן עירובו חוץ לתחום אינו עירוב. כל המניח עירובו יש לו במקום עירובו ד״א לפיכך אמרי׳ בפרק בכל מערבין (עירובין דף ל״ה) שאם נתגלגל חוץ לד׳ אמותיו שאינו יכול להגיע אל עירובו אינו עירוב. ובמשנה שנינו [שם] אם נפל עליו גל או נשרף או עירב בתרומה ונטמאה מבעוד יום אינו עירוב משחשכה הר״ז עירוב שעיקר קניית העירוב בבין השמשות ואם ספק רבי יוסי ור׳ שמעון אומרי׳ הרי זה עירוב שספק עירוב כשר וכן הל׳ הא למדת שאם נאכל בין השמשות הרי זה עירוב כבר הזכרנו למעלה מה שאמר רב נחמן בפרק חלון נקיטינן עירובי תחומין צריך לזכות כלומר שאם עשה אחד עירוב על כולם צריך לזכות להם ע״י אחר שתי סעודות לכל אחד ואחד מן המערבין. [מלשון המיימוני פ״ו דערובין] וכשם שמברכין על עירובי חצירות ושתופי מבואות כך מברכין על עירובי תחומין ואומר בזה העירוב יהא מותר לי להלך ממקום זה אלפים אמה לכל רוח ואם הי׳ אחד מערב ע״י רבים אומר בזה העירוב יהא מותר לפלוני ופלוני להלך ממקום זה אלפי׳ אמה לכל רוח. שנינו בפ׳ חלון (עירובין דף פ״א) אמר רבי יהודא בד״א שאין מערבין לאדם אלא מדעתו בע״ת אבל בע״ח מערבין בין מדעתו בין שלא מדעתו לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם אלא בפניו ובתחומין חוב הוא לו כי שמא לא ירצה לערב באותו הרוח שעירב לו זה. תנו רבנן בפרק כיצד משתתפין (עירובין דף פ״ב) מערב אדם עירובי תחומין ע״י בנו ובתו הקטנים וע״י עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתן בין שלא מדעתן לפיכך אם עירב עליהן ועירבו לעצמן יוצאין בשל רבן אבל אינו מערב ע״י בנו ובתו הגדולי׳ ולא על ידי עבדו ושפחתו העברים ולא ע״י אשתו אלא מדעתן. ומסקינן שם [בדף פ״ב] שאם עירב עליהן ושמעו ושתקו ולא מיחו יוצאין בעירובו עירב על אחד מהן ועירבו הן לעצמן אין לך מחאה גדולה מזו ויוצאין בעירוב עצמן. ואומר רב אסי [שם] קטן בן שש יוצא בעירוב אמו ואין צריך להניח עליו מזון שתי סעודות לעצמו. שנינו בפ׳ בכל מערבין (עירובין דף ל״א) השולח עירובו ביד חש״ו או ביד מי שאינו מודה בעירוב אינו עירוב ואם אמר שיאמר לאחד כשר לקבלו ממנו הר״ז עירוב ומעמידו בגמר׳ [שם] והוא שיהי׳ עומד ברחוק עד שיראה זה הפסול מגיעו אצל הכשר. עוד מסיק בגמרא [שם] בד״א בעירובי תחומין אבל בעירובי חצירות קטן גובה את העירוב. שנינו בפ׳ מי שהוציאוהו (עירובין דף מ״ט) מי שבא בדרך וחשכה לו והיה מכיר אילן או גדר שהוא בסוף אלפים ממקום רגליו ומשם לביתו אלפים ואומר שביתתי תחתיו שלא סיים מקום לא אמר כלום. ובגמרא [שם דף ג׳] מפרש הטעם. אמר שביתתי בעיקרו מהלך ממקום רגליו עד עיקר אלפים אמה ומעיקרו עד ביתו אלפים אמה נמצא מהלך משחשכה ארבעת אלפים אמה. ומפרש בגמ׳ [דף נ״א] והוא שהיה מגיע לאותו אילן קודם שתחשך אם ירוץ בכל כחו, [סוף מתניתן דלעיל] ואם אינו מכיר אילן או גדר או שלא למד הלכות תחומין ואינו יודע שיועיל לו ולא אמר כן אלא אמר תהא שביתתי במקומי זכה לו מקומו ויש לו אלפים אמה לכל רוח. תניא בגמר׳ [שם דף נ״א כל הסוגיא ודהלכה כר׳ יהודא וכו׳ ג״כ בדף מ״ו שם] אחד עני ואחד עשיר מערבין בפת ובשאר דברים אבל לא יצא עשיר חוץ לתחום ויאמר תהא שביתתי במקומי ואח״כ יחזור ללון בעירו לפי שלא אמר לערב ברגל אלא מי שבא בדרך וחשכה לו שאין בידו פת דברי רבי מאיר ר׳ יהודא אומר אחד עני ואחד עשיר מערבין ברגל ויצא העשיר חוץ לתחום ויאמר תהא שביתתי במקומי ואח״כ יחזור ללון בעיר וזהו עיקרו של עירוב. והתירו לו לבעל הבית לשלח עירובו ביד בנו ביד עבדו ביד שלוחו בשביל להקל עליו שלא יצטרך ללכת שם. והלכה כרבי יהודא לגבי ר׳ מאיר ומסיק שם רב נחמן דאומר שביתתי במקום פלוני דברי הכל עני אין עשיר לא [כך היא מסקנת האלפסי פ״ק דביצה והביאו בסמל״ת ע״ה וכן משמעות הסוגיא בגמ׳ דכריתות דף י״ד ופר׳ בכל מערבין דף ל״ה ול״ט ובפ״ב דביצה דף ט״ו וי״ז] יוהכ״פ הרי הוא כשבת לעניין עירובי חצירות ועירובי תחומין וכן יום טוב כשבת לעניין עירובי תחומין אבל לא לעניין עירובי חצירות שהרי מותר להוציא ביום טוב מרשות לרשות. שנינו בפ׳ מי שהוציאוהו (עירובין דף מ״ה) מי שישב בדרך לנוח שהיה עיף ולא היה יודע שהוא בתחום העיר וחשכה וכשעמד ראה שהוא סמוך לעיר בתחומה הואיל ולא היתה כוונתו לכך לא יכנס דברי רבי מאיר פי׳ לא יכנס לעיר להיות כאנשי העיר אלא ממקום שחשכה לו ימדוד לו אלפי׳ פסיעות בינוניות רבי יהודא אומר יכנס והל׳ כר׳ יהודא עוד שנינו שם [בדף מ״ה] מי שישן בדרך ולא ידע שחשכה יש לו אלפים אמה לכל רוח דברי ר׳ יוחנן בן נורי וח״א אין לו אלא ד׳ אמות ור׳ אלעזר אומר והוא באמצען ור׳ יהודא אומר לאיזה רוח שירצה ומודה ר׳ יהודא שאם ברר לו שאינו יכול לחזור בו. ופוסק שם [בדף מ״ו] שהלכה כרבי יוחנן בן נורי שמיקל בעירוב אומר היה ר״ת [בתוס׳ שם דף נ״א בד״ה כזה ועניין עמוד ומעביר בגמרא שם] דבאלפים של תחום שבת וגבי עמוד גבוה עשרה ורוחב ארבעה ומעביר ארבע אמות ברשות הרבים צריך שיהא הן ואלכסונן לכל צד ולא הוצרך לפרש אלא בדבר שהוא עגול כגון כוורת בפ״ק דשבת [דף ח׳] וחולק עליו רבינו שמואל ואומר שמה שאומר בפ׳ מי שהוציאוהו [דף נ״ח] שצריך אלכסון זהו דווקא לאלכסון העולם כיצד הרי שהעביר ארבע אמות בר״ה מצד מזרחית צפונית לצד מערבית דרומית אז צריך אלכסון אבל ממזרח למערב די בד׳ אמות וכן תפרש באלפים של תחום שבת. הנה סדרנו עירובי תחומין כאן עם עירובי חצירות שהוא מד״ס מפני שגם עירובי תחומין של אלפים אמה מד״ס כמו שבארנו [בסמל״ת ס״ו] דאע״ג דשמעינן ליה לשמואל בפר׳ חלון (עירובין דף פ״א) שפוסק כר׳ יהודא בעירובין ואילו בפ׳ בכל מערבין [עירובין דף ל״ה ול״ו משמעות כל הסוגיא] סובר ר׳ יהודא תחום אלפים דאוריי׳ גבי ספק עירוב. בזאת אין הלכה כר׳ יהודא אלא כר׳ יוסי שאומר שם ספק עירוב כשר דתחומין דאלפים דרבנן ועוד בפ׳ מי שהוציאוהו (עירובין דף מ״ו) אמר לי׳ רבא לאביי מכדי עירובי תחומין דרבנן וכו׳. ובפרק בכל מערבין (עירובין דף ל״ז) גר׳ מאן תנא דאפילו בדרבנן לית ליה ברירה דתניא האומר לחמשה הריני מערב כו׳ ואין רוצה לומר דקסבר עירובי תחומין דאורייתא. וגם אמר ריב״ל הל׳ כדברי המיקל בעירוב גם בתחומין. ובסוף פרק כיצד מערבין [דף ס״א] אומר לית דחש ליה להא דר׳ עקיבא שמחמיר בתחומין. והא דבסוף פ״ק [דף י״ז] תני ר׳ חייא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה ומחזיר שם רב אשי ליישב דבריו אליבא דר׳ חייא מפרש לי׳ ולי׳ לא סבירא לי׳ אלא ודאי כן הל׳ שתחום אלפי׳ מדבריהם כמו שמוכיחות הראיות הכתובות למעלה:

הלכות אבילות

המצוה (א) השנית מד״ס היא מצות אבילות. מתוך דברי הה״ג משמע שמצוה להתאבל מן התורה על הקרובים ביום ראשון שהוא יום המיתה ויום הקבורה וזה לשונם. מי שמת לו מת ביו״ט ראשון או ביו״ט שני או בחולו של מועד או ביום ראשון של יו״ט האחרון אינו מונה שבעה עד אחר הרגל אבל שלשים מונה מיום שנקבר המת כדת״ר במסכת מועד קטן [דף ב׳] ואמרו בשם גאון שיום האחרון של יום טוב האחרון הואיל ומד״ס הוא עולה למניין שבעה אף ע״פ שאינו נוהגין בו אבילות כלל. אבל מת לו מת ביום טוב אחרון הואיל ועיקר אבילות יום ראשון הוא דכתיב ואכלת חטאת היום היום אסור ולמחר מותר וכתיב ואחריתה כיום מר ומאחר שיום ראשון דאבל דאורייתא ויום טוב אחרון ספיקא דרבנן אתי עשה ודאי דיחיד וחייל על עשה ספק דרבים. עד כאן דבריהם. ויש להשיב כי משמע בפ׳ ג׳ שאכלו [דף מ״ז] דעשה דרבים דרבנן כגון לשמוע קדושה או ברכו דוחה עשה דיחיד דלעולם בהם תעבודו. ועוד כי לא מצינו אבילות מה״ת כלל אחר שנקבר המת כי אותו המקרא לעניין אנינות וקדשים וכבר בארנוהו בסמל״ת [רס״ג ובסימני הספר ג״כ מבואר] אע״פ שנ׳ בתורה ויעש לאביו אבל שבעת ימים ניתנה תורה ונתחדשה הלכה [בירושלמי פרק בתרא דמ״ק ובתו׳ שם דף כ׳ מביא בד״ה מה] ועוד תניא בכתובות [דף ג׳] אם מת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ונוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות אלמא שימי המשתה שהם מד״ס דוחין אפי׳ יום ראשון דאבלות לכך אין ראוי למנות אבלות בחשבון מ״ע של תורה. ואע״פ שבירושלמי [הנ״ל] דוחה להביא מקראות מה״ת שאבלות שבעה אינו מ״ע מיוחד׳ לכל אלא סמך למנהג מביא. [בפרק ואילו מגלחין דף מ״ט] אבל משנכנס יום ז׳ אפילו כל שהו מותר ברחיצה לכל דבר שמותר אחר השבעה דק״ל מקצת היום ככולו. ואם מת לו מת לפני הרגל יום אחד או שני ימים אפי׳ ששה ימים אע״פ שלערב דוחה הרגל את האבלות מעליו אין אומרים מקצת היום ככולו אלא נוהג אבילות כל ערב יו״ט עד שיבא הרגל דאמר רב הונא בריה דרב יהושע [שם] הכל מודים שאם חל שלישי שלו להיות ערב הרגל שאסור ברחיצה עד הערב ושלישי לאו דוקא אלא אפילו ששה ימים אבל שביעי ודאי אמרי׳ מקצת היום ככולו. אמנם רבי׳ יצחק בר ר׳ אברהם כתב שאם מת לו מת יום אחד לפני הרגל שמותר סמוך לחשכה בכל גזרת שבעה. ומדקדק בלשון שאסור ברחיצה עד הערב ואינו אומר עד הלילה. ומתוך כך אומר שיוסף הכהן שמתה אשתו בערב פסח ואמר לאחותה בבית הקברות לכי ופרנסי בני אחותך בזבחים פרק טבול יום (זבחים דף ק׳) שאותו מעשה בכניסה סמוך לחשיכה היה והרב ר׳ יוסף דו״ן בענדי״ט היה אומר כדבריו כתוב בה״ג מי שבאת לו שמועה בשבת עולה לו שבת מן המניין וקורע באחד בשבת ומברכין לו ברכת אבלים בשבת מידי דהוה אדברים שבצנעא דאמר מר דברים שבצנעא נוהג. ומר רב יהודאי גאון אמר אין מברכין ברכת אבלים בשבת דכיון דמברכינן בשלשה או בעשרה לאו דברים שבצינעא הוא ואסור לנהוג אבלות בשבת אלא דברים שבצינעא כגון תשמיש המטה ורחיצה בחמין אבל דברים שבגלוי אינו נוהג. בה״ג פוסק כר׳ יוחנן [בפרק ואילו מגלחין דף כ״ד והסוגיא בתוס׳ שם] דאמר דברים שבצנעא נוהג דתניא כוותיה בפ״ק דכתובות [דף ד׳ וגם שם בתוספות הסוגיא] ופרשו דהא דאמרי׳ [בפ׳ יש בכור דף מ״ט ובפ׳ ואילו מגלחין דף י״ח וי״ט] הלכה כדברי המיקל באבל זהו בתנאים ולא באמוראים והילכתא שבת עולה ואינה מפסקת [בנמ׳ שם דף י״ט] מאי טעמא עונג כתיב ביה רגלים מפסיקין ואינן עולין שמחה כתיב בהו. היכי דמי אין עולין כגון שקברו ברגל אבל קברו לפני הרגל אפי׳ יום אחד או אפי׳ שעה אחת בטלה הימנו גזירת שבעה ורגל עצמו ז׳ הרי י״ד. ואם קברו ח׳ ימים לפני הרגל בטלה הימנו גזירת שלשים ומותר לספר ערב הרגל ולאו דוקא שמנה אלא אפי׳ שבעה שכך אמר אבא שאול [שם כל הסוגיא] שסובר שמקצת היום ככולו ויום שביעי עולה לכאן ולכאן ואמר רבא הלכה כאבא שאול ביום ל׳ ואין הלכה כמותו ביום ז׳ נהרדעי אמרי הלכה כאבא שאול בזו ובזו דאמר שמואל הל׳ כדברי דמיקל באבל. עוד גרסי׳ בירושלמי [שם] ר׳ אבהו בשם ר׳ יוחנן אומר הלכה כאבא שאול. ותניא בתוספות [שם פ״ב] לא ספר ערב הרגל אסור לספר עד שיעברו עליו ל׳ יום כרבנן דאבא שאול ובירושלמי [הנ״ל] א״ר יוחנן אע״פ שלא גילח ערב הרגל יגלח לאחר הרגל. ר״א הורה לר׳ שמעון בר אבא לגלח אחר הרגל וזהו כשיטת אבא שאול וכן הלכה שמיקל באבל ועוד דמעשה רב. ותנן רבן גמליאל אומר ר״ה וי״ה לענין זה כרגלים מאי טעמא הוקשו כל המועדים זה לזה. אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל. [שם] והקובר את מתו קודם חג הסוכות בטלה ממנו גזרת שבעה וסוכות שבעה ושמיני עצרת שהוא רגל בפני עצמו שבעה הרי כ״א יום. ואומר שם בפ׳ ואילו מגלחין [דף י״ט] ומודים חכמים לאבא שאול כשחל להיות שמיני שלו בשבת ערב הרגל שמותר לגלח בערב שבת ומפרש בירושלמי כגון שהיה יום שמועה בשבת או גררתו חיה ונתייאשו בשבת מלבקשו. כתב רבינו משה [בפ״ו דהלכות אבל] שאם חל שביעי שלו להיות ערב הרגל והרי הוא שבת בטלה הימנו גזירת ל׳ ומותר לו לגלח בתוך המועד שהרי הוא אנוס דאי איפשר לו לגלח בשבת. וזהו כתנא ברא שסובר [שם דף י״ז] כאבא שאול לפיכך מתירו בגילוח [שם דף כ׳] ת״ר שמועה קרובה נוהגת שבעה ושלשים שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד ודרשוהו רבותינו [שם] מזה שנ׳ והפכתי חגיכם לאבל ומצינו חג עצרת מיום אחד. ואיזו היא קרובה ואיזו היא רחוקה קרובה בתוך שלשים רחוקה לאחר שלשים דברי ר׳ עקיבא. ואף ע״פ שחכמים מחמירין גם ברחוקה הלכה כר׳ עקיבא שמקל באבל. אמר ר׳ יוסי בר אבין שמע שמועה קרובה ברגל ולמוצאי הרגל נעשה רחוקה עולה לו ואינה נוהגת אלא יום אחד. תנא אדא דמן קסרין לקמיה דר׳ יוחנן באה לו שמועה קרובה בשבת ולמוצאי שבת נעשת רחוקה עולה לו ואינה נוהגת אלא יום אחד ואפי׳ שמועת אביו ואמו כך מפרש בה״ג. ועוד פוסק והלכתא יום שלשים בחול כיום שלפניו דמי יום שלשים בשבת כיום שלאחריו דמי. וכן מפ׳ בירושלמי [שם דף פ״ב ע״ב] ובשמועה רחוקה נחלקו רב אמר אינו קורע ר׳ חנינא אמר קורע. ופסקו הגאונים כרב דאמר אינו קורע וכן מוכיח בפסחים [דף ד׳] בעניין ר׳ חייא שלא מצינו שקרע בשמועה רחוקה אפי׳ על אביו ועל אמו. אמנם בירושלמי [שם] גרסי׳ א״ר מנא יש קריעה בלא איבול שכן על אביו ועל אמו קורע והולך אפי׳ לאחר כמה ימים א״ר יוחנן [בפ׳ ואלו מגלחין דף כ״ב] הל׳ כר״ש באבל שאומר [שם] מי שמת לו מת קרוב ולא ידע עד שבא אם היה במקום קרוב שהיא מהלך י׳ פרסאות שאיפשר שיבא ביום אחד אפילו בא ביום השביעי אם מצא מנחמין אצל גדול הבית אע״פ שננערו לעמוד הואיל ומצא מנחמין עולה לו ומונה עמהם תשלום שלשים יום ואם לא מצא מנחמין מונה לעצמו וכן אם היה במקום רחוק אפי׳ בא ביום שני מונה לעצמו שבעה ושלשים מיום שבא, [שם דף כ״ג] ת״ר אבל שבת ראשונה אינו יוצא מפתח ביתו שנייה יוצא מפתח ביתו ואינו יושב במקומו שלישית יושב במקומו ואינו מדבר רביעית הרי הוא ככל אדם. ת״ר [שם דף כ״א] אילו דברי׳ שאבל אסור בהם אסור במלאכה ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה ואסור לקרוא בתורה ובנביאים ובכתובים ולשנות במשנה בהלכות ובאגדות ואם היו רבים צריכין לו מותר ובלבד שלא יעמיד מתורגמן. [שם דף כ״ב] ובירושלמי תניא אבל שונה במקום שאינו רגיל. עוד יש ארבעה דברי׳ מפורשי׳ בפ׳ אילו מגלחין [כיבוס וזקוף המטה בדף ט״ו וספור בדף י״ד ושאילת שלום בדף ט״ו וכ״א] אסור לכבס ולספר ולזקוף את המטה ולשאול בשלום הכל. ומניין שאבל אסור בתספורת שהרי הזהיר בני אהרן ראשיכם אל תפרעו מכלל ששאר המתאבלין חייבין לגדל פרע, [במסכת שמחת דף פ״ז] וכשם שאסור לגלח שער ראשו כך אסור לגלח זקנו וכל שער שיש בו. ואמרינן בירושלמי היה מגלח ושמע שמת אביו משלים תגלחת ראשו מסקינן שם [בדף י״ח] שהלכה כר׳ יוסי שמתיר ליטול צפורנים בימי אבלו רק שיטלם בשיניו כמו שעשה ר׳ יוחנן שם והוא הדין צפורן בצפורן שהוא מותר אבל בגנוסטרי אסור פירוש במספרים והוא הדין בתער ופוסק בה״ג שלאחר ז׳ אף בגנוסטרי נמי מותר וכן משמע ההלכה [ומבואר בתו׳ שם בד״ה ובגנוסטרי] ודלא כרבינו משה שאוסר בכלי עד שלשים [שם דף ט״ו] ומנין שהאבל אסור לכבס בגדיו ולרחוץ גופו ולסוך שנאמר וישלח יואב תקוע ויקח משם אשה חכמה ויאמר התאבלי נא ולבשי בגדי אבל ואל תסוכי שמן. [שם] ורחיצה בכלל סיכה שהרי הרחיצה קודמת לסיכה שנאמר ורחצת וסכת. וכשם שהאבל אסור בכיבוס בגדים כך אסור ללבוש כלים לבנים חדשים ומגוהצים אפי׳ כל שלשים כמו שאומר בירושלמי [שם] גזירת שלשים גיהוץ איחוי ותספורת אע״ג דאמר בכתובות [דף ו׳] גיהוץ שלנו ככיבוס שלהם מכל מקום משמע שם דרבא היה מחמיר כרשב״א בגיהוץ אע״פ שהיה בבבל. ובפ״ק דתענית [דף י״ג] פסקינן והלכתא אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו ואם להעביר הזוהמא מותר, [שם] וכן אסור ברחיצת מקצת גופו בחמין אבל בצונן רוחץ פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו. אבל אסור להניח תפילין מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך מכלל שהכל אסורין. והלכה כרבי יהושע שאומר שם [בדף כ״א כל הסוגיא] אבל שני ימים הראשונים אסור להניח תפילין משני ואילך שני בכלל מותר להניח תפילין ואם באו פנים חדשות חולץ ולרבא אינו חולץ ופסק רב אלפס כרבא ואע״פ שר׳ אליעזר חולק עליו הל׳ כר׳ יהושע דאמר עולא הלכה כרבי אליעזר בחליצה שאומר אם באו פנים חדשות אינו חולץ משלישי ואילך ושלישי בכלל והלכה כר׳ יהושע בהנאה אמנם שנינו במסכת שמחות [דף פ״ו] וכן בירושלמי דמי שמתו ובירושלמי דמועד קטן לר׳ יהושע בראשון ובשני אינו נותן תפילין בשלישי נותן תפילין באו אחרים לנחמו חולצן רבי אליעזר אומר ביום הראשון בלבד. והלכה כרבי אליעזר כדמסיק רב בפרק הישן (סוכה דף כ״ה) דאבל אינו אסור להניח תפילין כי אם יום ראשון בלבד ובפי׳ גרסי בירושלמי דמועד קטן על דברי ר׳ אליעזר שאומר שם בשני נותן תפילין ורב ירמיה בשם רב אומר הלכה כר׳ אליעזר [בפרק ואל׳ מגלחין דף ט״ו] אבל אסור בשאילת שלום כדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל האנק דום. מסקי׳ בפ׳ ואילו מגלחין [דף כ״א] שכל שלשה ימים הראשוני׳ מי שנותן לו שלום אינו מחזיר לו שלום אלא מודיעו שהוא אבל ומשלשה ועד שבעה משיב ואינו שואל. ומשבעה ועד שלשי׳ שואל ומשיב כדרכו אם שאלו בשלומו ואין צריך להודיעם ולכתחילה אין שואלים בשלומו עד אחר שלשים יום [שם] ועל אביו ועל אמו אינו מדבר עמו תנחומין כדרכו עד שנים עשר חדש. אם האבל נאסר בשאילת שלום ק״ו שהוא נאסר להרבות דברים ולשחוק ואמר רב פפא [שם דף כ״ו] תנא באבל רבתי שלא יאחוז תינוק בידו כדי שלא יביאנו לידי שחוק. [שם דף ט״ו] אבל אסור בד״ת מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל האנק דום. ומאחר שמצינו שבא להקל באבילות יחזקאל בדברים אחרים סברא היא שבדברים שמחמיר עליו שהוא אסור לכל האבלים, [בתוס׳ שם דכ״א בד״ה ואיסור והיתר דט׳ באב בסוף מסכת תענית דף ל׳] ורבי יצחק מתיר לקרות בקינות ובדברים רעים שבירמיה כמו בט׳ באב. אבל חייב בקריעה מדקאמר ליה רחמנא לבני אהרן בגדיכם לא תפרומו מכלל שהאבלין חייבין בזה. אבל אסור בעשיית מלאכ׳ דכתי׳ והפכתי חגיכם לאבל מה חג אסור בעשיית מלאכה אף אבל אסור בעשיית מלאכה. ות״ר אבל אסור בעשיית מלאכה כל ג׳ ימים הראשוני׳ אפי׳ עני המתפרנס מן הצדקה מכאן ואילך אם הי׳ עני עושה בצנעא בתוך ביתו והאשה טווה בפלך בתוך ביתה. אפי׳ הדברים המותרים לעשותן בחול של מועד אסור לאבל לעשותן בידו בימי אבלו אבל אחרים עושין לו בדבר האבד כדאיתא בפ׳ מי שהפך. ואומר שם שהאריסין והחכירים שלו והקבלנים הרי אילו יעשו כדרכן. אבל החמרים והגמלים בבהמות שלו והספנים בספינה שלו הרי אילו לא יעשו ואם היו מוחכרין או מושכרין מקודם לזמן קצוב הרי אילו יעשו שכיר יום אפי׳ בעיר אחרת לא יעשה לו. האבל שהיתה מלאכת אחרים בידו בין בקבלנות בין בשכירות לא יעשה ואם היתה מלאכתו בין אחרים בביתו לא יעשו בבית אחרים יעשו כדאיתא בפ׳ מי שהפך היה לו דין עם אדם אינו תובע אותו כל ז׳ ימי אבלות ואם היה דבר אבד עושה שליח. כך הורו הגאונים [בפרק ואלו מגלחין דף כ״ח] האבל יושב על הארץ שנאמ׳ ויקם המלך ויקרע את בגדיו וישכב ארצה [שם דף ט״ו] וחייב לכפות המטה כל שבעה ולא מטתו בלבד הוא כופה אלא כל מטות שיש לו בתוך הבית הוא כופה [בתוספ׳ שם דף כ״א בד״ה אלו] ועכשיו באילו המלכיות לא נהגו בזה משום דאמרי׳ [בירושלמי שם] המתארח בפונדוק פטור מכפיית המטה דילמא אמרי חרש הוא כלו׳ שלשם מכשפות עושה דבר זה וכמו כן עבדים ושפחות וגוים מצויין בינינו ויש לנו לחוש שמא יאמרו מכשפות הוא. אבל חייב בעטיפת הראש מדקא׳ ליה רחמנא ליחזקאל לא תעטה על שפם מכלל דכולי עלמא מחייב. והסודר שמכסה בו את ראשו עוטה בו מקצתו מעט על פניו שנא׳ ועל שפם יעטה ותרגם אונקלוס כאבילא יתעטף וכן ראיתי בספרד נוהגי׳ כן אבל במלכיות האילו לא נהגי מפני שמביא לידי שחוק גדול שהגוי׳ שוחקין עלינו וגם השפחות שבבית והעבדי׳ והנערים. אבל אסור בנעילת סנדל מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל ונעלך תשים ברגליך מכלל ששאר אבלים אסורין היה בא בדרך נועל והולך וכשיכנס בעיר חולץ מנעליו [שם] אבל אסור בתשמיש המטה שנאמ׳ וינחם דוד את בת שבע ויבא אליה וישכב עמה מכלל שהיה אסור מקודם. [כך משמע בכתובות דף ד׳] ואעפ״כ מותר להתייחד עם אשתו. [שם דף כ״ז] אבל אסור לאכול סעודה ראשונה משלו מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל לחם אנשים לא תאכל מכלל דשאר אבלים אוכלין. וגרסי׳ בירושלמי דמועד קטן ובירושלמי דפ׳ מי שמתו בבית האבל פריס מנחם גדול דבהון שנא׳ פרשה ציון בידה מפני שאין מנחם לה ובשבת פריס כי אורחיה שנא׳ ברכת ה׳ היא תעשיר ולא תוסיף עצב עמה. ובמ׳ שמחות שנינו [פרק י״א] מברין על האיש ואין מברין על האשה רבי יהודא אומר יש לה בנים קטנים מברין עמהן כבר בארנו [לעיל] שיש בירושלמי גזירת שלשים גיהוץ איחוי תספורת והרי הכתוב אומר ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים מכלל שהאבל מצטער כל שלשים יום. ותניא באבל רבתי [פרק ז׳] שבתספרות הוא אסור בין בשער ראשו בין בזקנו בין בשאר שער שבגופו. במה דברים אמורים באיש אבל אשה מותרת בנטילת שער לאחר שעה, [שם ובפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ג)] ומסקינן מדברי רבי ור׳ אליעזר בר׳ שמעון שאסור ללבוש כלים לבנים ומגוהצים חדשים אבל היו צבועים ומגוהצים או אפי׳ לבנים רק שהם ישנים ומגוהצים מותרין. וכתב רבינו משה [בפ״ו דהלכות אבל] כלי פשתן אין בהן משום גיהוץ. וגם בפרק ואילו מגלחין [דף י״ח] אמרו משום ר׳ יוחנן כלי פשתן משום שמתקלקלין מותר לכבסן במועד והוא הדין באבל אבל שאר בגדים אף לכבס להניח אסור כמו בתשעה באב כך השיב ר״י בתשובה אחת [וכן בתוס׳ שם דף פ״ג בד״ה כל]. [שם דף כ״ב] איחוי כיצד שאמרו חכמי׳ על כל המתי׳ כולן שולל את הקרע לאחר שבעה ומאחה לאחר שלשים. אע״פ שאמרנו גזרת שלשים גיהוץ איחוי תספורת אין צריך לומר דברים של שמחה כגון שמחת נישואין ושמחת מריעות שאסור בהן כל ל׳ יום. [שם דף כ״ג] מפשוטן של ברייתות מוכיח שאבל אסור בנשואין כל שלשי׳ יום ודוקא נישואין גמורין שיוכל לבעול אבל נשואין לבד פעמים שמותר, [כדעת המיימוני בפ׳ הנזכר] ומותר לארס אפי׳ ביום המיתה אבל אין עושין סעודת אירוסין. ולכאורה משמע בפרק החולץ (יבמות דף מ״ג) דאף לארס אסור גבי שאני אבילות חדשה שאסור לארס מה שאין כן באבלות ישנה דתשעה באב. ומי שמתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליו שלש רגלים בד״א שקיים מצות פריה ורביה מקודם וגם יש לו מי שישמשנו וגם אין לו בנים קטנים אבל יש לו בנים קטני׳ או שאין לו מי שישמשנו כדאי׳ בירושלמי [פ״ד דיבמות] מותר לארס ולכנוס מיד לאחר ז׳ או שמא אפילו תוך ז׳ כמו שמצינו ביוסף הכהן ובירושלמי במקום יוסף הכהן שונה ר׳ טרפון שאמר לאחותה בבית הקברות לכי ופרנסי את בני אחותך ומסיים בה אע״פ שכנסה לא בא עליה עד לאחר שלשים יום הילכך אסור לו לבא עלי׳ עד אחר שלשים יום. ומי שאין לו בנים כלל לא יכנוס עד לאחר שלשים יום שיוכל לבעול כך כתב רבינו שמשון בשם רבינו יצחק בתוספתא דכתובות, [וכן בתוספת פרק החולץ בד״ה שאני דף מ״ג] והא דתניא במסכ׳ שמחות [פרק ז׳] בד״א כשיש לו בנים גדולים אבל אם אין לו בנים או שיש לו בנים קטנים מותר לישא אשה אחרת אחר שלשים יום ועתה לישא לאו דווקא למי שיש לו בנים קטנים דאפי׳ תוך שלשי׳ יום מותר כאשר בארנו אלא לישא ולבעול קאמר ואיידי דנקט לישא למי שיש לו בנים לפירוש רבינו יצחק נקט לישא למי שיש לו בנים קטנים. ואשה מותרת לינשא בתוך ימי אבלותה למי שיש לו בנים קטנים כמו שמצינו ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח, [כדאיתא בפרק טבול יום (זבחים דף ק׳)] ורבינו יצחק ברבי אברהם אומר [בתוס׳ דף כ״ג דלעיל בד״ה ואמר] כי אותה כניסה היתה נמי לאחר שבעה שהרי יום אחד לפני הרגל בטלה הימנו גזירת שבעה. וקשה קצת לפי הירושלמי ששונה רבי טרפון ושם לא מצינו שמתה אשתו בערב פסח, [בפ׳ ואילו מגלחין דף כ״ב ובמס׳ שמחות פ״ט] על כל המתים כולם המדחה מטתו וממהר לקברו הר״ז משובח על אביו ועל אמו הרי זה מגונה היה ערב שבת או ערב יום טוב או שהיו גשמים מזלפין על מטתו הרי זה משובח שאינו עושה אלא לכבוד אביו ואמו. [שם] על כל המתים כולן רצה חולץ כתפו רצה אינו חולץ על אביו ועל אמו חולץ כתפו עד שיתגלה לבו וזרועו עד אחר שיקבר [שם] על כל המתים כולם רצה ממעט בעסקו רצה אינו ממעט על אביו ועל אמו ממעט בעסקו, [שם] על כל המתים כולם מספר לאחר שלשים יום על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חביריו. [שם] ובירושלמי גרסי׳ עד שיגדל פרע או עד שיגערו בו חביריו ויאמרו צא מעמנו. [בדף כ״ב דלעיל] על כל המתי׳ כולם נכנס לבית המשתה לאחר שלשים יום על אביו ועל אמו לאחר י״ב חדש, [בתו׳ שם בד״ה עד דלעיל] מכאן למדנו דדבר שאינו תלוי בשבעה ושלשים אין רגל מפסיק. וכן פוסק בירושלמי. ותניא במס׳ שמחות [פרק ט׳] אם היתה סעודה של מצוה מותר והרב רבי יוסף ומורי רבינו יהודא מפי רבינו יעקב ורבינו יצחק היו מתירין לבא לסעודת חתן. ובירושלמי [דלעיל] גרסינן אם היתה חבורת מצוה או קידוש החדש מותר מכאן התיר רבינו יעקב למי שמת אביו או אמו לכנוס לאחר שלשים יום. ותניא נמי [בפ׳ ואלו מגלחין דף כ״ג] סתם כל שלשים יום לנישואין ואין מחלק בין אביו ואמו לשאר מתים [שם דף כ״ב] אמר רבא בר רב הונא לשמחת מריעות שחייב לפרוע אותה מותר ליכנס לה מיד אחר שבעה אבל אם אין חייב לפורעה [שם] תניא שאסור ליכנס לה עד שלשים יום. [שם] על כל המתים קורע טפח על אביו ועל אמו עד שמגלה את לבו. [שם] ואמר רבי אבהו מאי קראה ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם ואין אחיזה פחותה מטפח [שם] על כל המתים כולם אפי׳ לבוש עשרה חלוקין קורע העליון ועל אביו ועל אמו קורע את כולם ואפקריסותו אינה מעכבת אחד האיש ואחד האשה רבי שמעון אומר אשה קורעת את התחתון ומחזירתו לאחוריה וחוזרת וקורעת את העליון רבותינו שבצרפת רגילין לומר שהמטרונא אין בה חיוב קריעה שהוא כעניין אפקריסותו שהוא סודר העליון שאינו אלא לצניעות. אבל רבינו משה פירש [בפ״ה דהלכות אבל] אפקריסיתו שהוא בגד הזיעה הדבוק לבשרו וכן פי׳ בערוך [בערך אפקיריסין] והוא פתוח בכתפיו וכשלובשו קושרו כדאמרינן במסכ׳ מקוואות הקשר של אפקרסותו שבכתף. ותניא במס׳ דרך ארץ [פרק ט׳] הנכנס למרחץ כיצד עושה חולץ מנעליו ומסלק כובעו וטליתו ומתיר חגורו פושט חלוקו ואח״כ מתיר אפקריסותו התחתונה. [בפרק ואילו מגלחין דף כ״ו] ומהיכן קורעו מלפניו והקורע מאחריו או מן הצדדין או מלמטה לא יצא ידי חובת קריעה אלא כ״ג בלבד שהוא פורם מלמטה כדאי׳ בפ׳ אחרון דהוריות [דף י״ג]. ואין צריך להבדיל שפת הבגד כרבנן דרבי יהודא [בדף כ״ב דלעיל] אבל על אביו ועל אמו צריך להבדיל. [שם] על כל המתי׳ כולן שולל לאחר שבעה ומאחה לאחר ל׳ על אביו ועל אמו שולל לאחר ל׳ ואינו מאחה לעולם והאשה שוללת לאלתר מפני כבודה. כי אתא [שם] רבין א״ר יוחנן על כל המתים קורע אף בכלי על אביו ועל אמו אינו קורע אלא בידו [שם] אמר ר׳ חייא בר אבא אמר ר׳ יוחנן על כל המתים כולם קורע מבפנים על אביו ועל אמו קורע מבחוץ פירוש מבפנים בחדר שלא בפני העם ומבחוץ בפני העם כמו שמפורש שם אחוי קרעא לעמא [שם בדף כ״ד שם] תניא כל ז׳ קורעו לפניו ואם בא להחליף מחליף וקורע ובשבת קורעו לאחוריו ואם בא להחליף מחליף ואינו קורע [שם] ומסקינן כי תניא ההיא משום כבוד אביו ואמו אבל בשאר מתים אם בא להחליף מחליף ואינו קורע שכל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע כלומר אין בו חיוב קרע מאחר שקרע כבר. שהרי הברייתא שבסמוך אומרת נזדמן לו חלוק בתוך ז׳ קורע. וצריך לדקדק אם כן מה הקשה שם לרבי יוחנן שקרע י״ג כלים ושם משמע שלא שמע בלתי היום אם לא נא׳ שמקשה למה הוצרך לקרוע כלי אחר כלי ומשמע מכאן שאין צריך שיהא כל שבעה קורעו לפניו בשאר מתים. וכן פסק רבינו משה [בפ״ח דלעיל] והשיב ר״י בתשובה אחת כי החזרת קרע אינו חובה בשבת אם יש לו מנעלי׳ ברגליו כי מנעליו מוכיחי׳ עליו [שם] כדאמר רבי יוחנן גבי פריעת הראש. [שם דף כ׳] תני אבוה דרבי זירא מי שאין לו חלוק לקרוע ונזדמן לו חלוק בתוך ז׳ קורע לאחר ז׳ אינו קורע עני רב חייא בתריה בד״א בחמשה מתי מצוה אבל על אביו ועל אמו קורע והולך משום כבוד אביו ואמו. [שם דף כ״ו] ת״ר חולה שמת לו מת אין מודיעין אותו שמא תטרף דעתו עליו ואין מקרעין אותו ומשתקין את הנשים בפניו ומקרעין לקטן מפני עגמת נפש וקורע אדם על חמיו ועל חמותו מפני כבוד אשתו. [שם דף כ׳] ת״ר כל האמור בפרשת כהנים שכהן מטמא להם אבל מתאבל עליהן הוסיפו עליהן אחיו ואחותו מאמו ואחותו נשואה בין מאביו בין מאמו. כל הקרובין שהוא חייב להתאבל עליהן הרי זה מתאבל עמהם בפניהם מד״ס כיצד הרי שמת בן בנו או אחי בנו חייב לקרוע בפני בנו ולנהוג אבילות בפניו אבל שלא בפניו אינו חייב וכן בשאר קרובין שהל׳ כחכמי׳ שאומרי׳ כן במו״ק [דף כ׳] ואומר שם כי אמימר מת בן בנו וקרע עליו שלא בפני בנו וכשבא בנו חזר וקרע עליו מיושב נז׳ שטעה לקרוע מיושב וחזר וקרע מעומד. עוד מסיק שם [בד״כ] שאשתו הנשואה אע״פ שהוא מתאבל עליה אינו מתאבל עמה על שאר קרוביה אלא על אביה ועל אמה בלבד משום כבוד אשתו נוהג אבלות עליהם בפני׳ [שם דף י״ז ובפ״ק דתעניות דף י״ג] תניא מי שתכפוהו אבליו והכבי׳ שערו מקל בתער אבל לא במספריי׳ ומכבס כסותו במים אבל לא בנתר ולא בחול [שם] ורוחץ כל גופו בצונן אבל לא בחמין. וכן מסקינן שם [בדף י״ז דלעיל] מי שתכפוהו אבליו ובא ממדינת הים או מבית השבייה או שיצא מבית האסורין או שהי׳ מנודה והותר או שהי׳ נזיר ונשאל על נדרו והותר וכל היוצא מטומאה לטהרה הרי אלו מגלחין בימי אבלם הואיל ותכף אותם אבל אחר אבל ולא מצאו פנאי [שם דף י״ג] ובמועד מותרין לגלח כל אלה אף בלא תכפו אבליו, [שם דף כ״א] ת״ר האבל שלשה ימים הראשונים אינו הולך לבית אבל אחר מכאן ואילך הולך ואינו יושב במקום המנחמין אלא במקום המתנחמין ולא יצא למקום אחר מפתח ביתו כל שבת ראשונה. תניא בנדרי׳ [דף פ״ז] מי שהי׳ לו חולה בתוך ביתו ונתעלף וכסבור שמת וקרע ואח״כ מת אם מת בתוך כדי דיבור אינו חוזר וקורע ואם אחר כדי דיבור חוזר וקורע קרע אחר ומסיק שם כל תוך כדי דיבור כדיבור דמי חוץ ממגדף ועובד ע״ז ומקדש ומגרש. וכן יש פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ״ט). עוד שם [בדף פ״ז דלעיל] אמרו מת אביו וקרע ואחר כך בתוך כדי דיבור נמצא שהוא בנו יצא ידי קריעה [בפרק ואלו מגלחין דף כ״ו] מי שמתו לו מתים הרבה קורע קריעה אחת לכולן הי׳ בכללן אביו או אמו קורע על כולן קרע אחד ועל אביו ועל אמו קרע אחר. [שם] בירושלמי מי שמת לו מת וקרע עליו ואחר כך מת לו מת אחר אם בתוך שבעה קורע קרע אחד כלומר די לו בראשון ואם לאחר שבעה מוסיף על הקרע הראשון כל שהו מת לו מת שלישי אחר ז׳ של שני מוסיף כל שהו וכן מוסיף והולך עד טיבורו הגיע לטיבורו מרחיק ג׳ אצבעות וקורע נתמלא מלפניו מחזירו מלאחריו ות״ר בפ׳ ואילו מגלחין [דף כ״ו] אמרו לו מת בנו וקרע ואחר ז׳ מת אביו או אמו אין די לו בתוס׳ אלא קורע קרע אחר דאמר שמואל הל׳ כרבי יהודא שאומר שם כן [שם] כדרך שקורע אדם על אביו ועל אמו כך הוא חייב לקרוע על רבו שלמדו תורה על הנשיא ועל אב בי״ד ועל רוב ציבור שנהרגו ועל ברכת השם ועל ס״ת שנשרף ועל ערי יהודא ועל ירושלים ועל המקדש כל אילו הקרעים קורע עד שמגלה לבו ואינו מתאחה לעולם [שם] ואע״פ שאין מתאחין מותר לשוללן למוללן ללקטן לעשותן כמין סולמות לא אסרו אלא באיחוי אלכסנדרי בלבד גרסי׳ בירושלמי [שם] איזו היא איחוי אמר רבי אחא כל שאין מקומו ניכר [בדף כ״ו דלעיל] ת״ר כל הקורע מתוך השלל מתוך המלל או מתוך הליקוט לא עשה כלום אבל קורע הוא מתוך האיחוי אלכסנדרי [שם] אפילו הפך הכלי ונעשה שפתו למטה לא יתאחה לדברי רבי שמעון בן אלעזר ולדברי חכמים יתאחה. [שם] וכשם שהמוכר אסור לאחותו כן הלוקח לפיכך המוכר צריך להודיע ללוקח שקרע זה אינו מתאחה. [שם] ומניין שקורע על רבו כדרך שקורע על אביו שנא׳ והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו ולא ראהו עוד ויחזק בבגדיו ויקרעם לשני קרעים מכאן שחייב להבדיל השפה [שם] ומניין שקורע על נשיא ועל אב בית דין ועל שמועה שבאה שנהרג רוב הצבור שנ׳ ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם וגם כל האנשים אשר אתו ויספדו ויבכו ויצומו עד הערב על שאול ועל יהונתן בנו וגו׳ על שאול זה נשיא ועל יהונתן בנו זה אב בית דין ועל עם ה׳ ועל בית ישראל כי נפלו בחרב זו שמועה רעה. [שם] ומניין שקורעין על ברכת השם שנ׳ ויבא אליקי׳ בן חלקיהו ושבנא הסופר וגו׳ אל חזקיהו קרוע בגדים [שם] אחד השומע ואחד השומע מפי השומע חייבין והעדי׳ אין חייבין לקרוע כשיעידו בב״ד שכבר קרעו בשעה ששמעו [שם] ומניין שקורעין על ס״ת שנשרף שנאמר ויהי כקרוא יהודי שלש דלתות וגו׳ עד תום כל המגילה באש ולא פחדו ולא קרעו את בגדיהם המלך וכל עבדיו מכלל שחייבין לקרוע וחייבין לקרוע שתי קריעות אחת על הגויל ואחת על הכתב שנאמר אחרי שרוף המלך את המגילה ואת הדברים באש [שם] ומניין שקורעין על ערי יהודא ועל ירושלם ועל המקדש שנ׳ ויבאו האנשים משכם ומשילה ומשומרון שמנים איש מגולחי זקן וקרועי בגדי׳. [שם דכ״ה] כל מי שעמד על המת בשעת יציאת נשמתו חייב לקרוע אף ע״פ שאינו קרובו [שם] וכן אדם כשר שמת הכל חייבין לקרוע עליו אף ע״פ שאינו חכם וקורע טפח כשאר כל האבלים. אבל חכם שמת הכל קורעין עליו עד שמגלין לבם וחולצין מימין [שם דף כ״ב] ובית מדרשו של אותו חכם בטל כל ז׳ וכבר נהגו ת״ח בכל מקום לקרוע זה על זה טפח אף ע״פ שהן שוים ואין אחד מהם מלמד חבירו. והא דאמרי׳ בפ׳ אלו מציאות [בבא מציעא דף ל״ג והסוגיא בתו׳ שם ובפ׳ האורג (שבת דף ק״ה) בדבור המתחיל הכל] ת״ח שבבבל מקרעין זה על זה זהו קרע שאינו מתאחה כדרך תלמיד על הרב. [בדף כ״ה דלעיל] וכל הקורעים על החכם שמת כיון שהחזירו פניהם מאחרי המטה שוללין. אמרו עליו על רבינו שלמה שקרע על מת אחד בחול המועד [בתוס׳ שם דף כ׳ בד״ה שכבר ודאין אומרים ברכת אבלים במשנה שם דף כ״ז] וכן יש אומרין שמברין את האבלים בחול המועד רק שאין אומרים ברכת אבלים ואני כתבתי בהלכות חול המועד [בסמל״ת] בשם רבינו שלמה שאין צריך להברות [כך משמע שם דף כ״ז וכ״ח ובמגילת תענית פרק ט׳ וי״ב ומבואר בפ״ב דשבת דכ״א ובפ״ק דמגילה דף ה׳] ואין מספידין על המת בחנוכה ובפורים ולא בראשי חדשים אבל נוהגין בהן כל דברי אבילות. שנינו בפ׳ ואילו מגלחין [דף כ״ח] הנשים במועד מענות אבל לא מטפחות ובראשי חדשים בחנוכה ובפורים מענות ומטפחות אבל לא מקוננות לא בזה ולא בזה נקבר המת לא מענות לא מטפחות איזהו עינוי שכולן עונות כאחת קינה שאחת אומרת וכולן עונות אחריה שנ׳ ולמדנה את בנותיכם נהי ואישה רעותה קינה. [שם דף כ״ז] בד״א בשאר מתים אבל ת״ח סופדין אותם במועד וכל שכן בחנוכה ובפורים וראשי חדשים ואין סופדין אותם בימים אילו אלא בפניו כל זמן שלא נקבר. שנינו במועד קטן [דף ח׳] לא תעורר אשה על מת שלה שלשי׳ יום קודם לחג כדי שלא יבא החג והם דווים שאין המת משתכח מן הלב כל ל׳ יום [בירושלמי שם] בד״א במת ישן ושכבר נשתכח אבל אם מת שלשים יום סמוך לחג מעוררת. תניא בפ״ק דכתובות [דף ד׳ כל הסוגיא] מת אביו של חתן או אמה של כלה ונתן מים על גבי בשר שאי אפשר למכור אותו מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ונוהג שבעת ימי המשתה ואח״כ נוהג שבעת ימי אבילות וכל אותן הימים נוהג בדברים שבצנעה לפיכך הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים כדי שלא ישמש מיטתו. ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום. היו במקום שאיפשר למכור הבשר אע״פ שנתן עליו מים מוכר ונוהג אבילות תחילה. אמרינן בשבת [דף ק״ב] כל המתעצל בהספדו של חכם אינו מאריך ימים וכל המתעצל בהספד של אדם כשר ראוי לקוברו בחייו וכל המוריד דמעות על אדם כשר הרי שכרו על כך שמור אצל הקב״ה. שנינו במס׳ שמחות [פרק י״ב] כל שקורעין עליו בשעת מיתתו קורעין עליו בשעת ליקוט עצמות [במ״ק ד״ח] המלקט עצמות אביו ואמו הר״ז מתאבל עליהם כל היום ולערב אין מתאבל עליהם ואפי׳ צרורין לו בסדינו ואין אומר עליהם קינות וכן ישנו בירושלמי בפ׳ האשה בפסחים גרסינן בפ׳ כ״ג (סנהדרין דף כ׳) ת״ר מקום שנהגו נשים לצאת לפני המטה יוצאות לפני המטה ומפ׳ בירושלמי [שם] טעם אותו מנהג מפני שהם גרמו מיתה לעולם. ומקום שנהגו נשים לצאת לאחר המטה יוצאות אחרי המטה. ומפרש בירושלמי [דלעיל] והטעם מפני כבודן של בנות ישראל שלא יסתכלו בהן האנשים. במס׳ שמחות [דף קמ״א] הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו ואין קושרין לחייו ואין פוסקין נקביו ואין מליחין בלי מתכות וכלי מיקר על טיבורו שלא יטפח ולא ספין ולא מדיחין אותו ולא מטילין אותו על החול ולא על המלח עד שעה שימות והנוגע בו הר״ז שופך דמים למה זה דומה לנר שמטפטף כיון שיגע בו אדם יכבה וכל המעמץ עיניו עם יציאת הנפש הר״ז שופך דמים אלא ישהא מעט שמא נתעלף כדתניא בשבת [דף קנ״א] וכן אין קורעין עליו ולא מספידין עליו ולא מכניסין עמו ארון ותכריכין בבית עד שימות. בפ׳ מי שמתו [ברכות דף י״ז ומביאה בפ׳ אילו מגלחין דף כ״ג] מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית אחר אין לו בית אחר אוכל בבית חבירו אין לו בית לחבירו עושה מחיצה גבוה עשרה טפחים ואוכל אין לו דבר לעשות מחיצה מחזיר פניו ואוכל ובין כך ובין כך אינו מיסב ואוכל ולא אוכל בשר ולא שותה יין ואינו מברך ואינו מזמן ואין מברכין עליו ואין מזמנין עליו ופטור מקרית שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה ובשבת מיסב ואוכל בשר ושותה יין ומזמן ומברך ומברכין עליו ומזמנין עליו וחייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מתשמיש המטה. גרסינן בירושלמי [פרק ואילו מגלחין ובפ״ג דברכות ומביאה בתוספת דף י״ז וכ״ג דלעיל בד״ה ואינו מברך] אונן אינו אוכל ושותה כל צרכו ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין ולא מזמנין עליו ואם ברך אין עונין אחריו אמן ואחרים שברכו אינו עונה אחריהם אמן. עוד גרסינן שם אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו מפני כבודו של מת ואומר שם שבחול המועד פטור מנטילת לולב למדנו משם שבחול המועד שייך אנינות. אמנם אומר שם בירושלמי שפטור מתקיעת שופר וחולק על התלמוד שלנו שאומר ביו״ט ושבת מותר בכולן. מסיק שם רב אשי [בפרק פי שמתו דף י״ח] שמוטל לפניו לאו דווקא אלא כיון שמוטל עליו לקוברו כמי שמוטל לפניו דמי וכשנקבר המת אפי׳ נקבר ביום המיתה נהגו העם לבטל האנינות אע״פ שלקדשים אינו בטל כל היום אף ע״פ שנקבר המת כדאי׳ בזבחים [דף ק׳ וק״א] הורה ר׳ יצחק הלכה למעשה על אחד שמת ותפשו המושל ולא הניח לקוברו כמה חדשים שאין אנינות חלה על הקרובים שאין מוטל עליהם לקוברו וכן אם האונן בבית האסורי׳ מותר לאכול בשר ולשתות יין כיון שאין מוטל עליו לקוברו. ומעשה אירע שנפטרה אחות רבינו יעקב [בתו׳ דלעיל כל הסוגיא] והודיעוהו בעיר אחרת שהיה שם ואכל בשר ושתה יין כי אמר מאחר שיש לה בעל שחייב בקבורתה אינו אסור בבשר ויין ואיפשר גם אם היה עמה בעיר היה מיקל. אמר בירושלמי דמי שמתו דמשנמסר המת לרבים אוכל בשר ושותה יין נמסר לכתפי׳ כנמסר לרבים דמי. מסקי׳ בסוף אילו מגלחין האבל מיסב בראש [זה נשמט מן הדפוסים ומצאתיו שם במפר מוגה] ואין המנחמין רשאין לישב אלא על גבי קרקע שנ׳ וישבו אתו לארץ. ובירושלמי דמי שמתו גרסינן על הארץ לא נאמר אלא לארץ דבר שהוא סמוך לארץ מכאן שהיו יושבים על גבי מטות כפופות, [בדף כ״ח דלעיל] ואין רשאין לומר דבר עד שיפתח האבל את פיו תחילה שנא׳ ואין דבר אליו דבר כי ראו וגו׳ וכתיב ואחרי כן פתח איוב את פיהו ויען אליפז. אמר רב יהודא בפרק שואל (שבת דף קנ״ב) מת שאין לו אבלים להתנחם באים עשרה בני אדם כשרים ויושבין במקומו [בפ׳ ואלו מגלחין דף כ״ג] כל שבעת ימי אבילות אין אומרין שמועה ואגדה בבית האבל. וכן אמר ריש לקיש בברכות [דף נ׳] אין אומרים בפני המת אלא דברים של מת אבל לעסוק בד״ת לפניו או בבית הקברות אסור. ואמרינן בפ׳ שואל (שבת דף קנ״ב) כל שאומרים בפני המת יודע עד שיסתום הגולל. [בפרק ואילו מגלחין דף כ״ז] אין בוכין על המת יותר על שלשה ימים ואין מספידין עליו יתר על שבעה. [במיימוני פי״ג דהלכות אבל ויצא לו מצואת רבי בפ׳ הנושא (כתובות דף ק״ג)] ואם הי׳ ת״ח בוכין עליו לפי חכמתו ואין בוכין עליו יתר משלשה יום כל ג׳ ימים הראשונים יראה אדם עצמו כאילו חרב מונחת לו על כתפו מג׳ ועד ז׳ כאילו מונחת בקרן זוית מכאן ואילך כאלו עובר כנגדו בשוק שנאמר והחי יתן אל לבו והרי הכתוב אומר הכיתה אותם ולא חלו מכלל שצריך לחלות. בתחילת מסכת פאה שנינו אילו דברים שאין להם שיעור וכו׳ וגמילות חסדים וביקור חולים ונחמת אבלים. ומפרש בירו׳ [שם] בחסד שמגופו כגון תקוני המת והכלה. אבל בממונו יש שיעור שהרי אמרו חכמים [בכתובות ד״נ ובערכין דף כ״ח] המבזבז אל יבזבז יותר מחומש [במיימוני דלעיל פי״ד] הלויה הוא החוק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה מאכיל עוברי דרכי׳ ומשקה אותם ומלוה אותם. וגרסינן בפ׳ הרואה (ברכות דף נ״ה) המאריך על שלחנו מאריכין לו ימיו ושנותיו שמא יבא עני על השלחן וכתיב המזבח עץ שלש אמות וגו׳ ומסיי׳ בה וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה׳ מלמד ששלחנו של אדם בזמן הזה מכפר עליו כמו המזבח. וגדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה שנא׳ וירא והנה שלשה אנשים וגו׳ כדאי׳ בפ׳ מפנין (שבת דף קכ״ז). ולויתם גדולה מהכנסתם אמרו חכמי׳ [בסוטה דלימא] כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים [שם] אפי׳ המלוה חבירו בעיר ארבע אמות יש לו שכר מרובה. מפרש בסוטה [דף מ״ו] כמה שיעור לויה שחייב בה אדם הרב לתלמיד עד עיבורה של עיר והאיש לחבירו עד תחום שבת והתלמיד לרב עד פרסה ואם הי׳ רבו מובהק עד שלשה פרסאות מסקינן פ׳ באין בין המודר [דף ל״ט] ביקור חולין מצוה על הכל אפי׳ גדול מבקר את הקטן וכל המבקר את החולה כאילו נטל חלק מחולין והקל מעליה [שם דף מ׳] וכל שאינו מבקר את החולה כאילו שופך דמים אמרינן בירו׳ דפאה דרך ארץ שהרחוקין אין מבקרין את החולה אלא מיום שלישי והלאה ואם קפץ עליו החולי והכביד מבקרין אותו מיד ואמרינן בפ׳ אין בין המודר (נדרים דף מ׳) שאין מבקרין לא בג׳ שעות ראשונות ביום ולא בשלשה אחרונות מפני שהן מתעסקין בצרכי החולה באחרונות ובראשונות מבקש רחמי׳ ואין מבקרין לא חולי מעים ולא חולי העין ולא מיחוש הראש מפני שהביקור קשה להם. עוד שם [בדף מ׳] רבא יומא קמא דחליש אמר לא תגלו לאינשי דלא ליתרע מזליה מכאן ואילך אמר פוקו ואכריזו בשוקא מאן דסני לי׳ יחדי וכתיב בנפול אויבך אל תשמח וגו׳ פן יראה י״י והשיב מעליו אפו ומאן דרחים לי ליבעי רחמי עלי. אמרי׳ בשבת [די״ב] הנכנס לבקר החולה לא ישב על גבי המטה ולא על גבי ספסל ולא על גבי כסא ולא על גבי מקום גבוה ולא למעלה מראשותיו אלא על גבי קרקע ומבקש עליו רחמים ויצא, [מלשון המיימוני פי״ד דהלכות אבל כר׳ ישמעאל בתוספתא פ״ג דמגילה וחסידים הראשונים בפ׳ י״ב דשמחות וצ״ע דלא מייתי קרא דדריש התם] מי שהיה לפניו מת וכלה מניח את הכלה ומתעסק במת וכן הוא אומר לב חכמים בבית אבל. מת וכלה שפגעו זה בזה בדרך מעבירין המת מלפני הכלה. והכל עוברין מלפני המלך כדאי׳ בכתובות פ״ב [דף י״ז]. עוד שם מבטלין ת״ת להוצאת המת ולהכנסת כלה אומר מורי רבי׳ יהודא דווקא בשעת הוצאת וקבורה מבטלין. ובפ״ק דמגילה [ד״ג] משמע דווקא להוצאת מת מצוה מבטלין שאומר מת מצוה ות״ת מת מצוה עדיף, [שם בד״ה מת מצוה וכן בתו׳ דכתובות דף י״ז בד״ה להוצאת] אבל בתוספות פיר׳ דלאו דווקא נקט מת מצוה לעניין זה אלא נקטיה לדברים אחרים שמביא שם. ובירו׳ דאילו עוברין גרסינן רבי אבהו שלח רבי חנינא בריה בטבריא אתון אמרין לי׳ גמול חסד הוא שלח לי׳ המבלי אין קברי׳ בקיסרין שלחתיך בטבריא כבר נמנו בעליית בית אריס בלוד שהתלמוד קודם למעשה רבנן דקיסרין אמרן הדא דאת אמר אם יש שם מי שיעשה אבל אין שם מי שיעשה המעשה קודם לתלמוד. עוד שם [בדף י״ז דלעיל] מבטלין ת״ת להוצאת המת בד״א כשאין לו כל צרכו אבל יש לו כל צרכו אין מבטלין. אבל אותם שאין לומדין חייבין להתעסק עמו. ואמרי׳ במועד קטן [דף כ״ז] מת בעיר כל בני העיר אסורין בעשיי׳ מלאכה עד שיקברוהו ואם יש חבורתא מותרין פי׳ שיש חבורות המתחלקין להתעסק במתי׳ שמאחר שיש שם מי שיתעס׳ בצרכיו מותרין. [בדף י״ז דלעיל] ת״ח שמת אם לא היו עמו ששים ריבוא מבטלין ת״ת להוצאתו היו שם ששים ריבוא אין מבטלין ואם היה רב מלמד לאחרים אין לו שיעור אלא מבטלין הכל להוצאתו. ופסק בשאלתות דרב אחאי [בסי׳ ל״ד] דממילא שמעינן דלמאן דלא קרי ולא תני אין מבטלין אם יש לו מתעסקין כדי קבורה בעלמא קוברין מתי גוים ומנחמין אבליהן ומבקרין חוליהם מפני דרכי שלום כדאיתא בפרק הניזקין (גיטין דף ס״א), [במיימוני דלעיל ממשמעות הגמ׳ פ׳ נגמר הדין ובפ׳ בת׳ דמגילה דלקמן] בתי קברות אסורין בהנאה כיצד אין אוכלין בהן ואין שותין בהן ואין עושין בהן מלאכה ולא קורין בהן ולא עונין בהן כללו של דבר אין ניאותין בהן ואין נוהגין בהן מנהג קלות ראש. ובמגילה [דף כ״ט] תניא אין מלקטין בהם עשבים מפני כבוד המתים ואם לקטן שורפן במקומן. כתב מורי דווקא כשהן על הקברים עצמן. תניא בפרק מי שמתו [די״ח] לא ילך אדם בתוך ארבע אמות של קבר ותפילין בראשו או ספר תורה בזרועו ולא יתפלל שם וברחוק ד׳ אמות מותר. וכן בפ׳ משוח מלחמה (סוטה דף מ״ג) אמר רבי אליעזר בן יעקב מת תופס ארבע אמות לקרית שמע אמר שמואל בפ׳ נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ז) עפר הקבר אינו אסור בהנאה שאין קרקע עולם נאסרת אבל קבר הבניין אסור בהנאה אחר שנקבר בו המת. אע״פ שפינה המת למקום אחר. [בע״ז דף כ״ט ובערכין דף ז׳] המת אסור בהנאה כולו חוץ משערו וכן ארונו וכל תכריכיו אסורים בהנאה. אבל כלים המוכנים לתכריכין לא נאסרו בהנאה. והלכה כרבא שאמר בפ׳ נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ז) אפי׳ ארג בגד למת לא נאסר עד שיגע במטה הנקברת עמו שאין ההזמנה אוסרת. מסקינן שם [דף מ״ח] כי כל הכלים הזורקין על המת על המטה הנקברת עמו אסורין בהנאה שלא יתחלפו בתכריכין [שם] היו אביו ואמו מזרקין בו כלים מצוה על האחרי׳ להצילם. ואם הגיעו למטה הנקברת עמו אין מצילין אותם [בפ׳ נגמר הדין דף מ״ז ובפ׳ ואלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ז) ושאר הסוגיא מהמיימוני פ״א דהל׳ אבל] מאימתי יתחייב אדם באבל משיסתום הגולל אבל כל זמן שלא נקבר המת אינו אסור בדבר מן הדברי׳ שהאבל אסור בהן. ומפני טעם זה רחץ המלך דוד וסך כשמת הילד קודם שנקבר. שנינו במסכת שמחות הרוגי מלכות שאין מניחין אותם ליקבר מאימתי מתחילין להתאבל עליהן ולמנות שבעה ושלשים משנתייאשו לשאול למלך לקוברם אע״פ שלא נתייאשו מלגנוב אותם. [שם] עוד שנינו מי שטבע בים או מי שאכלתו חיה רעה משנתייאשו לבקשו. מצאוהו איברים איברים אין מונין לו עד שימצא ראשו ורובו או יתייאשו מלבקשו. [פרק אלו מגלחין דף כ״ב והסוגיא כדעת המיימוני בפ׳ הנזכר וכן הוא בירושלמי שם אליבא דחד מ״ד] ובמועד קטן אמרינן כי מי שדרכם לשלוח את המת למדינה אחרת לקברו ואינם יודעין מתי יקבר מעת שיחזרו פניהם מללוותו מתחילין למנו׳ שבעה ושלשי׳ ומתחילין להתאבל הנפלים אין מתאבלין עליהן וכל שלא שהה שלושים יום באדם הר״ז נפל ואפי׳ מת ביום ל׳ אין מתאבלין עליו כדמסקי׳ בפ׳ יש בכור (בכורות דף מ״ט) והא דתנן במסכת שמחות [פ״ד והסוגיא בתוס׳ פרק החולץ (יבמות דף ל״ו) בד״ה הא ובפ׳ יוצא דופן (נדה דף מ״ד) בד״ה רקום] הספקות אוננין ומתאבלין עליהן נר׳ דמיירי בספק בן תשעה לראשון ספק בן שבעה לאחרון דגנאי הדבר שלא יתאבלו לא זה ולא זה. שנינו במסכת שמחות [פרק ב׳] כל הפורשים מדרכי צבור והם האנשי׳ שפרקו עול המצו׳ והמיני׳ והמשומדי׳ והמסורות אין מתאבלים עליהן אלא קרובים לובשים לבנים ואוכלין ושותין ושמחין שנ׳ באבוד רשעים רינה, [שם] שנינו במסכת שמחות המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו לכל דבר ולא מתאבלין עליו ולא מספידין אותו אבל עומדין עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים וכל דבר שהוא כבוד לחיים, [בפ׳ אלו מציאות ד״ל] דרשי׳ והודעת להם זה בית חייהם פירוש זו אומנות את הדרך זה גמילות חסדים ילכו זה ביקור חולים אף בבן גילו בה זו קבורה ואת המעשה זה הדין אשר יעשון זה לפנים משורת הדין ולא חרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה:

הלכות תשעה באב

המצוה (א) השלישית היא הלכות ט׳ באב ותענית הרי הוא מפורש בדברי הנביאים צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי וגומר צום הרביעי [בפ״ק דר״ה דף י״ח] זה שבעה עשר בתמוז שהוא בחדש הרביעי וצום החמישי זה ט׳ באב שהוא בחדש החמישי צום השביעי זה ג׳ בתשרי שהוא בחדש השביעי וצום העשירי זה עשרה בטבת שהוא בחדש העשירי, שנינו במסכ׳ תענית [דף כ״ו ומבואר בגמ׳ בדף כ״ח] חמשה דברים ארעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז בו נשתברו הלוחות ובטל התמיד מבית ראשון והובקעה ירושלם בחורבן שני ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל, ובתשעה באב נגזרה גזירה על ישראל במדבר שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשנייה ונלכדה ביתר שהיתה עיר גדולה לאלהים והיו בה אלפי׳ ורבבות מישראל ובה היה מלך גדול ובן כוזיבא שמו איש מצליח ולבסוף נהרג הוא ועמו וכן בו חרש טורנוס רופוס הרשע שהיה ממלכי אדום את ההיכל ואת סביבותיו לקיים מה שנא׳ ציון שדה תחרש. גרסינן בירושלמי דתענית [שם] בשבעה באב נכנסו גוים להיכל בשמיני היו מקרקרין בו בתשיעי הציתו בו את האור בעשירי נשרף, [שם] ר׳ אבין ור׳ יהושע בן לוי היו מתענין תשיעי ועשירי בג׳ בתשרי בו נהרג גדליה בן אחיקם ונכבה גחלת ישראל הנשארת וסובב להם גלות וצרה גדולה ובעשרה בטבת סמך נבוכדנצר על ירושלם והביאה במצור ובמצוק [כך משמע בפ״ק דמגילה דף ב׳ וע״ש באשירי ריש פירקא] עוד מתענין בי״ג באדר זכר לתענית שנתענו בימי המן וחילוק יש ביניהם שהרי י״ג באדר שחל להיות בשבת מקדימין ומתענין בחמישי שהוא י״א אבל אם חל אחד מארבע צומות הללו בשבת דוחין אותו לאחר השבת [הכי איתא בפ״ק דמגילה דף ה׳ לגבי ט׳ באב וה״ה לשאר תעניות] ובכולן קורין בתורה שחרית ומנחה ויחל משה ואוכלין ושותין בלילה חוץ מט׳ באב וכולן מתענין בהן בערב שבת ומשלימין כדמסקינן בפ׳ בכל מערבין [דמ״א ומביאה הירושלמי בתוס׳ שם בד״ה שאני] ולא עוד אלא אומר בירושלמי [ספ״ב דתענית] בשם רב הונא אפילו יחיד גוזר על עצמו תענית בערב שבת ומתענה ומשלים. בפי אין מעמידין [דל״ד וכל הסוגיא בתו׳ שם] פסקי׳ הילכתא מתענין לשעות ואם השלים מתפלל תפילת תענית ופי׳ רבינו שלמה כגון שקבל עליו תענית משש שעות ומעלה שהרי כל תענית שלא שקעה עליו חמה אינו תענית [כדאי׳ בפ״ק דתענית די״ב] אמנם לא אכל בשש שעות ראשונות אבל לא לשם תענית נתכוון וכן היא בהדיא בפ״ק דתענית [שם] והא דאמר שמואל [שם] כל תענית שלא קבלו עליו מבעוד יום לא שמיה תענית ואי יתיב דמי למפוחא דמלי דקא יש לפרש כגון דאמר מאתמול שאם לא יאכל למחר עד חצות יהא כתענית עד שתחשך. אי נמי יש לפרש דשמואל מיירי באדם שנדר להתענות יום אחד ולא ברר באיזה יום וכשבא יום אחד להתענות אם לא קבלו מאתמול אינו יוצא בה ידי נדרו ומעשה באחד שעשה כמה תעניות ולא קבלם מאתמול ואמר רבינו יעקב שלא הפסיד תעניותיו וגרסינן בפ״ק דתענית [שם] מאימתי מקבלה רב אמר במנחה ושמואל אמר בתפילת המנחה [מפירש״י שם] פי׳ שיאמר ענינו בתעניתי שאעשה למחר ואמר רב יוסף [שם] כוותיה דשמואל מסתברא ובירושלמי דנדרים [פ״ח] לקח שיטה אחרת דגרסינן שם מדר׳ יוחנן ודרבי יונה ומדרב למדנו שמתענין לשעות דרבי יוחנן אמר הריני בתענית עד שאסיים פרקי עד שאסיים פרשתי ור׳ יונה הלך לצור ושמע שנפטר בנו של רבי יוסי הגלילי אף ע״ג דאכל גובנא ושתה מיא אסקיה בצום כל ההוא יומא ורב אמר לווה אדם תעניתו ופורע תניא בתוספתא דתענית יש אוכל ושותה ומתפלל תפילת תענית כגון לילה שלפני התענית ויש שרוי בתענית ואינו מתפלל תפילת תענית כגון לילה שלאחר התענית אמנם לא נהגו העם לומר ענינו אלא במנחה שמא יאחזנו בולמוס ונמצא שקרן בתפילתו רק שליח צבור בלבד מתפלל בבקר ענינו שאי אפשר שלא יתענה א׳ מן הקהל ע״פ שמתוך ההלכ׳ אינו חושש לזה מדקאמר התם לוזיף מר וליפרע אע״פ שכבר התפלל תפילת תענית ואינו נחשב שקרן מאחר שבדעתו היה להתענות, יפה תענית לחלום כאש לנעורת ואפי׳ בשבת ויושב בתענית יום א׳ מפני שהתענה בשבת וביטל עונג שבת. גרסי׳ בפ״ק דתענית [דף י״א] היושב בתענית נקרא חוטא שנאמר מאשר חטא על הנפש ומעמידה באדם שאינו בריא וחזק ולא מצי מצער נפשי׳ ואי מצי מצער נפשיה נקרא קדוש ומסקי׳ שם [בדף י״א] אין ת״ח רשאי לישב בתענית מפני שממעט ממלאכת שמים ואעפ״כ כשהציבור בצער חייב לצער עצמו עמהם כמו שמצינו במשה ויקחו אבן וישימו תחתיו ולא כר וכסת כדאי׳ במסכת תענית [שם] ובירושלמי [שם] אמרי׳ דתענית שאין עוברות ומניקות מתענות בו אין נוהגות תפנוקין אלא כדי קיום הולד ובפ׳ אין עומדין [דף נ״ב] גרסינן גדולה תענית יותר מן הצדקה שזה בגופו וזה בממונו ובתוספתא [פרק שני דתענית] תניא עיר שהקיפוה גוים וכן יחיד הנרדף מפני גייס או ליסטין או רוח רעה אין רשאין להתענות שלא לשבר כחן גרסי׳ בתענית [דף י״ב ודהל׳ כר׳ מחבירו בערובין דף מ״ו] ת״ר עד מתי אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר דברי רבי ר״א בן ר׳ שמעון אומר עד קרות הגבר והל׳ כרבי מחבירו וגרסי׳ [שם] לחד לישנא אמר רבא לא אלא שלא ישן אבל ישן שינה גמורה כדרך שינת הלילה אינו אוכל אבל מתנמנם אוכל וגרסינן בירושלמי [שם] ובפירוש ר״ח [וכן בתוס׳ דף י״ב דלעיל בד״ה נים] הביאו לא שנו אלא שלא התנה אבל התנה מותר אפי׳ ישן שנינו בפ׳ סדר תעניות כיצד (תענית דף ט״ו) אין גוזרין תענית על הציבור בראשי חדשי׳ בחנוכה ובפורים ואם התחילו אין מפסיקין [שם בסוף פירקא דף י״ח] ומסקי׳ לרבנן דמתענה ומשלים ובפ״ק דר״ח [דף י״ט] מסקינן דבשבתות ובימים טובים מותרין להתענות לפניהם ולאחריהם אבל בחנוכה ובפורים אסור לפניהן ולאחריהן מפני שמד״ס הן וצריכין חיזוק בהגדת איכה רבתי [בפסוק ויגרס בחצץ שיניו וכן הביאו התוס׳ בפ׳ בכל מערבין (עירובין דף מ״א)] משמע דבתענית שפוסק מבעוד יום אע״פ שפוסק חוזר ואוכל עד שיבא השמש שאומר שם דרבי יהודא בן בתירא אזל לנציבין בערב צומא רבא אתא ריש כנישתא לזמוניה אמר ליה כבר אכלי ופסקי לי אמר לי׳ אשגח עילוי דלא לימרו ההוא רבי לא אשגח עילויה אזל עימיה ואכל מכל עיגול חד פיתות ואכל מכל תבשיל חד פס ושתה מכל חבית חד כוס. שנינו בתענית [דף כ״ו] משנכנס אב ממעטין בשמחה [שם] שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסור לספר ולכבס ומסקינן בגמ׳ דאפי׳ לכבס ולהניח אחר תשעה באב אסור [שם] ובגמ׳ תניא חל להיות ערב שבת מותר לכבס בחמישי מפני כבוד השבת ואמר רבא שם [בדף ל׳] הלכה כרבי מאיר [שם דף כ״ט] שאוסר לספר לכבס מראש חדש ועד התענית והל׳ כרשב״ג שאומר [שם] שאינו אסור אלא אותה שבת בלבד ולא מראש חדש ואף אותה שבת אין אסור אלא עד התענית כרבי מאיר דלפניו אסור לאחריו מותר [שם] שלחו משמיה דרבי יוחנן אע״פ שאמרו כלי פשתן אין בהן משום גיהוץ אסור ללובשן בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אמר שמואל אין תענית ציבור בבבל אלא תשעה באב בלבד פירוש בבבל שאין צריכין להתענות על הגשמים אין שם חומר תענית ציבור לאסור במלאכה ולהפסיק מבעוד יום אלא ט׳ באב בלבד [בתענית דף כ״ו] שנינו ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין לא יאכל בשר ולא ישתה יין ומסקינן בגמ׳ [שם דף ל׳] שאוכל בשר מליח אחר שני ימים ולילה אחד שעבר זמן אכילת שלמים ושותה יין מגיתו כל זמן שהוא תוסס שזהו שלשה ימים אמר רב יהודא אמר רב [שם] לא שנו אלא משש שעות ולמעלה אבל ו׳ שעות ולמטה מותר לאכול בשר ולשתות יין ואפי׳ הפסיק בה ואמר רב יהודא אמר רב [של] לא שנו אלא בסעודה המפסיק בה אבל בסעודה שאין מפסיק בה מותר אפי׳ משש שעות ולמעלה [שם] ותניא בשני הלשונות וכן הלכה וכן פוסק בה״ג וכבר נהגו כל ישראל שלא לאכול שום בשר ושלא לשתות שום יין כל היום כולו רבינו יצחק בר רבי אברהם היה אוסר לאכול תפוחים מבושלים אחר תבשיל אחד בסעודה המפסקת מדאמר בירושלמי דנדרים [פ״ו] היוצאין בהם משום עירובי תבשילין הילכך אם יש תבשיל אחר אסור אמר רב יהודא אמר רב כך הי׳ מנהגו של רבי יהודא בר אילעי ערב תשעה באב מביאין לו פת חריבה במלח וישב בין תנור לכירים ואוכל ושותה עליה קיתון של מים ודומה כמי שמתו מוטל לפניו תניא ט׳ באב שחל להיות בשבת וכן ערב תשעה באב שחל להיות בשבת אוכל ושותה כל רצונו אפילו בסעודה המפסקת ומעלה על שלחנו אפי׳ כסעודת שלמה המלך בשעתו ונהגו רבותינו לאסור כל אותה שבוע לספר ולכבס אע״פ שנדחה לאחר השבת בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נ״ד) דרש רבא עוברות ומניקות מתענות ומשלימות בתשעה באב כדרך שמתענין ומשלימין ביום הכיפורי׳ ובין השמשות שלו אסור וכן אמרו [שם] משמיה דר׳ יוחנן. גרסינן במס׳ תענית [דף ל׳] ת״ר כל המצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב אסור באכילה ובשתייה וברחיצה בין בחמין בין בצונן ובפסחים אמרינן דאפי׳ להושיט אצבעו במים אסור וביומא [דף ע״ח] אמר שריב״ל היה נוהג שבערב תשעה באב מביאין לו מטפחת ושורה אותה במים למחר מקנח בה פניו ידיו ורגליו נחזור אל הברייתא ואסור בסיכה של תענוג ובנעילת סנדל ובתשמיש המטה ואסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים ולשנות במשנה ובמדרש בהלכות ואגדות אבל קורא הוא במקום שאינו רגיל לקרות ושונה במקום שאינו רגיל לשנות דברי רבי מאיר ר׳ יהודא אומר אף אינו קורא במקום שאינו רגיל לקרות ואינו שונה במקום שאינו רגיל לשנות אבל קורא הוא בקינות ובדברי׳ הרעי׳ שבירמיה ותינוקות של בית רבן בטלין משום שנ׳ פקודי ה׳ ישרים משמחי לב ולהניח תפילין יש שמגמגמין מפני שנקראו פאר אע״פ שאבל ביום ב׳ מותר להניח תפילין כאשר בארנו בהלכות אבל. תנן התם [בדף נ׳ דלעיל ועיקרו בפ׳ מקום שנהנו דף נ״ד] מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושין מקום שנהנו שלא לעשות אין עושין ובכל מקום ת״ח בטלים רשב״ג אומר לעולם יעשה אדם עצמו כת״ח בפ״ק דגיטין [דף ז׳] אוסר בין זמרא דפומא בין זמרא דמנא אחר החורבן ופי׳ רבי׳ שלמה לשורר בבית המשתאות משום בשיר אל ישתו יין [בתו׳ שם] אמנם לשמח חתן וכלה שהוא שיר של מצוה מותר ואף בבית המשתאות פי׳ רב אלפס [בפ׳ אין עומדין] בשם גאון דדוקא שירות של אהבת אדם ושבח אדם אבל שירות ותשבחות וזכרון חסדי המקום מותרין שנינו בסוטה [דף מ״ט] בפולמוס של אספסיינוס קיסר גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס הוא זג המקשקש בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות ושלא ילמד אדם את בנו חכמת יונית וגרסינן [שם] בגמ׳ אמר רב לא שנו אלא של מלח ושל גפרית אבל של הדס ושל וורד מותר ושמואל אמר דוקא של קנים מותר ולוי אמר אף של קנים אסור ובפ״ק דגיטין [דף ו׳] אמרינן כי כלילא שאומר במשנה דאסור זהו מדרבנן ופי׳ רבינו שלמה שהוא עטרה ממש ורבי׳ יעקב [וכן בתוס׳ שם] פי׳ שזהו טלמ״א בלע״ז וכן פי׳ רבי׳ קלונימוס איש רומי והעטרות תהי׳ לחלם ולטוביה בספר זכריה ומה שכתב ולקחת כסף וזהב ועשית עטרות ושמת בראש יהושע ב׳ צוויים הם וטלמא שלנו מותר כדאי׳ בפ״ב דברכות [דף ט״ז] ר׳ אמי ור׳ אסי קטרו ליה גננא לר׳ אלעזר ותניא נמי בתוספתא דסוטה [פ׳ בתרא] אבל עושה הוא אפיפירות ותולה בו כל מה שירצה אפיפירות בערוך [בסוטה דמ״ט] פי׳ מין אילן שעושה פירות הרבה ומביאה [בסוטה דף מ״ט] ויכול להיות שהוא כאותה שלנו גרסינן בפרק חזקת הבתים [ד״ס] ת״ר כשחרב הבית באחרונה רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין נטפל להם רבי יהושע בן חנניה וכו׳ אמר להם בני בואו ואומר לכם שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר שכבר נגזרה גזרה ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר שאין גוזרין גזירה על הציבור אלא א״כ יכולין רוב הציבור לעמוד בה אלא כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בה דבר מועט וכמה אמר רב יוסף אמה על אמה אמר רב חסדא וכנגד הפתח עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר בה דבר מועט ומאי היא אמר רב פפא אפילו כסא דהרסנא עושה אשה כל תכשיטה ומשיירת דבר מועט מאי היא בת צידעא שנאמ׳ אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני וגו׳ מאי על ראש שמחתי א״ר יצחק זה אפר מקלה הוא אפר הכירה שבראש חתני׳ א״ל רב פפא לאביי היכא מנח ליה א״ל הכי א״ר יצחק במקום תפילין שנא׳ לשום לאבילי ציון לתת להם פאר תחת אפר וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה שנא׳ שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה:

הלכות מגילה

המצוה (א) הרביעית מד״ס הל׳ מגילה. שנינו בפ׳ שני דמגילה [דף י״ט] הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן ורבי יהודא מכשיר בקטן ואין הלכה כמותו [כדאי׳ בר״ה דף כ״ט] שכל שאינו בן חובה אין מוציא אחרי׳ ידי חובתן ותני׳ במגילה [דף נ׳] כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמד׳ מבטלין מעבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה של בית ר׳ היו מבטלין ת״ת ובאין לשמוע מקרא מגילה ומסיק רבא [שם] דמקרא מגילה ומת מצוה שאין לו קוברים מת מצוה עדיף דאמר מר [שם] גדול כבוד הבריות שדוחה ל״ת שבתורה. א״ר יהושע בן לוי [שם דף ד׳] נשים חייבות במקרא מגילה שאף הם היו באותו הנס ואמר רבי יהושע בן לוי [שם] חייב אדם לקרוא את המגילה בלילה ולשנות׳ ביום ונראה לרבינו יעקב [בתוס׳ שם בד״ה חייב] דאע״פ שבירך בלילה זמן חוזר ומברך ביום שעיקר הקריאה ביום [הכי איתא בתו׳ פ״ב דף כ׳] דכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים ואמר מר [בפ״ק דף ז׳] סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו ורבי׳ משה פיר׳ [פ״א דהלכות מגילה] שמאחר שבירך בלילה לא יברך ביום תניא בתוספתא [פ׳ שני דמגילה] הכל חייבין במקרא מגילה כהנים לוים וישראלי׳ וגרים ועבדי׳ משוחררי׳ וטומטי׳ אינו מוציא לא את מינו ולא שאינו מינו דשמא האחד זכר והשני נקבה משמע דאף ע״ג דנשים חייבות במקרא מגילה אינן מוציאות את הזכרים ואל תשיבני נר חנוכה דאמרי׳ בפ׳ במה מדליקין (שבת דף כ״ג) דאשה מדלקת דמשמע אף להוציא האיש דשאני מקרא מגילה שהוא כמו קריאת התורה לכך אינה מוציאה את האיש ואף ע״פ שיש דברי׳ שהקלו במגילה יותר מבתורה בזה לא הקלו שנינו במגילה [דף כ״ג] הקורא את המגילה עומד ויושב קראה אחד קראוה שנים יצאו מה שאין כן בתורה מקום שנהגו לברך יברך שלא לברך לא יברך אמר אביי [שם] לא שנו אלא לאחריה אבל לפניה מצוה לברך מאי מברך מנ״ח ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מקרא מגילה ושעשה ניסים ושהחיינו ולאחריה במקום שנהגו מאי מברך א״ר יוחנן [שם] האל הרב את ריבנו והדן את דינינו והנוקם את נקמתינו והנפרע לנו מצרינו והמשלם גמול לכל אויבי נפשינו ברוך אתה ה׳ האל הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם האל המושיע. מצוה לקרות את המגילה כולה שכך פוסק רב בפ״ב [דף ״ט] ושנינו [שם דף ב׳] שכל היום כשר לקרות את המגילה והוא הדין בקריאת הלילה שכשר כל הלילה מפרש בפ״ק [דף ב׳] שזמנים הרבה תיקנו להם חכמים כמו ששנינו [שם] מגילה נקראת באחד עשר ובשנים עשר ובשלשה עשר בי״ד בט״ו לא פחות ולא יותר ומפרש בגמ׳ [שם] שיוצא זה מן המקרא שנא׳ בזמניהם שהי׳ לו לומר בזמנם שהוא ארבעה עשר וחמשה עשר וכתב בזמניהם לרבות עוד שנים והיא אחד עשר ושנים עשר ואין צריך רבוי לשלשה עשר שזמן קהילה לכל היא ויש לפרש שנקהלו בו היהודי׳ בעריהם להנקם מאויביהם ועיקר הנס הי׳ בו וכן גרסי׳ בירושלמי [שם] יום שלשה עשר מלחמה הי׳ ואין לרבות שום יום אחר חמשה עשר שהרי כתוב ולא יעבור כך שיטת הגמ׳ [בדף ב׳ דלעיל] [שם דף ב׳ וג׳] כרכין המוקפין חומה מימות יהושע אע״פ שאין להם חומה עכשיו קוראין בחמשה עשר יום כמו בשושן הבירה [בדף ב׳] ושושן הבירה אע״פ שלא היתה מוקפת חומה מימות יהושע קורין בחמשה עשר מפני שבה הי׳ הנס כמו שנ׳ ונוח בחמשה עשר בו ומפ׳ בירושלמי [שם] שתלו היקף הכרכי׳ מימות יהושע לחלוק כבוד לעיירות ארץ ישראל שהיו מוקפות חומה מימות יהושע בן נון ועכשיו הן חריבות שיקראו כמו בשושן ויהא להם חשיבות בזכרון נס זה אמנם לא חילקו בכל היקף כרכי׳ אף בחוצה לארץ [במשנה דף ב׳ דלעיל] ושאר כל העיירות קורין בארבע עשר [שם] בני הכפרים שאינן מתקבצים בבתי כנסיות אלא בשני ובחמישי תקנו להם שיהו מקדימין וקוראין ביום הכניסה [בתוס׳ דיבמות בד״ה כי דף י״ד] וכן אמר אבי אמי רבינו חיים כהן שבעירם היו קוראין בו ביום בני הכפרים כמו שיש בירו׳ [פרק שני דמגילה] בן כרך אינו מוציא בן כפר שכל מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתם ופעמים שיום הכניסה הוא באחד עשר או בשנים עשר או בי״ג תניא בנמ׳ [דמגילה דף ב׳] שבזמן הזה לא יקראו אף בני הכפרים אלא בי״ד ונותן טעם הואיל ומסתכלין בה פי׳ למנות משם לפסח שלשים יום ואם יקראו אילו בזמן זה ואילו בזמן זה יטעו לאכול חמץ בפסח אבל בזמן בית המקדש היו מקדשין ע״פ הראייה ושולחין שלוחין להכריז באיזה יום נקבע הפסח [שם דף ו׳] שנינו קראו את המגילה באדר א׳ ונתעברה השנה קורין אותה באדר ב׳ מסקי׳ בגמ׳ [שם דף ד׳] בברייתא שאם חל זמן קריאתה בשבת אין קורין אותה בשבת אלא מקדימין וקוראין קודם השבת ומפרש בשבת מ״ט לא קרינן אמר רבה הכל חייבין במקרא מגילה ואין הכל בקיאין במקרא מגילה גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד׳ אמות בר״ה והיינו טעמא דלולב והיינו טעמא דשופר ובפר׳ לולב וערבה (סוכה דף מ״ג) מפרש מפני מה אין לולב ביום א׳ דוחה את השבת ואו׳ שם משום דלא ידעינן בקבועא דירחא ומספק אין לדחות שבת וזה הטעם עצמו בשופר ויש לדקדק בטעם זה ואין לי להאריך ושם פי׳ ר״י [בתוס׳ שם] שאין אומר דלא ידעינן עתה אלא גזירה שמא יגזרו שמד שלא ללמוד ולא נדע שנינו במגילה [דף י״ז] הקורא את המגילה למפרע לא יצא שנאמר נזכרים ונעשים הזכירה בסדר כמו העשיה ומסקינן שם [בדף י״ח] שאם קרא ושהה מעט וחזר וקרא ואפילו שהה כדי לגמור את כולה יצא [בדף י״ח] והקורא את המגילה על פה לא יצא ידי חובתו. שאנו למדים נזכרים מכתוב זאת זכרון בספר אבל שאר דברים שבכתב לא נאסרו על פה אלא להוציא אחרים ידי חובתן כדאמרי׳ במסכ׳ תענית [דף כ״ח] אמר ר׳ יוסי היאך יכול יחיד לקרות בציבור על פה והלל שאני שאינו אלא דברי שבח וכן מלכיות זכרונות ושופרות שאומרים בראש השנה הם שבח מעניינו של יום וכן כי פדה ה׳ את יעקב נתקן שם לצורך חתימה מעין פתיחה, [בדף י״ח דלעיל] היתה כתובה עברית וקראה תרגום הר״ז על פה שנינו עוד שם [דף י״ז] ומפרש בגמ׳ [דף י״ח] היתה כתובה תרגום וקראה תרגום היתה כתובה לעז וקראה לעז יוצאין בה המכירין באותו לשון ואומר שם רב אשי שלעז יווני לכל כשרה ושנינו עוד שם [בדף י״ז] הלועז ששמע אשורית יצא פי׳ אשורית הוא לשון הקדש שלנו וכתב הקדש שלנו [בגמ׳ שם דף י״ח] ואע״פ שאינו יודע מה הם אומרי׳ יצא ידי חובתו מידי דהוה אנשים ועמי הארץ וגם אנו אין אנו יודעים מהו האחשתרנים בני הרמכים [ממשמעות המשנה וגמ׳ שם והעיקר בפ״ג דר״ה דף כ״ז וכ״ח] ופסקי׳ עוד שם שהקורא צריך כוונה לצאת ולהוציא וכן השומע צריך כוונה לצאת ושאין מתכווין לא יצא [שם דף ע״ג ע״א] בירושלמי אמר דמגילה אין מדקדקין בטעיותי׳ משמע שאם קרא אותה קריאה משובש׳ יצא במגילה [די״ט] אמר רבי יוחנן הקורא את המגילה הכתובה בין הכתובי׳ לא יצא וה״מ בציבור אבל יחיד יוצא ידי חובתו מכאן פסק רבי׳ חננאל דמגילה בזמנה ביחיד כרב [שם פ״ק ד״ה וכפסק ר״ח בתו׳ שם בד״ה הוה] אע״ג דחש ליה רב להא דרב אסי [שם] דא׳ מגילה אף בזמנה בעשרה אין הלכה כן דאפי׳ הוו רב ורב אסי באחד הלכה כר׳ יוחנן לגבייהו ובה״ג פוסק כרבי אסי אבל ר״ת תופס עיקר כר׳ יוחנן [בפ׳ שני דהל׳ מגילה] פסק רבינו משה שמגילה אינה צריכה עיבוד לשמה ונראה לי ראייתו מדקרינן במגילה הכתובה בין הכתובי׳ ביחיד [בפ״ק דמגילה דף ט״ז] אבל צריכה שירטוט כאמיתה של תורה שנא׳ דברי שלום ואמת וזו היא מזוזה שיש בה אמיתות מלכות שמים וגם שנינו שם [בפ״ב די״ז] שצריך שתהא כתובה אשורי׳ על הספר ובדיו כספר תורה עוד בפ״ב [דף י״ט] אמר רב מגילה נקראת ספר ונקראת אגרת נקראת ספר שאם תפרה שלא בגידין פסולה ונקראת אגרת שאם הטיל בה שלשה חוטי גידין כשרה [שם] אמר רב נחמן בר יצחק ובלבד שיהו משולשין פירוש ג׳ תפירות בקצה היריעה ושלשה באמצעה וג׳ בקצה השני אבל רבינו שלמה פי׳ [שם והסוגיא בתו׳ שם] שיהא מראש הדף עד הגיד כמגיד לחבירו. וכן [בפ׳ שני דמכות דף ט׳] בערי מקלט שהיו משולשו׳ שהי׳ מדרום לחברון כמו מחברון לשכם ומחברון לשכם כמשכם לקדש ומשכם לקדש כמקדש לצפון. בפ״ק דמגילה [דף ט״ז] א״ר אבא צריך הקורא לקרות בני המן ועשרת בנשימה אחת כדי להודיע לעם שכולו נתלו ונהרגו כאחד עוד שם [בדף ט״ז] ושירה זו אריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה שלא תהא תקומה למעלתן של רשעים ופירש בהלכות גדולות איזהו אריח את ואת ואת לבינה פרשנדתא דלפון אספתא שאריח חצי לבינה [שם] וכענין זה במלכים דיהושע ובשירת האזינו דמוכח במסכ׳ סופרים [פרק י׳] שהיה לבינה על גבי לבינה שהן שוות יש לפרש שלא תהא תקומה לשופכי דמים של ישראל כדכתיב ודם עבדיו יקום כתוב במסכת סופרים [פרק י״ג] איש בראש דפא ואת בסופה ועשרת בסוף דפא ופירש רבינו יצחק כזה

ומדקדק מלשון ואת בסופה על כרחנו בסוף השיטה ר״ל שאם בסוף הדף והלא אמרינן שעשרת בסוף דפא אלא בראש שיטה ובסוף שיטה רוצה לומר עוד יש שם במס׳ סופרים [פרק ב׳] צריך שיהא התפר חוץ לכתב ולא מבפני׳ כתב רב האיי גאון שמנהג כל ישראל שהקורא את המגילה קורא ופושטה כאיגרת וכשיגמור חוזר וכורכה ומברך. י״ד וט״ו אסורין בהספד ותענית לכל אדם בין לבני עיירות בין לבני כרכים כדאי׳ במגילת תענית [פרק י״ב] ומביאה בפ׳ סדר תעניות (תענית דף י״ח) כיצד ובפ״ק דמגילה [דף ה׳] ואמר רבא [שם] לא נצרכה אלא לאסור של זה בזה וכמו כן אסורין שני ימים הללו בהספד ותענית באדר הראשון כמו באדר השני כמו ששנינו בפ״ק דמגילה [דף ו׳] אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים ואומר בגמ׳ [שם] הא לעניין הספד ותענית וסדר פרשיות זה וזה שוין פירוש סדר פרשיות אם עשו ארבע פרשיות באדר הראשון אין צריך לעשותם בשני אמנם פסקינן שם הלכה כרשב״ג דאמר [שם] שכל מצות שנוהגות בשני אין נוהגות בראשון ולעניין פרשיות נמי צריך לעשותן בשני ומעמיד שם משנתינו [שם] כרשב״ג וכן שונה אותה אין בין ארבעה עשר שבאדר הראשון לארבעה עשר שבאדר השני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביוני׳ הא לעניין הספד ותענית זה וזה שוין עוד בפ״ק [דף ה׳] כתוב מתחילה שמחה ומשתה ויו״ט ולבסוף כתוב ימי משתה ושמחה ולא כתיב יום טוב מלמד שלא קבלו ישראל עליהם כי אם לעשות משתה ושמחה אבל יו״ט לא קבלו עליהם ליאסר במלאכה ואעפ״כ במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה אין עושין [שם] שרב קלל אדם אחד שראה שזרע פשתן ביום פורי׳ ולא צמח הפשתן ההוא מפני שבאותו מקום נהגו שלא לעשות מלאכה, תני רב יוסף [שם ד״ז] ומשלוח מנות איש לרעהו אילו שני מנות לאדם א׳ ומתנות לאביונים שתי מתנות לשני בני אדם ואמרינן בירושלמי [שם דף ע׳ ע״ב] אין מדקדקין במעות פורי׳ אלא כל הפושט ידו ליטול נותנין לו ובפרק המקבל [דף ע״ח] ובפ׳ האומנין [דף ק״ו] תניא מגבת פורים לפורים ואין העני רשאי לקנות מהן רצועה לסנדלו אלא אם כן התנה במעמד אנשי העיר זו דברי רבי מאיר שאמר משום רבי עקיבא ורשב״ג מיקל והלכה כרבי עקיבא מחבירו אמנם יש ספרים שגורס זו דברי רבי יעקב שאמר משום רבי מאיר ולפי זה יכול להיות שהל׳ כרשב״ג שמיקל בשל סופרי׳ אמר רבא [בפ״ק דמגילה ד״ז] סעודת פורים שאכלה בלילה ממש לא יצא ידי חובתו מ״ט ימי משתה ושמחה כתיב ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר:

הלכות חנוכה

המצוה (א) החמשית מד״ס היא מצות חנוכה, עיקרי מצוה זו מבוארין במס׳ שבת דתנו רבנן [שם דף כ״א] בעשרים וחמשה ימים בכסליו חנוכה תמניא יומי דלא למספד בהון שכשנכנסו גוים והם מלכות יון להיכל טמאו כל השמני׳ שבהיכל וכשגברה יד בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא הי׳ בו אלא כדי להדליק יום א׳ ונעשה נס והדליקו בו שמנה ימים לשנה אחרת קבעום שמונה ימים טובים בהלל ובהודאה ובמס׳ ערכין [בפ״ב ד״י] ובמסכ׳ תענית [דף כ״ח] א״ר יוחנן משום ר׳ שמעון בן יהוצדק י״ח ימים בשנה יחיד גומר בהן את ההלל ואלו הן ח׳ ימי חנוכה וח׳ ימי החג וי״ט ראשון של פסח וי״ט של עצרת ובגולה כ״א יום ח׳ ימי חנוכה ותשעה ימי החג וב׳ ימים טובים ראשונים של פסח ושני ימים טובים של עצרת ובירושלמי דמס׳ סוכה [פ״ד] גרסי׳ בי״ח יום ולילה אחת קורין את ההלל ומונה ליל פסח ויומו פי׳ רבי׳ יעקב וכן בה״ג מה שהוא אומר יחיד גומר בהן את ההלל אפי׳ צבור קרויין יחיד כיון שאין כל ישראל ביחד כגון בשחיטת פסחים [בפרק תמיד נשחט דף ס״ד] וכעין שתקנוהו נביאים הראשונים שיאמרוהו על כל צרה שנגאלים ממנה בשביל כל ישראל ביחד [בפ׳ ערבי פסחים דף ק״ז] והא דתני׳ בתענית [שם דכ״ח] יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר פירוש אם באת עליו צרה וניצל הימנה לא יתחיל לקרות את ההלל ולגמרו אבל צבור דכל ישראל בכל ימות השנה אם נגאלים מצרתן מתחילין וגומרין נחזור להלכות המבוארות בפרק במה מדליקין שבית הילל אומרים [שם דף כ״א] יום ראשון מדליק נר אחד מכאן ואילך מוסיף והולך [שם דכ״ג] אמר רב יצחק בר רדיפה נר שיש לה שתי פיות עולה לשני בני אדם ואמר רבא [שם] מילא קערה שמן והקיפוה פתילות כפה עליה כלי עולה לכמה בני אדם לא כפה עליה כלי עשאה כמדורה ואפילו לאחד אינו עולה [שם דכ״א] הלכה היא שנר חנוכה שכבתה אין זקוק לה לחזור ולהדליקה [שם] ואסור להשתמש לאורה לא להרצות מעות ולא שום תשמיש אחר לפיכך אף השמנים והפתילות שאין מדליקין בהן בשבת שמא יטה מדליקין בהן בחנוכה בין בחול בין בשבת לפי שאסור להשתמש לאורה וכן סובר שם אביי שהוא בתראה וכן רבא אומר שם וצריך נר אחרת להשתמש לאורה וגם או׳ בשאלתות דרב אחאי בפר׳ וישלח יעקב [בסי׳ כ״ו] שנר חנוכה שכבה בליל ראשון בליל שני מומיה עליה שמן כל שהו ומדליק כבה בליל שני בליל שלישי מוסיף עליה שמן כל שהו ומדליק וכן כולם בליל שמיני עושה לה מדורה קטנה בפני עצמה ושורפה והכי נקיטינן. ובפ׳ במה מדליקין (שבת דף כ״א) אומר ורמינהי מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק מאי לאו דאי כביא הדר מדליק לה לא דאי לא אדליק מדליק אי נמי לשיעורא פירוש שצריך ליתן שמן בנר כדי שתהא דולקת והולכת עד שתכלה רגל מן השוק א״ר יצחק [בתוס׳ שם] שנהגו העם כלשון ראשון אי נמי שמא אין אנו צריכין לשיעור מאחר שאין אנו מדליקין כי אם בפנים ואין כאן פרסום נס אלא לבני הבית וכל זמן שאין בני הבית ישנים שייך פרסום נס אפילו עד עמוד השחר. [שם] ת״ר נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ היה דר בעלייה מניחו בחלון הסמוכה לרשות הרבים ואומר שם [בדף כ״ב] שנר חנוכה שהניח למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה וכמבוי וסובר שם רבא [בדף כ״א] שמצוה להניחה בתוך עשרה ואע״פ שיש שם דיחוי על זה אומר רבינו יצחק דאדיחוי לא נסמוך ורבא לא חזר בו וכן הל׳ [שם דף כ״ב] אמר רבא מצוה להניח בטפח הסמוך לפתח והיכא מנח ליה מסקינן שם הילכתא משמאל כדי שתהא מזוזה בימין ונר חנוכה משמאל מסקינן שם [בדף כ״ג] שהדלקה עושה מצוה מדמברכינן להדליק נר של חנוכה ואע״פ כן אמר רבא [בדף כ״ב] היה תופש נר חנוכה ועומד לא עשה כלום מפני שהרואה אומר לצרכו הוא תופש אותה וכן אמר רבא שם הדליקה בפנים והוציאה לחוץ לא עשה כלום שהרואה אומר לצרכו הדליקה ומסקי׳ שם [דכ״ג] והשתא דאמרת הדלקה עושה מצוה הדליקה חש״ו לא עשה כלום [שם ועיין בתוס׳ פ״ק דמגילה ד״ד בד״ה שאף] אבל אשה ודאי מדלקת דא״ר יהושע בן לוי נשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו הנס כגון יהודית בחנוכה וכן אסתר בפורים אמר רב הונא חצר שיש לה שני פתחים צריכה שני נרות משתי רוחות שלא יאמרו העוברים ושבים ברוח זה לא הניח נר חנוכה ואומר רבינו יצחק דלאו דוקא נקט חצר דהא לא מצינו שיצטרך נרות בחצר אלא בבית שבחצר קאמר מסקי׳ שם [בדף כ״ב] שמותר להדליק נר של חול או קיסם מנר של מצוה כגון של חנוכה במקום שמדליק מאותה של חול נר של מצוה אחרת כגון של שבת או להפך אבל אם אינו רוצה להדליק ממנה שום נר של מצוה אסור להדליק נר של חול מנר של מצוה אמר רב שימי אכסנאי דלא נסיב חייב בנר של חנוכה [בדף כ״ב] א״ר זירא מתחילה כשהייתי לומד בבית רבותי הייתי משתתף בפרוטי בהוצאות הנרות עם בעל הבית אחר שנשאתי אשה אמרתי איני צריך עוד להשתתף שהרי בביתי מדליקים בשבילי המדליק והרואה חייב לברך ורואה זה כגון יושב בספינה שאין לו בית להשתתף וגם שאינו נשוי מאי מברך אמר רב יהודא שם המדליק יום א׳ מברך שלש והרואה מברך שתים מכאן ואילך המדליק מברך שתים והרואה מברך אחת מאי מברך בא״י אמ״ה אקב״ו להדליק נר של חנוכה ושעשה נסים ושהחיינו והרואה מברך נס וזמן מיום ראשון ואילך המדליק מברך להדליק ונס והרואה מברך על הנס בלבד היכן ציונו רב אויא אמר מלא תסור רב נחמן בר יצחק אמר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. גרסינן בפ״ק דמגילה במתניתא תנא לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה׳ אלהיהם לא מאסתי׳ בימי כשדים שהעמדתי להם חנניה מישאל ועזריה ולא געלתים בימי יוונים שהעמדתי להם שמעון הצדיק ומתתיה בן יוחנן כהן גדול חשמנאי ובניו לכלותם בימי המן שהעמדתי להם מרדכי ואסתר להפר בריתי אתם בימי רומיים שהעמדתי להם של בית רבי וחכמי הדורות כי אני ה׳ אלהיהם לעתיד לבא שאין כל אומה יכולה לשלוט בהם. גרסי׳ במס׳ מכות דורש ר׳ שמלאי תרי״ג מצות נצטוו למשה בסיני שס״ה לאוין כמניין ימות החמה רמ״ח עשה כמניין איבריו של אדם שנ׳ תורה צוה לנו משה תורה בגימטרי״א תרי״א ואנכי ולא יהי׳ לך מפי הגבורה שמענום:

סוף הספר

תוכן העניינים

ספר מצוות גדול

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה