אור ברסלב
ספר מעשי אבות אדם הראשון › חטא עץ הדעת

ספר מעשי אבות

אדם הראשון · חטא עץ הדעת

בריאת חוה, ונתינת שמות לחיות

עד כה ראינו נוראות מגדולתו, חכמתו וקדושתו של אדם הראשון, וישנם בחז"ל עוד מאמרים רבים ונפלאים על מדרגתו קודם החטא. עלינו להבין שגם מצב הבחירה שלו היה שונה לגמרי מזה שלאחר החטא. וכן ביאר רש"י ז"ל בפירושו לתורה (בראשית ב', כ"ה): "ולא יתבוששו - שלא היו יודעים דרך צניעות להבחין בין טוב לרע, ואף על פי שנתנה בו דעה לקרות שמות, לא נתן בו יצר הרע עד אכלו מן העץ ונכנס בו יצר הרע וידע מה בין טוב לרע".

אמנם גם קודם החטא אדה"ר היה בעל בחירה, להטות את עצמו לטוב או לרע, כי זו תכלית כוונת הבריאה (וכן נאמר במדרש הגדול: "ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע" - מלמד שהכל בגן עדן. מי שמבקש עץ חיים הוא מוצא בו, ומי שמבקש עץ הדעת טוב ורע הוא מוצא בו, ולפניו שתי דרכים, אחת לזו ואחת לזו, ואדם מהלך באיזה שביל שירצה. רצה לזכות, הרי הפתח פתוח, רצה לחוב, הרי הפתח פתוח ורע מצוי לו"). אולם אז לא היו כלולים בתוכו כוחות הרע (כי היה כולו קודש, ישר ומזוכך) אלא שהיו חוץ ממנו, והבחירה היתה אם להיכנס ולבוא אל כוחות הרע, כמו שאנו יכולים לבחור אם להיכנס לתוך מדורת אש בוערת.

עכשיו במצב שלאחר החטא, היצר הרע נמצא בתוכנו, ולכן דבריו נשמעים לנו בגוף ראשון: "אני רוצה", "אני מתאווה", ואילו היצר הטוב מדבר אלינו בגוף שני: "אתה מחויב", "אסור לך", ועלינו לערוך מלחמה קשה נגד היצר הרע ולהקשיב ל"קול הטוב".

אבל אצל אדה"ר הרע היה חוץ ממנו, ולכן היצר הרע היה צריך לבוא אליו "מבחוץ" כדי לפתותו. וברור שפיתוי כזה לא היה יכול להביא את אדה"ר למחשבה: "אני מתאווה לעשות כך", כי להתאוות דבר שהוא נגד רצון ה' היה אצלו דבר מופרך לגמרי, נגד המציאות, וכמו שאדם ירצה להיכנס לתוך האש.

וא"כ צריכים אנו להבין, כיצד יתכן שאדה"ר נכשל בחטא עץ הדעת?

כידוע, כל דבר קטן וגדול בתורה לא נכתב סתם, אלא כדי ללמד אותנו משהו מתוך ההתבוננות בדברים. ישנם "שבעים פנים לתורה" וכולם אמת, ואנו בע"ה נביא שתי דרכים:

ביאור א':

לפני שנבאר, יש להתבונן בפסוקים המתארים את חטא עץ הדעת:

הקב"ה בורא את האדם ומצווה אותו שלא לאכול מעץ הדעת:

וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל, וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת: (ב, טז-יז)

לאחר מכן הקב"ה בורא את חוה, ובפרק ג' אנו גם פוגשים את הנחש שמפתה את חוה לאכול מהפרי האסור:

וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל, וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן:

ולכאורה קשה: מדוע חוה שינתה? בציווי לאדם לא נאמר מפרי העץ אלא מעץ הדעת, וכן לא נאמר איסור נגיעה, ועוד לא נאמר לשון ספק פן תמותון אלא: "ביום אכלך ממנו מות תמות", ומהו לשון "אף כי אמר אלקים" שבדברי הנחש?

וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן, כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע. וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל:

ויש לשאול: איך ידעה כי טוב העץ למאכל לפני שטעמה ממנו? ועוד מדוע כתוב קודם למאכל ואח"כ תאווה לעיניים? לכאורה הסדר צריך להיות הפוך - קודם רואים ואח"כ טועמים. ומנין ידעה שהעץ משכיל קודם שטעמה ממנו? ולמה לפעמים נקרא עץ ולפעמים נקרא פרי?

דבר נוסף הטעון ביאור - כיצד עבר אדם על הציווי בלא דין ודברים ובלא מלחמה, "ותתן לאישהּ עמה ויאכל", מיד, בלי ויכוח, הרי אפילו חוה לא אכלה מיד, כמו שאמרה אח"כ: "הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל", ופירוש השיאני - פיתני והטעני.

ועוד, אינה מובנת תשובתו של אדם לשאלת הקב"ה מדוע עבר על הציווי:

"וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל"

אפילו קל שבקלים לא ישיב תשובה כזו, וכל שכן לפני המלך (אם המלך יאסור משהו על מישהו, לא יתכן שיעבור על ציווי המלך בגלל שמישהו אחר יתיר לו, איזה מן תירוץ הוא זה?!).

וכן גם לא מובן העונש:

וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה:

מדוע אדם עצמו לא נענש אלא רק האדמה נענשה "ארורה האדמה בעבורך", ובעקיפין גם האדם סובל, מה אשמה האדמה? מדוע לא התקיים ביום אכלך ממנו מות תמות? ומהו: "אשר צויתיך לאמור", ומה השייכות לסיבת העונש?

ועתה נבוא לבאר בס"ד:

ה'אור החיים' הקדוש כתב, שאדם הראשון נצטווה שלא לאכול מעץ הדעת, והכוונה שלא לאכול אפילו מהעץ עצמו (מהגזע), ובמילה "לאמור" אדם נצטווה לומר את הציווי לחוה, שנבראה לאחר הציווי. אבל למעשה, אדם שינה מעט כאשר אמר לחוה את הציווי - הוא לא אמר לה שאסור לאכול גם מהעץ עצמו, משום שחשב שאין שום צורך לאסור זאת, הרי אין עניין לאכול גזע של עץ, ובזה טעה כי אמנם אין שום טעם בגזעי העצים, אך כל זה בשאר העצים, אולם בעץ הדעת היה טעם אף לגזעו.

והשינוי השני הוא מה שאסר עליה אף הנגיעה, וכתב ה'פנים יפות' שאמנם כוונתו היתה טובה, לאסור משום גדר וסייג, ואמר לה שה' אמר: "לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן". ואמנם לשון פן הוא לשון ספק אך לא אמר פן על איסור האכילה, רק על איסור הנגיעה וכוונתו היתה לומר שאסור לגעת שמא מתוך הנגיעה תבוא לאכול ובזה תבוא לידי מיתה. ובזה היה מקום לאשה לטעות שלשון הספק הוא גם על איסור האכילה.

דבר נוסף שטעתה בו האשה, הוא סיבת המיתה באכילת הפרי. היא חשבה שהפרי עצמו ממית, שהוא סם המוות, ולכן ה' אמר להם שלא לאכול ממנו, אך למעשה האיסור לאכול הוא משום עצם הציווי "לא תאכל ממנו", ואילו "מות תמות" הוא עונש על העברה.

כתב המלבי"ם שהנחש שאל את חוה למה ציווה אלקים ולמה אמר כי מות תמות, הלא "אף כי אמר אלהים", אם היה רק אומר וגוזר שיהיה כן גם אז לא הייתם יכולים לאכול, כי מי יוכל לשנות גזרתו. ואפילו אם היה אומר שלא לאכול מכל עץ הגן, שאינם ממיתים, לא הייתם יכולים לאכול, כמו שלא יוכל השור לאכול בשר מפני שהוא נגד טבעו, כי גזרת ה' הוא טבע הדברים שאי אפשר לשנותם.

והאשה השיבה שאין אנו דומים לכל הנבראים המוטבעים במעשיהם, לנו יש אפשרות לעשות או לחדול כי אנחנו בעלי בחירה, ומפני אמירה וגזרה בעלמא לא נחדל מלאכול, "כי מפרי עץ הגן נאכל", כוונתה שגם אם היה ה' אומר שלא נאכל מפרי עץ הגן, היינו יכולים לאכול מצד בחירתנו החופשית, אבל באמת את שאר העצים לא אסר לנו. "רק מפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו", הוא אסר לנו רק את עץ הדעת, ולא מצד גזרה, אלא רק מצד שהזהיר אותנו פן תמותון, שהוא סם המוות.

אומרים חז"ל (בראשית רבה) שהנחש דחף את חוה וגרם לה לגעת בפרי, הנחש אמר לה שכשם שאין מיתה בנגיעה כך גם אין מיתה באכילה (ובפרט שלשון "פן" הוא ספק, ועתה התברר הספק), והאברבנאל כתב שהנחש אף עלה לעץ ואכל מפירותיו ולא ניזוק כלל, אז אמר לה "לא מות תמותון", אין כח בפרי להמית, א"כ ה' אסר עליכם לאוכלו כדי שלא תהיו כמותו.

כתב ה'אור החיים' הקדוש שכאשר חוה ראתה שאין מיתה בנגיעה, שלחה ידה ואכלה מהעץ ולא מהפרי (כי חשבה שאין איסור בדבר). "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל" פירוש: גוף האילן וענפיו, ראתה שיש בהם טעם, מה שאין בגזעי שאר האילנות. אח"כ נתנה דעתה להסתכל במראה הפרי וראתה "כי תאווה הוא לעיניים" (הוא - הפרי), "ונחמד העץ להשכיל", פירוש: שהרגישה בו ההשכלה. ובזה נתאמתו בעיניה דברי הנחש שאמר לה שהפרי אינו ממית, ובפרט שטעמה בעץ טעם טוב. וכתב הר"ן (בדרוש הראשון) וז"ל: "כבר כתבו החכמים כולם, שהוא מן הנמנע שהסמים הממיתים יהיה ריחם וטעמם וקורבתם נאות לגוף, וכל מה שימצא שיהיה ערב בטעמו נאות בריחו אי אפשר שיהיה מכלל סמי המות". לכן גם האמינה לנחש שאמר לה טעם שהבדילם ה' מאכילתו הוא לבל יהיו שווים אליו, לכן כבר לא חששה לאכול מהפרי עצמו, "ותקח מפריו ותאכל" דקדק לומר מפריו כי מעצו כבר אכלה קודם. ובזה מובן למה לפעמים מזכיר עץ ולפעמים פרי.

אח"כ נתנה לבעלה, והוא לצד חיבתו כדי שגם הוא יהיה לאלקים. וכתב האוה"ח הקדוש שכאשר הביאה האשה לאדם את הפרי האסור, לא אמרה לו שמביאה לו מעץ הדעת. וכוונת האדם במה שהשיב: "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל", שלא ידע דבר, כי האשה הביאה לפניו ואכל ואינו חייב לשאול על המוגש לפניו מנין דבר זה. ודקדק לומר "אשר נתת עמדי" שלא לחייבו לחפש ולדקדק אחריה לדעת מה מובא לפניו, כיוון שהאשה ניתנה לו מהקב"ה לעזר ולהועיל, ואין רע יורד מהשמים, לכן אינו צריך לבדוק אחריה, כי מן הסתם מעשיה נאים.

לפי זה, אין ביד אדה"ר עוון אלא שוגג, ואפשר שדין אונס יש לו כי לא היה לו לחשוד באשתו שתאכילהו דבר אסור, כיוון שניתנה לו מאל עליון. ולפי זה מובן גם מדוע לא מת באותו יום (שוגג אינו חייב מיתה), וה' לא קילל את האדם עצמו, רק את האדמה ובזה יש עונש באופן עקיף לאדם. ומגיע לו עונש עקיף כיוון שהחטא נגרם על ידו באופן עקיף בזה ששינה באמירת הציווי לחוה (הוא היה צריך לומר לה בדיוק מה שנאמר לו, וזה לשון "לאמור").

ובאשר למה ששאלנו מדוע אשמה האדמה ועל מה נענשה, יש להקדים מה שאמרו חז"ל: הקב"ה ציווה על האדמה: "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ", והכוונה שאדמה תוציא אילנות כאלו שיש בהם טעם גם בגזע העץ כמו שבפרי. אבל למעשה הארץ לא עשתה כן, שנאמר: "וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וכו'" (בראשית א', יא'-יב'). רק בעץ הדעת היה טעם בגזע כמו בפרי, וזה נתן לחוה מקום לטעות, ומזה נגרם החטא כמו שביארנו לעיל. (באר יעקב)

הנחש פיתה את חוה והטעה אותה, וכך עושה היצר הרע לכל אחד מאתנו. הוא מציע לנו ללכת אחר תאוות והנאות העולם הזה, אולם אם רק נתבונן נראה שכל תשוקת וחמדת העוה"ז אינן אלא בבחינת דמיון כוזב. רואים אנו בחוש בכל ענייני העוה"ז, שההשתוקקות אליהם גדולה לאין ערוך מהתענוג שיש בהם באמת. בשעה שאדם חומד דבר מסוים, נדמה לו כאילו הוא דבר נפלא ותענוג גדול, אולם כאשר הוא מגיע לדבר שרצה הוא מתאכזב ואינו מוצא את סיפוקו, וכך הוא בכל סוגי התאוות והתענוגים.

נמצא שכל הרודף אחר העוה"ז, רודף להשיג דבר שאינו בנמצא כלל, מכיוון שאותה ההנאה הנחשקת איננה קיימת. כל ענייני העוה"ז והנאותיו הם קטני ערך מאוד, ורק הדמיון והתשוקה מגדילים אותם. תשוקה דמיונית וכוזבת זו, התחדשה לאדם אחר שאכל מעץ הדעת. אז נולדה באדם התשוקה המוטעית להשתוקק לדבר בדמיון שקר בהנאה שאינה קיימת כלל, ואפילו בדבר שהוא רע ואין בו הנאה כלל, יכול הוא לסבור בדמיונו שהוא טוב להשתוקק לו. ואפשר שזהו ביאור "עץ הדעת טוב ורע", שהדעת סוברת שהוא טוב, ובאמת הוא רע, וזה היה טבעו של אותו הפרי, שהאוכל ממנו ישיג מדה זו של דמיון מוטעה ובלבול הדעת. (בית הלוי)

ביאור ב':

קודם החטא אדם הראשון לא השיג את הרע כמציאות כלל, אלא ידע בבירור שהרע אינו אלא שקר ודמיון, ושהאמת היא המציאות המוחלטת. הוא ידע שאם יאכל מעץ הדעת אפשר להשיג ולהבין מציאות הרע. וכבר ביארו בשם האר"י ז"ל שאדם הראשון התכוון לשם שמים, הוא רצה להגביר את הניסיון ע"י הכרת הרע ולעמוד בו, ובכך להגדיל כבוד שמים.

חטאו היה בכך שהיה עליו להבין שאין להמרות את ציווי ה', על אף כל החשבון. מחשבה כזו, שאפשר לעשות אחרת מדברי ה', באה מחוסר שלמות בידיעת עניין יחודו - שאי אפשר להפיק תועלת על ידי עשיה נגד רצונו, ושעבודת האדם היא להתבטל בפני רצונו.

נמחיש זאת במשל:

מלך אחד שלח את אחד משריו הנכבדים לשליחות חשובה במדינה השכנה. לפני שהשר הלך, ציווה עליו המלך: "לא משנה מה יגידו לך, אל תוריד את החולצה!"

כאשר הגיע השר לאותה המדינה, כולם כיבדוהו. הוא נפגש עם המלך של אותה מדינה, והם חתמו על הסכמים מאוד חשובים. בשלב מסוים פונה אליו המלך בלחישה: "ישנה שמועה, שפעם אחת כשהיית שיכור, לקחת סכין ודקרת את עצמך בבטן. האם זה נכון?"

"מה פתאום", השיב השר, "זה שקר וכזב". "אני דווקא נוטה להאמין לזה ואפילו מוכן להתערב על מיליון דולר, שיש לך צלקת". השר חשב, הרי זו דרך קלה להעשיר את קופת המדינה, ואם המלך היה יודע שזה כך, בוודאי שהיה מסכים לזה, והוא בטח יכעס אם אני לא אסכים, הרי זה בזיון למלכנו שיש שמועה ששר חשוב במדינתו השתכר ופצע את עצמו.

השר פשט את חולצתו, הראה לכולם שאין לו צלקת ובכך רומם את כבוד מלכו. המלך של אותה מדינה התנצל, והגיש לשר המחאה על סך מיליון דולר.

השר חזר מאושר למדינתו וביקש להפגש עם המלך. הוא ניגש בשמחה למלך והכריז: "הרווחתי מיליון דולר לטובת קופת המדינה!", אולם המלך הראה לו פנים זועפות ואמר: "טיפש, אני התערבתי עם המלך השכן על 10 מיליארד דולר שלא תוריד את החולצה".

עבד צריך לעשות בדיוק מה שהמלך אומר לו, בלי לנסות להתחכם, עליו להתבטל ביטול מוחלט למלכו.

חטאו של אדם הראשון היה בכך שניסה להתחכם במקום להתבטל למלך, בכך היה חוסר של המלכת ה' ופגם באמונה. וכתב ר' נתן ב'ליקוטי הלכות': כשאדם מקדש עצמו ומאמין בה' ית' ושם כל לבו להודות לקב"ה על כל דבר ודבר שרואה או נהנה ממנו להגדיל שם ה', ע"י זה דוחה זוהמת הנחש וזוכה שיוגמר אצלו תיקון כל הדברים בנקל ומשיג כל צרכיו בלי עמל ויגיעה. כי עיקר התיקון ע"י הגדלת שם ה' וכפי מה שזוכה להגדיל שם ה', כך יזכה להנצל מזוהמת הנחש, מעצבות וזוכה לקבל פרנסתו בנקל משם ה', ששם עיקר הבטחון על כל הצטרכות האדם ועל כל הישועות.

תוכן העניינים

ספר מעשי אבות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה