אור ברסלב
ספר מעשי אבות אדם הראשון › גדולתו של אדם הראשון

ספר מעשי אבות

אדם הראשון · גדולתו של אדם הראשון

שכר העולם הבא

הקב"ה נטל את אדה"ר מהר המוריה, הניח אותו בגן עדן, הראה לו את הגן מקצהו ועד קצהו ואמר לו: "ראה, כל זה התקנתי לטובתך, אם תהיה טוב", ועשה אותו למלך על גן עדן. עיקר היותו שם היה כדי שיעבוד את ה' יתברך וישמור כל מצוותיו. כאשר המלאכים ושאר הברואים ראו את גדולת אדם הראשון נתיראו מאוד. הם היו סבורים שהוא אדון העולם ובאו להשתחוות לפניו. אמר להם אדה"ר: "בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי יְהוָה עֹשֵׂנוּ", והיה הולך לפניהם ואומר שירה לפני הקב"ה. אז בירכוֹ הקב"ה ונתן לו שלטון על כל חיות השדה. המלאכים שירתו אותו, צלו לו בשר (הכוונה שהיה מאכלו רוחני), סיננו לו יין ונתנו לו מתנות. (ילקוט מעם לועז)

"הכל בפני שרה כקוף בפני אדם, שרה בפני חוה כקוף בפני אדם, חוה בפני אדם כקוף בפני אדם, אדם בפני שכינה כקוף בפני אדם". (בבא בתרא נח.)

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ... וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ..." (א, כו-כז)

לכאורה קשה, היאך נאמר שהקב"ה ברא את האדם "בצלמו ובדמותו", והרי אחד מעיקרי האמונה הוא, שהקב"ה - "אין לו דמות הגוף ואינו לו גוף", א"כ מה הכוונה בזה?

הגר"ח מוולוז'ין זצ"ל כתב לבאר כי עניין "צלם ודמות" שנאמר כאן אינו כמשמעו, כי כתוב במפורש (ישעיה מ'): "ומה דמות תערכו לו?!", אלא פירושו - דמיון מה באיזה דבר, לא בגוף, אלא בתכונה מסויימת (כמו שדוד המלך ע"ה אומר: "דמיתי לקאת מדבר" שהוא עוף בודד, קולו כמו נהי והוא מעופף ממקום למקום, ואין הכוונה שלדוד המלך צמחו כנפיים, אלא לומר שהיה בודד, נע ונד במדבר ובוכה לה'). "צלם אלקים" פירושו, שישנה נקודת דמיון בין האדם לאלקיו, שיש בו תכונה מסויימת המאפיינת אלוקות.

ויש להבין, מדוע נאמר דווקא "בצלם אלקים" ולא שם אחר משמותיו של הקב"ה כמו הוי"ה? ויש לומר שלאדם יש דמיון דווקא לתכונה של שם "אלקים", שפירושו שהוא תקיף בעל היכולת ובעל הכוחות כולם, במימדים אינסופיים. אך אין לאדם שום שייכות ודמיון לתכונת שם הוי"ה, שפירושו שהוא מהווה יש מאין את עצם המציאות, שהרי אין שום כח בעולם, מלבד הקב"ה, שהוא מהווה יש מאין.

הקב"ה ברא את כל הבריאה המופלאה, היקום וכל העולמות יש מאין, אך מאז כל רגע ורגע ממש הוא משפיע עליהם חיות (מתכונת שם "אלקים"), וכל מציאותם וקיומם תלוי בזה, ואם הקב"ה היה מסלק מהם כח השפעתו אפילו לרגע אחד, מיד היו כולם לאפס ותוהו.

האדם דומה ל"אלקים" בכך שהוא ממש (כמו הקב"ה) מחזיק בכל רגע ורגע את עצם המציאות, בכח מעשיו. עליו לדעת שכל העולם כולו תלוי בו, כי בכח מעשיו, דיבוריו ומחשבותיו הטובים הוא מקיים ונותן כח בעולמות העליונים, ומוסיף בהם קדושה ואור. ואם להיפך ח"ו הוא יכול להרוס ולקלקל בעולמות בלי שיעור, בכוחו של אדם להחריב את כל העולם ברגע אחד. וכתב הרמב"ם: "לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב. וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב. חָטָא חֵטְא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה. עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה שנאמר: "וצדיק יסוד עולם", זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו".

האדם נברא "בצלם אלקים", ואמרו בשם הבעל שם טוב, שעיקר האדם הוא צלם דמות האדם שבו, וכל זמן שהוא שומר על עצמו שלא לעשות עברות, יש עליו צלם אלקים, והבהמות והחיות אינן יכולות לפגוע בו. אבל אם האדם עושה עברות ח"ו, גורם הוא לסילוק הצלם של "דמות אדם" ממנו, ואז החיות והבהמות אינן רואות בו אדם, אלא בהמה, ויכולות לפגוע בו.

רבי חיים בן עטר, ה'אור החיים' הקדוש, היה עוסק במלאכת הצורפות, בה היה בקי גדול ואומן מומחה. אך היתה לו הנהגה שברגע שהיה מגיע לסך הכסף הנצרך לכלכלת הבית, מאותו רגע לא קיבל יותר הזמנות לעבודות והיה עוסק בתורה, עד הרגע שבו תם הכסף, אז היה חוזר למלאכתו. פעם רצה המלך להזמין כתר מפואר משובץ באבנים טובות ומרגליות מעשה ידי אומן. הוא בירר מי הצורף הנאמן והמומחה ביותר שאפשר להטיל עליו מלאכה זו, וכולם המליצו לו בחום על הרב היהודי. הוא הזמין את הרב לארמונו המפואר, כיבד אותו מאוד, ביקש ממנו שיחל במלאכת השיבוץ והציע לו סכום עצום. למרבה הפלא, סירב הרב הקדוש לבקשה משום שהשלים את חסרונו לאותו שבוע ולא היה מוכן לבטל תורתו אפילו אם יענישו המלך. המלך כעס מאוד, נתן לו את חומרי הגלם ודרש שתוך שבוע המלאכה תיעשה. כאשר הגיעו השליחים לקחת את הכתר המפואר, הם נדהמו לראות שהרב עוסק בתורה ואפילו לא התחיל במלאכה.

אחר כבוד, הובל הרב הקדוש באזיקים אל המלך שיחרוץ את דינו על שפגע בכבוד המלך. המלך פסק להשליך אותו לגוב האריות. לעיני המלך והשרים הרב הושלך לבור מלא אריות רעבים, אולם לתדהמת כולם הרב התיישב במרכז, כל האריות באו אליו בהכנעה, התיישבו לצדו וליקקו את עפר רגליו. הרב החל ללמוד משניות בקול נעים מול "תלמידיו החדשים".

המלך והשרים נדהמו מהמחזה המיוחד. המלך שאל כיצד זה יתכן? ואחד המשרתים אמר שאולי האריות אינם רעבים. אותו משרת הושלך לעבר האריות, והם מיד קפצו עליו ואכלו את בשרו. אז הבינו כולם שהרב היהודי, ה'אור החיים', הוא איש קדוש. המלך פקד להוציאו מהבור, העניק לו מתנות רבות, ליווה אותו בכבוד גדול לביתו והבטיח לו שיותר לא יפריע לו בעבודת הקודש שלו.

וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים... (ב, ז)

באדם ישנם שני חלקים: חלק רוחני, אלוקי, וכמו שאמרו חז"ל: "מאן דנפח מדיליה נפח" (מי שנושף אויר זה מתוכו) - הקב"ה נפח באדם נשמה כביכול ממנו עצמו. ויש גם חלק גשמי - עפר מן האדמה.

ישנה ברכה מיוחדת על יצירת האדם - "אשר יצר את האדם בחכמה", אותה אנו מברכים מספר פעמים ביום. חתימת ברכה זו היא: "רופא כל בשר ומפליא לעשות". וכתב הרמ"א (או"ח ו') "ומפליא לעשות - במה ששומר רוח האדם בעצמו וקושר דבר רוחני בדבר גשמי". וודאי שכל מעשי ה' ית' הם פלאי פלאים, כל פרט ופרט בבריאה - הכל פלא אחד מופלא ועצום. אולם הפלא הגדול מכולם, עליו נתייחדה ברכת "מפליא לעשות", הוא חיבור הנפש עם הגוף היוצר את היצירה ששמה "אדם".

הגוף הוא דבר גשמי, עפר מן האדמה כעצים ואבנים, לעומתו הנפש היא דבר רוחני. הרי שאלו שתי מציאויות שונות שאין שום קשר ביניהן. א"כ, כיצד ניתן לחבר גשמיות עם רוחניות? כיצד יתכן שהמושג הרוחני הנקרא "נשמה" יתחבר לאברים ולכוחות גשמיים?

לכן דווקא על חיבור מופלא זה בין הגוף לנשמה נאמר "ומפליא לעשות". כי הביטוי "פלא" מורה על דבר שיש בו סתירה לחוקי הטבע. הפלא הגדול ביותר הוא האדם. המילה "אדם" מורכבת משני חלקים: א' - דם. האות א' בכל מקום מבטאת אלוקות, רוחניות, עוצמה וקדושה. "דם" מבטא בשר וגשמיות. אולם החיבור בין האות א' לדם, בבחינת "הדם הוא הנפש", הוא היוצר את ה"אדם". (עפ"י שיחות הגרש"ד פינקוס זצ"ל)

האדם, בחיר הבריאה, יכול לבחור בין טוב לרע, בין דבר המביא לו תועלת רוחנית או גשמית לבין דבר הגורם לנזק. האדם יכול לעלות למדרגה הגבוהה ביותר, וכן גם להיפך, לרדת לתחתית המדרגה. האדם נברא מגוף ונשמה, הגוף מהווה משכן לנשמה, ושני הפכים אלו ביחד יוצרים את השלמות. הגוף מושך לחומריות, לתאוות ולהנאות העולם הזה, ואילו הנשמה מושכת לרוחניות. הנשמה דורשת רוחניות וכל הנאה גשמית לא תספק אותה.

בכפר אחד קטן ונידח התגורר אדם עשיר מאוד (ביחס לאנשי הכפר). הוא זכה לגור בצריף עץ, בניגוד לאחרים אשר גרו בבתים עשויים קש וחמר. היו לו גם סוס ועגלה, עיזים, תרנגולים ושדה, בה היה מגדל ירקות משובחים, אותם הוא היה מוכר בעיר הגדולה. בקיצור, כל מה ש"עשיר" צריך. בנוסף היו לו גם דברים שהוא ממש לא היה צריך - בעיות בשידוכים, הוא לא היה נשוי.

יום אחד, יצא העשיר הכפרי למכור את תוצרתו בעיר הגדולה. בהיותו בדרך שמע קולות המשוועים לעזרה מתוך הנהר. הוא קרב למקום וראה אדם לבוש בגדים מהודרים טובע בנהר. הכפרי קפץ למים והצליח להוציא משם את האיש שבינתיים איבד את הכרתו. הוא ביצע בו החייאה והביא אותו לעיר הגדולה. הוא הזעיק רופא כדי לטפל באדם שהציל ואז התברר שזכה להציל, לא אחר מאשר את המלך בכבודו ובעצמו. המלך הודה מאוד לכפרי שהצילו והחליט לתת לו לאשה את בתו הנסיכה. החתונה נערכה ברוב פאר והדר ולאחר שבעת ימי המשתה, לקח החתן המהולל את כלתו הנסיכה אל הכפר.

הכפרי ידע שאשתו נסיכה עשירה ומפונקת ולכן דאג שיהיו בביתו כל הדברים הכי טובים שיכולים להמצא בכפר: מיטה עם מזרון (לא קש), שטיחים נאים עשויים מנצרים ואפילו כסא ושולחן. נשות הכפר הכינו לה את התבשילים הכי משובחים: מרק שעורים, פירה עם בצל וקציצות עשויות מבשר משובח (של עז זקנה).

הנסיכה נכנסה לביתה החדש ועיקמה את אפה המלכותי. כאשר היא טעמה מהתבשילים ה"משובחים", מיד היא הקיאה, וכל מה שניסו לרצות אותה, לא עלה בידם. כי הנסיכה מפונקת ורגילה לרמת חיים אחרת, כל ה"עושר" שיש בכפר אינו מתאים לה כלל וכל מה שנחשב שם לתענוגות, בשבילה נחשב לייסורים.

כך גם הנשמה בתוך הגוף אשר היא מואסת בכל תענוגי עולם, והמזון האמתי שלה הוא מזון רוחני: תורה, מצוות ומעשים טובים. (הסיפור מעובד מתוך משל שהביא ה'מסילת ישרים')

נפש האדם חוצבה מכסא הכבוד, מקור הנשמה מפנימיות הקדושה, וע"י הרכבתה על הגוף הגשמי נוצר אדם. ואכן מטרת כל התורה כולה לבנות את האדם השלם - שילוב אמיתי בין חומר לרוח. אנו, עם ישראל, איננו מפרידים בין השגת הרוחניות לבד, לבין השגת הגשמיות לבד (בניגוד לאומות העולם), אלא שאנו חפצים בחיבור ובהרכבה של שני הדברים כאחד - גשמיות עם רוחניות. מטרתנו לחיות את החיים הטבעיים, ובתוכם להכניס את הקדושה ואת הטהרה. זוהי צורת "אדם"!

באופן טבעי, כל יהודי, יהיה מי שיהיה, יכול להגיע לגדלות עד אין סוף! אדם שיש בתוכו נשמה קדושה שהקב"ה נתן אותה מעצמו כביכול. לא רק שהקב"ה אמר שתהיה לנו נשמה, אלא "ויפח באפיו נשמת חיים". אדם מטבעו יכול להגיע לגדולות בתורה, בתפילה, ביראת ה', ברוחניות, בלי שום גבול.

אם הקב"ה נתן בנו נשמה קדושה, הוא נתן לנו אותה כדי שנשתמש בכח הטמון בה, וכלשון ה'מסילת ישרים': "בריאתו של האדם למצבו בעוה"ב היא, ועל כן ניתנה בו נשמה זאת, כי לה ראוי לעבוד, ובה יוכל האדם לקבל את השכר במקומו ובזמנו". (עפ"י שיחות הגרש"ד פינקוס זצ"ל)

תוכן העניינים

ספר מעשי אבות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה