איסור והיתר - חתיכה נעשית נבילה · סימן ל - בדין חתיכה נעשית נבילה
א. בביאור פלוגתת רש"י והתוס'.
ב. בביאור דברי רש"י.
ג. בביאור פלוגתת הר"ן והתוס' בסוגיין.
ד. עיקרי הסוגיא בקיצור.
א. בביאור פלוגתת רש"י ותוס'.
המשנה בחולין אומרת (קח.) טיפת חלב שנפלה על החתיכה אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה אסור. ניער את הקדרה אם יש בה בנותן טעם באותה קדרה אסור. ובגמ' אמר רב כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה.
(להבנת הסוגיא יש לדעת שהסוגיא נחלקת לשניים, החלק הראשון הוא היכן היתה אותה חתיכה שנאסרה, כולה מחוץ לרוטב, או שמקצתה בתוך הרוטב, ואת זאת נסביר כעת, והחלק השני של המשנה הוא, לאחר שנאסרה החתיכה מה דינה, האם היא נבילה ממש, או לא, ואת זאת נבאר בסעי' ג'.)
רש"י פירש טיפת חלב, שנפלה על החתיכה בתוך הקדרה על אחת מן החתיכות. ומיירי בחתיכה שנמצאת ברוטב אלא שחלקה העליון מחוץ הרוטב. התוס' ד"ה "טיפת" כתבו כשהחתיכה כולה חוץ לרוטב איירי. דהיינו שהחתיכה שעליה נפלה טיפת החלב כולה מחוץ לרוטב והיא מונחת ע"ג חתיכה שמקצתה בתוך הרוטב. ויש לבאר, מה ראו לפרש דמיירי בכולה חוץ לרוטב, דאין זו פשטות המשנה.
המשנה בדף צו: אומ', ירך שנתבשל בה גיד הנשה, אם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה. בתוס' ד"ה "אם" כתבו דמשמע קצת שאין הרוטב מסייע ולא שאר החתיכות אם יש בהם לבטל הגיד, אלא הירך לבדו, מדלא קאמר אם יש "בהן" וברוטב בנותן טעם וכו'. ומבואר דהגיד והירך נמצאים בתוך הרוטב, ואפ"ה אין הרוטב מצטרף לבטל טעם הגיד. ואומ' התוס' דלפי פרש"י בדף קח: ניחא, דקאמר בגמ' לא שנו אלא שניער וכיסה, אבל לא ניער וכיסה חתיכה עצמה נעשית נבילה וכו', ופרש"י דכי ניער הקדרה מוליך הוא הטיפה בכל הקדרה ומסייע כל מה שבתוכה לבטל הטיפה, וכן כי כיסה הקדרה עולות הרתיחות משוליה לפיה ומוליכות הטיפה בכל הקדרה, משמע שר"ל שאפי' החתיכה שנפלה הטיפה עליה מקצתה בתוך הרוטב, אי לא ניער וכיסה אין מסייע הרוטב והחתיכות האחרות לבטלה, ומיירי הכא בשלא ניער וכיסה. וביאר המהרש"א שם דהתוס' למדו כן ברש"י מדהצריך רש"י בדף קח: ד"ה "ניער", במכסה, שמי השוליים עולין עד לפיה ויורדין, ולא סגי ליה במעלה הרתיחה במקצת החתיכה, ומשו"ה למדו ברש"י דפירש המשנה בדף קח. דמיירי בחתיכה שחציה בתוך הרוטב וחציה השני מחוץ לרוטב, ואפ"ה אין הרוטב מצטרף לבטל טעם הטיפה, ולכן אמרו התוס' שהמשנה בדף צו: בפשטות היא כפרש"י, שהרי כתוב אם יש "בה" רק בירך לבדה ולא בשאר החתיכות, וזה משום דרש"י ס"ל דכיון שחציה של החתיכה נמצא מחוץ לרוטב, היא חשובה כאילו היא נמצאת מחוץ לקדרה, ולכן אין הרוטב מצטרף לבטל ונידון כבפנ"ע.
אולם לר"י נראה דאם החתיכה שנפל האיסור עליה אם מקצתה ברוטב לא בעינן ניער וכיסה, דכיון שמקצתה ברוטב הרוטב והחתיכות מצטרפות לבטל האיסור, ולכן התוס' בדף קח. הסבירו דמיירי בחתיכה שכולה מחוץ לרוטב, ועל זה אמר התנא שהחתיכה הזו אסורה ואילו השאר מותר, דכיון שהחתיכה האסורה נמצאת מחוץ לרוטב לגמרי, היא אינה אוסרת כלל את שאר הקדרה, ורק באופן כזה אם ניער וכיסה, טיפת החלב מתפשטת לכל הקדרה, ותלוי בנותן טעם. ולפי"ז אם במקצתה ברוטב חשובה כאילו כולה ברוטב, והרוטב והחתיכות מצטרפות לבטל האיסור, מדוע הגמ' צריכה לומר ניער וכיסה, הרי סגי באי מקצתה ברוטב. על כך אומ' התוס', מילתא דפסיקא ליה נקט כשניער וכיסה דאז בכל עניין הרוטב מכסה כל החתיכות ואפי' היתה כולה חוץ לרוטב, ועוד עונין התוס' על קושי הלשון במשנה במ"ש אם יש "בה" דזה קשה לדבריהם, וכתבו היינו דע"י שלא היה בה עם הרוטב שישים לבטל טעם הגיד, משו"ה אסור בנותן טעם.
נמצא א"כ שנחלקו רש"י ותוס' בביאור המשנה. לדעת רש"י הא דאמרי' טיפת חלב שנפלה על החתיכה וכו', מיירי בחתיכה שחציה בתוך הרוטב וחציה מחוץ לרוטב, ובאופן כזה חשובה החתיכה כמחוץ לרוטב ולכן אין הרוטב ושאר החתיכות מצטרפות לבטל את טיפת החלב. ולדעת התוס' מיירי בחתיכה שכולה חוץ לרוטב, שרק באופן כזה חשובה כמחוץ לקדרה, אבל אם חציה בתוך הרוטב וחציה מחוץ לרוטב כרש"י, בכה"ג חשובה כבתוך הרוטב והרוטב ושאר החתיכות מצטרפין לבטל את טיפת החלב.
הא דפירשו התוס' דמיירי בחתיכה שכולה מחוץ לרוטב שזה לא כפשטות המשנה בדף צו: ובדף קח., זה משום שבסברא א"א לומר כפרש"י, שהרי אם חציה בתוך הרוטב אז הרוטב מוליך את טעם טיפת החלב בכל הקדרה וממילא החתיכה צריכה להיות מותרת ואין מה לאוסרה,שהרי בניער וכיסה רש"י מודה שהרוטב מוליך את טעם החלב, א"כ מדוע כשחציה בתוך הרוטב אין הרוטב מוליך את טעם הטיפה, לכן פירשו דמיירי בחתיכה שכולה מחוץ לרוטב, דרק בכה"ג החתיכה אסורה, ושאר החתיכות בקדרה מותרות, אע"פ שאין זה פשטות המשנה.
הב"י (סי' צב), וכן בשו"ע (ס"ב) לא גילה דעתו אי ס"ל כרש"י או כר"י. וכן בסי' קה (ס"ד) הביא דברי רש"י ור"י ולא הכריע. וכתב בכה"ח (סי' צב סק"ה) דמשמע שהשו"ע חושש לב' הסברות, וגם הרמ"א ז"ל בהגה לא גילה דעתו אי ס"ל כרש"י או כר"י משמע דמספקא ליה, כמ"ש הש"ך (סק"ו). ולעניין דינא כתב הזבחי צדק (אות ה') דצריך להחמיר כחומרת שניהם רש"י ור"י. דאם החתיכה כולה חוץ לרוטב, וכגון שהחתיכה שתחתיה מקצתה חוץ לרוטב, ונפלה עליה טיפת חלב זהו אם יש באותה חתיכה שישים לבטל החלב הכל מותר החתיכה והקדרה, ואם אין שישים באותה חתיכה לבטל החלב, אותה חתיכה דוקא אסורה לבדה, וכל מה שיש בקדרה שאר החתיכות והרוטב והמרק הכל מותר, זהו אליבא דכו"ע בין לר"י ובין לרש"י. אלא שנחלקו, כאשר החתיכה מקצתה תוך הרוטב ומקצתה חוץ לרוטב, בהא פסקינן כרש"י שאם אין באותה חתיכה שישים לבטל החלב, אותה חתיכה אסורה, ואין שאר הקדרה מצטרף עימה לבטל החלב, משא"כ לדעת ר"י דבכה"ג הקדרה כן מצטרפת.
ואם אין שישים בכל הקדרה לבטל החלב אסורה כל הקדרה כחומרת ר"י, משא"כ לסברת רש"י בין אם יש שישים ובין אם אין שישים שאר הקדרה מותרת.
ואם אין שישים באותה חתיכה שמקצתה תוך הרוטב לבטל החלב, ויש שישים בכל הקדרה לבטל החלב, בזה אמרי' דאותה חתיכה אסורה אבל שאר הקדרה מותרת כרש"י, דאילו לדעת ר"י אפי' אותה חתיכה מותרת. ועיין ביד יהודה (סי' צב סק"ד) בארוך דסובר שהשו"ע פסק כדעת רש"י.
ב. בביאור דברי רש"י.
בדעת רש"י מבואר שהמשנה מדברת באופן שהחתיכה חציה מחוץ לרוטב וחציה בתוך הרוטב, ואותה חתיכה בלבד נאסרת, אלא לאחר שנאסרת אוסרת את כל הקדרה כולה. וקשה, מדוע רק לאחר שהחתיכה נאסרת אומרים שהקדרה מצטרפת לאסור הכל, ואילו בתחילה כאשר הטיפה נפלה על החתיכה לא מצטרפים את שאר החתיכות לבטל את טעם הטיפה, דממה נפשך, אם מצרפין אז נצרף בין בתחילה ובין בסוף, ואם לא אז גם בסוף לא נצרף. ועיין בדרישה (סי' צב סק"ג) שהקשה כן. דבשלמא לדעת התוס' דבאופן שחציה תוך הרוטב אמרי' דהרוטב מצטרף לבטל טעם הטיפה, ואפי' אותה חתיכה מותרת, אלא לרש"י לא מובן.
ונראה להסביר ע"פ מ"ש התוס' (דף ק.) ד"ה "בשקדם", שאם אין החלב מפעפע מחתיכה לחתיכה א"כ אין אסורה אלא אותה חתיכה שנפל עליה החלב והשאר מותרות, ואם הוא מפעפע מחתיכה לחתיכה (כמו באופן שחציה תוך הרוטב וחציה חוץ לרוטב) א"כ בדין הוא שכל החתיכות מסייעות לבטל, ולא אמרי' שאותה חתיכה שנפל עליה חלב תעשה נבלה מאחר "שסופו להתפשט בכל החתיכות". מבואר מדבריהם דכיון שהטיפה סופה להתפשט בכל החתיכות שבקדרה, אז אע"פ שאותה חתיכה שחציה חוץ לרוטב קיבלה טעם חלב בכולה, ואין בה שישים לבטלה, אפ"ה לא אמרי' חנ"נ בכה"ג וגם אותה חתיכה מותרת, כיון שדנים את אותה טיפה על שם סופה, כיון שעתידה להתפשט במקום שיש שישים כנגדה, אז גם מתחילה אותה חתיכה שקיבלה את הטיפה אינה נאסרת, ולא אמרי' חנ"נ אלא באופן כזה שהיה לטיפה היכן להעצר, וכגון בחתיכה שנמצאת כולה חוץ לרוטב כמ"ש התוס' בדף קח. ד"ה "טיפת", דכיון שאין הטיפה מפעפעת מחתיכה לחתיכה אז אותה חתיכה נאסרת, ואם ניער וכיסה חשובה כנבילה ממש ואוסרת הקדרה, אבל באופן שלטיפה אין "תחנת עצירה" בדרך, כגון שהחתיכה חציה חוץ לרוטב וחציה תוך הרוטב לא אמרי' בכה"ג חנ"נ כיון שסופה להתפשט.
משו"ה התוס' בדף קח. חלקו על פרש"י וסברו דמיירי בחתיכה שכולה חוץ לרוטב, דאי חציה תוך הרוטב, אמרי' שהרוטב מצטרף לבטל אותה, כיון שסופה להתפשט בכל הקדרה.
רש"י מודה לדברי התוס' שאם סופה להתפשט דנים את אותה טיפה על שם סופה וכל הקדרה מצטרפת לבטל את טעם הטיפה, ואם אותה טיפה נעצרת באיזה שהו שלב רק אז אמרי' חנ"נ. אלא דזה שייך רק באופן שהטיפה נפלה על החתיכה וניער מיד שאז אומ' כיון שלא נאסר כלום והטיפה סופה להתפשט, כל הקדרה מצטרפת לבטל את הטיפה, אבל בכה"ג שהחתיכה חציה חוץ לרוטב ס"ל לרש"י שהטיפה מפעפעת עד מה שסמוך לרוטב ושם נעצרת, ומה שנאסר החלק התחתון הוא מדין דבוק, שהוא ממהר לבלוע יותר ולכן נאסרת כל החתיכה, וכמ"ש בפמ"ג (סי' צב סק"ב) בביאור דברי הט"ז, משו"ה מובן מדוע רש"י אומר אם חציה תוך הרוטב אין שאר הקדרה מצטרפת לבטל טעם הטיפה.
ולפי הר"ן ברש"י צ"ל שהטיפה מפעפעת בכל החתיכה כולה ונעצרת בסופה, ואף שסופה נמצא בתוך הרוטב, כיון שפעפעה בכולה נאסרה אותה חתיכה ונעשית חנ"נ, ומה שמשפיעה אותה טיפה על שאר הקדרה זה כבר כח שני לאחר שאותה טיפה נעצרה בסוף החתיכה, ומשו"ה אמרי' חנ"נ, ולא כהתוס' דס"ל שבציור הזה הטיפה אינה נעצרת כלל, וכיון שסופה להתפשט לא אמרי' חנ"נ.
ולפי"ז מובן מדוע לדעת רש"י אין הקדרה מצטרפת לבטל טעם הטיפה, וכן מצטרפת לאסור. דכיון שאותה חתיכה נאסרה ראשונה א"כ אין מה שיתיר אותה, דמה שהטיפה משפיעה אח"כ לקדרה זה לאחר שאותה חתיכה נאסרה כבר מבליעת איסור, וכיון שנאסרה ראשונה אין האיסור יוצא ממנה, ומה שאנו אומ' שהקדרה מצטרפת לאסור הכל, זה משום שאחר שאותה חתיכה נעשית נבילה ממילא היא פולטת איסור נבילה ואוסרת הכל.
ג. בביאור פלוגתת הר"ן והתוס' בסוגיין.
התוס' דף קח. ד"ה "טיפת" חלקו על פרש"י, כמ"ש בתוס' חולין צו: ד"ה "אם", והסבירו דמתני' מיירי כשהחתיכה כולה חוץ לרוטב, ואף על פי שפירוש זה נגד פשטות המשנה בדף צו: וקח., ונגד פשטות הגמ' בדף קח: דאמר מבלע בלע מיפלט לא פליט, משום דלא מסתבר לומר כרש"י דמיירי שחציה תוך הרוטב, דא"כ הרוטב מסייע לבטל הטיפה, וכיון שהסברא נוגדת את הפשט, תוס' נדחקים בפירוש המשניות, דבמתני' דידן (קח.) פירשו דמיירי שכולה חוץ לרוטב, ובמתני' בדף צו. מיירי שלא היה בחתיכה ובשאר החתיכות שישים כדי לבטל את הגיד, משו"ה אם הגיד נותן טעם הכל אסור, ומ"ש אם יש "בה", דמשמע רק בירך, לאו דוקא אלא ה"ה בכל הקדרה. אלא שהוסיפו התוס' דף קח. שמשערין רק באותה חתיכה לבטל הטיפה ולא בשאר החתיכות, משום דחלב מפעפע על כל החתיכה, ואין מפעפע מחתיכה לחברתה אלא ע"י ניעור וכיסוי כדאמרי' בגמ' אילימא לא ניער כלל אמאי כל החתיכות אסורות מיבלע בלע מפלט לא פליט. נמצא דאף שהחתיכה שנאסרה נוגעת בחתיכה שתחתיה, אין חתיכה זו נאסרת דכדי לאסור את החתיכה שתחתיה צריך שהאיסור שהוא החלב יצא מהחתיכה העליונה לתחתונה, וזה נעשה רק ע"י ניעור וכיסוי, דכאשר החתיכה בתוך הרוטב, הרוטב מפליט את האיסור.
הר"ן (חולין מג.) ד"ה "דתנן" הקשה על דברי התוס' וכתב, והא ודאי לא נהירא, דמ"ט נימא שיהא האיסור מתפשט בכל החתיכה ואפי' גסה כמה, ולא יהא יוצא מחתיכה לחתיכה ואפי' בדקה שבדקות, הא ודאי לא מסתבר. ועוד שאפי' אם נאמר כן שאין האיסור יוצא מחתיכה לחתיכה לעולם, מ"מ החתיכה עצמה פולטת מגופה לתוך החתיכה הסמוכה לה ותאסור בפליטתה, כיון דס"ל חתיכה עצמה נעשית נבילה, דהרי מיירי בשני חתיכות חמות וודאי שהעליונה פולטת איסור לתחתונה.
התוס' בדף צו: ד"ה "אפילו" כתבו דלא אמרי' חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות אלא במקום שהאיסור מתפשט בכל החתיכה דוגמא דטיפת חלב, ולכן כל מקום שנאסר כדי קליפה או כדי נטילה לא אמרי' דאותה חתיכה נעשית נבילה ותאסור את הסמוכה לה, ורק באופן שכל החתיכה כולה נאסרה שהאיסור פעפע בכל החתיכה כולה אמרי' חתיכה עצמה נעשית נבילה, דומיא דטיפת חלב שאסרה כל החתיכה. ועוד כתבו דאי לא תימא הכי שאין החתיכה הבלועה מן האיסור מוציאה ומוליכה הבליעה אלא במקום שהבלע בעצמו יכול לילך ולהתפשט שם מעצמו, אין לך בשר מותר לעולם, דהא קיי"ל דכל הבשר הנמלח כששהה במילחו יום או יומיים יש בו טעם מלח, ואפ"ה לא אמרי' דמלח שעל הבשר הנאסר מחמת הדם יחזור ויאסור את הבשר, אלא צ"ל משום דאע"פ שנבלע בבשר טעם המלח, טעם הדם שבמלח אין נבלע בו כלל. וזה שכתבו התוס' בדף קח: דחלב מפעפע בכל החתיכה ואין מפעפע מחתיכה לחברתה אלא ע"י ניעור או כיסוי, משום דביבש אין החתיכה הבלועה מן האיסור מוציאה ומוליכה הבליעה, אלא באופן שהאיסור שהוא החלב יכול לילך שם וזה נעשה רק ע"י רוטב, וכן הסביר הרשב"א בתורת הבית הארוך (ב"ד ש"א סוף פיסקא כז עמ' ט:) דמכל זה שמענו שכיון שהאיסור עצמו אינו הולך יותר אין הקליפה אוסרת (וה"ה שאין החתיכה אוסרת חברתה) ולא יהא טפל חמור מן העיקר, וכח הבן יפה מכח האב עכ"ל. מבואר מדבריו דאין הנאסר חמור מן האוסר, דכשם שהאוסר שהוא החלב אין לו כח לאסור חתיכות אחרות ביבש, ק"ו שהבשר שהוא הנאסר לא יוכל לאסור חתיכות אחרות ביבש, ורק באופן שהאיסור וההיתר יכולים להתפשט יחד אז יכולים לאסור חתיכות אחרות, וזה באופן שניער או כיסה.
אלא שהר"ן כתב דפירוש זה אינו מחוור, דכיון דקיי"ל חתיכה עצמה נעשית נבילה ואפשר לסוחטו אסור, כלומר שאפי' היה אפשר לאיסור שיסחט ויצא מחתיכה זו אפ"ה החתיכה אסורה. וא"כ כל מה שפולטת חתיכה זו הוא איסור גמור, ולכן א"א לומר שהחתיכה הסמוכה לה נשארת בהיתרה, ומה שהביאו ראיה מן המליחה, יש לומר שהדם נשרף וכלה בתוך המלח לגמרי. ומאי דאמרי' בגמ' (קח:) מבלע בלע מפלט לא פליט שמשם מוכח דכל שלא ניער או כיסה אין החתיכה אוסרת חברתה מחמת פליטתה, הני מילי למאן דס"ל אפשר לסוחטו מותר, וכיון שכן אין חתיכה זו נידונית כנבילה אלא כחתיכת איסור (למ"ד אפשר לסוחטו מותר ליכא לדין חנ"נ) ולכן מקשה הגמ' מבלע בלע מפלט לא פליט, לפי שהחלב שבה אפשר שאינו יוצא מחתיכה לחתיכה, ואפי' יצא, הוה ליה מין בשאינו מינו וא"א שתאסור כל החתיכות כולן מפני שהן מינה. נמצא שהגמ' הקשתה מבלע בלע מפלט לא פליט רק על הצד שר' יהודה ס"ל אפשר לסוחטו מותר, אבל כיון שבמסקנה אמרי' דר' יהודה ס"ל אפשר לסוחטו אסור, אפשר שאפי' בלא ניער וכיסה כלל אסור, דכיון שגוף ההיתר של חתיכה זו נעשה איסור, היא אוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה , כיון שכולם עומדות בקדרה שיש בה הבל ולחות.
וע"כ כותב הר"ן שנראין דברי רש"י, דרב הכי מפרש למתני', טיפת חלב שנפלה על חתיכה, אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה אסורה, כלומר "הקדרה כולה" מפני שחתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כולן מפני שהן מינה, ולדבריו מתני' ר' יהודה היא, ורב פירושי מפרש למתני' דחתיכה עצמה נעשית נבילה, וכל הקדרה כולה אסורה, וסיפא דמתני', ניער את הקדרה אם יש בה בנותן טעם באותה קדרה אסור, דין אחר הוא ואינו המשך לרישא דמתני', כלומר שאם הגיס בקדרה מיד קודם שקבלה החתיכה טעם מן הטיפה, דהשתא נתערבה הטיפה בכולן, אם יש בה בנותן טעם באותה קדרה אסורה, כלומר אין כח בטיפה לאסור כלום, אא"כ יש בה כדי ליתן טעם בכל הקדרה.
נמצא לדעת הר"ן דאיכא במתני', שני דינים הרישא מיירי בטיפת חלב שנפלה על חתיכה וכיון שנאסרה אוסרת את כל החתיכות כולן אפי' בלא ניער וכיסה, דכיון שהחתיכה חשובה נבילה ממש, ממילא היא פולטת איסור ואוסרת כולן מפני שהן מינה. ואם כבר ברישא אשמועינן מתני' דבלא ניער וכיסה כל הקדרה אסורה, מה צורך בסיפא דמתני', ע"כ אומר הר"ן דהסיפא היא דין אחר שלא קשור לרישא.
וכן פרש"י על המשנה ד"ה "ניער את הקדרה", הגיס בה "מיד" קודם שקבלה החתיכה טעם מן הטיפה, דהשתא נתערבה הטיפה בכולן עכ"ל. ומדפירש רש"י שהסיפא מדברת על דין שונה דמיירי שהגיס בה מיד, מוכח דס"ל דברישא כשהטיפת החלב אסרה את החתיכה היא מיד נעשתה נבילה, וממילא אוסרת את כל הקדרה כולה, ואפי' שלא ניער וכיסה, וגם לדבריו פירוש המשנה כך הוא טיפת חלב שנפלה על החתיכה, החתיכה עצמה נאסרת ואין שאר החתיכות מצטרפות להתיר החתיכה, אולם לאחר שנאסרה אותה חתיכה ונעשית חנ"נ, אוסרת את כל החתיכות כולן מפני שהן מינה. ופירוש זה קשה בסברא, שלעניין להתיר את החתיכה אין הקדרה מצטרפת, אבל לאחר שהחתיכה נאסרה הקדרה מצטרפת לאסור.
אולם התוס' סוברים דמתני' רבנן היא, וכל המשנה מדברת על מקרה אחד, טיפת חלב שנפלה על חתיכה שנמצאת כולה חוץ לרוטב ואין בה שישים נאסרה, אם לאחר שנאסרה ניער את הקדרה, תלוי בנותן טעם, אם אין שישים נאסרה כל הקדרה, ורק בכה"ג אמרי' דחתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות, אבל ברישא דמתני' עדיין לא אמרי' חנ"נ, אלא איסורה איסור בלוע ואין אוסרת אחרות כמ"ש התוס', ורק בסיפא ילפינן לחתיכה עצמה נעשית נבילה, דרק כאשר ניער את הקדרה אז הרוטב מוליך את האיסור שהוא החלב בכל החתיכות כולם, ואם אין שישים מותר. ורב מפרש במשנה שחתיכה עצמה נעשית נבילה, אבל את מה שאמר שכל החתיכות אסורות את זה פירש מעצמו ולא במשנה, שכן ס"ל כר' יהודה דמין במינו אסור.
נמצא דפליגי התוס' והר"ן במה שאמר רב, כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה. התוס' סברו הא דאמרי' חנ"נ זה רק כאשר חתיכה זו שנאסרה תיכנס לתוך רוטב, אז כל מה שיוצא ממנה הוא איסור נבילה ממש, שרק ע"י רוטב האוסר והנאסר יוצאים יחד ואוסרים, אבל בלא רוטב אין החתיכה חשובה כנבילה ממש לאסור בנגיעה את הסמוכה לה, שביבש יוצא רק מוהל בשר מהחתיכה, ואילו החלב אינו יוצא אלא ע"י רוטב. ולפי דבריהם חתיכה שנעשתה נבילה כאשר נכנסה לרוטב, אם יוציאה מחוץ לרוטב חוזרת שוב לאותו דין כבתחילה, שאינה אוסרת ביבש ואינה חשובה נבילה ממש, וכן מדוייק בדברי הרשב"א בתורת הבית הארוך (שם עמ' ט.) "דלעולם" אין חתיכה שנאסרה מחמת בליעת איסור אוסרת חתיכת היתר שאצלה. ולכן דינה שרק כאשר היא ברוטב ואפשר להאיסור לצאת, חשובה כנבילה, אבל ביבש שאין האיסור יכול לצאת לחתיכה אחרת אינה אוסרת.
ואילו הר"ן ורש"י סברו דבזמן שחתיכה זו קיבלה טיפת חלב ונאסרה, מיד נעשית נבילה, וכל מה שפולטת פולטת איסור גמור כנבילה ממש, ומשו"ה כל הקדרה כולה אסורה, וגם ביבש אוסרת בנגיעה כיון שפולטת איסור.
אלא שבדרכי משה (סי' צב סק"ב) כתב לחלוק על דברי הר"ן בדעת רש"י, וז"ל: נראה לי דלדברי הטור ושאר פוסקים אותה חתיכה כולה אסורה לדעת רש"י, מדלא חלקו בה כמ"ש המרדכי, אלא ס"ל דבאותה חתיכה (טעם טיפת החלב) מתפשט בכולה אבל אינו יוצא לחוץ הואיל ואינה כולה ברוטב כן נ"ל, עכ"ל. מבואר דס"ל בדעת רש"י שרק החתיכה עצמה נאסרת, ואחר שנאסרה אינה אוסרת את שאר הקדרה הואיל ואינה כולה בתוך הרוטב, משא"כ לדעת הר"ן ברש"י לאחר שהחתיכה נאסרה אפי' בלא ניער וכיסה, אוסרת את כל הקדרה כולה.
נמצא דפליגי הר"ן והדרכי משה בדעת רש"י, הר"ן סבר שרש"י חולק על התוס' וס"ל שאפי' בלא ניער וכיסה כל הקדרה אסורה. משא"כ הדרכי משה סבר שרש"י ס"ל כהתוס' שרק בניער או כיסה שאר הקדרה נאסרת.
השו"ע (בסי' צב ס"ב) העתיק את דברי הרמב"ם וז"ל: נפל חלב לתוך קדרה של בשר טועמין החתיכה שנפל עליה חלב, אם אין בה טעם חלב הכל מותר, ואם יש בחתיכה מטעימת חלב נאסרה אותה חתיכה ומשערין בכולה, אם היה בכל מה שיש בקדרה מהחתיכות והירק והתבלין כדי שתהא חתיכה זו אחד משישים מהכל, החתיכה אסורה והשאר מותר עכ"ל. מבואר מדבריו שאם אין שישים בכל הקדרה נגד חתיכת הבשר האסורה כל הקדרה אסורה, ורק אם יש שישים הקדרה מותרת והחתיכה אסורה.
הט"ז (סק"ב) בתחילה הביא את דברי הדרכי משה דס"ל דאי מקצתה ברוטב וזו החתיכה נאסרת, אין אוסרת השאר אפי' באין שישים, וכתב שלא נראה לענ"ד, אלא אחר שהחתיכה נאסרת היא חוזרת ואוסרת למטה כל הרוטב ומה שבתוכו עד שישים דכל החתיכה נעשית נבילה וכיון שמקצת החתיכה מונחת תוך הרוטב הרוטב מוליך את החלב לשאר החתיכות. נמצא שהט"ז סבר כהר"ן בדעת רש"י, דלאחר שהחתיכה נאסרת היא אוסרת את כל הקדרה אם אין שישים. ומסביר הט"ז שמדברי השו"ע האלו שהם דברי הרמב"ם נ"ל דס"ל כרש"י מדכתב באם נאסרה החתיכה אוסרת השאר ע"כ. וזה משום דכיון שבשו"ע כתוב שאם נאסרה אותה חתיכה אם אין שישים בכל הקדרה הכל אסור אפי' בלא ניער וכיסה, דכיון שחתיכה זו פולטת איסור ומקצתה ברוטב, הרוטב מוליך את טעם הנבילה הנפלטת מאותה חתיכה לכל הקדרה ואוסרתה. נמצא לדבריו דלדעת השו"ע הא דאמרי' חתיכה עצמה נעשית נבילה, פירושו שנעשית נבילה ממש כביאור הר"ן בדעת רש"י, וזה כפשטות דברי רב בגמ' דאמר כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה.
אולם הש"ך (סק"ד) חולק וסובר שדעת כל המחברים (חוץ מהרשב"א ורבינו ירוחם) כר"י וכן דעת כל האחרונים. נמצא לדבריו דס"ל בדעת השו"ע כדעת התוס' שכאשר החתיכה נאסרת היא עדיין לא נעשית נבילה ממש, אלא רק באופן שניער וכיסה נעשית נבילה ואוסרת כל הקדרה באין שישים, אבל בלא ניער וכיסה אין אוסרת את הקדרה כלל.
אלא שקשה על פירוש זה, דבשו"ע לא כתוב שאם אין שישים הקדרה אסורה בגלל שניער וכיסה, מדלא כתב השו"ע שאסור בניער וכיסה. לכן כותב בנקודות הכסף (סק"א), דלא מוכח מידי די"ל דמיירי שכולה חוץ לרוטב והא דאוסרת השאר היינו כשניער אח"כ כדמסיים בסיפא. ז"א אע"פ שאין זה כתוב בשו"ע, כך צ"ל דמיירי בשניער, ומשו"ה כותב השו"ע שרק אם יש שישים מותר, אבל אם אין שישים הכל אסור וזה כדעת התוס' שרק לאחר שניער או כיסה דין החתיכה כדין נבילה ממש, ופולטת איסור ואוסרת כל הקדרה באין שישים.
נמצא שנחלקו הש"ך והט"ז בדעת השו"ע, אי ס"ל כרש"י או כתוס' לאחר שנאסרה החתיכה. הט"ז סבר שלאחר שהחתיכה נאסרה היא אוסרת את כל הקדרה אם אין שישים אפי' בלא ניער וכיסה, וזה משום דס"ל כדעת רש"י שברגע שחתיכה זו נאסרת, היא מיד נעשית כנבילה ממש, וממילא כיון שחציה בתוך הרוטב הרוטב מוליך את איסור הנבילה לכל הקדרה, ואם אין שישים אסור. ואילו הש"ך סבר שלאחר שהחתיכה נאסרה היא אינה אוסרת את הקדרה אא"כ ניער או כיסה את הקדרה, דכל זמן שלא ניער או כיסה אין חתיכה זו נעשית כנבילה ממש, אלא חשובה כחתיכת איסור, ומה שפולטת הוא היתר גמור, ורק בניער או כיסה שהכניס את כל החתיכה אל תוך הרוטב אז האיסור שהוא החלב הבלוע יוצא ונעשית כנבילה ממש, ואם אין שישים בקדרה הכל אסור, וזה כדעת התוס'.