אור ברסלב

ספר מכלול· רבנו דוד קמחי [הרד"ק]

שמות

פעלים

שער דקדוק השמות

משקלי השמות משתנים לכמה פנים, יש שמות בתוספת אות בתחלה או באחרונה ויש מבלי תוספת. והאותיות הנוספות סימנם האמנת"י. לכן אתה צריך להורותך במשקלים, ואשקלם לך כלם בשקל פעל, כמו ששקלו הראשונים כל המלות בין בפעלים בין בשמות בשקל פעל וכמו שסדרם אדוני אבי ז"ל בספר הזכרון, ואוסיף לפרש לך עליהם כפי אשר תשיג ידי, ואלהים יהיה עמדי.

וצריך בתחלה שאקדים לך שער התנועות טרם השמות, כי התנועות הם סבת השתנות השמות, ועוד שתהיה לך בהם תועלת בכל המקרא.

שער הנקוד

דע כי התנועות הם חמש, כי לא יוכל אדם להניע אות מבלי ה' התנועות. הראשונה אָה ושמה קמץ-גדול, השנית אֵי ושמה צרי, ונקראת גם כן קמץ-קטן לפי שעילתה כעלת הקמץ לבוא אחריה נח, ובמקומות רבים תבוא זו תחת זו, והשלישית אוֹ ושמה חולם, הרביעית אוּ ושמה שורק, החמישית אִי ושמה חירק. אלה הם חמש התנועות הגדולות, ויש להם חמש בנות כנגדן, ותנועתן קטנה ושפלה מהאִמות. והן אַה ושמה פתח-גדול, והיא כתנועת הקמץ אלא שהיא שפלה ממנה, אֶי ושמה סגול, והיא כתנועת הצרי אלא שהיא שפלה ממנה, ונקראת גם כן פתח-קטן, לפי שעילתה כעלת הפתח ובמקומות רבים תבוא זו תמורת זו, אֳא ושמה קמץ-חטף, והיא כתנועת החולם אלא שהיא שפלה ממנה, אִ בלא יו"ד, והיא כתנועת החירק אלא שהיא שפלה ממנה, אֻ בלא ו"ו ושמה קבוץ-שפתים, והיא כתנועת השורק אלא שהיא שפלה ממנה.

ודע כי חמש התנועות הגדולות אחריהם נח לעולם, ואין באות שבצדיהן לאחריהן דגש אם לא תהיה המלה מלעיל שיתקיים הנח, כמו לָ֫מָּה, שָׁ֫מָּה, יָ֫מָּה, "חָדֵ֑לּוּ" (שופטים ה ז), "נָזֹֽלּוּ" (ישעיהו סג יט), "שֹׁ֥מּוּ שָׁמַיִם" (ירמיהו ב יב), לכן תעמיד אותם ותרחיב קריאתם, ובראותך תנועה גדולה ובצדה שוא, תרחיב קריאת התנועה ותניע השוא, כמו זָכְר֫וּ, שָׁמְר֫וּ, יָרְד֫וּ, יָדְע֫וּ, אוֹמְרִ֫ים, שׁוֹמְרִ֫ים, סִיסְרָ֫א, פִּינְחָ֫ס, שׁוּבְךָ֫, טוּבְךָ֫.175

אבל החמש הקטנות תחטף קריאתם והשוא שבצדיהם נח, כמו אַבְרָהָם, שַׁרְבִיט, צַמְרִי, גַּפְנִי. ואם השוא באות גרונית, ישתתף פתח עם השוא להאריך התנועה ולהרחיב על האות הגרונית, כמו "וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח" (שמות יב כא), אַעֲלֶה, יַעֲלֶה. ופעמים תחטף גם עם אות גרונית, כמו "וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו" (דברים יג ט), "לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ" (שמות כ יד). ופעמים תארך ותרחב קריאת הפתח גם בלא אות גרונית בהיות המלה מלעיל, אבל השוא שבצדו יהיה נח גם כן, כמו זָכַ֫רְתִּי, שָׁמַ֫רְתִּי, זָכַ֫רְנוּ, שָׁמַ֫רְנוּ, "שַׁ֜בְתִּי וְרָאֹה" (קהלת ט יא), "קַּ֝֗מְנוּ וַנִּתְעוֹדָד" (תהלים כ ט) וזולתם. וכן עם אות גרונית כשהמלה מלעיל, יהיה השוא שבצדו נח אם לא ישתתף פתח עם השוא, כמו שָׂמַ֫חְתִּי, שָׂמַ֫חְנוּ, שָׁמַ֫עְנוּ, אֲנַ֫חְנוּ, השוא שבחי"ת ובעי"ן נח אף על פי שמאריכין הפתח שעליהם.

והחירק: יִשְׁמֹר, יִזְכּוֹר, עִבְרִי, קִבְרוֹ, שִׁבְרוֹ. ועם אות גרונית תארך התנועה הקטנה וישתתף פתח עם השוא, כמו "וּמִכֹּחֲכֶם שִׁחֲדוּ בַעֲדִי" (איוב ו כב), ופעמים גם בלא אות גרונית תאריך התנועה הקטנה וישתתף פתח עם השוא, כמו "רֻטֲפַשׁ בְּשָׂרוֹ מִנֹּעַר" (איוב לג כה), או בבוא מאריך עם החירק, כמו "וְנִקַּף סִֽבְכֵי הַיַּעַר" (ישעיהו י לד), ואף על פי שאין נקוד פתח עם השוא אתה קורא השוא כמו שוא-ופתח. וכן "בְּשִֽׁקְתוֹת הַמָּיִם" (בראשית ל לח), "וְהָיָה בִּֽקְרָב אִישׁ" (ש"ב טו ה עי"ש), "כִּֽקְסָם שָׁוְא" (יחזקאל כא כח עי"ש). וכן אם תהיה ו"ו תחלת המלה, כמו "וּֽשְׁבֵה שֶׁבְיְךָ" (שופטים ה יב), "וּֽסְגֹר דְּלָתְךָ" (ישעיהו כו כ), "וּֽשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ" (קהלת ט ז). אבל אם המלה שבראשיתה ו"ו נקשרת עם המלה שבצדה, אף על פי שהו"ו במאריך השוא נח ולא יקרא כמו שוא-ופתח, כמו "וּֽשְׁלַח־לִי עֲצֵי אֲרָזִים" (דה"ב ב ז).

והסגול: אֶלְבַּשׁ, אֶגְרוֹף. ועם אות גרונית תארך: אֶעֱמוֹד, אֶעֱלֶה, וישתתף סגול עם השוא. ופעמים יולד נח אחריה כשהמלה מלעיל, כמו: אֶרֶץ, גֶּפֶן, צֶמֶר, חוֹבֶרֶת, שׁוֹמֶרֶת וזולתם. וכן בסוף המלה אחר הסגול נח נכתב: אֶגְלֶה, אֶעֱלֶה. וכן כל אית"ן מנחי הלמ"ד מפעלי הה"א כמו שכתבנו.

והקמץ-חטף כמו שָׁמְרֵנִי, זָכְרֵנִי. ופעמים משתתפים עם הקמץ שוא להודיע כי הוא חטף, והוא כאשר תנקד האות שאחריה באחת התנועות ולא תדגש, כמו אֳנִי, חֳלִי, צֳרִי והדומים להם. אבל אם תדגש האות שאחריה ינקדו הקמץ לבדו, כי אין לטעות בו כי בודאי הוא חטוף אחר שהדגש לצדו, כמו "גָּזִּי נִזְרֵךְ" (ירמיהו ז כט), "רָנּוּ שָׁמַיִם" (ישעיהו מד כג) והדומים להם. וכן אם האות שאחריה היא בשוא-נח ינקדו הקמץ לבדו, כי אין לטעות בו כי בודאי הוא חטוף אחר שהשוא נח הוא לצדו, כי אין אחר הקמץ הרחב שוא-נח, כמו קָרְבָּן, קָדְשׁוֹ והדומים להם.

לפיכך נפלה המחלוקת בקריאת "כָּרְתוּ יַעְרָהּ" (ירמיהו מו כג), כי יש אומרים כי השוא נח וקוראים הקמץ חטוף ומפרשים המלה צווי כמו "חָרְבוּ מְאֹד" (ירמיהו ב יב), ויש אומרים כי השוא נע וקוראים הקמץ רחב ומפרשים המלה עבר כמו "שָׁמְרוּ עֵדֹתָיו" (תהלים צט ז), והיא הקריאה הנכונה. אבל "בְּשַׂר הַקָּרְבָן" (יחזקאל מ מג), "וּלְהַצִּיב הַדָּרְבָן" (ש"א יג כא), "כַּדָּרְבֹנוֹת" (קהלת יב יא), "וְיָשְׁפֵה" (שמות כח כ), "וּבָרְקַת וְזָהָב" (יחזקאל כח יג), "וְשָׂהֲדִי בַּמְּרוֹמִים" (איוב טז יט), "יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו" (במדבר כד ז), קבלנו קריאתם בקמץ-רחב ולא שמענו ולא ראינו בהם מחלוקת, אלא שרבי יונה כתב "בְּשַׂר הַקָּרְבָן" בחטיפות הקו"ף ורפיות הבי"ת. ולעולם כל קמץ על שני שואים יקרא חטף, כמו "יָקְתְאֵל" (מ"ב יד ז), "יָקְדְעָם" (יהושע טו נו), "יָקְמְעָם" (דה"א ו נג), "יָשְׁבְּקָשָׁה" (דה"א כה ד) והדומים להם.

והקבוץ: שֻׁלְחָן, קֻרְבַּן (נחמיה י לה) והדומים להם. ואם ישתתף פתח עם השוא תארך קריאת הקבוץ, כמו "רֻטֲפַשׁ בְּשָׂרוֹ מִנֹּעַר" (איוב לג כה).

ואם תהיה בצד התנועה הגדולה תנועה אחרת קטנה או גדולה ובאות אשר לצדה טעם, אתה משפיל התנועה הראשונה אף על פי שהיא גדולה, כמו "זָכַ֤רְתִּי לָךְ" (ירמיהו ב ב), הנה הטעם בכ"ף והיא תנועה קטנה, ואף על פי כן תעמידנה מפני הטעם שבה, ולפי שתעמידנה תשפיל קריאת הזי"ן אף על פי שהיא קמוצה. אבל אם יהיה הטעם רחוק לה ולא יהיה באות שבצדה אתה מעמיד האות הקמוצה כמשפטה, ותשפיל האות שבצדה, אם היא בתנועה קטנה כמשפטה, כמו "וְשָׁמַרְתָּ֖ כָּל חֻקָּיו" (שמות טו כו), "וְהָלַכְתָּ֖" (דברים כח ט). וכן הצרי: "מֵֽרֵשִׁית֙ הַשָּׁנָה" (דברים יא יב), "מֵרֹאשׁ֖וֹ וְעַד רַגְלָיו" (ויקרא יג יב), לפי שהטעם בשי"ן שהוא רחוק מתנועת המ"ם תעמיד תנועת המ"ם כמשפט, אבל הצרי שברי"ש או החולם תשפילנו אף על פי שהיא תנועה גדולה, מפני הטעם שבצדו. אבל כשהטעם ברי"ש אתה משפיל קריאת המ"ם, כמו "מֵרֹ֥אשׁ וְעַד סוֹף" (קהלת ג יא). וכן החולם: "וְהִתְיַצְּבוּ בְּכוֹבָעִ֑ים" (ירמיהו מו ד), "אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁר֑וֹת" (תהלים סח ז), "תּוֹעֵבָ֖ה הִוא" (ויקרא יח כב), "נֹטֵרָ֣ה אֶת הַכְּרָמִים" (שה"ש א ו), לפי שהטעם רחוק מן החולם תעמיד האות החלומה כמשפט. אבל כשהטעם באות שבצדה תשפילנה, כמו "תַנּוּר בֹּעֵ֖רָה" (הושע ז ד) שהטעם בעי"ן, וכן אוֹמֵ֫ר, שׁוֹמֵ֫ר, וכן החירק ביו"ד: שִׁירָ֫ה, חִידָ֫ה; "חוּדָה חִידָתְךָ֖" (שופטים יד יג), אתה משפיל קריאת החירק, לפי שהטעם באות שבצדה, אבל שִׁירָתִ֫י, חִידָתִ֫י, שהטעם בתי"ו רחוק ממנה אתה מאריך החירק כמשפט. וכן השורק בו"ו: "שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שׁוּעָלִ֑ים" (שופטים טו ד), לפי שהטעם בלמ"ד שהוא רחוק ממנה תעמיד השורק, וכשתאמר שׁוּעָ֫ל, עוּגָ֫ב, שהטעם קרוב לה תשפיל קריאת השורק. וכן משפט החירק והשורק, אף על פי שחסרו ו"ו יו"ד פעמים, כמו "שֻׁעָלִים" (תהלים סג יא), "לְסֻסָתִי" (שה"ש א ט), "וְעֻגָבִי לְקוֹל בֹּכִים" (איוב ל לא) והדומים להם, אחר שמקומם ו"ו או יו"ד תארך קריאתם כמו עם הו"ו ועם היו"ד. והתנועה הקטנה אף על פי שמשפטה להחטף, אם תבוא על אות גרונית תעמידנה אם לא יהיה הטעם באות הגרון, כמו "הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ" (דברים ב לא), אתה מעמיד הה"א אף על על פי שהיא בפתח מפני החי"ת שהיא גרונית. וכן "הַחִתֹּתָ כְּיוֹם מִדְיָן" (ישעיהו ט ג), "הַחַטָּאת", "הֶעָנָן", "הֶאָמוּר בֵּית יַעֲקֹב" (מיכה ב ז) והדומים להם.

שער השוא

דע כי השוא איננה תנועה, אך היא משרתת התנועות על שלשה דרכים.

הראשון, כשתהיה על אות א"ח-ה"ע, תטה קריאת השוא לקריאת אותה האות. אם קמוצה תטה לקריאת קמץ; ואם פתוחה תטה לקריאת פתח, כמו "יְאַבֶּד הוֹן" (משלי כט ג). ואם צרי כמו בְּאֵר, שְׂאֵת, שְׁאֵר, תְּאֵנָה, קריאת השוא נוטה לצרי. ואם שורק כמו קְחוּ, דְּעוּ, קריאת השוא נוטה לשורק מפני החי"ת או העי"ן שהיא שרוקה. ואם חירק כמו "קְחִי רֵחַיִם" (ישעיהו מז ב), "סְחִי וּמָאוֹס" (איכה ג מה), "יְהִי אוֹר" (בראשית א ג), קריאת השוא נוטה לחירק. ואם חולם כמו לְעוֹלָם, שְׁאוֹל, בְּעוֹר, פְּעוֹר, קריאת השוא נוטה לחולם. וכן על הקמץ-חטף, כמו "וּמִגְּעָר בָּךְ" (ישעיהו נד ט), קריאת הגימ"ל נוטה לקמץ-חטף מפני העי"ן. ויש ספרים מדויקים שהגימ"ל נקודה בקמץ-חטף. ואם עם השוא געיא תקרא השוא בהרחבה כקריאת האות שבצדה, לפי שהגעיא מאריך קריאתה. כמו "צִדְקָתְךָ כְּֽהַרְרֵי אֵל" (תהלים לו ז), "שְֽׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף" (תהלים פא ג), "תְּֽחִי נַפְשִׁי" (תהלים קיט קעה), "קִרְבָּם בָּתֵּימוֹ לְֽעוֹלָם" (תהלים מט יב) וזולתם.

השני, כשתהיה שוא על היו"ד תטה קריאתה לעולם לחירק ואף על פי שאין היו"ד בחירק אלא באחת התנועות, כמו וְיֵדְעוּ, בְּיַעֲקֹב, בְּיוֹם, יְיַחֵל, לעולם קריאת השוא נוטה לחירק. ואם הגעיא עמה תקרא חירק בהרחבה, כמו "בְּֽיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן" (תהלים עז כא), "וְֽיֵדְעוּ כִּי אֱלֹהִים מֹשֵׁל בְּיַעֲקֹב" (תהלים נט יד). ואם ישתתף עם השוא סגול או פתח לא תטה קריאתה לחירק אלא לסגול או לפתח, כמו הֱיֵה, הֱיוּ, חֲיִי, הֲיִי.

השלישי, כשתהיה השוא על שאר האותיות ויהיו מונעות באיזו תנועה מן התנועות, לעולם קריאת השוא נוטה לפתח, כמו בְּרָכָה, קְלָלָה, רְשָׁעִים, שְׁמָנִים, גְּבָרִים, יְשָׁנִים, גְּלִילִים, לעולם קריאת השוא נוטה לפתח. ואם הגעיא עמה תקרא פתח בהרחבה, כמו "בְּֽמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִים" (תהלים סח כז) וזולתו.

ודע כי כאשר יהיו שני שואין כאחד באמצע המלה או בסופה, הראשון נח והשני נע. באמצע המלה כמו "יִשְׁמְעוּ", "יִלְמְדוּ", "יִשְׁמְרוּ". ובסוף המלה אם דבקה אל אשר בצדה תניע השוא השני ותקראנו בקריאת ראשית המלה אשר בצדה, כמו "וַיֵּבְךְּ עָלָיו" (בראשית נ א), "וַיִּשְׁבְּ יִשְׁמָעֵאל" (ירמיהו מא י), "אַל תּוֹסְףְּ עַל דְּבָרָיו" (משלי ל ו), "עַד לֹא שַׂמְתְּ אֵלֶּה עַל לִבֵּךְ" (ישעיהו מז ז), "אַל יֵשְׂטְ אֶל דְּרָכֶיהָ לִבֶּךָ" (משלי ז כה). אבל אם ראשית המלה שבצדה שוא והנה הם ג' שואין, הב' שבסוף המלה הם נחים, כמו "יַפְתְּ אֱלֹהִים" (בראשית ט כז). וכן כאשר הם השני שואין במלת ההפסק הם נחים, כמו "וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ" (בראשית מו כט). ויש שקוראים כל שני שואין בסוף המלה נחים גם הראשונים שזכרנו, וכן נמצא בספרים מדוייקים "וַיִּפְתְּ בַּסֵּתֶר לִבִּי" (איוב לא כז), בי"ת "בַּסֵּתֶר" דגושה, וכן "וְיֹלַדְתְּ בֵּן" (בראשית טז יא), בי"ת "בֵּן" דגוש, וכן "וַיִּ֥שְׁבְּ׀ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי" (במדבר כא א) בפסק, ואם כן אינו נקשר "וַיִּפְתְּ" עם "בַּסֵּתֶר" ולא "יֹלַדְתְּ" עם "בֵּן" ולא "וַיִּשְׁבְּ" עם "מִמֶּנּוּ", אלא נקרא בעצמו "וַיִּפְתְּ" בשני השואים נחים, וכן "וְיֹלַדְתְּ" וכן "וַיִּשְׁבְּ" כמו "יַפְתְּ" (בראשית ט כז), שאם היו נקשרים "וַיִּפְתְּ", "וְיֹלַדְתְּ", היו בי"ת "בַּסֵּתֶר" ובי"ת "בֵּן" רפים כמו שיתבאר, וכן "וַיִּ֥שְׁבְּ׀ מִמֶּנּוּ" שיש פסק בין "וַיִּשְׁבְּ" ובין "מִמֶּנּוּ", ואם היה נקשר לא היה בו פסק, אם כן אינם נקשרים כלם שהם בסוף המלה, וכשיהיו שני שואין באמצע המלה ויהיה השוא השני תחת אות בג"ד-כפ"ת, השנית נעה ודגושה דגש-קל כמו "בְּשִׁבְתְּךָ" (דברים ו ז), יִשְׁבְּרוּ, יִכְתְּבוּ. ונמצאו שנים רפים, והם "יָקְתְֿאֵל" (מ"ב יד ז), "יָקְדְֿעָם" (יהושע טו נו), ואולי מפני א"ח-ה"ע נרפו.

והאות שבסוף המלה שאין תחתיה אחת מהתנועות ואינה מאותיות אהו"י, תקרא בשוא והוא נח נראה, ולא נהגו לנקד תחת האות שוא כי אין דרך לטעות, כמו אָמַר, אָכַל, וַיֹּאמֶר, וַיִּשְׁמֹר וכל הדומים להם, כי אין תחת הרי"ש והלמ"ד שוא, ולא הוצרכו לנקד שוא כי אין דרך לטעות שתקרא האות ההיא באחת התנועות, שאם כן היתה אות נחה אחריה כתובה. אבל כ"ף כנוי הנקבה כמו יָדֵךְ, רַגְלֵךְ, עֵינֵךְ, אָזְנֵךְ ינקדו בשוא, כי יש דרך לטעות בו שתקרא קמץ אף על פי שאין אות נחה כתובה אחריה, לפיכך נקדו הכ"ף סימן הנקבה בשוא לעולם ולפי שהרגילו בנקידת זאת הכ"ף נקדו ג"כ הכ"ף השרשית באחרית המלה לעולם, כמו שֶׁפֶךְ, חֹשֶׁךְ, דֶּרֶךְ, הנה הכ"ף בהם כמו רי"ש אָמַר ולמ"ד אָכַל, ולא נקדו הרי"ש והלמ"ד ונקדו הכ"ף. וכן כל אות בג"ד-כפ"ת הדגושה אשר בסוף המלה נקדוה גם כן שוא, בין שתהיה האות ההיא שרשית או משמשת, כמו "וַיִּפְתְּ", "וַיִּשְׁבְּ", "וַיֵּבְךְּ", "וְיֵרְדְּ" (במדבר כד יט), זָכַרְתְּ, שָׁמַרְתְּ, וגם כן זולתי בג"ד-כפ"ת, כמו "אַל יֵשְׂטְ" (משלי ז כה). ועשו כן מפני שהאות שלפניה נקודה בשוא והיא נח נראה, גם כן נקדו כמו כן האות הזאת שהיא נח נראה שוא. "וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ" (שמות יח ט), היתה ראויה גם כן החי"ת שוא לולי כובד הקריאה, ומפני זה נקדו הדל"ת שוא. אבל כשתהיה האות רפה לא ינקדו אותה שוא, בין שתהיה שרשית או משמשת, לפי שאין לפניה נח נראה, כמו עָשִׂית, בָּנִית, "וְעָשָׂת" (ויקרא כה כא), "וְקָרָאת" (בראשית טז יא), "וְחָטָאת" (שמות ה טז), זולתי הכ"ף כמו שזכרנו. והה"א הנעה בסוף המלה לא ינקדוה בשוא, אבל שמו תחתיה נקודה אחת תקרא מַפִּיק, שמוציאה מן ההסתר ומראה אותה שהיא תהיה שרשית, כמו גֹּבַהּ, כָּמַהּ, או משמשת, כמו יָדָהּ, רַגְלָהּ.

ועוד דע לך כי כל שוא נע וסמוך לה אחת מאותיות בג"ד-כפ"ת, האות ההיא אשר היא מבג"ד-כפ"ת תרפה, כגון "בְּבֵֿיתֶךָ" (בראשית לא מא), "בְּבַֿעַל" (דברים ד ג), "בְּגָֿדָיו" (בראשית כז כז), "כְּכַֿרְכְּמִישׁ" (ישעיהו י ט), "בְּכָֿל", "כְּפַֿרְעֹה" (בראשית מד יח), "בְתָֿמָר" (שה"ש ז ט), זולתי מלת שְׁתַּיִם, שְׁתֵּי, לפיכך קורא בן-אשר בראש המלה אל"ף קודמת כדי שתהיה השי"ן נחה, והיא אות גרונית גנובה, כי כן קוראים אותה לפי שאינה נכתבת. וכן קוראים אנשי מזרח גם כן: אֶשְׁתַּיִם, אֶשְׁתֵּי. ומלת "מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים" (שופטים טז כח) באה על הנכון שהתי"ו רפה. ומלת "מִֽשְֿׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ" (יונה ד יא) המ"ם במאריך והשי"ן נחה בעבור דגש התי"ו. וכן בשתי מלות ומקף ביניהם, כמו "מַה־שְׁתֵּ֞י שִׁבְּלֵי הַזֵּיתִים" (זכריה ד יב) והשי"ן נחה בהסמך עליה "מַה" ונקראו שתי מלות כמלה אחת, ושי"ן "שְׁתֵּי" נחה.

וכן בשאר האותיות כפי חזקתם וכפי קלותם, כמו "לָמָּה" קריאת הלמ"ד חזקה, "וְלָמָה" קריאת הלמ"ד קלה מפני שוא הנע אשר עליה; "שָׁאוֹל שָׁאַל הָאִישׁ" (בראשית מג ז) קריאת השי"ן חזקה, "וְשָׁאַל לוֹ" (במדבר כז כא) קריאת השי"ן קלה; "נָפְלוּ פָנֶיךָ" (בראשית ד ו) קריאת הנו"ן חזקה; "וְנָפְלוּ וְלֹא יָקוּמוּ עוֹד" (עמוס ח יד) קריאת הנו"ן קלה. וכן שאר האותיות על זו הדרך, זולתי היו"ד שהיא קלה לעולם זולתי אם תדגש.

ואם השוא נח ואחריה אחת מאותיות בג"ד-כפ"ת לא תהיה האות רפה זולתי מלין מעטים, כמו "עַבְדֵֿי", "עַבְדֵֿיהֶם", "מַלְכֵֿי", "מַלְכֵֿיהֶם", "מַלְכֿוּת" וזולתם, ומעטים הם שנהגו בקריאתם רפה. ויש שקוראים אותם דגש והוא הנכון, וכן נמצא במקצת ספרים ספרדים. ויש מהם על פי המסורת רפים ודגושים, כמו "בִּרְכֵּי", "בִּרְכָּיו", "בִּרְכֵיהֶם", כל לישנא דגושים בר מן שנים רפים: "כָּרְעוּ עַל בִּרְכֵֿיהֶם" (שופטים ז ו), "הוּא בָּרֵךְ עַל בִּרְכֿוֹהִי" (דניאל ו יא). וכן "רִשְׁפֵּי אֵשׁ" (שה"ש ח ו) דגש, "רִשְׁפֵֿי קָשֶׁת" (תהלים עו ד) רפה. וכן המקור כשיכנס עליו אות השמוש וישוב השוא נח תהיה האות השנית דגושה: לִסְגּוֹר, לִשְׁבֹּר, לִקְבּוֹר, לַחְפֹּר והדומים להם. "לִצְבֹּא עַל הַר צִיּוֹן וְעַל גִּבְעָתָהּ" (ישעיהו לא ד), המסורת עליו: לית כותיה דגש וכל השאר רפין. "לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם" (במדבר כא ד) במחזורא רבה רפה ולטבריא דגש.

שער לבאר המקומות אשר נקבו בשמות

דע ישכילך האלהים כי השמות הם שנים חלקים. יש מהם שם שהוא נגזר מן הפועל או הפועל ממנו, כמו רְאוּבֵן, שִׁמְעוֹן, זְבוּלֻן, שהוא שם נגזר מן הפועל, חָכָם, רָשָׁע, צַדִּיק, חֶרֶב, שֶׁלֶג והדומים להם, נגזר הפועל מן השם. ויש שם שהוא שם דבר ואיננו נגזר מן הפועל ולא יהיה פועל נגזר ממנו, כמו אִישׁ, אִשָּׁה, אֶבֶן, גֶּפֶן, סוּס, פֶּרֶד, חֲמוֹר, גָּמָל, שׁוֹר, עֵץ, בַּרְזֶל והדומים להם.

ויש מהשמות האלה והדומים להם מכונים בלשון זכר ויש בלשון נקבה, כמו שיתבאר כל אחד במקומו בחלק הענין בעזרת האל. ויש שרצו בו זכר ונקבה ולא אמרו כי אם הזכר לבד או הנקבה לבד, כמו "אֶת הַגָּמָל" (ויקרא יא ד), "וְאֶת הַחֲזִיר" (ויקרא יא ז) "וְאֶת הַשָּׁפָן", (ויקרא יא ה) וכן הנקבה: "וְאֶת הָאַרְנֶבֶת" (ויקרא יא ו), "כָּל צִפּוֹר טְהֹרָה" (דברים יד יא), ואין ספק כי בזכור הזכר הוא הדין לנקבה ובזכור הנקבה הוא הדין לזכר. ורבי יונה כתב כי הלשון בעצמו לזכר ולנקבה אחד, כי יאמר לזכר גָּמָל ויאמר לנקבה גָּמָל, וכן חֲזִיר ושָׁפָן, ויאמר אַרְנֶבֶת לנקבה ואַרְנֶבֶת לזכר, תּוֹר לנקבה ותּוֹר לזכר, יוֹנָה לנקבה ויוֹנָה לזכר, וראייתו "גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת". (בראשית לב טז) ולפי דעתי כי לא יאמר גָּמָל, חֲזִיר, שָׁפָן כי אם על הזכר, ובאומרו על הזכר הוא הדין על הנקבה, כי ספור הדברים יבא ברוב על הזכר כי הוא עיקר הבריאה, ובספור על הנקבה והוא הדין על הזכר הוא מעט, כמו ספור אַרְנֶבֶת וצִפּוֹר ויוֹנָה, והיה זה מפני הבחירה בהם מהזכרים יותר, ודבר הכתוב על ההוה ועל הרגיל אצל בני אדם. כמו "וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה" (ויקרא יא טז) והוא הדין לאם ולזכר, אלא שאין דרך בני אדם לאכול מהם כי אם הנקבה בעודה קטנה. וכן "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (שמות כג יט), הוא הדין לעז לאיל ולשור, אלא שאין דרך לאכל ממין הבשר עם החלב כי אם הקטן. וכן "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה" (שמות כב יז) הוא הדין למכשף, אלא שמעשה הכשפים נמצא בנשים ברוב. ומה שאמר "אַרְנֶבֶת", אומרים כי הזכר לא תראה זכרותו והזכרים ידמו נקבות. ומה שאמר "שְׁתֵּי תֹרִים" (ויקרא ה ז) ונאמר ברוב ענין הקרבן הספור על הנקבות, להודיע כי גם הנקבות כשרות, לא כמו בבהמה שנבחרו הזכרים כמו שאמרו רז"ל: "תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעוף" (קידושין כד ב). והנה זכרו במשנה "חֲזִירָה" באמרם "לא היתה פרה וחזירה יוצאה מאלכסנדריא של מצרים שלא היו נוטלים האום שלה" (משנה בכורות ד ד), וכן אמרו "גְּמַלָּה" באמרם "אחד גמל הנולד מן הגמלה ואחד גמל הנולד מן הפרה" (בכורות ו ב). ובאמרו הקבוץ יבא בלשון זכרים, כמו "גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת", וכן "וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר" (מ"ב ב כד), כמו מן "אִשָּׁה" "נָשִׁים" ומן "נְמָלָה" "נְמָלִים". גם נזכרה הנקבה בלא ה"א בדבר שאין לטעות בו בין זכר לנקבה, כמו "וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה" (ישעיהו יא ז) שהרי אמר "יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן". וכן זכרו בתלמוד צִפּוֹר בלשון נקבה ואמרו "צִפּוֹרֶת כְּרָמִים" (משנה שבת ט ז). ומה שאמרו במקרא "צִפּוֹר טְהֹרָה", צִפּוֹר הוא שם כלל לכל העופות, כמו שאמר גם כן "וְאֶת הַצִּפֹּר לֹא בָתָר" (בראשית טו י) וכלל בו התור והגוזל, אמר "צִפּוֹר שָׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם" (תהלים ח ט) וכלל בו כל העופות. ומה שאמר "כָּל צִפּוֹר טְהֹרָה", לפי רגילות בני אדם אצל הנקבות מהזכרים, או נהגו בכלל בלשון נקבה כמו שנהגו לזכור כלל הדברים בלשון נקבה, כמו "זֹאת הַחַיָּה" (ויקרא יא ב), "זֹאת הַבְּהֵמָה" (דברים יד ד), וכן בשאר זכר ענינים, כמו עֵדָה, מִלְחָמָה, מַעֲרָכָה והדומים להם. אבל בודאי יאמר בשמות לנקבה שם בלא ה"א בהיות לזכר שם בלשון אחר, כמו שקראו לכבשה רָחֵל ואמרו "וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה" (ישעיהו נג ז), "רְחֵלִים מָאתַיִם" (בראשית לב טו), וכן "עֵז בַּת שְׁנָתָהּ" (במדבר טו כז), "עִזִּים מָאתַיִם" (בראשית לב טו), ונאמר על הזכר "אֵילִים", "כְּבָשִׂים", "תְּיָשִׁים". ואמרו בתלמוד "צבי הבא על התיישה" (חולין עט ב), אמרו מן תַּיִשׁ תְּיָשָׁה אף על פי שיספיק להם בעֵז, כמו שנאמר במקרא כִּבְשָׂה מן כֶּבֶשׂ אף על פי שיספיק ברָחֵל. ומה שאמר "וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ" (שמות ח ב), "וּצְפַרְדֵּעַ וַתַּשְׁחִיתֵם" (תהלים עח מה), הוא שם כלל ור"ל עֲדַת הצפרדעים, כמו "וַתְּהִי יִשְׂרָאֵל" (ש"ב כד ט) כמו שכתבנו (ספר מכלול (רד"ק)/לפי דפים/נב ב), וכן "וַתְּהִי הַכִּנָּם" (שמות ח יג).

ויש בשמות יאמר בלשון אחד לזכר ובלשון אחר לנקבה. כמו שנאמר לזכר אָדוֹן ולנקבה גְּבִירָה או גְּבֶרֶת, ונאמר גם כן לזכר "הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ" (בראשית כז כט), "גֶּבֶר לֹא יִצְלַח בְּיָמָיו" (ירמיהו כב ל), אבל לא נאמר אֲדוֹנָה לנקבה; ונאמר עֶבֶד לזכר ושִׁפְחָה או אָמָה לנקבה, ולא יאמר מלשון עֶבֶד לנקבה ולא מלשון שִׁפְחָה או אָמָה לזכר; ונאמר חֲמוֹר לזכר ואָתוֹן לנקבה.

ופעמים השם הנופל על האחד יפול על רבים והוא שם-כלל, כמו "וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר" (בראשית לב ו), "מֵאָה אִישׁ" (מ"א יח יג), "כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה" (שמות טו יט), "אֶלֶף גֶּפֶן" (ישעיהו ז כג); והוא בעצמו שם פרט: "אִישׁ אֶחָד" (בראשית מב יא), "וְרֹכֵב הַסּוּס" (עמוס ב טו), "שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר" (ישעיהו סו ג), "וְהִנֵּה גֶפֶן לְפָנָי" (בראשית מ ט).

ויש שם שהוא כלל גבוה, כמו חַי, כי כל הנמצאים תחת שלשה כללים גבוהים: חַי, צוֹמֵחַ ודוֹמֵם, ותחתיהם כללים שפלים מהם ותחתיהם פרטים. הנה חַי הוא כלל לכל החיים העליונים והתחתונים, והם המלאכים, הגלגלים, אדם ובהמה ועוף ודג ורמש, ותחתיהם כללים שפלים מהם ותחתיהם פרטים, וכן צוֹמֵחַ הוא כלל לכל עשב ולכל עץ, ותחתיהן כללים שפלים מהם ותחתיהם פרטים, וכן דומם כלל לאבנים ולמתכות ולעפר, ותחתיהם כללים שפלים מהם ותחתיהם הפרטים.

ויש שמות שהם כלל על לשון יחיד לעולם, כמו מיני המתכות – בַּרְזֶל ונְחֹשֶׁת ובְּדִיל ועוֹפֶרֶת, כֶּסֶף וְזָהָב, לפי שהם שם המין ואין תחת המין אישים. אבל אֶבֶן ועֵץ, אף על פי שהם שם המין יש תחת המין אישים, כי האבן יתחלק המין לאישים רבים, כמו "אַבְנֵי שֹׁהַם" (שמות כה ז), "לְאַבְנֵי אֶקְדָּח" (ישעיהו נד יב), "אַבְנֵי פוּךְ" (דה"א כט ב) והדומים להם, שלא יכללם גדר אחד אלא שם אֶבֶן לבד, ובאישיהם גם כן נפרדים. וכן עֵץ יש תחת המין אישים רבים ואין עץ זה כמו זה. אבל המתכות כל אחד במינו הוא דבר אחד לא יפרד, כי כל כסף אחד וכל זהב אחד וכל ברזל אחד וכל נחשת אחד וכל עופרת אחד וכל בדיל אחד, אף על פי שיש בהם זה טוב מזה, גדר אחד יכללם, הכֶּסֶף לכסף והזָהָב לזהב וכן השאר, וכאשר ישתנו לחשיבות יתארו אותם לאותה המעלה, כמו "נְחֹשֶׁת קָלָל" (יחזקאל א ז), "נְחֹשֶׁת מֻצְהָב" (עזרא ח כז), "בַּרְזֶל עָשׁוֹת" (יחזקאל כז יט), "זָהָב סָגוּר" (מ"א ו כ). אבל אין להם אישים אלא בכלים, ואז יכנו אותם הכלים בשם ויסמכו אותם אל אחת מהם, כמו "קַעֲרֹת כֶּסֶף" (במדבר ז פד), "כַּפּוֹת זָהָב" (שם) והדומים להם, וכן מטבעות שיעשו מכסף וזהב הם אישיהם על צד אחד מפני השתנות הצורות. ומפני זה שאינם אלא על צד אחד לא נמצאו במקרא מקובצים רק בלשון יחיד, כמו "חֲמִשִּׁים כָּסֶף" (דברים כב כט), "עֲשָׂרָה כֶסֶף" (ש"ב יח יא), "מֵאָה כֶסֶף" (דברים כב יט), "עֲשָׂרָה זָהָב" (בראשית כד כב). אבל לא מצאנו במקרא בשום מקום אחד ממיני המתכות מקובץ. ומה שאמר "וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ" (ישעיהו א כה), לפי שהוא משל על רשעי ישראל. ומה שאמר "אֶת צְרֹרוֹת כַּסְפֵּיהֶם" (בראשית מב לה), "וּלְהָשִׁיב כַּסְפֵּיהֶם" (בראשית מב כה), הקבוץ הוא לענין הצורות. ובמשנה מצאנו זכר המטבעות פעמים על דרך המקרא בלשון יחיד, כמו שאמרו "האונאה ארבעה כסף הטענה שתי כסף" (משנה בבא מציעא ד ז), "שתי כסף יש לי בידך" (משנה שבועות ו א), ואמרו שם בלשון רבים: "נפלו לה כספים ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות" (משנה כתובות ח ג).

וגם שמות הפעלים יש הפרש ביניהם, כי יש שהוא שם הפעולה כמו חָכְמָה, סִכְלוּת, רֶשַׁע, צֶדֶק והדומה להם, ויש שהוא שם לפועל או לפעול ויקרא שם-התאר, כמו חָכָם, רָשָׁע, סָכָל, מֶלֶךְ, עֶבֶד והדומים להם. ויש מן התארים ישובו שם העצם לרוב התגברות המקרה, כמו אָדָם מאֲדָמָה, וכן "אֹדֶם פִּטְדָה" (שמות כח יז) מרוב האדמימות נקרא כן, וכן זְכוֹכִית לרוב הזַכּות, לְבָנָה מרוב הלובן חַמָּה לרוב החום, ויקרא זה השם 'שם מתגבר'. ואין רצוני להפריש ביניהם בהביאי אותם על משקלם, כי אסמוך על המבין כי נקל הוא להפריש ביניהם, לפיכך לא אחוש לחלק ביניהם ברוב, כי עקר חפצי להורות לך משקלי השמות המשתנים וקבוצם וחבורם, ואשר יהיו במשקל אחד, בין שהוא שם-פועל בין שהוא שם-דבר בין שהוא שם-תאר, אביאם יחד.

וכתב א"א ז"ל בספר הזכרון כי השם נחלק בחכמת ההגיון לשלשה חלקים. החלק הראשון שם שיש לו גוף מרגיש, או אינו מרגיש אך הוא מורגש, כמו אָדָם, בַּיִת, שָׂדֶה או כֶּרֶם והדומים להם, והחלק השני שם הנקרא רוח, שאין לו גוף ולא הרגשה אך הוא יש, כמו חָכְמָה, שֵׂכֶל, כֹּחַ, חַיִּים, גְּבוּרָה והדומים להם, והחלק השלישי שם ללא יש, כמו חֹשֶׁךְ, חֲלִישׁוּת, מָוֶת, כְּסִילוּת, פֶּרֶץ, שֵׁבֶר, אלה השמות והדומים להם אין להם לא גוף ולא הרגשה ואינם בריאה. ואין חַיִּים ומָוֶת, אוֹר וחֹשֶׁךְ, שֵׂכֶל וְסֶכֶל דבר והפכו כמו מַר ומָתוֹק, כי מַר ומָתוֹק זה יש וזה יש זה בריאה וזה בריאה, אבל מָוֶת וחַיִּים, הסרת החיים הוא המות, והסרת האור הוא החשך.

ועתה אבאר לך על מחלקותם, איש על דגלו באותות לבית אבותם

[שמות ללא תוספת אות]

פָּעָל – דָּבָר, זָכָר, אָבָק, [אָטָד,] קָטָן, חָכָם, עָשָׁן, עָנָן, עָתָר, גָּמָל, שָׁפָן, מָחָר, רָעָב, זָהָב, זָקָן, וָלָד, כָּנָף והדומים להם, כלם קמוצים. "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו" (במדבר יב ג) מזה המשקל, והו"ו תמורת ה"א למ"ד-הפֹעל. ויש שמות שמצאנו המחובר מהם ולא מצאנו הנפרד מהם, ונגזור עליהם אל הקרוב והישר למשקלם. "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים" (איכה ג כג), נאמר כי אם היה מחובר מן בֹּקֶר היה אומר בֳּקָרִים בחטף-קמץ, כמו מן חֹדֶשׁ – חֳדָשִׁים, ומן קֹדֶשׁ – קֳדָשִׁים, לכך נאמר כי הנפרד ממנו בָּקָר. וכן "כְּפָרִים עִם נְרָדִים" (שה"ש ד יג), אם היה מ"אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר" (שה"ש א יד) היה אומר כֳּפָרִים בחטף-קמץ. וכן "אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי" (שה"ש ה א), אלו היה מחובר מן בֹּשֶׂם היה אומר בׇּשְׂמִי בחטף, ואלו היה מחובר מן בֶּשֶׂם היה אומר בַּשְׂמִי בפתח או בחירק, כמו מן גֶּפֶן – גַּפְנִי ומן שֶׁבֶר – שִׁבְרִי, לכך נאמר כי הנפרד ממנו בָּשָׂם. וכן "וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ" (שמות ז כח) המוכרת ממנו חָדָר, כי חֶדֶר אינו משתנה בסמיכות, כמו גֶּפֶן, אֶרֶץ שלא ישתנו. וכן "וּסְגֹר דְּלָתְךָ" (ישעיהו כו כ) הנפרד ממנו דָּלָת, כי מן דֶּלֶת יאמר דַּלְתְּךָ, כמו "וַיִּקֹּב חֹר בְּדַלְתּוֹ" (מ"ב יב י). וכן "הֲבֵל הֲבָלִים" (קהלת א ב) נגזר מן הָבָל, כי הֶבֶל לא ישתנה בסמיכות. ויש אומרים כי השמות כמו שהם, אבל בסמיכות ישתנו, פעם יסמכו כך ופעם יסמכו כך.

וזה המשקל בסמיכות פ"א-הפֹעל בשוא ועי"ן-הפֹעל בפתח: "דְבַר יְיָ" (בראשית טו א), "עֲשַׁן הָעִיר" (יהושע ח כ), "רְחַב נֶפֶשׁ" (משלי כח כה). ויש בצרי, כמו מן חָלָב – "חֲלֵב גּוֹיִם" (ישעיהו ס טז), ומן לָבָן – "וּלְבֶן־שִׁנַּיִם" (בראשית מט יב), והוא בסגול מפני המקף.

ותחבר המשקל הזה עם הכנויים כן, ובהתחברו תשוב פ"א-הפֹעל שואית כמו בסמיכות, ותאמר כנוי הנסתר כן: דְּבָרוֹ – עי"ן-הפֹעל בקמץ, וכן בכל הכנויים, מלבד הנמצאים והנמצאות, שעי"ן-הפֹעל בפתח. ופעמים תבא הה"א בכנוי מקום ו"ו, כמו "אָהֳלֹה" (בראשית ט כא), "וְכֹל אֲשֶׁר סְבִיבֹתָיו עֶזְרהֹ" (יחזקאל יב יד), "כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע… כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר" (ירמיהו ח י) והדומים להם, כמו שכתבנו בשער אהו"י (לעיל פב ע"ב). ופעמים כנוי הנסתר גם בשמות כמו בפעלים בה"א ו"ו: "אִישׁ שׁוֹרוֹ וְאִישׁ שְׂיֵהוּ" (ש"א יד לד), "וְעַל מִי לֹא יָקוּם אוֹרֵהוּ" (איוב כה ג), "אֶשְׁבֹּר מֹטֵהוּ" (נחום א יג), "וּבְעַד נָכְרִיָּה חַבְלֵהוּ" (משלי כז יג), "וּדְקָרֻהוּ אָבִיהוּ וְאִמּוֹ" (זכריה יג ג), "אִישׁ בְּאָחִיהוּ יְדֻבָּקוּ" (איוב מא ט), "הִנֵּה בִתִּי (הגדולה) [הַבְּתוּלָה] וּפִילַגְשֵׁהוּ" (שופטים יט כד), "מֵאֹיְבִים מִנֵּהוּ" (תהלים סח כד), "שֵׁמֶץ מֶנְהוּ" (איוב ד יב), "רוֹם יָדֵיהוּ נָשָׂא" (חבקוק ג י), "רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי" (בראשית לח יב).

וכנוי הנמצא: דְּבָרְךָ. ואם בהפסק: דְּבָרֶךָ – למ"ד-הפֹעל בסגול. ופעמים כן עם הזקף. ובאו בלי הפסק: "וְלִי אֲנִי עַ֠בְדֶּךָ" (מ"א א כו), "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶ֜ךָ" (דברים כד יט), "וְסָר אֶל מִשְׁמַעְתֶּ֖ךָ" (ש"א כב יד), "עַל עַמְּךָ בִרְכָתֶ֣ךָ סֶּלָה" (תהלים ג ט), "מֵֽ֭הֵיכָלֶךָ עַל יְרוּשָׁלִָם" (תהלים סח ל). ובא בשוא באתנח: "טוֹב עָשִׂיתָ עִם עַבְדְּ֑ךָ" (תהלים קיט סה).176 ופעמים ה"א המבטא תכתב אחר הכ"ף, כמו "אֲשֶׁר אַתָּה שָׁלַחְתָּ בְשִׁמְכָה סְפָרִים" (ירמיהו כט כה), "וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה" (שמות יג טז) והדומים להם. ובא הכ"ף בצרי עם הה"א: "וְלֹא יִשָּׁמַע עוֹד קוֹל מַלְאָכֵכֵה" (נחום ב יד), כמו מַלְאָכֵכָה.

וכינוי המדבר-בעדו: דְּבָרִי. ויבא כנוי המדבר פעמים בנו"ן ויו"ד, כמו "תַּכְרִיעַ קָמַי תַּחְתֵּנִי" (ש"ב כב מ), "וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי" (תהלים קלט יא), "הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם" (דברים לא כז). ודגש שבנו"ן "בְּעוֹדֶנִּי" לתפארת המלה.

וכנוי הנסתרים: דְּבָרָם. ואפשר שיאמר בה"ם-מ"ם, כמו שאמר "אוֹתְהֶם" (יחזקאל כג מה) כמו אוֹתָם, וכן בא "וְנָשְׂאוּ אֵלַיִךְ בְּנִיהֶם קִינָה" (יחזקאל כז לב) בה"א מ"ם הכנוי, כי אלו היתה הה"א מן השרש היה אומר בְּנִיהָם בקמץ, כמו עִירָם, שִׁירָם, אבל היא לכנוי, לפיכך היא בסגול כמשפט כל ה"א-מ"ם לכנוי. וכן פִּיהֶם, וכן "מִנְהֶם" (איוב יא כ), וכן "שֶׁבַע כִּבְשֹׂת הַצֹּאן לְבַדְּהֶן" (בראשית כא כח), וכן "וְאִכְלוּ אֶת פְּרִיהֶן" (ירמיהו כט כח) כמו פִּרְיָן, "הַמִּתְנַבְּאוֹת מִלִּבְּהֶן" (יחזקאל יג יז) כמו מִלִּבָּן, וכן "חֶלְבְּהֶן" (ויקרא ח טז), "וּמֵחֶלְבֵהֶן" (בראשית ד ד). ואפשר שיהיה "וּמֵחֶלְבֵהֶן" לרבים, לפי שהבי"ת בצרי, ואף על פי שאין בו יו"ד, הוא חסר יו"ד הרבים, כמו שבא כן במקומות רבים חסר יו"ד הרבים כמו שכתבנו (לעיל יא ע"א). ואפשר שיבא הכנוי הזה במ"ם-ו"ו, כמו שיבא בהדבק ברבים "נְדִיבֵמוֹ… נְסִיכֵמוֹ" (תהלים פג יב), "פָנֵימוֹ" (תהלים יא ז), וכן בא "פִּרְיָמוֹ מֵאֶרֶץ תְּאַבֵּד" (תהלים כא יא), כמו פִּרְיָם.

וכנוי הנמצאים: דְּבַרְכֶם. אבל "עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ" (יחזקאל לו ח) אינו מגזרת עָנָף, כי היה לו לומר עֲנַפְכֶם בשוא-ופתח, אלא מגזרת אֶרֶץ, גֶּפֶן.

וכנוי המדברים-בעדם: דְּבָרֵנוּ.

וכנוי הנקבה הנסתרת: דְּבָרָהּ.

וכנוי הנקבה הנמצאת: דְּבָרֵךְ. ונוספה יו"ד עם הכ"ף והכ"ף בחירק: "הַסֹּלֵחַ לְכׇל עֲוֹנֵכִי" (תהלים קג ג); ואפשר שהוא לשון רבים, אף על פי שאין בו יו"ד, ונכון הוא לומר כן לפי שאמר "לְכׇל".

וכנוי הנסתרות: דְּבָרָן. ופעמים ה"א נוספת אחר הנו"ן: "אֲשֶׁר הִצַּבְתָּ לְבַדָּנָה" (בראשית כא כט), "אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה" (שמות לה כו), "עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה" (בראשית מב לו), "וַתָּבֹאנָה אֶל קִרְבֶּנָה" (בראשית מא כא), ובא הבי"ת בסגול שלא כמנהג.

וכנוי הנקבות הנמצאות: דְּבַרְכֶן. ונוספה ה"א אחר הנו"ן: "וְלֹא תַעֲשֶׂינָה כְּזִמַּתְכֶנָה" (יחזקאל כג מח), "הִנְנִי אֶל כִּסְּתוֹתֵיכֶנָה" (יחזקאל יג כ).

והקבוץ: דְּבָרִים. וכשתסמכנו אל מלה אחרת תסור המ"ם ותשאר היו"ד: "אֵת כָּל דִּבְרֵי יְיָ" (שמות ד כח). ומן חֲכָמִים – חַכְמֵי בפתח מפני אות הגרון. וכן בכל השמות ובכל הפעלים כשיסמך קבוץ הרבים תסור המ"ם ותשאר היו"ד. וכבר בארנו דקדוק היו"ד והמ"ם סימן הרבים בחלק הפעלים בטור הראשון במלת פּוֹעֲלִים באר היטב (לעיל י ע"א ואילך). ופעמים יבאו סמוך על סמוך, כמו "חַכְמֵי יֹעֲצֵי פַרְעֹה" (ישעיהו יט יא), "נַהֲרֵי נַחֲלֵי דְּבַשׁ וְחֶמְאָה" (איוב כ יז), "בִּמְלִיצֵי שָׂרֵי בָּבֶל" (דה"ב לב לא), וכן "אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם" (ש"ב כד ט), "וּמִבְצַר מִשְׂגַּב חוֹמֹתֶיךָ" (ישעיהו כה יב), "מִבְחַר וְטוֹב לְבָנוֹן" (יחזקאל לא טז), "נְשִׂיא רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל" (יחזקאל לח ב).

ועם הכנויים: דְּבָרָיו – פ"א-הפֹעל בשוא, ועי"ן-הפֹעל ולמ"ד-הפֹעל קמוצים. ופעמים תסור יו"ד הרבים ויהיה הכנוי בה"א-ו"ו מונע בשרק: "מָגֵן גִּבֹּרֵיהוּ" (נחום ב ד) כמו גִּבּוֹרָיו, "וְעֵינֵיהוּ עַל דַּרְכֵיהֶם" (איוב כד כג) כמו וְעֵינָיו, וכן "וּמַעֲלֹתֵהוּ פְּנוֹת קָדִים" (יחזקאל מג יז), "בְּהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ" (איוב מב י), "אַף כִּי מְרֵעֵהוּ רָחֲקוּ מִמֶּנּוּ" (משלי יט ז), "וְשֹׁמֵר תּוֹרָה אַשְׁרֵהוּ" (משלי כט יח). והטעם כי כאשר הכנוי בה"ו-ו"ו מונעת האות שלפני הה"א בצרי, והוא מבטא היו"ד, ואף על פי שאינה נכתבת נאמר כי יו"ד הרבוי חסרה מהמכתב ונשארה במבטא. ובא בה"א-יו"ד בחירק: "כָּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי" (תהלים קטז יב), ובא על דרך הארמי – יְדוֹהִי, רַגְלוֹהִי, עֲלוֹהִי.

דְּבָרֶיךָ. ופעמים תחסר יו"ד הרבים מהמכתב כמו שכתבנו בטור הראשון במלת פּוֹעֲלִים (לעיל יא ע"א).

דְּבָרָי. ובא זה הכנוי עם נו"ן-יו"ד: "תַּכְרִיעַ קָמַי תַּחְתֵּנִי" (ש"ב כב מ), כמו תַּחְתַּי.

דִּבְרֵיהֶם. ובא ה"א נוסף אחר המ"ם: "אֶל הַתָּאִים וְאֶל אֵלֵיהֵמָה" (יחזקאל מ טז). ויבא במ"ם-ו"ו, כי המ"ם סימן הרבים הנסתרים, והו"ו סימן היחיד הנסתר, ויתחברו שניהם לסימן הרבים, כי הם ידברו עליהם בכלל ובפרט: "שִׁיתֵמוֹ נְדִיבֵמוֹ… כָּל נְסִיכֵמוֹ" (תהלים פג יב), "יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ" (תהלים יא ז), "תַּחַת שְׂפָתֵימוֹ סֶלָה" (תהלים קמ ד), "הֲרָס שִׁנֵּימוֹ בְּפִימוֹ" (תהלים נח ז), "אָז יְדַבֵּר אֵלֵימוֹ" (תהלים ב ה), "עָלֵימוֹ יִתְעַלֶּם שָׁלֶג" (איוב ו טז).

דִּבְרֵיכֶם, דְּבָרֵינוּ, דְּבָרֶיהָ, ונכתב בו הנח שאחר הה"א: "וְאַתִּיקֶיהָא מִפּוֹ וּמִפּוֹ" (יחזקאל מא טו). ויבא זה הכנוי בנו"ן-ה"א כמו ביו"ד-ה"א: "וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה" (בראשית ב כא), שהוא כמו תַּחְתֶּיהָ. דְּבָרַיִךְ, ונוספה יו"ד עם הכ"ף והכ"ף בחירק: "תַּחֲלֻאָיְכִי" (תהלים קג ג), "חַיָּיְכִי" (תהלים קג ד). דִּבְרֵיהֶן, ונוספה ה"א אחר הנו"ן: "אֵת גְּוִיֹּתֵיהֶנָה" (יחזקאל א יא). דִּבְרֵיכֶן, ונוספה ה"א אחר הנו"ן: "הִנְנִי אֶל כִּסְּתוֹתֵיכֶנָה" (יחזקאל יג כ).

וכן תחבר כל השמות שהם על משקל זה.

והשנים: כְּנָפַיִם, כְּנָפָיו; "אֲשֶׁר לוֹ כְרָעַיִם" (ויקרא יא כא) "רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו" (שמות יב ט) – האחד כָּרָע בפלס כָּנָף; "דְּלָתַיִם וּבְרִיחַ" (דברים ג ה) – האחד דָּלָת; "וְנֶעְקַשׁ דְּרָכַיִם" (משלי כח יח) – האחד דָּרָךְ; "וַחֲגוֹרָה עַל חֲלָצָיִם" (ישעיהו לב יא), "יָדָיו עַל חֲלָצָיו" (ירמיהו ל ו) – האחד חָלָץ. אך גָּמָל ושָׁפָן וקָטָן ישתנו בקבוצם מחבריהם, ונדגש למ"ד-הפֹעל בהם ונאמר שְׁפַנִּים, גְּמַלִּים, קְטַנִּים, בדגש תמורת הנח במלת דְּבָרִים, וכשתסמכם תאמר גְּמַלֵּי, קְטַנֵּי, שְׁפַנֵּי, לקיים הדגש בהם. וכן תאמר עם הכנויים: גְּמַלִּי, גְּמַלְּךָ, גְּמַלֶּיךָ, קְטַנֶּיךָ, שְׁפַנֶּיךָ, כלם בדגש.

ונמצאו מזה המשקל עי"ן-הפֹעל פתוחה: "מִקּוֹל פָּרַשׁ וְגַלְגַּל" (יחזקאל כו י), "פָּרַס כּוּשׁ וּפוּט" (יחזקאל לח ה), "לְכָל חַרְטֹּם וְאָשַׁף" (דניאל ב י). וכן נמצאו בסוף-פסוק פתוחים: "וּמָשׁוֹחַ בַּשָּׁשַֽׁר" (ירמיהו כב יד), "חֲקֻקִים בַּשָּׁשַֽׁר" (יחזקאל כג יד).

ויש פעלים נחי האל"ף למ"ד-הפֹעל שלהם נחה על משקל זה, כמו צָבָא, צָמָא, תאמר גם כן צְבָאוֹ, צְבָאֲךָ, צְבָאֲכֶם, צְמָאוֹ, צְמָאָם, צְמַאֲכֶם וכולי.

פְּעָל – כְּתָב, יְקָר, אֱסָר מן "וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ" (במדבר ל ה), "לְיוֹם קְרָב" (איוב לח כג), "וַתַּעַל הַשְּׂלָו" (שמות טז יג), "אֶת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד" (שמות לה יט), "כִּי הִנֵּה הַסְּתָו" (שה"ש ב יא), "בִּשְׁאָט בְּנֶפֶשׁ" (יחזקאל כה טו), "אַחֲרֵי הַסְּפָר" (דה"ב ב טז), "כְּגֶבֶר אֵין אֱיָל" (תהלים פח ה), זְמָן, במוכרת הם קמוצים ובסמוך פתוחים: "יְקָר וּגְדוּלָּה" (אסתר ו ג), "כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב" (אסתר ח ח) – קמוצים; "וְאֶת יְקַר תִּפְאֶרֶת" (אסתר א ד), "כְּתַב הַדָּת" (אסתר ד ח עי"ש) – פתוחים. ונמצא בספרים מדויקים "וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת" קמוץ, וכן הביאו בעל המסורת עם הקמוצים סמוכים, וכן "וּבִכְתָב בֵּית יִשְׂרָאֵל לֹא יִכָּתֵבוּ" (יחזקאל יג ט), "בִּכְתָב דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל" (דה"ב לה ד), וכן שְׁאָר קמוץ לעולם במוכרת ובסמוך: "שְׁאָר יָשׁוּב שְׁאָר יַעֲקֹב" (ישעיהו י כא), "וּשְׁאָר עֵץ יַעְרוֹ" (ישעיהו י יט), "וּשְׁאָר מִסְפַּר קֶשֶׁת" (ישעיהו כא יז), "לִשְׁאָר עַמּוֹ" (ישעיהו יא טז).

והקבוץ מהם: יְקָרִים, כְּתָבִים, אֱסָרִים. אבל "וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם" (במדבר יא לא) אינו מחובר מן "וַתַּעַל הַשְּׂלָו" (שמות טז יג), שהיה אומר שְׂלָוִים כמו מן כְּתָב – כְּתָבִים, אבל "שַׂלְוִים" הוא מחובר מן שַׂלֵּו בדגש על משקל מַקֵּל אם המ"ם שרש, וכן מן רַחֵם – רַחֲמִים, וכן קבוץ מַקֵּל – מַקְֿלִים או מַקְֿלוֹת, וכן תאמר מן שַׂלֵּו – שַׂלְֿוִים, והוקל כמו עִוְֿרִים, פִּסְֿחִים. אבל זְמָן ישתנה מהם, כי הוא דגש בקבוצו ובסמיכותו אל הכנוים: זְמַנּוֹ, זְמַנִּים כולי. וכן מְעַט ידגש בקבוצו: "יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים" (קהלת ה א), אבל הוא מן הפתחים כמו דְּבַשׁ. וכתב רבי יצחק אבן גיאת ז"ל כי דגש טי"ת "מְעַטִּים" לתפארת, כדגש "מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי" (שמות טו יז) וזולתו, לפי שלא בא זה הדגש תמורת הנח כמו בזְמָן וכמו בגָּמָל, שָׁפָן, שיאמר גְּמַלִּים, זְמַנִּים, שְׁפַנִּים, כי אלו קמוצים וזה פתח. ובמסורת: שבעה קמוצים זקפין, וסימניהון "וְנִשְׁאַרְתֶּם בִּמְתֵי מְעָ֔ט" (דברים כח סב), "וְאִם מְעָ֔ט וְאֹסִפָה לְּךָ" (ש"ב יב ח), "גַּם כִּי יִתְנוּ בַגּוֹיִם עַתָּה אֲקַבְּצֵם וַיָּחֵלּוּ מְּעָ֔ט" (הושע ח י), "וְקֶצֶף גָּדוֹל אֲנִי קֹצֵף עַל הַגּוֹיִם הַשַּׁאֲנַנִּים אֲשֶׁר אֲנִי קָצַפְתִּי מְּעָ֔ט" (זכריה א טו), "זְרַעְתֶּם הַרְבֵּה וְהָבֵא מְעָ֔ט" (חגי א ו עי"ש), "פָּנֹה אֶל הַרְבֵּה וְהִנֵּה לִמְעָ֔ט" (חגי א ט), "רַק הַכֹּהֲנִים הָיוּ לִמְעָ֔ט" (דה"ב כט לד), וכל אתנח וסוף-פסוק כוותיה.

ובסמיכות: כִּתְבֵי, יִקְרֵי, אִסְרֵי, או אֱסָרֵי, כי אולי הוא מן הדגושים כמו מן זְמָן – זְמַנֵּי לקיים הדגש כמו שכתבנו בגְּמַלֵּי, שְׁפַנֵּי. ועם הכנויים: כְּתָבוֹ, כְּתָבְךָ, "מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ" (אסתר א כב), "וְאֶל הַיְּהוּדִים כִּכְתָבָם וְכִלְשׁוֹנָם" (אסתר ח ט), "וְאֶת כָּל יְקָרָהּ" (ירמיהו כ ה), יְקָרוֹ, יְקָרְךָ וכולי כחבור המשקל שהקדמנו. וזְמָן בדגש: זְמַנּוֹ, זְמַנֶּךָ. ואולי יְקָר שזכרנו לא יקבץ לרבים ולא נאמר יְקָרִים, כי יְקָר הוא שם כולל, כמו כָּבוֹד שלא מצאנו כְּבוֹדִים. אך נאמר יְקָרִים מן יָקָר שהוא שם-תאר. ואם "אוֹר יְקָרוֹת" (זכריה יד ו) שם-דבר, הנה הוא מקובץ, ואולי הוא שם-תאר.

ויש פְּעַל בפתח ואחד הוא בסמוך ובמוכרת, אבל באתנח וסוף-פסוק קמץ – דְּבַשׁ. וכתב רבי יעקב בן אלעזר כי "גְּבַל וְעַמּוֹן" (תהלים פג ח) פתח, אבל "זִקְנֵי גְבָל" (יחזקאל כז ט) קמץ. ואני מצאתי בספרים מדויקים "זִקְנֵי גְבַל" פתח, והמסורת עליו: לית פתח; "גְּבָל וְעַמּוֹן" קמץ, והמסורת עליו: לית קמץ. וכן מצאתי בספר אכלה ואכלה: כל פְּרָת קמץ. וכן בפתח: דְּדַן, "נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ" (בראשית כב יג), וכן "עֶרֶשׂ דְּוָ֑י" (תהלים מא ד), אלא שהוא קמץ מפני האתנח, "גְּבַר תָּמִים" (תהלים יח כו), "תִּרְאוּ חֲתַת" (איוב ו כא), "תַּהֲרוּ חֲשַׁשׁ" (ישעיהו לג יא), "וְהָיָה הַשָּׁרָב לַאֲגַ֔ם" (ישעיהו לה ז), אף על פי שהוא זקף הוא פתח, וכן "וְתַחַת הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַ֑ס" (ישעיהו נה יג) פתח באתנח. ובמסורת: כל אֲגַג דסמיך למ"ם פתח: "אֲגַג מַעֲדַנֹּת" (ש"א טו לב), "אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק" (ש"א טו ח, כ, לב), "מֵאֲגַג מַלְכּוֹ" (במדבר כד ז); ושאר קמצין, וקְנַז פתחין. "וַיָּמָת הֲדָ֑ד" (בראשית לו לו) קמץ באתנח, קְנָת, קְהָת קמצין. צְפַת פתח אף באתנח: "וַיַּכּוּ אֶת הַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב צְפַ֑ת" (שופטים א יז), וכן בתוספת ה"א: "בְּגֵיא צְפַתָה" (דה"ב יד ט) בפתח. ודְּדַן וגְּבַר יקבצו לרבים דְּדָנִים, גְּבָרִים. ועם הכנויים מצאנו חבור דְּבַש כחבור משקל פֶּעֶל: "אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי" (שה"ש ה א), וכן תאמר כל הכנויים ממנו, וכן תאמר מן גְּבַר – גִּבְרוֹ, גִּבְרִי. אבל אֲגַם, הֲדַס הם דגושין בקבוצם ובהסמכם: אֲגַמִּים, הֲדַסִּים, אֲגַמֵּי, הֲדַסֵּי, וכן עם הכנויים: אֲגַמֵּיהֶם. אבל "אַגְמֵי נָפֶשׁ" (ישעיהו יט י), "וְעַל אַגְמֵיהֶם" (שמות ז יט) אינם מן הדגושים כי אם מן דֶּרֶךְ – דַּרְכֵיהֶם, או הם משקל אחר. ודְּוַי לא מצאנו קבוצו, ואפשר שיהיה "הֵמָּה כִּדְוֵי לַחְמִי" (איוב ו ז) קבוצו, ויאמר דְּוָיִם כמו דְּדָנִים גְּבָרִים, ובסמיכות דִּוְיֵי, ולהקל נפל יו"ד השרש ונשארה יו"ד הרבים ונשארה תנועתו על דרך היחיד הדל"ת בשוא. ורבי יהודה כתב כי "כִּדְוֵי" תאר סמוך מן דָּוִים.

פְּעֵל בצרי כמו כְּאֵב, זְאֵב, בְּאֵר, שְׁאֵר, פְּאֵר, זְעֵיר, "אֶל גּוֹי שְׁלֵיו" (ירמיהו מט לא). אחד בסמוך ובמוכרת. ויקבצו לרבים זולתי פְּאֵר שהוא שם כלל, אבל "פַּאֲרֵי הַמִּגְבָּעֹת" (שמות לט כח), "הַפְּאֵרִים וְהַצְּעָדוֹת" (ישעיהו ג כ) הוא שם לכובעים שעל הראש לפאר. ובְּאֵר מצאנו אותו מקובץ בקבוץ הנקבות: "וְכָל הַבְּאֵרֹת" (בראשית כו טו), ובסמוך לא נשתנה: "אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם" (בראשית כו יח), ונשתנה "בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר" (בראשית יד י), אולי הוא משקל אחר. והאחרים יקבצו בלשון זכרים: זְאֵבִים, כְּאֵבִים, זְעֵרִים, שְׁאֵרִים, ובסמוך: "זְאֵבֵי עֶרֶב" (צפניה ג ג), וכן כְּאֵבֵי, שְׁאֵרֵי, זְעֵרֵי. וכן עם הכנוים לא ישתנו מתנועתם: בְּאֵרוֹ, בְּאֵרְךָ, זְאֵבֵיהֶם, שְׁאֵרְךָ. אבל "פַּאֲרֵי הַמִּגְבָּעֹת" שנשתנה אולי הוא משקל אחר, או נשתנה כמו "בֶּאֱרֹת חֵמָר".

ויש פְּעֶל שיתחבר עם הכנוים במשקל פֶּעֶל, והוא שְׁכֶם, והוא בסגול: "וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל" (בראשית מט טו), "עַל שִׁכְמָהּ" (בראשית כא יד). ואולי הוא כן בעבור שהוא פעם על משקל פֶּעֶל: "כִּי תְּשִׁיתֵמוֹ שֶׁכֶם" (תהלים כא יג) וכולו בסגול, וכן בתוספת ה"א: "דֶּרֶךְ יְרַצְּחוּ שֶׁכְמָה" (הושע ו ט), כמו מן נֶגֶב – נֶגְבָּה, ומן פֶּתַח – "וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט הַפֶּתְחָה" (בראשית יט ו), כלם פ"א-הפֹעל בסגול. אבל קֵדְמָה בצרי. אך "וַיֵּלֶךְ אֲבִימֶלֶךְ בֶּן יְרֻבַּעַל שְׁכֶמָה" (שופטים ט א) נשאר בשוא כמו שהיה שְׁכֶם טרם התוספת, ונשאר הכ"ף בסגול כמו שהיה, ונשתנה כן לפי שהוא שם עיר, להפריש בינו ובין "דֶּרֶךְ יְרַצְּחוּ שֶׁכְמָה".

פֵּעָל – נֵכָר, שֵׂעָר, חֵמָר, עֵנָב, לֵבָב, שֵׁכָר, שֵׁגָל, "צֵלָע אֶל צֵלָע" (יחזקאל מא ו), הֵיכָל. קמצין, וישתנו בסמיכות, כמו שמצאנו "עִם לְבַב דָּוִד אָבִי" (מ"א ח יז), "וַיָּחֶל שְׂעַר רֹאשׁוֹ לְצַמֵּחַ" (שופטים טז כב). אבל "אֶת הָרֹאשׁ וְשַׂעַר הָרַגְלָיִם" (ישעיהו ז כ) הוא משקל אחר. וכן תאמר עֲנַב, חֲמַר, וכן נְכַר, ואף על פי שמצאנו "אֱלֹהֵי נֵֽכַר־הָאָ֗רֶץ" (דברים לא טז) שלא נשתנה בסמיכות, אולי הנסמך חסר,177 או בא מלעיל להורות על הסמיכות, [או בפתח להורות על הסמיכות]. ועם הכנוי הפ"א בשוא: לְבַבְכֶם, וכן יאמר שְׂעַרְכֶם, חֲמַרְכֶם, עֲנַבְכֶם, "וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ" (יחזקאל טז ז), "וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ" (ויקרא יד ח), "וּשְׂעָרָה לֹא הָפַךְ לָבָן" (ויקרא יג ד). אבל "שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים" (שה"ש ד א) הוא מחובר מן "וְשַׂעַר". והֵיכָל לא נשתנה בסמיכות – "הֵיכַל יְיָ" (ש"א א ט), אבל נפתח בסמיכות. וכן "וְצֵלַע הָאֶלֶף" (יהושע יח כח) נפתח, אולי הוא סמוך, אלא שנראה שהן שתי ערים במספר, וכן תרגם יונתן: "וְצֵלַע וְאֶלֶף". וכן בקבוץ לא נשתנה: "וַיִּבֶן הֵיכָלוֹת" (הושע ח יד). ולא נשתנה מפני היו"ד שלא תפול, ואף על פי שאינה עיקרית. ואפשר שהיא עיקרית והוא בן ארבע אותיות.

והקבוץ: עֲנָבִים, נְכָרִים. אבל נָכְרִים הוא מקובץ מן נָכְרִי. והכנוי: עֲנָבָיו, עֲנָבֶיךָ, עֲנָבֵימוֹ. ועם כנוי הנסתרים והנמצאים הפ"א בחירק או בפתח: עַנְבֵיהֶם, עַנְבֵיכֶם, "מְתֹפְפֹת עַל לִבְבֵהֶן" (נחום ב ח) והוא חסר יו"ד הרבים, וכן בסמיכות: "וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ" (ויקרא כה ה), "עִנְּבֵי רוֹשׁ" (דברים לב לב), ודגש הנו"ן לתפארת. ואפשר שיהיה מזה המשקל: "בְּכַשִּׁיל וְכֵילַפֹּת" (תהלים עד ו), "וְאֵלַמּוֹת סָבִיב סָבִיב" (יחזקאל מ ל), יאמר האחד כֵּלָף, אֵלָם, והם דגושים ולא נשתנו בקבוצם. ואפשר שיהיה מזה המשקל אֶחָד, ואף על פי שהאל"ף בסגול, ובסמיכות לא נשתנה מפני החי"ת, אבל נפתח כלו להורות על הסמיכות – "אַחַד הָעָם" (בראשית כו י).178 ומן שֵׂעָר הקבוץ שְׂעָרִים, אף על פי שהקבוץ לא מצאנו כי אם בלשון נקבות – שַׂעֲרוֹת, אחר שמצאנו הנפרד בלשון נקבה "אֶל הַשַּׂ֖עֲרָה וְלֹא יַחֲטִא" (שופטים כ טז עי"ש), נאמר כי המקובץ ממנו שְׂעָרוֹת, ובסמוך: "רַבּוּ מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשִׁי" (תהלים סט ה), אם כן המקבץ מן שֵׂעָר – שְׂעָרִים. גם יש לומר כי "הַשַּׂ֖עֲרָה" הה"א נוספת לפי שהמלה מלעיל, כמו "הַשַּׁ֜עְרָה אֶל הַזְּקֵנִים" (דברים כה ז), ולא נאמר המקובץ רק בלשון נקבות אחר שלא מצאנו אותו בלשון זכר, ואף על פי שהנפרד בלשון זכר, הנה כמוהו אָב שלא נאמר אָבִים אחר שמצאנו המקובץ בלשון נקבות אָבוֹת. וכן הֵיכָל מזה המשקל יקובץ בלשון נקבות: "וַיִּבֶן הֵיכָלוֹת" (הושע ח, יד), ויקובץ בלשון זכרים גם כן: "בְּהֵיכְלֵי עֹנֶג" (ישעיהו יג כב). וכן מן לֵבָב – לְבָבוֹת, ומן צֵלָע – צְלָעוֹת. אבל אחר שמצאנו "תְּסַמֵּר שַׂעֲרַת בְּשָׂרִי" (איוב ד טו), כי נהפכה הה"א לתי"ו מפני הסמיכות, נאמר כי הה"א לנקבה ולא נוספת.

והכנוי מן המקובץ בלשון נקבות: שַׂעֲרוֹתָיו, שַׂעֲרוֹתֶיךָ, שַׂעֲרוֹתַי, שַׂעֲרוֹתֵיהֶם, שַׂעֲרוֹתֵיכֶם, שַׂעֲרוֹתֵינוּ, שַׂעֲרוֹתֶיהָ, (שַׂעֲרוֹתֵךְ) [שַׂעֲרוֹתַיִךְ], שַׂעֲרוֹתֵיהֶן, שַׂעֲרוֹתֵיכֶן. ובאה התי"ו בחירק במלת "וּתְפוֹצוֹתִיכֶם" (ירמיהו כה לד) ומשפטה בצרי על המנהג. וכן רוב כנוי שמות הנקבות נכתב בב' סימני רבוי: בו"ו-ותי"ו שהוא רבוי הנקבות, וביו"ד שהוא רבוי הזכרים. ובאה מלת "וְהִפְלָא יְיָ אֶת מַכֹּתְךָ" (דברים כח נט) בסימן רבוי הנקבות לבד, וכן "הָיוּ מַכּוֹתָם" (תהלים סד ח), "בְּצַדֶּקְתֵּךְ אַחְיוֹתֵךְ" (יחזקאל טז נב), "וְעַל דַּבֶּשֶׁת גְּמַלִּים אוֹצְרֹתָם" (ישעיהו ל ו), "לְדֹרֹתָם" (בראשית יז ט), "וְיֵבֹשׁוּ מִזִּבְחוֹתָם" (הושע ד יט), "וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם" (דברים יב ג). ובסימן רבוי הזכרים לבד: "וַאֲחוֹתַיִךְ סְדֹם וּבְנוֹתֶיהָ" (יחזקאל טז נה),179 "נִלְאֵית בְּרֹב עֲצָתָיִךְ" (ישעיהו מז יג), "וְנָשְׂאוּ אֶת זְנוּתֵיכֶם" (במדבר יד לג), "בִּזְנוּתַיִךְ וּבְרָעָתֵךְ" (ירמיהו ג ב), "לְמַעַן אֲסַפְּרָה כָּל תְּהִלָּתֶיךָ" (תהלים ט טו), "מִשִּׂנְאָתֶיךָ בָּם" (יחזקאל לה יא). אבל בסמיכות בלא כנוי לא יבא כי אם ברבוי אחד: "מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשִׁי" (תהלים מ יג), "צִדְקוֹת יְיָ" (שופטים ה יא), "דֹּרוֹת עוֹלָמִים" (ישעיהו נא ט) וכן כלם. ובא אחד בלא כנוי בשני רבוים: "מֵרַאֲשֹׁתֵי שָׁאוּל" (ש"א כו יב), יאמר האחד ממנו רְאָשָׁה על משקל קְעָרָה או רַאֲשָׁה על משקל נַעֲרָה, והקבוץ והסמוך באלה שני המשקלים שוה, ובאה זאת המלה בשני סימני הרבוי, כי הו"ו והתי"ו רבוי הנקבות והיו"ד רבוי הזכרים. ואשר באו מהם בסימני הזכרים לבד כמו "אֲחוֹתַיִךְ", "עֲצָתָיִךְ", יאמר גם כן הסמוך בלא כנוי בסימן הזכרים לבד, ויאמר מן "עֲצָתָיִךְ" – עֲצָתֵי, ומן "אֲחוֹתַיִךְ" – אֲחוֹתֵי, ומן "זְנוּתַיִךְ" – זְנוּתֵי. וכן בא מן "לַיַּרְכָתַיִם" (שמות כו כז) שהוא בתי"ו הנקבה ובסימן השנים, בא הסמוך "וּלְיַרְכְּתֵי הַמִּשְׁכָּן" (שמות כו כב). וכן יאמר מן שִׁבְעָתַיִם בסמוך שִׁבְעֲתֵי. ובא עם סימן רבוי הנקבות ועם סימן השנים: "אֵת כָּל לֻחֹתָיִם" (יחזקאל כז ה), "רִבֹּתַיִם" (תהלים סח יח).

פֵּעֵל מלרע וכלו צרי, כמו "הֵילֵל בֶּן שָׁחַר" (ישעיהו יד יב), "וַיִּחַן בְּתֵבֵץ" (שופטים ט נ), "וּמִי שָׂם תֵּבֵל כֻּלָּהּ" (איוב לד יג). ולא יקבץ תֵּבֵל לרבים, כי איננו כמו אֶרֶץ, כי אֶרֶץ אף על פי שהוא כלל, לפעמים הוא פרט, ותֵּבֵל לעולם כלל, והוא שם לכל ארצות הישוב. ואולי הוא שם עצם העולם השפל, ואיננו שם-תואר ולא יתחבר עם הכנוים ולא יקבץ, כמו שלא יתחבר ולא יקבץ שם-אדם ושם-עיר.

פִּעֵל בדגש ובצרי. ורוב המשקל הזה הוא תאר: אִטֵּר, עִוֵּר, פִּסֵּח, אִלֵּם, עִקֵּשׁ, עִלֵּג, "וּכְשֹׁכֵב בְּרֹאשׁ חִבֵּל" (משלי כג לד), "לִי נָקָם וְשִׁלֵּם" (דברים לב לה), "הֲלוֹא אֶת הַקִּטֵּר" (ירמיהו מד כא), "וְהַדִּבֵּר אֵין בָּהֶם" (ירמיהו ה יג), "תְּחִלַּת דִּבֶּר יְיָ בְּהוֹשֵׁעַ" (הושע א ב). חֵרֵשׁ בצרי החי"ת מפני הרי"ש שלא תדגש. ולא ישתנו בסמיכות. ובקיבוץ הרבים עי"ן-הפֹעל בשוא, כמו חֵרְשִׁים, פִּסְחִים, עִוְרִים, עִלְּגִים, עִקְּשִׁים, "כְּלָבִים אִלְּמִים" (ישעיהו נו י), "הַמֵּאֲנִים לִשְׁמוֹעַ אֶת דְּבָרַי" (ירמיהו יג י) – האחד מֵאֵן. והוקלו עִוְרִים, פִּסְחִים וְשִׁקְמִים מזה המשקל.

פִּעָל – אִכָּר, כִּכָּר, אִסָּר, קמוצים, וכן "הִנְנִי יִסָּד בְּצִיּוֹן" (ישעיהו כח טז), ובמקצת ספרים מדויקים הוא פתח. ובהסמכם פתוחים. והקבוץ העי"ן בקמץ: "הֹבִישׁוּ אִכָּרִים" (יואל א יא), "אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם" (ישעיהו סא ה), "וַיְחַפֵּהוּ זָהָב טוֹב לְכִכָּרִים שֵׁשׁ מֵאוֹת" (דה"ב ג ח). ובסמוך העי"ן בשוא: "עֶשֶׂר כִּכְּרֵי כֶסֶף" (מ"ב ה ה), והשנים: "הוֹאֵל קַח כִּכָּרָיִם" (מ"ב ה כג) בקמץ. ובדרך הסמוך: "וַיָּצַר כִּכְּרַיִם כֶּסֶף" (מ"ב ה כג).

תוכן העניינים

ספר מכלול

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה