אור ברסלב
ספר מכלול פעלים › [שער אותיות השימוש]

ספר מכלול· רבנו דוד קמחי [הרד"ק]

פעלים · [שער אותיות השימוש]

ועתה אודיעך מקומותם למושבותם

ועוד אודיעך, כי האותיות המשמשות, שהם חצי כל האותיות, והם א"ב ה"ו יכ"ל מנש"ת, מהם ישמשו בראש התיבה ובסוף, ומהם ישמשו בראש ולא בסוף.

וסימן האותיות המשמשות מסרו המדקדקים הראשונים להקל זכרונם בפי התלמידים, מהם רבי מנחם בן סרוק נתן סימנם שמלאכת"ו בינ"ה (מחברת מנחם, פתיחה); והחכם רבי שלמה בן גבירול נתן סימנם אנ"י שלמ"ה כות"ב; והמורה בן ג'אנח, והוא הזכור תמיד בספר הזה 'רבי יונה', וכן הוא נזכר בפי האנשים בשם 'רבי מרינוס', גברה ידו במלאכת הדקדוק, ונתן סימן האותיות המשמשות שלומ"י א"ך תבנ"ה (ספר הרקמה, סוף שער ה); והחכם רבי אברהם אבן עזרא נתן סימנם כשתי"ל א"ב המו"ן (ספר צחות, שער האותיות), או שי"ת ל"ך א"ב המו"ן; ואחי רבי משה נתן סימנם: מש"ה כת"ב אלינ"ו, והוא סימן נאה לענין ונכון לבנין.49

והאותיות המשמשות האלה, מהם ישמשו להוראת הפעולה על הנדבר, כמו אותם המשמשות בעוברים בסוף התיבות, וסימנם מנ"ת הי"ו, ובבינונים בסוף התיבות סימנם תהימ"ו, ובעתידים בראש התיבות סימנם אית"ן. וגם ישמשו בהם בסוף התיבות עם אותם שהם בראש, הו"ו לזכרים והיו"ד לנקבה והנו"ן-ה"א לנקבות, וסימנם וינ"ה [נ"א: יונ"ה], הכל כמו שזכרנו.

ומהם ישמשו בראש התיבות לבאר ענין המלה ולא להורות על הנדבר, ולא ישמשו בעוברים ובעתידים כי אם במקור ושם-הפועל, וסימנם במל"ך. אלו לא ישמשו בעוברים ובעתידים כי אם במקור. ומה שאמר "וְרָבוּ כְּמוֹ רָבוּ" (זכריה י ח) חסר שי"ן-השמוש, רוצה לומר כְּמוֹ שֶׁרָבוּ. והשי"ן תשמש בעוברים ובעתידים, ובבינונים ישמשו יותר אותיות (בכל"ם).

וככה ישמשו אלה על המקור: בִּפְקֹד, כִּפְקֹד, לִפְקֹד, מִפְּקֹד. ועוד הו"ו תשמש על המקור, שתאמר וּפְקֹד או וּפָקוֹד. וסימן המשמשות על המקור עם הו"ו: מל"ך ב"ו. ובא דגש אחר המ"ם שלא בא כן אחר שאר האותיות, לחסרון נו"ן מִן, כי המ"ם לא תשמש לבדה כאשר ישמשו בכל"ו לבדם, ולכן הדגישו פ"א-הפֹעל לחסרון נו"ן מִן. ופעמים תבא המ"ם בפתח, כמו "לְמַבָּרִאשׁוֹנָה לֹא אַתֶּם" (דה"א טו יג), "כִּי הַכֹּהֲנִים לֹא הִתְקַדְּשׁוּ לְמַדַּי" (דה"ב ל ג), "חָלְקוּ מַחְמָאֹת פִּיו" (תהלים נה כב). ואם פ"א-הפֹעל גרונית, תנקד מ"ם השרות בקמץ-קטן לתשלום הנו"ן הנפקדת, כמו "מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ" (במדבר לב ז), "מֵחֲדֹל לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם" (ש"א יב כג), כי אותיות הגרון לא יקבלו דגש ושמו הנח במקומו, כי במקומות רבים יבא הדגש תמורת הנח והנח תמורת הדגש. וכן על הרי"ש שלא תקבל דגש: "מִרְדֹף אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל" (ש"ב יח טז).

ובכל"ו יבאו בפתח כשתהיה האות הגרונית שוא-ופתח: "בַּעֲבֹר" (שמות לג כב), "כַּעֲבֹר" (מ"א יח כט), "לַעֲבוֹר" (יהושע ד א), "וַעֲבוֹר" (משלי ד טו), "בַּאֲכֹל הָאֵשׁ" (במדבר כו י), "בַּעֲזוֹז עִינוֹת תְּהוֹם" (משלי ח כח), "אֵין גַּחֶלֶת לַחְמָם" (ישעיהו מז יד), והוא בשוא לבדו. וכשתהיה האות הגרונית שוא-וסגול, בכל"ו בסגול: "בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם יְיָ אֵלֶּה" (יחזקאל לו כ), ועם הלמ"ד נחה האל"ף לפי שנשתמשו הרבה במלת אֱמֹר עם הלמ"ד, ואמרו "לֵאמֹר" בנוח האל"ף. "לָכֵן כֶּאֱכֹל קַשׁ" (ישעיהו ה כד), "וַיְהִי כֶּאֱמֹר יְהוֹשֻׁעַ" (יהושע ו ח). ובא שלא כמנהג "וַיְהִי בֶּעְזֹר הָאֱלֹהִים אֶת הַלְוִיִּם" (דה"א טו כו), הבי"ת בפתח-קטן, והמנהג ברוב כי העי"ן שוא-ופתח, ואף על פי שהעי"ן בשוא לבד, וסגול הבי"ת יורה עליו כי נקודו היה שוא-וסגול לולי שרצו לחטוף אותו. וכן על שם-הפֹעל. ובא שלא כמנהג "בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת בַּעֱלִי" (משלי כז כב), הבי"ת בפתח והעי"ן בשוא-וסגול.

ועל שם-הפֹעל ישמשו יותר אותיות, וכן על שאר השמות, וסימנם מש"ה וכל"ב.

ושם-הפֹעל הוא אשר תבנה ממנו כל הפעולה, כמו דָּבָר שהוא שם, תבנה ממנו כל הפעֻלה, אחר שמצאנו "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת" (במדבר כז ז), "כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים" (במדבר לו ה). כי כן דעתי שלא לקרא שם-הפֹעל כי אם אשר תבנה ממנו כל פעֻלת הטור, עוברים ובינונים ועתידים; ואחר שנמצא במקרא מלה אחת בבינוניים או בעוברים או בעתידים, נבנה עליו כל הטור. וכן מן חֶרֶב, אחר שמצאנו "חִרְבוּ כָּל פָּרֶיהָ" (ירמיהו נ כז), "חֲרֹב וְהַחֲרֵם אַחֲרֵיהֶם" (ירמיהו נ כא), נבנה עליו כל הטור, ונאמר עליו חָרַב, חָרַבְתָּ וכן כלם; וכן נבנה ממנו בנין הִפְעִיל והָפְעַל ונִפְעַל, אחר שמצאנו "הָחֳרֵב נֶחֶרְבוּ הַמְּלָכִים" (מ"ב ג כג), שענינם ענין חֶרֶב. וכן מן שֶׁלֶג, אחר שמצאנו "תַּשְׁלֵג בְּצַלְמוֹן" (תהלים סח טו), ומן גֶּשֶׁם, אחר שמצאנו "הֲיֵשׁ בְּהַבְלֵי הַגּוֹיִם מַגְשִׁמִים" (ירמיהו יד כב), נבנה עליהם כל הטור. וכן מן עֲשָׂרָה בנין קל: "צֹאנְכֶם יַעְשֹׂר" (ש"א ח יז), רוצה לומר יקח המעשר, נבנה ממנו כל בנין הקל; וכן בנין הִפְעִיל מן "כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר", רוצה לומר לתת המעשר; (דברים כו יב) וכן פִּעֵל הדגוש מן "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר" (דברים יד כב). וכן מן שָׂרִיד, "וְהַשְּׂרִידִים שָׂרְדוּ מֵהֶם" (יהושע י כ), נבנה עליו כל בנין קל. וכן מן שֵׂכֶל בנין קל: "שָׂכַל דָּוִד" (ש"א יח ל), ומבנין הִפְעִיל נמצאו לרוב. וכן מן בָּרָד, "וּבָרַד בְּרֶדֶת הַיָּעַר" (ישעיהו לב יט), תבנה ממנו בנין הקל. וכן מצאנו מן שְׁאָר בנין קל: "עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן" (ש"א טז יא), נבנה עליו כל הטור.

ואחר אשר נגזר הפועל מהשם, כשיאמר הפעולה אינו צריך לזכור השם, כי בפעולה הוא השם. כמו שתאמר שָׁמַר, אָמַר, אין צריך לומר השְׁמִירָה והמַאֲמָר. אלא שפעמים בא כן, והוא תוספת ביאור. או בא כן לחזק הפעולה, והוא האמת, כמו שאנו עתידים לזכור זה הטעם בכפל האותיות במלה, כמו יְרַקְרַק, אֲדַמְדָּם והדומים להם, וכן בכפל המלים, כמו שאנו עתידים לבאר בבנין פִּעֵל הדגוש לקמן ס ב. ומה שבא כן לזכור השם עם הפועל, כמו "קָצַף יְיָ עַל אֲבוֹתֵיכֶם קָצֶף" (זכריה א ב), כי די היה לו בקָצַף, ובא השם אחריו לחזק הקצף שהוא גדול; וכן "טְבֹחַ טֶבַח" (יחזקאל כא טו), "וּמָעֲלָה מַעַל" (ויקרא ה כא), "מָעַל מַעַל בַּחֵרֶם" (יהושע כב כ), "יִצְנָפְךָ צְנֵפָה" (ישעיהו כב יח), "לְמַעַן בְּצֹעַ בָּצַע" (יחזקאל כב כז), "וּמָלַךְ מֶלֶךְ" (ירמיהו כג ה), "מֵהַמְטִיר עָלָיו מָטָר" (ישעיהו ה ו), "שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד" (ירמיהו יב א), "עָשְׁקוּ עֹשֶׁק וְגָזְלוּ גָּזֵל" (יחזקאל כב כט), "וּמַלְכֵיהֶם שָׂעֲרוּ שַׂעַר" (יחזקאל כז לה), "יֵבֹשׁוּ בֹשֶׁת" (ישעיהו מב יז), "וַיָּצָם דָּוִד צוֹם" (ש"ב יב טז), "תִּתְבּוֹנְנוּ בָהּ בִּינָה" (ירמיהו כג כ), "הֲלֹא מְמַשֵּׁל מְשָׁלִים הוּא" (יחזקאל כא ה), "וּמְשֹׁל מָשָׁל" (יחזקאל יז ב), "מַזְרִיעַ זֶרַע" (בראשית א יא), "מְקַרְקַר קִר" (ישעיהו כב ה), "וְעִפַּר בֶּעָפָר" (ש"ב טז יג), "בְּרוֹק בָּרָק" (תהלים קמד ו) והדומים להם.

וככה ישמשו מש"ה וכל"ב על הבינונים, כמו על שם-הפֹעל, והו"ו והשי"ן ישמשו גם בעוברים ובעתידים.

וככה ישמשו מש"ה וכל"ב על שם-הפֹעל: מִדָּבָר, שֶׁדָּבָר, הַדָּבָר, וְדָבָר, כְּדָבָר, לְדָבָר, בְּדָבָר.

ופעמים הו"ו בקמץ על שם-הפועל ועל הפֹעל ועל השם ועל המלה, כמו "חֵלֶב וָדֶשֶׁן תִּשְׂבַּע נַפְשִׁי" (תהלים סג ו) וזולתם. והוא כשהמלה מלעיל, כמו דֶּ֫שֶׁן, חֵ֫לֶב וזולתם, או מלה זעירא, כמו "עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם" (דברים ב י), "קַח וָלֵךְ" (בראשית יב יט), "כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז" (ויקרא ז כג), "אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן" (במדבר טז טז), "אֲנִי וָהוּא" (בראשית מא יא). אבל כשהמלה מלרע, כמו זָהָ֫ב, דָּבָ֫ר, לא תבא עליהם ו"ו קמוצה ופתוחה50 לרוב המשכת התנועות, בִּין ותדע.

וכשיבא וכל"ב על תיבה שתחלתה שוא, ינקד כל"ב בחירק, והו"ו בשורק מומרת באל"ף בקריאה, כדי שלא יתחברו שני שואין נעין כאחד. כמו שתאמר וּזְבוּלוּן, כִּזְבוּלוּן, לִזְבוּלוּן, בִּזְבוּלוּן. ואם תחלת התיבה אחת מאותיות א"ח ה"ע, ותהיה האות הגרונית שוא-ופתח או שוא לבד, הו"ו בפתח: "וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם" (בראשית ז יא), "וַאֲנִי אַקְשֶׁה" (שמות ז ג), "לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת" (בראשית יח ו), "וַהֲשִׁיבְךָ עַל כַּנֶּךָ" (בראשית מ יג), "וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים" (בראשית יב טז). ובשוא לבדו: "וַעְיָרִם עֲשָׂרָה" (בראשית לב טז), וכן "וַעְצֹר בְּמִלִּין" (איוב ד ב).

ואם האות הגרונית בשוא-וסגול או שוא לבד, הו"ו בסגול: "חֶסֶד וֶאֱמֶת" (בראשית כד מט), "וֶעֱזוּזוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו" (תהלים עח ד), "וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ" (שמות ד ד), "וֶאֱמוּנָה עִנִּיתָנִי" (תהלים קיט עה), "וֶהֱשִׁיבְךָ יְיָ מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת" (דברים כח סח). ובשוא לבדו: "שְׁמֹר מִצְוֹתַי וֶחְיֵה" (משלי ד ד).

ואם אל"ף תחלת התיבה ונחה, יהיו אותיות וכל"ב בצרי: "וֵאלֹהִים זוּלָתִי לֹא תֵדָע" (הושע יג ד), "אִמְרוּ לֵאלֹהִים מַה נּוֹרָא מַעֲשֶׂיךָ" (תהלים סו ג), "בֵּאלֹהִים נַעֲשֶׂה חָיִל" (תהלים ס יד), "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים" (בראשית ג ה).

ואם האות הגרונית בשוא-וקמץ, תהיה הו"ו קמוצה: "וָאֳנִי עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה" (מ"א ט כו), "וָאֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ" (ישעיהו ס ט), "וָחֳלָיִם רָעִים" (דברים כח נט).

ואם תחלת התיבה יו"ד ונקודה בשוא, כשיבוא עליה וכל"ב תנוח היו"ד וכל"ב בחירק, כמו "וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים" (ישעיהו נד יא), "רָאִיתִי בִיהוּדָה" (נחמיה יג טו), "וְכׇל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה" (ש"א יח טז), "כִּיקַר כָּרִים" (תהלים לז כ), "כִּיקוֹד אֵשׁ" (ישעיהו י טז), "וְזֹאת לִיהוּדָה" (דברים לג ז).

וכן עם המ"ם: "מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב" (בראשית מט כד), "מִימִין הַגֻּלָּה" (זכריה ד ג), "מִימֵי קֶדֶם" (ישעיהו כג ז), "וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם" (ירמיהו לא יב). ונמצאו שנים בנוע היו"ד: "וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ" (דניאל יב ב), "מִיְּרֻשָּׁתְךָ אֲשֶׁר הוֹרַשְׁתָּנוּ" (דה"ב כ יא).

ופעמים יניחו היו"ד אף על פי שאינה שואית, ויטילו תנועתה על אות-השמוש, כמו "בְּנוֹת מְלָכִים בִּיקְּרוֹתֶיךָ" (תהלים מה י עי"ש) שמשפטו בְּיִקְרוֹתֶיךָ בשוא הבי"ת ובחירק היו"ד. וכן "וְתָבֻז לִיקְּהַת אֵם" (משלי ל יז), שמשפטו לְיִקְהַת, "לִי שָׁמְעוּ וִיחֵלּוּ" (איוב כט כא), "וִילְלַת אַדִּירֵי הַצֹּאן" (ירמיהו כה לו) לקריאת בן-אשר, שמשפטו וְיִלְלַת. וכן "כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ" (קהלת ב יג), שמשפטו כְּיִתְרוֹן.

ואם תחלת התיבה אחת מאותיות א"ח ה"ע, ונקודה שוא-ופתח, ויבא עליה כל"ב, תהיה פתוחה: "וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ" (יחזקאל לז יז), "בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ" (שה"ש ג יא), "כַּעֲצָמִים בְּבֶטֶן הַמְּלֵאָה" (קהלת יא ה), "בַּעֲצַלְתַּיִם יִמַּךְ הַמְּקָרֶה" (קהלת י יח), "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי" (במדבר כד ט), "וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא" (במדבר כג כד), "כַּאֲהָלִים נָטַע יְיָ כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם" (במדבר כד ו), "כַּעֲרָבִים עַל יִבְלֵי מָיִם" (ישעיהו מד ד), "זָקֵן בָּא בַאֲנָשִׁים" (ש"א יז יב), ושאר "בָּאֲנָשִׁים" קמץ, וכל "כַּאֲבָנִים" פתח, "כַּאֲפֵלָה" פתח.

וכן בנוח האל"ף כשתהיה תחלת התיבה, יהיו אותיות וכל"ב עליה פתוחות, כמו "וַאדֹנָי אֱלֹהִים אֱמֶת" (ירמיהו י י), "וַאדֹנִי צֻוָּה בַייָ" (במדבר לו ב), "לַאדֹנָי אֱלֹהֵינוּ" (שמות ג יח), "לַאדֹנִי לְעֵשָׂו" (בראשית לב ה), "אַךְ בַּייָ אַל תִּמְרֹדוּ" (במדבר יד ט), "כַּייָ אֱלֹהֵינוּ" (דברים ד ז) והדומים להם. והמסורת: כל לשון אדנות עם בוכ"ל לא מפיק אל"ף, בר מן שבעה, וסימנם: חטאו (בראשית מ א), האומרות (עמוס ד א), אלהים (תהלים קלה ה), הודו (תהלים קלו ג) דוד (מ"א א יא), מעזכם (נחמיה ח י), ואדני האדנים (דברים י יז). ועם מש"ה מפיק, בר מן חד: "הַייָ אֵין בְּצִיּוֹן" (ירמיהו ח יט).

ואם הדבר ידוע, יהיו אותיות כל"ב קמוצות, כמו שתהיה הה"א על האל"ף ועל העי"ן, בין שתהיה תחלת התיבה שוא-ופתח בין שתהיה שוא-וסגול, כמו "שִׁוִּיתִי עַד בֹּקֶר כָּאֲרִי" (ישעיהו לח יג), "כָּאֲרִי יָדַי וְרַגְלָי" (תהלים כב יז), "בָּחוּר כָּאֲרָזִים" (שה"ש ה טו), "מְקֻנַּנְתְּ בָּאֲרָזִים" (ירמיהו כב כג), "וַיִּתְחַפֵּשׂ בָּאֲפֵר" (מ"א כ לח), "אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים" (תהלים פו ח), "זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים" (שמות כב יט), "לָעֲגָלִים אֲשֶׁר עָשָׂה" (מ"א יב לב), "אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי" (במדבר כב ב), "נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים" (שמות לד ז), וכל שאר "לַאֲלָפִים" פתח, "רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל" (בראשית יט ח) קמץ, וכל שאר "לַאֲנָשִׁים" פתח, "כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הַעִוֵּר בָּאֲפֵלָה" (דברים כח כט), כל "בָּאֲבָנִים" קמץ, כל "בָּעֲרָבָה" קמץ, וכן "בָּעֲלָטָה".

ואם האות הראשון בקמץ-חטף הנקוד עם שוא, יהיו אותיות כל"ב קמוצות אף על פי שאין הדבר ידוע, כמו "בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ" (ש"א א יא), "כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר" (משלי לא יד), "בָּחֳרִי אָף" (שמות יא ח), "לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר" (יחזקאל מז יב). ובא שלא כמשפט "מוֹדִיעִם לֶחֳדָשִׁים" (ישעיהו מז יג), הלמ"ד בסגול. אבל אם תחלת התיבה קמץ-חטף שאיננו עם שוא אלא הוא לבדו, והוא כשיהא אחריו שוא או אות דגושה, יהיו אותיות כל"ב עליה בשוא כמשפטם, כמו "בְּחׇדְשָׁהּ יִמְצָאוּנְהָ" (ירמיהו ב כד), "מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחׇדְשׁוֹ" (ישעיהו סו כג), "אַדְמַת יְהוּדָה לְמִצְרַיִם לְחׇגָּא" (ישעיהו יט יז).

ובא מלת "בׇּהְשַׁמָּה מֵהֶם" (ויקרא כו מג) הבי"ת בקמץ-חטף, והקמץ היה משפטו להיות תחת הה"א, והיה משפט המלה בְּהׇשַּׁמָּה – הבי"ת בשוא והה"א בקמץ-חטף, כמו "כׇּל יְמֵי הׇשַּׁמָּה" (ויקרא כו לה), ולהקל על הה"א הסבו הקמץ תחת הבי"ת; כאשר הסבו במלת "לְהַפְרְכֶם" (ויקרא כו טו) שהיה משפט המלה לַהֲפִירְכֶם – הלמ"ד פתוחה והה"א בשוא-ופתח, וכאשר הקלו המלה הפילו היו"ד; כמו שעשו במלת "וַיַּדְבְּקוּ פְלִשְׁתִּים" (ש"א לא ב) והדומים לו, שהיה ראוי וַיַּדְבִּיקוּ, ובהקלם המלה הסבו שוא הה"א תחת הלמ"ד, ופתח הלמ"ד תחת הה"א.

ומצאנו מלה אחת נשתנו תנועותיה, והיא "הַ לְיְיָ תִּגְמְלוּ זֹאת" (דברים לב ו), בפתח הה"א והלמ"ד בשוא-נח, והאל"ף נקראה בשוע-נע. והיה משפט המילה הה"א בשוא-ופתח והלמ"ד בפתח והאל"ף נחה, ובאה המלה כן לענין מורה על סודה. ולענין זה יש בתיבה הזאת שנוי אחר שלא נמצא בזולתה, שהה"א נכתבה יחידה.

ומש"ה וכל"ב, מש"ה מפיק וכל"ב לא מפיק. ולא כטעם המ"ם טעם השי"ן והה"א, כי טעם המ"ם לחסרון נו"ן מִן כמו שזכרנו, אך טעם השי"ן והה"א מפני שאין דרך השי"ן להשתמש בשוא לעולם, כי אם שנים באו מהם שלא כמשפט בשוא על מלה זעירא: "שְׁהֶם בְּהֵמָה הֵמָּה לָהֶם" (קהלת ג יח), "שְׁהוּא עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת ב כב); וגם הה"א לא תשמש בשוא כי אם לשאלה, ואחר שאין שמושה בשוא כי אם במלך, לא יתכן קריאתה מבלי דגש אם לא יולד נח בינה ובין פ"א-הפֹעל או האות אשר לאחריה, ולכן תדגש האות, כמו "הַמֶּלֶךְ", "הַדָּבָר", "הַמְּנָאָפֶת" (יחזקאל טז לב), "וְהַמְּעֻנָּגָה" (ירמיהו ו ב), "הַמְּשֻׁגָּע הַזֶּה" (מ"ב ט יא).

ופעמים כשתחלת התיבה שוא תהיה רפה, כמו "הַֽמְֿכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב" (שמות כט יג), "הַֽמֲֿתַעֲבִים מִשְׁפָּט" (מיכה ג ט), "הַֽמֲֿלַקְקִים בְּיָדָם" (שופטים ז ו), "הַֽמְֿרַצֵּחַ הַזֶּה" (מ"ב ו לב), "הַֽמְֿלַמֵּד יָדַי לַקְרָב" (תהלים קמד א), "הַֽמְֿסֻכָּן תְּרוּמָה" (ישעיהו מ כ), "הַֽמְֿעֻשָּׁקָה בְּתוּלַת בַּת צִידוֹן" (ישעיהו כג יב), "הַֽמְֿדַבֵּר אֵלַיִךְ" (ש"ב יד י), "הַֽמְֿבַשְּׂרוֹת צָבָא רָב" (תהלים סח יב), כלם רפויי המ"ם סמוכי הה"א בגעיא. וכן "הַֽצְֿפַרְדְּעִים" (שמות ז כט ואילך) כלם רפויי הצד"י, זולתי "וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ" (שמות ח ב), שהוא דגוש. וכן כל "הַלְֿוִיִּם" שבמקרא רפוי הלמ"ד, וכן "הַיְֿשׁוּעָה", "הַיְֿקוּם", "הַיְֿלָדִים". ומאשר פ"איהם יו"ד, כאשר תהיה עי"ניהם אות א"ח ה"ע היו"ד דגושה ברוב, כמו "הַיְּעֵפִים" (שופטים ח טו), "הַיְּעֵלִים" (ש"א כד ב), "לַיְּעֵלִים" (תהלים קד יח)"הַיְּהוּדִים", (מ"ב כה כה)"לַיְּהוּדִים", (אסתר ד ג) "הַיְּהוּדִי" (אסתר ה יג). אבל "הַיְאֹר" (בראשית מא א), "בַּיְאֹר" (שמות ז יז), "הַיְאֹרִים" (שמות ח א), רפה היו"ד, וכן "כַּיְעֵנִים" (איכה ד ג). והפילו היו"ד מהמכתב ושמו נח תחתיה ואמרו "וְעָלְתָה כָאֹר כֻּלָּהּ" (עמוס ח ח), כמו "כַיְאֹר" (ראה שם ט ה).

ועם המ"ם באו רפויים שלא כמנהג חבריהם, כמו "מִגְֿבוּרָתָם בּוֹשִׁים" (יחזקאל לב ל), "מִבְֿצִיר אֲבִיעֶזֶר" (שופטים ח ב), שהיו ראויים להדגש. וכן "וּלְאֹם מִלְֿאֹם יֶאֱמָץ" (בראשית כה כג).

ופעמים שכל"ב מפיק כאשר הדבר ידוע, ותורה עליו ה"א-הידיעה, וכשתחסר תחסר מפני כובד הקריאה, כי במקומות הידיעה הראוה עם אותיות כל"ב, כמו "יְיָ בְּהַשָּׁמַיִם חַסְדֶּךָ" (תהלים לו ו), "וַיַּבְדִּילֵם אֲמַצְיָהוּ לְהַגְּדוּד אֲשֶׁר בָּא אֵלָיו" (דה"ב כה י), "וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה" (בראשית לט יא), "כִּי אֹתוֹ כְהַיּוֹם" (ש"א ט יג), "לָכֶם וּלְהַגֵּרִים הַגָּרִים בְּתוֹכְכֶם" (יחזקאל מז כב), "לְהַנְחֹתָם בְּהַדֶּרֶךְ" (נחמיה ט יט), "מֵעַל לְהַחוֹמָה" (נחמיה יב לח), "כְּהַחַלֹּנוֹת הָאֵלֶּה" (יחזקאל מ כה), "אִם תִּהְיֶה לְטוֹב לְהָעָם הַזֶּה" (דה"ב י ז), "מִי כְּהֶחָכָם" (קהלת ח א), "הָבֵן לְהַלָּז אֶת הַמַּרְאֶה" (דניאל ח טז).

ומפני כובד הקריאה תחסר ה"א-הידיעה ותשאר תנועתה באחת מאותיות כל"ב אשר עליה, ונאמר כַּדָּבָר, לַדָּבָר, בַּדָּבָר. ופעמים יפול הדגש להקל בהיות תחלת התיבה שוא, אז יפילו הדגש פעמים ואות השימוש מעמדת בגעיא: "שִׁתִי לִבֵּךְ לַֽמְֿסִלָּה" (ירמיהו לא כ), "וְחַיָּתוֹ לַֽמְֿמִתִים" (איוב לג כב), "לַמְֿאַחֲרִים עַל הַיָּיִן" (משלי כג ל), "בַּֽסֳֿעָרָה הַשָּׁמָיִם" (מ"ב ב א) הבי"ת מועמדת בגעיא והסמ"ך בקמץ-חטף. ופעמים יפול גם כן הגעיא, כמו "וּמִחְיַת בָּשָׂר חַי בַּשְֿׂאֵת" (ויקרא יג י), "וּמֵאֵת הַמְֿעַט תַּמְעִיטוּ" (במדבר לה ח) "כִּי אַתֶּם הַמְֿעַט" (דברים ז ז), "נִבְדְּלוּ אֶל דָּוִיד לַמְֿצַד" (דה"א יב ט), "וַיַּעַט כַּמְֿעִיל קִנְאָה" (ישעיהו נט יז), "וְיַעֲטוּ כַמְֿעִיל בָּשְׁתָּם" (תהלים קט כט), "הַמְֿלַמֵּד יָדַי לַקְרָב" (תהלים קמד א), "וְלַשְֿׂאֵת וְלַסַּפַּחַת" (ויקרא יד נו), "וְהַלְֿוִיִּם בַּמְלָאכֶת" (דה"ב יג י), "לַמְֿנִי מִמְסָךְ" (ישעיהו סה יא).

ובא בקמץ הלמ"ד במלה זעירא: "הָיְתָה לָמַס" (איכה א א), "בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת" (דברים יד א), "כִּי צַו לָצָו… קַו לָקָו" (ישעיהו כח י), "בֵּין מַיִם לָמָיִם" (בראשית א ו), וכן "לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ" (במדבר לה לב) למי שפירשו תאר. או יהיה קמץ למ"ד של "לָמַס", "לָמֵת", "לָנוּס", זולתי שתורה על ה"א-הידיעה, והם כמו לְמַס, לְמֵת בשוא, כמו שדרך הקמץ לבוא מקום השוא באות-השמוש, כמו "וָשָׁב וְרָפָא לוֹ" (ישעיהו ו י), "שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם" (משלי כד טז) והדומים להם שהם מלות זעירות. או מלות שהם מלעיל: "וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂ֑בַע" (ויקרא כה יט), "הָיוּ עָלַי לָטֹ֑רַח" (ישעיהו א יד), "לֹא תֵשֵׁב לָנֶ֔צַח" (ישעיהו יג כ), "מִשַּׁעַר לָשַׁ֙עַר֙" (שמות לב כז), "וְשֶׂרֶט לָנֶ֗פֶשׁ" (ויקרא יט כח). ועל החי"ת פתח: "טָפַשׁ כַּחֵלֶב לִבָּם" (תהלים קיט ע). ועל הדרך הזה ישמשו אותיות-השמוש גם כן בבינונים. ולמ"ד-השימוש תהיה בקמץ על המקור מנחי העי"ן ומפעלי הכפל, לפי שהם מלות זעירות, כמו "לָקוּם", "לָשׁוּב", "לָעוֹז" (ישעיהו ל ב), "לָחֹג" (זכריה יד יח), בין שתעמוד המלה בענינה בין שתסמך בענין השמוש, תהיה קמוצה בהם. אבל הו"ו תהיה קמוצה בם לעולם כשתעמוד המלה בענינה, אבל כשתסמך המלה בענין השמוש תהיה בשוא, כמו "וְשׁוֹב אֵלַי" (ירמיהו ג א). והבי"ת והכ"ף בשוא לעולם.

ועל ענינים אלה ישמשו מש"ה וכל"ב

המ"ם

תשמש במקום מִן, כי שמושה עם הנו"ן כמו בלי נו"ן, כמו שכתבנו לעיל לח א, וענין שמושה ידוע.

ויבא שמושה פעמים במקום 'יותר',51 כמו "תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים" (שופטים ה כד) – 'יותר מנשים', "שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ" (תהלים מה ח), "וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת" (הושע ו ו), "הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב" (תהלים יט יא) והדומים להם.

ויש מ"ם תשמש במקום בי"ת, כמו "מִסִּינַי בָּא" (דברים לג ב), כמו בְּסִינַי בא, "בָּגְדָה אִשָּׁה מֵרֵעָהּ" (ירמיהו ג כ), כמו בְּרֵעָהּ, "מֵהֵיכָלֶךָ עַל יְרוּשָׁלִָם" (תהלים סח ל), כמו בְּהֵיכָלֶךָ. ויש לפרשם כמשמעם בשמוש מ"ם, כי פירוש "מִסִּינַי" רוצה לומר כי מסיני נגלה כבודו ובא לישראל; ופירוש "מֵהֵיכָלֶךָ" כי משם תבא להם היראה, כמו שאמר "נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ" (תהלים סח לו), מפני הכבוד השוכן במקדש, לפיכך "לְךָ יוֹבִילוּ מְלָכִים שָׁי" (שם פסוק ל).

ונמצא מ"ם במקומות שיראה בתחלת העיון שהיא יתירה, כמו "וּמִלְּפָנִים וְנֹאמַר צַדִּיק" (ישעיהו מא כו), "מִטֶּרֶם שׂוּם אֶבֶן אֶל אֶבֶן" (חגי ב טו), "לֹא יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד עוּל יָמִים וְזָקֵן" (ישעיהו סה כ), "עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת" (ויקרא כג טז), "מֵאֵין כָּמוֹךָ" (ירמיהו י ו), "מֵאַיִן כָּמֹהוּ" (ירמיהו ל ז). ועוד נבאר הענין בחלק השני מזה הספר בשרש מִן (ספר השורשים אות המ"ם).

ותשמש המ"ם עם הלמ"ד: "מִלְּפָנִים", "מִלְמַעְלָה", "מִלְּמַטָּה". ובחלק הענין בשרש מִן יתבאר שמושה עוד.

והשי"ן

תשמש במקום אֲשֶׁר, והיא נקודה בפתח-קטן, כמו "שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ" (שה"ש א ו), "שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי" (שה"ש א ז), "שֶׁכָּכָה הִשְׁבַּעְתָּנוּ" (שה"ש ה ט), "עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" (שה"ש ב ז).52 ויבא פתח-גדול תחת פתח-קטן: "עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל" (שופטים ה ז), "שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה" (שה"ש א ז), "לְמַעַן תֵּדְעוּן שַׁדּוּן" (איוב יט כט), "שָׁאַתָּה מְדַבֵּר עִמִּי" (שופטים ו יז) בקמץ להרחיב על האל"ף. ויבא בשוא: "שְׁהוּא עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת ב כב), "שְׁהֶם בְּהֵמָה הֵמָּה לָהֶם" (קהלת ג יח).53

ונקשרה השי"ן עם הלמ"ד והיתה מלה אחת: "בְּשֶׁל אֲשֶׁר יַעֲמֹל הָאָדָם לְבַקֵּשׁ וְלֹא יִמְצָא" (קהלת ח יז). ורבותינו ז"ל הרגילו זאת המלה בדבריהם באמרם "שֶׁל פְּלוֹנִי הֵם, שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי הֵם" (סנהדרין ל א) וזולת זה הרבה. ועם הכנויים קשרוה הרבה גם כן. וכן במקרא נקשרה עם כנוי היחיד: "כִּי בְשֶׁלִּי הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה" (יונה א יב), וכן אמרו "בְּשֶׁלְּמִי" (יונה א ז). ובי"ת-השמוש משמשת אל השי"ן ואל הלמ"ד, וענין המלה 'באשר' ו'בעבור': "בְּשֶׁל אֲשֶׁר יַעֲמֹל הָאָדָם לְבַקֵּשׁ וְלֹא יִמְצָא".

והה"א (=ה' הידיעה)

תשמש לידיעת הדבר. ויש שלא תודיע דבר מיוחד אלא יהיה מי שיהיה, כמו "וְאִם יִתְקְפוֹ הָאֶחָד" (קהלת ד יב), "הָאֶחָד בָּא לָגוּר" (בראשית יט ט), "וַיִּפְתַּח הָאֶחָד אֶת שַׂקּוֹ" (בראשית מב כז), "וַיְהִי הָאֶחָד מַפִּיל הַקּוֹרָה" (מ"ב ו ה).

ותבא לידיעת התאר והמתֹאר, כמו "הָהָר הַטּוֹב" (דברים ג כה), "הָאָרֶץ הַטּוֹבָה" (דברים א לה), "הַנַּעַר הַלֵּוִי" (שופטים יח ג), "הַנַּעַר הַלָּז" (זכריה ב ח), "הָעֶבֶד הָעִבְרִי" (בראשית לט יז) ורבים כמוהם.

ופעמים בחסרון ידיעת התאר: "סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה" (ירמיהו ב כא), "נֹהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה" (ש"ב ו ג), "וְכָל הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס" (ש"א טו ט), "עַל הָאָרֶץ אַחֶרֶת" (ירמיהו כב כו), "הַכְּרוּב אֶחָד" (יחזקאל י ט), "הָרֹאשׁ אֶחָד" (ש"א יג יז), "אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד" דפרשת פנחס (במדבר כח ד),54 "הַדּוּד אֶחָד" (ירמיהו כד ב), "הָאִישׁ אֶחָד" (במדבר טז כב), "אֲחִיכֶם אֶחָד" (בראשית מב יט), "בַּלַּיְלָה הוּא" (בראשית יט לג).

ובחסרון ידיעת המתואר: "חָצֵר הַחִצוֹנָה" (יחזקאל מ לא), "אל חָצֵר הַתִּיכֹנָה" (מ"ב כ ד), "בָּאִים מִדֶּרֶךְ שַׁעַר הָעֶלְיוֹן" (יחזקאל ט ב), "מְעַט דְּבַשׁ הַזֶּה" (ש"א יד כט), "יוֹם הַהוּא יִרְחַק חֹק" (מיכה ז יא), "הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים" (תהלים קד יח), "חָלָל הַגָּדוֹל" (יחזקאל כא יט), "אֶל גּוֹיִם הַמּוֹרְדִים" (יחזקאל ב ג), "וַיָּבֹא הֵלֶךְ לְאִישׁ הֶעָשִׁיר" (ש"ב יב ד), "יוֹם הַשִּׁשִּׁי" (בראשית א לא), "כֹּהֵן הַמִּשְׁנֶה" (ירמיהו נב כד), "הוּא חֹדֶשׁ הַתְּשִׁיעִי" (עזרא י ט) והדומים להם.

ולא תבא ה"א-הידיעה עם הכנוי כי אם במקומות מעטים מצאנום בשתי ידיעות: "בְּתוֹךְ הָאָהֳלִי" (יהושע ז כא), "וְהַחֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר עֵיבָל" (יהושע ח לג), "וְנָתַן אֶת הָעֶרְכְּךָ" (ויקרא כז כג), "אֵת כָּל הֶהָרוֹתֶיהָ בִּקֵּעַ" (מ"ב טו טז), "(ואת כל) [וְכֹל] אֲשֶׁר בֶּעָרֵינוּ" (עזרא י יד), כי הוא חסר ה"א-הידיעה. וכן "כַּגְּבִרְתָּהּ" (ישעיהו כד ב).

אבל כשיבא במלה כנוי הפעוּל עם הפועֵל תבא ה"א-הידיעה עם הפועֵל לרוב, כמו "הַמַּעַלְךָ" (דברים כ א), "וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית" (דברים יג ו), "וְהָעָם לֹא שָׁב עַד הַמַּכֵּהוּ" (ישעיהו ט יב), "הִיא וּמְבִיאֶיהָ וְהַיֹּלְדָהּ" (דניאל יא ו); כמו שהיה בהפרד "הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ" (יהושע כד יז), "הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ" (ירמיהו ב ו) והדומים להם, כי ה"א-הידיעה תפול על אחד והכנוי על אחר. אבל השמות אשר עם הכנויים או התארים שלא יפרדו, לא תבא עליהם ה"א-הידיעה כי אם במקומות מעטים כמו שהראיתיך, והוא לרוב ההודעה, כי ה"א-הידיעה והכנוי שניהם יפלו על אחד, ודי באחד.

ולא תבוא ה"א-הידיעה על מלה נסמכת. ומצאנו שבא כן במקומות, ואמרו כי חסר הנסמך; ולפי דעתי כי באו בשתי ידיעות, כי סמיכות המלה אל מלה אחרת היא ידיעה, והה"א ידיעה אחרת, ובאו המלות האלה בשתי ידיעות לרוב ההודעה, כמו "כֹּל הָעָם הָאָרֶץ" (יחזקאל מה טז), "אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל" (בראשית לא יג), "הָאָרוֹן הַבְּרִית לִפְנֵי הָעָם" (יהושע ג יד), "וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע" (בראשית ב ט), "שְׁתֵּי הָעֲבֹתֹת הַזָּהָב" (שמות לט יז), "סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים" (אסתר ו א), "הַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים" (תהלים קכג ד), "וְאֵת כָּל הַמַּמְלְכוֹת הָאָרֶץ" (ירמיהו כה כו), "הַיַּיִן הַחֵמָה הַזֹּאת מִיָּדִי" (ירמיהו כה טו), "אֶת הַסֵּפֶר הַמִּקְנָה" (ירמיהו לב יב), "וְאֵת הַמִּזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת" (מ"ב טז יד), "עַל הַמִּזְבַּח בֵּית אֵל" (מ"ב כג יז), "כְּכֹל הַתּוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם" (מ"א יד כד), "מֵעַל הַבָּקָר הַנְּחֹשֶׁת" (מ"ב טז יז), "קָרוֹב הַיּוֹם מְהוּמָה" (יחזקאל ז ז), "וְהָאָרֶץ הַגִּבְלִי" (יהושע יג ה), "הָאֶבֶן הַבְּדִיל" (זכריה ד י), "הַלִּשְׁכוֹת הַקֹּדֶשׁ" (יחזקאל מו יט), "הַיְתַד הָאֶרֶג" (שופטים טז יד) והדומים להם. ואף על פי שיש מהם שאינם נקודים כדרך הסמוכים, כמו "הָעָם הָאָרֶץ", "הָאָרוֹן הַבְּרִית", "הַיַּיִן הַחֵמָה", מפני ה"א-הידיעה באו כן, או יתכן שבהם חסר הנסמך.

וכן לא תבוא ה"א-הידיעה על שם האדם, לפי שהשם הוא הידיעה, ואין צריך ידיעה אחרת, ולא תאמר הָאַבְרָהָם, הַיִּצְחָק. ומה שאמר "אָמַר הַקּוֹהֶלֶת" (קהלת יב ח), הוא שם-תאר לנפש שלמה המאספת החכמות. וכן לא יבֹאו עמו אותיות הכנוי מזה הטעם, לא תאמר אַבְרָהָמִי, יִצְחָקִי. וכן לא יאמרו מהם בלשון רבים: אַבְרָהָמִים, יִצְחָקִים. וה"א "הָאֲרַוְנָה הַיְבֻסִי" (ש"ב כד טז) שהוא בה"א, אפשר שהוא שם-תאר. ו"שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה" (דברים ג יג) הוא שם-היחס, כמו "הַמְנַשִּׁי" (דברים כט ז). וכן "אֶרֶץ הַמָּגוֹג" (יחזקאל לח ב), וכן "קִרְיַת הָאַרְבַּע" (בראשית לה כז) הוא שם-היחס, או הוא שם-תאר לענק הגדול, לפי שהוא היה האדם הגדול בענקים, והיו ארבעה – הוא ושלשת בניו, ועל שם-היחס תבוא ה"א-הידיעה, ואף על פי שראש היחס היה שם-אדם שלא תבא עליו ה"א-הידיעה, אחרי ששב השם ההוא יחס תבוא עליו ה"א-הידיעה, כמו "לְאַבְרָם הָעִבְרִי" (בראשית יד יג) – המתיחס אל עֵבֶר, וכן "אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי" (שמות ד יד) – המתיחס אל לֵוִי בן יעקב, "וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי" (שופטים יא א), "הַיַּחְצְאֵלִי" (במדבר כו מח), "הַיִּשְׂרְאֵלִי" (ויקרא כד י). לפיכך יבוא בלשון רבים: עִבְרִים, לְוִיִּם, שהוא מן עֵבֶר ומן לֵוִי.

וכאשר השם מחובר משני מלים, יבא פעמים ה"א-הידיעה על השני, כמו "אֲבִי הָעֶזְרִי" (שופטים ו יא) שהוא מן אֲבִיעֶזֶר, וכן ביחס המקום: "בֵּית הָאֱלִי" (מ"א טז לד) שהוא מן בֵּית אֵל, וכן "בֵּית הַלַּחְמִי" (ש"א טז א), "יְהוֹשֻׁעַ בֵּית הַשִּׁמְשִׁי" (ש"א ו יד), מן בֵּית לֶחֶם, מן בֵּית שֶׁמֶש.

ושם-מקום פעמים עם ה"א-הידיעה, כמו "הָעָי" (בראשית יג ג), "בַּקַּרְקֹר" (שופטים ח י), "בַּסֻּכּוֹת" (מ"א כ יב), "בַּשִּׁטִּים" (במדבר כה א), "וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּחֹרְשָׁה" (ש"א כג יח).

וכן לא יסמך שם-מקום אלא מעטים מצאנום סמוכים, כמו "עָר מוֹאָב" (במדבר כא כח), "צִיּוֹן קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל" (ישעיהו ס יד).

ופעמים תשמש הה"א במקום אֲשֶׁר, כמו "אֶת הַשּׁוֹק וְהֶעָלֶיהָ" (ש"א ט כד), רוצה לומר אֲשֶׁר עליה. וכן הה"א שמצאנו בעוברים ובעתידים שלא תשמש בהם ה"א-הידיעה כמו שכתבנו, היא במקום אֲשֶׁר, כמו "כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה" (בראשית מו כז), "וְעַתָּה עַמְּךָ הַנִּמְצְאוּ פֹה" (דה"א כט יז), "הַנִּרְאָה אֵלָיו פַּעֲמָיִם" (מ"א יא ט), "אַחֲרֵי הַנִּרְאָה אֵלַי בַּתְּחִלָּה" (דניאל ח א), כמו אֲשֶׁר באה, אֲשֶׁר נמצאו, אֲשֶׁר נראה. וכן "הֶהָלְכוּא אִתּוֹ" (יהושע י כד), "הַהֹשִׁיבוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת" (עזרא י יז), "וְכֹל הַהִקְדִּישׁ שְׁמוּאֵל" (דה"א כו כח), "הָעִיר הַהֻלָּלָה" (יחזקאל כו יז), "בַּהֵכִין לוֹ דָּוִיד" (דה"ב א ד), "עַל הַהֵכִין הָאֱלֹהִים לָעָם" (דה"ב כט לו), "הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה" (דברים יד כב) כמו אֲשֶׁר יוצא.

והו"ו

תשמש לתוספת דבר.

ופעמים איננה לתוספת ולא תשמש כלום אלא שהיא התחלת המלה, כמו "וְאֵלֶּה בְנֵי צִבְעוֹן וְאַיָּה וַעֲנָה" (בראשית לו כד), "בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ יֵאָכֵל" (ויקרא ז טז), פירוש הנותר מיום הזבח יאכל ממחרת ביום השני, "בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו" (בראשית כב ד), ואחרים רבים כמוהם.

ויש ו"ו שהיא תחלת הדברים, כמו "וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ" (אסתר א א), "וַיְהִי בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה" (יחזקאל א א) והדומים להם. וכתב רבי אברהם אבן עזרא, שאלו הו"וין הם כפ"א-רפה בלשון-ישמעאל, שאינה (משתמשת) [משמשת] אלא שהיא תחלת הדבור.

ואדוני אבי ז"ל כתב בספר הגלוי על כל ו"ו נוספת במקרא כי היא רמז על מלה חסרה כדמותה, כמו "וַתֵּשֶׁב תָּמָר וְשֹׁמֵמָה" (ש"ב יג כ), שפירושו עֲצוּבָה ושוממה או דּוֹאֶגֶת והדומה לענין; וכן "נִרְדָּם וְרֶכֶב וָסוּס" (תהלים עו ז) – נרדם אִישׁ ורכב וסוס; וכן "בְּנַס וּקְצַף שַׂגִּיא וַאֲמַר לְהוֹבָדָה לְכֹל חַכִּימֵי בָבֶל" (דניאל ב יב), פירושו קָם ואמר; וכן "בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו", פירושו: השכים ביום השלישי ונשא עיניו וראה את המקום מרחוק; וכן "וְאַיָּה וַעֲנָה", היו לו בנים אחרים ולא זכרם, אולי בעבור שלא היתה תולדה להם; ופירוש "וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּו" כמו שפירשו רז"ל: לפי שאמר ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת, יכול שתהא מצוה לאכלו לשני ימים, תלמוד לומר "וְהַנּוֹתָר", אם הותיר מיום ראשון יאכל וממחרת (ספרא על ויקרא ז טז), כלומר מה שאמרתי "וּמִמָּחֳרָת", לא אמרתי אלא על הנותר מיום ראשון. וכן כל אחד מהם יתפרש לפי מקומו.

ויש ו"ו במקום אוֹ, כמו "וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ" (שמות כא טו) – אוֹ אמו, "וְהָיָה לַייָ וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה" (שופטים יא לא) – אוֹ העליתיהו.

ויש מקומות שתחסר הו"ו, כמו "רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן" (שמות א ב), "שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ" (חבקוק ג יא), "כְּסוּס עָגוּר" (ישעיהו לח יד) והדומים להם, כמו שאנו עתידים לבאר.

ויש ו"ו שמורה הזמן שכבר עבר קודם הפֹעל אשר לפניו, כמו "הֵן אַתָּה קָצַפְתָּ וַנֶּחֱטָא" (ישעיהו סד ד), רוצה לומר וכבר חטאנו, על כן קצפת עלינו; "וְגֶבֶר יָמוּת וַיֶּחֱלָשׁ" (איוב יד י) – וכבר חלש, כי קודם שימות יחלש ויחלה; "וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים" (ויקרא ט כב) – וכבר ירד, כי אחר שירד מעשות העולה ברכם; "וְהוּא נִרְדָּם וַיָּעַף וַיָּמֹת" (שופטים ד כא) – וכבר עף, כי אחר שהיה עיף ויגע נרדם מיגיעתו ולא הרגיש בהכותה אותו, וימת; "וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ" (שמות טז כ) – וכבר באש; "וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם" (שמות יד כא) – וכבר נבקעו המים, ואחר כך שם הים לחרבה, שיבשתו הרוח; "נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ" (בראשית ז יא) – וכבר נפתחו.

ויש ו"ו במקום כַּאֲשֶׁר: "אִם לֹא יִשְׂבְּעוּ וַיָּלִינוּ" (תהלים נט טז) – כאשר ילינו לא ישבעו; "וְשִׂפְתֵי רְנָנוֹת יְהַלֶּל פִּי" (תהלים סג ו) – כאשר שפתי רננות יהלל פי, "חֵלֶב וָדֶשֶׁן תִּשְׂבַּע נַפְשִׁי"; "וַתַּעֲשִׂי הָרָעוֹת וַתּוּכָל" (ירמיהו ג ה) – כאשר יָכוֹלְתְּ.

ויש ו"ו להשוות הדברים, כמו "מַיִם קָרִים עַל נֶפֶשׁ עֲיֵפָה, וּשְׁמוּעָה טוֹבָה מֵאֶרֶץ מֶרְחָק" (משלי כה כה), "דֶּלֶף טוֹרֵד בְּיוֹם סַגְרִיר, וְאֵשֶׁת מִדְיָנִים נִשְׁתָּוָה" (משלי כז טו). וכמו ו"ו זה רבים בספר משלי שפירושם להשוות הדברים כמו זה. וכמו ו"ו זה, "מַשְׁבִּיחַ שְׁאוֹן יַמִּים שְׁאוֹן גַּלֵּיהֶם, וַהֲמוֹן לְאֻמִּים" (תהלים סה ח) – כמו שמשביח שאון ימים כן ישביח המון לאמים, "הֲלֹא אֹזֶן מִלִּין תִּבְחָן, וְחֵךְ אֹכֶל יִטְעַם לוֹ" (איוב יב יא), והדומים להם.

ויש ו"ו אחר במקום "אִם", והיא מורה לתשובת התנאי ומענהו, כמו "אִם קֵהָה הַבַּרְזֶל", התשובה: "וַחֲיָלִים יְגַבֵּר" (קהלת י י); "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ", המענה: "וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם" (ויקרא כו ג-ד); "אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה", המענה: "וְיָכָלְתָּ עֲמֹד" (שמות יח כג); "וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד", התשובה: "וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם" (ויקרא יב ה); "וְאִם שָׁכֹב יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ" (ויקרא טו כד), המענה: "וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו" (ויקרא טו כד); "וְאִם עָמְדוּ בְּסוֹדִי וְיַשְׁמִעוּ דְבָרַי אֶת עַמִּי", המענה: "וִישִׁבוּם מִדַּרְכָּם הָרָע" (ירמיהו כג כב).

ויש ו"ו במקום בי"ת-העזר, כמו "אֲדֹנָי יְיִ שְׁלָחַנִי וְרוּחוֹ" (ישעיהו מח טז), כמו בְּרוּחוֹ; "וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה" (ישעיהו ס ב), כמו בִּכְבוֹדוֹ; "יְיָ וּכְלֵי זַעְמוֹ" (ישעיהו יג ה), כמו בִּכְלֵי.

ויש ו"ו לשאלה על מלת לֹא והיא בקמץ, כמו "וָלֹא יֻתַּן נָא לְעַבְדְּךָ" (מ"ב ה יז), "וָלֹא יֵלֶךְ נָא אִתָּנוּ אַמְנוֹן אָחִי" (ש"ב יג כו), והם כמו הֲלֹא.

ויש ו"ו כמו עִם, כמו "כִּי הָיָה אֲרוֹן הָאֱלֹהִים בַּיּוֹם הַהוּא וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (ש"א יד יח), כמו עִם בני ישראל; וכן "וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם" (שמות א ה) – עִם יוסף שֶׁהָיָה במצרים היו שבעים נפש; "אָוֶן וַעֲצָרָה" (ישעיהו א יג), כלומר לא אוכל סְבוֹל און עִם עצרה. ויתפרשו כלם בענין ו"ו, אבל יותר קרוב פירושם עִם.

ויש ו"ו כמו אֲבָל, כמו "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לֹא אֲדֹנִי וַעֲבָדֶיךָ בָּאוּ" (בראשית מב י), פירושו: לֹא כן כמו שאתה אומר, אֲבָל "עֲבָדֶיךָ בָּאוּ לִשְׁבָּר אֹכֶל"; "וָאֲחַלְּצָה צוֹרְרִי רֵיקָם" (תהלים ז ה) – אֲבָל אחלצה צוררי ריקם, כל שכן שלא "גָּמַלְתִּי שׁוֹלְמִי רָע", כי אפילו מי שהיה צוררי לריקם הייתי מחלץ אותו.

והכ"ף

תשמש לדמיון הדבר, והוא הרוב.

ופעמים יבואו שני כ"פי הדמיון זה אחר זה והוא לקצר הלשון, כמו "כָעָם כַּכֹּהֵן" (ישעיהו כד ב), כאלו אמר 'העם ככהן והכהן כעם', שאין האחד עיקר שידמה לו זולתו ויהיה טפל לו, אלא כל אחד כחברו, ולקצר הלשון אמר כן. וכן "כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה" (בראשית מד יח), "כָּמוֹךָ כְמוֹהֶם" (שופטים ח יח), וכן "כַּעֶבֶד כַּאדֹנָיו כַּשִּׁפְחָה כַּגְּבִרְתָּהּ כַּקּוֹנֶה כַּמּוֹכֵר כַּמַּלְוֶה כַּלֹּוֶה כַּנֹּשֶׁה כַּאֲשֶׁר נֹשֶׁא בוֹ" (ישעיהו כד ב). ופעמים יספיק בזה הענין בכ"ף אחד, כמו "חֵלֶק כְּחֵלֶק יֹאכֵלוּ" (דברים יח ח) – שיהיה חלק זה כחלק זה; וכן "וְשָׁרִים כְּחֹלְלִים" (תהלים פז ז), כלומר אלה כאלה.

וכן זה הענין בבי"ת-השמוש, כמו "כִּי שֻׁלַּח בְּרֶשֶׁת בְּרַגְלָיו" (איוב יח ח), כלומר 'רשת ברגליו', או 'ברשת רגליו'; וכן "כִּי בִי בְעֶזְרֶךָ" (הושע יג ט) – 'אני בעזרך', או 'כי בי עזרך'. וכן יספיק בבי"ת אחד וענינו שנים: "בַּד בְּבַד יִהְיֶה" (שמות ל לד), כאלו אמר בְּבַד בבד, כלומר כל אחד ואחד במשקלו, או כל אחד לבדו.

ויש כ"ף לאמִתת הדבר, כמו "כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה" (שמות יא ד), "כְּאַלְפַּיִם אַמָּה בַּמִּדָּה" (יהושע ג ד), "הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם" (בראשית כה לג), "כִּי אֹתוֹ כְהַיּוֹם תִּמְצְאוּן אֹתוֹ" (ש"א ט יג), "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים" (במדבר יא א), "הָיְתָה כְּאַלְמָנָה" (איכה א א), "לֵב רְשָׁעִים כִּמְעָט" (משלי י כ), "כְּמַסִּיגֵי גְּבוּל" (הושע ה י).

ויש אומרים כי כ"ף "כַּחֲצֹת" כ"ף השיעור והקירוב, כמו "כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף" (שמות יב לז), "כְּעֶשְׂרִים אִישׁ" (ש"א יד יד), "כְּאֵיפָה שְׂעֹרִים" (רות ב יז), וכן "כְּבַחֲצִי מַעֲנָה צֶמֶד שָׂדֶה" (ש"א יד יד), ואיננו הפוך כמו שכתב רבי יונה (הרקמה שער לב) שמשפטו היה בְּכַחֲצִי, אבל הוא כמשפטו, כי על הודאי יאמר בַּחֲצִי, והוסיף עליו כ"ף-השיעור ואמר "כְּבַחֲצִי". וכן דעת רבותינו ז"ל כי כ"ף "כַּחֲצֹת" היא כ"ף-השיעור, שאמרו (מובא ברש"י על שמות יא ד) כי לפיכך אמר משה "כַּחֲצֹת" ולא אמר בַּחֲצוֹת, שמא יטעו אצטגניני פרעה ויאמרו משה בדאי הוא. וכן "וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים" (בראשית לח כד), וכן "וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים" (ש"א כה לח), "וּכְעֵת מוּתָהּ" (ש"א ד כ), "וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה" (בראשית יט טו).

וקרוב לזה "כְּמֵשִׁיב יָדוֹ", כלומר בשעה שהשיב ידו "וְהִנֵּה יָצָא אָחִיו" (בראשית לח כט), וכן "כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ" (בראשית מ י), כלומר: בְּשָׁעָה שֶׁפָּרְחָה עלתה נצה ו"הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ".

וקרוב לזה בהניח ספור הדברים קצתם או כלם וישימו הכ"ף סימן לזה, כמו "וַתְּדַבֵּר אֵלָיו כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר" (בראשית לט יז), רוצה לומר כענין הדברים האלה, פחות מהם או יתר עליהם; וכן "וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה" (ויקרא י יט), "כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט" (קהלת י ה); וכן "וַתֵּשְׁבוּ בְקָדֵשׁ יָמִים רַבִּים כַּיָּמִים אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם" (דברים א מו), כלומר היו כמו שהיו, והניח מספרם; ובסדר עולם (סדר עולם רבא פרק ח) מפרש: כימים אשר ישבתם בכל המסעות, כי כל המסעות היו שמנה ושלשים כמו שאמר: "וְהַיָּמִים אֲשֶׁר הָלַכְנוּ מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ עַד אֲשֶׁר עָבַרְנוּ אֶת נַחַל זֶרֶד שְׁלֹשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה" (דברים ב יד), עשו מהם תשע עשרה בקדש, ותשע עשרה בשאר המסעות.

והלמ"ד

תשמש על שני פנים. האחד להבאת הדבר על העצם, והוא הרוב. ויבא זה אחר זה ויספיק באחד, כמו "לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב" (בראשית לב יט), "לְעָם לְצִיִּים" (תהלים עד יד).

ויש שמורה על העצם עצמו, כמו מלת אֵת, ויספיק הענין זולתה, כמו "הָרְגוּ לְאַבְנֵר" (ש"ב ג ל), "הַשְּׁלִשִׁי לְאַבְשָׁלוֹם" (דה"א ג ב), "וְחֶרֶב אוֹיְבֶךָ לְמַשֶּׂגֶת" (דה"א כא יב), "אָנוּשׁ לְשִׁבְרֵךְ" (ירמיהו ל יב), "וּלְשָׂרִים לְמִשְׁפָּט יָשֹׂרוּ" (ישעיהו לב א), "כְּנַף הָאֶחָד לְאַמּוֹת חָמֵשׁ" (דה"ב ג יא), "לְכָל כֵּלָיו תַּעֲשֶׂה נְחֹשֶׁת" (שמות כז ג), "נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ" (תהלים קטז יד), "עַד לְמִנְחַת הָעָרֶב" (עזרא ט ד), "בְּלוֹא לְשָׂבְעָה" (ישעיהו נה ב), "לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ" (שמות ח ה), "לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה" (שמות ח יט), "בַּנְתָּה לְרֵעִי" (תהלים קלט ב), "לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצָאתָ" (דברים ט ז), "לְמִן עוֹלָם וְעַד עוֹלָם" (ירמיהו ז ז), "שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ" (בראשית נ יז), "וַיְנַשֶּׁק לוֹ" (בראשית כט יג), "וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו" (בראשית מה טו).

ויש שאינו מורה הבאת דבר אל דבר אלא הוא בעצמו, וזה עם אותיות הכנוי, כמו "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים" (במדבר יג ב), "לֶךְ לְךָ" (בראשית יב א), כאלו אמר 'לעצמך', 'לצרכך', "וַיֵּלֶךְ לוֹ" (שמות יח כז), "יִטְעַם לוֹ" (איוב יב יא), "אֵלְכָה לִּי" (ירמיהו ה ה), "וְנָס לוֹ" (ישעיהו לא ח), "הָלַךְ לוֹ" (שה"ש ב יא), "עִבְרוּ לָכֶם" (יהושע כב יט), "שְׁבוּ לָכֶם" (בראשית כב ה), "קַח לְךָ סַמִּים" (שמות ל לד), "סוּר לְךָ מֵאַחֲרָי" (ש"ב ב כב), "נְטֵה לְךָ… וֶאֱחֹז לְךָ" (ש"ב ב כא).

ותבא במקום בי"ת: "וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ" (איוב ב יג), "הָרַגְתִּי לְפִצְעִי" (בראשית ד כג), "לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב" (ויקרא כו ז), "יָשַׁבְתָּ לְכִסֵּא" (תהלים ט ה), "וַיְהִי דָוִד לְכָל דְּרָכָו מַשְׂכִּיל" (ש"א יח יד), "וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם" (תהלים קד יד), "כִּי בֹחֵר אַתָּה לְבֶן יִשַׁי" (ש"א כ ל), "וְהֶחֱזִיק לוֹ" (ש"ב טו ה), "עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי לְמֵי מְרִיבָה" (במדבר כ כד) והדומים להם.

אבל למ"ד "וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ" דקדקו רבותינו ז"ל ולא שמו אותה כמו בי"ת אלא כמו למ"ד בשמושה, וסמכו מזה כפיית המטה לאבל, ואמרו מדכתיב "לָאָרֶץ" ולא כתיב עַל הָאָרֶץ ולא בָּאָרֶץ, רוצה לומר דבר הסמוך לארץ, והיא המטה הכפויה (ירושלמי ברכות ג א).

ותהיה הלמ"ד במקום עַל, כמו "וַיִּפֹּל לְאַפָּיו" (ש"א כ מא), כמו עַל אפיו, "לְפֶתַח בֵּיתָהּ" (משלי ט יד), כמו עַל פתח ביתה, והדומים להם. והשמושים האלה קרובים: הלמ"ד והבי"ת ושמוש עַל.

ונכנסה הלמ"ד עם מ"ם-השמוש כענין בַּעֲבוּר, כמו "לְמֵרָחוֹק עֵינָיו יַבִּיטוּ" (איוב לט כט), "וּלְמִבֵּית לַפָּרֹכֶת" (במדבר יח ז), ועם המ"ם ועם הבי"ת: "לְמַבָּרִאשׁוֹנָה" (דה"א טו יג).

ועוד תשמש הלמ"ד כענין בַּעֲבוּר, כמו "אִמְרִי לִי אָחִי הוּא" (בראשית כ יג), "וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ" (בראשית כו ז), "וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ" (אסתר ז ד), "כִּי כֵן צִוָּה לוֹ הַמֶּלֶךְ" (אסתר ג ב), ואחרים רבים זולת אלה. ולמ"ד הנכנסת על בִּלְתִּי הוא כמוהו: "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ" (דברים יז כ) – בעבור שלא ירום לבבו.

ויש למ"ד שתבוא במקום ה"א-הידיעה, כמו "וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ נִשְׁעָן עַל יָדוֹ" (מ"ב ז ב), "עַד לַשָּׁמַיִם הִגִּיעַ" (דה"ב כח ט), "עַד לַדָּבָר הַזֶּה" (עזרא י יד), "שִׁיר לַמַּעֲלוֹת" (תהלים קכא א) כמו הַמַּעֲלוֹת, כן דעת קצת המפרשים. ויש לפרשם כלם כמשמעם, כי "עַד לַשָּׁמַיִם הִגִּיעַ", "עַד לַדָּבָר הַזֶּה", באו בשתי ידיעות אף על פי שהאחד יספיק, וכן "בָּא עַד אֲלֵיהֶם וְלֹא שָׁב" (מ"ב ט כ) ורבים כמוהם. ופירוש "הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ נִשְׁעָן עַל יָדוֹ", "אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ" דבק עם "הַשָּׁלִישׁ" ולא עם "נִשְׁעָן עַל יָדוֹ", ומלת "אֲשֶׁר" עומדת במקום שנים, כלומר: השליש אשר למלך אֲשֶׁר נשען על ידו. אבל "וְהַמְשָׁרְתִים לַלְוִיִּם" (דה"ב כג ו) איננו נכון פירוש הלמ"ד כי אם במקום ה"א-הידיעה.

והבי"ת

תשמש להראות מקום הדבר או הזמן, וקורין לה 'בי"ת-הכלי', והוא הרוב.

ופעמים תשמש במקום מ"ם, כמו "וְהַנּוֹתָר בַּבָּשָׂר וּבַלָּחֶם" (ויקרא ח לב), שפירושו מהבשר ומהלחם, וכן "וְאִם מְעַט נִשְׁאַר בַּשָּׁנִים" (ויקרא כה נב), "בַּקֳּדָשִׁים לֹא יֹאכַל" (ויקרא כב ד), "אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה בָּאֶזְרָח וּבַגֵּר" (ויקרא יז טו), "בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ" (שמות יב יט), "נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה" (בראשית ט י), "לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי" (משלי ט ה), "כִּי שָׂבְעָה בְרָעוֹת נַפְשִׁי" (תהלים פח ד), "יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה" (איכה ג ל), וכן "וַיִּרְעֲצוּ וַיְרֹצְצוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁנָה הַהִיא שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה" (שופטים י ח), פירוש מהשנה ההיא, "וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה" (יחזקאל מג כז) – מִיּוֹם. ויש לפרשם כלם כמשמעם.

ובענין למ"ד: "וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר" (ויקרא טז כב), "רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּייָ" (תהלים לג א), "וְאַתָּה בֵּאלֹהֶיךָ תָשׁוּב" (הושע יב ז).

ויש בי"ת מורה התמדת הדבר זה אחר זה, כמו "מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ" (ישעיהו סו כג), "וְכֵן יַעֲשֶׂה שָׁנָה בְשָׁנָה" (ש"א א ז).

ותשמש הבי"ת במקום בַּעֲבוּר: "הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה" (בראשית יח כח), וזולת זה רבים.

ותשמש במקום עִם וקוראים אותה 'בי"ת-העזר': "בְּךָ צָרֵינוּ נְנַגֵּחַ בְּשִׁמְךָ נָבוּס קָמֵינוּ" (תהלים מד ו) וזולתם רבים.

ובמקום עַל, כמו "כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ" (ויקרא כד כ), כי על עונש ממון הוא אמור, "כִּי אִם הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֲנִי רֹכֵב בָּהּ" (נחמיה ב יב), כמו 'עליו' או 'עליה'.

ובמקום עַד, כמו "יְיָ בְּהַשָּׁמַיִם חַסְדֶּךָ" (תהלים לו ו) כמו 'עד השמים'; וכן "בְּלֹא יוּכְלוּ יִגְּעוּ בִּלְבֻשֵׁיהֶם" (איכה ד יד), כלומר כל כך הם מגואלים בדם עד שלא יוכל אדם ליגע בלבושיהם.

והה"א (=ה' השאלה)

כשתִנקד בשוא-ופתח, תורה על שאלת הדבר או לתמה, כמו "הֲבוֹא נָבוֹא" (בראשית לז י), "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ" (בראשית יח כה), "הֲנִמְצָא כָזֶה" (בראשית מא לח), "הֲיָדוֹעַ נֵדַע" (בראשית מג ז), "הֲזֶה אֲחִיכֶם" (בראשית מג כט), "הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם" (שמות יד יא). וכתב רבי יונה(הרקמה שער כד) כי "הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים" הה"א בפתח לבדו, והיתה ראויה בשוא-ופתח, כמו "הַמִבְּלִי אֵין אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל" (מ"ב א ג), ("הַלְמַעַנְךָ תֵּעָזַב" (איוב יח ד),) "הַמֵעִמְּךָ יְשַׁלְמֶנָּה" (איוב לד לג). וזה תמיהה בעיני אם הִשְׁגַּתְהוּ הקריאה, לפי שהוא נקרא פתח לבדו מפני הגעיא אשר בו. והנה "הֲֽמֵעִמְּךָ יְשַׁלְמֶנָּה" נקרא גם כן בגעיא, ואולי מצא אותו כן בספר אשר סמך עליו, אבל אנחנו מצאנוהו שוא-ופתח בכל הספרים המדויקים. אחר כן ראיתי הספר הירושלמי אשר סמך עליו, ומצאתי אותו כן כמו שכתב: הה"א בפתח לבדו.

ובאה מלת "הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יְיָ" (ויקרא י יט) הה"א בפתח לבד והיו"ד דגושה, והיא ה"א-התמה, והיה משפטה בשוא-ופתח.

ואם פ"א-הפֹעל אות גרונית, תנקד הה"א בפתח לבדו, כמו "הַאֹרַח עוֹלָם תִּשְׁמֹר" (איוב כב טו), "הַעֶצֶב נִבְזֶה" (ירמיהו כב כח), "הַאִישׁ כָּמוֹנִי יִבְרָח" (נחמיה ו יא), "הַעֵת לָכֶם אַתֶּם" (חגי א ד), "הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל" (ירמיהו ב יד), "הַעַיִט צָבוּעַ" (ירמיהו יב ט), "הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה" (במדבר לא טו). או בפתח-קטן כאשר תחלת התיבה קמץ, להקל, כמו "הֶאָנֹכִי הָרִיתִי" (במדבר יא יב), "הֶאָנֹכִי לְאָדָם שִׂיחִי" (איוב כא ד), "הֶאָמַר נָשָׂאתִי" (איוב לד לא), "הֶהָיְתָה זֹּאת בִּימֵיכֶם" (יואל א ב), "הֶאָמֹר תֹּאמַר אֱלֹהִים אָנִי" (יחזקאל כח ט), "הֶהָשֵׁב אָשִׁיב" (בראשית כד ה).

ותבא על מלת תמיהה, והיא אִם שהיא מלת שאלה ותמיהה, ותבא עליה ה"א-התימה לרוב התמיהה, כמו "הַאִם אֵין עֶזְרָתִי בִי" (איוב ו יג), "הַאִם תַּמְנוּ לִגְוֹעַ" (במדבר יז כח).

ויש ה"א בשוא-ופתח והיא לאמִתת הדבר, כמו "הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ" (ש"א ב כז), "הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה" (במדבר כ י), "הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ" (מ"א כא יט), כן כתבם אדוני אבי ז"ל אלה הה"הין לאמתת הדבר בשם המפרשים. אבל הוא פירשם לשון תמיהה, וכן פירש: "הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ… וּבָחֹר אֹתוֹ… לְכֹהֵן… ולָשֵׂאת אֵפוֹד" כדי שתהיו בועטים בזבחי, למה תבעטו בזבחי, והוא מקרא קצר. והאחרים קלים לפרשם בלשון תמיהה. והנראה בעיני כי זאת הה"א תבא לתחלת הדברים ואף על פי שידוע, כי כן המנהג במלות השאלה גם כן, כמו "אֵי הֶבֶל אָחִיךָ" (בראשית ד ט), "מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ" (מ"א יט ט), "מַה לְּךָ הַיָּם כִּי תָנוּס" (תהלים קיד ה), "וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה" (בראשית ג ט), "מַה זֶּה בְיָדֶךָ" (שמות ד ב). וכן ה"א "הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי", "הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה", "הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ", "הֲרָאִיתָ כִּי נִכְנַע אַחְאָב מִלְּפָנָי" (מ"א כא כט).

ופעמים יחסרו ה"א-השאלה או התמיהה ויובן הדבר מהענין כי הוא לשאלה או לתמיהה, כמו "אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן" (בראשית ג א), "אֶרְדֹּף אַחֲרֵי הַגְּדוּד הַזֶּה" (ש"א ל ח), "כִּי עַתָּה לֹא רָבְתָה מַכָּה בַּפְּלִשְׁתִּים" (ש"א יד ל), "אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו" (בראשית כז כד), "תַּרְקִיעַ עִמּוֹ לִשְׁחָקִים" (איוב לז יח), "תִּמְשֹׁךְ לִוְיָתָן בְּחַכָּה" (איוב מ כה), "יְסֻכֻּהוּ צֶאֱלִים צִלְלוֹ יְסֻבּוּהוּ עַרְבֵי נָחַל" (איוב מ כב), "הֹבִישׁוּ כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ" (ירמיהו ו טו), "שָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם" (ש"ב יח כט), "אַתָּה אָמַרְתָּ אֲדֹנִיָּהוּ יִמְלֹךְ אַחֲרָי" (מ"א א כד), "לֹא לִבִּי הָלַךְ" (מ"ב ה כו), "עַל אָוֶן פַּלֶּט לָמוֹ" (תהלים נו ח), והדומים להם.

[כללי הניקוד]

וה"א-הידיעה כשתבא על אות גרונית בקמץ, כמו "הָאָדוֹן", "בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב" (שמות יג ד), "וְאֵת יֶתֶר הָאָמוֹן" (ירמיהו נב טו), "לְמִנְחַת הָעָרֶב" (עזרא ט ד), "הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא" (במדבר טז כב), "הָעָם הַזֶּה" (שמות ג כא), "הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה" (קהלת ג כא), "הָאֱלֹהִים", "הָאֱמֻנִים עֲלֵי תוֹלָע" (איכה ד ה). וכן תבוא בקמץ על הרי"ש שאיננה מקבלת דגש: "הָרֹדִים בָּעָם" (מ"א ה ל), "הָרֹאשׁ אֶחָד" (ש"א יג יז), והקמץ הוא תשלום הדגש.

אבל על הה"א ועל החי"ת לא ישתלם הדגש55 ותנקד הה"א בפתח, כמו "הַהֹלֶכֶת לְפָנָי" (בראשית לב כא), "רְבִיעִת הַהִין" (שמות כט מ), והחי"ת: "וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר" (בראשית יא ג) וזולתם.

ועל העי"ן בפתח פעמים, כמו "הַעֲבוֹט" (דברים כד יא), "וְהַעִוְרִים הַבִּיטוּ לִרְאוֹת" (ישעיהו מב יח), "הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים" (ש"ב ה ו). וכן עם הכ"ף שתורה על ה"א-הידיעה: "נְגַשְׁשָׁה כַעִוְרִים קִיר" (ישעיהו נט י).56 וכן בפתח: "הַעֹזְבִים אָרְחוֹת יֹשֶׁר" (משלי ב יג), "הַעֹזֶבֶת אַלּוּף נְעוּרֶיהָ" (משלי ב יז), "הַעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן" (ישעיהו סה יא). וכן עם הלמ"ד שתורה על ה"א-הידיעה: "עֵינַיִם הָיִיתִי לַעִוֵּר" (איוב כט טו), "כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם" (ש"א טז ז), "וּמָתוֹק הָאוֹר וְטוֹב לַעֵינַיִם" (קהלת יא ז) – בפתח; "וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם" (בראשית ג ו), "וְכֶעָשָׁן לָעֵינָיִם" (משלי י כו) – בקמץ.

ועל החי"ת מצאנו מעטים שלא כמנהג: "וּמִכָּל הָחַי" (בראשית ו יט), "וְהָאֲשֵׁרִים וְהָחַמָּנִים" (ישעיהו יז ח), "וְהַמִּטְפָּחוֹת וְהָחֲרִיטִים" (ישעיהו ג כב).

אבל "הָהָר", "בָּהָר", "לָהָר", נקמצה ה"א-הידיעה עליהם, לפי שה"א פ"א-הפֹעל קמוצה, נקמצה גם היא להרחיב.

ופעמים הה"א בסגול, והוא כאשר תחלת התיבה קמץ, תבוא פעמים בסגול הה"א להקל, כמו "הֶאָמוּר בֵּית יַעֲקֹב" (מיכה ב ז), "אָבֹאָה אֶל אִשְׁתִּי הֶחָדְרָה" (שופטים טו א), "גִּבּוֹרֵי הֶחָיִל" (יהושע ו ב), "הָאִישׁ הָרַךְ בְּךָ וְהֶעָנֹג" (דברים כח נד), "וַיָּסַר הֶעָרֹב" (שמות ח כז), "אֶת מִזְבַּח יְיָ הֶהָרוּס" (מ"א יח ל).

וכן יבוא סגול עם אותיות כל"ב כשיורו על ה"א-הידיעה הנפקדת, כמו "נָתַתִּי בֶּעָנָן" (בראשית ט יג), "כֶּעָרִים אֲשֶׁר הָפַךְ יְיָ" (ירמיהו כ טז), "כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל" (ישעיהו ל כט), "וּמִי אֹהֵב בֶּהָמוֹן" (קהלת ה ט), "מִי בֶחָצֵר" (אסתר ו ד), "הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים" (בראשית מז כא).

אבל אם המלה מלה זעירא תנקד הה"א בקמץ אע"פ שהמלה קמוצה, כי נקל הוא בלשון, כמו "הָעָי", "הָרָך", "הָהָר", "בָּהָר", "לָהָר". עם החי"ת בסגול גם במלה זעירא: "אֶת הַשָּׂעִיר הֶחָֽי" (ויקרא טז כ), לפי שהחי"ת קמוצה מפני ההפסק לפיכך הה"א בסגול. וכשתהיה החי"ת פתוחה גם כן הה"א פתוחה: "עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי֒" (ויקרא טז כא).57

וה"א "הֶאָמוּר בֵּית יַעֲקֹב" (מיכה ב ז) – ה"א-הקריאה. וכן "הַקָּהָל חֻקָּה אַחַת לָכֶם" (במדבר טו טו), "הַדּוֹר אַתֶּם רְאוּ דְבַר יְיָ" (ירמיהו ב לא), "הָאוֹיֵב תַּמּוּ חֳרָבוֹת לָנֶצַח" (תהלים ט ז), "הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים" (שה"ש ח יג), "הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל" (ש"ב א יט), "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם" (דברים לב א), "עֲלוּ הַסּוּסִים" (ירמיהו מו ט), "מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ" (יחזקאל לז ט), "בֶּן מִי אַתָּה הַנָּעַר" (ש"א יז נח).

וכן הבי"ת והלמ"ד והכ"ף, כשיורו על ה"א-הידיעה הנפקדת ינקדו בקמץ-גדול, כמו "בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם" (בראשית נ כו), "עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב" (שמות יב יח), "בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת" (שם).

ועל הה"א ועל החי"ת בפתח, כמו "כִּי בַהֶבֶל בָּא וּבַחֹשֶׁךְ יֵלֵךְ" (קהלת ו ד) וכן כלם.

והמ"ם בקמץ-קטן על אות גרונית, כמו "מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב" (ויקרא כג לב), "הוֹן מֵהֶבֶל יִמְעָט" (משלי יג יא), "מֵהֲלָךְ נָפֶשׁ" (קהלת ו ט). וכן על החי"ת בקמץ-קטן, כמו "מִמְתִים מֵחֶלֶד" (תהלים יז יד) וזולתו. ופעמים על החי"ת בחרק ובמלה זעירא, כמו "אִם מִחוּט" (בראשית יד כג), "מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת" (ויקרא כד ג). וכן על הרי"ש בקמץ-קטן, כמו "מֵרוּחַ סֹעָה" (תהלים נה ט), "מֵרָשָׁע חַרְבֶּךָ" (תהלים יז יג) וזולתם. זולתי אלה שנמלטו מחבריהם והם בחירק: "מֵעׇצְבְּךָ וּמִרׇגְזֶךָ" (ישעיהו יד ג), "מִרְדֹף אַחֲרֵי דָוִד" (ש"א כג כח), "וַיָּשָׁב הָעָם מִרְדֹף אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל" (ש"ב יח טז). וכן על הה"א בחירק כשהוא בשוא לבדו: "מִהְיוֹת כֹּהֵן" (מ"א ב כז), "מִהְיוֹתָם בָּא אֶל עֲרֵמַת עֶשְׂרִים" (חגי ב טז).

ותבוא הה"א שזכרנו שמושה בפתח לבדו לשאלה גם בלא אות גרונית אם האות שאחריה נקודה בשוא, כדי שלא יפגשו שני שואין נעים ביחד, ותהיה האות שאחריה פעמים דגושה, כמו "הַבְּרָב כֹּחַ יָרִיב עִמָּדִי" (איוב כג ו), "הַדְּרָכַי לֹא יִתָּכְנוּ" (יחזקאל יח כט), "הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא" (בראשית לז לב), ואפשר שהיה כן "הַנְּפָשׁוֹת תְּצוֹדֵדְנָה לְעַמִּי" (יחזקאל יג יח), או היא ה"א-הידיעה, "הַרְּאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ יְיָ" (ש"א י כד), "הַרְּאִיתֶם כִּי שָׁלַח בֶּן הַמְרַצֵּחַ הַזֶּה" (מ"ב ו לב) – שניהם בדגש שלא כמנהג.58 ובגעיא: "הַֽבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים" (במדבר יג יט). אלה דגושים. ויש רפים ובגעיא: "הַֽבְֿרָכָה אַחַת הִוא לְךָ אָבִי" (בראשית כז לח), "הַֽמְֿעָרַת פָּרִצִים" (ירמיהו ז יא). ובלא געיא: "הַבְֿסוֹד אֱלוֹהַּ תִּשְׁמָע" (איוב טו ח), "הַמְֿעַט מִמְּךָ תַּנְחֻמוֹת אֵל" (איוב טו יא), "הַמְֿשֹׁל בָּכֶם שִׁבְעִים אִישׁ" (שופטים ט ב), "הַלְֿהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר" (שמות ב יד), "הַלְֿעוֹלָמִים יִזְנַח אֲדֹנָי" (תהלים עז ח), "הַשְֿׁכַחְתֶּם אֶת רָעוֹת אֲבוֹתֵיכֶם" (ירמיהו מד ט), "הַבְֿעַד עֲרָפֶל יִשְׁפּוֹט" (איוב כב יג), "הַכְֿזוֹנָה יַעֲשֶׂה" (בראשית לד לא). ובמקצת ספרים "הַֽשְֿׁכַחְתֶּם" בגעיא.

תוכן העניינים

ספר מכלול

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה