אור ברסלב
ספר מכלול פעלים › ואשר פ"או למ"ד מחסרי הפ"א

ספר מכלול· רבנו דוד קמחי [הרד"ק]

פעלים · ואשר פ"או למ"ד מחסרי הפ"א

חסרי הקצוות

לָקַח, או בחסרון: קַח, כי כן מצאנוהו: "קָ֤ח עַל מַיִם רַבִּים" (יחזקאל יז ה), והוא קמוץ, כמו "אַרְיֵה שָׁאָ֖ג" (עמוס ג ח), או בא כן להפריד בינו ובין הצווי. ובא הצווי קמוץ בזקף: "אִם אֹתָהּ תִּקַּח לְךָ קָ֔ח" (ש"א כא י). ויתכן לומר כי כן נעשה בכל החסרים. וכן נהגו הפייטים. ואמר בעל השירים בקרובה: "גָּשׁ וַיִּפְגַע בְּאֶבֶן הַשְּׁתִיָּה אֵת כָּל הַתְּפִלָּה וְהַתְּחִנָּה הַזֹּאת" (רבי שלמה אבן גבירול, ראה כאן). לָקַחְתָּ, לָקַחְתִּי, לָקְחוּ, לְקַחְתֶּם, לָקַחְנוּ וכולי.

הבינונים: לוֹקֵחַ וכולי. הפעול: לָקוּח וכולי, כשלמים.

המקור: "לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה" (דברים לא כו), או קַחַת – "וּלְבִלְתִּי קַחַת מוּסָר" (ירמיהו יז כג). ובא "לְבִלְתִּי קְחַת־כֶּ֙סֶף֙" (מ"ב יב ט) בשוא הקו"ף להריץ המלה על "כֶּסֶף" שהוא מלעיל. "וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי" (בראשית ל טו), הלמ"ד לשמוש, וכן "וְלָקַחַת רָצוֹן מִיֶּדְכֶם" (מלאכי ב יג). ורבי יונה כתב כי שניהם מקור שלם, והלמ"ד פ"א-הפֹעל. והנכון מה שכתבנו כי הלמ"ד בשניהם לשמוש, כי לא מצאנו מקור שלם בתוספת ה"א או תי"ו, אלא אם כן הפ"א בקמץ-חטף או בשוא או בחירק, או בפתח אם יהיה עיי"נו גרונית, כמו שכתבנו לעיל יד א, אבל בקמץ-רחב לא מצאנו. ובהתחברו עם הכנויים: "בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה" (בראשית כה כ), "הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי" (בראשית ל טו), וכן כלם. או קָח, וכן "קָחָם עַל זְרוֹעֹתָיו" (הושע יא ג) מקור, כי בתשלום לׇקְחָם, ובהעדר הלמ"ד הוטל הקמץ על הקו"ף ושב לקמץ-רחב, והשלם עם למ"ד השמוש: לְלׇקְחָם בפלס לְזׇכְרָם. או הוא פֹעל-עבר מן "קָח עַל מַיִם רַבִּים" (יחזקאל יז ה), והוא הנכון.

העתידים, הצווי: "לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר" (שמות כט א), לִקְחוּ, לִקְחִי, לְקַחְנָה. או בחסרון: קַח, קְחוּ, ובהפסק: "וְאֶת אֲחִיכֶם קָ֑חוּ" (בראשית מג יג), קְחִי, קַחְנָה. אית"ן: אֶקַּח, יִקַּח, תִּקַּח, נִקַּח, יִקְחוּ, תִּקְּחוּ, תִּקַּח, תִּקְּחִי, תִּקַּחְנָה. ומרוב השתמשם בזה השרש, הפילו הדגש ברוב בעתידי הרבים שנקראים בשוא, ויפילו הדגש להקל, כמו "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" (שמות כה ב), "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ" (שמות כז כ), "תִּקְחִי מוּסָר" (צפניה ג ז) וזולתם. וכן בעתידי היחיד הפילו הדגש, כמו "וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם" (בראשית יח ה), "אֵתָיוּ אֶקְחָה יַיִן" (ישעיהו נו יב). וכן בשרש נָסַע: "וַיִּסְעוּ" (שמות יב לז), "מַסְעֵי" (במדבר י כח), "מַסְעֵיהֶם" (שמות מ לו) – תפול הדגש להקל.

והנִפְעַל: נִקַּח, נִקַּחְתָּ, נִקַּחְתִּי וכולי. ובשלמים: "הוּא בַּעֲוֹנוֹ נִלְקָ֔ח" (יחזקאל לג ו), והוא קמץ בזקף; "וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים נִלְקָחָה" (ש"א ד יז).

לתע – הנִפְעַל: נִתַּע, נִתַּעְתִּי, נִתְּעוּ וכולי, כי מצאנו "וְשִׁנֵּי כְפִירִים נִתָּעוּ" (איוב ד י) שהוא מן "מַלְתְּעוֹת כְּפִירִים" (תהלים נח ז). וכן כתבו רבי יהודה המדקדק ז"ל. ויש אומרים שהוא מן תָּעָה, והיה משפטו נִתְעוּ בשקל "נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים" (בראשית ח ה), ובא בקמץ התי"ו מפני ההפסק, והדגש לתפארת. ויש אומרים שהוא מורכב מן עבר ועתיד. ורבי אחי רבי משה כתב כי הוא מורכב מן נִפְעַל והִתְפַּעֵל, כמו "וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם" (דברים כא ח), ומשפטו נִתְתָּעוּ.

תוכן העניינים

ספר מכלול

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה