אור ברסלב
ספר מכלול פעלים › הפעלים שפ"איהם יו"ד נחה

ספר מכלול· רבנו דוד קמחי [הרד"ק]

פעלים · הפעלים שפ"איהם יו"ד נחה

ואלה הם נחי הקצוות שפ"איהם אל"ף ולמ"דיהם ה"א

תנוח בפָעַל הקל ובנִפְעַל, והִפְעִיל והֻפְעַל והשאר כשלמים.

הקל תנוח בו באית"ן, ותחסר מן הצווי. ותאמר מן ידע: אֵדָע, יֵדָע. הנה היו"ד פ"א-הפֹעל, אף על פי שנעדרה מן המכתב, הנה היא קיימת בנשימה, כי אחר צרי לעולם יו"ד נחה כמו שכתבנו. ופעמים היו"ד כתובה והאות הנוספת בחירק, כמו אִיבַש, יִיבַש וכולי, אִיטַב, יִיטַב וכולי. ועם הצרי נכתבה היו"ד במלת "אֵילְכָה שׁוֹלָל וְעָרוֹם".

והצווי והאית"ן לגזרת פָּעֵל: רֵד, שֵׁב בצרי. ובמקף וסמוך למלה זעירא או למלה מלעיל בסגול: "לֶךְ־נָא" (בראשית כז ט), "וְשֶׁב־שָׁם" (בראשית לה א). ובתוספת ה"א: "רְדָה אֵלַי" (בראשית מה ט), "קוּם נָא שְׁבָה" (בראשית כז יט), "לְכָה אִתָּנוּ" (במדבר י כט). ונגרעה הה"א מהמכתב בשלש מקומות: "לְךָ נָּא אִתִּי אֶל מָקוֹם אַחֵר" (במדבר כג יג), "לְךָ וְנִקְרְבָה בְּאַחַד הַמְּקֹמוֹת" (שופטים יט יג), "לְךָ נִתְרָאֶה פָנִים" (דה"ב כה יז). ובהפסק בצרי, כמו "מְהֵרָה רֵֽדָה" (מ"ב א יא) "מַהֲרָה וְלֵ֔כָה" (ש"א כג כז). רְדוּ, שְׁבוּ, ובהפסק או בזקף בצרי: "הָהָרָה לֵּכוּ" (יהושע ב טז), "הַשְׁפִּילוּ שֵׁבוּ" (ירמיהו יג יח). וזה ההפרש בינם ובין נחי הלמ"ד שהם בְּנוּ, קְנוּ שלא ישתנו בהפסק. ולנקבה גם כן בצרי: לֵכִי, ולרבות לֶכְנָה (רות א ח) – הלמ"ד בסגול, לפי שהיה בתשלומו יְלַכְנָה – הלמ"ד בפתח, כמו "שְׁמַעְנָה נָשִׁים" (ירמיהו ט יט). ויש ספרים מדוייקים: "לֵכְנָה" – הלמ"ד בצרי והוא על העיקר, כמו לֵך. ונגרעה ה"א הנקבה מהמכתב: "שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ" (רות א יב).

אֵרֵד, אֵשֵׁב בצרי. זולתי אם למ"ד-הפֹעל גרונית, שנפתח להרחיב על האות, כמו דַּע, אֵדַע. וכן כשלא תהיה למ"ד-גרונית פעמים בפתח, כמו "לְמַעַן תֵּשַׁם אַרְצָהּ" (יחזקאל יב יט), "יֵקַד יְקֹד" (ישעיהו י טז), "לֹא יֵצַר צַעֲדֶךָ" (משלי ד יב). וכשיבא עליהם וי"ו החבור ישובו מלעיל ויהיו האותיות הנוספות בצרי כמו שהיו ועי"ן-הפֹעל בסגול: "וַיֵּ֧רֶד מֹשֶׁה" (שמות יט יד), "וַיֵּ֣שֶׁב יַעֲקֹב" (בראשית לז א), "וַיֵּ֥לֶךְ לוֹ" (שמות יח כז). ואם בהפסק בפתח ומלרע: "וַיָּקָם וַיֵּלַ֑ךְ" (בראשית כה לד), "וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַ֑ד" (ש"ב כב י). וכן כל "וַיֵּלַךְ" "וַיֵּרַד" בהפסק בפתח, כמו שבא כל "וַיֹּאמַר" פתח, לפי שהוא תחת סגול "וַיֹּאמֶר", ויבא בהם פתח-גדול תחת פתח-קטן בהפסק. ורבי יונה כתב כי כל אלה הפתחין בהפסק הם נעתקים מצרי.

המקור: "רֶדֶת", "שֶׁבֶת" כלו בסגול, נוספה בהם תי"ו לחסרון היו"ד פ"א-הפֹעל, כמו שנוספה בחסרי הפ"א: גֶּשֶׁת: כמו שכתבנו. ובא שלם עם התי"ו: "יְבֹשֶׁת הַמַּיִם" (בראשית ח ז), "מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת" (במדבר יד טז). ואם למ"ד-הפֹעל גרונית בפתח להרחיב על האות, כמו "לָדַעַת אֶת יְיָ" (הושע ו ג).

נִפְעַל: היו"ד נחה בעוברים ובבינונים ונהפכה לוי"ו נעלמת, ואמרו "נוֹדַע יְיָ" (תהלים ט יז), "לֹא נוֹדַעְתִּי" (שמות ו ג) וכולי. ולא אמרו נֵדַע בקיום היו"ד בנשימה, להפריש בינו ובין אית"ן הקל. ועוד, כי נכון בעיניהם הפוך היו"ד לוי"ו כדי להֵרָאוֹת בעתידים, והיא קלה להראות מן היו"ד: הִוָּדַע, אִוָּדַע, "יִוָּדַע בַּגּוֹיִם" (תהלים עט י), "פֶּן תִּוָּרֵשׁ" (בראשית מה יא) וכן כלם. ויש שיבא ביו"ד בשרשו: "וַיִּיָּחֶל עוֹד" (בראשית ח יב), "אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה" (שמות יט יג). ויתכן כי בא כן "יִיָּרֶה" להפריש בינו ובין יִוָּרֵא: "לְמַעַן תִּוָּרֵא" (תהלים קל ד): שהוא לשון יִרְאָה. וא"א ז"ל כתב כי "וַיִּיָּחֶל" מבנין הִתְפַּעֵל משפטו וַיִּתְיָחֵל, וכן "יִיָּרֶה" משפטו (יִתְיָרֵא) [יִתְיָרֶה], כי אמר כי הנִפְעַל מנחי הפ"א לא יבא העתיד כי אם בוי"ו, אבל הִתְפַּעֵל יבא פעם בוי"ו, כמו "בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּ֔ע" (במדבר יב ו), והוא קמץ בזקף, "וְעִם יִשְׂרָאֵל יִתְוַכָּח" (מיכה ו ב), "וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא" (ויקרא ה ה); ופעם ביו"ד, כמו "וַיִּתְיַצְּבוּ" (שמות יט יז), "וַיִּתְיַלְדוּ" (במדבר א יח), "וְיִתְיָעֲצוּ" (תהלים פג ד).

הִפְעִיל: גם כן נהפכה היו"ד לוי"ו נחה בכל הבנין ברוב הפעלים. כמו "הוֹדִיעַ יְיָ" (תהלים צח ב), "הוֹדַעְתָּ בָעַמִּים עֻזֶּךָ" (תהלים עז טו), וכן הוֹשִׁיב, הוֹרִיד וחבריהם. והנכון בהם בתשלומם הִיְדִּיעַ, הִיְרִיד, והונחה היו"ד כמשפטה ונהפכה לוי"ו נחה. וכן הצווי: הוֹדִיעַ, הוֹרִיד,117 "הוֹדִיעוּ בָעַמִּים" (תהלים קה א), או בצירי: "הוֹרֵד אוֹתָם אֶל הַמַּיִם" (שופטים ז ד). ובא בצרי וביו"ד המשך: "וְהוֹלֵיד אָוֶן" (ישעיהו נט ד). ומן הוֹדִיעַ בפתח: הוֹדַע – "לִמְנוֹת יָמֵינוּ כֵּן הוֹדַ֑ע" (תהלים צ יב), בפתח באתנח. וכן האית"ן: אוֹדִיעַ, יוֹדִיעַ, אוֹרִיד, יוֹרִיד וכולי; תּוֹרִ֫ידִי, תּוֹסִ֫יפִי מלעיל. ובאו שנים מלרע: "כִּי לֹא תוֹסִיפִי֙ יִקְרְאוּ לָךְ גְּבֶרֶת מַמְלָכוֹת" (ישעיהו מז ה) "כִּי לֹא תוֹסִיפִי֙ יִקְרְאוּ לָךְ רַכָּה וַעֲנֻגָּה" (ישעיהו מז א): שניהם בפשט אחד לבד, והמסורת עליהם: שנים בטעם מלרע. או בצרי:118 אוֹרֵד, יוֹרֵד, אוֹשֵׁב, יוֹשֵׁב וכולי – "וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף" (בראשית מז יא). ואם הוא מלעיל בסגול: "וַיַּ֨שֶׁב אֹתָם" (מ"ב יז ו) וכשלמ"ד-הפֹעל גרונית בפתח: "בֹּקֶר וְיֹדַע יְיָ אֶת אֲשֶׁר לוֹ" (במדבר טז ה), "וַיֹּדַע בָּהֶם" (שופטים ח טז) "וַיּוֹכַח אָמֶשׁ" (בראשית לא מב). ופעמים בפתח אף על פי שאין הלמ"ד גרונית, כמו "זְכֹר מִלְחָמָה אַל תּוֹסַֽף" (איוב מ לב), "וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַֽר" (רות ב יד), "אַל תּוֹתַ֔ר" (בראשית מט ד). ואף על פי שהם בהפסק הם פתחין, והיה משפטם להיותם בקמץ מפני ההפסק, אלא שהיו מבלי הפסק בצרי, לפיכך באו בהפסק בפתח כמו שכתבנו (לעיל פד ע"ב). ומשפטם עם ה"א הִפְעִיל: אֲהוֹדִיעַ, יְהוֹדִיעַ, כמו "יְהוֹשִׁיעַ יְיָ" (ש"א יז מז), "דַּלּוֹתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ" (תהלים קטז ו), ובהעדר הה"א מכובד הקריאה הוטלה תנועתה על האות הנוספת. וכן נהגו בשמות להעלים הה"א ולהטיל תנועתה על האות אשר לפניה להורות עליה, ואמרו "יְהוֹנָתָן" ואמרו "יוֹנָתָן" להקל; "יְהוֹנָדָב" – "יוֹנָדָב"; "יְהוֹחָנָן" – "יוֹחָנָן"; "יְהוֹאָשׁ" – "יוֹאָשׁ"; "יְהוֹרָם" – "יוֹרָם" והדומים להם. ויש פעלים שהיו"ד קיימת ולא נהפכה לוי"ו והם המעט, כדי שלא יתערב בקריאה עם אית"ן הקל כשיבא בצרי: אֵטִיב, יֵיטֵב. (במלעיל ובסגול) [ומלעיל בסגול] כמשפט: "וַתֵּיטֶב אֶת רֹאשָׁהּ" (מ"ב ט ל) "וַתֵּ֣ינֶק אֶת בְּנָהּ" (ש"א א כג). ובא הצווי בהראות היו"ד: "הַיְשַׁר לְפָנַי דַּרְכֶּךָ" (תהלים ה ט) "הַיְצֵא אִתָּךְ" (בראשית ח יז).119 וכן האית"ן: "יַיְשִׁרוּ נֶגְדֶּךָ" (משלי ד כה) "אַיְסִרֵם כְּשֵׁמַע לַעֲדָתָם" (הושע ז יב).

הֻפְעַל בשורק: "וְהוּרַד הַמִּשְׁכָּן" (במדבר י יז), "וְהוּשַׁבְתֶּם לְבַדְּכֶם" (ישעיהו ה ח); או בחולם: "אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ" (ויקרא ד כג). כי גם הוא בשלמים בשורק או בקמץ-חטף שהוא מקום החולם, והוי"ו הוא פ"א-הפֹעל. והנכון בהם הֻיְדַּע, הֻיְרַד, וכן כלם.

והעתידים: אוּרַד, יוּרַד, "יוּבַל שַׁי" (ישעיהו יח ז), "אַךְ אֶל שְׁאוֹל תּוּרַד" (ישעיהו יד טו), "תּוּקַד בּוֹ" (ויקרא ו ב): פתחין, "תּוּבַלְנָה בִּשְׂמָחֹת וָגִיל" (תהלים מה טז); "גַּם אוֹתוֹ לְאַשּׁוּר יוּבָ֔ל" (הושע י ו): קמץ בזקף; "הָאֹמֵר לִירוּשָׁלִַם תּוּשָׁ֗ב" (ישעיהו מד כו): קמץ ברביע.

ואלה ראשי הפעלים

יאב – "לְמִצְוֹתֶיךָ יָאָבְתִּי" (תהלים קיט קלא). העתידים, אחר שלא מצאנום נאמר אותם על דרך השלם בהם, וכן בכלם, לא נפיל מהם היו"ד אם לא מצאנוהו, ונאמר אותו אל הקרוב והישר. הצווי: יְאַב, יְאַבוּ, יַאֲבִי, יְאַבְנָה. וכן המקור: יְאַב או יְאוֹב, ובאותיות בכל"ם בנוח היו"ד: בִּיאַב, כִּיאַב, לִיאַב, מִיאַב בפתח, או בחולם, כמו "בִּיבֹשׁ קְצִירָהּ" (ישעיהו כז יא). וכן כלם שהמקור בהם שלם ואיננו בתוספת תי"ו. והאית"ן: אִיאַב, יִיאַב, תִּיאַב, נִיאַב, יִיאֲבוּ, תִּיאֲבוּ, תִּיאַב, תִּיאֲבִי, תִּיאַבְנָה. ופעמים תחסר פ"א-הפֹעל מהכתיבה, ולא יבא החסרון כי אם עם יו"ד האית"ן שתחסר פ"א-הפֹעל פעמים, כמו שנבאר עוד.

יאל – הנִפְעַל ממנו נוֹאַל, נוֹאַלְתָּ, נוֹאַלְתִּי, נוֹאֲלוּ – "נוֹאֲלוּ שָׂרֵי צֹעַן" (ישעיהו יט יג), נוֹאַלְתֶּם, "אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ" (במדבר יב יא) וכולי. הבינונים: נוֹאָל, נוֹאָלִים, נוֹאָלָה או נוֹאֶלֶת, נוֹאֲלוֹת. העתידים, הצווי: הִוָּאֵל, הִוָּאֲלוּ, הִוָּאֲלִי, הִוָּאַלְנָה. אית"ן: אִוָּאֵל, יִוָּאֵל, תִּוָּאֵל, נִוָּאֵל, יִוָּאֲלוּ, תִּוָּאֲלוּ, תִּוָּאֵל, תִּוָּאֲלִי, תִּוָּאַלְנָה.

יאש – הנִפְעַל: נוֹאָשׁ, נוֹאַשְׁתָּ וכולי.

יאת – "כִּי לְךָ יָאָתָה" (ירמיהו י ז). העתידים לגזרת פָּעוֹל: "יֵאֹתוּ לָנוּ הָאֲנָשִׁים" (בראשית לד כב), "נֵאוֹת לָכֶם" (בראשית לד טו), בתשלומו על משקל יִפְעוֹלוּ, נִפְעוֹל, וכן הצווי: אוֹת, אוֹתוּ, אוֹתִי, אוֹתְנָה.

יבל – הפעל הכבד נמצא ממנו: הוֹבִיל, הוֹבַלְתָּ, הוֹבַלְתִּי, הוֹבִילוּ, הוֹבַלְתֶּם, הוֹבַלְנוּ, הוֹבִילָה, הוֹבַלְתְּ, הוֹבַלְתֶּן. הבינונים: מוֹבִיל, מוֹבִילִים, מוֹבִילָה אוֹ מוֹבֶלֶת, מוֹבִילוֹת. הפעול: מוּבָל, מוּבָלִים, מוּבָלָה, אוֹ מוּבֶלֶת, מוּבָלוֹת. העתידים: הוֹבִיל, הוֹבִילוּ, הוֹבִילִי, הוֹבֵלְנָה. אית"ן: אוֹבִיל, יוֹבִיל, תּוֹבִיל, נוֹבִיל, יוֹבִילוּ, תּוֹבִילוּ, תּוֹבִיל, תּוֹבִילִי, תּוֹבֵלְנָה.

יבש – הצווי: יְבַשׁ, יִבְשׁוּ, יִבְשִׁי, יְבַשְׁנָה, כי לא נמצאנו חסרים. וכן המקור: יָבוֹש, ובאות השמוש: "בִּיבֹשׁ קְצִירָהּ" (ישעיהו כז יא). אית"ן: אִיבַשׁ, יִיבַשׁ, תִּיבַשׁ, נִיבַשׁ, יִיבְשׁוּ, תִּיבְשׁוּ וכולי. "הֵן יַעְצֹר בַּמַּיִם וְיִבָשׁוּ" (איוב יב טו) – ביו"ד אית"ן לבד. ורבי יונה כתב כי "וִיבָשׁוּ" בחירק הו"ו ונוח היו"ד, ולא כן מצאנוהו אנחנו בספרים מדוייקים. "וְגַם נָשַׁף בָּהֶם וַיִּבָשׁוּ" (ישעיהו מ כד) – ביו"ד האית"ן לב"ד. ובא עתיד ממנו לגזרת פָּעוֹל ויו"ד אית"ן בצרי: "וְיֵבוֹשׁ מְקוֹרוֹ" (הושע יג טו).120 ושם-הפֹעל ממנו: "עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם" (בראשית ח ז) – נוספה בו התי"ו אף על פי שהיו"ד כתובה, וכן "מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת יְיָ" (במדבר יד טז), מה שלא נוספה כן בשאר נחי הפ"א אלא אם כן תעדר היו"ד. ויש אומרים כי שניהם מקור. והִפְעִיל ממנו: "הוֹבִישׁ יְיָ אֶת מֵי יַם סוּף" (יהושע ב י), הוֹבַשְׁתָּ, הוֹבַשְׁתִּי וכולי.

ובפיעל הדגוש נמצאת מלה אחת, והיא "גּוֹעֵר בַּיָּם וַיַּבְּשֵׁהוּ" (נחום א ד) – יו"ד השרש נגרעה והוטלה תנועתה על היו"ד הנוספת, ומשפטה וַיְיַבְּשֵׁהוּ, כמו שכתבנו במלת "וָאַבֶּדְךָ" (יחזקאל כח טז) (לעיל פג ע"ב). ואדוני אבי ז"ל כתב כי הוא מבנין הִפְעִיל ומשפטו וַיַּיְבִּישֵׁהוּ. ומענין בֹּשֶׁת בא הקל ממנו העתידים לגזרת פּעוֹל: "לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב" (ישעיהו כט כב), "גַּם בּוֹשׁ לֹא יֵבוֹשׁוּ" (ירמיהו ו טו), על משקל יֵאוֹת, יֵאוֹתוּ. אף על פי שרוב הענין הזה הוא מנחי העי"ן משרש בושׁ, הצרי שתחת היו"ד יורה עליהם שהם מנחי הפ"א, שאם היו מנחי העי"ן כחבריהם, היה יָבוּשׁ, יָבוּשׁוּ, בקמץ היו"ד, כמו יָקוּם, יָקוּמוּ. ואף על פי שיש נח גם כן אחר הקמץ, לא יורה הקמץ על היו"ד כמו שיורה הצרי, כי הצרי תנועה שמורה על היו"ד כמו אֵי בֵּי גֵּי דֵּי, כמו שהראיתיך (לעיל עח ע"א), לכן לא יתכן היות שרש יֵבוֹשׁ, יֵבוֹשׁוּ, כי אם יבשׁ, ויהיה יבשׁ ובושׁ בענין אחד. וכן מבנין הִפְעִיל: "הֹבַשְׁתָּ הַיּוֹם אֶת פְּנֵי כָל עֲבָדֶיךָ" (ש"ב יט ו), וכן "כֹּל הֹבִאישׁ" (ישעיהו ל ה) ונכתב בשני נחים, וכבר כתבנוהו בשער שלפני זה (לעיל פג ע"א), ויהיה יבשׁ ובושׁ.

כי כן דרך העברים לאמר בענין אחד הפֹעל שידמו אותיותיו לאותיות פֹעל אחר, אף על פי שהם הפוכים בסדר אותיותיהם, יאמרו שניהם בענין אחד: יבשׁ – בושׁ, יטב – טוב, (יגד – גוד) [יגר - גור], יצר – צור, ירע – רוע, יקץ – קוץ, ירב – רוב, ירשׁ – רושׁ, ישׁב – שׁוב, ישׂם – שׂום, יסר – סור, יסך – סוך, יזן – זון, יעף – עוף, יאל – אול, יבל – בול, ינח – נוח, ידע – דוע שנאמר ממנו מַדּוּעַ, יחל – חול, ינק – נוק, יסף – סוף, יפח – פוח, יצא – צוא, ישׁע – שׁוע, יקשׁ – קושׁ.

וכן סוף – ספה, עוד – עדה, בוז – בזה, דוך – דכה, חוץ – חצה, רוד – רדה, רוץ – רצה, שׁוא – שׁאה, שׁוף – שׁפה, הום – המה, און – אנה, קון – קנה – קַיִן מן "קָנִיתִי אִישׁ אֶת יְיָ" (בראשית ד א), זוע – זעה – זְוָעָה – "לְזַעֲוָה" (דברים כח כה), עול – עלה – עַוְלָה – "עַלְוָה" (הושע י ט), שׁוע – שׁעה, נוה – נהה, נוח – נחה, רוע – רעה, עון – ענה – "בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ" (ש"א א יא) – "בְּעָנְיִי" (בראשית כט לב), סוח – סחה, דוג – דגה, שׁוט – שׁטה, מוח – מחה, חוג – חגה – "חוּג הָאָרֶץ" (ישעיהו מ כב) – "בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע" (ירמיהו מט טז), אור – ארה – "מְאִירוֹת אוֹתָהּ" (ישעיהו כז יא) – "אָרִיתִי מוֹרִי" (שה"ש ה א), וכן "וַעֲדָרִים לָאֲוֵרוֹת" (דה"ב לב כח) – "אֻרְוֹת סוּסִים" (מ"א ה ו), חושׁ – חשׁה – "וַתַּחַשׁ עַל מִרְמָה רַגְלִי" (איוב לא ה), לפי שהתי"ו פתוחה, דום – דמה – דמם, שׁוג – "מְשׁוּגָתִי" (איוב יט ד) – שׁגה – שׁגג, שׂור – שׂרה – שׂרר, מיץ – מצה – מצץ, חית – חתה – חתת, שׁוח – שׁחה – שׁחח, אלה הם בנחים ובכפולים.

וגם כן נהגו בשלמים, כמו כֶּשֶׂב – כֶּבֶשׂ, שַׂלְמָה – שִׂמְלָה, "כִּי בְּלַעֲגֵי שָׂפָה" (ישעיהו כח יא), "נִלְעַג לָשׁוֹן" (ישעיהו לג יט) – "וּלְשׁוֹן עִלְּגִים" (ישעיהו לב ד), "תִמְנַת חֶרֶס" (שופטים ב ט) – "תִמְנַת סֶרַח" (יהושע כד ל), "וּבִכְלֵי גֹמֶא" (ישעיהו יח ב) – "וְאֶת הָאֲגַמִּים שָׂרְפוּ בָאֵשׁ" (ירמיהו נא לב), "הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ" (ישעיהו נח ה), "לְמַעַן תִּמְחַץ רַגְלְךָ בְּדָם" (תהלים סח כד) – "חֲמוּץ בְּגָדִים" (ישעיהו סג א), "וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ" (שמות יז יג) – "כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (דברים כה יח), "וּמְתַלְּעוֹת לָבִיא לוֹ" (יואל א ו) – "מַלְתְּעוֹת כְּפִירִים" (תהלים נח ז), "וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת" (רות ג ח) – "נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי" (בראשית ל ח), "לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי יְיָ" (ויקרא כד יב) – "פֵּשֶׁר דָּבָר" (קהלת ח א), "לַהֲקַת הַנְּבִיאִים" (ש"א יט כ) – "קְהִלַּת יַעֲקֹב" (דברים לג ד), "סָחִישׁ" (מ"ב יט כט) – "שָׁחִיס" (ישעיהו לז ל), "תִּשְׁטֹף סְפִיחֶיהָ" (איוב יד יט) – "מָטָר סֹחֵף" (משלי כח ג), "אַיֵּה הָאֲנָשִׁים" (בראשית יט ה) – "אֱהִי מַלְכְּךָ" (הושע יג י), "קִרְבָּם בָּתֵּימוֹ לְעוֹלָם" (תהלים מט יב) – כמו קִבְרָם, "וְסַרְנֵי נְחֹשֶׁת" (מ"א ז ל) – כמו וְנִסְרֵי, מן המשנה: "מְסַכְּכִין בִּנְסָרִים" (משנה סוכה א ו) "גּוֹעֵר בַּיָּם" (נחום א ד) – "רֹגַע הַיָּם" (ישעיהו נא טו), "עִם יוֹשְׁבֵי חָדֶל" (ישעיהו לח יא) – "כָּל יֹשְׁבֵי חָלֶד" (תהלים מט ב), "יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ" (תהלים יד ג) – "סִיר אֲשֶׁר חֶלְאָתָה בָהּ" (יחזקאל כד ו), "אֶנְקַת אָסִיר" (תהלים עט יא) – "נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות ו ה), "נִגְרַזְתִּי מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ" (תהלים לא כג) – "אָמַרְתִּי נִגְזָרְתִּי" (איכה ג נד), "וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד" (בראשית יט ג) – "וַיִּפְרָץ בּוֹ" (ש"ב יג כה), "עֲצֵי אַלְגּוּמִּים" (דה"ב ט י) –"עֲצֵי אַלְמֻגִּים" (מ"א י יא), "וַעֲרָפֶל חֲתֻלָּתוֹ" (איוב לח ט) – "לַאֲשֶׁר עַל הַמֶּלְתָּחָה" (מ"ב י כב), "וְיַחְגְּרוּ מִמִּסְגְּרוֹתָם" (ש"ב כב מו) – "וְיַחְרְגוּ מִמִּסְגְּרוֹתֵיהֶם" (תהלים יח מו), "חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (שמות לב טז) – "חֲתָר לְךָ בַקִּיר" (יחזקאל יב ה).

הנה כתבתי לך מה שנהגו העברים בהפוך סדור האותיות בין בנחים בין בכפולים בין בשלמים, אף על פי שיש לומר במקצתם סברא אחרת, כאשר אני עתיד לזכור כל אחד ואחד בשרשו בחלק הענין מזה הספר בעזרת האל.

וכן לא הקפידו העברים בסדור התיבות זו לפני זו, והכניסו אות השמוש או מלת ענין זו בזו, אף על פי שהמלה הראשונה או אות השמוש ענינה היותה באחרונה. וזה עשו בדבר שאין לטעות בו ולאמר בו הפך הסברא הנכונה. כמו "וַתַּשְׁקֵמוֹ בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ" (תהלים פ ו), שהוא כמו ותשקמו דְּמָעוֹת בְּשָׁלִישׁ. אף על פי שי"ל בזה פירוש זולתי שלא יהיה הפוך, כלומר השקיתמו בדמעות שלש פעמים והוא רמז לשלש גליות, ויהיה "שָׁלִישׁ" תאר (לשני) [לשְׁבִי] – כן פירשו אדוני אבי ז"ל. "וַתָּשֶׂם בַּפּוּךְ עֵינֶיהָ" (מ"ב ט ל) – ותשם פּוּךְ בְּעֵינֶיהָ. "וְכָל הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה לִשְׁבֹּר אֶל יוֹסֵף" (בראשית מא נז) – באו מצרימה אל יוסף לשבור. "וְאֶת הָעִיר שִׁלְּחוּ בָאֵשׁ" (שופטים א ח), "שִׁלְחוּ בָאֵשׁ מִקְדָּשֶׁךָ" (תהלים עד ז), כמו שלחו אֵשׁ בָּעִיר, שלחו אֵשׁ בְּמִקְדָּשֶׁךָ. "יֶשׁ לְאֵל יָדִי" (בראשית לא כט) – יש אֵל לְיָדִי. וכן הוא התרגום: "אִית חֵילָא בִּידִי". "עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם" (תהלים קד ו), כמו על מים יעמדו הרים, על דרך "לְרֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם". (תהלים קלו ו) והחכם רבי אברהם אבן עזרא ז"ל פירשו כמשמעו על הסדר. "בִּירַקְרַק חָרוּץ" (תהלים סח יד), כמו בְּחָרוּץ יְרַקְרַק. כי התאר יבא אחר המתואר ברוב, חוץ מתארי הבורא יתעלה ויתברך שהם פעם בראשונה פעם באחרונה, כמו "כִּי צַדִּיק יְיָ" (תהלים יא ז) – "יְיָ צַדִּיק" (תהלים קכט ד) והדומים להם. והם כמו "בִּירַקְרַק חָרוּץ"; "עַבְטִיט" (חבקוק ב ו) שהוא כמו טִיט עָב; וכן "כָּל רַבִּים עַמִּים" (תהלים פט נא), "אֶחָד נֶפֶשׁ" (במדבר לא כח), "אֶחָד קָדוֹשׁ" (דניאל ח יג); וכן בתאר המספר: "וּמִשְׁנֶה כֶּסֶף" (בראשית מג טו), "וּמִשְׁנֶה שִׁבָּרוֹן" (ירמיהו יז יח) שהוא כמו כסף שֵׁנִי, שברון שֵׁנִי, והעד שהם תאר ולא שם סמוך, שהם נקודים סגול. "וְקָרְאוּ אִכָּר אֶל אֵבֶל וּמִסְפֵּד אֶל יוֹדְעֵי נֶהִי" (עמוס ה טז), כמו ויודעי נהי אל מספד. "מְקוֹם שָׁם קֶבֶר" (יחזקאל לט יא) – מקום קבר שם. "יַעֲלוּ עַל רָצוֹן מִזְבְּחִי" – (ישעיהו ס ז) יעלו על מזבחי לְרָצוֹן. "תְּפַתַּח אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כח יא) – תפתח את שמת בני ישראל על שתי האבנים. ואפשר לפרשו כמשמעו, ויהיה "עַל" במקום בי"ת-השמוש, כמו "וְנָתַתָּ אוֹתָם עַל סַל אֶחָד" (שמות כט ג) והדומים לו. "לִי יִזְעָקוּ אֱלֹהַי יְדַעֲנוּךָ יִשְׂרָאֵל" (הושע ח ב) – לי יזעקו ישראל אלהי ידענוך. "אַף אֵשׁ צָרֶיךָ תֹאכְלֵם" (ישעיהו כו יא) – אף צריך אש תאכלם. "כָּל הֵרַע אוֹיֵב בַּקֹּדֶשׁ" (תהלים עד ג) – כל אויב הרע בקדש. "כָּל תִּשָּׂא עָוֹן" (הושע יד ג) – כל עוון תשא. "אֶת חֻקֶּיךָ אֶשְׁמֹר אַל תַּעַזְבֵנִי עַד מְאֹד" (תהלים קיט ח) – את חקיך אשמר עד מאד, אל תעזבני. "וְדַעַת שְׂפָתַי בָּרוּר מִלֵּלוּ" (איוב לג ג) – ודעת ברור שפתי מללו. "כִּי הִגְדַּלְתָּ עַל כָּל שִׁמְךָ אִמְרָתֶךָ" (תהלים קלח ב) – כי הגדלת על כל אמרתך שמך. "וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר" (דברים ה ה) – "לֵאמֹר" דבוק עם "לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר יְיָ" שזכר. וכבר כתבנו בו פירוש אחר בזכר חסרון המלים (לעיל נא ע"ב). "וַאֲשֶׁר נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשׁוֹ" (אסתר ו ח) – וכתר מלכות אשר נתן בראשו. ויש מפרשים אותו על הסדר, ויהיה פירושו על הסוס. "יָדַעְתָּ כִּי אָז תִּוָּלֵד" (איוב לח כא), כמו הֲיָדַעְתָּ אז כי תולד. "מֵתִים אֵבֶל לֹא תַעֲשֶׂה" (יחזקאל כד יז), כמו אבל מתים. "שַׂר חֲמִשִּׁים שְׁלִשִׁים וַחֲמִשָּׁיו" (מ"ב א יג) – שר חמשים וחמשיו שלשים, כי כבר שלח פעמַים ואלה החמשים היו שלישים. "וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַייָ אוֹתָם" (ויקרא יז ה) – וזבחו אותם זבחי שלמים לה'. "כִּי לֹא הַרְבֵּה יִזְכֹּר אֶת יְמֵי חַיָּיו" (קהלת ה יט) – יזכר כי לא הרבה ימי חייו "הִיא הוּחַדָּה חֶרֶב" (יחזקאל כא טז) – היא חרב הוחדה. "אָנֹכִי עַד אֶעֱבוֹר" (תהלים קמא י) – עד אעבור אנכי. "וַיִּפְעָלֵהוּ בִּזְרוֹעַ כֹּחוֹ" (ישעיהו מד יב) – בְּכֹחַ זְרוֹעוֹ. "בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ" (שמות טו טז) – בִּזְרוֹעֲךָ הַגָּדוֹל. ויתכן לפרש "בִּגְדֹל" שֵם, והוא כמו בְּגוֹדֶל זרועך. "עַבְטִיט" (חבקוק ב ו) – טִיט עָב. "כָּל רַבִּים עַמִּים" (תהלים פט נא) – כל עמים רבים. "רַבּוֹת עִתִּים" (נחמיה ט כח) – עתים רבות. "וְתֹלַעַת שָׁנִי" (שמות כו א) – "וּשְׁנִי תוֹלַעַת" (ויקרא יד ד), ועוד נפרשנו בחלק הענין בלא הפוך (שרשים אות התיו). "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם" (דברים יב ב) – "אֶת אֱלֹהֵיהֶם" שב אל "אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם". "וְנֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב בְּהֵיכַל יְיָ" (ש"א ג ג) – ונר אלהים טרם יכבה בהיכל ה', ושמואל שכב, כי לא היה שוכב בהיכל ה'. וכן ת"י: "וּשְׁמוּאֵל שְׁכִיב בַּעֲזָרַת לֵוָאֵי". "חִצֶּיךָ שְׁנוּנִים עַמִּים תַּחְתֶּיךָ יִפְּלוּ בְּלֵב אוֹיְבֵי הַמֶּלֶךְ" (תהלים מה ו) – "בְּלֵב אוֹיְבֵי הַמֶּלֶךְ" שב אל "חִצֶּיךָ שְׁנוּנִים".

וכן בסדור הפסוקים. כמו "צָעֲקוּ וַייָ שָׁמֵעַ" (תהלים לד יח) אין ענינו דבק אל הפסוק הסמוך לו למעלה ממנו, והוא "פְּנֵי יְיָ בְּעֹשֵׂי רָע" (פסוק יז), אלא אל הפסוק שלמעלה ממנו עוד, והוא "עֵינֵי יְיָ אֶל צַדִּיקִים" (פסוק טז). "וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה כֵּן" (דברים טו יז) אין ענינו על הרציעה שזכר בסמוך, אלא על הענקה שזכר קודם. וכן "וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ" (שמות כא יא) אינו אומר על "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ" (שמות כא י) שזכר בסמוך, אלא על הייעוד הוא אומר הוא או בנו הנזכר או (תפדה) [הֶפְדָהּ], ופירוש "וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ" – ואם אַחַת מִשְּׁלֹשׁ אלה. וכן "וַיִּקָּבֵר בְּעָרֵי גִלְעָד" (שופטים יב ז) – באחת מערי הגלעד, והדומים להם. וכן "כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ" (שמות כג כא) דבק עם "אַל תַּמֵּר בּוֹ", לא עם "כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם". "וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג" (ש"ב יא ב) – וירא מעל הגג אשה רחצת. "וּנְתַתִּיהָ חָרְבָּה מִתֵּימָן" (יחזקאל כה יג) – "מִתֵּימָן" דבק עם "וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה", אמר על דרך כלל מאדום, ואמר אחר כך על דרך פרט וזכר "תֵּימָן וּדְדָנֶה". ואפשר שיהיה דבק עם "וּנְתַתִּיהָ חָרְבָּה", ופירושו: אתן אדום חרבה מצד תימן שיהיה חרב, על דרך "כְּאֵלָה נֹבֶלֶת עָלֶהָ" (ישעיהו א ל) והדומים לו כמו שאנו עתידים לבאר בחלק הענין בעזרת האל (שרשים אות הנון). וכן "מֵאֲשֶׁר יָבֹאוּ עָלָיִךְ" (ישעיהו מז יג) דבק עם "וְיוֹשִׁיעֻךְ" (ישעיהו מז יג) שזכר. ולדעת רז"ל דבק בסמוך לו עם "מוֹדִיעִם לֶחֳדָשִׁים" (ישעיהו מז יג), שאמרו "מֵאֲשֶׁר – ולא כָּל אֲשֶׁר" (בראשית רבה פה ב), כלומר כי אינם מודיעים בחכמתם כל העתידות כי אם מקצתם. "וְהֵקִימוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן עַד בֹּאָם" (במדבר י כא), אינו אומר "וְהֵקִימוּ" על "הַקְּהָתִים" הסמוך, אלא על בני גרשון ובני מררי אשר זכר, אבל "עַד בֹּאָם" אומר על בני קהת.

הנה מאשר כתבתי לך תבין לאשר תמצא עוד.

יגב – "לְכֹרְמִים וּלְיֹגְבִים" (מ"ב כה יב). העתידים: יְגַב, יִגְבוּ וכולי, אִיגַב, יִגַב וכולי.

יגע – העתידים: יְגַע, אִיגַע, יִיגַע וכולי. "וְיִעֲפוּ נְעָרִים וְיִגָעוּ" (ישעיהו מ ל) – ביו"ד האית"ן לבד, וכן "וְיִגְעוּ עַמִּים בְּדֵי רִיק" ד"כֹּה אָמַר יְיָ" (ירמיהו נא נח). "לֹא יִיגְעוּ לָרִיק" (ישעיהו סה כג).

יגר – "אֲשֶׁר יָגֹרְתָּ מִפְּנֵיהֶם" (דברים כח ס). אחר שלא מצאנו העתידים, כבר הראיתיך היאך תבנה אותם.

ידע – המקור: יָדוֹעַ או דַּעַת או דֵּעָה – "לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ" (שמות ב ד), "דֵּעָה אֶת יְיָ" (ישעיהו יא ט). ובאותיות הכנוי: דַּעְתּוֹ, דַּעְתְּךָ, דַּעְתִּי וכולי. וכן שם-הפֹעל. והצווי: דַּע, ובתוספת ה"א: דְּעָה, כמו "רְדָה אֵלַי" (בראשית מה ט), ובהפסק: "מְהֵרָה רֵדָה" (מ"ב א יא). וכן המקור בתוספת ה"א: "מֵרְדָה מִצְרַיְמָה" (בראשית מו ג). ובא "כֵּן דְּעֶה חָכְמָה לְנַפְשֶׁךָ" (משלי כד יד) בפתח-קטן תחת קמץ-גדול. וכן בא "וְאֶשְׁעָה בְחֻקֶּיךָ תָמִיד" (תהלים קיט קיז) בקמץ, ומשפטו וְאֶשְׁעֶה בסגול, כי התנועות מתחלפות זו בזו. ובא "דְּעֶה" בפתח-קטן ולא בא בקמץ-קטן, להפריש בינו ובין רְאֵה, בְּנֵה – צווי מנחי הלמ"ד. דְּעוּ, דְּעִי, דַּעְנָה – בפתח מפני העי"ן. אית"ן: אֵדַע, יֵדַע, תֵּדַע, נֵדַע וכולי.

והנִפְעַל: נוֹדַע, נוֹדַעְתָּ וכולי.121 והכבד: הוֹדִיעַ, הוֹדִיעוּ וכולי. מוֹדִיעַ, מוֹדִיעִים וכולי, מוּדַע, מוּדָעִים, מוּדָעָה או מוּדַעַת – "מוּדַעַת זֹאת" (ישעיהו יב ה). ומלת "וְאֶת הַנְּעָרִים יוֹדַעְתִּי" (ש"א כא ג), אמרו כי היו"ד תמורת ה"א הוֹדַעְתִּי. וטוב הוא שתהיה היו"ד שרש, ותהיה המלה מבנין פּוֹעֵל הנוסף על משקל שׁוֹפַטְתִּי מן "לִמְשֹׁפְטִי אֶתְחַנָּן" (איוב ט טו).

יָהַב, יָהַבְתָּ, יָהַבְתִּי וכולי. העתידים, הצווי: הַב בפתח, ובתוספת ה"א: "הָ֚בָה נֵרְדָה" (בראשית יא ז), "הָֽבָה־נָּא" (בראשית לח טז) – בקמץ ומלעיל. ובאה מלרע: "הָבָ֣ה אֶת אִשְׁתִּי" (בראשית כט כא). הָבוּ, הָבִי, הַבְנָה. ולא נאמר אותם בשוא כמו דְּעוּ דְּעִי וחבריהם, שלא לחטוף הה"א שהיא גרונית. ונאמר הֵבוּ בצרי לגזרת פָּעֵל: "אָהֲבוּ הֵבוּ קָלוֹן מָגִנֶּיהָ" (הושע ד יח). אית"ן: אֵהַב, יֵהַב, תֵּהַב, נֵהַב.

יזע – שם-הפֹעל ממנו מצאנו במקרא: "לֹא יַחְגְּרוּ בַּיָּזַע" (יחזקאל מד יח), ובלא יו"ד: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ" (בראשית ג יט) – זֵעָה על משקל דֵּעָה מן ידע. ובהסמכו נשארה המלה על תנועתה, ולא נשתנית, כמו מן עֵצָה – עֲצַת, ומן שֵׁנָה – שְׁנַת, מפני העי"ן, שלא לחטוף עליה. ונבנה ממנו כל הבנין, אף על פי שלא מצאנוהו במקרא נאמר אותו על דרך סברא, אחר שמצאנו השם וידענו כי הוא שם שיש לו פעולה. ורז"ל נשתמשו בו בפעולה. ובנין הִפְעִיל הוא שנבנה ממנו, כי כן מצאנוהו להם בדבריהם ז"ל באומרם "להזיע וקודם גזרה" (ברכות כז ב) ואמרו "מזיעין אנחנו" (שבת מ א) ויש לומר "לְהַזִּיעַ" בצרי תחת הה"א בפלס לְהֵטִיב מן יטב, וכן "מֵזִיעִין" בצרי תחת המ"ם בפלס מֵטִיבִים. ופירוש לְהַזִּיעַ: להוציא הזיעה. ותאמר כל הבנין: הֵזִיעַ, הֵזַעְתָּ וכולי. מֵזִיעַ, מֵזִיעִים, הֵזִיעַ, הֵזִיעוּ, אָזִיעַ, יָזִיעַ וכולי.

יחל – הנִפְעַל ממנו: נוֹחַל, נוֹחַלְתָּ, נוֹחַלְתִּי וכולי. ומלת "וַיָּחֶל עוֹד" (בראשית ח י) יתכן היותו מן הדגוש ונפל פ"א-הפֹעל, כמו שזכרנו ב"וַיַּבְּשֵׁהוּ" (נחום א ד) (לעיל פח ע"ב). אבל אחר שמצאנו היו"ד קמוצה, יותר טוב היותו מבנין נִפְעַל, ובא על דרך "וַנָּבֶל כֶּעָלֶה כֻּלָּנוּ" (ישעיהו סד ה) כמו שזכרנו (לעיל עה ע"א). כי בפיעל הדגוש אין האותיות הנוספות על החי"ת קמוצים כמו שזכרנו בשלמים. ויותר נכון הוא היותו מנחי העי"ן מבנין הִפְעִיל, והוא דבור על אופניו. וכן כתב אדוני אבי ז"ל בספר הזכרון, וכתב כי "וַיִּיָּחֶל עוֹד" (בראשית ח יב) מבנין הִתְפַּעֵל עיקרו וַיִּתְיַחֵל, ואלו היה מבנין נִפְעַל כאשר כתבוהו רבי יהודה ורבי יונה, היה וַיִּוָּחֶל בו"ו, כי בבנין נִפְעַל תהפך היו"ד פ"א-הפֹעל לו"ו נראית בעתידים לעולם, ובהִתְפַעֵל פעם בו"ו ופעם ביו"ד, כמו "וַיִּתְיַצְּבוּ" (שמות יט יז), "וַיִּתְיַלְדוּ" (במדבר א יח). וטוב מה שאמר אם היו"ד היתה פתוחה, אבל מצאנוה קמוצה כמשפט האית"ן מבנין נִפְעַל כמו שכתבנו.

יחם – העתידים: אֵחַם, יֵחַם. "וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן" (בראשית ל לט) – בפלס וַיֵּרְדוּ, אבל "וַיֶּחֱמוּ" בסגול היו"ד, בעבור שהחי"ת נקודה בחטף-סגול. וכן יו"ד "יֶחֱמַתְנִי אִמִּי" (תהלים נא ז) שהוא מן הדגוש. "וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת" (בראשית ל לח) – בא בסימן נקבה אחד לבד. או יאמר האית"ן בחירק: אִיחַם, יִיחַם, תִּיחַם, נִיחַם. כי כן מצאנוהו: "וְלֹא יִחַם לוֹ" (מ"א א א), ונפלה היו"ד פ"א-הפֹעל מהמכתב,122 כמו שנפלה במלת "וַיִּטַב בְּעֵינֵיהֶם" דבני גד ובני ראובן (יהושע כב ל). וכן: "וַיַּגִּדוּ לְשָׁאוּל וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינָיו" (ש"א יח כ), "וַיִּרָא שָׁאוּל מִלִּפְנֵי דָוִד" (ש"א יח יב). ובמקצת ספרים "וַיִּישַׁר הַדָּבָר בְּעֵינָיו" מלא, אבל "וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינֵי דָוִד" (ש"א יח כו) חסר. והצווי: יְחַם, יַחֲמוּ, יַחֲמִי, יְחַמְנָה. או חַם, חֲמוּ, חֲמִי, חַמְנָה.

והנִפְעַל ממנו בא על דרך חסרי היו"ד הדגושים: "הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים" (ישעיהו נז ה), בפלס "הַנִּצָּבִים", לולי החי"ת שאינה מקבלת דגש. ותאמר נֵחָם, נֵחַמְתָּ, בצרי או בחירק. והעתידים: הִוָּחֵם, הִוָּחֲמוּ, אִוָּחֵם, יִוָּחֵם וכולי. גם יתכן שבא "הַנֵּחָמִים" על דרך נחי היו"ד כחבריו; ויבא הנִפְעַל על שני פנים: האחד בחולם והוא הרוב, כמו נוֹלַד נוֹדַע, ובהם הומרה היו"ד בו"ו, והשני עמדה היו"ד נחה אחר קמץ-קטן כמשפט ולא הומרה בו"ו, והיו"ד לא נכתבה אך עמדה בנשימה, ועל הדרך הזה בא "הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים", והוא הנכון. וזה הדרך גם כן בבנין הִפְעִיל מאלה הנחים, כי רבים בחולם בתמורת יו"ד בו"ו – כמו הוֹדִיעַ, הוֹרִיד; ובצרי – כמו הֵיטִיב. "לְיַחְמֵנָּה בַּמַּקְלוֹת" (בראשית ל מא) – מקור מן הדגוש ונו"ן-ה"א סימן הנקבה הפעולה, כמו נו"ן-ה"א "תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ" (שמות כג יא), "יִרְאֶנָּה" (ויקרא יג כא). ואף על פי שמ"ם "לְיַחְמֵנָּה" צרי, ואינו כן מנהג האות אשר על נו"ן-ה"א הנקבה כי אם בסגול. ואף על פי שאין המנהג לבא כי אם באותיות אית"ן. או יהיה נו"ן-ה"א "לְיַחְמֵנָּה" סימן הנקבות הפעולות, רוצה לומר: לְיַחֵם אוֹתָן, ונוספה הה"א כמו "אֹתָנָה בְּחָכְמָה" (שמות לה כו), ובא המ"ם בצרי כמו שהיה מבלי תוספת ה"א לְיַחֲמֵן, כמו לְשָׁמְרֵם, לְזָכְרֵם. ואף על פי שהמקור בא בקמץ, כמו "בְּשָׁמְרָם עֵקֶב רָב" (תהלים יט יב) אחר שהצווי יבא בצרי, יבא גם המקור בצרי. או בא בצרי ומשפטו בקמץ, כי התנועות משתנות; כי הנה בא "צָעִיר רֹדֵם" (תהלים סח כח) בצרי, ומשפטו בקמץ; כמו "יִלְבָּשָׁם הַכֹּהֵן" (שמות כט ל) בקמץ ומשפטו בצרי. ונדגשה הנו"ן שלא כמשפט, כמו "תִּרְאֶינָּה בָּהּ" (מיכה ז י) שלא היה משפטה להדגש, ובא כן לתפארת הקריאה.

יטב – העתידים: יְטַב, יִטְבוּ, אִיטַב, יִיטַב, תִּיטַב וכולי. יִיטְבוּ, תִּיטְבוּ בהעמדת היו"ד והתי"ו בגעיא, כמו "וַיִּֽיטְבוּ דִבְרֵיהֶם" (בראשית לד יח) – העמדת היו"ד הנוספת בגעיא להורות על היו"ד פ"א-הפֹעל הנחה. "וַיִּטַב בְּעֵינֵיהֶם" (יהושע כב ל עי"ש) דבני גד ובני ראובן – נעדרה היו"ד פ"א-הפֹעל מהמכתב, כמו "וַיַּגִּדוּ לְשָׁאוּל וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינָיו" (ש"א יח כ), "וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו" (בראשית כב יז), "וְיִֽעֲפוּ נְעָרִים וְיִגָעוּ" (ישעיהו מ ל), "וַיִּֽרְשׁוּ אֶת שֹׁמְרוֹן" (מ"ב יז כד), "יִֽרְשׁוּ אֵת עָרֵי הַנֶּגֶב" (עובדיה א כ), "וַיָּבֹאוּ וַיִּֽרְשׁוּ אֹתָהּ" (ירמיהו לב כג). והם על פי המסורת ארבעה חסרים. והפעל הכבד: הֵיטֵב, "הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת" (ירמיהו א יב), הֵיטַבְתִּי וכולי. וכן העתידים, הצווי: הֵיטִיב,123 הֵטִיבוּ, בשוה עם העבר. או בצרי: הֵיטֵיב, כמו "זְעַק וְהֵילֵל בֶּן אָדָם" (יחזקאל כא יז). וכן המקור: "לִמְדוּ הֵיטֵב" (ישעיהו א יז), "וְגַם הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם" (ירמיהו י ה). "בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת" (שמות ל ז), "לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ" (דברים ח טז) – בחירק. אית"ן: אֵיטִיב, יֵיטִיב – "לֹא יֵיטִיב יְיָ" (צפניה א יב), "הֲלוֹא דְבָרַי יֵיטִיבוּ" (מיכה ב ז), "מַה תֵּיטִבִי דַּרְכֵּךְ" (ירמיהו ב לג). והאות הנוספת בהם בצרי, ופ"א-הפֹעל נחה. או בצרי עי"ן-הפֹעל: אֵיטֵיב, יֵיטֵיב – "יֵיטֵב אֱלֹהִים אֶת שֵׁם שְׁלֹמֹה" (מ"א א מז). ואם מלעיל בסגול: "וַיֵּ֥יטֶב אֱלֹהִים" (שמות א כ), "וַתֵּ֣יטֶב אֶת רֹאשָׁהּ" (מ"ב ט ל). והנכון בתשלומם: הַיטֵב, אַיְטֵיב, יַיְטִיב, תַּיְטֵיב וכולי. ובאו "וְאַלְמָנָה לֹא יְיֵטִיב" (איוב כד כא), "וְגָבֹהַּ מִמֶּרְחָק יְיֵדָע" (תהלים קלח ו) בהנעת היו"דין, לפי שהנכון בהם יְהֵיטִיב יְהֵידִיעַ בהֵראות ה"א הבנין ונוח היו"ד פ"א-הפֹעל, כמו "מֹשְׁלָו יְהֵילִילוּ" (ישעיהו נב ה), וכמו שנראית הה"א במעט מהם כאשר הראיתיך בטור החמישי בשלמים (סה ע"ב), ובהעדר ה"א הבנין להקל הוטלה תנועתה על יו"ד השרש.

יכל – העתידים, הונעו האותיות הנוספות בשורק: אוּכַל, יוּכַל. ולא הונעו בחולם שלא יתערב עם אוֹכַל לשון אכילה, וגם לא הונעו בצרי כשאר נחי היו"ד – אֵרֵד, אֵשֵׁב – כדי שלא יתערב עם "וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד" (שמות לט לב) וחבריו, לשון כלה.124 והמקור: "מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת יְיָ" (במדבר יד טז) עם תי"ו הנוספת אף על פי שכתובה היו"ד, וכן "עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם" (בראשית ח ז), או יהיו שם-הפֹעל. והמקור בחסרון יו"ד בלי תוספת תי"ו: "יָדַעְתִּי כִּי כֹל תּוּכָל" (איוב מב ב) – עיקרו יָכוֹל.

יכת – כתב רבי יונה בזה השרש "וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם" (במדבר יד מה), והנכון בו וַיְּיַכְּתוּם מהדגוש. ואדוני אבי ז"ל כתב כי הוא מבנין הִפְעִיל, ומשפטו וַיַּכִּיתוּם – שרשו נכת. ודעתי במלה הזאת להיות שרשה כתת. ורבי יונה הביא אותה גם כן בשרש נכת ובשרש כתת.

ילד – העתידים: אֵלֵד, יֵלֵד, תֵּלֵד, נֵלֵד וכולי. ונמצא בזה השרש: "אֵל נוּלְּדוּ לְהָרָפָא בְּגַת" (דה"א כ ח), "וְאֵלֶּה נוּלְּדוּ לוֹ בִּירוּשָׁלָיִם" (דה"א ג ה) – נקראים בשורק והלמ"ד דגושה. והדגש תמורת הנח אשר בנוֹלָד, נוֹלְדוּ, בחולם. ואף על פי שנכתב הו"ו עם הדגש, אבד מהנשימה. וכן "יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת פַּרְעֹה" (בראשית מ כ), "בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ" (יחזקאל טז ד), הדגש תמורת הנח, והוא מקור מבנין הֻפְעַל.

ילך – העתידים: לֵך, לְכוּ, לְכִי, "לֵכְנָה שֹּׁבְנָה" (רות א ח). ונגרעה ה"א הנקבה מהמכתב: "שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ" (רות א יב). וצווי הרבים בהפסק בצרי כמו שכתבנו (לעיל פה ע"ב): "הָהָרָה לֵּ֔כוּ" (יהושע ב טז). הפעל הזה מצאנו ענינו בשני שרשים: הלך וילך. ובשרש ילך לא נשתמשו בעוברים, רק בעתידים נשתמשו בו ברוב, ומעט נשתמשו בעתידים בשרש הלך. והפעל הכבד: הוֹלִיך, הוֹלַכְתָּ וכולי. וכן העתידים, הצווי: הוֹלִיך, או בצרי: "וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה" (במדבר יז יא). ובא מבלי תמורת היו"ד בו"ו: "הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה" (שמות ב ט). אית"ן: אוֹלִיךְ, יוֹלִיךְ, תּוֹלִיךְ, נוֹלִיךְ – "אוֹלִיכֵם אֶל נַחֲלֵי מַיִם" (ירמיהו לא ח). או בצרי: אוֹלֵך, "יוֹלֵךְ יְיָ אֹתְךָ" (דברים כח לו). ואם מלעיל בסגול: "וַיּ֣וֹלֶךְ יְיָ אֶת הַיָּם" (שמות יד כא).

ילל – כתב רבי אחי רבי משה ז"ל כי מקור מזה השרש: "הָרָה לָלַת" (ש"א ד יט) – משפטו לָלֶלֶת בפלס לָרֶדֶת, ולפגישת שלש למ"דין כאחת עם למ"ד השמוש נפלה האחת, ובא כמו לָתֵת שעקרו בחסרון הפ"א – לָתֶנֶת. ופירוש "הָרָה לָלַת": הגיעה אל היללה וחבלי יולדה. והפֹעל הכבד ביו"ד נחה מבלי תמורה: הֵילִיל, הֵילַלְתָּ, הֵילַלְתִּי, הֵילִילוּ וכולי. וכן הצווי: הֵילִיל125 או הֵלֵיל וכולי – "הֵילֵל בְּרוֹשׁ" (זכריה יא ב). והאית"ן: אֵילִיל, יֵלִיל. ובאו בתנועת שני היודי"ן: "לָכֵן יְיֵלִיל מוֹאָב, לְמוֹאָב כֻּלֹּה יְיֵלִיל" (ישעיהו טז ז); וכן "כִּי יְיֵלִילוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם" (הושע ז יד) לקריאת בן-אשר, ולקריאת בן-נפתלי היו"ד פ"א-הפֹעל נחה ויו"ד אית"ן בצרי; וכן "וּמִשֵּׁבֶר רוּחַ תְּיֵלִילוּ" (ישעיהו סה יד), בהנעת התי"ו בשוא והיו"ד בצרי. אלה באו בתנועת היו"ד פ"א-הפֹעל, לטעם שהראיתיך בשרש יטב (לעיל צג ע"א). וכן בשרש ידע: "וְגָבֹהַּ מִמֶּרְחָק יְיֵדָע" (תהלים קלח ו). ורבי יהודה כתב: "לָכֵן יֵילִיל מוֹאָב", נח היו"ד השני וצרי הראשונה. ורבי יונה חשב במלה שלש יו"דין, כי חשב יו"ד נחה אחר יו"ד השרש המונעת בצרי, ואמר כי הוא פ"א-הפֹעל כפול. ואין זה, כי אין אחר הצרי אות נחה, כי הצרי אשר ביו"ד השרש הוא סימן לה"א הִפְעִיל הנופלת אשר ב"מֹשְׁלָו יְהֵילִילוּ" (ישעיהו נב ה), ובנפול הה"א שמו הצרי ביו"ד השרש להורות על ה"א הנופלת, כי כן המנהג כמו שכתבנו בהרבה מקומות.

ימן – הֵימִין, הֵימַנְתָּ וכולי, כמו מן יטב וילל. "אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה" (בראשית יג ט) בשקל "וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ" (בראשית לב י).126

ינח – "לֹא הִנִּיחַ לְאִישׁ לְעָשְׁקָם" (דה"א טז כא). כל בנינו הוא כדרך שאר חסרי היו"ד: יצב, יצק. ומלת "וְהֻנִּיחָה שָּׁם עַל מְכֻנָתָהּ" (זכריה ה יא), מורכבת מן הִנִּיחָה והֻנְּחָה.

ינק – העתידים: יְנַק, יִנְקוּ וכולי, אִינַק יִינַק – "רֹאשׁ פְּתָנִים יִינָק" (איוב כ טז), "כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ" (דברים לג יט). וכן הִפְעִיל: הֵינִיק, הֵינַקְתָּ וכולי. העתידים: הֵינִיק, "וְהֵינִקִהוּ לִי" (שמות ב ט), אֵינִיק, יֵינִיק, "וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד" (שמות ב ז).

יסד – העתידים: יְסַד, יִסְדוּ וכולי. אִיסַד, יִיסַד וכולי. או אִיסוֹד, יִיסוֹד וכולי. והמקור: יְסוֹד, ובאות השמוש: "וְלִיסֹד אָרֶץ" (ישעיהו נא טז). ובא בדגש: "הֵחֵלּוּ הָעֲרֵמוֹת לִיסּוֹד" (דה"ב לא ז), והיו"ד כתובה, כמו שבא גם כן "נוּלְּדוּ" (דה"א כ ח) בדגש עם הו"ו, כמו שכתבנו (לעיל צג ע"ב). והפָּעוּל מן הכבד הנוסף: "מוּסָד מוּסָּד" (ישעיהו כח טז) – "מוּסָד" הראשון רפה והוא שם, והשני דגוש והוא פעול. או יהיה הראשון פעול והשני הדגוש שם.127 ונבלע הנח השוכן בדגש ואף על פי שנכתב, כמו שהראיתיך בדומים לו. ומשפטו על דרך השלם: מֻיְסָד בפלס מֻשְׁלָךְ.

יסך – "עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ" (שמות ל לב). והוא חסר הפועֵל, פירושו לא ייסך הַסָּך. או יהיה "יִיסָךְ" מן סוך – "וְסוֹךְ לֹא סָכְתִּי" (דניאל י ג) שנמצא בענינו ברוב, ויהיה חירק תחת שורק, והו"ו מומרת ביו"ד. וכן "וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן" (בראשית נ כו). ושני הפנים נכונים בו.

יסף – העתידים: יְסַף, יִסְפוּ וכולי. אִיסַף, יִיסַף וכולי. או אִיסוֹף, יִיסוֹף וכולי. והכבד, העתידים: הוֹסִיף או הוֹסֵף. אוֹסִיף או אוֹסֵף בצרי. ובא בפתח בהפסק: "זְכֹר מִלְחָמָה אַל תּוֹסַֽף" (איוב מ לב), כמו "וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַֽר" (רות ב יד). ונכתבה אל"ף במקום ו"ו במלת "לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם" (שמות ה ז), וכן "וַיֹּאסֶף שָׁאוּל" (ש"א יח כט). "אַל תּוֹסְףְּ" (משלי ל ו) – הנכון בו אַל תּוֹסֶף כמו "וַיֹּסֶף שָׁאוּל " (ש"א יט כא)), ולהריץ המלה אל אשר לפניה אמרו כן. וכן "וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן" (בראשית ט כא) על דעת רבי יונה כמו שכתבנו (לעיל נג ע"ב), וכתבנו גם כן שבר דבריו במלות האלה ובדומיהן.

יסר – "יֹסֵר לֵץ" (משלי ט ז). העתידים: יְסַר וכולי. אִיסַר, יִיסַר וכולי. או אִיסוֹר וכולי. ובא על דרך חסרי היו"ד: "וְיִסְּרֵנִי מִלֶּכֶת בְּדֶרֶךְ הָעָם הַזֶּה" (ישעיהו ח יא), וכן "בְּאַוָּתִי וְאֶסֳּרֵם" (הושע י י). ועל דרך זה נאמר העתידים אִסּוֹר, יִסּוֹר בדגש. ויתכן לומר כי "וְיִסְּרֵנִי" מן הדגוש ובא הצרי תחת פתח, כי הראוי וְיִסְּרַנִי. ובא בפֹעַל הכבד ממנו האית"ן שלם: "אַיְסִרֵם כְּשֵׁמַע לַעֲדָתָם" (הושע ז יב).

יעד – העתידים: יְעַד, אִיעַד וכולי. "וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה" (שמות כא ט). והכבד: הוֹעִיד, אוֹעִיד. "וְאִם לְמִשְׁפָּט מִי יוֹעִידֵנִי" (איוב ט יט).

יעז – הנפעל: "אֶת עַם נוֹעָז" (ישעיהו לג יט).

יעט – "מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי" (ישעיהו סא י). העתידים: יְעַט, אִיעַט.

יעל – הפעל הכבד: "מָה הוֹעִיל פֶּסֶל" (חבקוק ב יח), "וְאֵין בָּם מוֹעִיל" (ירמיהו טז יט), "מָה אֹעִיל מֵחַטָּאתִי" (איוב לה ג).

יעף – העתידים: יְעַף, אִיעַף, "לֹא יִיעַף" (ישעיהו מ כח). ובא "וְיִעֲפוּ נְעָרִים" (ישעיהו מ ל) ביו"ד האית"ן לבד, וכן "וּלְאֻמִּים בְּדֵי רִיק יִעָפוּ" (חבקוק ב יג). והפעול מן הכבד בענין אחר: "מֻעָף בִּיעָף" (דניאל ט כא), ונאמר הבנין ממנו: הוֹעִיף, אוֹעִיף, או הֵעִיף, אֵעִיף. ואפשר להיות "מֻעָף" משרש עוף, והוא הנכון.

יעץ – העתידים: יְעַץ, אִיעַץ וכולי. ובא צווי הרבים ממנו בחסרון יו"ד ובשורק: "עֻ֥צוּ עֵצָה וְתֻפָר" (ישעיהו ח י), "עֻ֥צוּ וְדַבֵּרוּ" (שופטים יט ל). והשורק תחת חולם, כמו "יִשְׁפּוּט֥וּ הֵם" (שמות יח כו), "לֹא תַעֲבוּרִ֖י מִזֶּה" (רות ב ח). ומשפטו בתשלומו יְעוֹצוּ, בפלס "עִמְדוּ עֲמֹ֖דוּ" (נחום ב ט) אשר הוא בחולם מפני העמדת הטרחא. ואלה הארבעה אשר הם בשורק אינם בהעמדה, כי "תַעֲבוּרִי", אף על פי שהוא בהעמדה, הטרחא הוא ברי"ש.

יפח – "וְיָפֵחַ לַקֵּץ" (חבקוק ב ג), "וִיפֵחַ חָמָס" (תהלים כז יב) – תואר, ואפשר שיאמר ממנו הקל כלו. והעתידים: יְפַח, אִיפַח וכולי. וההִתְפַּעֵל: "תִּתְיַפֵּחַ תְּפָרֵשׂ כַּפֶּיהָ" (ירמיהו ד לא).

יפע – "וְחִלְּלוּ יִפְעָתֶךָ" (יחזקאל כח ז) – שם-הפֹעל. והפעל הכבד: "הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן" (דברים לג ב), אוֹפִיעַ, יוֹפִיעַ וכולי.

יצב – בא השרש הזה על דרך חסרי היו"ד. והפעל הכבד: הִצִּיב, הִצַּבְתָּ, הִצַּבְתִּי וכולי, וכן הנפעל: נִצַּב, נִצַּבְתָּ וכולי. ובאה מלה אחת בזה השרש קשה מעט בבנין הִתְפַּעֵל ממנו, והיא "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ" (שמות ב ד). ודע כי נחי הפ"א לא תמצא נחותם בפִּעֵל הדגוש ובהִתְפַּעֵל מפני דגש עי"ן-הפֹעל שלא יתכן דגש-חזק באות אם לא תקדמנה אות אחרת מונעת באחד המלכים. וכשרצו לחסר היו"ד מן "וַתֵּתַצַּב" שהיה משפטו וַתִּתְיַצַּב, הקדימו הנח שהוא מקום היו"ד בין שני הת"וין, ודגש הצד"י לא היה מורה על היו"ד כי הוא להוראת הבנין, וגם נח לא יתכן בין התי"ו והצד"י מפני דגש הצד"י, לכן הקדימו הנח, ושניהם קיימים הנח ודגש הבנין והנה משקל "וַתֵּתַצַּב" – וַתִּתְפַּעַל.

יצג, יצע – חסרי היו"ד.128

יצק – "צָקוּן לַחַשׁ" (ישעיהו כו טז) חסר פ"א-הפֹעל, וכן "וְהַיּוֹם רַד מְאֹד" (שופטים יט יא) שמשפטו יָרַד, כן משפטו יָצְקוּ. והנו"ן נוספת, כנו"ן "לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ" (דברים ח טז).129 ורבי יונה כתב בשם רבי יצחק בן גיקטילא כי הוא מנחי העי"ן, אבל לפי ענינו יותר הוא טוב להיותו מנחי הפ"א. ויתכן להיות שנים שרשים והענין אחד, ויהיה משרש צוק, כמו ינק – נוק וזולתם כמו שכתבנו (לעיל פט א). ויהיה משרש צוק גם כן: "וְצוּר יָצוּק עִמָּדִי פַּלְגֵי שֶׁמֶן" (איוב כט ו), "וְאֶבֶן יָצוּק נְחוּשָׁה" (איוב כח ב). והעתידים: יְצַק, או יְצוֹק – "וְגַם יְצֹק בּוֹ מָיִם" (יחזקאל כד ג), ובחסרון היו"ד: "צַק לָעָם וְיֹאכֵלוּ" (מ"ב ד מא). צְקוּ, צְקִי, צַקְנָה. והאית"ן: אִיצַק, יִיצַק, תִּיצַק, נִיצַק – בפתח, וממנו "וַיִּצֶק דַּם הַמַּכָּה" (מ"א כב לה) ביו"ד האית"ן לבד. ובא מן יִצַק – "וַיִּצֶק", כמו מן יִקַּץ – "וַיִּקַץ שְׁלֹמֹה" (מ"א ג טו), "וַיִּיקֶץ נֹחַ" (בראשית ט כד). או בחולם: "וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן" (בראשית לה יד), "לֹא יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן" (במדבר ה טו), והיו"ד פ"א-הפֹעל בהם נעלמת מהמכתב, וכן "וְיִֽצְקוּ עַל הָעֹלָה" (מ"א יח לד), ובא היו"ד הנוספת מועמדת בגעיא להורות יו"ד השרש הנעלמת מהמכתב, כמו שכתב רבי יהודה. או יהיה צווי, ובא מועמד כמו "מִֽשְׁכוּ" (שמות יב כא), וכן כתב רבי יונה. ובאו עתידי השרש הזה עוד בדגש בדרך חסרי היו"ד: "כִּי אֶצָּק מַיִם… אֶצֹּק רוּחִי" (ישעיהו מד ג), והפעל הכבד: הוֹצִיק, הוֹצַקְתְּ. והבינונים: מוֹצִיק, מוֹצִיקִים, מוֹצִיקָה או מוֹצֶקֶת – "הֵם מַגִּשִׁים אֵלֶיהָ וְהִיא מוֹצָֽקֶת" (מ"ב ד ה) – נהפך לקמץ בסוף-פסוק. ויתכן להיות מן השרש הזה "וַיַּצִּקֻם לִפְנֵי יְיָ" (יהושע ז כג) בפלס וַיַּצִּבוּם.

תוכן העניינים

ספר מכלול

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה