אור ברסלב
ספר מילי דאגדתא ושות מליסא - מילי דאגדתא

ספר מילי דאגדתא ושות· רבי יעקב לורברבוים מליסא

מליסא - מילי דאגדתא

מליסא תשובה ח

אבות פרק ג' עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה מאין באת מטיפה סרוחה ולאן אתה הולך למקום עפר רימה ותולעה ונראה שהן זה נגד מה שאמר ר' אליעזר הקפר הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם והיינו כי שלשה אלה סיבות כל החטאים הנה כי יש מצות האיברים שבין אדם למקום שהן כל מצות המעשיות ויש מצות שהן בין אדם לחבירו כמו שחשבם בעל חובת הלבבות לא תקום ולא תטור ולא תשנא ושרשם הוא ואהבת לרעך כמוך ושמיעת כולם הן שמיעת דברי חכמים כמבואר בתורה לא תסור מדבריהם אפילו יאמרו לך על ימין שהיא שמאל וע"י התאוה בא לעבור על כל מצות האברים שבין אדם למקום ושבין אדם לחבירי גרמתו היא הקנאה ומניעת שמירת דברי חכמים הוא הכבוד ונגד אלו השלשה אמר עקביא הסתכל בשלשה דברים הללו להנצל מהם ומאין באת היא סיבה להנצל מכבוד כמאמר החסיד בספר חובת הלבבות תמה אני האיך מעבר הדם והשתן פעמים יתגאה ונגד הקנאה אמר למקום רימה ותולעה והוא כענין אמרו אל תירא כי יעשיר איש כי ירבה כבוד ביתו כי לא במותו יקח והכל לא ירד אחריו כבודו כי קנאה הוא מה שמתחרה מה שחבירו יש לו ואף שהוא ג"כ עשיר וכשחושב זה אין לו קנאה על חבירו כי מה תועלת בהעושר הלא הכל על מגן כי אל קברו לא יתנו לו ולא ירד אחריו כבודו ועוד נראה בכוונתו כי בשבת גבי הני קפולאי דאשכחי לר' אחא בר יאשי' שהי' שלם ואמר ורקב עצמותו קנאה וזה מאמרו כאן שיזכור לאן הוא הולך ומחמת קנאה יעשה רימה ותולעה ונגד תאוה אמר לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון שמחמת זה יפרוש מן העבירות והא דלא אמר בכילמו האי דדין וחשבון הוא משום דאמרינן בש"ס דברכות לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע אי אזיל מוטב ואם לאו יעסוק בתורה ואם לאו יקרא ק"ש וא"ל יזכור לו יום המיתה שהיא תמי' שהי' לו להזכיר תיכף יום המיתה וגם מה ענין בזה לשון ירגיז שאמרו חז"ל פה ונראה בזה דהרמבם ז"ל בפי' המשניות באבות הקשה אהא דאמרו בש"ס אל יאמר אדם א"א בבשר חזיר אלא אפשי ואבי שבשמים גזר עלי דהא כתיב במשלי נפש אדם רשע איותה רע ומחלק הרמב"ם בין מצות שכליות למצות שמעיות ומה שנראה לי ביישוב סתירת הרמב"ם דאפשר שהרמב"ם כיון לזה שיש מצות חוקיות אשר ציוה יתברך שהן לחק עולם ואלו לא נתנה התורה לא היינו יודעים שיש עבירה בזה כלל ויש מצות שכליות התלוים במדותיו של אדם כגון קנאה שנאה תאוה ומי שמדותיו רעים ע"ז נאמר נפש רשע איותה רע ונגד המצות שחקוק הבורא ית' אין לפרוש מהם רק מיראת השם ית' והנה הרמב"ם מחולק עם המקובלים כי הרמב"ם אמר שיצ"ט ויצה"ר הם שני כוחות שהטביע הקב"ה באדם היינו כח השכלי וכח התאווני והמקובלים סוברים שיש מלאכים הממונים הנקראים יצ"ט ויצה"ר ולאמת שניהם דברי אלקים חיים כי באמת יש כח התאוה אמנם יש ג"כ מלאך ממונה ע"ז הנקרא יצה"ר שנתמנה לפתות בני אדם וזה אומרם כאן לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר הכונה בודאי יכול אדם בבחירתו למאס בעיניו כל תאות עוה"ז וכענין אומרם איזה עשיר כל שיש לו ביה"כ סמוך לשלחנו הכוונ' שאיזה עשיר בדעת המואס כל תאוות כי כל תאוה שבאדם סופן מאוס בתכלית המאוס כי המאכל תיכף בנוטלו לתוך פיו נמאס בעיניו ולזה אמר שעשיר בדעת הוא שימאס כל תאוותו אפילו במוכרח לאכול ולחשוב מה שיהי' ממאכלו ולזה אמר כל שיש לו ביה"כ סמוך לשלחנו אך בבוא עבירה לידו אין זה גדר יראת ה' למאסה תיכף כי העיקר שהפרישה מעבירה יהי' רק מיראת ה' וזה אומרם כאן שירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר דהייני שלא ימאס תיכף עת בא העבירה לידו רק שיאמר אפשי בבשר חזיר רק מה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי ולכן לא ציוה לו להזכיר תיכף יום המיתה כי יותר טוב להפריש מן החטא בעבור יראת הי ולא מחמת יראת המיתה ואי אזיל מוטב וא"ל יעסוק בתורה כי אולי היא ככח התאווני שיש באדם כדעת הרמב"ם והתורה מתשת כח התאוה שבשביל זה נקרא תשוי' ואי לא אזיל שאז יש לחשוב שהיא מהמלאך השטן המסית האדם לרעה ולזה יקרא ק"ש כי אמרו בש"ס כל הקורא ק"ש מזיקין בדילין ממנו והיינו שנאמר ובני רשף יגביהו עוף רשף אלו המזיקין ואי לא אזיל ואז אין לו ברירה ומוכרחו להזכיר המיתה וזהו ג"כ כונת התנא על תהי כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שמע"לק"פ ויהא מורא שמים עליכם שאין שייכות לאלו שני מאמרים זל"ז כלל גם תמהו המפורשים בזה הלא כל התורה מלאה בהבטחת שכר ופרס על קיום המצות גם קשה לו שהי' לו לומר אל תעבדו השי"ת עמלק"פ כי מה שאמר הוו כעבדים קשה מאוד כי הלא עבדיו של אדם העובדים על מגן עבודתן גרוע כלא יחשב כי אסיא דמגן מגן שוי' לכן נראה בכונתו כי יש שני מיני עבדים אחד שעובד בשביל השכר שמקבל בעבודתו העבדות עליו כמשא כבד וכעבד ישאף צל כן שכר יקוה פעלו כי העבדות דבר קשה ורע רק שעושה העבדות בשביל קיבל שכר ועושה המלאכה בלב רע ויש עוד פועל בשכר שלומד המלאכה אצל אדונו ואם היא מלאכה המעשרת בעלי' כגון נוקב מרגליות ודאי דעוסק בה יומם ולילה מחמת חיבת המלאכה בעיניו והנה נחזה אנן הא דאמרו בש"ס אל יאמר אדם א"א בבשר חזיר אם גם במצוה שבאה לידו יאמר בהיפך אי אפשי ואבי שבשמים גזר עלי הא ודאי ליתא דמצוה ודאי צריכה שתהי' בשמחה וטוב לב ותהי' לתאבון כי כל המצות מצד עצמותם טובים הנה עד למאוד ובהדיא כתיב קרא מפורש ויצוינו ה' אלקינו לעשות ככל המצוה לטוב לנו לחיותינו רק בעבירה אף שמצד עצמה היא רע מ"מ מחויב לפרוש מצד יראת ה' וזהו אומרו אל תהי' כעבדים המשמשים את הרב עמלק"פ פי' שהמלאכה היא דבר קשה ועבדות גדול ועושין רק מההכרח של השכר אל תהי' עושין כן המצוה כעבדים הללו דהיינו שיהא עשיית המצוה קשה בעיניכם עד שאין אתם עושין איתה רק בשביל השכר רק הוו כעבדים המשמשין את הרב שלעמלק"פ פי' כאותן עבדים המשמשין בשביל המלאכה כי עשיית המצוה בעצמותה טובה היא ואלו לא הי' שום קיבל שכר עלי' ג"כ ראוי לעסוק במלאכה טובה כזאת והשכר היא רק מתנת חינם כמי ששוכר אחד שיתפור בגד לעצמו וילבישנה בעצמו ונותן לו שכר עבור זה אמנם בעבירה אמר בהיפך ויהי' מורא שמים עליכם דהיינו שלא תפרשו מהעבירה בשביל שבעצמותה היא רעה רק בשביל מורא שמים ולזה נגד התאוה אמר שיסתכל במה שעתיד ליתן דין וחשבון דהיינו שלא יפרוש עצמו מתאות דברים אסורים שחקקה תורה רק מגזירת מורא שמים אמנם נגד הגאוה והקנאה שהם מדות רעות בזה כ' הרמב"ם שמלבד גזירת השי"ת ראוי להרגיל עצמו במדות טובות שלא יהי' לו שום חשק למדה רעה כי נפש רשע איותה רע וע"ז אמרו מאוד מאוד הוי שפל רוח דהייני שיתעקר המדה רעה לגמרי מכל וכל מצד הטבע ולזה אמר שלא מצד הדין וחשבון לבד ראוי לפרוש רק להרגיל במחשבתו מצד הטבע ולחשוב מאין בא ולאן הולך לזכור יום המיתה למען יתעקרו המדות רעות מצד הטבע וכבר הזהרנו חז"ל שנעלה תמיד על לבינו יום המיתה ולאן אתה הולך:

במדרש שיר השירים סמכוני באשישות אלו הלכות ורפדוני בתפוחים אלו אגדות הא שממשיל הלכות לאשישות ואגדות לתפוחים דאשישות היינו אשישי ענבים שהיין מובלע בתוכו והיין בעצמותו משכר וכשהיא מובלע בענבים אינו משכר כן הוא ההלכות שעל דרך פשוטו הן כענבים המתוקין לחיך וכאשר ידרוך אותם ויעשה מהן יין אז לאו כל מוחא סבל דא ויש גבול לשתיית כל אחד וכ"כ ההלכות שעפ"י פשוטו הן כיין הנבלע באשישות וכאשר יעיין בהן בעומק עיון לאו כל מוחא סבל דא והגדות ממשיל לתפוחים שהן אתרוגים כמבואר בתרגום שאם יראה בהן כאשר הן מלמעלה בקליפתן אין בהם רק ריח בעלמא ובתוכן הן טובים מאוד והתוך מכוסה בקליפה וגם אין משקה שלהן משכר וע"ז אמר הכתוב הטעם למה אין תוך שלהם נגלה לזה אמר כי חולת אהבה אני וכשם שאם רוצים לזון את החולה צריכין ליתן לו מעט מעט ואף אותו המעט צריכין ליתן לו במשקה שיוכל לקבל כ"כ אנחנו חלושי ההשגה וא"א להשיג עומק ההלכה לעומק המושג לכן מושלו ליין וההגדות שהחיצונות שלו היא רק כקליפת האתרוג שאין בו רק ריח בעלמא אף שהיא רק למוסר טוב אמנם תוכיותיו הוא כעין תוכו של אתרוג שהוא טוב: רמב"ם הלכות תשובה פ"ב ה"ב וז"ל עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב עוד לזה החטא כלל ותמהו כולם ע"ז הלא הבחירה חשית ולפענד"נ פשוט כי האדם מקודם עשותו העבירה הוא שוה בבחירתו לטוב או לרע אבל אחר עשותו החטא שורה עליו רוח טומאה ומלפפתו עד שמחטיאו שנית ולזה הגדולה שבתשובות באותו מקום ובאותו אבר ובאותה אשה ולזה אמר שישוב כ"כ עד שיעיד עליו יודע תעלומות פי' שכבר סר החטא מדעתו עד שכח העבירה לא ישוב עליו רק הוא בבחירה שוה כמקודם וזה ג"כ כוונת הש"ס בהתשובה באותו מקום לא ח"ו שיתיחד עם אותה אשה כי ח"ו לא הותר יחוד לבעל תשובה רק כוונתם שישוב כ"כ עד גדר שאלו הי' בא לידו חטא כזה לא הי' עושיהו ולזה מוזכר בס' חסידים שפעם אחד הורה חסיד אחד לחוטא לעשות תשובה הנזכרת באותו מקום ונכשל בזה מטעם דלאו דינא קאמר דלא הותר יחוד לבעל תשובה כנ"ל רק כוונתו על דרך שכתבתי כן נראה לי ברור ונכון:

רמב"ם הלכות תשובה פ"ג הל"ב דנין את האדם אם עונותיו מרובין מיד הוא מת ברשעו ואח"כ דנין את העיר ואח"כ דנין את המדינה ואח"כ דנין את כל העולם עיי"ש והקשה הלח"מ דאם דנין כל העולם עפ"י רוב מה יש לו לדון שוב המדינה והעיר והאדם והיא קושיא חמורה לכאורה ונראה לי לתרץ דהא ודאי עונשי העבירות אינן שוים דיש עבירות שהעונש שלהם הוא בבני ויש שהעונש הוא בחיי ויש מהן במזוני וכן שכר פירות המצות אינן שוות יש שהשכר הוא בבני ויש בחיי ויש במזוני וכולן נשקלין בדעת אל דעות ואם עשה אדם ד"מ אף אלף עבירות שעונשן הוא במזוני לפי דינו של מעלה ועשה מצוה אחת ששכרה חיי לא בשביל אלו העבירות ינטל שכר זו המצוה שאין עונשן של אלו נגד שכרה של זו אכן אם עונשי עבירות נגד שכר המצות אז הם נשקלין מה הן הרוב אם לילך אחר המצות או העבירות והולכין אחר הרוב וכן ה"ה בכל העולם דיש עבירות שמחייבת השחתת עולם עפ"י דין של מעלה כמו ע"ז אשר נאמר עליו בפרשת האזינו שבעבור השבט או המשפחה שיהי' כמהפכת סדום וכן שבועת שוא שנפרעין מכל העולם ויש עבירות שאין דנין על כל העולם רק על עצמו לבד וכן יש מצות שגורמין קיום העולם כמו השלשה דברים שהעולם עומד עליהם וכולן נשקלים בדעת אל דעות אשר לו נתכנו עלילות ואין אתנו יודע מזה עד מה ואם יש ד"מ בעולם עבירות שגורמין השחתת ומצות שגורמין קיום נשקלין זה כנגד זה והולכין אחר הרוב וא"כ א"ש הכל בעז"הש"י שמקודם דנין את העולם ואם יש בה דין השחתה דנין את המדינה אם יש בה דין השחתה נשחת ואח"כ את העיר ואח"כ את האדם ולא קשה נמי אמאי לא הכריע כל העולם כלו את נח כי הגם שלא הי' בשכר מצותיו קיום העולם מ"מ הי' שכר מצותיו רב כ"כ שהי' גורמין לקיומא דידי' ועיין היטב ותמצא הכל על נכון בעזהשי'. ועוד נראה לי כי דווקא אותן הצדיקים שיש להם עונות רק שזכיותיהן מרובים מעונותיהם מצריכים מעשיתם לעלות על כף מאזנים ועולין מעשיהם עם מעשי הרשעים בכף מאזנים אחד ולפעמים מכריעין הרשעים הצדיקים או להיפך אבל צדיק גמור שאין צריך לעלות בכף מאזנים כלל אינו נשקל כלל עם הרשעים ולא הוא מכריע אותן ולא הן מכריעין אותו תדע דמשה לא הכריע את כל ישראל בשעה שאמר לו השי"ת ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול ולא הן היו יכולין להכריע אותו ובזה א"ש נמי מה דקאמר הש"ס בשביבותא דרב לא הי' דברתא וכו' אתחזי לי' בחלמא דהא מילתא זוטרתא והש"ס זו תמי' ולפי דברינו א"ש דהם היו סבורי' דרב הוא כך נפיש זכותא ועלה עמהם בכף מאזנים אחד והכריע אותן והא מילתא גנאי היא לגבי' דרב דרב צדיק גמור הי' ולא נשקל כלל עמהם ולזה אתחזי לי' בחלמא דלאו משום דרב הי' ולזה א"ש נמי הש"ס דפ' חלק גבי צדקיהו בן מעשה אשר קלם מלך בבל דקאמר שם דאמרו לי' ליתי ליהושיע כ"ג דנפיש זכיתי' ואח"כ גבי נבוכדנצר אמר ידענא בך דצדיק גמור את ולפיד א"ש דהם היו סבורים דיהושוע הוא רק נפיש זכותי' ויעלה עמהם במשקל ויכריע אותן ואח"כ כשלא נשרף נראה שהוא צדיק גמור ולא נשקל עמהם כלל ועוד יש לפרש מה שלא הכריע דור המבול את נח מחמת שעבדו ע"ז ויצאו מן הכלל ולא יכלו להכריע:

עמוס ה' הנה אני נושא עליכם קינה נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל הרבה פירושי' נאמרו בזה ונראה לפענ"ד לפרש הכוונה כי הישראל נקראי' בכל תנ"ך בתולת ישראל ומבואר במדרש חזות שהישראל הן הכל בבחינת ארוסה כדכתיב וארשתיך לי לעולם ובעת הגאולה הן בבחינת נשואין ובעולה כדכתיב כי בועליך עושיך וז"ש הנביא כי בעת שיהי' הנפילה לישראל בכדי שלא תוסיף להיות שוב בשם בתולת ישראל רק בשם בעולה כדכתיב (ירמי' ג') כי אנכי בעלתי בכם ואנכי בעלת בם וז"ש הנביא שנושא קינה על בית ישראל כי בעת שנפלה למען לא תוסיף קום עוד בשם בתולת ישראל רק בשם בעולה וכמ"ש ירמי' אז יהי' הנפילה גדולה עד מאוד ונטשה מעל אדמתה אין מקימה והעיר היוצאת אלף תשאר מאה כלומר שאז יהי' הנפילה כ"כ כדבר המושלך לחוץ וכן אמר ירמי' כאשר הבטיח ואמר ובעלתי בכם ואמר ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה הרי שקודם שתבעל ישאר מעט מהרבה וזהו אשר נושא עמוס הקינה על ישראל ולכך אמר אח"כ כי כה אמר ה' דרשוני כו':

ירמי' ח' מדוע שובבה העם הזה ירושלים משובה נצחת וגו' הקשבתי ואשמע לא כן ידברו ונראה לפרש הפסוק דהנה יש שני מיני חטאים א' שמורה היתר לעצמו ואומר שדבר זה מותר הוא והשני הוא מחמת שנאת המוכיח כמ"ש שנאו בשער מוכיח ומחמת נצחון נתכוין לסתור דברי מוכיח ועושה רע וזה כוונת הכתוב מדוע שובבה העם הזה בשובה נצחת כלומר שחוטאים כדי לנצח דברי המוכיח ולהכעיס הבורא ית' החזיקו בתרמית מאנו לשוב פי' אף שידוע להם שהיא תרמית מ"מ מאנו לשוב בשביל הנצוח וכדי להכעיס הקשבתי ואשמע לא כן ידברו פי' הקב"ה אומר שמעתי שהם בעצמם אומרים שלא נכון דרכם לפני וז"ש לא כן ידברו ופירש"י שכן הוא מלשון נכון וזה אמרו שהם בעצמם אומרים שלא נכון הדבר ואעפי"כ אין איש שם על לב להטיב:

הספד:

כתובות דף ס"ב: אמר רב אנחה שוברת חצי גופו של אדם שנאמר ואתה בן אדם האנח בשברון מתנים ובמרירות תאנח ור"י אמר אף כל גופו של אדם שנא' והי' כי יאמרו אליך על מה אתה נאנח ואמרת על שמועה כי באה ונמס כל לב ורפוי כל ידים וכהתה כל רוח וכל ברכים תלכנה מים ור"י נמי הא כתיב בשברון מתנים ההוא דכי מתחלא ממתנים מתחלא ופריך ורב נמי הא כתיב כל לב שאני שמועה דבהמ"ק דתקופא טובא והוא תמי' מאוד א' דמאי נפ"מ בפליגתוהו הלא אדם יראה לעינים ולבבו יבין אם ישבור כל גופו או החצי וגם גוף הדבר אינו מובן ענין של גוף וחצי גוף ב' דהא לא פליגי אי יש שמועה רעה ששובר כל גופו או לא דהא לא פליגי רק באנחה ועוד דאין סברא כלל דפליגי אי יש שמועה רעה ששובר כל גופו דודאי אם יגיע לאדם שמועה שנתחייב ראשו למלך וליסרו ביסורין קשים הא ודאי ששובר כל גופו וע"כ דפלוגתיהו אי האנחה שוברת כל גופו או חצי גופו ואף שהשמועה אינו קשה כ"כ א"כ מאי מייתי ר"י ראי' מהא דכתיב על שמועה כי בא ונמס כל לב הא שם שבירת כל הגוף משום השמועה הוא ולא משום האנחה ג' דאמר ממתנים קא מתחלא הא ודאי שנשבר כל גופו כששמע הנביא השמועה מפי הקב"ה וא"כ בשעה שאמר לישראל כך כבר נשבר כל גופו משעת ידיעה ואמאי אמר לו שיאנח רק בשבירת מתנים לעיניהם וליישב זה נראה מקודם הענין של מתנים שבכתוב ובש"ס קורא אותו חצי גופו וגם מה שקשה שאמר והי' כי יאמרו על מה אתה נאנח למה הי' לו להמתין עד שישאלו הי' לו לומר תיכף בשעת האנחה ולכך נראה דהנה בלשון הנביא חולק תמיד הגוף לשנים כענין שאמר יחזקאל ממראה מתנים ולמעלה וכו' ולדעתי הוא שם המושאל כענין שאמר יחזקאל (כ"ט) והעמדת להם מתנים ופי' התרגום יונתן ולא תהי' להם לבית סמכין כי עיקר הגוף הן הראש והלב והמתנים הן סמכי הגוף ולזה הושאל להסמכין שם מתנים וכן ומחץ מתנים קמיו היינו שלא יהי' להם עוזר וסומך והשתא נבוא אל הביאור דלכאורה יפלא לצוות להיות נאנח הא אמרו חז"ל סמא דיסורים קיבולא ואדרבא יתכן להודות לה"ית ולברכו על הרעה כמו על הטובה אמנם הוא כך הנה אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה ומקודם מיפר עצתם שלא יהי' להם עוזר וסומך שיראו בעצמם שאין להם על מי להשען רק על אבינו שבשמים אולי ישיבו בשברון מתנים וזה פי' הכתוב ואתה בן אדם האנח בשברון מתנים כלומר בעבור שברון מתנים דהיינו כשתאמר להם שיהי' להם שברון מתנים תאנח שישבר עוצם וכח סמיכתן ומסיים והי' כי יאמר אליך על מה אתה נאנח הלא הנביאים אומרים לנו שלום ואז יחרה אפי ותוכל לומר להם השמועה ששוברת כל הגוף כי אז בודאי תבוא כל הרעה כמו שאמר הנה באה ונהיית ובזה איש מחלוקת רב ור"י בפי' הכתוב דרב סובר שהאנחה שנאמר לו מקודם לא הי' רק על שבירת מתנים שעדיין יש לו תקנה כי על דבר שאין לו תקנה אין להתאנח והנה ודאי שכל אדם שבא עליו יסורים מחויב לקבל באהבה כמבואר בגיטין דאמרינן התם השמחים ביסורים עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו וא"כ הי' אסור מן הדין לאנח על הצרות דהאנחה אינו בגדר שמחה אך כיון שאמר בש"ס שצרך להודיע צערו לרבים שרבים יבקשו עליו רחמים וא"כ מכח זה מותר להתאנח לפני רבים כדי להודיע צערו לרבים ולזה סובר רב שרק באופן זה מותר להתאנח משא"כ כשידוע שנגזר הגזירה בשבועה שהיא בעיניו כמייאש וכלא כבר נשבר כל גופו שאין לו תקנה ח"ו דאז אסור לאנח בפני רבים כש"ה ישב בדד וידום רק כשנשבר חצי גופו דהיינו מתנים דהיינו העוזרים והסומכים וכמ"ש ליחזקאל האנח בשברון מתנים ור"י סבר דאף אחר שהוא בעיניו כמתייאש שבדעתו כבר נשבר כל גופו ואין לו שום תקנה מאחרים ג"כ מותר לאנח בפני רבים כמ"ש ליחזקאל כשאמרו לו על מה אתה נאנח ואמר להם שכבר נשבר כל גופו והיינו ששוב אין תקוה שיצאת הגזירה בשבועה וע"ז מקשה שפיר לר"י הא כתיב האנח בשברון מתנים וכמו שכתבנו למעלה והדר מקשה על רב הא כתיב ונמס כל לב אלמא דאפילו על שבירת כל גופו בדבר שאין לו תקנה ג"כ מותר לאנח בפני רבים ומשני שאני חורבן בית המקדש דתקופי טובא והצרה נוגע לנשמה שנתבטל השראת השכינה מותר לאנח בפני רבים ודווקא בצרות הגוף אסור להתאנח כמ"ש בדוד כשראה נשמת הילד אמר למה זה אני צום וגו' ור"י סובר דאפילו אחר שבירת כל גופו מותר להתאנח כי לעולם יבקש אדם רחמים עד זיבולא בתרייתא היוצא לנו מזה דבחורבן בהמ"ק מותר להתאנח בפני רבים מחמת שהצער מגיע נשמה ולפ"ז מכ"ש על מיתת צדיקים דקשה סילוקן של צדיקים יותר מחורבן בהמ"ק ראוי לעורר קינה והספד כי מעי מעי אוחילה קירות לבי הומה על כי שבר על שבר נקרא במיתת שני צדיקים בשנה זו האחד הלא הוא הגאון מו"ה דוד אבד"ק דרעזדען והשני הגאון מו"ה עזריאל אבד"ק לובלין שידוע ששניהם היו גאונים וצדיקים מפורסמים לבי לא אחריש יש ומהראוי הי' להרים קול לעורר הבכי הגם שאין אני מהכת המעוררים שיכולים לעורר בקולם הבכי אך סמכתי על הכתוב בירמי' ט' קראו למקוננות ותבואינה ואל החכמות שלחו ותבאנה ותמהרנה ותשאינה עלינו נהי ותרדנה עינינו דמעה ועפעפינו יזלו מים שקשה שותבואנה הראשון בסגל והשני בקמץ ופי' האלשיך שיש מקוננות שקולם נאות ועורר הבכי ואינן יכולין לסדר לשון קינה ויש שיכולין לסדר לשון הקינה ביפוי לשון לעורר הבכי ואותן נקראים חכמות והנה החכמות צריכין היכי דאין הצרה ידוע כ"כ והחכמות מבררין הצרה משא"כ כשהצרה משברת כל לב ואין צריך לחכמות רק למקוננות ולזה אמר קראו למקוננות כי המה מצויות ושכיח שיבואו ואל החכמות ותבואינה מלשון ביאת השמש כלומר שלא יהי' כלל כי אין צריכין להם כי תיכף כשתשאנה עלינו נהי ותרדנה עינינו דמעה וכן הוא בהספד זה כי הוה על הוה בא דודי ירד לגנו ללקוט שושנים שני צדיקי וגאוני עולם:

בגמרא אמרינן כשמת ר' אבוהו נחותי עמודי דקיסרי מיא ופיר"שי דמעה והכוונה כי על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים יאמר זה למליצה כי לפעמים יש צדיק אשר עוסק רק בתורה ומרבה ישיבה ועל מיתתו ראוי לומר ספדי התורה כי חיללה תפארתך ורק עמוד התורה יש לבכות על זה ויש צדיק אשר כל עסקו הוא רק בג"ח ובמיתתו אין מתעורר להחזיק בזה וע"ז י"ל שעמוד של גמ"ח בוכה על מיתתו וכן יש צדיק המעורר לעבודת הבורא ית' וליראתו המוכיח תמיד להעם ובמיתתו יש לומר שעמוד העבודה בוכה עליו וכשמת ר' אבהו שהי' שר התורה ועשיר גדול וצדיק גדול והי' כח בידו לכוף העשירים לצדקה ועבדות ויראת השם ממילא במותו בא קילקול לכל העמודים ואמר על דרך המליצה שכל העמודים בכו וכן אנחנו יש לנו לומר במיתת הצדיק הזה שכל עמודי העולם תורה ועבודה וג"ח שהי' לומד עם תלמודים והי' בעל אגדה שהי' ממשיך לב העולם באגדה לעבודת ה' ויראתו וכן עמוד של גמ"ח שכל דברים טובים יצאו ממנו וכמעט אין דבר טוב פה שהוא לא הי' הגורם ע"ז ואף הדברים הטובים שאחרים התנדבו כגון הדבר טוב שהיא הכנסת כלה ושאר דברים הוא הי' הגורם וכולן ראוי להקרא על שמו והענוה היא גדולה מכולן ועליו ראוי לומר כמ"ש על יהושפט מלך יהודא (מכות כ"ז) ואת יראי ה' יכבד זה יהושפט כשהי' רואה ת"ח הי' מחבקו ומנשקו כך הי' הצדיק הזה שהי' מחבב ת"ח כנפשו ממש ומחבקם ומנשקם ועליו ראוי לומר בנות ישראל אל שאול בכינה המלבישכם שני עם עדנים לכך לן יאות למבכה לן יאות למספד כי נתגדל בקהלתינו וכמ"ש במגילה כד שכיב ר' זירא ספדו לי' הכי ארץ שנער הרה וילדה ארץ צבי גדלה שעשועי' או נא לה אמרה רקת כי אבדה כלי חמדתה ואמרו במגילה למה נקרא שמה רקת שאפילו ריקנין שבה מלאה מצות כרימון ובשאגת ארי' תמה ע"ז דמה ענין זה לטבריא להקרא רקת הלא על כל פושעי ישראל נאמר שהם מלאים מצות ולדעתי נראה שבאמת נקרא רקת על שלא הי' דרים שם באותו זמן רק אותן שאינן בני תורה ונקרא רקת ע"ד ריקנין שהיו דרין בתוכה ולא הי' קשה לו למה נקרא שמה רקת שידע הטעם רק שהי' קשה לו לקרא על גנאי ומשני שאין זה גנאי שאף אותן שאינן בני תורה מלאים מצות הם היוצא ל"מ שרקת נקרא ע"ש ריקנין וכן ראוי לומר עלינו להקרא בשם רקת שנתרוקנו עכשיו מלומדים ולא נשאר אף חלק עשירי מערך הלומדים שהיו אז פה ולכך י"ל אוי נא לה אמרה רקת אבדה כלי חמדתה כי כלי חמדה הי' לנו שאנו היינו מתפארים בגדולים שלנו ונאבד מאתנו וכן במיתת ר' עזריאל הגאון מלובלין מלבד שיש להספיד על מיתת הצדיקים יש להספיד על אבדת התורה ובפרט בזמן הזה שנתמעט התורה ומלבד מה שראוי לנו להעריך הספד על מיתת הגאונים הצדיקים כאלה יש ג"כ להעריך הספד על מיעוט כבוד התורה כי מקדם הי' נאמר וזרח השמש ובא השמש עד שלא שקעה שמשו של משה זרחה שמשו של יהושע משא"כ עכשיו שהתורה מתמעטת ואין מתרבה כי אין שום אדם שישיא בתו לת"ח או להחזיק בידו ת"ח וזה העונש מחמת שממאסין לת"ח לוקחין מהם ת"ח וכמ"ש הבינה לעתים אם בחוקותי תמאסו אף אני אעשה לכם שהקב"ה עשה זאת לכם שלא תוכלו לעשות חקותיו וזה מאמר ירמי' אין ענבים בגפן ואין תאנים בתאנה והעלה נבל היינו שאין ת"ח שנמשלו לענבים ואין צדיקים שנמשלו לתאנים מטעם שהעלה נבל והיינו המחזיקים אפסו פסו ואתן להם יעברום כלומר שהצדיקים שנתנו להם יעברום מעבירין אותם מן העולם ובזה פירשתי הכתוב איכה יועם זהב ישנה הכתם הטוב כלומר שנעשה כהה צדקתו של יאשיהו ואין הקב"ה כו' והיא הטעם משום דתשתפכנה אבני קודש שאמרו במדרש אלו ת"ח דמפקין לפרנסתיהן והיינו שאין מי שמחזיק בידם וע"ז אמר מיכה אללי לי כי הייתי כאוספי קיץ כעוללת בציר אין אשכול לאכול בכורה אותה נפשי מתאנן על העדר ת"ח והצדיקים כי ת"ח נמשלו לאשכול איש שהכל בו כי אף אם לא אלמן ישראל והבטיחנו השי"ת כי לא ימושו מפיך מ"מ אין אשכול לאכול דהיינו האשכולות איש שהכל בו בטלו וכן הצדיקים רק כתאני קיץ שלא נגמרו כל צורכן כי הצדיקים שבדורינו נלקחין קודם הזמן בחטאינו ונגד זה אמר בכורה אותה נפשי וכן אמר ישעי' ונותרה בת ציון כעיר נצורה לולי ה' צבאות הותיר לנו שריד כמעט כסדום היינו ולעמורה דמינו שקשה שאצל כסדום אמר היינו ואצל עמורה אמר דמינו וגם הכפל קשה וגם קשה שאין זה ענין כלל לומר אם לא נשאר היינו כסדום שהוא כמ"ש אם לא הי' נשאר לעני זה מעט הכמות לא הי' נשאר לו כלל דפשיטא אם לא הי' נשאר לו לא הי' לו כלל לכן נראה בכוונתו ששריד היא כינוי לצדיקים כמ"ש לשרידים אשר ה' קורא ולזה אמר שבת ציון היתה נשארה כעיר נצורה לולי ה' כלומר שהיתה בת ציון נשאר כעיר נצורה שלא הי' נשאר בציון שום צדיק סועד ומגין לולי ה' צבאות ברחמיו הותיר צדיקים כי מחמת גודל עונותינו לא הי' ראוי שישאר אף אחד כמעט כסדום היינו נתייחס על סדום דכתיב בהרבה מקומות כחטאת סדום וכתיב חטאת סדום עני ואביון לא החזיקו וכן הי' חטאתינו כדכתיב ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום זכו נזירי' משלג כלומר אותם שהיו צדיקים גדולים כשמשון אשר הי' נזיר אלקים מבטן צחו מחלב הבעלי תשובה גמורים כחלב שדם נעכר ונעשת חלב והם היו זכו מחלב אדמו עצם מפנינים השופטים שביניהם העושין דינים היו דומין לאודם פנינים ספיר גזרתם כאשר אמרו במדרש שאף שמכין אותן בברזל הברזל נבקע והוא אינו מתחבל כלומר שהי' ביניהם הרבה טובים וחשך משחור תארם לא נכרו בחוצות צפד עורם על עצמם יבש הי' כעץ וזה שאמר ישעי' לולי ה' צבאות הותיר לנו שריד כמעט כלומר אם ה' לא הי' משאיר צדיקים בודאי מחמת חטאים שלנו ודאי לא הי' נשאר אחד כי כסדום היינו שיד עני ואביון לא החזיקו יהוא ח"ו השחתה גדולה שהיינו דומין לעמורה שלא הי' נשאר אחד כי בסדום נשאר לוט רק השי"ת ברחמיו השאיר לנו צדיקים שלא הי' ההשחתה גדולה כ"כ ע"כ ראוי לעשות אבל יחיד על מיתת צדיק כי בזמן הזה ודאי אינו מניח תמורתו ובפרט ידוע כי הצדיק מת שלא יבא הרע לו ולפעמים מת שלא יראה הרע ואנן לא ידעינן א"כ בודאי מחויבים אנחנו להתעורר בתשובה כי אולי מת ח"ו כדי שלא יראה הרעה וממילא אנחנו בסכנה גדולה ולזה לדעתי פי' הכתוב מה שדוד הספיד את יונתן (שמואל ב' א') שאין לו פירוש ויקונן דוד את הקינה הזאת על שאול ועל יהונתן בנו ויאמר ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר הצבי ישראל על במותיך חלל איך נפלו גבורים וכל הכתוב תמי' מאוד דלמה לו למנקט הקשת שהוא כתובה בספר הישר שכתב רש"י שרמז בתורה דכתיב ידך בעורף אויביך שהיא מכת קשת וגם למה לו למינקט דוקא קשת וגם כתוב השני הצבי ישראל אין לו פירוש. כלל ולכן נראה לפרש שנתכוין לומר דהנה ידוע שמיתת הצדיק מכפר על עון הדור ולולי מיתת הצדיק הי' ח"ו כלי' על הדור כמ"ש האלשיך הסר משוכתו והי' לבער פרוץ גדרו והי' למרמס ע"ש והנה התורה העידה שהקשת היא אות וסימן שהעולם חייבים כלי' כדור המבול רק מיתת הצדיקים הי' מכפר וידוע שצבי נאמר ג"כ על לשון חפץ ורצון כמו צבי ממלכת צבי תפארתו צבי היא לכל הארצות וזהו שקונן על מיתת שאול ויהונתן ואמר שמיתת צדיקים אלו מלמדם לבני יהודה אותו האות והסימן שהקשת מלמד והלימוד שהקשת מלמד כבר הוא כ' על ספר הישר שהיא התורה שהיינו שהעולם מחויבים כלי' וכמ"כ מלמד מיתת הצדיק הזה דהיינו הצבי ישראל כלומר שהרצון הי' ישראל על במותיך חלל דאל"כ איך נפלו גבורים ומה הי' לו להשי"ת להגבורים אלא ודאי שהישראל הי' חייבים כלי' רק מחמת השבועה שנשבע לאברהם על בניו הי' מוכרח לסלק הצדיק לכפר על עון הדור למען יתקיים הדור ויתקיים השבועה וזה ממש אות הקשת והא דנקיט בני יהודה היינו שלכאורה יש להם לבני יהודה לומר כי מחמת שהמלוכה ניתן להם כדכתיב לא יסור שבט מיהודה והגיע זמן מלכות של שבטו לכך הוכרח שאול ויהונתן ליהרג היותם משבט בנימין לזה אמר להם דוד שאל יטעו בדבר זה כי אדרבא הוא מלמד להם אות הקשת שנתחייבו כלי' אל תגידו בגת אל תבשרו בחוצות אשקלון פן תשמחנה בנות פלשתים פן תעלוזנה בנות הערלים והיא תמי' דהא הפלשתים ידעו ממיתת שאול ותקעו גוויתו בחומת בית שן ושלחו בכל ארץ פלשתים לבשר כדכתיב לכן נראה שהיא ע"ד שאמר בשירת האזינו פן ינכרו צרימו ויאמרו ידינו רמה ולזה אמר כאן אל תגידו בגת אל תבשרו בחוצות אשקלון כלומר אל תחזיקו זאת לבשורה להם וכענין שאמר אל תשמחי אויבתי כי נפלתי קמתי הרי בגלבוע אל טל ומטר עליכם על דרך מליצה כי כשהקב"ה משפיע טובה נאמר בכתוב אהי' כטל לישראל וכן נאמר והי' כגשם לנו ולזה אמר לפלשתים אל תחשבו כי התחיל הצלחתכם וכטל ומטר מזל שלכם אל תחשבו זאת כי אדרבא היא לרעה לכם ואין זה השפעה של טל ומטר לטובה אפילו לשדי תרומות אפילו כדי לעשות חלה קטנה כמו שפרש"י ותרגום יונתן כי שה נגעל מגן גבורים אל תשמחו בזה שהיא מטעם כי מגן שאול בלי משיח בשמן כמ"ש המפורשים כי הי' זה מחמת שלא נמשח בשמן המשחה רק בשמן אפרסמון ולכך לא הצליח למלוכה כמ"ש בש"ס על שירת חנה שאמרה רמה קרני ולא רמה פכי ואדרבא מיתת שאול ויהונתן הוא סימן רע לכם כי קשת יהונתן וחרב שאול (כי יהונתן נהרג על קשת ושאול על חרב) לא ישיב ריקם ובודאי תענשו בעונשין גדולים מדם חללים וחרב גבורים שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו כי המפורשים כ' שאליהו לא מת שגופו הי' מזדכך כ"כ עד שהי' יכול להגיע אל מקום הנשמה לזה אמר טעם ע"ז על מה שאמר למעלה שלא תשיב ריקם כי שאול ויהונתן מחמת שהי' נאהבי' לשמי' ונעים לבריות בחייהם לכך גם במותם לא נפרדו גופם מנפשם כי מנשרים קלו לעשות מצות עשה ומאריות גברו לשמור עצמן ממצות ל"ת כיון שהרגתם צדיקים כאלה ודאי לא תהי' לכם כפרה ותענשו בעונשין ויסורים קשים ומרים בנות ישראל אל שאול בכינה המלבישכם שני עם עדנים המעלה עדי זהב על לבושכם איך נפלו גבורים בתוך המלחמה וקשה דאצל שאול לא נזכר רק איך נפלו גבורים בתוך המלחמה ואצל יהונתן אמר ויאבדו כלי מלחמה וגם אמרו נפלאת אהבתך לי מאהבת נשים תמי' כי הפסוק הזה אין לו מובן דכי לא הי' דוד יכול למשול האהבה רק לאהבת נשים ונראה דהנה ידוע מאמר החוקרים כי דרך גדר האהבה שמתיחד האוהב עם הנאהב עד שיאהב וישנא כל מה שאהוב ושנוא לאוהבו אך מצינו אהבה אחת היוצא מגדר הטבע והיא בשתי נשים לאיש אחד שהבעל אוהב את שתיהן וכל אחת מהן אוהבת את בעלה והן צרות זו לזו ושונאת אחת את חברתה אעפ"י שחברתה אהובה לבעלה והיא אוהבת את בעלה וגדר אהבה זו יוצא מדרך הטבע שבכל האהבות ואהבת דוד ויהונתן היתה עוד יותר גדולה ונפלאה מאהבה זו ויוצא יותר מדרך הטבע שהרי אהבת נשים הנ"ל אעפ"י ששתיהן אהובות מאוד לבעלן מ"מ בשעה שמתיחד עם אחת מהן ועוסק באהבתה ועוזב את השני' נתקה אהבת בעלה מלב השני' מחמת שהבעל עוזב אותה ועוסק באהבת צרתה השנואה לה אבל אהבת יהונתן ודוד היתה גדולה מזו שמעולם לא נתקה אהבת דוד מלבו אף שהי' אוהב תמיד לשאול אביו שהי' שונא את דוד מ"מ לא נתקה אהבת דוד מלבו וזה אומרו נפלאת אהבתך לי מאהבת נשים ולזה אמר נפלאת דווקא ולא בלשון אחר וגם אמר מאהבת נשים ולא אמר מאהבת אשה ובפשיטות יש לומר הכוונה דיהונתן דכתיב גבי' ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד וכאשר מת יהונתן דמי כאלו נפרד ממנו חלק נפש וזהו שאמר נפלאת אהבתך לי מאהבת נשים כי בזהר נאמר שנפש דכר ונוקבא נפקין כחדא ואי אזדמן לי' דילי' יש לו התקשרות נפש בנפש ומצינו ג"כ לפעמים שני נשמות משורש אחד ולזה אמר שנפש דוד ויהונתן היו קשורים וממילא כיון שנפרד ממנו נפש יהונתן והוי כאלו נפרד ממנו חלק נפש ולכך ירא שיאבד כלי מלחמה ויש עוד לפרש מה שאמר ובמותם לא נפרדו שלא נפרדו מהדור כענין רבי לר"א בר"ש ובזה פירשתי הא דאמר בכתובות דף כ"ג האי יומא דנח נפשי' דרבי אמרו כל מאן דיאמר נח נפשי' דרבי ידקר בחרב לסוף אמרו רבנן לבר קפרא זיל עיין אזיל אשכחי' דנח נפשי' קרעי' ללבושי' ואהדר קרעי' לאחורי' פתח ואמר אראלים ומצוקים אחזו בארון הקודש נצחו אראלים למצוקים ונשבה ארון הקודש אמרו לי' נח נפשי' אמר להו אתון קאמריתו אנא לא קאמינא והוא תמי' למה קללו מי שיאמר האמת שנח נפשי' ולמה אהדר קרעי' לאחורי' ולמה אמרו הם נח נפשי' אחר שקללו מי שאומר כן לכן נראה דהנה הא דאומרים בצדיקים נח נפשי' אף שהצדיקים בעוה"ב אין להם מנוחה הוא מטעם שאמרו שהצדיקים ביומא דנח נפשי' מראין להם כל שכרו והן שבעים וישנים עד"ש מתוקה שנת העובד ובשעת מיתה רוכב בערבות שש ושמח לקראתו בבוא אליו נפש הצדיק ובכל דבר שיש לאדם הנאה מזה נקרא ניחא נפשי' כמ"ש בכמה דוכתי אי לאו דעביד לי' ניחא נפשי' לא יהיב לי' מתנה והיינו שנפשו מפוייס ונח מרצונו ותאותו ולכך נקרא מיתת הצדיקים נח נפשי' אך אין זה שוה בכל הצדיקי' כי אם הדור הוא טוב ואין צריך להצדיק שמת בודאי יש נחת רוח גדול להצדיק כשמת כמ"ש ר' מאיר והנה טוב מאוד. זה המות אך כשהדור צריכים הרבה להצדיק שמת מחמת שנולד קילקול להדור כשימות אז בודאי שאין להצדיק נייח נפשי' במיתתו כמ"ש במדרש במיתת משה בילקוט פ' וילך שביקש משה מאוד שיחי' ואמר אף שיחזור עליו פתח גיהנם וכבר פירשתי בעזהשי"ת דברי הילקוט אעפי"כ ראינו שביקש מאוד על החיים אף שאמר לו הקב"ה רב לך שהרבה שכר הצפון לך והיא מטעם שידע משה שיולד קילקול במיתתו כמ"ש בפ' וילך כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וסרתם מן הדרך אשר צויתי אתכם וקראת אתכם הרעה באחרית הימים כי תעשו הרע בעיני ה' להכעיסו במעשה ידיכם והוא תמי' דהאיך הוחלט הדבר שבודאי יעשו הרע בעיני ה' הלא הבחירה חפשית ונראה בכוונתו כי בשעה שהי' משה חי הי' כל העונשין תיכף אחר החטא כדי שיחזרו תיכף בתשובה כמ"ש אצל שילוח הנחשים השרפים שבאו תיכף ואמרו חטאנו בה' ובך משא"כ בזה"ז דהעונשין כולן הן שמונעין דרכי התשובה ומוסיפין לחטוא כהא דחגיגה דף ד' ר"י כי מטי להאי קרא בכי והי' כי תמצאינה אותו רעות רבות וצרות אמר עבד שרבו ממציא לו רעות רבות וצרות כלום תקנה יש לו שהוא תמי' דעל התוכחה שבפ' כי תבא לא בכה ועל מקרא זה בכה לכן נראה דהנה רעות לא נאמר רק על העבירות שאדם עושה כדכתיב רע ומר עזבך את ה' אלקיך ולזה כפל ואמר צרות ורעות לומר שיבואו צרות עליך שתהי' מוכרח לעשות עונות ולזה לא בכה על התוכחה שהיסורים של התוכחה יכולין להיות שיחזירו למוטב משא"כ בקרא זה בכה ואמר עבד שרבו ממציא לו צרות ורעות שיעשה הרע בעיני השי"ת כלום תקנה יש לו וזהו זיבורא ועקרבא האמור בש"ס דלעולם צרות הגוף הן רפואה לעונות שעושה תשובה ומביאה לו רפואת הגוף משא"כ כשהקב"ה מביא לו צרות שמביאין אותו לעשות רעות שירבה עליו כעסו של הקב"ה כלום תקנה יש לו וזה שאמר משה כי ידעתי כי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וכי משמש בלשון כאשר אז וקראת אתכם הרעה באחרית הימים כלומר שהעונש לא יהי' תיכף אחר החטא ומחמת זה אשר לא נעשה פתגם הרעה מהרה ע"כ מילא לב בני אדם לעשות רע ולזה סיים כי תעשו הרע בעיני ה' להכעיסו כלומר שזה יגרום לכם ח"ו שמחמת שעבירה גוררת עבירה אפשרות הוא שתעשו הרע בעבירות גדולות עד שתהא להכעיסו ולזה הי' משה מצער מאוד במיתתו אף שאמר לו הקב"ה רב לך הרבה שכר מ"מ לא הי' השכר נחשב אצלו לכלום נגד הצער של קילקול הדור כי לעולם ביקש משה שיהי' הוא כפרת כל ישראל כמ"ש מחני נא מספרך אשר כתבת והי' צר לו המות מאוד נמצא שלא הי' לו נייח נפשי' במיתתו וכן הי' ראוי לומר ברבי שכל הדור היו צריכים לו מאוד כמו שאמר כל ימים שהי' רבי חי לא היתה אשה מפלת ולא הי' עלמא צריכין למיטרא ואמרו משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא ולזה רבי בודאי הי' לו צער גדול במיתתו אף שהראה לו כל שכרו כמו משה משא"כ שאר צדיקים שיש בדורן הרבה צדיקים כמותן ואין צריכין לו כ"כ אותו צדיק יש לו באמת נייח נפשי' ולזה אמרו האי יומא דנח נפשי' דרבי הקפידו על מי שיאמר נח נפשי' דרבי היינו שיש לרבי ביום זה נייח נפשי' גדולה שמראין לו כל שכרו כי בצדיקי' גדולי' יש לו נייח נפשי' ואף שעדיין לא מת כיון שרואה כל שכרו כמו שאמר ר' אבהו כשהראה לו תליסר נהרי דאפרסמון אמר כל אילן לאבהו ואני אמרתי לריק יגעתי ואין נייח נפשי' גדול מזה כשמראין לאיש שחושב שכל ימיו יגע לריק ורואה שכר נצחי, ותענוג הרוחני בלי שיעור ותכלית אך ברבי לא שייך זה שהי' גדול מכל בני דורו והי' לו צער במותו ולכך הקפידו על כל מי שיאמר נח נפשי' ביומא דנח נפשי' ומה שאמר ידקר בחרב הוא כי התורה נקראת חרב כמ"ש חז"ל על חרב פיפיות בידם וכן נאמר ששים גבורים מגבורי ישראל כול' אחוזי חרב וידוע שאמרו בש"ס על ושמתם את דברי אלה זכה נעשה לו סם חיים לא זכה נעשה לו סם המות ולכך נקרא התורה חרב פיפיות שיש לו שני חדים שאם זכה מבריח המזיקים ואם לא זכה החד השני שבחרב שבצידו ממיתו וזהו שאמרו. שמי שאמר כך ע"כ שאינו מרגיש בצער מיתתו וע"כ שהוא מתגאה לומר אף אני כמוהו או שחסר דעה ובודאי תורתו נעשה לו סמא דמיתה ולזה אמר שידקר בחרב כלומר בחרב עצמו ושלו ואח"כ כשרא' בר קפרא שמת רבי אהדר קרעי' לאחורי' הוא מטעם כי בדרך משל אם יהי' שני גדולי עולם בעיר אחת ואחד מהם ימות אין מדרך ארץ שיבא אדם אחד להשני לומר לו לא נשאר שוב גדול כמותו בעיר זו שנעשה עצמו למכריע מי מאיזה גדול מהשני לכך אהדר קרעי' לאחורי' לומר שמיתת רבי מזיק לדורות הבאים ולפי שהי' משמע מזה שנשאר עוד בדור הזה הרבה כרבי דהא רבי בעצמו אמר כמה גדולים מעשה חייא ואמר לי' ר"ש ברבי אפילו ממך ואמר לי' הן וכן הי' ראבר"ש ושאר תנאים ולזה אמרו לו לפי דבריך שנח נפשי' דרבי כיון שיש הרבה כמותו וממילא אין דורו צריך לו ויש לו נייח נפשי' במיתתו אמר להן אתון קאמריתו אנא לא קאמינא כלומר שבאמת לכם שאתם חשובים בעיני כמו רבי ראוי באמת לומר לכם נח נפשי' דרבי ואנא לא קאמינא כלומר שבערכי ודאי לא אוכל לומר נח נפשי' אך בערככם לדעתי תוכלו לומר נח נפשי' לכך לא יכולתי לומר לנגדכם שאין לרבי נייח נפשי' ולזה שאמר אראלים ומצוקים אחזו בארון הק' אין הכוונה שהמלאכים בקשו את רבי כי אפילו למשה רצו לדחותו רק הכוונה שהנפש של רבי הי' אחוז בחבלים עם השכליים הנבדלים והי' קשור ג"כ בנפשות הדור ונצחו אראלים:

בירמי' איך תאמרו לא נטמאתי ואחרי הבעלים לא הלכתי ראה דרכיך בגיא כל המקרא זה תמי' דמה מוכיח אותם מפעור אשר כבר עבר הדור ההוא וגם שאר המקרא הוא תמי' ונראה דודאי אין השכל סובל שיהי' הדור ההיא כולם עובדים ע"ז והי' בהם הרבה נביאים ודורינו זה אין ראוי לנביאים ואין בו ע"ז לכן נראה דהנה כל הדברים מכונים ע"ש התכלית כאשר ביאר הרב בעל עקידה וכך דרכו של היצה"ר היום אומר לו עשה כך עד שיאמר לך עבוד ע"ז ולזה הוכיח אותם הכל בשם ע"ז וזה אומרו וכי תאמרו על שאני מוכיח אתכם בעון ע"ז אחרי הבעלים לא הלכתי לזה אומר לכם שצדקו דברי כי ראה דרכיך בגיא שעבדת ע"ז ומאין הי' לך זה כי בכרה קלה פי' כאשר נתבכר העבירה משרכת דרכי' וכיון שדרכך כן אני מוכיח אתכם בע"ז ואמר עוד פרא למוד מדבר באות נפשה כי ידוע כאשר ירצה ללמד פרא צריך להכניסו ליישוב בכדי שיהי' לבו נכנע כי כלבא בלא מתי' כו' וכן גבי סבי דבי אתונא כשלקחו עפר שלהן היו מעיזין ולכן צריך להכניסו לישוב ולזה אמר הבחינה שלכם היא כעין בחינת פרא למוד מדבר דהיינו שלומדין אותו במדבר במקום גידולו אשר באות נפשו שאפה רוח דהיינו כששואב האויר של מקום גידולו תאותה מי ישיבנה:

בש"ס ב"ק דף נ"ח: אמרינן האי מאן דקץ כופרא מאי משלם אמר לי' משלם דמי כופרא והא הוי תמרא אלא משלם דמי תמרא א"ל והא לאו תמרי שקיל מיני' אמר לי' אימר לן את א"ל בששים והיא תמי' א' מה קבעו לי' דוקא בכופרא דהיא דקל והא שאלה זו הי' יכול לשאול על כל האילנות שלא גדלו עדיין ב' דאמר לי' משלם דמי כופרא ואקשי לי' הא הוי תמרי מאי קשה לי' הא השומא היא כפי מה ששוה למוכרו והקונה כופרא ודאי יודע שיגדלו עלי' תמרים ומשלם לפי שווי' דהא כל השומות הן כמו שהיא עכשיו דהא כשהיזק בהמות ג"כ יש לומר שעתיד לגדל הרבה ולדות ג' כשחזר בו ואמר משלם דמי תמרי הקשה לו להיפך הא לאו תמרי שקיל מיני' מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר ז' כשאמרו לו אמור לן את א"ל בששים פרש"י דשמין בין ששים אילנות כמה היא שוה ואם חיסר אחת כמה הן שוין ואותו הסך הפחות משלם והתשלומין מעט מחמת זה א"כ במה יתרץ הקושי' שהקשו מעיקרא דהא מעיקרא כשאמר לו משלם דמי כופרא היינו הדקל בפני עצמו הקשה להו הא הוי תמרא דהיינו דמסתבר לי' שצריך לשלם יותר ואח"כ הפחית התשלומין יותר ובזה יתורץ לו הקושי' שהקשה אתמהה ונלפענ"ד דברי אגדתא אלו דברי מליצה הן דהנה ידוע שהצדיקים נמשלו לתמר כדכתיב צדיק כתמר יפרח וידוע שהצדיקים נתפשים בעון הדור ולזה שאלו לי' האי מאן דקץ כופרא היינו דקל נערה כלומר צדיק שהוא עדיין רך בשנים כשמת בעון הדור מאי משלם דהנה ודאי כשצדיקים נתפשים בעון הרשעים יש על הרשעים ג"כ עון על מיתת הצדיקים שנתפשו בעבורם לזה שאל לו מאי משלם כלומר איזה עונש מגיע עליהם א"ל משלם דמי כופרא כיון שעדיין לא סיגל הרבה תורה ומע"ט ועל זה הקשו לו הא הוי תמרי כלומר אלו לא הי' מת אפשר שהי' מסגל עוד תורה ומע"ט ולכך חזר בו ואמר דמי תמרי חזר ושאל לו הא לאו תמרי שקיל מיני' כלומר הא הבחירה חפשית ומי יודע מה שיהי' אח"כ ועל זה השיב לו בששים כלומר דהנה העונש המגיע לרשעים בשביל מיתת הצדיקים אינו בשביל שהפסיד הצדיק שאינו יכול לסגל עוד תורה ומצות דודאי אם הי' מחמת זה הי' משלם דמי תמרי היינו מה שהפסיד להצדיק במיתתו עפ"י ידיעת הבורא דהידוע היא אמת רק שהצדיק אין לו הפסד בזה כדכתיב מתוקה שנת העובד אם מעט אם הרבה עיין ברש"י שם רק העונש היא לרשעים דכל שיש יותר צדיקים בעולם יותר מתרבה השראת השכינה בישראל ומחמת הצדיקים נתמעט ומחמת זה יש עונש על הרשעים שממעטין השראת שכינה בישראל וזהו שהשיב לו בששים דהנה בשה"ש בקרא הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה פרש"י היינו ששים ריבוא מישראל והיינו דאין השכינה שורה פחות מששים ריבוא בישראל ובודאי דהרשעים אינם מן המנין וזה כוונתו מה שאמר בששים היינו מה שמיעוט השראת השכינה מן העולם מחמת ששים ריבוא צדיקים ועי"ז נתמעט ההשראה וכפי אותו המיעוט מגיע עליהם העונש דודאי גם בפחות מן ששים ריבוא יש ג"כ השראת השכינה כדאמרינן באבות מנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה אך דכשיש ששים ריבוא אז יש השראת שכינה בשלימות וכפי שממעט כפי זה בא עליהם העונש וכיון דהעונש לפי שעת המיעוט שנתמעטה בשעה זו שוב לא קשה קושי' הנ"ל ודו"ק:

הספד על מות איש אלקים הרב הגאון האמיתי מופת הדור מו"ה אברהם טיקטין זצלה"ה אבד"ק דק"ק ברעסלוי והמדינה:

ברכות דף י"ז: אמר ר"י כי הוי מסיים ר"מ ספרא דאיוב אמר הכי סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה והכל למיתה הן עומדין אשרי אדם שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו וגדל בשם טוב ונפטר בש"ט מהעולם ועליו אמר שלמה בחכמתו טוב שם משמן טוב והיא תמי' א' מאי אירי' ספר איוב ב' מאי נ"מ במה שסוף בהמה לשחיטה ג' מאי הכל למיתה הן עומדין ויתר דקדוקים ומקודם נבאר מה טיבו של הספד שראינו שהקב"ה מקפיד על צדיק שלא ספדוהו כמ"ש יבמות דף ע"ט על הקרא על שאול ועל בית הדמים ואמר על שאול שלא נספד כהלכה ועל בית הדמים שהמית נוב עיר הכהנים שהספיקו מזון להגבעונים ומקשה הש"ס קא תבע אל שאול שלא נספד כהלכה וקא תבע על אשר המית הגבעונים ומשני אין דאמר ר"ל מאי דכתיב בקשו את ה' כל ענוי ארץ באשר משפטו פעלו באשר משפטו שם פעלו פרש"י במקום שדנין את האדם שם מזכירין צדקותיו ואמר דוד שאול נפקי להו תריסר ירחי שתא ולאו דרכי למספדא שהוא תמי' דמאי קשי' לי' דאטו משום ששאול חטא איזה חטא עד שאמרו שאול באחת שוב אינו ראוי להספידו א"כ לא משכחת תיח שיהי' ראוי להספידו דאין אדם צדיק בארץ וגם התירץ שמתרץ באשר משפטו תמי' דכיון שלא הי' ראוי להספידו מה חטא הוא זה וגם מ"ט אין דרך להספיד אחר י"ב ח' עכ"פ ראינו שמקפידין מאוד על הספד אדם צדיק וכן בשבת פ' האורג אמר ר"י א"ר כל המתעצל בהספידא של חכם ראוי לקוברו בחייו שנאמר ויקברו אותו בגבול נחלתו מצפון להר געש חזרנו על כל המקרא ולא מצינו הר ששמו געש מלמד שגעש עליהם ההר והורגן על שלא הספידו כראוי שקשה האיך אפשר ללמוד מיהושע הא אמרו בש"ס דאין ללמוד ממשה דכתיב ויבכו אותו שלשים יום שיהי' שיעור הבכי שלשים משום דשאני משה ה"נ נימא שאני יהושוע ולתרץ כ"ז נראה דבסנהדרין בעי הספידא יקרא דחיי או יקרא דשכבי למאי נ"מ דאמר לא תספדוהו להאי גברא א"נ נ"מ לאפוקי מיורשים ת"ש ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה אי אמרת משום יקרא דחיי משום יקרא דאברהם משהי לי' לשרה שרה גופה ניחא לה דנתיקר אברהם שקשה הן אם נאמר יקרא דשכיבא ודאי שהמת שהוא בעלמא דקשוט אינו חושש לכבוד המדומה שמכבדין אותו בעיני העולם וגם אי יקרא דחיי הוא קשה שבשעה שמתו מוטל לפניו ולבו מרה עליו שיחוש לכבוד המדומה וגם קושית התו' שהוקשו דהאיך אפשר לומר יקרא דחיי הא החיים מוחלי יקרא והייתי רוצה לומר דהאיבעיא שבש"ס הוא על מה אנו בוכין ומספידים אם על יקרא דחיי פי' דכשיצא הצדיק מן העיר פנה הודה פנה זיוה ומספידין במיתת הצדיק על יקרא דחיי שניטל מאתנו וביקרא דשכיבא י"ל שאין כבוד אלא תורה וכשמת קודם זמנו מספידין על המת שהי' יכול לסגל תורה ומצות וכשהי' מת בזמנו אחר שהשלים חלקו ודאי שהי' לו יקר גדול מפמליא של מעלה כדאמרינן בזוהר שמכריזין תנו יקרא לדיוקנא דמארי וכשלא השלים חלקו נוטל ממנו אותו היקר ובחטאינו מת קודם זמנו ומספידין ע"ז אך קשה לי על פי' זה דא"כ בין כך ובין כך ההפסד על חטאינו ולא לתועלת המת א"כ מה בכך אם המת מצוה שלא יספדוהו וגם מה"ת נפיק מהיורשים לכן נראה דיש מליצי יושר לפני הקב"ה וישראל יכולין לבקש רחמים על המתים ונותנים צדקה בעד המתים וכן המתים בעד החיים תדע שהולכין לבקש רחמים על קברי הצדיקים וידוע שהתחלת הדין הוא קודם הקבורה ולזה אין אומרים בפני המת אלא דברים של מת היינו שאומרים שבחים של מת ומזכירין תורתו ומע"ט שעשה בחייו וכמו שהדרך המליץ הטוב לומר בשעת הדין להזכיר זכותו ולגדל כבודו וידוע ג"כ שבמיתת הצדיק הדין שורה על העולם ומכ"ש כשמת בחטאינו וידוע שזכות המספיק את הצדיק גדול מאוד כדכתיב שמח זבולן בצאתיך וישכר באהליך וע"י נעשה שר וגדול בישראל ולזה בעי הספידא יקרא דחיי או דשכיבא כי עיקר הספידא לומר שבחי המת והמע"ט שעשה בחייו לכך בעי אם עיקר הזכרתינו שבחי המת להרים כבוד המת להגדיל כבודו שיהי' כמליץ טוב בעד המת שתהא נשמתו צרורה בצרור החיים ולזה גובין מהיורשים שכר ההספד כיון שהיא תועלת המת וכן כשמצוה שלא יספדוהו שומעין לו אי יקרא דחיי היינו מה שמזכירין שבחי המת וע"י הזכרה זו מגדילין כבוד ישראל שיספיקו אותו וע"י נתגדל ולזכיותנו אנחנו מזכירין שבחי המת להקל הדין מעלינו אף שחטאינו רבה ומת בחטאינו לכך מזכירין צדקותיו שנעשה בגרמתינו ופשוט דיקרא דשכיבי הוא הזכרה זכות והמע"ט של צדיק אינו מועיל רק להמת ולא להחי דלא מהני הזכרת של הצדיק להגין על העונש שמת על ידינו דכיון שחטאינו המיתו אותו ודמי לאחד שגידל את חבירו ואח"כ המיתו ולזה עיקר ההספד הוא קודם קבורה שאז היא התחלת הדין וזה שאמר רב לר"ש בר שילת אחים לי בהספידא דהתם קאימנא שידוע שכל אחד חושד עצמו אולי חטא ולזה כל הצדיקים והתנאים הקפידו על ההספד ורבי ציוה שיהי' ההספד בכרכים כדי שרבים יבקשו עליו רחמים בבכי ואנחה דהתם קאימנא כלומר שאהי' אוכל לעמוד בדין כי אולי חטאתי ואיני יכול לעמוד בדין ולפ"ז א"ש גם הא דיבמות שמקשה אל שאול ואל בית הדמים דהיינו דמקשה דלמא תבע לשאול שלא נספד כיון דלא נענשו ע"ז כדמוכח דכיון שתקנו חטא שאול בפיוס הגבעונים סר העונש וא"כ למה הזכיר חטא ישראל שלא הספידו אצל חטא שאול וא"ל שהזכיר אותו כדי להספידו דהא אחר יב"ח אין מספידין וא"כ איך שייך תביעת חטא ישראל אצל תביעת חטא שאול כיון שעונש הרעב לא הי' רק על חטא שאול וע"ז משני שפיר ששייכין אלו השני תביעות זה לזה שבאשר משפטו שם מזכירין זכותו ובזה מקילין העונש ורימז להם שאלו הי' מספידין והי' מזכירין זכיותיו אולי הי' הוקל הדין הן משאול הן מהחיים ולזה א"ש אפילו אי יקרא דחיי דלא שייך בזה מחילה דכיון שלא הזכירו זכותן בשעת משפט ממילא הי' הדין ועונש גדול עליהן ומה שייך מחילה ע"ז ולפ"ז א"ש מה שאמר המתעצל בהספידו של חכם ראוי לקוברו בחייו שהמספיד ע"כ מאמין בעוה"ב ובשכר ועונש הרוחני דהכופר בהשארת הנפש ובשכר ועונש הרוחני אין לו על מה לבקש רחמים ולפ"ז המתעצל בהספדו ע"כ שאינו מאמין בהשארת הנפש ובשכר ועונש הרוחני והרי זה נמשל כבהמות נדמו וממילא לא נשאר נפשו בו וראוי לקוברו בחייו ולפ"ז א"ש ג"כ מה שלמד מיהושע על כל אדם דהא קיי"ל דהספדא יקרא דשכיבי והיינו לבקש רחמים על המת ולהנצל מן הדין והרי הדברים ק"ו מה יהושע הי' צריך לבקש רחמים שהי' ירא מן הדין וכמ"ש בשמואל שאמר הרגזתני לעלות שהי' ירא מן הדין וכ"ש לכל ת"ח ושאר צדיקים לכך אמרו חז"ל שאין אומרים בפני המת אלא דברים של מת דהיינו שבחים אולי ע"י הזכותים שמזכירין עליו תהא נשמתו צרורה בצרור החיים אמנם אף שעיקר ההספד היא משום יקרא דשכיבי להזכיר דברים של מת לספר שבחיו תורתו ומע"ט שעשה אעפ"כ מצינו שאמרו על ההספד דברים המעוררים תשובה כמ"ש בר"א דאמר האי ספדנא אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר אם לויתן העלה בחכה מה יעשו דגי רקק הרי שאמרו דברים שאינן שבחים של מת רק לעורר בתשובה וכן גם אנחנו נאמר דברים המעוררים בתשובה כתיב בעמוס ט' ראיתי את ה' ניצב על המזבח ויאמר הך הכפתור וירעשו הסיפים ובצעם בראש כולם ואחריתם בחרב אהרג אמר למשל כי אם האחד יבנה בית יפה דרך להעמיד בראש הגג דבר המיפה את הבית כגון ציור של איזה חי' של זהב ונקרא הבית על שם זה כמו צבי מזהב וכשרוצה אחד לעשות סימן על הבית קורא אותו בשם זה צבי של זהב ואם רוצה לעקור דירה ממקום זה למקום אחר אף שגוף הבית אינו יכול ליקח עמו אבל זה היפוי נוטל עמו ולזה אם רואין שהמלך נוטל היפיו מן הבית הוא סימן מובהק שרוצה לעקור דירתו מהבית וסופו להחריבו וידוע דישראל נקראו בית כדכתיב בית ישראל וכן אמרו במדרש יעקב הי' יחיד ויוסף בית וזה שאמר אברהם קראו הר יעקב קראו בית יצחק קראו שדה והיינו קודם שנולד יעקב לא הי' השי"ת אתנו בתמידות להיות שוכן בקביעות רק במדרגת הרואה שהעומד למעלה רואה למטה והעומד למטה אינו יכול לראות למעלה וז"ש הכתוב ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה כלומר שאברהם לא קראו רק ה' יראה כלומר הוא הרואה אבל אנו אין יכולין לראותו ואמר בעל הספר אשר יאמר היום בהר ה' יראה ודרשו בש"ס כשם שבא לראות כך בא ליראות ואנחנו רואין אותו כשם שהוא רואה אותנו ויצחק קראו שדה כלומר שההפרש שבין בית לשדה כי הבית דירת קבע היא שיושב שם תמיד משא"כ שדה שאין בו בקבע רק לפעמים יוצא ורואה בשדה וכן הי' בזכות יצחק לא הי' השכינה אתנו בקביעות משא"כ בזכות יעקב שכבר נשלם כל השלשה זכיות של השלשה אבות עשאו הק"בה לבית לקבוע דירתו אתנו כדכתיב השוכן אתם בתוך טמאותם ומכונים ישראל בשם בית ויש צדיקים מפורסמים שמייפין כל ישראל ויש צדיקים שהם יסודי עולם ואינם מפרסמין עצמן והם נקראים עמודי הבית ולא יפוי הבית כיון שאינם מפורסמים וזה שאמר הנה ה' ניצב על המזבח כי עשר מסעות נסעה שכינה מכרוב למפתן וממפתן למזבח שרצה לעקור שכינתו מהמשכן ואומר הך הכפתור הן אותן המפורסמים שמייפין את הבית וירעשו הסיפין הן הצדיקים שהם עמודי הבית היינו שיחרדו כי מחמת שאינם מפורסמים אינם מוכיחים את העם ובצעם בראש כולם כי הפורעניות מתחיל מן הצדיקים כמבואר בב"ק דף כ' אין פורעניות בא לעולם אלא בזמן שרשעים בעולם ואין מתחלת אלא מן הצדיקים שנאמר כי תצא אש ומצאה קוצים אימתי אש יוצא בזמן שקוצים מצוין ואין מתחלת אלא מן הצדיקים שנאמר ונאכל גדיש שיאכל כבר ואחריתם בחרב אהרגם פי' כיון שנוטל ומקלקל היפוי נראה בבירור שרוצה לעקור דירתו לשם וממילא רואים הדבר בבירור שרוצה להחריב הבית ח"ו. רבותי הרבה יש לבכות ולהתאונן על הצדיק המפורסים המנוח מו"ה אברהם אב"דק' ברעסלוי שהי' מפורסים בתורה וביראה וצדקת ה' עשה והי' עומד בפרץ גדר נגד המינים כשהי' רוצה אפיקורס אחד לדרוש בבי"הכ"נ עמד בפרץ וביטלו ועתה יש להרבות בבכי כפול א' כי מה תהוי עלן מהמינים הלא יעשו מה שלבם חפץ לעשות חוקי עכ"ום אפילו בבתי הכנסיות המוקדשין לשמים ויעשו ביהכ"נס שוה לבית תפלתם ודוד הע"ה אמר פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתיך ב' כיון שאנחנו רואים שניטל ממנו הצדיק הזה המפורסים שהי' פאר הדור ויפוי הבית וכבר אמרתי שכשנוטלין היפוי יש חשש ח"ו לחירוב הבית ובפרט בעו"הר שרואין שנתפשטו האפיקורסין וזה ח"ו סימן ומופת גדול על צרות רעות כי כן דרך היצ"הר להסית לעשות רע וכן הי' קודם גירות שפאניען וגירית צורפת וספרד וכן במצרים כתיב וירעו אותנו המצרים ויענונו והמקונן אמר עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי שקשה הלשון דמה עוללין עיניו דאם כוונתו על הבכי כבר כתיב עיני נגרה מאין הפוגות עד ישקיף וירא ה' ועוד היכי אמר מכל בנות עירי ודאי שהם בכו יותר שבהם נעשו הצרות והוא רק ראה הצרות לכן נראה הכוונה דפרק הספינה אמרינן דאותו היום שנפטר אברהם מהעולם עמדו כל גדולי הדור ואמרו אוי לו לעולם שאבד מנהיגו ואוי לה לספינה שאבד קברניטה והדברים נאמרים בכפל וליישב נראה כי הספינה שאין לה מנהיג אף שקשה לבא אל מחוז חפצה בלי מנהיג חכם מ"מ כל שיש להספינה משוט מבטחו שלא יהי' נטבע משא"כ ספינה שאין לה משוטים אינו מובטח מהטביעה וידוע שכל דור אחרון אין לו ערך בראשון ואם הראשונים כמלאכים וכו' ובש"ס אמרו אכשר דרי בתמי' ומרגלא בפומי לפרש מאמר חז"ל בעירובין אם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם ואם הראשונים כבני אדם אנו כחמורים והנה אינו מובן שחכמי הש"ס מסתפקים במעלות הראשונים אבל כוונתם בזה דאם אנו משיגים ומבינים מעלות הראשונים שהם כמלאכים אזי אנו כבני אדם אבל אם נדמה בנפשותינו מעלות הראשונים כבני אדם אזי אנו כחמורים וזה שאמר בכפל כי הדור הראשון אשר הכירו המנהיג הטוב והנהיג כבר אותן בהנהגה טובה ומושרש בלבם הנהגתו הטובה קצת העולם עדיין עומד רק שנשאר בלא מנהיג אבל הדור הבא אחר זה זמן רב אשר כבר יצא דרך הטוב שהנהיג המנהיג הטוב מלבם והי' דומין לספינה שאבד קברניטה שאינם מובטחים ואפשר שיגיעו לשטף מים שיעברו על ראשם שיטבעו במינות ואפיקורסת וזה שאמר עיני עוללה לנפשי שהי' רואה ברו"הק שמחמת הסתלקות השכינה יתקלקלו הדורות קלקול רב וזהו שאמר עיני כלומר מה שעיני רואות הקלקול שיהי' לעתיד עוללה לנפשי יותר ממה שאני רואה הצרות שנעשו בבנות עירי הקלקול העתיד מזיק וכואב לי יותר מכל הצרות שאני רואה רבותי הרבה יש לבכות ולהתאנן על פטירת צדיק זה וכמ"ש תמרים הניעו ראש על צדיק כתמר ומה שמכנה הצדיק כתמר שבש"ס אמרו תמר אין גזעו מחליף וה"נ אמרו צדיק שמת אין לו תמורה וגם אמרו נשום לילות כימים על משים לילות כימים שהי' עוסק בתירה ועבודה יומם ולילה והי' עניו גדול והי' עומד בפרץ נגד המינים העיקר מה שאנו צריכין לבכות במיעוט הת"ח על סילוק הקדושה והתגברות כח הטומאה כמ"ש באשת פנחס כי שמעה אל הלקח את ארון אלקים ומת חמי' ואישה ותקרא לנער היולד אי כבוד לאמור גלה כבוד מישראל כו' כוונת הדברים שבשעה שקראה לנער אי כבוד הי' בוש' לאמר לאחרים שכוונתה שגלה כבוד מישראל משום כולם משום ארון אלקים ואל מות חמי' ואישה ותאמר שנטילת הכבוד מישראל הוא רק על הלקח ארון אלקים כמ"כ יש להתאונן העיקר במיעוט הלומדים כי נלקח ארון אלקים בד"א כי כל משפטיו צדק ואוי לנו שהחיינו לדור הזה אשר נתמעטו הלומדים והצדיקים ממאה נשאר אחד זכרו נא סך הלומדים שהי' זה נ' או ס' שנים וכמה יש עכשיו מה נאמר ומה נדבר לן יאות למספד בכל מילי דמרירה ולהוריד כנחל דמעה על הדור הזה אשר נתבזה בעיניהם כל חכמי ישראל והוטב בעיניהם כל דרכי הגוים וע"יז נתקיים בנו הנני לוקח את מחמד עיניך במגיפה שלוקחין מאתנו כל מחמד עין הת"ח כדכתיב והי' אם בחוקותי תמאסו ואת משפטי תגעל נפשכם ופר"שי שונאי חכמים וכתיב אף אני אעשה זאת לכם אעשה כרצונכם ואטול מכם הת"ח אוי בעוה"ר גלה כבוד מישראל וכבוד התורה וידוע מאמר הכתוב שמואל ב' ג' כי שר וגדול נפל מישראל ולכאורה קשה מה שאמר שר וגדול שה"לל שר גדול אך אמר שהי' בו שני ענינים א' שהי' גדול באיכות ב' שהי"ת נתן חנו בעיני כל העולם שהי' כולם נכנעין מפניו וקבלו אותו לשר עליהם והי' שומעין לקולו כמ"כ הראוי לומר על צדיק זה שהי' הכל שומעין לקולו אפילו שרי האומות בזמן שהי' האפיקורס רצה לדרוש מונעו ע"י שרי המלך ועתה מה תהוי לן ממינים ואפיקורסים וראוי לומר ע"ז כמ"ש על ר' אבהו שפעי כל עמודי דקיסרי מיא ובודאי לא עשה רחמנא ניסא למגנא רק היא ע"ד מליצה כי על שלשה עמודים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמ"ח שעבודה זו תפילה וכשרוצה לומר שהסמיכה שסמכו עליו נתקלקל נאמר וכל ברכיהם תלכנה מים היינו שנמס והי' למים ור"א הי' חשוב בקיסרא והי' עמוד גדול לסמוך עליו וכשמת נתבטלו כל הסמיכות ולא נשאר עמוד לסמוך עליו וכ"כ אנחנו כשהתחילו האפיקורסים לעשות תפלה אין עמוד לסמוך עליו ואמרו בש"ס נשי דשכנציב אמרו מותא כי מותא מרעא חבולי' אמרו זה על מי שנלקח קודם זמנו דלהצדיק אין מספיד כמ"ש במדרש. על הקרא מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל יגע ר' בון בכ"ה שנה מה שאחר יגע בשבעים שנה וכמ"כ אמר אצל הצדיק מותא כי מותא כלומר אין הפרש במה שמת עכשיו או אח"כ ואדרבא הרמב"ם כתב לבנו אשרי מי שתתמה ימיו במהרה ומרעא חבולי' לשון חבול מלשון משכון כלומר אם חבול תחבול אמרו שאין רע רק לממשכנין כי הצדיק היא כשנתמשכן מן בעד ישראל עוד אמרו בש"ס נשי דשכנציב אמרו ווי לאזלא ווי לחבולא והיינו כשנלקח הצדיק שלא השלים חלקו ווי לאזלא היינו להמת ווי לחבולא היינו להממשכנין וירמי' אמר בשם ה' מי יתן ראשי מים ואבכה את חללי בת עמי י"ל דחללי היינו הצדיקים כדכתיב כי לבי חלל בקרבי כי הצדיקים יש להם להתאונן יותר ויותר כי יש להם דאגה על עצמן שלא יתקלקלו כדכתיב הן בקדושיו לא יאמין כי יש עוד מין אבלות מחמת קלקול הדור אחר מותו כענין שאמרו במדרש כשמת משה הי' יהושע בוכה ומתאבל ימים רבים ואמר אבי אבי רבי רבי אבי שגדלתני רבי שלימדתני עד שאמר לו הקב"ה עד מתי אתה בוכה ומתאבל וכי לך לבדך משה מת הלא אין מת אלא לי שמיום שמת אבל גדול לפני כענין שנאמר ויקרא ה' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד שהוא תמי' כי האי קרא על חורבן בהמ"ק נאמר ולא על מיתת משה וגם מה תנחומין הוא זה שאבל גדול אף לפני הקב"ה והפי' היא כך שיהושע כשהי' מתאבל לא הי' מתאבל רק על צרת נפשו ומחמת צרת נפשי' ממילא לא הי' יכול להנהיג העם וע"ז אמר הקב"ה הלא אבלות של משה הוא לו שאלו לא הי' מת לא הי' ישראל חוטאין ומיתת משה גורמת חורבן ביהמ"ק א"כ אין ראוי לך להתאבל על צרותיך רק על האבל המגיע להקב"ה וצריך אתה לראות להנהיג את העם למנוע האבל מהשכינה וכן במ"ק כשמתו בניו של ר' ישמעאל נכנסו ארבעה זקינים לנחמו אר"י עונותינו תכפוהו אבלותיו פתח ר"ט ואמר וכל בני ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה' ומה בני אהרן שלא נמצא בהם רק דבר אחד טוב כתיב וכל ב"י יבכו את השריפה בניו של רבי עאכו"כ שקשה הלא צדיקים גמורים הי' ומפורשים שמחמת שר"י אמר שמשום שרבו עונותינו מתו ואמרו הם שזה הספד לכל ישראל שהרי בני אהרן לא היו ישראל צריכים להם רק לדבר אחד כי הי' להם משה ואהרן וזקנים בכו כל ישראל בניו של ר' שהוא הפסד לכל ישראל והאי לאו משום עונותיו של רבי מתו א"כ מכ"ש אנחנו הרבה יש לנו להתאונן ולבכות על מיתת צדיקים הללו כי יותר שהצדיקים מתמעטין יותר כח הטומאה מתגברת וזה כוונת הכתוב הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספו באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק מ"ש הצדיק אבד ולא נאבד כי מצינו ברב אשי שהקפיד על מה שאמר הספדן בכי לאבלים ולא לאבידה כי אין אבידה שייך בצדיקים רק הצדיק כשמת בזמנו אחר שהשלים חוקו היא שמחה לפניו שהשלים חוקו לפני הקב"ה כמ"ש הקב"ה שמח בבוא אליו נפש צדיק אבל כשנוטלו קודם זמנו שעדיין לא השלים חוקו הוא קשה לו שאפשר שיצטרך להתגלגל וגם קשה להקב"ה כמ"ש קשה מיתתן של צדיקים לפני הק"בה וזהו חשוב כאבידה לפני הצדיק וזהו שאמר הצדיק אבד לומר שמת קודם זמנו ואבד מה שהי' יכול לסגל תורה ומצות ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספו פי' כי מחמת זה שהצדיקים נאבדו מן העולם כח הטומאה מתגבר וממילא נתבטל מהעולם עשיית חסד כי כשישראל עושין רצונו של מקום כתיב ונתן לך רחמים וכשאין עושין רש"מ כתיב ואספתי ממך את החסד ואת הרחמים והיינו שיאסוף מישראל שלא יהי' עושין חסד וידוע שאברהם מת קודם זמנו שנגרע מחייו חמשה שנים שלא יראה עשו בן בנו יוצא לתרבות רעה שאין הצדיק יכול לראות ברע כמ"ש דוד פלגי מים ירדה עיני על לא שמרו תורתך וזה מ"ש שלא יראה רעה הכוונה שלא יראה ברע שיעשו העם וז"ש ואנשי חסד נאספו היינו שכלו אנשי חסד ובאין מבין כי מה שנאסף הצדיק הוא מפני שהק"בה יודע שעתידין ישראל להרשיע ולקלקל מעשיהם ובכדי שלא יראה ברעתם שיעשו גורע משנותיהם וישראל אף שרואין שבודאי יהי' קלקול הדורות מעת מיתת הצדיקים אין שום אדם מבין שבזה הדבר תלוי כי כשהצדיקים בעולם נותן הק"בה רחמים לישראל ובאם ח"ו אין צדיקים בעולם נוטל הק"בה רחמים מבני אדם שלא ירחמו אחד על חבירו וע"ז אמר קהלת ראיתי את העשוקים והנה דמעת העשוקים ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עודינה כמו שפירשתי בפירושי לקהלת כי עינינו הרואים הצדקה והחסד שיצא בפה ק"ק ליסא בזמן שהי' הרבה ת"ח בעיר והצדקה והחסד שיוצא עכשיו כשנתמעטו הת"ח ועם כל זה אין שום אדם מבין ונותן אל לבו מה ענין השתנות הזה שזה ימים לא כבירים הי' לכל אדם לב ליתן הרבה צדקות ועכשיו נתמעטו הלבבות ולזה ראוי לכל אדם שיאחזנו רעדה כידוע שאין חסד ורחמים יורד מלמעלה עד שיש רחמים מלמטה כדכתיב ונתן לך רחמים ורחמיך ועכשיו בעו"הר נסתלק הרחמנות מן העולם כשהולכין בשביל איזה צדקה הכרחית מאספין מכל. העיר לכל היות ג' ר"ט הרי שניטל מאתנו החסד והרחמים מלבינו וזה התחלה ח"ו לסילוק החסד והרחמים מלמעלה וגם השפעת קדושה בעו"הר נסתלק מלמעלה עד שנתרבו עזי פנים בדור ולא די להם שמבזין הת"ח שבדורינו אלא אף החכמים שבתורה שבע"פ ואף בתורת משה שלחו יד וכל תאותם ימ"ש הוא רק למעט התורה ואמרו לא חרבה ירושלים עד שהי' מלעיבין במלאכי אלקים ורואין דברי האפיקורסים ולכך בעו"הר אשר התורה והמצות הן למשא היפך מאבותינו ולכך העונש היא שעול מסים והארנונות גברו עלינו עד מאוד כפלי כפלים מאבותינו והצטרכות הן כפלי כפלים מלאבותינו והפרנסה נתמעטה עד בלתי תכלית כמ"ש חז"ל כל הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ ולזה אני אומר בכוונת הכתוב ישעי' כ"ח כי צו לצו קו לקו זעיר שם זעיר שם כי בלעגי שפה ובלשון אחרת ידבר אל העם הזה והי' להם דבר ה' צו לצו קו לקו זעיר שם זעיר שם למען ילכו ויכשלו אחור ונוקשו ונלכדו והכוונה כי הם מחזיקים התורה שבע"פ למשא כבד ולעול מחמת המשמרת למשמרת שעשו חז"ל ולכך אומרים שהתורה זו היא על מצוה א' ציווים הרבה וראוי למדוד התורה בקו המשקולת בל יוסיפו ובל יגרעו והיינו קו לקו כלומר שימדדו התורה בקו המשקולת ואז זעיר שם זעיר שם כלומר בכל יום מודדין בקו המשקולת ואז זעיר שם זעיר שם כלומר בכל יום מודדין בקו המשקולת עדיין אנחנו עושין יותר מהציוי ובכל יום ממעטין מעט מהמצוה וממעטין אותה עד שלא נשאר מהתורה ומהמצות רק מעט מזעיר וזהו שאמר זעיר שם זעיר שם ולזה אמר והי' דבר ה' ודיבר לשון קשה הוא כלומר שהדיבור הקשה מהשי"ת יהי' ג"כ כך שעד שכלה הפקידה הראשונה השני' ממהרת לבוא לזה אמר שיהי' צו לצו והנה בשעה שהעולם הי' מוותרים בממונם לתורה ומע"ט הי' הק"בה ג"כ מוותר והי' לכ"א פרנסה בריוח משא"כ עכשיו שאין מוציאין ממונם לתורה ולמצות הק"בה מוריד להם ג"כ פרנסותיהן בקו המשקולת וממעט בכל יום ואומר שעדיין הוא יותר מהראוי להן ובכל יום ויום ממעט שלא נשאר להם רק מעט מזעיר וזהו שאמר זעיר שם רבותי אל ישיאו אתכם האפיקורסים בחלקלקות דבריהם כי זה ממשיך רק הרע ולכו בדרכי אבותיכם (איכה ג') מי זה אמר ותהי ה' לא ציוה מאתו לא תצא הרעות והטוב מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו נחפשה דרכינו ונחקורה והפירוש שהי' ביניהם נביאי שקר כדכתיב נביאיך חזו לך משאות שוא ותפל והי' מתנבאים טוב על ישראל וירמי' הי' מתקוטט עמהם והי' מתנבא לרע וידוע דאמירה לשון רכה ודיבר לשון קשה ולזה אמר לישראל מי זה אמר ותהי כלומר מי הוא זה שאמר טוב ומתקיים דבריו וזה ראי' כי ה' לא ציוה להם להתנבאות כי מפי עליון לא תצא הרעות והטוב כלומר שלא תצא מפי עליון ליתן טוב בעד אלו הרעות שעושין אותם רק מה יתאונן אדם חי כלומר מה יש לצדיק כי הצדיק נקרא חי כמ"ש בן איש חי להתאונן כשנלקה גבר על חטאיו כי זה הוא סיבה שנחפשה דרכינו ונחקורה נשא לבבינו אל כפים כדכתיב תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם אמנם נחנו פשענו ומרינו את פיך היינו שמרינו את דבריך ואמרנו שאין ממש בדבריך לכך לא סלחת ולכך יש לומר בדורינו זה שרואים אנחנו מיום שהתחלנו לשנות מדרכי אבותינו רק רע בעולם לכן נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה אל ה' כי מיתת הצדיקים אין מכפרת רק עם תשובה דאל"כ אין סברא לומר שמיתת הצדיק שמת בחטאינו יהי' כפרה על החטא ובזה ניישב המאמר שהתחלנו דאיכא מחלוקת דאמר ר' אמי אין מיתה בלא חטא ואין יסורים בלא עון אין מיתה בלא חטא דכתיב הנפש החוטאת היא תמות אין יסורים בלא עון דכתיב ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם ומקשה מהא דתניא ד' מתו בעטיו של נחש ומסיק דיש מיתה בלא חטא ויש יסורין בלא עון וקשה להתו' דהאיך נלמוד דיש יסורים בלא עון ואב"ז המהרש"א הקשה דהאיך שייך לומר דמיתה שהיא העונש היותר חמור על החטא ויסורים יהי' על עון וליישב כל זה נאמר דהנה יש מיתה טבעיות ששיעור ימי חייו של אדם הוא משורש עפי' הלידה כשיעור הליחות השרשיות ויש מיתה עונשיות על חטאו וכיון שאמר אין מיתה בלא חטא מוכח דאפילו מיתה טבעיות אינה בלא חטא שאם לא הי' חוטא הי' כאלי' הנביא שעלה חיים לשמים ודרש פשטי' דקרא דהנפש החוטאת היא תמות היינו מיתה טבעיות דאפילו במיתה טבעיות אינו מת רק החוטא ומקשה מד' שמתו בעטיו של נחש ומוכח שיש מיתה בלא חטא וע"כ צריכין לפרש הקרא דנפש החוטאת היא תמות מיתה עונשיות דהיינו לפעמים מגיע אפילו מיתה בעד חטא וכיון שמוכח דיש מיתה אפילו על חטא דהא כתיב נפש החוטאת תמות מכ"ש דיש יסורין בלא עון דאפילו על חטא יש לפעמים יסורים כיון דאפילו מיתה יש לפעמים על חטא וזה שאמר ר"מ כי הוי מסיים ספרא דאיוב שהכתוב מעיד עליו שהי' תם וישר והי' לו יסורים קשה ממיתה מוכח דיש יסורין בלא עון וממילא יש מיתה בלא עון וע"כ סוף כל אדם למות וכיון שהתורה העידה וירא ה' את כל אשר עשה והנה טוב מאוד וכיון שהסוף כל אדם הוא רק למות ע"כ גם המיתה טוב מאוד וכאשר אמר ר"מ בעצמו והנה טוב מאוד זה המות שכאשר נתבטל החומר יכול הנפש והנשמה להתדבק בהש"ית והמיתה היא תיקונו של הנשמה וכן תיקונו של הבהמה הטהורה שהתירה רחמנא לאכילה וע"כ משום שיש נצוצות קדושות ונתקנו במצות השחיטה והברכה והכל למיתה הן עומדין כלומר כל שאר הדברים למיתה עומדים להיות כלין ואובדין כי לא נבראו רק לצורך האדם וכיון שמיתתו הוא תיקונו ראוי לאדם להיות גדול בתורה:

במדרש פרשת ויחי:

ויתמו ימי בכי אבל משה ויב"נ מלא רוח חכמה וביעקב כתיב ויעברו ימי בכיתו וידבר יוסף אל בית פרעה אבי השביעני אלא יעקב שהי' לו בוכים כתיב ויעברו משה שלא הי' לו בוכים כתיב ויתמו והו' תמי' וכל התירוצים הנאמרים בזה לא ראיתי לאחד מהם שיהי' שייך מחמת זה בזה הלשון ויעברו ובזה הלשון ויתמו לכן נראה לפע"נד בדרך מרווח כי הנה ימי המשתה וימי אבילות נקראים מצד שני בחינות א' כשיש בכי ואבל בפועל נקראים ימי בכי ואבל וכן כשהן ימי המשתה בפועל וכמות הימים שהן בפועל יהי' שלש או עשור כל אותן הימים נקראים ימי המשתה או ימי הבכי בחינה ב' ימי בכי ואבל או ימי משתה שקבעו חז"ל ואותן הם נקראים רק על השיעור שקבעו חז"ל שבעת ימי המשתה או שבעת ימי אבל ואף שאין בהם אבל או שמחה אפילו יום אחד מ"מ נקראים ימי אבל או ז' ימי משתה ע"ש השיעור שקבעו חז"ל והרמ"בם במ"נ בשותף שם עבר כתב דשם עבר הונח ראשון על מי שעבר ממקום למקום ואח"כ הושאל לכל מי שעושה דבר יותר מהגבול נקרא עבר כמ"ש כגבר עברו יין ולזה מפרש ושכותי כפי עליך עד עברי לאשר שהוא יותר מהגבול השגת אדם וכאשר עבר הגבול הוצרך להגנה שלא יזוק עיי"ש וזה כוונת המדרש דהנה ביעקב שרצה הכתוב לספר המעשה ולהגביל הזמן אימת שדיבר עם בית פרעה שהי' המעשה ההוא אחר שעברו ימי בכיתו של יעקב ובהיות שימי הבכי של יעקב הי' שבעים יום כמבואר בכתוב והם הרבה יותר מהגבול לכך נאמר ויעברו שמורה על העברת הגבול משא"כ אם נאמר על דבר שכלה בשלימות לא פחות ולא יותר כענין שנאמר וכל הדבר שנשלם תם ונשלם וכן נאמר תם הכסף ולזה במשה שהקבלת הזמן מסיפור המעשה שרוצה לספר אימת שהי' דובר הק"בה לי"בנ שהי' אחר קביעת הזמן שנקבע לבכי ואבל ואחר שכלה הזמן הקבוע לבכי ולאבל הי' אז דיבורו של הק"בה וכיון שזמן הזה נשלם בשלימות לא פחות ולא יותר לכך כתיב ויתמו וזה כוונת המדרש יעקב שהי' לו בוכים כלומר שהשיעור הכתוב בתורה הי' לו בוכים ממש כי השיעור ששיערה רחמנא להמעשה של הדיבור לבית פרעה הי' לו בוכים ממש ואותן הבכי' שעברו הוא בכי' יותר מהגבול לכך כתיב ויעברו משא"כ משה שלא הי' לו בוכים כלומר שהשיעור הנאמר בכתוב להגביל הזמן אימת הי' דיבורו של הק"בה ליהושע לא הי' לו בוכים ממש כי השיעור לא נאמר על הבוכים רק להגבול של בכי ואבל שגבלו חז"ל ואותו הזמן נשלם בשלימות לכך נאמר ויתמו ויותר יתכן בזה עפ"י הידוע שאסור לבכות על המת יותר מדאי רק השיעור שקבעו חז"ל כמ"ש המתקשה על המת יותר מדאי על מת אחר הוא בוכה והמצרים שהי' בוכין על מיתת יעקב שבעים יום כדכתיב ויבכו אותו מצרים שבעים יום והמצרים עברו באמת הגבול שגבלו חכמים ג' לבכי ולזה אמר יעקב שהי' לו בוכים עד אותו השיעור והיא הי' יותר מהגבול לכך נאמר ויעברו וכמ"ש לעיל משה שלא הי' לו בוכים כלומר שלא הי' לו בוכים אחרים רק שבכו ויתאבלו כל ישראל על מיתת משה ועל המת אסור לבכות ולהתאבל יותר מהשיעור של שלשים ולכך תיכף כשכלו ימי בכיתו על מיתתו שאסור לבכות יותר על המת ויסיחו דעתם מהאבילות הי' השראת הק"בה על יהושע:

מסכת קידושין פרק האשה נקנית:

יודוך ה' כל מלכי ארץ. בשעה ששמעו אנכי ולא יהיה לך אמרו לכבוד עצמו הוא דורש כיון ששמעו כבד את אביך ואת אמך חזרו והודו לדברות הראשונות נלע"ד לפרש דהנה כל המצות הם לטוב לנו דאם יצדק מה יתן לו וכן מפורש בתורה דכתיב ויצונו ד' לעשות את כל החוקים האלה לטוב לנו לחיותנו וגו' וזהו מאמרם ז"ל בשעה ששמעו אנכי אמרו לכבוד עצמו היא דורש פירוש שהמצות אינן אלא לכבוד עצמו שרוצה שיתפרסם אלהותו בעולם ולא היה כלל בשביל טובותינו וכאשר שמעו מצות כבד ראו שרוצה שיהא טוב הסידור בנינו ומשגיח על טובותינו יסיים ג"כ למען יאריכון ימיך ראו בעצמם שרוצ' במאוד לטובותינו והודו שכולם הי' בשביל טובותינו כנ"ל ואפילו הפירסום אלהותו היה גם כן בשביל טובותינו וזה היה הכוונה באומרם ז"ל שמסוף דבריך ניכר ראש דברך אמת. ירצה כי אמת נאמר על דבר שאינו מצפה לתשלום גמול וזה אמרו אה"ע מתחלה סברו כי הוא רוצה גם לטובתו לפרסם גודל מלכותו וזה אינו אמת לאמיתתו כיון שמכוין בזה טובתו אמנם כאשר שמעו סוף דבריו שכוונתו אינו רק לטובת זולתו לשמור מצותיו ולטוב לנו דמזה הבינו כי גם דברות הראשונות היו רק לטובותינו וזה אמת כי אינו לגמולו רק לגמול את בריותיו:

מסכת סוטה פרק אלו נאמרין:

ואמר ריב"ל אין נותנין כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין שנאמר טוב עין הוא יבורך אל תקרי יבורך אלא יברך והוא תמוה א' דמה הוה קשה לו על הפשוט כדכתיב יבורך ב' והא קיימא לן אורח מברך ונראה לי הכוונה דהנה אף שהאומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני הרי זה צדיק גמור מכל מקום לא מקרי טוב עין אלא מי שהוא נותן בשביל שמרחם על העני זה הנקרא טוב עין והיה קשה להם מאי דכתיב טוב עין הוא יבורך הא אפילו אם אינו נותן צדקה רק בשביל עצמו נתברך. אמנם כשהוא טוב עין ומשפיע לאחרים שלא בשביל עצמו מעורר גם כן צינור המשפיע על אחרים וזה כוונת הש"ס אל תקרי יבורך אלא יברך דהיינו שמשפיע לאחרים בזכותו וזה אי אפשר רק על ידי מי שהוא טוב עין. וזהו כוונתן גם כן במה שאמרו אין נותנין כוס של ברכה אלא לטוב עין דהנה הרמב"ם במ"נ ח"א כתב דהא דאמר בש"ס שנותנין כוס של ברכה לדוד בעת הגאולה דהיינו שכוס של ברכה נקרא שפע שמשפיע על ידו. וזהו כוונתן כאן אין נותנין כוס של ברכה לברך פירוש אין ממשיכין השפע רק על ידי מי שהוא טוב עין:

בפרק עגלה ערופה:

משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא אמר ליה רב יוסף לא תיתני ענוה דאיכא אנא אמר ליה רב נחמן לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא והוא תמוה היכן ענותנותן כיון שמשבחין עצמם בזה. והנראה בכוונתן דהנה בלאו הכי קשה אהא דתני משמת רבי בטלה ענוה והלא היה תנאים הרבה וכי לא היה בהם ענו רק רבי ולזה נראה בכוונת התנא ונמשיל לזה משל שפעם אחת נסע אחד לקבץ מעות וקרא שמו מוכיח מעיר גדולה בראד ועמד לדרוש ואמר שאינו יודע כלל ואינו בן תורה מ"מ לא שקר מיליו שהוא מוכיח מבראד בהיות שהיה עשיר וגביר גדול בעיר זו וירד מנכסיו עד שאין לו לחם ושמלה וכל הרואה רואה שאין העושר קנין עצמי ואין מוכיח גדול מזה ומרבי גם כן יכולין ללמוד שאין במה להתגאות כי ברבי היה תורה וגדולה במקום אחד עד שאמרו בבבא מציעא דף פ"ה אהורייריה דבי רבי הוי עתיר משבור מלכא והיה נשיא בישראל והיה בעל יסורין גדול מאוד ובשעה שהיה יוצא לנקביו אזיל קלא בתלתא מילא ואין אדם מתפעל אלא מראיית עין וכל מי שראה גדולת רבי ויסורין שלו נשבר לבו בקרבו והיה רואה שאין לו במה להתגאות לא בעושר ולא בגדולה כי מה בצע בעושר וגדולה מי שיש לו יסורין כאלה וכל אדם מעותד לזה ויקר פדיון נפשו וחדל לעולם נמצא יסורין של רבי היה מעורר ענווה בלב כל אדם ולזה אמר רב יוסף לא תיתני ענוה דאיכא אנא כלומר כי ממני גם כן יכולין ללמוד כל העולם שאין להם במה להתגאות שהיה לו גם כן תורה וגדולה במקום אחד שהיה נשיא כמ"ש משמת רבה מלך רב יוסף ונעשה בעל יסורין גדול ונעשה סגי נהור וסומא חשיב כמת ועוד שחלה ושכח תלמודי ובכל פעם הזכיר לו אביי ואמר ליה רבי לא כך שנית ואין לך צער ושפלות גדול מזה:

תוכן העניינים

ספר מילי דאגדתא ושות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה