צורת הבגדים
חובת כיסוי ראש לאשה
א. אחר הנשואין אסורה האשה לצאת בראש פרוע, וזהו איסור מן התורה. וכל אשה היוצאת בראש פרוע מתקריא 'עוברת על דת משה', ומכל שכן אשה שאינה שומרת הלכות נדה ומקואות כהלכתם ומשמשתו נדה היא עוברת על דת משה והיא פרוצה מחייבי כריתות. ומשום דת יהודית אסורה האשה לצאת לשוק או למבוי מפולש או לחצר שהרבים בוקעים בו אלא אם כן יהיה עליה רדיד מלמעלה (פי' צעיף וכן הלשון בטור) אבל אם אין עליה רדיד אסורה לצאת כן, ואעפ"י ששערה מכוסה במטפחת ואין ראשה פרוע.
~ מקור הקדושה ~
א. אחר הנשואין וכו' איסור מן התורה וכו' מכ"ש האשה וכו' כתובות ע"ב ע"א, ברמב"ם פכ"ד מהלכות אישות הלכה י"ב ובטור ושו"ע אה"ע סי' קט"ו סעי' א' סעי' ד'.
איסור אמירת דבר שבקדושה מול הערוה
ב. אסור לומר שום דבר שבקדושה [היינו דברי תורה ותפלה] כנגד הערוה ושער של האשה בזמן שאינו מכוסה, ואפי' מקצת מן השער מגולה ג"כ אין לומר כנגדו שום דבר שבקדושה. וכל גוף האשה הוי ערוה. ואם הי' טפח מגולה מן האשה במקום שדרכה לכסותו אסור לקרות כנגדה שום דבר שבקדושה ואפי' היא אשתו, וי"א דבאשה אחרת אפי' פחות מטפח הוי ערוה ואסור לומר שום דבר שבקדושה, וי"א דאם השוק מגולה אפי' באשתו ופחות מטפח ג"כ אסור לומר שום דבר שבקדושה ומכל שכן באשה אחרת. ואפי' אינו מכוין להסתכל בה, דאילו מכוין להסתכל בה אפי' אם מסתכל באצבע קטנה של אשה חמור עונו מאד וכמו שאחז"ל בברכות כד ע"א.
ג. אותן השערות שרגילין לצאת למטה מן השבכה מחמת שאי אפשר לצמצמן תחת השבכה, בזה מותר מן הדין לומר דברים שבקדושה כנגדן, וצניעות גדולה באשה שאף שער אחד לא יראה ממנה אפי' בביתה, ואשרי חלקה דזוכה עי"ז לבנים יראי שמים ועוד ברכות.
~ מקור הקדושה ~
ב - ג. אסור לומר וכו' ברכות כ"ד כ"ה, ברמב"ם פ"ג מהלכות ק"ש הלכה ט"ז, בטור ושו"ע או"ח סי' ע"ה ובמפרשים שם. ועיין במשנה ברורה שם בכל הסימן, ורק במ"ש שם ס"ק ב' דשוק הוא מן המקום שקורים 'קניא' בלשון אשכנז, יבואר בסמוך בעז"ה באות ד' בראיות ברורות דשוק הוא מעצם הקרסול עד עצם הארכובה, ומן המקום שקורים 'קניא' ומעלה הוא נקרא ירך ושם עוד יותר חמור. ומ"ש די"א דאם השוק וכו' הוא דעת הב"ח והט"ז בריש סי' ע"ה ומובא במ"ב שם ס"ק ז'.
ד. אפילו במקום פרוצות שהולכות תמיד פרועות ראש או בזרועות מגולות או שהולכות יחף גם כן אסור לומר כנגדן שום דבר שבקדושה, ואפילו במקום שנהגו ללכת יחף מחמת עניות וכיוצא בזה היינו דווקא פרסת הרגל לבד אבל אם מגולה גם כן מן השוק, אפילו מקצת מן השוק, אסור לומר שום דבר שבקדושה כנגדן [פירוש שוק מעצם הקרסול עד עצם הארכובה, ולמעלה מן הארכובה יותר חמור ונקרא ירך, ועיין במקור הקדושה]. דדווקא בהולכות יחף בפרסה מגולה לבד אבל השוק הוא מכוסה, בזה כתבו הפוסקים דאם מנהגן כך לילך בתמידות משום עניות וכיוצא בזה מותר לומר דבר שבקדושה כנגדן, אבל אם מגולה גם כן מן השוק לא מהני כלל מנהגן של פרוצות. וכמו כן אם הולכות בזרוע מגולה ואף מקצת מן הזרוע, או שהולכות בצואר מגולה ומכל שכן אם גם מקצת מן החזה מגולה, לא מהני כלל, ואסור לומר דבר שבקדושה כנגדן.
~ מקור הקדושה ~
ד. אפילו במקום פרוצות וכו' א"ר בשם הרוקח ובחיי אדם, ומובא במשנה ברורה סימן ע"ה ס"ק ב' וס"ק י'. ומה שכתב דאפילו שוק הוא מעצם הקרסול ומעלה וכו' הנה אף שיש מן הגאונים שכתבו מצד הסברא דהוי כמו שוק דבהמה, מ"מ כבר נבאר בראיות ברורות מן הגמרא ומן הראשונים דדווקא גבי בהמה הוי הכי אבל לא באיש, דאילו גבי בהמה נקרא שוק מן הפרק של ארכובה הנמכרת עם הראש עד בוקא דאטמא, וכדאיתא בחולין קל"ד ע"ב וברמב"ם פ"ט מהלכות בכורים הלכה י"ח ובטור ושו"ע יו"ד סי' ס"א סעיף ב'. אבל גבי אדם נקרא זה ירך, והשוק הוא למטה מן הארכובה עד עצם הקרסול, דהכי איתא בפרק קמא דאהלות משנה ט' עשר בקרסול שנים בשוק חמשה בארכובה אחד בירך וכו' וכן מוכח גם ביבמות ק"ב ע"ב דהנה חליצה מן הארכובה ולמטה כשרה וכדאיתא שם במתניתין ק"א. ופרכינן עלה בגמרא ק"ב ע"א דליכתוב רחמנא וחלצה נעלו ברגלו, ומשני אי כתב רחמנא ברגלו הוא אמינא דרגלו אין בשוקו לא כתב רחמנא מעל רגלו דאפילו בשוקו וכו', פירוש דאף בשוקו כשר החליצה, וכדתנן במתניתין מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה, וכן איתא שם ק"ג ע"א, האי איסתוירא עד ארעא נחית דאי סלקא דעתך מיפסק פסיק הוה ליה איהו מעל ושוקא מעל דמעל וכו', הרי בהדיא דשוק באדם הוא למטה מן הארכובה. וכן מצינו גם כן בנדה י"ד ע"א בדקה בעד הבדוק לה וכו' בירכה וכו' ושם נ"ז ע"ב הרואה כתם וכו' על שוקה וכו' ועיין שם נ"ח ע"א בפירוש רש"י ד"ה עד מקום החבק וכו' קפץ הירך והשוק יחד וכו' שחובקין הירך והשוק יחד וכו' ובתוס' שם ד"ה מקום חבק וכו', שכופף השוק עד הירך וכו' ובפירוש המשניות להרמב"ם [פרק ח משנה א] ואמרו על הצדדים מכאן ומכאן וכו' הירכים והשוקים ובעת הצמדתם וכו'. וכן הוא גם כן לשון השו"ע או"ח סי' ד' סעי' כ"א צריך להיזהר בתפלה וכו' שלא ליגע בשוק וירך וכו'. שוב מצאתי גם כן בהדיא בתוס' במנחות ל"ז ע"א, בד"ה קיבורת וכו' וז"ל מיהו אין ראיה מזרוע דבהמה לזרוע דאדם, דהא שוק באדם נמי לא הוי כשוק דבהמה דתנן באהלות וכו' ע"כ. הרי בהדיא מן המשנה והגמרא והראשונים כדברנו, ובתוס' שם הוסיפו עוד לומר דאפשר דלר' יהודה הוי נמי שוק דבהמה כמו שוק דאדם, אבל מ"מ לכו"ע שוק באדם הוי מן הקרסול עד הארכובה.
ומה שכתב אם הולכות בזרוע מגולה וכו' כדאיתא בכתובות ע"ב ע"ב דמראה זרועותיה לבני אדם, ומה שכתב ואף מקצת מן הזרוע וכו' כדאיתא ב"ק מ"ח ע"א, למיפא כיון דבעיא היא צניעותא - מרוותא דחצר מסלקי נפשייהו. ופירש רש"י למיפא בעיא צניעותא שמגלה זרועותיה. ופשוט דבשעת הלישה אין מגלים את כל הזרוע רק מקצת מן הזרוע, ואף על פי כן בעיא צניעותא מרוותא דחצר מסלקי נפשייהו ואם כן מוכח דפריצותא הוי אף במקצת מן הזרוע. ומ"ש או שהולכות בצואר מגולה וכו' פשוט מאחר דדת יהודית הוי שתצא אשה בשוק או בחצר שהרבים בוקעים בו ברדיד, והיינו צעיף וכמה שכתב הטור, וצעיף מכסה גם את הצואר, הרי אם הולכת אשה בשוק בצואר מגולה הוי פריצותא. וכבר צווח על זה הגאון התומים בספרו 'יערות דבש' [ח"ב דף קמ"ג] וז"ל שם בתוכחתו: אמנם בעונותינו הרבים נפרצה הענין וכו', גם בשוק נראה צוארם וכדומה בגילוי בשר וכו' ומגרים לפרחי ובחורי ישראל לעבירה והרהור עבירה וכו' איך נעלוז בפורים וכו' הלא המוות הוא היצר הרע וכו', וכל קריבות דגילוי עריות והרהור פוגם תיכף בנפשו וגופו וכו' עד כאן לשונו.
ומה שכתב ומכל שכן אם גם מקצת מן החזה וכו' פשוט דגילוי החזה עוד יותר חמור מן הצואר, כדאיתא בסוטה ח ע"א, דאפילו בסוטה דסבירא ליה לרבנן דמגלה את לבה כדי לביישה משום "ונוסרו כל הנשים ולא תעשינה" וכו', פליג ר' יהודה עלייהו משום דחייש להרהורא, וכל שכן בעלמא דפשיטא דאסור לכולי עלמא והוא חמור יותר מצואר מגולה. ומוכח בגמרא תענית ד ע"א, דאפילו איש לא ילך בזרוע מגולה או בלב מגולה, דהכי איתא בגמרא שם שפעמים נראה ופעמים אינו נראה, ופירש רש"י ז"ל כשהוא ערום נראה זרועו וכנגד לבו, אינו נראה כשהוא לבוש וכו', ועיין באו"ח סי' ד' סעיף כ"א ובמגן אברהם שם ס"ק כ"ג ע"ש.
ה. ראוי ליזהר בקטנה מבת ג' שנים ויום אחד שלא לומר שום דבר שבקדושה בזמן שמגולה טפח מבשרה במקום שרגיל להיות מכוסה, ומכל שכן בבת בוגרת דאז היא בכלל ערוה וראוי להיזהר בה כמו בנשואה, מלבד כנגד שערה וצוארה אבל לשאר דברים ראוי ליזהר בה כמו בנשואה.
~ מקור הקדושה ~
ה. ראוי להיזהר אף בקטנה וכו' הכי איתא בספר שולחן שלמה מובא בביאור הלכה שם ד"ה טפח וע"ש. ומה שכתב בבת בוגרת וכו' הוא פשוט דאז הויא בכלל ערוה משום איסור נדה, ועיין במ"ב שם ס"ק י"ז שכתב שם ובתולות דידן וכו', וגם חיישינן בה יותר להרהורא, דבבוגרת אף לגבי האב איכא איסורא לגבי קריאת שמע וכדאיתא בטור ושו"ע או"ח סי' ע"ג סעיף ד'.
ו. היתה ערוה כנגדו והחזיר פניו ממנה או שעצם עיניו או שהוא בלילה או שהוא סומא מותר לקרות, דבראיה תלי רחמנא והא לא חזי לה ויש מחמירין דלא סגי בכל זה רק שיחזיר גופו ואז יוכל לומר דברים שבקדושה.
~ מקור הקדושה ~
ו. היתה ערוה וכו' והחזיר פניו וכו' הוא דעת המחבר בסימן ע"ה סעיף ו,' והיש מחמירין הוא דעת האחרונים, ועיין במשנה ברורה שם [ס"ק כט].
איסור חבישת פאה נכרית
ז. פאה נכרית העבה, אף שניכר לכל שהיא פאה נכרית, מכל מקום אינו מותר רק לאותן הנשים שאמותיהן גם כן נהגו ללכת בפאה נכרית, אבל אותן נשים שאמותיהן נהגו איסור בזה אסור גם כן לבנותיהן ללכת בהן. ופאה נכרית הדקה שנראה כמו שערות ראשה אסור לכל.
~ מקור הקדושה ~
ז. פאה נכרית וכו' אסור גם כן לבנותיהן וכו' כדאיתא בפסחים נ ע"ב בני ביישן נהגו וכו' כבר קיבלו אבותיכם וכו', וכן הוא בטור ושו"ע יו"ד סימן רי"ד סעיף ב'. ועיין במשנה ברורה סי' ע"ה ס"ק ט"ו. ומה שכתב ופאה נכרית הדקה וכו' הטעם בזה פשוט משום מראית העין, ומראית העין שמביא לידי גילוי עריות חמור משאר איסור דמראית העין וכדאיתא בע"ז י"בע"א אבל מעיין דאיכא סכנה וכו'. ועיין בביאור הגר"א ביו"ד סי' ק"נ ס"ק ד' ובמדרש רבה פרשת נשא ט' ופרע ראש האשה וכו' את פרשת מדרך בנות ישראל וכו' והלכת בדרכי הגוים שהן מהלכות ראשיהן פרועות וכו', וכיון דזה גרם לה להסוטה קרוב הדבר לאמר דהוי מאבזריהו דגילוי עריות, ולכן פשוט דמראית העין דגלוי שער חמור טובא.
איסור הליכה יחף
ח. אסור לאשה ללכת יחף ואף איש אל ילך יחף, אבל באשה הוא עון חמור מאד, וההולכת יחף היא פורצת גדר וישכנה נחש. ואף הקטנות אין להרגילן בהליכת יחף ומכ"ש בבת בוגרת דודאי אין להניחה ללכת יחף, ומחויב הבעל למחות באשתו ובבתו בכל תוקף אם רוצה ללכת יחף, ואף בעת הדחת הרצפה וכל כיוצא בזה דזהו מאביזרייהו דגילוי עריות.
~ מקור הקדושה ~
ח. אסור לאשה ללכת יחף וכו' דכל גוף האשה הוי ערוה, ולכן אם היא הולכת יחף הרי היא מחטיאה את הרבים, דאפילו הצנוע עיניו לארץ בתוך ד' אמותיו יכולה גם כן להכשילו אותה שהולכת יחף, והמסתכל בעקיבה של אשה כמסתכל במקום התורף. ומוטב שלא להדיח כלל את הרצפה מלהניח לאשה להדיח את הרצפה בהליכת יחף. ואף הבתולות אסור להרגילן בזה, ומכל שכן במקום שמצוים שם אנשים דפשיטא דאיסורא רבא קעבדי וצריך למחות בהן ולגעור בהן הרבה שלא יעשו כדבר הזה להחטיא נפשות ישראל, והמחטיא את האדם קשה יותר מן ההורגו, וכמו שאמרו חז"ל והמחטיא את הרבים הוא א' מכ"ד דברים שמעכבים את התשובה, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות תשובה. ומה שכתב ואף איש אל ילך יחף וכו' כדאיתא בפסחים קי"ג ע"ב והמונע מנעלים מרגליו וכו', ועיין בפירוש רש"י שבת קכט ע"א ד"ה ואל תמנע מנעלים מרגליך, וכו' הוא בשו"ע או"ח סי' ב' בהגה [סעיף ו].
ט. אף במקומות שהולכות תדיר יחף מחמת עניות או החום וכיוצא בזה לא הותר באשה רק פרסת הרגל לחוד אבל למעלה מזה אסור בכל מקום.
~ מקור הקדושה ~
ט. אף במקומות וכו' מחמת עניות וכו' א"ר בשם הרוקח ובחיי אדם, ומובא לעיל במקור הקדושה אות ד'.
איסור לבישת בגד דק
י. אסור ללבוש בגד מסחורה דקה שהבשר נראה מתחתיו, ואפילו בתי שוקים [זאקין] או בתי ידים מסחורה כזו גם כן אסור, וכן כל כיוצא בזה. ודבר זה אף באיש אסור ומכל שכן באשה, דחמור עונה בזה הרבה יותר מאיש. ואפילו הכתונת נראה מחמת הסחורה של הבגד גם כן אסור באשה. ואף הקטנות אסור להלבישן בגדים מסחורה כזו.
~ מקור הקדושה ~
י. אסור ללבוש בגד מסחורה דקה וכו' כדאיתא ביומא ל"ה ע"ב מפני שנראה כערום, ואיתא גם כן במג"א בתחילת סי' ע"ה. וביבמות ס"ג ע"ב נבל וכו' שמהלכים ערומים וכו'. ומה שכתב ואפילו בכתונת וכו' כן משמע ממה שכתב הש"ך ביו"ד בסי' ש"מ ס"ק כ"ב בשם הב"ח.
איסור לבישת בגד כמראה בשר
יא. וכן אסור ללבוש בגדים שמראיהם כמראה עור בשר, וכן אנפילאות [גרביים] כאלה משום מראית העין דנראה כערום. וכן אסור לאשה ללבוש בגד צר מצומצם על בשרה דגם כן הוי פריצותא.
~ מקור הקדושה ~
יא. וכן אסור וכו'. כמראה עור בשר וכו' וכן אנפילאות וכו' פשוט דאסור משום מראית העין. ומצינו דבגד שהוא פטור מציצית ומצד מראית העין הוא חייב אסור ללובשו בלא ציצית משום מראית העין, וכדאיתא או"ח סי' י' סעיף ח', וכל שכן לענין איסור דאסור משום מראית העין. ומה שכתב וכן בגדים צרים פשוט דאסורים גם כן משום דהוי פריצותא, וסימן לדבר: כל בגדי צח"ק אסורים: צרים, חסרים, קצרים.
איסור לבישת מכנסיים קצרים אף לאיש
יב. אפילו לאיש אסור ללבוש מכנסים קצרים שאין מגיעים עד סוף הירך שהוא הארכובה. והאנפילאות [זאקין] צריכים לכסות את כל השוקים, ומשום הכי נקראו בתי שוקים לפי שמכסים את כל השוקים. והמכנסים צריכים לכסות גם מעט מהאנפילאות, ואסור ללבוש מכנסים קצרים מזה השיעור, ואף שהאנפילאות ארוכין מאד מכל מקום אסור לקצר המכנסים מזה השיעור אף באיש. וזה השיעור הוא מן התורה משום לכסות בשר ערוה.
~ מקור הקדושה ~
יב. אפילו איש וכו' וכמו גבי מכנסי כהונה וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ח מהלכות כלי המקדש הלכה י"ח. ועיין מה שכתב בעל הטורים בפרשת תצוה [שמות כח, ד] אקרא "ואלה הבגדים" וגו' דלא הזכיר מכנסים משום דלא היו לכבוד ולתפארת, ר"ל דלא היו המכנסים רק משום לכסות בשר ערוה וכמו שכתב [שם, מב] "ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה" וגו'. ואף דהכתונת היו לבושים על המכנסים ואורך הכתונת היה עד הארץ, וכדאיתא שם ברמב"ם, ואף על פי כן כתבה התורה שיהא שיעור המכנסים עד סוף הירך שהוא הארכובה משום לכסות בשאר ערוה. ואם כן מוכח מכאן דאף אם האדם לבוש אנפילאות ארוכין ואין נראה מבשרו כלל, גם כן אסור לקצר המכנסים מזה השיעור, ואם כן כל המקצר מזה הוי פריצותא אף שלבוש באנפילאות ארוכין ,ועיין ברמב"ם פכ"ד מהלכות אישות הלכה י"ג והלכה ט"ו.
המנהג לעשות אימרה בשיפולי השמלה
יג. מנהג קדוש שנהגו בנות ישראל הצנועות לעשות אימרא רחבה בשיפולי השמלה [פארבאן בל"א] בעת תפירת השמלה, כדי שאם תתקצר השמלה על ידי הכביסה וכיוצא בזה יוכלו לפתוח את האימרא ולהאריך את השמלה כראוי. וראוי להשגיח מאוד על זה בעת קניית הסחורה ובעת התפירה, ואל ישגיחו על רווח הכסף שמצמצמין בקנית הסחורה, כי הנפש היא יותר יקר מהממון.
~ מקור הקדושה ~
יג. מנהג קדוש וכו' פשוט הוא דקדושה יש בזה, כדי שאם תתקצר יוכלו להאריך על ידי פתיחת האימרא. ובאמת איתא נמי מנהג כהאי גונא לענין נקב הציצית, וכדאיתא באו"ח סי' י"א סעיף י' בהגה וז"ל ונוהגין לעשות אימרא סביב הנקב שלא ינתק שם ויהיה פחות מכשיעור וכו', וכמו כן עושין אימרא בשפת הבגד מהאי טעמא.
מנהג הלבשת הבנות הקטנות בצניעות
יד. נהגו להלביש את הבנות הקטנות מבת ג' שנים ויום אחד ולמעלה שמלה שמגיעה למטה מן הארכובה, לכל הפחות שיעור שליש שיש מן עצם הארכובה עד סוף הפרסה, ומדקדקים מאד שלא להלבישן שמלה שהיא קצרה מזה השיעור, ומנהג אבותינו תורה היא ואין לשנות. ומכל שכן בת בוגרת שאסור לה ליצא בשמלה קצרה מזה השיעור דהוי פריצותא, ואף שהולכת באנפילאות ארוכין לא מהני כלל שתוכל על סמך זה ללבוש שמלה קצרה מזו ואיסור גמור הוא. ועל אחת כמה וכמה באשת איש דהיא חוטאה ומחטיאה הרבים וכל המחטיא את הרבים אין לו חלק לעולם הבא [ועיין לעיל אות י"ג לענין אימרא].
~ מקור הקדושה ~
יד. נהגו להלביש וכו' הנה טעמם בזה פשוט דהנה בת ג' שנים ויום אחד הרי היא בכל איסור יחוד, וכדאיתא ברמב"ם וטור ושו"ע. ומאחר דשיעור מכנסים הוא עד סוף הירך שהוא הארכובה, משום הכי נהגו לעשות השמלה יותר ארך מהמכנסים עד שליש השיעור שיש מן עצם הארכובה עד סוף פרסת הרגל. ומצד הסברא הוא גם כן פשוט, דאם לא יאריכו השמלה רק כל שהוא למטה מן הארכובה אם תשב על הכסא וכיוצא בזה יתגלה גם כן בין ירכותיה, ואף שהיא קטנה וגם הולכת במכנסים ואנפילאות ארוכין מכל מקום פריצותא הוי. ולכן נהגו להאריך השמלה למטה מן הארכובה לכל הפחות עד שליש השיעור שיש מן עצם הארכובה עד סוף הפרסה. ומה שכתב ומנהג אבותינו תורה היא וכו' הכי איתא באגור ומובא ברמ"א יו"ד סי' שע"ו ובב"י ביו"ד ריש סי' א' וברא"ש פ"ד דר"ה סי' י"ד, ואמרו חז"ל בביצה ד' ע"ב הזהרו במנהג אבותיכם, ופשוט דיכולים לאמר להפורץ מנהג שאסור לעשות כן. ומה שכתב ומכל שכן בבת בוגרת וכו' פשוט דבבת בוגרת חיישינן טפי לפריצותא, דבבוגרת אף לגבי האב איכא איסורא לגבי קריאת שמע וכדאיתא בטור ושו"ע או"ח סי' ע"ג, ומכל שכן באחריני. ומה שכתב דאנפילאות ארוכין לא מהני כבר נתבאר לעיל אות י"ב.
אורך השמלה בבת בוגרת
טו. אורך השמלה בבת בוגרת צריך להיות יותר ארוך מהשמלה של הקטנה, ובת בוגרת היוצאת בשמלה שארכה כמו שמלה של הקטנה אין זה מדת הצניעות [ועיין לעיל אות י"ג אימרא].
~ מקור הקדושה ~
טו. אורך השמלה בבת בוגרת וכו' פשוט דאז היא צריכה לשמור עצמה שלא יכשלו בני אדם על ידה מאחר דזה הגיע לזמן בגרות. ואמרו חז"ל בסוטה כ"ב ע"א למדנו יראת חטא מבתולה וכו' דר' יוחנן שמעה להיא בתולה דנפלה אאפה וקאמרה רבש"ע בראת גן עדן ובראת גיהנם וכו' יהי רצון מלפניך שלא יכשלו בי בני אדם וכו', ומכל שכן שלא תעשה פעולה שתכשיל חס ושלום בני אדם על ידי זה. ומכל שכן בבנות בוגרות המדריכות לבנות קטנות, דפשיטא דאם אינן הולכות בשמלות כשרות שראוי להעבירן ממשמרתן בשביל זה עד שישיבו להתנהג כשורה.
אורך השמלה באשה נשואה
טז. אורך השמלה באשה לאחר נשואיה צריך להיות יותר ארוך מהשמלה של בת בוגרת, דלאחר הנשואין היא אשת איש החמורה שכולה ערוה. ונהגו שיהיה אורך השמלה של האשה לאחר הנשואין, מלפניה עד סמוך לפרסת הרגל ואחורי השמלה עד סמוך לארץ ממש, ומנהג אבותינו תורה היא. וכל אשה היוצאת לאחר נשואין בשמלה כמו קודם נשואיה הוי פריצותא, דלאחר נשואין היא ערוה חמורה מן העריות החמורות, ולא ינקה מדינה של גיהנם כל הנוגע בה. ולכן אסור לה לצאת אז בשמלה שהיא כמו קודם הנשואין, ומכל שכן אם מקצרת את השמלה עד שאין מגיע אורך השמלה הרבה למטה מן הארכובה רק עד חצי השיעור שיש מן עצם הארכובה עד סוף הפרסה, ולכל הפחות צריך שיהיה אורך השמלה עד עצם הקרסול והיינו בערך טפח מן הארץ, ואין לקצר מזה השיעור כל וכל. ואין להסתכל כלל על נשים אחרות שמקצרות מזה השיעור, כי בעיקבא דמשיחא מצוי גם בתלמידי חכמים ויראי שמים שיש להם נשים שאינן צנועות כבנות ישראל הכשירות ואין ללמוד ממנהגן כלל. וראוי מאד לכל ירא שמים ולמשפחתו שידקדקו בעת השידוכין וכן בעת כתיבת התנאים לכתוב בכתיבה ברורה שהכלה תתפור את בגדיה כדת משה וישראל, ולכתוב בפרטות שיהיו בתי ידים של השמלה ארוכים עד פיסת היד ואל יהיה מגולה בית הצואר. גם הצואר עצמו יהיה מוקף מעט מן הבגד ואורך השמלה לא יהא קצר מן האורך עד עצם הקרסול, והיינו כטפח מן הארץ. ואם לא יתנו תנאי זה בתחלה יהיה כדבר האבד קודם שיתקנו [ועין לעיל אות י"ג לענין אימרא].
~ מקור הקדושה ~
טז. אורך השמלה באשה לאחר נשואיה וכו' גם כן פשוט דאשת איש חמירא טובא ואם כן צריכה לעשות שמירה יתירה שלא יכשלו בני אדם על ידה, דיצרא דעבירה מתגבר טובא בעבירה חמורה ואם כן צריכה להיות השמירה חמורה אצלה, ולא די אצלה אורך השמלה כמו בבת בוגרת. ועיין בתענית כ"ד ע"א, דאמר לבתו קא מצערת לברייתא וכו'. עוד אמרו חז"ל בויקרא רבה (פי"ט) על ידי שהאשה הזו מתעצלת מלכסות את עצמה כראוי וכו' הה"ד "וגלה את ערותה" וגו'. ומוכח את גודל האיסור של האשה שאינה מכסה עצמה כראוי אף מחמת עצלות, וכל שכן אם עושה כן במזיד דחמור עונה מאד. והנה מנהג שנהגו בנות ישראל לאחר הנשואין שיהיו שמלותיהן ארוכות עד סמוך לפרסת הרגל ואחורי השמלה עד סמוך לארץ ממש, ובאמת מצינו האי מנהגא בגמרא כדאיתא בשבת צ"ח ע"ב למה משכן דומה לאשה? שמהלכת בשוק ושיפוליה מהלכין אחריה. והנה למעלה מפרסת הרגל יש עצם קטן והוא הנקרא איסתוירא או קרסול, וכדתנן בפרק קמא דאהלות [משנה ח], והמקצרת את השמלה שלאחר הנשואין מאורך עד עצם הקרסול פשיטא דאין זה צניעות, והטעם בזה דהמנעל מכסה בערך עד עצם הקרסול. ואפילו האנפילאות הנראין בנשואה אין זה צניעות, וכדאיתא בש"ך ביו"ד ש"מ ס"ק כ"ב ועיין בב"ח, וראוי לכל אחד שיזהיר הרבה על זה בביתו ויתקנו את השמלות הקצרות מזה השיעור. ומאחר דהאשה רואה את בעלה שותק בזה הרי נעשה היתר אצלה, ולכן עיקר חיוב מוטל על הבעל שימנע את אשתו מלצאת בשמלה קצרה מאורך עד עצם הקרסול ולא תכשיל חס ושלום לזרע קודש בני אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב. והמחטיא את הרבים אין לו חלק לעולם הבא, ולכן לא דבר קטן הוא עונה בזה, ותזהר מאד מאד שיהיו כל בגדיה וכל מעשיה בצניעות.
המנהג לעשות בתי ידיים אף בחלוק
יז. אף בחלוק של האשה נהגו שיהיו בהן בתי ידים ומנהג אבותינו תורה היא, ואורך הבתי ידים של החלוק יהיה לכל הפחות עד חצי אורך של כל היד, וגם החלוק יקיף סמוך לצואר מכל צד ואין חילוק בזה בין קטנה לגדולה.
~ מקור הקדושה ~
יז. אף בחלוק וכו' בתי ידים וכו' וכדאיתא בנדה נ"ז: בית יד של חלוק וכו'. ומה שכתב לכל הפחות עד חצי אורך של כל היד, משום דאי פחות מזה דשיעור לא מיקרי בית ידים כלל. ומה שכתב דגם החלוק יקיף סמוך לצואר מכל צד פשוט, דאי לאו הכי הוי פריצותא, ואין חילוק בכל זה בין קטנה לגדולה (דדוקא לענין אורך השמלה יש חילוק בין קטנה לגדולה, אבל לענין בתי ידים ולענין שיהיה הבגד מוקף אצל הצואר מכל צד ואף מעט מן הצואר יקיף, וכן לענין בתי ידים בחלוק וכל כיוצא בזה אין שום חילוק בין קטנה לגדולה). והמרגיל את בתו קטנה ללכת בחלוק בלי בתי ידים או שהבגד לא יהיה סתום אצל הצואר מכל צד או שהבתי ידים של הבגד יהיו קצרים, פשיטא דגם בגדלותה תצא כן ויהיה אצלה עון מורגל מקטנותה. ולכן צריך לדייק הרבה בזה אף בקטנותה בכל אלו הדברים, מלבד אורך השמלה דבזה יש חילוק בין קטנה לבוגרת ובין בוגרת לאשה לאחר נשואיה כמו שנתבאר לעיל באות ט"ו ט"ז.
אורך בתי הידיים בשמלה
יח. אורך בתי ידים של השמלה בין באיש בין באשה נהגו שיהיו עד פיסת היד, ומנהג אבותינו תורה היא, ואין חילוק בכל זה בין קטנה לגדולה, והמקצרת את בתי ידים מזה השיעור אין זה מדת הצניעות, ואם מקצרת הרבה עד שנראה גם מזרועותיה ואפילו מעט מהן הוי פריצותא. ואפילו עושה מלאכה כגון טוה בשוק ומראה זרועותיה לבני אדם הויא גם כן פרוצה, ומתקריא עוברת על דת יהודית, וכן אם טוה בשוק ורד וכיוצא בזה כנגד פניה על פדחתה או על לחיה גם כן פרוצה היא ועוברת על דת יהודית.
~ מקור הקדושה ~
יח. אורך בתי ידים של השמלה וכו' כן הוא מנהג אבותינו אף בבתי ידים של האשה, ומוכח הוא בגמרא ב"ק מ"ח ע"א, דבשעת הלישה דהדרך הוא שגוללים את הבית יד של הבגד עד חציו לערך שלא יטנף מחמת הלישה, בעיא צניעותא דלא ימצא שם בעל התנור, אלמא דהבית יד הוא יותר ארוך מהזרוע, ונהגו עד פיסת היד. ומה שכתב כגון טוה בשוק וכו' כנגד פניה על פדחתה וכו' בכתובות עב ע"ב, וברמב"ם פכ"ד מהלכות אישות הלכה יב, ובטור ושו"ע אה"ע סימן קט"ו סעיף ד'.
סתימת הבגד באזור הצואר
יט. אף סמוך לצואר יהיה הבגד של האשה סתום מכל צד והבגד יקיף אף מעט מן הצואר. ואין חילוק בזה בין קטנה לגדולה ואין לאשה ללכת בבגד שבית הצואר מגולה.
~ מקור הקדושה ~
יט. אף סמוך לצואר וכו' הטעם בזה מאחר דכל הצואר מגולה הוי פריצותא, וכמו שנתבאר לעיל באות ד', ממילא מוכח דצריך הבגד להקיף סמוך לצואר מכל צד ואף מעט מן הצואר וכדאיתא כה"ג בחולין י"ז ע"ב מנין לבדיקת סכין מן התורה וכו' פשיטא כיון דכי נקיב טריפה בעיא בדיקה וכו', והכא נמי דכוותה.
איסור לבישת בגד אדום
כ. אין לאשה ללבוש בגד אדום.
~ מקור הקדושה ~
כ. אסור וכו' בגד אדום וכו' כן איתא ביו"ד סימן קע"ח סעיף א בהגה, ובערוך פירש ההיא דלבשה כרבלתא בברכות כ ע"א, היינו בגד אדום שהוא פריצות שמביא לדבר עבירה, ומובא בגליון הגמרא שם בברכות.
איסור 'לא ילבש'
כא. אסור לאשה ללבוש בגד שהוא עשוי כמו בגדי אנשים, וכן אסור לאיש ללבוש בגד שהוא עשוי כמו בגדי נשים, והלובש אפילו בגד אחד שהוא עשוי כמו בגד מיוחד נשים אף שכל בגדיו עשויים כהלכתם לוקה מהתורה, וכמו כן באשה הלובשת אפילו בגד אחד שהוא עשוי כמו בגד מיוחד לאנשים.
~ מקור הקדושה ~
כא. אסור וכו' כמו בגדי אנשים וכו' כמו בגדי נשים וכו' הוא איסור מן התורה וכמו שכתוב [דברים כב ה] "לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה" וגו', ונתבאר ברמב"ם פי"ב מהלכות עכו"ם [הלכה י], ובטור ושו"ע סימן קפ"ב. ומה שכתב דאפילו על בגד אחד לוקין, הכי איתא בהדיא בספר המצות להרמב"ם מצוה ל"ט [במנין הלאוין], ועיין ביו"ד סימן קפ"ב סעיף ה' ובב"י שם.
כב. משמע מדברי הרמב"ם ז"ל דכובע או מצנפת הוי מהבגדים המיוחדים לאיש ולא מהני בזה שום מנהג או שינוי כמו בשריון.
~ מקור הקדושה ~
כב. משמע מדברי הרמב"ם וכו' הנה לענין תכשיטין וקישוטים בזה כתב הרמב"ם ז"ל דתלוי במנהג וכמו הרמב"ם ז"ל שכתב בפי"ב מהלכות עכו"ם ה"ט וה"י במקום שאין מתקשטין ולובשין התכשיטין אלא נשים, ואילו לענין כובע ומצנפת לא תלה כל במנהג רק כולו בהדי שריון, וכמו שכתב שם ה"י וז"ל לא תעדה האשה עדי האיש וכו' מצנפת או כובע או תלבש שריון וכיוצא בזה וכו' וכמו דלא מהני גבי שריון שום מנהג או שינוי דמכל מקום כלי זיין נינהו ומילי דגבר נינהו, כמו כן במצנפת וכובע לא מהני שום מנהג או שינוי דמכל מקום כלי גבר נינהו, כנלע"ד. ומה דאיתא ביו"ד סעיף ה' בהגה לפי מנהג המקום ההוא, לא קאי אכובע ומצנפת רק אהא דכתב המחבר וכיוצא בזה, אבל לא אכובע ומצנפת, ובטור לא הוזכר כובע ומצנפת.
האיסור לאשה להתעצל בכיסוי עצמה
כג. אסור לאשה להתעצל מלכסות עצמה כראוי, והמתעצלת בזה לעון גדול יחשב אצלה, ולכן צריכה להזהר מאד ולדקדק היטב בשעה שיוצאה מפתח ביתה ולחוץ שיהא מכוסה כל בשרה כראוי.
~ מקור הקדושה ~
כג. אסור לאשה להתעצל וכו' כמו שאמרו חז"ל במדרש רבה פרשת מצורע (פי"ט) ע"י שהאשה זו מתעצלת מלכסות את עצמה כראוי וכו' הדא הוא דכתיב "וגלה את ערותה" וגו', ומוכח את גודל האיסור של האשה שאינה מכסה עצמה כראוי אף מחמת עצלות. ומה שכתב בשעה שיוצאה מפתח ביתה ולחוץ וכו', הכוונה בזה אף שאינה יוצאת לשוק רק לחצר שמצוים שם אנשים גם כן אסור לה לצאת אם אינה מכסה כל גופה היטב, ואין להקל בזה כלל וכלל. ומחויב להזכיר כל אחד על זה בביתו ובבני ביתו, כי העצלות באשה לענין לכסות גופה לאיסור יחשב אצלה וכמו שאמרו חז"ל.
איסור עשיית בגדים פרוצים
כד. אסור לתופרת בגדים לתפור בגדים פרוצים, ועוברת משום "ולפני עור לא תתן מכשול". ואף במקום שאפשר לתפור על ידי עכו"ם מכל מקום איסורא מדרבנן איכא, וצריכה להזהר בזה מאד.
~ מקור הקדושה ~
כד. אסור לתופרת וכו' מסייע ידי עוברי עבירה וכו' כן כתבו התוספות בשבת ג' ע"א ד"ה בבא, דאפילו היכא דלא שייך לפני עור מכל מקום איסורא דרבנן איכא שחייב להפרישו מאיסורא, וכן כתב הרא"ש [שבת פרק א סימן א] דאפילו קטן אוכל נבילות בית דין מצווין להפרישו, כל שכן גדול שלא יסייע לו.
כה. אותן החייטות שנהגו לילך ולתפור בבתים לכל היום וכל כיוצא בזה, צריכים אבותיהן או מדריכיהן להזהירן הרבה שלא תלכנה לתפור בבתי הפרוצים משום ייחוד [ועיין לקמן אות כ"ו], ואפילו בכשרים אם אין אשתו בביתו אסורה לילך לתפור שם משום יחוד, וכל שכן באשה נשואה דפשיטא דאסורה בזה. ונהגו הנשואות שלא לילך כלל לתפור בבתים ומנהג ישראל תורה היא.
~ מקור הקדושה ~
כה. אותן החייטות וכו' משום ייחוד וכו' וכמו שנתבאר ברמב"ם פכ"ב מהלכות איסורי ביאה ובטור ושו"ע אבה"ע סי' כ"ב.