אור ברסלב
ספר ליקוטי מאמרים חודשים ומועדים › פרק טז

ספר ליקוטי מאמרים· רבי צדוק הכהן רבינוביץ

חודשים ומועדים · פרק טז

פרק טו

להבין ענין ב' אדרי"ן, וידוע די"ב חודש נגד י"ב שבטים כמה שכתוב בב"ר [פרשת ויחי] ובשכבר הימים חשבתי הסברא דאדר נגד יוסף שנעשה לב' שבטים ופעמים נמנה א' פעמים ב' והארכתי במילי דאגדתא בזה ואחר כך מצאתי כן בספר קדושת לוי וכיונתי לדעת קדושים, ואולם כפי קבלתי סדרן של ו' עמקים שבספר יצירה שבהם גבולי אלכסונים דהיינו בכל עומק יש ב' קצוות אלכסונים שכל אחד הוא נגד חבירו, וכן הם סדר י"ב שבטים שכל אחד יש לו שבט כנגדו שעומד בגבול אלכסונו שהוא ממש נגדו והיפך לו, וכן הם סדרן של י"ב פשוטות דבספר יצירה שם, ורשום אצלי סדרן בגבולי אלכסונים מסודר נגד האותיות כפי הקבלה שקבלתי ושמעתי לזווג השבטים זה נגד זה ונגד (נמחק תיבה אחת) ונגד האותיות על סדר זה, יהודה יששכר נגד אותיות ל' ז' הם גבולי אלכסונים נגד עומק רום, בנימין ראובן נגד אותיות נ' ח' נגד עומק תחת, אשר יוסף נגד אותיות סו 'ו', לוי דן נגד אותיות ה' ע', גד זבולון נגד אותיות צ' י', שמעון נפתלי נגד אותיות ט' ק', וידוע מספר יצירה סדקן של י"ב פשוטות לחדשי השנה ה' ו' ז' ח' ט' י' ל' נ' ס' ע' צ' ק' וכפי זה סדרן של חדשים מניסן עד אדר כסדר השבטים הוא לוי יוסף יהודה [וקבצתי בזה טעם על זה גם כן מה דסיון נגד יהודה וניסן נגד לוי אף דניסן ראש השנה למלכים דישראל ויהודה מלך רק בי מלכים ימלוכו, ואין כאן מקומו], ראובן שמעון זבולן יששכר בנימין אשר דן גד נפתלי, וחדשי הקיץ הם אלכסונים לחדשי החורף רק שאינן כסדרן זה נגד זה וכפי זה נפתלי נגד אדר ויש סיוע לזה ממה שכתוב הראבן דוד בספר יצירה בסדר י"ב כחות הנפש דשם סידר שחוק לנפתלי כמה שכתוב נפתלי שבע רצון, [הויינו דרצון הוא היפך כעס וכן תמורת שחוק כעס כמה שכתוב בפירוש רבינו סעדיה שם] וכל כך בבהגר"א שם בשם כתבי האריז"ל, ואדר נגד שחוק כפי נוסח ספר יצירה שבשערי ציון שהוא נוסח האריז"ל על ידי בספ"ה המליך ואת ק' בשחוק וצר וכו' ואדר בשנה וכו' עיין שם וכמה שכתוב בפירוש הגר"א שם מקרא דמשתה ושמחה ליהודים ע"ש, וכן מנהג לעשות כל מיני שחוק בפורים ומנהג ישראל תורה דהוא על דרך שנאמר יושב בשמים ישחק ד' ילעג למו, דיום אשר שברו וגו' נהפוך הוא וגו' דזה שחוק גדול כאשר נהפוך קיווי של רשעים ואו"ה מהיפך להיפך:

ואמרו בעל זה [ג' ב'] אין להקב"ה שחוק אלא אותו יום בלבד דעם בריותיו משחק ולא על בריותיו, והיינו כמה שכתוב במגילה (ו':) דאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים אבל אחרים משיש, וזה שייך בכל או"ה דאפשר שיתגיירו או עכמה פעמים יקבלו ז' מצות בני נח ויהיו מחסידי או"ה אכן בעמלק דכתיב תמחה ואמרו במכילתא (בשלח) דאין מקבלין גר מעמלק ומלחמה לד' וגו' ואיך שייך דאין שמח במפלתו, אבל זה השחוק דאותו יום שיוגמר אז מחיית עמלק שהוא ראשית גויים וכחו הוא המעוררם אז להתייצב וגו', כי הוא התמצית של עשו הוא אדום נגד משיח בן דוד שהיה אדמוני נגד עשו כידוע מדברי חז"ל בשוחר טוב וח"ה עי' בי"ר, ואמר ננתקה וגו' ודרשו חז"ל (ירושלמי על זה פ"ב) על ציצית ותפילין שהם ציוני הלבושים דישראל מאו"ה כי כל חפץ או"ה תא ניהוי לעמא חד כמ,ש שובי שובי השולמית וגו' כמה שכתוב בשיר השירים רבה, ובאמת זה אי אפשר כלל כי אפילו ישראל שהמיר דת רצה לומר והגדיל עבירות זו למעלה מזו אעל פסוק שחטא ישראל הוא והמשילהו בסנהדרין [מ"ד א'] לאסא דקאי ביני הוצי, כי גוף הישראל מלידה מבטן מובדל מגוף עכו"ס ואפילו תינוק בן יומו ניכר למי שיוכל להכיר שזה בשר קודש וזה בשר חמורים, ובאחרית ימים כשיבורר זה דכל רואיהם יכירום וגו' וכאשר העידו מהאומות בעת השמדות רצה לומר דלשוא עמלו גם באותם שנשתמדו דאחר החקירה נתברר להם שעדיין לבם לשמים כידוע בספורי הקורות, וע"כ באחרית הימים רצונם עכמה פעמים להיות לעמא חד מצד הלבושים דהיינו מצד הדמיון אף שאינו באמת מכל מקום למראית העין הוא כן על דרך שאיתא בשבועות (ל"א.) א"ל או לבוש כמוהו וכו', כי איש חכם נשפט את איש אויל דכל משפט וטענות שיש על ישראל הוא על ידי או"ה כי שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות הכל אחד דכל זמן שיש מציאות לשורש רע ועמלק ואו"ה יש מציאות חוחים הסובבים השושנה העליונה והוצי דסביב לאסא שהם חטאי ישראל כנזכר, וכמה שכתוב בנדרים (ס"ו.) בנות ישראל נאות הן אלא שעניות מנוולתן לילך במלבושים מגונים ונדמים למכוערים, וכמה שכתוב בשיר השירים רבה על פסוק ששזפתני השמש שהכיעור בא מדבר חיצוני הסובב לגוף ויוכלו להעבירו, וכמה שכתוב ביהושע בן יהוצדק כה"ג שהיה לבוש בגדים צואים והסירום והלבישו מחצלות והם בגדי כהן גדול דמפורש בכתיב דנתנו לאהרן לכבוד ולתפארת, וכמה שכתוב בפרק כל כתבי (קי"ג:) ר"י קרי למאני מכבדותא דבלא מתאי תותבאי, (שם קמ"ה:) ועולם הזה נקרא לא מתאי ע"כ ניתנו רמ"ח מצות עשה ושס"ה לא תעשה להיות איש הישראל י מצויין בהם בלבושי כבוד לתפארת דזה כל שורש יעקב א ע תפארת ישראל אשר בך אתפאר, ואמרו בויקרא רבה (פ"ב) למה מזהיר הכל לישראל משל למלך שמזהיר על בגד אחד לפי שאותו לבש וכו' עיין שם כמה משלים הכל על שישראל לבוש של השם יתברך והיינו אשר וגו', כי אף דמלא כל הארץ כבודו אינו מקומו דבכל מקום (בלתי ניכר תיבה א') מלאכים אומרים א' מקום וכו' רק כבודו שהוא לבושין, והיינו על ידי ישראל שפרסמו כבוד מלכותו וכמה שכתוב בסוף מנחות מקרטגוני וכו' מכירין את ישראל ואת אביהן שבשמים, דעל ידי בני ישראל נתפרסם הכרת שמו יתברך בכל העולם כולו וכידוע זה בכל או"ה היום באמונות שלהם, וזהו שורש של ישראל בהם תפארתו יתברך ומשם התורה דכתיב בה אמת המפארת את ישראל בעלמא דשקרא שהם דבוקים באמת שתכון לעד:

וידוע מה שכתוב בזוהר אות ק' וה' הם אתוון דאשת זנונים ואשת חיל ובעת א"ז לאתתקנא גרמא כגונא דילה וכו' עיין שם [בפרשת תרומה קמ"ח סע"ב], והם אותיות של חדשי ניסן דניסן החודש הזה לכם שבו גאולת ישראל להיות כנסימן מיוחדת ואשת חיל עטרת בעלה לפאר להשם יתברך דזהו שורש ישראל מצד דיבוקם להשם יתברך דהפעם ילוה אישי אלי דע"כ הוא נגד שבט לוי כפי קבלתי הנזכרת, ובפירוש הראבן דוד לספר יצירה תשמיש ללוי וכו', והוא בלא לבושים כמה שכתוב (כתובות מ"ח.) אם אומר וכו' היא בבגדה וכו' דדביקות ישראל להשם יתברך הוא בעצם בלי שום לבוש כלל כי מצד הלבושים אפשר להיות דמיון שוא, וכן בהתחלת החטא דאחר מתן תורה דאמר מי לד' אלי היינו השורש השייך להשם יתברך שלא להשתנות על ידי חטאים ובאו אליו כל בני לוי שזהו השורש שיש בישראל שדבוק לגמרי בהשם יתברך וע"כ אי אפשר לו לחטוא בעל זה כלל, ותמורת תשמיש סירוס הוא בעולם התמורה אל אחר דאסתרם ולא עביד פירין, ובקצוות אלכסוני שלו כפמה שכתוב למעלה הוא שבט דן דידוע מה שכתוב במדרש (שוחר טוב קא) על פסוק פן יש וגו' או שבט אשר לבבו וגו' זה שבט דן דפסל מיכה יצא ממצרים כאלו חס ושלום יש בהם שורש להיפך אבל גם הוא קדוש לאלקיו מחובר בקדושה שמחובר תמיד עם שבט יהודה נשיאו, ויהודה נקרא כולו על שם הקדוש ברוך הוא דקידש שם שמים בפרהסיא כמו"ש בסוטה (י':), כי ענין יהודה הפעם אודה וגו' ההודיה להשם יתברך שעשה אותנו גם כן חטיבה אחת בעולם (ברכות ו'.) וע"כ הוא נגד סיון שבו מתן תורה שעל ידו נתפארו ישראל ונעשו דוגמתו יתברך וכמה שכתוב (בבא בתרא ע"ה:) עתידים צדיקים שיקראו בשמו יתברך ומה אני וכו' אף אתם וכו' (נדרים ל"ז.) הכל על ידי התורה, ודן ידין עמו כמיוחד שבשבטים לברר דאף בעת שלבבו פונה חס ושלום כאלו חס ושלום אינו מפאר להשם יתברך מכל מקום בפנימיותם עמך כולם צדיקים הנקראים בשמו של הקדוש ברוך הוא וזה היפך אז הרוצה להיות דבוק בחי עולמים גלוי לעין, וכמו שהיה בניסן גאולה גלוי' לעין כל דבני ישראל יוצאין ביד רמה וכן בניסן עתידין ליגאל ואוי למטיל כסותו בין לביא ללביאה כשנזקקין זה לזה, ועל ידי זה זכה אהרן לבגדי כהונה על דרך שאי סוף תענית אין אשה אלא לתכשיטין והיינו הלבושים הוא לכבוד ולתפארת שאין בו שום אחיזה לרע, וממנו שורש התורה משה רבינו עליו השלום וצורבא מרבנן דמורי כמה שכתוב יורו משפטיך וגו' ובכל מקום ובאת אל הכהנים הלויים בספר יוחסין מעזרא ור' יוחנן בן זכאי ע"ש, והיינו שהם מפארים את ישראל לאביהם שבשמים וכמה שכתוב (זוה"ק ח"ג כ.) משה שושבינא דמלכא ואהרן שושבינא דמטרוניתא העוסקים ביחוד וזיווג החו"כ, ושושבינין למה שלא יוציאו שום לעז על הכלה על ידי השפחות כמו שאמרו ז"ל בעגל ובאהרן התאנף וגו' שהוא שושבינה וניצול על ידי משר"ע שושבינא דמלכא, ומשניהם נתברר האמת דלא חטאו ישראל כלל דהרי אהרן אמר חג לד' מחר הוי' והודו לו, ואשת זנונים בעת לאתתקנא וכו' שזה כל חפץ או"ה לומר אנו ישראל אבל רק בעת מצד עולם הזה דשקרא שיש מציאות לרצון שקר אבל לא יכולת, ואות דילה כגונא דקופא אצל בר נש וכו' עיין שם בזוהר תרומה:

ואמרו (בבא בתרא נ"ח.) דהכל בפני שכינה כקוף בפני אדם, וידוע ששכינה הוא כנסת ישראל היינו שכינת השם יתברך בתוך לבבות דישראל, ואמרו ז"ל (סנהדרין ק"ט.) דמדור הפלגה נעשה קופין על שרצו להתדמות לבנות מגדל וראשו בשמים, והוא דוגמת ישראל בבית המקדש ששם שכינתו יתברך ואמרו (בבא בתרא שם) חוה בפני אדם כקוף בפני אדם וכן כביכול למעלה ודמות כמראה אדם עליו מלמעלה, וזה שאמרו בשבת [ק"ד א'] ק' קדוש וכמה שכתוב קדושים תהיו כי קדוש אני דבזה מתדמים כביכול אליו וכל מקום שאתה מוצא כגר ערוה שם אתה מוצא קדושה והקב"ה נקרא שונא זימה, וגם או"ה אחר דור המבול גדרו עצמם בעריות ורוצין להתדמות לאדם ובאמת אמרו (נדרים ל"א:) הנודר מן המולים וכו' מן הערלים וכו' שאין הערלה וכו', וידוע דברי רמב"מ בספר מורה נבוכים דמצות מילה היא הגדרת התאוה, ויציבא מילתא כי הערלה היא אשת זנונים שהוא עטיו של נחש שבארתי במקום אחר דהוא שורש התאוה כמו שאמרו ז"ל (שבת נ"ה:) על ישי דמת בעטיו של נחש ואמרו (ויקרא רבה פי"ד) על פסוק בעוון מלא אפילו חסיד וכו' על ישי, וזה מותר במחנה ישראל כי אמרו ז (סנהדרין ס"ג:) לא עבדו על זה אלא להתיר עריות וכו' דשורש על זה לא נמצא בישראל כלל, ומה שנאמר פן יש בכם שורש וכו' הוא רק נמשך מיצא דעריות שישנו גם בישראל וע"כ שרו של עשו נגע בכף יריכו כידוע דכעס ותאוה הם ב' הפכים ואף דבאמת כל הרעות מחוברים יחד, ואמרו (בראשית רבה פס"ה) על עשו צד נשים וכו' מכל מקום הוא פושט טלפיו כחזיר לומר מה אבא נשא בן מ' וכו' ופשיטות טלפיים היינו מה שאפשר להטעות בני אדם הרואין לעינים אפילו כעין שמואל הנביא רק ד' יראה ללבב האמת, אבל למראית העין יש לו אחיזה בירך יעקב רומז למקום התאוה כמה שכתוב יוצאי יריכו וכן בירך דסוטה, וזב אסור במחנה לוי' שהם נקיים מזה וע"כ שבט לוי לא עבדו על זה גם כן, (יומא ס"ו:) ובזה הוא הגאולה מאומות כאשר נתברר כח זה בכל ישראל [דכח כל שבט ישנו בכלל הכנסימן דכולם זרע יעקב הכולל הכל רק באותו שבט הוא נגלה בפרט] שאף ערלי ישראל נקראים מולים ודאין הערלה נקראת אלא על שם אומות העולם, והמילה הוא המבדיל בעצם הגוף בין בשר קודש לבשר טמא כי זה אעל פסוק שחטא ישראל הוא כנזכר למעלה, ומצד הגוף באמת אין אחיזה כלל רק היעקר מצד המלבושים וכמש"נ ותתפשהו בבגדו דבלבוש אפשר להתדמות ועל ידי זה יאחז בירך, ושורש עשו הוא רציחה הנראה היפך מתאוה ותמצית כח עשו הוא עמלק והוא ראשית גוים שורש האשת זנונים דבעית לאתתקנא וכו', וע"כ בחר המן בחודש אדר שנברא תאות הק' כגונא דקופא וכו', ובפירוש הראבן דוד לספר יצירה דצר בו דגים בעולם ולו כח הימים ע"ש, וידוע דמים רומזים לתאוה שמצמיחים כל מיני תאוה וזהו נחל השטים שגם הוא קדוש אצל בני ישראל ומעין מבית ד' יוצא והקשה וגו' וכמה שכתוב ומספר את רובע ישראל, וכמו שאיתא (שוחר טוב מ' צ"ב) מה תמר יש לו תאוה אף ישראל יש להן תאוה ומה הוא תאותן של ישראל הקדוש ברוך הוא, וכמה שכתוב תאות אדם חסדו היא מדת חסד לאברהם א ע שנצטוה על המילה דממנו התחלת הבירור לזרע ישראל דכל תאותן להשם יתברך, ואמרו ז"ל (סוטה י"ט.) בשכר כי אם מחוט ועד שרוך נעל זכו לחוט של ציצית ורצועה של תפילין והם לבושין דיקר של כלל ישראל שמצוינין גם בלבושיהם, והציצית היא בלבושי הגוף להסיר בגדים הצואים על ידי זה וכמה שכתוב באותו תלמיד במנחות (דף מ"ד.) דטפיח ציצותיו על פניו להצילו מתאוה רעה, וכמה שכתוב וראיתם אותו וזכרתם וגו' ולא תתורו וגו' אשר אתם זונים וגו' לשון זנות ואתם דייקא שהוא מצוי בכם, וכמה שכתוב בהחליל (דף נ"ב.) כי הגדיל לעשות דמניח או"ה ומתגרה בישראל וכל הגדול יצרו גדול והיינו יצרא דעריות כדאיתא שם בעובדא דאביי, ואמרו בעירובין (דף י"ט.) שהכל יורדין על עסקי הנם ושם דאברהם א ע מציל בני ישראל דנמולים, והיינו דהמילה מעידה דתאותו להשם יתברך וזהו השורש התקוע מאברהם א ע וע"כ הוא מצילן:

וזהו המנהג להלביש בגד ציצית למתים וכמה שכתוב התוספות ברכות (דף י"ח.) וכמה מקומות מזה דבמתים חפשי רק הציצית הוא עדות וציון על לבושיו גם כן דהיינו בהתפשטות המעשים גם כן לא חטא, מלבד המילה המעידה על שורש גופו ורצועה של תפילין שהיא הקשר שיש לישראל עם אביהם שבשמים עד דראו כל וגו' ואמרו במגילה (דף ט"ז:) אלו תפילין שבראש, כידוע דתפילין של יד הוא קשר כל פעולותיו להשם יתברך וזהו לך לאות ולא לאחרים (מנחות דף ל"ז:) דאין זה גלוי לכל מצד המעשים הנגלים, אבל תפילין של ראש על התקשרות המחשבה וראשית שורש היהדות דהם מקושרים להשם יתברך ומים רבים לא יוכלו לכבות ולנתק, זה גלוי לכל העמים בדורן של שמד דהרבה מפושעי ישראל מסרו נפשם על קידוש השם ואפילו האנוסים בצנעא שמרו כידוע, וזה נקרא מוסרותימו ועבותימו (תוספות על זה ג': בשם ירושלמי) שהם קושרים את ישראל שלא יוכלו לידבק ברע כלל וכשנתגלה זה נופל פחד על האומות ליגע בהם, וכמו שהיה ביציאת מצרים שמעו עמים וגו' כאשר מכירין הדיבוק של ישראל עם השם יתברך גלוי לעין, עד שבא עמלק וקיררה בפניהם ואמרו ז"ל (תנחומא תצא) שחתך מילותיהם וכו' היינו דבזה יש לו טענה למראית העין כנזכר, והוא הראשית גוים לעומת הראש דבני ישראל שבקדושה שמקושר להשם יתברך בגלוי ועל ידי זה ממילא כל הגוף גם כן מקושר והוא מייעץ ננתקה וגו' לנתק קישור זה, ועבותימו הוא תפילין כי עבות הוא המקשר דבר לדבר וזה ירצו להשליך כי לנתק כביכול מכירים שאי אפשר כי הקשר אמיץ רק רוצים להשליך על דרך השליך משמים ארץ תפארת ישראל שעדיין ישנו לתפארת רק שמתבולל בארץ ונטמע בין העמים חס ושלום למראית העין, ומוסרותימו הוא חוטי הציצית שהמוסרות קושרין הדבר בעצמו היינו שלא יוכלו לחטוא ולהתלבש בבגדים צואים וזה רוצים לנתק לגמרי והיינו דהם חושבים דבלבוש עכמה פעמים אפשר להתדמות, וזה כל חפץ אומות בעקבתא דמשיחא להתדמות עכמה פעמים בלבושים ועניינים הנגלים להיות במראית עין לעמא חד, ועל זה אמר למה רגשו וגו' יהגו ריק כי הוא מחשבת ריק ודמיון שמצד שהם בדמיון חושבין שיש ממשות לדמיון, אבל באמת הוא דבר ריק שהדמיון אין בו ממש ואינו אלא כדרך שעושין המשחקין כל מיני דמיונות לשחוק שיוכלו להתדמות מכל דבר, והשם יתברך ברא גם כן ענין זה לשחק כמה שכתוב לויתן זה יצרת לשחק בו [והוא מהדגים] ועיין בהספינה [על דרך סע"ב] דירדן מגלגל ויורד לפיו, היינו כמו שקבלתי דירדן בעולם כמו כבד בנפש וסמך מלשון הגמרא [בכורות נ"ה סע"א] דמסמיך זכרותא דירדנא וכו' זכרותא דדמא כבדא עיין שם, ודממנו כח הכעס דוגמת כבד כועס וע"כ אמרו [נדרים כ"ב סע"א] ונתן לך לב רגז וכו' לא עברי ירדנא יעוין שם, והשחוק תמורת הכעס דע"כ נוצר ענין השחוק בעולם לבטל לב רגז ולהפיגו על ידי זה וע"כ יגיח ירדן לפיו של לויתן לכלותו בפיו וזהו הכל בקדושה כי גם ירדן מכלל ארץ ישראל וארץ הקדושה, אבל בעולם התמורות הם זה לעומת זה כידוע שהעומד כנגד חבירו שמאלו נגד ימינו וימינו נגד שמאלו, וכאשר הם רוצים להדמות ישראל לעכו"ם מי שמכיר באמת דצורת ישראל משונה לגמרי איך לך דמיון של שחוק יותר מזה ומעורר שחוק למעלה דיושב בשמים ישחק למו, וממילא מתעורר בעולם התמורות תמורת שחוק כעס ואז יבהלם באפו ובחרונו וגו':

ושלשה מיני שחוק הם כמה שכתוב בבראשית רבה [פרשה נ"ג] אין מצחק אלא על זה גן עדן וש"ד ע"ש מקראי דמייתי, כידוע דכל דבר חלוק לג' בהכרח אמצעי וב' קצוות והולך כן לעולם כל שאפשר להתחלק כנודע, וכן הצחוק אף שהוא פרט אחד מתחלק גם כן לג' אבות החלוקות, והם ג' מינים שבו ב' מהם מה שמשחק עם הזולת או עם אחר כמו יצחק מצחק עם וגו' או כמו לצחק בי דמייתי בב"ר או על אחר וכן יקימו הנערים וישחקו דהשחוק הוא מן החלש כמו ששוחקין על הנכשל ונופל וזהו משחק על בריותיו דלעתיד. והג' הוא גם בינו לבין עצמו כשעושה דבר של דמיון שאינו אמת רק לצחוק וכמו כמתלהלה וגו' ואומר הלא מצחק אני וכן ויקומו לצחק, ועיקר על זה לפי האמת אינו אלא דמיון כזב הנעשה לצחוק כמה שכתוב בשמות רבה (פמ"ג) לאשה שהיתה מחבקת לדמות של עץ ע"ש, וב' אלה האחרונים הוא מצד התפשטות ענין הצחוק בבריאה, אבל תכלית הבריאה לא היה דמיון שאינו אמת ולא להרע לשום בריה ולעשות דמן של נערים שחוק שזהו השחוק על בריותיו שהוא בע"כ שפיכת דמים והלבנת פנים למי ששוחקין ממנו ומאתו לא תצא הרעות, רק בעיקר היצירה יצרת לשחק בו היינו עם בריותיו שהוא שעשוע גם למי שצוחקין עמו ולא על דרך דמיון כוזב רק על דרך השעשוע להטיב לבו ולהפיג כעס ולב רגז, ושורש ענין לויתן על דרך הסוד עי' זוהר [אחרי נ"ח א'] ובמקדש מלך דרומז לצדיק יסוד עולם, רצה לומר צינור הממשיך השפע מן המשפיע למושפע שזה גורם צחוק בכל העולמות, ופשטי' דלצחק בו היינו בכל עלמין וכן הוא בזוהר [שמות י"א סע"ב] דאשרי לויתן לחידוי לעלמא וכו' עיין שם ואותו ענין גם כן בפרשת שלח [קעל דרך א'] ושם איתא בלחידוי בעלמא וט"ס הוא וצ"ל לחידוי לעלמא, [ואפשר דצ"ל כל חידוי בעלמא וכן הוא במקדש מלך פרשת שמות שם מהגהת הרחס ושלום, אך מה שכתוב שם לויתן חכמה ובעלמא בינה אם קבלה נקבל כי מקום יש בראש לפרש בענין אחר, ואין כאן מקום להאריך בסתרי תורה] ועיין בפרשת ויחי [רמ"ז א'] לאתתקנא למטרוניתא למחדי עילאי ותתאי כמה דאת אמר לויתן וכו' עיין שם ובמקדש מלך שם, ופשט מלת לויתן כמעיר איש ולויות וכלשון הירושלמי דמ"ק (פ"א הוא הדין) לא תעורר אשה לויתה וכדפירוש רש [איוב ג'] על פסוק העתידים עורר לויתן, ודגים פריצי כמה שכתוב בהספינה שם ולויתן שהוא הגדול שבהם כח זה עצום בו יותר, וזהו שורש הצחוק הנוצר בעולם דע"כ אמרו בספר יצירה המליך אות ק' בשחוק הרומז לקדושה וגדר ערוה כנז"ל וכמה שכתוב (יבמות כ'.) קדש עצמך במותר לך דיהיה השחוק בקדושה, ועל דבר זה נסמית עינו של אותו רשע אמר מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יסתכל בדבר זה (כמה שכתוב נדה ל"א.) כי מי ששכלו מזימה ואשת זנונים אין מבין שיהיה שייכות קדושה בזה כלל, וכן נחש שהוא אשת זנונים אמרו ז"ל (בראשית רבה י"ח) ראה אותן ערומים וכו' ונתקנא בזה שיהיה מציאות קדושה וע"כ בעת לאתתקנא ברזא דאשת חיל, אבל לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה דמצרים הוא ערות הארץ ורזא דאשת זנונים, וע"כ נקרא פרעה לויתן כדפירוש רש [תילים על דרך] על פסוק רצצת ראשי לויתן וכן תרגום יונתן [ישעיין כל זה] על לויתן נחש בריח, והיינו מצד שורש נחש דלויתן ומלך כל אומה הוא שורש כח האומה, אבל בישראל יש בזה חיות אלקי וקדושה וע"כ טרם תבוא וגו' דנשים צדקניות לא היו בפתקא של חוה כמו שאמרו ז"ל (סוטה י"ב.) ועמך כולם צדיקים ומצד חטא אדם הראשון גרס דסירס הזכר והרג הנקיבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבוא כמו שאמרו ז"ל פרק הספינה (שם) ולפניו כביכול גלוי מקודם הכל ולמה לא נברא מתחלה סריס חמה ולא יצטרך לעשות אחר כך דבר שאסרה תורה ובארצכם לא תעשו ועיין שאילת יעב"ץ חלק א' דנוהג גם בדגים, [ויש לעיין בזה לדינא ואין כאן מקומו דעכמה פעמים הוא פעולה ללא צרוך ומגונה] וכן קשה על בהמות בהררי אלף דשם דהיש לומר לברוא מתחלה כן הזכר מסורס והנקיבה מצוננת, וע"כ דתחלת בריאתן היה לפרות ולרבות ולא היו מחריבין העולם, ובפשוטו כי בתחלה שהיה אדם הראשון בגן עדן נראה דכך היה הבריאה משכן אדם בגן עדן ועולם הזה למשכן החיות ולא שייך דיחריבו העולם דהרי לצחוק נבראו, רק אחר דנתגרש אדם מגן עדן והוצרך עולם הזה למשכן בני אדם יש חשש דיחריבו העולם שלא יהיה מקום לבני אדם לשכון בו, ועל דרך הסוד בתחלה היו כל הבריות בקדושה ואחר החטא דיש מקום לרע ויש לירא שלא יתפשט ביותר חס ושלום עד שיחריב העולם, וסירוס זה הוא מה שכתוב בסבא דמשפטים [ק"ג א'] ואל אחר אסתרס וכו' דאלמלא עביד פירין יטשטש לכל עלמא, וידוע מה שכתוב (שבת ק"ה:) איזהו אל זר שבגופו של אדם זה יצר הרע וזהו שורש אל אחר, וידוע דיש ב' מיני יצר רע כח הכעסני והתאוני ושורש התאוה הוא בקדושה דע"כ זב מותר במחנה ישראל מה מצורע שבא על ידי כעס ולשון הרע משתלח חוץ למחנה ישראל כי זה דנקרא רע אין לו שורש בקדושה, וקודם החטא גבורות קדושות היה רק כח הצמצום שלא יתפשט יותר מן הראוי הגורם חורבן וכמה שכתוב מפי עליון לא תצא הרעות ולא יגורך רע ולא יצא מדת הכעס לפועל, אלא אחר שניתן מציאות לחטא דעל ידי החטא וחרה אף וגו' וכן לדון בדיני סנהדרין ולהיות קנאים פוגעים בחוטאים ולנקום מעכו"ם מה קודם חטא אין מציאות לזה, לכן תחלת חטא אדם הראשון היה בתאוה ואחר כך נמשך חטא קין ברציחה, וגם בבעלי החיים יש יצר רע וכמה שכתוב בהרואה (ס"א.) דהא חזי' דנשכא ובעטא, וזהו כח השור כי יגח ואמרו בפרק על פסוק (קי"ב:) להרחיק משור שחור ביומי ניסן דכשדעתו זחה עליו על ידי מילוי תאותו גובר בו יצר רע דנגיחה, וע"כ המסורסים אין נוגחין כי יצר זה גם כן נמשך רק מתאוה ובהמות בהררי אלף שהוא שור הגדול שבעולם בו תוקף כח זה ביותר, ועל זה אמרו בויקרא רבה [פרשה י"ג] דלעתיד לבוא יהיה קניגיון דלויתן ושור הבר דזה נגחו בקרניו וזה נוחרו בסנפיריו ע"ש, והוא זמן שחיטת היצר הרע שאמרו בהחליל (נ"ב:):

ושני יצרים אלו הם הפכים זה לזה וכל אחד כשהוא בקדושה מבטל את חבירו, ובהספינה שם איתא קניגון זה דלויתן על ידי גבריאל הוא גבורות הקדושות, כי יצרא דשפיכת דמים וכעס יתבטל לגמרי אבל יצרא דתאוה צריך לעבודת ד' גם כן, ואמרו בזוהר (חלק א' קל"ז:) דאיקרי לבן דאתלבן ולא יתבטל וכאמרם ז"ל (זוה"ק חלק א' קל"ז.) ונתתי לב בשר לב להוציא בשר ולא להנאת עצמו, וע"כ יהיה קניגיון שלו על ידי גבורות הקדושות והקב"ה עוזרו כדאיתא שם דלולי זה אפילו חסיד שבחסידים וכו' (ויקרא רבה ריש תזריע) ובעולם הזה אסתרס עכמה פעמים, ועיין שם במקדש מלך [פרשת משפטים] בשם האריז"ל דסירוס זה הוא בראש במוח הדעת והוא גם כן בעץ חיים בשער הקלי' ועל זה נאמר ריצתת ראשי לויתן, ושם הוא משכן עמלק ראשית גוים שבו נאמר תמחה ואין מקבלין גר ממנו (כמה שכתוב מכילתא בשלח) דלא עביד פירין ובלשון הסבא שם דלית לי' תיאובתא שהסריס אין לו תאוה, וזהו שורש עמלק שהוא תוקף כח הרציחה דלהשמיד להרוג ולאבד עד שחושב שאין לו תאוה כלל ושבזה יש לו מעלה על ישראל, וע"כ כשנפל הגורל על אדר שמח דאז מת משה רבינו עליו השלום (מגילה י"ג:) שהוא הדעת דישראל, כידוע (מתיקונים) דמשה מלגאו בסוד הדעת וע"כ הוא הגואל ממצרים ערות הארץ מקום הזימה דאשת זנונים, והוא המעיד דאצל בני ישראל הוא בקדושה דדעת דקדושה הוא ממש היפך זימה דע"כ נקבר מול בית פעור ואחר מעשה דשטים כי הוא ממש הפכו דעל ידי הזימה מסתרס הדעת, וכידוע דעל ידי הרהורים ושטיפות הזנות קשתו ננערת כפירוש רש שאין מוליד רצה לומר (סנהדרין צ"ב.) וזהו סירוס הדעת דקליפה דאסתרס ממילא על ידי התגברותו ביותר, מה דעת דקדשוה אדרבא בני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו ותמלא הארץ מקום הזימה גם כן אותם, וע"כ בז' באדר נולד ומת כי חודש זה נגד כח התאות כנזכר ומזלו דגים דפריצי וידגו לרוב דבהם כח הריבוי, ותחלת יצירת כח פרו ורבו נאמר בדגים ובכל התחלה הכח עצום ביותר, ואיתא בראש השנה (ח'.) אימתי לבשו כרים הצאן באדר מתעברות באדר וכו' וישראל נמשלו לצאן שגם הם פרים ורבים ביותר דע"כ נקראים עשתרות שמעשרות (חולין פ"ד:) ומצרים עבדו להם דהם שטופי זימה ועל ידי זה אסתרסו ואין להן שייכות לפרו ורבו ולהדתמות להם רק עבדו לאותו כח שנעשה אצלם כאלוה רצה לומר שזהו שורשם, וכשנגאלו ממצרים שמעו עמים ירגזו זולת עמלק שהיה חושב עצמו היפך כח זה לגמרי וע"כ חתך מילותיהם וזרק וכו' טול מה שבחרת, (כמה שכתוב תנחומא תצא) כי השם יתברך בוחר בקדושת אותו כח והוא מכחיש זה שאין בו מציאות קדושה כלל כי מצא הנחשלים אחריך, ומשה רבינו עליו השלום נולד ז' אדר לברר קדושת אותו כח כי עם ידי הק' הרומז קדושה נוצר כח זה וחודש זה, וז' ימים הם בנין שלם לכל דבר כז' ימי בראשית ו' ימי המעשה ובז' נגמר וישבת וכן היה ז' אדר לידת משה רבינו עליו השלום וגם פטירתו שהוא גניזת אותו כח, וידוע דבפטירת כל צדיק שביק חיים לכל חי דכחו וחיותו נשאר בעולם הזה בתלמידיו וכל שכן משה רבינו עליו השלום שהוריד לנו תורה מן השמים, ועל ידי זה נעשה התפשטות דברי תורה בלבבות בני ישראל עד אין קץ וחיותו הוא התחלת תורה שבעל פה שהוא ריבוי דברי תורה לאין קץ ועד שאמרו (במ"ר פי"ט) ראתה עינו של רבי עקיבא מה שלא ראה עינו של משה רבינו עליו השלום והכל על ידי המשכת משה רבינו עליו השלום וחיותו דשביק והניח בעולם בתורה שבכתב הנקרא על שמו, ונמצא פטירתו הוא התפשטות כחו בגלוי לכל לבבות בני ישראל, וע"כ הקב"ה ממלא שנות צדיקים מיום ליום (כמה שכתוב ראש השנה י"א.) דביום שנולד והתחיל התגלות אורו בעולם בו ביום מת ומתחיל התפשטות אורו בעולם, וע"כ היה בז' אדר שהוא רומז על קדושת כח חודש המתפשט בכל לבבות בני ישראל ובתלמידי חכמים ביחוד הם משורש משה רבינו עליו השלום כידוע, וע"כ הם נמשלו לדגים כמו שאמרו ז"ל (ע"ז ג':) דאי אפשר לחיות בלא תורה כדגים בלא מים וכן בזוהר [ס"פ שמיני מ"ב א'] ועוד בכמה דוכתי וע"כ אמרו בהחליל (נ"ב.) אלו מאן דסני וכו', וכל קדושת כח התאוה הוא רק על ידי התורה כמה שכתוב (סוכה נ"ב:) אם פגע בך מנוול זה [הוא כח התאוה שהוא ניוול גמור כמה שכתוב בשבת (קנ"ב.) חמת מלא צואה וכו', ואמרו לשון זה כמורה באצבע לפי שישנו בכל אחד אפילו חסיד שבחסידים דהכל רצון אחרי'] משכהו לבית המדרש אם אבן נימוח כמה שכתוב אבנים שחקו מים דגם דברי תורה נמשלו למים והוא ממשיך כל תאותו וחשקו בדברי תורה ושם כל שעשועיו ועל ידי זה נימוח לב האבן המורה תוקף תאוה היפך לב בשר לב להוציא בשר, כי כשאין תוקף תאוה יוכל להוציא בשר ולהוליד מה על ידי תוקף תאוה מסתרס כנזכר ונצטנן כחו כאבן על דרך שאיתא (סוטה י"א:) על פסוק על האבנים ירירותי' מצטננות כאבנים וזהו בעת לידה דאז פסק תאותה כמה שכתוב בנדה (ל"א:) דנשבעת שלא ליזדקק, ועל ידי התורה נימוח כח אבן זה ונעשה לב להוציא בשר [ואם ברזל מתפוצץ יש לומר דרומז על יצר דרציחה שהברזל ממית בכל שכן (סנהדרין ע"ו:) והוא חרבא דעשו כידוע]:

וזהו תבלין דתורה ליצר הרע שבבריאה כלשון הגמרא [בבא בתרא ט"ז א'] דבריאת יצר רע היינו בתאוה כנז"ל דזה אפשר להיות בקדושה כשיהיה על ידי תבלין דתורה המגדירתו שיהיה בקדושה ואז הוא מתתבל ונעשה מאכל טוב כי התבלין הוא לתקן הדבר שיהיה טוב, והתורה היא מורשה קהלת יעקב ולא עשה כן לכל גוי דגוי העוסק בתורה חייב (סנהדרין נ"ט.) ויש תורה באדום אל תאמין (איכה רבה פ"ב) ע"כ אי אפשר להם לדעת מציאות זה בקדושה כלל, וע"כ שמח כשנפל על אדר דבכח זה דימה שיש לו טענה נגד ישראל וראיתא דאז מת משה, דהבין המיתה כמו אצלם דנפסק הכח לגמרי ואצל ישראל אינו כן דזרח השמש ובא השמש היינו דשקיעה הקודמת היא הגורמת זריחה שאחרי' על ידי התפשטות כח הנזכר והראיה דאז נולד גם כן, ואדרבא אותו חודש מיוחד לניצוח ישראל נגד אומות כמה שכתוב (תענית כ"ט:) האי מאן דאית לי' דינא בהדי גוי וכו', דרק על ידי זה הכח הוא בירור מעלת ישראל לעין כל עד דרבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד וגו' דמרדכי נקרא יהודי שכפר בע"ז (מגילה י"ג.) דהיינו הדביקות באמת היפך הדמיון, דזהו כח יהודה שנקרא על שמו של הקב"ה (סוטה י':) היינו שם הוי' המורה מדת אמת ניתן בסיון דהוא נגד יהודה כפי מה שכתוב למעלה, וזה החילוק בין ישראל לעמים דאצלם כל התאות דבוק באמת ואינו דמיון כאשה זונה דנקראת לחם שקר, וכן מה דעמלק חושב עצמו נקי מתאוה הוא רק מצד דמיונו כי עם האמת רציחה נמשך רק מתאוה כנז"ל ובודאי בו שורש הזימה גם כן על האמת וכל העכו"ם ערלים אבל ישראל כולם מולים (כמה שכתוב נדרים ל"א.) דהכל בקדושה, וכאשר נתברר שחוק דקדושה נתעורר בעולם התמורות מדת הפחד עליהם ועל ידי שחוק של דמיון נתעורר החרון והאף דהוא גם כן דמיון של מידה זו להאבידם, אבל על ידי שחוק האמיתית נתעורר מדת פחד אמיתית שהוא פחד יצחק ליפחד מהדר גאונו יתברך עד שעל ידי זה מתיהדים ורוצים לידבק באמת, ואויבי היהודים והמן נעשו לשחוק בעולם שהם מכח הדמיון ונעשה מהם שחוק של דמיון. ונעשה זה על ידי לקיחת אסתר לאחשורוש כי אמרו בפרק עושין פסין (י"ט.) דבועל ארמית נמשך ערלתו ואמרו בפרק אין מעמידין (כ"ז.) אשה כמאן דמהילא דמי וגבה לא שייך משיכת ערלה כלל ולעולם היא כמאן דמהילא, והיינו דבועל ארמית הוא נותן שפע לה ויש לו דיבוק עמה שהיא מקבלת שפעו דאם תתעבר ולדה כמותה ומוליד בן לעל זה על ידי שפעו, מה נבעלת לעכו"ם דהולד כשר וידוע דברי ר"ת בתוספות פ"ק דכתובות דאפילו באשת איש רחמנא אפקרי' לזרעיין דזרמת סוסים זרמתם ונמצא לא קבלה שפע ממנו כלל רק כזוכה מן ההפרק ולא כדבקה על ידי זה בו, והענין כמו שנתבאר דאל אחר אסתרס והוא הדכורא דבי' היה הסירוס, ושורש התאוה הוא בנוקבא כידוע דבה היתה התחלת הסתת נחש לתאוה ואמרו (ד"א רבה פ"א) כל שיחתה של אשה אינו אלא ניאוף שזהו על דרך שאיתא (עירובין נ"ד:) בת"ח כל שיחתן תורה דכל אחד כפי מה שהוא שרשו כן הוא שיחתו, ומכל מקום אמרו ז"ל (כתובות ס"ד) יצרו של איש מרובה וצא ולמד משוק של זונות וכו', כי כבר הרג את הנקיבה אחר החטא דנתקללה ואל אישך תשוקתך שאין תובעת בפה דזו יצרה בפנים ואינו בהתגלות, ומלחה לצדיקים לעתיד לבוא היינו כשיתלבן כח התאוה אז יוחזר להם כח זה להיות אשת חיל עטרת בעלה ונקיבה תסובב גבר וזהו חדשות שיהיה אז בארץ כנודע מטעם האריז"ל על פסוק זה:

ובסבא דמשפטים [ק"ח סע"ב] איתא גם בלויתן צינן את הנקיבה, ולכאורה הוא נגד גמרא בבא בתרא שם אבל כפמה שכתוב הגמרא שמלמדת לנו הנגלות דברה גם כאן מכח הנגלה ומצד ההתגלות הרגה כנזכר ומלחה רומז ליסורין כמה שכתוב בפרק קמא דברכות (ה'.) מה מלח וכו' והוא קללת הרבה ארבה עצבונך והוא ממתיק הבשר רומז לתאוה כמה שכתוב בסוטה [ה' א'] בשר בושה סרוחה וכו' והבושה היא בתאוה דרק קודם החטא נאמר ולא יתבוששו, והוא טפה סרוחה והוא מהאשה כמה שכתוב (נדה ל"א.) אמו מזרעת אודם ממנו בשר וכו' והמלח ממתיקה דהקללות היו להמתקה דעל ידי זה יומתק כעין תבלין דתורה, ועל ידי זה נמשך הצינון לכח הפנימי שממנו דיבר בזוהר העוסק בנסתרות וגם בזה כוונתו על פנימיותו דאל אישך תשוקתך בלב, ובדבור זה הוחזר לה כח היצר בפנים אחר שמלחה בעצבון ונצטנן כח יצרה, בדגים דפריצי אין הצינון מועיל כי השם יתברך יצר כח זה לקדושה רק פעל ההריגה בחוץ על ידי צינון זה שבפנים דעל ידי כן לא יוכל להתפשט לחוץ כלל, וכל כח תאותה הוא רק מצד צירופה לאיש וע"כ והוא ימשול בך דהכל ממנו, ועל דרך שאיתא בכתובות [נ"א ב'] דבתחלתה באונס יצר אלבשה עד שתוכל לצווח דהיא שוכרתו היפך שוק של זונות כי הוא הלבישה יצר רע שלו, דזהו הדיבוק והיו לבשר אחד ועל ידי זה הוא כח ההולדה להיות לבשר אחד בולד, וזה גם בישראל קדושים אבל באו"ה אמרו בבראשית רבה [פרשת פ"ז] ארורים הרשעים וכו' זו כבהמה שכבה עמי כי גם נקבותיהם עם הדומה לחמור רק דמכל מקום כיון דמולידה ממנו ועובר ירך אמו דע"כ ולדה כמותה אי אפשר לומר אפקרה לזרעה כי היא אין לה זרע רק גופה הוא הפועל בזרע האב, ואף דזרע ישראל בעמי עכו"ם כבמעי בהמה עי' קדושין [ס"ט א'] גבי שפחה ועיין שבת [פ"ו ב'] מכל מקום הרי נעשו לבשר אחד, וע"כ אמרו ז"ל (סוטה ג':) דקשורה בו ככלב שיש לה דיבוק עמו וע"כ קשה לפרוש כי הדיבוק פעל גם בו קצת דיבוק בה, דע"כ אמרו בסנהדרין [פ"ב א'] דלא יהיה לו ער בחכמים ואם כהן הוא וכו' עיין שם דנדבק בו שורש זוהמת גיות שהוא היפף התורה והכהונה דאין להן מציאות בהם כלל, מה בנבעלת לעכו"ם אף דאיתא בנזיר (כ"ג:) גבי יעל דהטיל בה זוהמא היינו דהולד פגום מיהת וכמה שכתוב בהחולץ (מ"ה.) אפילו הוה כיהושע בן נון לא יהבינא לי' ברתי, וכמה שכתוב (במדבר רבה פ"כ) אחת היתה במצרים ופירסמה הכתוב למטה דן כנזכר למעלה דבשבט זה יש מציאות לשורש פורה ראש, והיינו בהולדה מן הגוי דהולד כשר אבל מכל מקום אין לו יחס למטה אבותיו, ואף דהוא ישראל גמור וכמה שכתוב במקום אחר דאין צריך לגיירו מכל מקום הוא לענין יחס אבותיו בקטן שנולד, וזהו נקודה האחרונה מישראל כי דן ירוד שבשבטים והאשה ירודה מן האיש והיא הגרועה מכל הנשים בענין הצניעות השייך לנשים, נמצא היא המדריגה התחתונה שבישראל וע"כ קרה בה ענין (זה) אף דגם היא לא יצאה מכלל קדושת בנות ישראל הכשרות דהרי אותה מעשה היה בטעות כסבורה שהוא בעלה כמו שאמרו ז"ל (שמו"ר פ"א) מכל מקום מגלגלין חובה וכו' ונגרם לה על ידי שהיתה פטפטנית ושואלת בשלום הכל כמו שאמרו ז"ל (ויקרא רבה פל"ב), וע"כ נקראת בת דברי ומדברת עם כל אדם נק' במשנה כתובות [ע"ב א'] יוצאה מדת יהודית, ומצד זה נמשך החיבור לגוי, ולעולם דן מחובר ליהודה שהוא הכופר בעל זה ודבוק באמת ממש, והיינו דחיבור זה אינו באמת דרחמנא אפקרי' לזרעיין וע"כ הולד כשר, מה חבור לגויה לא מבשקר לי' עוד (כמה שכתוב עירובין י"ט.) דזהו חיבור גמור דולדה כמותה וע"כ קנאין פוגעין, והוא בתורה על ידי פנחס משבט לוי הדבוק בהשם יתברך שהוא ההיפוך ממש של דיבוק בבת אל נכר וע"כ נקרא בקנאו את קנאתי כמו וקנא את אשתו מזנות וכן קנאת השם יתברך על כנסת ישראל בזנות ממשיי שאפשר ההולדה, וזהו מעשה דשטים שגרם מיתת משה נקום נקמת המדינים ואחר תאסף, ואף דמעין מבית ד' ישקה נחל השטים שהוא בקדושה. זה לא שייך בביאת ארמית דאי אפשר להיות בו קדושה דהרי ולדה כמותה, והוא טען בת יתרו מי התיר לך היינו דבעת נשואין עדיין לא גיירה שהיה תחת ידי יתרו עד שאמרו ז"ל (מכילתא שמות) דהתנה עמו בן ראשון וכו' רק דסופה להתגייר, וגם הם ראו אז במדיינים דסופן הטף בנשים החיו לכם דנדבקו בישראל והשאר נהרגו כולם וחשב דעתידין לידבק הכל ולהתגייר ועל ידי זה נצמח עיקר תאוה זו בהם, ועל דרך שאיתא (ע"ז כ'.) באשת טורנוסרופיס דצפה רבי עקיבא ברוח הקודש דעתידה להתגייר ולינשא לו והיינו דלולי כן לא חמדה לו כי אין שייכות לאו"ה עם ישראל, והיינו עם מי שהוא נקיבאמת מכל פסולת תאוה כרבי עקיבא דרק תחלה על שהיא מטפה סרוחה והכיר בניוולה והיתה מאוסה אצלו בתכלית ואחר כך שחק דהכיר ברוח הקודש כנ"ל, וכל שכן משה רבינו עליו השלום דהיה מסולק מתאוה זו לגמרי והיה קודם מתן תורה דלא נתברר עדיין בגלוי בחירת ישראל מבין העמים עד מתן תורה על ידי משה רבינו עליו השלום עצמו, ואז נתקרב יתרו גם כן וכדפירוש רש בסנהדרין [פ"ב א'] ד"ה בת יתרו, ואף דמכל מקום הם זרע אברהם יצחק ויעקב ונקראין ישראל והוא נקרא גר מכל מקום כמו דעל ידי מתן תורה נתברר קדושת ישראל מימות אברהם יצחק ויעקב כך נתברר אז גירות יתרו מיום שנתחתן בו משה רבינו עליו השלום, כי משה רבינו עליו השלום הוא המברר קדושת כל אחד בשרשו על ידי התורה המבררת הכל ואין כאן מקום להאריך מזה, אבל הם לא היו נקיים מתאות וע"כ לא היו ראויים להם באמת כאשת טורנסרופוס לרבי עקיבא דהרי לא יכלו להמתין עד שיגיירום וישאום בהיתר רק צפו באצטראלגין דיבוק הטף, ועל דרך שאיתא באשת פוטיפר דראתה שיוליד מבתה רצה לומר דלולי זה לא היש לומר מקום לתבוע צדיק כיוסף כלל, ודרגא דידי' שומר הברית בכבישת היצר וע"כ היה מושל מצרים שהיא ארץ זימה ערות הארץ והוא השליט על כח זה, והוא מזרעא דרחל הרומזת לכנסת ישראל שהיא אשת חיל, ומצרים היא אשת זנונים דבעת לאתתקנא וכו' וע"כ רצתה לדבק בו ואמרה כבהמה וביררה בזה דא,א לה לידבק בישראל כלל, והיינו כיון דהולד כבמעי בהמה דאין נקרא על שמו הרי דאין להם דיבוק באמת כלל כיון דאין הוא נקרא אב לאותו זרע:

וזהו גילוי דמות דיוקנו של אביו מדת אמת ליעקב להביט על האמת ולא על דמיונו, וגם רומז לתואר אב שנתגלה לו דאין אב לגוי כמה שכתוב ביבמות [צ"ח א'], וע"כ רק בישראל יש תואר ג' אבות כי אצלם יש תואר אב לאומה, וע"כ אין עמלק נופל אלא ביד זרעו של רחל (בראשית רבה פעל גבי) שהם הבירור והבדל שבין אשת חיל לאשת זנונים, וכל ענין עמלק הוא לדמות אשת זנונים לאשת חיל ומצד זרעה של רחל אין שום חיבור ביניהם כלל, כי היא שורש אשת חיל והם צעירי הצאן כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה שם) על פסוק אם לא יסחבום צעירי הצאן, כי הם נגד מדת צדיק יסוד עולם שהיא מדה אחרונה בקומת אדם כידוע, ושם בברית קודש ההבדל בין ישראל לעמים דאלו מולים ואלו ערלים בשרשם דאין למילה שייכות להם ועל ידי זה אי אפשר להם להתחבר ולהתדמות כלל אף מצד הדמיון, ועל זה היה כל ענין גלות מצרים לבירור זה שיזכו ליבחר להיות אומה מיוחדת נבדל מכל העמים שבירור זה הוא במצרים מקום הזימה, ויוסף היה ראש הנכנסים לשם ובירר זה בנסיון שנבדל מהם ומזרעו יהושע ראש הנלחמים בעמלק ואחריו שאלו מבנימין, והוא השאיר לאגג דנפיק מיני' המן באותה לילה שהניחו חי כנודע, ורחמנות שאול לא היה על דרך רע חס ושלום רק הרגיש בו איזה דבר טוב כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין צ"ו: לגי' העל ידי שם) דמבני בניו של המן למדו תורה ברבים ומנו רב שמואל בר שילת, וכבר ביארתי במקום אחר דלדעתי ברור דהיה זה על ידי ביאת אחד מזרע עמלק על בת ישראל דהרי אין מקבלין גרים מעמלק (כמה שכתוב מכילתא סוף בשלח) רק היה בכהאי גונא על ידי שבוי' שנשבית ביניהם או בענין אחר באונס וקיימא לן (יבמות מ"ה:) דהולד כשר ומכל מקום הרי מצינו התורה קראתו בן איש מצרי והכי נמי נקרא מבני בניו של המן, ואולי רב ושמואל בר שילת עצמו שנקרא על שם אמו דשילת שם אשה אחות רבי חייא וכמה שכתוב בתשו' הגאונים היה על דרך רב מרי בר רחל וכמה שכתוב במקום אחר מזה, ובענין זה יש קליטה גם מעמלק בקדושה דודאי חס ושלום למחות אותו הזרע קדוש בן הישראל ית שהוא ישראל כשר, ולפי שקליטת ניצוץ קדוש דהמן היה על דרך זה ע"כ היה נפילתו על דרך זה על ידי לקיחת אסתר בת ישראל לגוי, ותוקף קדושתה דאותה שאמרה עכשיו ברצון אז לבשתה רוח הקודש (מגילה י"ד:) ופשטות רוח הקודש עכמה פעמים הוא רוח קדושה של פרישות עריות, והיינו על דרך שאיתא בנזיר (כ"ג:) גבי יעל כל טובתן של רשעים רעה וכו' דלא מתהניא מעבירה, ובגן עדן הנאה אסרה תורה עי' בת קול [ל"ב א'] ועיין בתוספות יומא [פ"ב ב'] בשם י"מ הרגישו בזה, ועכמה פעמים באסתר היה בירור שגם מצד הדמיון אין דמיון ביניהם כי מצד הדמיון היה נראה לאחשורש כאלו אסתר רודפה אחר תאותה וחרה לו על זה כמו שאמרו ז"ל (שוחר טוב כ"ב), והיינו דפרסיים צנועים בדבר אחר כמה שכתוב בברכות [ח' ב'] ושם סיים על זה פרסיים המקודשים ומזומנים לגיהנם שלא לספר בשבחו של עכו"ם, ולכאורה מה שכתוב שם מצניעותם בג' דברים הוא סיפור שבחם על זה אמרו דלא כן דעל ידי זה הם מזומנים לגיהנם כי הגם שיש בהם מדת צניעות ופרישות מדבר מגונה עם כל זה מלאי זימה, וכן באחשורש אמרו (מגילה י"ג.) מתוך גנותו של אותו רשע למדנו שבחו שלא וכו' שהיה בו גם כן צניעות בתאוה זו וע"כ גידל את המן, אבל שבח זה נלמד מתוך גנותו כי כל הפרשה אדרבה מספרת בגנותו וזוהמתו בזימה רק לפי שמתוך הגנות זכה עכמה פעמים להיות ביתו מעין לקדושת אסתר ונעשית למלכת פרס, וזה על ידי הצניעות שיש בהם כי זה מדת אסתר כמו שאמרו ז"ל (אסתר פ"ו) על פסוק אין אסתר מגדת דכל זרע רחל כן, וכן בשאול אמרו ז (ברכות ס"ב:) צניעות שהיתה בך חסה עליך כי זה מדתם בשתיקות וצניעות וע"כ מלכה עליהם ובבית אחשורש ביחוד שגם בו היה מדת צניעות זו, וע"כ חרה לו עליה שלפי דמיונו היה חושב שהיא לא כן וכאשר זה היה טענת המן, וההצלה היה על ידי זה המעשה שנתברר שאף דלמראית עין חשבו כונתה לתאוה על האמת לא מתהניא מעבירה כלל וכונתה רק להצלת ישראל והיא מליאה קדושה:

וזהו אפילו בחיבור לעכו"ם שזהו חבור של תכלית הגריעות האפשרי, חוץ משל ישראל בגוי' דגרע עוד וזה אין לו מציאות קדושה דאף יפ"ת במלחמה שהותר אמרו ז"ל (קידושין כל אחד:) לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע ולא מצד קדושה כלל שהרי אין בו מציאות קליטת קדושה, אבל אסתר אף שביאה זו היא גם כן בתכלית הפגם ליבעל לגוי שאין פגם גדול מזה בבת ישראל מכל מקום באותה שעה שהיה הוראת שעה לבשתה רוח הקודש, ושבח הוא לה דבגנות צדקת כזו לא היה הכתוב מדבר חס ושלום ולא מספר זה כלל, וגם מדבר מגונה לא היה נצמח דבר גדול כזה הצלת כלל ישראל, וכיון שמעשיה פעל ההצלה זה מעיד שהיה מעשיה בקדושה והוא עדות על קדושת כלל ישראל בענין זה כי לא כצורינו צורם, רצה לומר צור מורה תוקף וחוזק והוא הכח אמיץ שיש לכל אחד באיזה ענין שהוא בן וכמו פרסיים בצניעות רוח קימעא של תאוה קלה עוכרתו וביקש על ושתי שתעמוד לפני כולם ערומה ואין לך היפך צניעות ומעשה זימה בפרסום גדול מזה, מה ישראל בענין שהם אחוזים בשרשם בו בקדושה אפילו כל רוחות שבעולם לא יזיזום ממקומם, וחז"ל (אבות פ"ג) המשילו על זה באילן ששרשיו מרובים והיינו דישראל מושרשים בג' אבות האיתנים מוסדי ארץ, אבל או"ה שרשם בעמלק שנקרא ראשית גוים ובו נאמר תמחה ואחריתו עדי אובד ואין להם שורש כלל, והם כל דבר טוב שנראה בהם הוא רק דמיון כוזב כי שרשם ברע, ואצל בני ישראל בהיפך כל דבר רע שנראה בהם הוא רק מצד דמיון כוזב דעל האמת שרשם טוב, וכאשר נתברר האמת אז נתברר דנהפוך הוא אשר ישלטו היהודים וגו', והוא התפאר אף לא הזמינה אסתר וגו' וחשב זה לגדולה ושבח ובאמת זה היה כונה לאבדונו, ונמצא כל גדולתו היה דמיון ושחוק לבד שהמכיר באמת היה שחוק ממנו גם בשעת מעשה, וההיפך בישראל ולקיחת אסתר לאחשורש בשעת מעשה היה נראה לפגם גדול לה רק מרדכי השכיל לומר שאינו בחנם כמו שאמרו ז"ל (אסת"ר פ"ו) וכן בסוף על ידי זה זכתה לרוח הקודש וכפי הנראה חבור מגלת אסתר היה גם על ידה וכמה שכתוב ותכתוב אסתר וגו', ועל ידי זה היה הצלת כלל ישראל והיה דבר גדול ושבח לה באמת ולא פגם וגם נתברר על ידי זה קדושת מעשה הצחוק דישראל כנזכר:

וזהו מסמך גאולה לגאולה דניסן הוא ראש גאולת ישראל שנעשה לעם מיוחד על ידי שהיו גדורים בעריות במצרים, ואדר הוא סוף כל הנסים שנתנו ליכתב כמו שאמרו ז"ל ביומא (כ"ט.) והכתב הוא הגילוי לכל מה מה שבעל פה, וע"כ אמרו במ"ר (תשא) דלא ניתנה הכל בכתב שלא יאמרו האומות אנו ישראל, כי שבעל פה הוא בלב וזהו מסטורין שלי (תנחומא שם) כי הקב"ה לבן של ישראל כמה שכתוב צור לבבי (שי"ר פ"ה) ואי אפשר לאומות העולם לדמות עצמם מזה הצד, רק מצד הכתב הוא הגלוי הם טוענין שכפי ההתגלות בעולם הזה גם להם יש גיונים של מעלה וטוענין אנו ישראל, ובאמת התורה היא עיקר הבירור שבין ישראל לעמים והתורה שבכתב היא מורשה קהלת יעקב ולא עשה כן לכל גוי (חגיגה י"ג.) רק מכל מקום בעולם הזה יש להם טענות מצד זה, וי"ב שבטים שהם כוללות ישראל כל אחד הוא ענין מיוחד שבו הוא מיוחד בשם ישראל שאין לו שייכות לעמים ונבדל מהם, ונגדם הוא ישראל דמקדשו לזמנים בכל י"ב חדשי השנה ובניסן היה התחלת ההתגלות לעין כל דבני ישראל יוצאים ביד רמה ונבדלו מהעמים להיות לו יתברך בקבלת התורה והנהגה נסיית בכל מ' שנה דמדבר, ונסים גלוים כאלו פירסמו מעלת ישראל לעין כל עד כי שמעו עמים ירגזון וגו' ולא קמה עוד רוח וגו', וזהו נגד קדושת שבט לוי בדבוקים לגמרי בהשם יתברך והם ממש היפך או"ה המרוחקים לגמרי [וכן שמעתי כי שורש שם ישראל הוא בשבטו של לוי ומי שהוא שונא את הצדיק הנבחר בשבטו של לוי נקרא שונא ישראל ומשבט יהודה נקרא שונא ד' ומשבט יוסף נקרא שונא צדיק ומשבט גד נקרא שונא תם כמה שכתוב אנשי דמים ישנאו תם כך שמעתי ואין כאן מקומו מזה], וזהו התחלת בירור שם ישראל וע"כ אמרה הפעם ילוה אישי שורש יעקב הנקרא ישראל, ותחלה קראה רק על שם עני' וכו' שנואה, ושמעתי פירושו כי שנואה אנכי דדיוקנו של יעקב בכסא הכבוד (חולין צ"א:) והקב"ה נקרא שונא זימה (סנהדרין קל וחומר.) והוא הריח ריח זה בה ובשמעון אמרו ז"ל (ב"ר פצ"ט) כ"ד אלףף שנפלו בשיטים היו משבטו וכשנולד הבינה דבר זה ואמרה ויתן לי גם את זה שהשם יתברך נתן לה להיות קדוש לד' כך שמעתי, וזה כל הבדל בין זרעא דלאה לזרעא דרחל כידוע דיש ב' יצרים תאוה וכעס שהם ב' הפכים, ובזרעא דלאה גובר כח התאוה דגם על ראובן נאמר וישכב וגו' אף דבאמת כל האומר ראובן חטא וכו' מכל מקום הכתוב מעלה עליו כן, (כמה שכתוב שבת נ"ה:) וזהו ראה ד' בעני' עניות בדעת כי אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות (סוטה ג'.) וכן שמעון עד לוי אמרה הפעם ילוה שבו נתקדש כח התאוה כי הם קדושים לאלקיהם והפעם ילוה, ואז אחר כך יהודה אף שגם בו אירע מה שאירע מכל מקום אצלו כבר היה הכל בקדושה וכמה שכתוב (סוטה י':) ביהודה ממני יצאו כבושים ובדוד דראוי' היתה לו מששת ימי בראשית, (סנהדרין ק"ז.) וזהו הפעם אודה את ד' שכבר נתברר בו ונשתלמה בשלימותה שאין בה שום רע חס ושלום וע"כ אז עמדה מלדת:

ועשו כחו רציחה וכעס ויש לו טענה נגד העלולים בתאוה לפי מראית העין, אבל באמת אף השטופים בתאוה מישראל נקיים וטהורים בה יותר מן הפרושים מאו"ה וכמה שכתוב למעלה מהא דאסור בערלי ישראל ומותר במולי אומות העולם, וע"כ אמרו ז"ל בברכות (ז':) מאי ראובן ראו מה וכו' לבן חמי וכו' דעשו משוקע בתאות יותר, ומכל מקום נופל ביד זרעה של רחל (פסי"ר י"ב) כי הם גם כן בכח זה וכמה שכתוב במכות (ט':) בגלעד שכיחי רוצחים בשכם שכיחי רוצחים, וכמו ששמעתי על ירבעם ושם אמו צריעה רצה לומר שרשו כעס כי צרעת מורה כעס, ובהם הבירור דאין כעסו ככעס עשו אשר עברתו שמרה נצח ועכל אחד (פסחים ס"ז.) דמצורע משתלח חוץ למחנה ישראל דמדת כעס שנברא בעולם אינו אלא לחול על ראש רשעים, והוא עמלק שהוא ראשית גוים שבו נאמר תמחה וע"כ עשו שורש הכעס כי בעבורו נברא מדת הכעס בעולם, וע"כ זרעא דיוסף ורחל שבהם מדת הכעס דקדושה הם שופכים חמתם במקום שראוי לכעוס בעמלק, וזהו חוץ למחנה ישראל שלא לשפוך כעסו על ישראל חס ושלום, ולפי שהוא חוץ למחנה נדמה כאלו חס ושלום חוץ לשם ישראל וע"כ ירבעם עשה עגלי זהב לומר אלה וגו' וכן עגל דמדבר נעשה בטס שהעלו יוסף, והיינו שנמשך מצד הפסולת של שורש מדתו שבקדושה כי השובר כלי בחמתו אמרו ז בשבת (ק"ה:) עד שא"ל לך עבוד על זה וכו' והוא אל זר שבגופו של אדם וזה ממש היפך זרעא דלאה, אבל באמת כל ישראל נקראים על שם יוסף שארית יוסף וכנסת ישראל נק' רחל כידוע כי עם האמת אדרבא הם שורש ישראל, ומכל מקום לפי שלמראה העין יש טענה מכה על עיקר שם היהדות ע"כ היתה עקרה עד שילדה לאה את יהודה שבו נתברר ההודי' להשם יתברך שאף במקום החסרון שם אתה מוצא השלימות, והיינו על ידי התשובה שהוא בחלקו של יהודה שיצא ממנו דוד הגבר הקים עולה של תשובה (מ"ק ט"ז:) וכן יהודה שהודה כמו שאמרו ז"ל (סוטה י':) וגם ראובן אמרו ז"ל (בראשית רבה פפ"ד) דפתח בתשובה תחלה כי כח זה בזרעא דלאה הרומזת לבינה שהוא סוד התשובה כמה שכתוב לבבו יבין ושב, וראובן היה ההתחלה ויהודה ההשלמה, ואז התחילה רחל לצעוק הבה לי בנים כשראתה שגם במקום החסרון יש שלימות אם כן גם אצלה כן וכמו שהיה באמת כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה פע"א) דכל ישראל נקראים על שם רחל וזרעה זרע זרעה אפרים. ואמרה בא אל שפחתי וגו' מה שפחה כחה ככח גבירתה רק שהוא בפחיתות יותר ומכל מקום אצל האמהות היה הכל קודש לד' והיא חשבה דיצא סריותה בשפחות ואז אבנה ממנה ועל ידה, אבל באמת גם הם ילדו שבטי י', ומכל מקום התחלת לידת שפחת רחל היה דן הירוד שבשבטים (שמו"ר פ"מ) המאסף לכל המחנות שהולך באחרונה ואמרו ז (תנחומא תצא) דמהם הענן פולטן כי היה חוץ למחנה ישראל, כי בהם שורש הכעס כמה שכתוב בשופטים (י"ח) שהיו מרי נפש וכן אמרו ז (בכורות נ"ה.) ירדן שיורד מדן והירדן רומז לכעס כמה שכתוב למעלה וכן יהי דן נחש וגו', וע"כ אמרה דנני וגו' רצה לומר עורר מדת הדין והכעס ומאותה מידה נולד זה על ידו יתברך דהותר על ידי מדתו זו בקדושה כי באמת כח זה אצלו בקדושה, וע"כ הוא תמיד מחובר עם יהודא דגם דוד אדמוני רק עם יפה עינים אניו הורג אלא מדעת סנהדרין (בראשית רבה פס"ג) שרק על ידי כח התשובה אז נעשה הרע טוב מאוד עד שידין עמו כאחד וגו' כמיוחד שבשבטים, (שם פצ"ט) וזהו על ידי נפתלי שילדה אחר כך דאמרה נפתולי אלקים נתפלתי עם אחותי כפירוש מנחם שמביא רש"י לשון צמיד פתיל וחבור שנתחברה עם אחותה להיות לגוי אחד, אף שהוא נראה היפך אינו כעמים דכל אחד יש לו כח מיוחד לא ישתנה בו, מה ישראל אין להם שום כח רק מהשם יתברך הנותן כח לעשות חיל וכל כחותיהם בידם להטות כרצון השם יתברך אף בהיפך ממש, וע"כ תיכף אחר דן שהוא תוקף הכעס נולד ממנה נתפלי שבע רצון שהוא היפך הכעס ומלא ברכת ד' כי שם צוה ד' הברכה כמה שכתוב (סוף עוקצין) לא מצא כלי מחזיק ברכה אלא שלום היינו על ידי ההתאחדות והתחברות, וכמה שכתוב (בראשית רבה פל"ח) על פסוק חבור עצבים אפרים הנח לו מה שורש כח נפתלי שהוא לשון חבור, ולוי הוא גם כן לשון חבור והוא המחבר ישראל לאביהם שבשמים ונתפלי הוא המחבר ישראל זה לזה דאפרים לא יקנה את יהודה ויהודה לא יצור את אפרים דמצד העולם הזה זרעא דרחל ולאה ב' הפכים:

ויהודה שממנו הנבחר מזרעא דלאה משיח בן דוד הוא יהיה היחיד ששב שמוחלין לו ולכל העולם כולו (יומא פ"ו:) עד שיבוקש עון ישראל ואת חטאת יהודה ולא וגו', כי יתלבן יצרא דתאוה כמה שכתוב למעלה דלא יתבטל רק שיהיה גם הוא קדוש לאלקינו, ועל זה אמר ביום ההוא יהיו כל מצילות הסוס קודש וגו' סוס מורה זימה כמה שכתוב בפרק על פסוק (קי"ג:) דאוהב את הזימה וכמה שכתוב כסוסים מזוינים וגו', וע"כ במצרים מקום הזימה שם מוצא הסוסים וסוס עצמו מורה זוהמת הזימה שהיא חלק האומות שמשוקעים בה באמת, ועל זה הוזהרו ישראל שלא להרבות סוס לבל ישיב וגו', רק מצילות שהוא המוצל מתאוה זו לחלק ישראל זה יהיה קודש מה כח כעס ורציחה תכלית הטוב שבו שלכך נברא הוא כדי למחות זרע עמלק ואחר כך יתבטל כח זה לגמרי, וע"כ משיח בן יוסף שהוא יהיה המשיח מלחמה נגד או"ה והוא הנבחר מזרעא דרחל בתכלית הפרישות מתאות וכל כעסו רק למחות שורש הרע וזרע עמלק מן העולם גם הוא יהרג, היינו דכח זה אינו נצחיי עד שיבוא משיח בן דוד לעשות שלום בעולם והוא יחייהו למשיח בן יוסף על ידי מדת השלום המחבר הכל דהכל אחד וכל ישראל באמת בשרשם כולם דבוקים יחד, וחודש אדר המוכן למחיית עמלק ושפיכת הזעם דיוסף דזרעא דרחל על ראש עמלק הוא נגד נפתלי שהוא מבלהה שפחת רחל, והוא הבא לחברה עם לאה לברר דבאמת גם בו אין שום כח של כעס כלל וכל כעס הוא נגד עמלק לבד, ולהיות על ידי תוקף הכעס שהוא היציאה ממחנה ישראל יוכל לדמות לגוים חס ושלום ע"כ מצד זה דייקא הוא תוקף המלחמה נגדם והניצוח להם, ודן ידין וגו' על ידי שמשון שלמראית עין טענו נגדו האין בבנות עמך וגו' שרצה לידבק חס ושלום בהם אבל באמת הכתוב העיד עליו כי מאת ד' הוא לבקש תואנה בפלשתים אדרבא כדי להאבידם על ידי זה לא לידבק בהם כלל, וזהו הרבותא כאחד שבטי וגו' אף דהוא הירוד דומה למיוחד שבשבטים שהוא יהודה המברר מידת התאוה לשם שמים והוא בתאוה של אמת דמאתו יצאו כבושים, ואצל שמשון היה הבירור על תאוה של כזר להתאות לגוי' מזה אי אפשר להיות בו קדושה ולשם שמים כלל ועם כל זה היה גם זה מאת ד', והיינו שבאמת לא היה כאן תאוה כלל רק כעס שהוא היפך התאוה וזהו ידין במדת הדין ושפיכת הזעם על פלשתים על ידי זה, ונמצא תאוה זו גם כן שחוק ועל דרך השחוק של אדר שהוא התראות גוון של דמיון היפך האמת, וזהו הבירור על כל חטאי ישראל שאי אפשר להכניסם לקדושה יבורר שלא היה חטא כלל מצד שלא היה המכוון האמיתי בו כמו שהיה נראה לעין כל, וגאולה דמצרים היה על ידי שהיו גדורים בעריות דלא נתערבו בגוים אחת היתה ופירסמה וכו' (במ"ר פ"כ) למטה דן, ואסתר שהוא סוף כל הנסים היה נראה עירוב בגוים וזהו הסוף שמגיע ממש לגדר ההיפך ממתחלה וגם בו היה ניכר קדושת ישראל ביתר שאת דלבשתה רוח הקודש בעת שהלכה לענין שהוא בתכלית הגנות:

וזהו גאולה אחרונה שניתנה לכתוב בגלוי לעמים תכלית ההבדל שבינם לישראל, דגם בהיות אכתי עבדי אחשורש אנן ואין שם נסים גלוים ביד רמה רק בהתלבשות בדרך הטבע שהמלך נעתר לאהבת אשתו מכל מקום רבים מעמי הארץ מתיהדים וגו', שהיה ניכר לעין כל איך כל ההנהגה מהריגת ושתי ולקיחת אסתר הכל היה מאת השם יתברך לטובת ישראל וגם בעבדותינו לא עזבנו וגו', וכן בענין הקדושה הרוחנית נאמר השוכן אתם בתוך טומאותם ומעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי, (שמו"ר פ"ב) וידוע דמערב נקרא אחרו והוא כטעם וראית את אחורי וגו' דראיית פנים זה היה בבית המקדש ובעת תוקף ההתגלות, אבל מכותל מערבי דהיינו בהעלם זה לא זז מעולם דאף בכל ההעלמות וגם כי אלך בגיא צלמות רצה לומר בכל מיני שיקוע של רע המר ממות לא אירע רע כלל כי אתה עמדי דגם שם ימינך תנחני, וכסבורים אנו שזה גריעות וחסרון ובאמת זה תוקף שלימות כי זהו תכלית הבירור שאפילו ישתקע להיכן שישתקע עם כל זה לבו קשור בקשר אמיץ בהשם יתברך שאי אפשר לינתק כלל וכמו שלא יתגלה אהבת הבן לאב כאשר הוא עמו פנים בפנים והאב מטיב לו בכל מיני טובות ואהבות דאין חידוש אם הבן אוהב לאב גם כן אבל כאשר הבן מרוחק מאביו בתכלית שאין נהנה ממנו כלל ועם כל זה לבו נוהה אחריו זה מעיד על אהבתו, וע"כ לעולם בירור ישראל היה על ידי גלוית וכל גלות ודאי גורם שיקוע ברע ועד שבמצרים הגיעו למה שאמרו ז"ל (ויקרא רבה פכ"ג) על פסוק גוי מקרב גוי מללו וכו' והללו וכו' וזה היה הכנה למתן תורה, היינו כי נתבררו כל כך שאפילו בתכלית שיקוע עצום עם כל זה הם באמת דבוק לגמרי בהשם יתברך וכמו שאמרו ז"ל (שי"ר פ"א) על פסוק ששזפתני השמש דברחיצה מועטת מתנקים כי אין החסרון בעצם כלל, ועל ידי זה זכו לתכלית ההתגלות היותר עצום שהיה בעולם הזה להיות נבחרים לעם מיוחד ומשנבחרו ישראל אי אפשר להם עוד להשתנות ואפילו הגדיל עונות עד למעלה אעל פסוק שחטא ישראל הוא (כמה שכתוב סנהדרין מ"ד:) ואי אפשר לעקור ממנו שם ישראל כלל בשום אופן, וכל טענת האומות הוא רק אנו ישראל שגם הם חשובים כמו בני ישראל או עוד יותר, כי מאחר שישראל קדושים אף שעושים כיו"ב לפי דעתם יחשבו שגם הוא כן, ועל זה הוא הבירור גאולה דימי אחשורש לברר דהם לא עשו אלא לפנים ולא עינה מלבו מה אומות העולם מה שעושין הוא באמת, וזה בשבת (פ"ח.) דבהר סיני כפה הר כגיגית והדר קבלוה בימי אחשורש ברצון היינו דמה שאי אפשר לעקור ממנו שם ישראל זה נראה כמסלק הבחירה ממנו והיינו כפיית הר דבע"כ יהיה ישראל, ובימי אחשורש קבלוה היינו שתברר שזה שאינו נעקר משורש ישראל אין זה דרך כפיי' ושלא בבחירה רק דבאמת הוא בשרשו בוחר מרצונו בו יתברך, וכמה שכתוב רמב"מ (ה"ג פ"ב) בטעם כופין עד שיאמר רוצה אני דאפילו הוא רשע ואינו רוצה לקבל דברי חכמים אמיתות רצונו אינו כן, וזה היה הבירור אז דהכל לפנים וכעין דרך שחוק וזה תוקף גדול יותר וכמשנ"ת, ועל זה אמרו (מדרש משלי ט') אפילו כל המועדים בטילים ימי הפורים לא יהיו נבטלים, כי ביטול המועדות דלא יאמר עוד חי ד' אשר הוציא וגו' דהיינו היציאה מאיזה שיקוע פרטי דרע כי כבר יצאו לגמרי מכל מיני רע עד שיבוער הרע מן העולם עד שלא ניכר עוד שוע לפני דל, וקדושת כל מועד הוא מה שנקבע בלבבות כל הדורות מישראל אותה קדושה שנתגלה על ידי אותו מופת ונס פרטי שעליו נקבע היום טוב וכאשר יתגלה קדושה יותר אז נתבטל זו על דרך שרגא בטיהרא וכו' (חולין ס':) אבל ענין הפורים דאינו יציאה משיקוע רק פרטי רק היציאה משורש הרע כללי דראשית גוים עמלק שהוא המכחיש השורש, ופורים מברר שורש ישראל שאפילו הם בכל רע אינו אמת זה לא יתבטל דזה ענין בפני עצמו שאין לו שייכות לכל מועדים ולכל מיני גאולות העתידות, שכל גאולה הוא היציאה מרע לטוב אבל פורים אינו יציאה לטוב רק דגם בהיותו רע אינו רע כלל, וקדושה זו שישנה בישראל אינה מתבטלת על ידי קדושה אחרת הגדולה ממנה שהם הכל מצד המעלה מה מעלת ימי הפורים הוא מצד החסרון וכפי גודל החסרון הוא גודל המעלה:

ונפתלי הוא אחרון הדגלים כפי סדר הדגלים, שדן מאסף לכל המחנות הוא ראש הדגל ונקרא על שמו מחנה דן אף דהוא הירוד שבשבטים (שמו"ר פ"מ) מכל מקום ענין מאסף המחנות הוא על ידי זה שהוא הירוד ומאסף כל המדרגות היותר תחתונות מישראל וזהו עיקר דגלו, ושבט דם הוא תכלית הירוד אבל אשר ונתפלי הם המחברים הירוד עם המעולה ונפתלי הוא תכלית ועיקר המחבר כמו עושר כבוד מלכותו נראה דהיה לו עושר מופלג מה שלא היה כן לשום מלך, ונראה דאז באותו דור היה מושפע שפע עושר רב מן השמים כי אותו דור דאנשי כנה"ג הואהתחלת תושבעל פה וידוע תורה שבכתב ותורה שבעל פה הם בחי' דכר ונוקבא כי תושבעל פה מקבל מתורה שבכתב, ואמרו ז"ל בב"מ (נ"ט.) אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו כי היא בחי' הגבורות קדושת שמשם העשירות וזהב יאתה וכן תורה שבעל פה הוא הוספת גיזרות וגדרים, ולהיות ישראל בגלות היו הם בתכלית העוני כמפורש בקרא בעולי גולה ועיין בריבית שמאי לענין שיעור פרוטה דחשיב כסף לכל דבר אף דהוא דבר מועט כי דור אנשי כנסת הגדולה היו עניים ביותר ע"ש, וכל השפע דעולם הזה היה הולך לאו"ה וקיבל הכל מלך או"ה שהוא הראש שישראל היו משועבדים לו, וגם המן להיותו צורר היהודים כל המיצר לישראל נעשה ראש לפי שעה בעלמא דשקרא וכאשר גידלו המלך קלט הוא כל שפע עושר הראוי לישראל, וגם בהמן נאמר ויספר כבוד עשרו ורוב בניו כידוע דאו"ה מונין לחמה וישראל ללבנה (סוכה כ"ט.) וכן נמשלו להם כמו שאמרו ז"ל (שי"ר פ"ו) דלבנה מושלת ביום ולילה וכן ישראל, ואמרו סוף שבת מאן דבחמה אכיל ושתי מדילי' ורזוהי גליין ודבלבנה אכיל ושתי דלאו דילי' ורזוהי כסיין, וכן ישראל כל שפע עולם הזה המגיע להם הוא לאו דילי' כי הם מכירים דלית לי' מגרמי' כלום רק מקבלים הכל מהשם יתברך, ורזוהי כסיין על דרך שנאמר אין אסתר מגדת וגו' ובשאול את דבר המלוכה לא הגיד שלא להתפאר כי אין לו במה להתפאר כיון דידע שאינו שלו רק השם יתברך נותן לו, מה או"ה דסבורים דהכל שלהם הם מתפארים כמו אחשורש בהראותו והמן ויספר, והסוף היה שחזר הכל לישראל והיה מרדכי עם בית המן לא נזכר מיד עושר בפירוש רק ומדרכי יצא בלבוש וגו' שהיה אצלו רק לבושי יקר ומאני מכבדותא כי אין העשירות שייך לו בעצם רק כמו לבוש:

ואמרו במגילה [ט"ז א'] אתא מלא קומצא דידכו ודחי י' אלפים ככר כסף דידי, ועיין שם בתוספות דהוא נגד ששים רבוא מישראל חצי שקל לכל אחד, והחשבון לכאורה אין מכיון דהוא רק מאה ככר של קודש שהם מאתים של חול, ועיין חזקוני [פרשת תשא] פירש נגד נ' שנה ששוקלים מבן כ' עד בן ע', וזהו כדברי הרע"ב [פ"א דשקלים] דחיוב לשקול הוא מבן כ' ולא משמע כן דברי רמב"מ ושאר פוסקים עיין שם בתוי"ט, ובשכבר כתבתי בגליון הגמרא דאולי צ"ל בתוספות חמשים שקל ועל פי דברי ס' מנחת יהודא [פרשת בחוקתי] בשם ר"י חסיד עיין שם ואחר זמן רב מצאתי בספר אסיפת גאונים הגיה כן בשם הפנים מאירות, ועוד אמרתי לכיון גירסא שלפנינו עפימה שכתוב [פ"א דשקלים] דהיו עולי גולה שוקלים דרכונות שהיתה אז מטבע היוצאה והרע"ב כתב דשויה ב' סלעים אבל הרמב"מ [פ"א מה' שקלים] כתב במשקלה ב' סלעים יעוש"ב, והנה מפורש בעזרא ונחמיה דמטבע דרכונות הוא של זהב, וידוע מדברי חז"ל בב"מ [מ"ד ב'] דינר כסף א' מכ"ה בדינר זהב דשיווי הזהב כ"ה פעם בכסף ואם כן דרכון של זהב השוקל ב' סלעים שוויו נ' סלעים כסף והוא מטבע פרס של אותו דור, והיו שוקלין אז חציו שהוא נ' חצאי שקלים כסף ואם כן מחצית השקל של אותו דור היו מכוון לששים רבוא י' אלפים ככר של חול, ופירוש זה נכון מאוד אלא שאינו מכוון לפ"ד התוספות בב"מ שם ועוד בכמה דוכתי שכתבו דאין השיווי של זהב כל כך רק שהיה עב יותר ע"ש, ומכל מקום אפשר דשיטת התוספות מגילה לא אזלי בשיטתם בב"מ רק כפשטות הגמרא, והיה הזהב יקר בזמנם ועדש"נ בשלמה המלך ע"ה אין כסף נחשב וגו' כך אז במלכות פרס בדור אנשי כנה"ג שהיה שפע עושר כנזכר שע"כ היה מטבע היוצאה דרכון זהב, עד שהוצרכו ישראל עם גודל עניותם להביא מחצית השקל כעשירים שבעשירים חצי מטבע זהב גדולה כל כך כפ"מ שנתבאר, כי אז היה שפע עושר רב בעולם וכשהעושר רק אין כסף נחשב והכסף מזדלזל והזהב מתייקר:

אולם דברים בגו עפימה שכתוב ז"ל (יל"ש בשלח) על פסוק וחמושים עלו בני ישראל אחד מחמשים שהרשעים שבהם מתו בימי אפילה, ולמדנו שמספר ס' רבוא הוא רק למסולתים שבישראל ובצירוף הכל הם נ' פעם ששים רבוא, כי כך מדת הזיקוק מן הפסולת כמש"נ מזוקק שבעתים ז' פעם ז' הוא מ"ט בכל אחד יש עדיין פסולת והנ' הוא הכסף צרוף הבא אחר הזיקוק שבעתים, וכן נגדם בתורה נ' שערי בינה דמ"ט נתגלו למשה רבינו עליו השלום (ראש השנה כל אחד:) ותחסרהו מעט מאלקים הוא שער הנ' שהוא המזוקק לגמרי זה אי אפשר להתגלות בעולם הזה, וידוע ששים רבוא אותיות בתורה נגד ששים רבוא נפשות ישראל והם באמת נ' פעם ס' רבוא נגד נ' שערי בינה כי כל אחד כלול מנ', וזהו אחד מחמשים היינו שכל אחד היה אחוז וכולל מהחמשים, וגאולת מצרים שהיה ביד רמה ובאמת בעולם הזה אין יד רמה כל כך לישראל הוצרכו לילך למדבר ולהיות פרושים מעולם הזה לגמרי ולאכול לחם מן השמים כמלאכי השרת אוכלין (יומא ע"ה:) וע"כ זכו לזה רק ס' רבוא המזוקקים לגמרי, כי אז היה בפרסום דתורה שבכתב רזוהי גליין באר היטב בע' לשון שהוא מדת יום מה תורה שבעל פה מדת לילה רזוהי כסיין דהוא מסטורין שלו שאי אפשר לגלות לאו"ה כלל וזהו קבלת התורה בימי אחשורש שהיה בהסתר דאכתי עבדי אחשורש אנן למראית העין ולא חרות מהמלכיות וכן מיצר הרע כי הכל אחד שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות דהא בהא תליא, ובעת מתן תורה היה חרות משניהם מה בימי אחשורש אף דבאמת הדר קבלוה אז מאהבה והוא תוקף מעלה יתירה מכל מקום הוא בהתכסות ובהעלם, דהרי בהתגלות היה עליהם טענות כמו שאמרו ז"ל (מגילה י"ב.) דהם לא עשו אלא לפנים רצה לומר רק מצד ההתגלות במעשה אבל פנימיות לבם הוא לד', וזהו הגאולה דאז המבררת על חטאי ישראל גם בהיותם חוטאים פנימיות לבם לשמים כמו שנתבאר למעלה, וכלל ישראל בצירוף הרשעים שנתבררו אז כי לא ידח ממנו נדח הם נ' פעם ששים רבוא שזהו מספר הפחות מכמה פעמים כי בברכה נאמר יוסף עליכם ככם אלף פעמים שזהו מספר המורה ריבוי בלא שיעור כמה שכתוב הרמב"ן על פסוק הנה נתתי אלף כסף לאחיך וכמה שכתוב בזוהר (חלק א' קס"א) דכל ברכה הוא במספר אלף, וידוע דהמספרים הולכים אחדים עשירות מאות אלפים ואלף הוא ריבוי האחד שממנו חוזר המספר עשרות אלפים מאות אלפים, וזהו בזמן שישראל עושין רצונו של מקום דנאמר יהודה וישראל רבים וגו' ולא יספר מרוב שאין להם מספר כלל, אבל כשאין עושין רצונו של מקום נאמר והיה מספר בני ישראל וגו' שיש להם מספר כמו שאמרו ז"ל (יומא כ"ב:) ואז המספר בפרטות הכל הם נ' פעם ששים רבוא כמו שהיו בגלות מצרים שלא עשו רצונו של מקום, כי ס' רבוא הוא מספר הפחות מישראל כמו שאמרו ז"ל (זוה"ק ח"ג רעל גבי) אין דור פחות מששים רבוא וכן אמרו בברכות (נ"ח.) אין אוכלסא פחותה מששים רבוא ובצירוף הרשעים הם עכמה פעמים נ' פעם, ולפי שאז היה הבירור גם על הרשעים ונגדם היה טענת המן ע"כ נתן י' אלפים ככר של חול שהוא נ' פעם ששים רבוא חצאי שקלים שהתורה קראתו כופר נפש:

וחז"ל אמרו (שקלים פ"א ה"ד) דנתקשה משה עד שהראה לו מטבע של אש, וקושי זה אין מובן כפשטי' (ע' תוספות מנחות כ"ט. ובחלק א') וברור דענין ההתקשות הוא איך יהיה כופר נפש איש עשרו שהוא ענין שחוץ לגוף לגמרי כי לא במותו יקח הכל ואין לו שום שייכות לעצם האדם, וחז"ל אמרו (מ"ק כ"ח:) בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא אלא במזלא, כי אלו ג' הוא כלל צרכי האדם בעולם הזה ושכר מצוה בהאי עלמא ליכא ודבר זה נגזר בתחלת היצירה, חכם או טפש (נדה ט"ז:) והחכמה תחי' בעליה ממנו נמשך חיי, גבור או חלש מזה נמשך בני כחצים ביד גבור כן בני הנעורים וגו' דורכי קשת ומרבים בנים וגו', עשיר או עני הוא שפע מזוני ואלו צדיק ורשע דזכותא לא אמר, ואולם הבטחת התורה הוא כל ג' אלו בשכר התורה ומצות כמה שכתוב למען ירבו ימיכם וימי בניכם וגו' הרי חיי ובני ונתתי גשמיכם וגו' הרי מזוני, דבאמת כל אלו יש להם שייכות לתורה ומצות באריכות ימים יוכל להרבות תורה ומצות וכן להוליד בנים לעבוד ד' ולהיות פרנסתו מזומנת שלא יטרד ולעשות מצות בממונו, וכל מה שנוגע לתורה ומצות ודאי תליא בזכותא דשכר מצוה מצוה והבא לטהר מסייעין לו בכל מיני סיוע ומשפיעין לו גם כן שפע בני חיי ומזוני הצריך לסיוע לעבודת השם יתברך וכל שכן בני לקיים מצות פריה ורביה, ומה דתלוי במזלא והנגזר ביצירה הוא גם שאינו לסיוע לעבודת ד' ושלמה המלך ע ביקש ריש ועושר אל תתן לי וגו', וזה מה שנוגע לעבודת ד' תלוי בזכותא לשנות המזל וצריך לתפלה גם על עושר השמור לבעליו ולרעתו שלא יתן, ובבני נמי אמרו בס"פ ב' דברכות שלא וכו' בן או תלמיד המקדיח וכו', וכל שכן בחיי להרשיע חס ושלום אלא דבאמת כל פושעי ישראל מליאים מצות כרמון ואעל פסוק שחטא ישראל הוא וע"כ השם יתברך מאריך רוחי' נגדם, וכן בבני אמרו בברכות [י' א'] בחזקיה דנענש על דלא נסיב אף דחזי דהוה לי' בני דלא מעלי דבהדי כבשי דרחמנא וכו' כי מכל מקום יש בו שורש טוב דע"כ ממנו שלשלת המשיח, ובמצרים נאמר וישרצו וגו' ואמרו ז"ל (בשמות רבה ויל"ש) כשרצים הללו שהוא לשון מגונה רק לפי שבכלל הריבוי היה הרשעים שמתו בג' ימי אפלה אמרו כן ומכל מקום רצון השם יתברך היה גם בזה, וע"כ אמרו ז (מנחות כ"ט.) דנתקשה גם כן משה רבינו עליו השלום בשרצים והחודש הזה לכם, שרצים רומז לרבוי בנים טמאים מה תועלת בזה, והחודש הוא קביעת סדר זמנים שהוא רשימת חיי עולם הזה כי חיי עולם הוא למעלה מהזמן אבל המצות כולם ניתנו בזמן שהוא להיות קדושה גם בחיי עולם הזה, והוקשה למשה רבינו עליו השלום זה כי הוא היה דבוק לגמרי למעלה מהזמן דע"כ דורו דור המדבר שהוא חוץ מישוב העולם הזה ושם חלקת מחוקק ספון שלא נכנס לארץ שהיא קדושת עולם הזה במקום ומצוה ראשונה היה מצה, והחודש הזה תלוי בזמן להראות לו כי זה כל התורה שניתנה לעולם הזה דוקא הנגדר בזמן ומקום ולא למלאכים:

ומשה רע"ה נתקשה איך אפשר להיות קדושה בעולם הזה החומרי עד שהראה לו הקדוש ברוך הוא באצבע הכונה כי העולם הזה נקרא הזה כמראה באצבע כי הוא דבר הנגלה לעין מה שאין כן הרוחני הוא נעלם, וזה כל תכלית בריאת עולם הזה להתגלות כבודו יתברך לעין כל כמה שכתוב (תענית ל"א.) עתיד לעשות מחול וכו' וכל עחד מראה עליו בצבע הנה אלקינו זה וגו', וזהו על ידי מעשה התורה ומצות בעולם הזה כמה שכתוב בשבת [פ"ט ב'] דמחוי להו יצחק הקב"ה בעיניי' שזהו ממדריגתו דאורייתא מסטרא דגבורה נפקת (זוה"ק ח"ב פ"א:) ועל יי הצמצום ניתן מקום לתורה ומצות ולהשגת קדושה בעולם הזה גם כן, וזהו שהראה לו הקב"ה באצבע רצה לומר שיש מציאות התגלות גמור כמורה באצבע וכן בשרצים שיהיה מקום לריבוי טומאה, וגם זה רצון השם יתברך שכשם שקילוסו עולה מהצדיקים כך קילוסו עולה מהרשעים (שמו"ר פ"ז), וכן בכופר נפש דשקל שהוא דומם שאין בו חיות כלל כי הצומח יש בו עכמה פעמים נפש הצומחת וע"כ הוא ראוי לאכילת אדם שמתהפך לדם הוא הנפש שבאדם, אבל הדומם אין לו שום שייכות לחיות האדם רק הוא כמו לבוש לאדם כמו"ש למעלה על פסוק ומרדכי יצא בלבוש וגו' וכמה שכתוב (עירובין פ"ו.) רבי מכבד עשירים שהכבוד הוא מצד הלבוש כמה שכתוב מאני מכבדותא (שבת קי"ג:), כי הכבוד הוא מאחרים והאחרים אין מכירים אלא הלבוש ולא הפנימיות דהאדם יראה לעינים, וע"כ נאמר מלא כל הארץ כבודו דהארץ הוא עולם הזה שאין ההתגלות אלא דרך לבושים הוא רק כבודו ולא יראני האדם וחי דאי אפשר להתגלות עצם בעולם הזה כלל, וכן ישראל בועלם הזה רזוהי כסיין דאין העצם נגלה רק הלבושים כי עצם ישראל דבוק בהשם יתברך וכל הטענות שעליהם הוא מצד הלבושים כמה שכתוב למעלה דהמשילו חז"ל (סנהדרין מ"ד.) לאסא דקאי ביני הוצי, וצורך כופר נפש הוא רק מצד החטא וע"כ אז הגם שהיו כולם נקיים בעת המספר הוצרכו לכופר נפש שלא יהיה בהם נגף בפקוד, כי כל מספר הוא מצד שאין עושין רצונו של מקום כמו שאמרו ז"ל (יומא שם), ואף דדור מקבלי התורה היו אז בתכלית הקדושה מכל מקום מה שלא היו בתכלית הריבוי גם כן היה מצד שהיה בהם רשעים ומתו בימי אפלה והרי כל ישראל גוי אחד וחסרון של רשעים הוא נוגע גם לאלו, וכל מספר היה אחר חטא כמו שאמרו ז"ל (במדבר רבה פכל אחד) משל לזאב וכו' וע"כ אף דהנשארים לא חטאו מכל מקום מצד המספר שזה מורה שנחסר מהם על ידי החטא הנה זה מורה חסרון גם בהם שהרי היו מחוברים עמהם להיות אחד ממש, וכן זהו תיקונם של רשעים כמו שאמרו ז"ל (כריתות דף ו':) על חלבנה שנצטרף עם סממני הקטורת ועל ערבה שהיא באגודה אחת עם הלולב ועל ידי זה נתקן הכל, (עיין בבחיי פרשת תשא) וע"כ הוצרכו לכופר נפש מחצית השקל שהוא מטבע היוצאה:

וכלל רכוש דעושר הוא מטבע היוצא שבו יוכלו להשיג כל צרכי אדם בעולם הזה, ונותן מחצית על דרך שנאמר (פסחים ס"ח:) ביום טוב חציו לד' וחציו לכם כי יו"ם הוא קדושת ישראל דמקדשי לזמנים דהיינו ענייני עולם הזה שהוא תחת הזמן וניתן רשות ליהנות מעולם הזה והכל קדוש לד', על דרך שנאמר ברכות (ל"ה.) דאחר ברכה הארץ נתן לבני אדם ואינו עוד מועל בקדשי שמים כיון שמכיר שהכל מהשם יתברך והוא הנותן, וזה הוא אכילת חול דרשות ואינו מועל, וביום טוב שהוא השגת קדושה בעולם הזה האכילה הוא עוד מצוה ומכל מקום צריך חציו לד', כדרך שאיתא בפרק רבי עקיבא (פ"ט:) דאמר יצחק פלגא עלי ופלגא עלך וכי תימא כולא עלי הא קריבית נפשי קמך, והכונה דעל ידי הקרבת נפש שמסר עצמו כולו להשם יתברך ונעשה עולה תמימה כולו לד' הרי נתיחד בשרשו בלא דבר החוצץ, והרי זה על דרך יחוד איש ואשתו והיו לבשר אחד דכל אחד פלג גוף ושולטין בנהסיהון שוה בשוה כאורח כל ארעא וכמה שכתוב אחשורש לאסתר עד חצי המלכות ותעש ולא יותר להיות שוה לו, וכן הקב"ה וכנסת ישראל כאשר הם דבוקים בו יתברך העולם הזה חלוק חציו לד' וחציו לכם, והוא ביום טוב שזוכין לראיית פנים בעזרה שאז הוא מצד השם יתברך נותן חציו לכם, ומחצית השקל הוא בהיפך מצד ישראל נותנין חצי לד' וזהו כופר החטאים שמצד הלבושים שהם מכירים שגם הלבושים שלהם גם כן מהשם יתברך, ואף לאחר ברכה דהארץ נתן לבני אדם מכל מקום הנאת ישראל מעולם הזה אינו דבר נפרד כי כל אכילתם להיות כח לעבודת ד' וכיוצא אפילו בהחטאים נאמר כי אתה עמדי [וכן שמעתי על פסוק ממרים הייתם עם ד' וכן ידוע המשל ממלך ששינה כסות ולשון] כמה שכתוב למעלה, וזהו ענין מחצית השקל המקדש הלבוש והוא בשקל הקודש להיות הכל נעשה על טהרת הקודש כי באמת בכל דבר יש קדושה, וזהו שהראה למשה מטבע של אש לומר שגם בענייני עולם הזה יש קדושה ורוחנית כמו רוחניות התורה הלא כה דברי כאש. ובנתינת מחצית השקל תרומה לד' הוא כופר על חטאי האדם שבלבוש. וכל טענת עשו הוא מצד הלבוש שגם הוא פושט טלפיו כחזיר ומראה שהלבוש טוב. אבל באמת סימן נפש הבהמית הוא גם כן בשניהם דוקא וצריך העלאת גרה גם כן המורה על פנימיות קרביו ותאותיו. ולפי שהמן חשב דגם ישראל (כן) ולא ידע דהם קדושים בעצם ולפי שראה שמחצית השקל הוא כופר נפש בחיות הלבוש קדוש חשב דהיינו אף שאין העצם כן. על זה אמר שישקול הוא אל גנזיהמלך וידוע דחז"ל ומדרש (אסת"ר פ"ב) דהמלך סתם במגלת אסתר במלכו של עולם הכתוב מדבר, והיינו דהוא היה מקטרג בדבר גם בשמים ממעל ואף דהוא נתן למלך אחשורש מכל מקום הראה בזה פיזור עצום, וכל ענין כופר נפש שמצד נתינת ממון מחצית השקל היינו דמתנדב מרכושו לד' ואף שהוא דבר שחוץ לגוף ויוכל להשיג אחר כך יותר (בלתי ניכר תי' א'). דזהו מצות קלות המצויות גם באו"ה ונקרא חסד לאומים חטאת כמה שכתוב בפרק קמא דבבא בתרא. ואם עכו"ם נותן סלע בשביל שיחיה בנו חשיב לי' בפרק קמא דראש השנה (דף ד'.) לרשע שהחמיץ כי באמת זה אינו כלום. ורק גבי ישראל נקרא בזה צדיק גמור ומועיל לכופר נפש אף שהוא נותן לכופר נפש וכל עשיות שלא לשמה הם לבושי קודש דע"כ זוכה לעושר וכבוד שהם לבוש חיצוני לאדם. וכן בכלל המצות שבענייני עולם הזה אמרו בזוהר שהם לבוש וחילוקא דרבנן לנפש כי הם בשרשם טוב והבירור הוא כאשר לא יהיה לו כן לא יהיה תוהא על הראשונות חס ושלום, וכן שמעתי על מה שכתוב (ברכות כ':) לא אשא להם פנים שהם מדקדקים עד כזית עד כביצה היינו כשאין להם חס ושלום יותר הם מברכים על הצמצום. וזה כל מעלת ישראל הניכר לעין כל כי באומות העולם כי ירעב והתקצף וקילל במלכו ואלקיו מה ישראל מברכים על הרעה כשם וכו', (שם נ"ג:) ויאה עניותא לישראל לברר על ידי זה קדושתם כי גם עני שבישראל עושה מצות כפי יכלתו, וע"כ אמר אתי מלא קומצא וכו' כמו שאמרו ז"ל (מנחות ק"ד:) מי מקריב מנחה וע"כ נאמר בו נפש שכאלו נפשו הוא מקריב. וזה דחי לי' אלפי ככרי דידי' וכו' שהוא בא רק מצד העשירות ולהתפאר כי עצמותו אין כן ואלו היה מגיע עד נפשו לא היה עושה, וע"כ אותו דור של תכלית העושר היו ישראל בתכלית העוני שבזה נתבררו שכל העושר הוא שייך לחלקם והוא שלהם באמת כי נתנו את מרדכי עם בית המן. היינו דטלפיים אינו סימן טהרה אלא אצל מי שמעלה גרה אבל מי שאינו מעלה גרה אף שטלפיו בדוקות אינו סימן טהרה. וכן העושר להמן היה שמור לרעתו ופיזורו היה לאבד היהודים שהוא דבר רע באמת, וישראל הגם שהיו עניים היו שוקלים להשם יתברך דרכונות שהיתה מטבע היוצאת אז על ידי עשרם של אומות העולם. וזה ודאי היה התרעמות גדול שהם בתכלית העוני ואו"ה בתכלית העושר ועל ידי עושרן של או"ה הם מוכרחים לתת מחצית השקל מטבע גדולה יותר ולפי תוקף עניים שפרוטה היה נחשב דבר חשוב כמו שנתבאר לקמן מהריבית שמאי ודאי תוספת זה לשקול דרכונות היה רב מאוד בערכם, אבל ישראל ודאי נתנו הכל בלב טוב מאד כי אין בלב ישראל תרעומת על השם יתברך כי עצם לבן דבוק בו יתברך, ועל ידי כך זכו אחר כך לעושר רב במשאמרו ז"ל (סוכה נ"א:) דבית הורדס היה יפה משל שהמלך ע וכן אמרו (ראש השנה כ"ד:) על המנורה העשירו עשאוה וכו' חזרו והעשירו וכו'. וזה על דרך המקיים תורה מעוני סופו לקיימה מעושר (אבות פ"ד) וזה נקרא סופו שהוא נמשך על ידו. ועל דרך שמתוך שלא לשמה בא לשמה (פסחים נ':) וההתחלה הוא שלא לשמה וכמה שכתוב בפסחים (ס"ח): מתחלה כי עביד אינש אדעתא דנפשי' ומזה נמשך העושר למשמאילים. וע"כ באמת מגיע לשיראל עשירות מיד. רק לפי שישראל שבאותו דור קבלוה מאהבה והתחילו במדריגת ימין המנוגב מכל טוב רק אחר כך בתורת כל שכן מגיע העושר ע"כ היה להיפך. כי מצד הפנימיות דישראל יאי עניותא בעולם הזה וכמה שכתוב (נדרים ל"א.) במשה רבינו עליו השלום דהעשרי מפסולתן של לוחות דהעושר בא מצד הפסולת דהיינו מצד המשמאלים ומשה רבינו עליו השלום הוא שורש המיימינים, כידוע דמשה מלגאו יעקב מלבר (תיקו"ז י"ג) שהוא שורש הפנימיות דישראל :

תוכן העניינים

ספר ליקוטי מאמרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה