ספר ליקוטי מאמרים· רבי צדוק הכהן רבינוביץ
חודשים ומועדים
פרק א
ענין יציאת מצרים על ידי שאלה דוקא, כמו שאמרו ז"ל (פסחים קט"ז.) ואפילו חכם שואל לעצמו ואפילו שאינו יודע לשאול את פתח לו פתיחה היינו כדי שהוא יגמור וישאל הוא לפי שכל דבר על ידי יגיעה והשתדלות ואם לא יגעת ומצאת אל תאמן (מגילה ו':), ויציאת מצרים באור הגדול שהיה אז לכאורה היה בלא שום יגיעה כמו שאמרו ז"ל (ויקרא רבה פכ"ג) הללו עובדי על זה וכו' רק ברצון פשוט כדרך שנאמר ואוהב את יעקב וגו' דאין טעם לאהבה, והנה בספור יציאת מצרים מתעורר אותו אור ממש כטעם כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב (מנחות ק"י.) וכן בכל מקום הדבור כמעשה כדיליף בפרק כל כתבי (קי"ט:) מקרא דבדבר וגו', ולכך צריך דוקא על ידי שאלה להורות שאין בא מעצמו גם אור זה רק שדי בהשתדלות מועט ומיד השם יתברך מאיר לו, ועל ידי שאלה לבד די להיות נקרא השתדלות ושאינו יודע לשאול את פתח לו פיו שישאל ודיו.
פרק ב
שני חדשים תמוז ואב נקראים עייניץ דמטרנותא. [וכנגדן שני חדשים טבת ושבט עיינין דמלכא, והם ממש דוגמתן זה נגד זה. וט״ו בשבט דוגמת ט״ו באב, וגם בשאר דברים ובענין צירופי הויות כידוע מטעם האריז״ל ואין כאן מקומו.] היינו כענין שאומרים על דבר רחוק כמעט שיוכל לראות בעינין, כי הראיה הוא ההשגה היותר רחוקה. ויש ראיה שכפגיעה במהלך ריס אז נקרא כי תפגע (בבא מציעא לג, א), אבל ראיה לבד הוא עוד יותר במרחק. ושני חדשים אלו הם ימי הקטנות והריחוק, והוא כטעם מרחוק ה׳ נראה לי, ולכך הם העיינין לראות ממרחק, וכטעם עיני ולבי שם כל הימים ־ גם בימי הריחוק (ברכות סב, ב), תגיעה אסור וראיה מותר. וכלה שעיניה יפות אין כל גופה צריך בדיקה ושעיניה טרוטות כל גופה צריך בדיקה (תענית כד, א), לכך בשני חדשים אלו שלא לבדוק ח״ו כל הגוף נעשו עיניה יפות, ואז אין כל הגוף צריך בדיקה. ולכך מראות יחזקאל היה בתמוז, כי אז העיינין מתגברין, וכח הראיה דקדושה [רק שהוא בראיה ולא בקנין עדיין] גם על נהר כבר בחוץ לארץ שהוא מרחוק.
פרק ג
ענין מצות חלה אחר התרומה, כי התרומה הוא מן התבואה שהוא מעשה שמים כי השם יתברך מצמיח, וכמה שכתוב בפסיקתא דהעומר ובמדרש (ויקרא רבה פכ"ח) דלכן מטענה זו נצטוו בעומר ע"ש, וכן תרומה הוא הכרה בכל נבראים ופעולות הנעשים בעולם בידי שמים שהכל מהשם יתברך, אבל חלה הוא מן העיסה שהוא פעולת אדם, וכמו שאמרו ז"ל בב"ר דהראה לו חטה וגלוסקא דמעשה אדם משובח יותר, והוא כמ"ש בפרק קמא דכתובות (ה'.) גדולים מעשה צדיקים וכו' פירוש דדבר נקל להכיר במעשה שמים להכיר שהוא מן השמים והכל יודעים שאין בכח אדם עצמו להצמיח התבואה, אבל במעשה אדם לטחון החיטה ולעשות עיסה ולאפות בזה רבותא כשמכיר שגם בזה הוא הנותן לכך כח וגו' וזהו החלה, והני כהני שלוחי דרחמנא ומשולחן גבוה קא זכו ושלוחו של אדם כמותו וכאלו כביכול השם יתברך האוכל, ולכך נהגו לאכול חלה רק בליל פסח כמה שכתוב קדמונים ע' בשו"ע לפי שאז הוא בלי שום השתדלות, והיינו על ידי הכרה דכל השתדלות ומעשה בני אדם גם כן מהשם יתברך ואם כן מאי נפקא מינא בהשתדלות:
פרק ד
סוד הפורים שכתב בפרי עץ חיים דהוא הארץ יסוד דאבא וכו' ע"ש. פירוש דנודע אבא חכמה ויסוד הוא כח ההוצאה לפועל ולידי גלוי שהוא כח המשפיע במקבלים ומוציא תעלומות לבו לגילוי, [כמו ששמעתי דהבנים הוא התגלות תעלומות לב האב] ולכך התורה שהוא חכמתו של השם יתברך שנתגלית עולם בפועל כתוב בספר נקרא יסוד אבא שהוא ספרו של השם יתברך שהספר מלגה חכמת המחברו, ומגלה נקרא גם כן ספר דהשם יתברך כמו שאמרו ז"ל (מגילה ז'.) מקרא דזכרון בספר וכן אז קיימו מה שקבלו כבר (שבת פ"ח.) ובודאי היה אז הארה בלב כל איש מישראל קבלת כלל התורה כמו ההארה שהיה במעמד הר סיני, וזה שאמרו ז"ל (סנהדרין כל אחד:) ראוי היה עזרא שתנתן תורה על ידו ונתנה על ידי הכתב, היינו איכות הגלוי כי הגלוי על ידי הכתב, וכן ראויים לעשות להם נס בימי עזרא וכו' (ברכות ד'.) כי אז היה גם כן ממש אותה הארה דמעמד הר סיני דהיינו הארת של גילוי חכמתו יתברך בעולם הזה שזהו יסוד אבא, רק שגרם החטא ולא היה אלא מצד התלבשותו בנוקבא וכו' כמבואר בספר פע"ח היינו דלא היה בפועל נסים מפורסמים וקולות וברקים והתגלות אלקות בפועל כבמעמד הר סיני, רק שהיה מצד התלבשות בכנסת ישראל בלבות בני ישראל עצמן והם מעצמן קיימו הכל בלבבן, וכן נס דאחשורש ובנין בית שני הכל בהתלבשות בדרך הטבע, וכסבורין אנו שזה חטא וחסרון ובאמת אינו אלא יתרון כטעם יקר וגו' סכלות מעט, כי ודאי גדול קבלת דברי תורה מעצמן דלולי כן הוה מודעא רבא לאורייתא כמו שאמרו ז"ל (שבת שם) ואינו דומה כשמקבלין מצד הנסים הנגלים וכשגם בלעדי התגלות בזה הם מעצמן מקבלים, וזה טעם מגלה נקראת דמשמע מעצמה ולא קורין את המגילה דמשמעו במשתדלות אדם, רק באמת כל ענין פורים הוא לבסומי עד דלא ידע וכו' (מגילה ז'.) שהוא העדר הדעת מכל מקום הוא דבוק בהשם יתברך מעצמו בלא שום השתדלות שמצד החכמה והידיעה הוא מתבונן ומכיר אמיתות השם יתברך, וכמו בשעת מתן תורה מצד הנסים נגלים דיציאת מצרים ומתן תורה והתגלות חכמתו יתברך במוח ולב עד שראו שכל חיותם מהשם יתברך ושבלא התורה אין להם חיות, וזה ענין כפיית הר כגיגית היינו שהבינם זה מצד תוקף התגלות אור אלקי שהיה עליהם אז כי באם לא יקבלו התורה שם וכו', כי אין להם חיות כלל כי ראו בחוש לעיל שכל חיות הנבראים הוא מן התוה ומצד זה קבלו, ומכאן מודעא רבא לאורייתא דיכולים לומר בשעת העלם (דאם) שלא נגלה בהירות כזה לא היו מקבלים, לכך הדר קבלוה בימי אחשורש בהעלם האור בלבבם אמיתות כל דברי התורה וחכמתו של השם יתברך מצד ההעלם וההתלבשות שאין כאן השתדלות בדעת והכרה ברורה, רק דהתלבשות זו הוא בתוך לבבות בני ישראל המכונה כנסת ישראל והם מצד עצמם ושורש מעמקי לבבם עומדים על הארה זו מעצמם מבלי שיתבוננו וישתדלו בדעתם וחכמתם לעמוד על דבר זה מצד התבוננות בחכמה, ונמצא החטא שהוא ההעלמה גרם דבר גדול יותר שגם בהעלם דבוק בהשם יתברך והשם יתברך מתלבש בהם.
וזהו ליהודים היתה אורה זו הארת יסוד אבא שנקרא תורה, ושמחה יום טוב הוא קדושת הזמנים דישראל מקדשי ומצד הפורים דהוא התלבשות חכמתו יתברך בתורה שבכתב תוך כנסת ישראל נעשה מיום טוב דישראל מקדשי קדושה כמו שבת דקביעא וקיימא שהשם יתברך מקדשו כי הכל אחד, ומצד קדושת הפורים הוא הוספת שמחה בכל היום טוב, וששון זו מילה (מגילה ט"ז:) הוא קדושת היסוד בשמירת הברית, כמו ששעמתי על י"א סממני הקטורת דהם נגד י' ספירות וד' שנתפרשו בתורה צרי וצפורן וחלבנה ולבונה הם קו האמצעי דהיינו כתו"מ וחלבה הוא היסוד והמתקתו הוא על ידי קנמון שהוא נגד חכמה וזה טעם קנמון תשעה דיסוד הט' מתתא לעילא וחכמה הט' מעילא לתתא ולכך הם י"א דקנמון הוא להמתקת היסור כאשר הוא נמשך מחכמה, כך שמעתי על פי דרכו דיסוד ר"ל עקשות והיא חלבנה רק העקשות שנמשך מחכמה הוא טוב, וגם על פי דרך הפשוט דיסוד הוא שמירת אות ברית קודש יציבא מילתא דכנגדו חלבנה כי עם זה נאמר בעוון מלא אפילו חסיד שבחסידים (ויקרא רבה פי"ד) וכו', והמתקתו בחכמה כמה שכתוב במקום אחר מה שכתוב בזוהר (חלק א' ס"ב.) על הוצאת ז"ל דאין מועיל תשובה היינו מצד הבינה דמשם התשובה רק תקנתו מצד החכמה שבמוח על ידי דברי תורה, כי באמת אין הערלה נקראת אלא על שם או"ה וכל ישראל נקראים מולים כמה שכתוב בנדרים (ל"א:) והיינו דעמך כולם צדיקים שומרי הברית ולכך מצד התגלות הארת יסוד אבא הוא תיקון הברית וקיום המילה שהוא אות ברית קודש בכל בני ישראל, ויקר אלו תפילין (מגילה שם) דהוא דביקות וקשור ישראל לאביהם שבשמים שזה פירוש התפילין ועניינם, דתפילין דישראל כתוב בהם ד' אחד ובדמרי עלמא דישראל גוי אחד, (כמה שכתוב ברכות ו'.) ויש יחוד מצד תפלה והוא יחוד קובית הלל ושכינתי' דהיינו שמתיחד עם השפעת השם יתברך וזהו תפילין של יד שכנגד הלב דתפלה הוא עבודה שבלב, (תענית ב'.) ויש יחוד מצד התורה דהיינו שמתיחד עם חכמת השם יתברך והוא היחוד דקריאת שמע שמקבל עול תורה ועול מצות והוא תפילין שבראש נגד המוח, וזה מתגלה על ידי הארת הפורים שמתלבשת יסוד חכמה העליונה בלבבות כנסת ישראל ומתגלית הארתה במוחם ולבם, ואז בזמן מרדכי שהוא ההתחלה היה בגילוי מפורסם עד שרבים מעמי הארץ מתיהדים וגו', כי כל דבר בראשיתו הוא בתוקף עצום עד שנפל פחד מרדכי כי מצד תפילין של ראש ראו כל ע וגו' ויראו ממך שהוא המקבל תוקף הארה זו על כל האומות, וכן תהיה לנו הארה זו בימי הפורים בכל דור ודור במוח ולב שמתלבשת בו הארת חכמתו יתברך מעצמה בלי שום בתבוננות בדעתו כלל.
פרק ה
התחלת התורה אנכי ד' אלקיך, פירוש מנהיגך שידע שהשם יתברך הוא המנהיגו בכל דבר ואין שום מקרה בעולם רצה לומר הזדמנות דבר מעצמו שלא בהשגחת השם יתברך וסידרו שסידר, ודבר זה הוא שורש כל התורה כולה וכשמגיע לאמונה זו הברורה שוב אין צריך יותר, וכמה שכתוב בפרק רבי עקיבא (פ"ט:) אם יהיו חטאים כשנים שסדורות ובאות מששת ימי בראשית כשלג ילבינו ואין כאן חטא כלל, וכל החטאים נאמר אם תלכו עמי קרי שתחשובו שהכל מקרה על ידי זה הוא שורש החטאים, כי מדה כנגד מדה אף אני אלך בחמת קרי ואחשוב גם כן הכל למקרה שאינו מסודר ובא מששת ימי בראשית וממילא הוא חטא, ועמלק נקרא ראשית גוים זה שורשו כפירת ההשגחה ולחשוב הכל מקרה כמה שכתוב המן אלקיהם ישן כפי גירסת המדרש אסתר (פ"ז), וכן אמר בספורו לזרש אשתו אשר קרהו ולכך אמר מרדכי גם כן אשר קרהו וכן בתורה אשר קרך כי כמו שהוא חושב הכל מקרה כך מדה כנגד מדה הקב"ה מחשיבו באמת מקרה, וכל האומות הוא מסודר מששת ימי בראשית אפילו ד' מלכיות כמה שכתוב בב"ר (פ"ב) על פסוק תוהו ובוהו כי בכל אחת יש שורש טוב לעולם הבא גם כן, והם חסידי או"ה שיהיו עבדים לישראל כמו שאמרו ז"ל וכמש"נ אז אהפוך אל עמים שפה ברורה, מה בעמלק שנאמר תמחה שאין ממנו זכר קיים לעלמי עד כי הוא מקרה לפי שעה לבד, דלכך כל התעוררות עמלק בעת הדורמיטא כמה שכתוב בפע"ח על ענין המן, ובודאי כן גם דעמלק היה הדורמיטא שקודם השגת פנים בפנים דמתן תורה, ובעת שינה נקרא מקרה לילה כי בשינה אין לו דעת הוסדר הוא מצד הדעת מה בשינה הוא מקרה, וענין הדורמיטא שיש שם סתירה בפרי עץ חיים דאחר כך כתב שכל שבעים שני גלות היה שינה והמגיה שם כתב דאינו עיקר ע"ש, ובספר מ"ח כתב כנוסחא זו ובאמת מקרא מלא עורה למה תישן על זמן הגלות, ובליקוטי תורה תילים פירש זה על הדורמיטא ומביא גם כן פסוק ויקץ כישן, ובאמת נאמר כישן ולא ישן ממש דודאי כל השפע בגלות נראה כישן שהרי כל השפע הולך לאומות ובני ישראל קולטין התמצית מהם, רק דורמיטא הוא תרדימה דאדם הראשון זהו קדרותא דצפרא התוקף החשכות שקודם גלוי האור שזהו לצורך בנין כנסת ישראל, דתכלית שלימות בינה יתירה שניתן בה היינו שמבינים גם בעת תורף ההעלם הגמור שנראה שהכל לאו"ה ושהם עיקר בעולם מכל מקום בני שיראל מאמינין בני מאמינין שבאמת הכל שלהם וכל העולם כולו לא נברא אלא בשביל ישראל (יל"ש בראשית) והם העיקר לא אומות העולם, וזו בינה יתירה להבין זה בעת הדורמיטא ותוקף ההעלם, ודבר זה באמת אי אפשר כלל רק כאשר אור חכמתו ובינתו יתברך שמו הבלתי גבול ותכלית המכונה אבא ואימאיכנס תוך לבבות בני ישראל, ולא דרך זעיר אנפין שרצה לומר כח ההשפעה דהשם יתברך שהחכמה והבינה הוא מלובשת בההשפעה שהשם יתברך משפיע לכנסת ישראל כל מיני כחות שונות ובאותם כחות מלובש החיות אלקות, אבל עת הדורמיטא הוא שההשפעה נעלמת לגמרי ואז החכמה ובינה דהשם יתברך מתפשטת בעצמה תוך לבבות בני ישראל ומאיר להם, ועל ידי זה נבנים בבינה יתירה עד שיהיו ראויים לקבל שפע יתברך פנים בפנים.
וזה ענין תרדימת אדם הראשון שאמרו בב"ר (פי"ח) על פסוק זאת הפעם שהיתה מפעמתו כל הלילה ובאתה לו בחלום ע"ש, כי ודאי אדם הראשון כשהעבירו לפניו כל בעלי חיים ונתאוה לדבר זה ולא נתקררה וכו' (כמה שכתוב יבמות ס"ג.) ומתוך תאוה זו שלא מצא מילוי' נתייגע וישן, ובודאי כל שינתו היה בחלומות אלו ודמיונות ולהיותה דו פרצופין שמקבלין חיות אחד וכאשר הוא ישן ונסתלק החכמה שבמוח ניתוסף בה, ואותם דמיונות הוסיפו בה בנין יתר בתכלית שלימות כי הולידו בה גם כן אותם דמיונות וחשקות ובחכמה ובינה יתירה שבה אז נבנית כראוי, וכן למעלה מעלה כאשר עולה ברצונו יתברך לבקש את כנסת ישראל להשפיע להם ואינו מוצא מהחטאים וכובד הגלות, אז נופל תרדימה שנסתלקו החכמה ובינה ונכנס לכנסת ישראל וכח ההשפעה הוא כמו בדמיון כביכול מחשב רק על כנסת ישראל, ואז הוא התעוררות דעמלק והמן שהם כח המקרים שגוברים בעת השינה שהוא העדר הדעת, ובגמרא (מגילה ט"ו) איתא דישראל ישינים מן המצות והכל אחד מצד הדורמיטא ישינים מן המצות שהוא כחות הפעולה רק החכמה ובינה מתגבר ומכירים שאין מקרה בעולם, ועל ידי זה הוא ניצוח עמלק כי באמת גם בשינה ובלא דעת אין מקרה, וזה טעם לבסומי עד דלא ידע, וזה טעם ונהפוך הוא וגו' שההשפעה היורדת לבני ישראל אז כדוגמת חלום שצריך לפתרון ואינו כמשמעו, ולהיות היהודים עתידים הכוונה באמת עתידים לנקום מאויביהם כי באמת אז הוא תוקף החשק דהשם יתברך לכנסת ישראל רק שהוא מצד כח המדמה דרך משל, רצה לומר שאינו בפועל ממש באמת רק כמו כח הדמיון אצל האדם, כי אצל השם יתברך מה שהוא רוצה הרי נעשה תיכף ומה שהוא בדמיון אין נעשה תיכף ובודאי אין דמיון לפני השם יתברך והוא גם כן נעשה, רק שהגוון נראה כמו דמיון ולכך בגוון נראה להיפך וזה הגוון ההפכי שאינו אמת כלל זהו שורש עמלק ובאותו עת הוא צומח, וכאשר נדדה שנת המלך הוא מוצא ממש ההיפוך דדמיונו פעל להיות באמת פנים בפנים על ידי כן ושלא היה דמיון כוזב, והתחלתו מהמשתה דאז התחלת הדורמיטא כמו שאמרו ז"ל (אסת"ר פ"ב) דא"ל אחשורש אם יהיה לו כזאת לעולם הבא, דבודאי משתה שהאריך הכתוב בספורה אינו דבר בטלה רק מפני הדורמיטא הוא קיבל כל השפע והיה מעין עולם הבא כדרך שאיתא בדור המבול חלק דהיינו כל מיני הנאות רוחניות לנפש גם כן, וזה ענין לבישתו בגדי כהונה, ואז הוא התחלת חטאים דנהנו מסעודתו של אותו רשע, והתחלת בנין הנוק' הוא בכניסתו לאסתר כי בנין בית שני על ידי מלכי פרס כי אז זיווג דפנים בפנים היה גם כן בלא נס מפורסם שלא כדרך הטבע, רק דרך סדין ובהתלבשות דמלכי פרס ואסתר היא מדת המלכות כנסת ישראל, ואמרו ז (אסת"ר פ"ג) בכל מקום המלך סתם במלך מלכי המלכים הקבית הלל מדבר, היינו מצד התלבשותו באחשורש להשפיע וזה טעם כונת מרדכי להצילו מבגתן ותרש, כי הוא הבין גם בעת תוקף החושך דדורמיטא דא את כל אשר נעשה המכוון מכל זה, ויודע הדבר ברוח הקודש היינו שהשיג שורש ענין אסתר הוא שורש כנסת ישראל ואינו מקרה שנתפשה ביד אחשורש, דמהראוי היה אדרבא להצילה ולבקש מיתת אחשורש והוא לא עשה כן דהבין שהכל באמת בהשגחת השם יתברך, ועל ידי זה היא בנין בית ב' על ידי דריוש בן אסתר שעבורו היה אחר ההקצה מן הדורמיטא ובדאי אחר מעשה דהמן דאז בלילה ההוא נדדה, והיה קריאה ראשונה מעשה בגתן ותרש איך מרדכי הכיר גם בעת תוקף החושך שאין חושך ומקרה כלל, וזהו הרפואה לכמה ונקדמה להגדלת המן שהוא כח המקרה שלימות מרדכי שהוא ממש הפכו בידיעת ההיפך.
ואמרה אסתר זה ל' יום לא נקראתי וגו' ואותו יום י"ג ניסן ול' יום קודם הוא י"ג אדר, ומצד הדמיון הרי ביאת אחשורש אלי' היה שליטת מלכי או"ה בכנסת ישראל ולכך יעד המן אותו יום ובאמת נהפוך הוא כי הוא התלבשות שפע השם יתברך כנ"ל [ואולי אז נתעברה מדריוש הבונה הבית], ואותן ל' יום הוא תכלית קדרותא דצפרא ובכל יום יותר בסופן היה התגברות המן לחשוב שהוא חושך גמור ואז בא הנדידה והאור הגמור, וכל המגילה הוא ספור הדורמיטא דמלך מלכי המלכים הקב"ה מתחלת ועד סוף למבין, והתחלתה מסעודה דשושן דמשם מתחיל המלך סתם ולא המלך אחשורש דרצה לומר מלך מלכי המלכים שנתלבש ואותה סעודה הוא שסיפרה באורך וק"פ יום הקודמים היה הכנה לקלוט ההתלבשות דמלך מלכי המלכים, וזה טעם משאמרו ז"ל (מגילה ט"ו:) שמא ירגיש המקום ויעשה נס, דתמוה מאוד לשון זה על השם יתברך רק מצד הדורמיטא שהוא כאלו כח ההשפעה נעדר ההרגשה ניחא, וכן היה דעל ידי זה היה נדידת השינה ויקיצת הדורמיטא על ידי הזמנת המן שהוא סוד שעיר לעזאזל כמה שכתוב בזוהר [תצוה קפ"ה א'], והוא מובן למשכיל על פי דברי האריז"ל בפע"ח בטעם עד דלא ידע שישקה גם לאותו ניצוץ קדוש שבהמן ולא לקליפה המקפת, דבזה יבואר גם כן ענין לקיחת אסתר לאחשורש שתמוה מאוד על מה עשה יתברך ככה לפגום צדיקת כזו וגם שתוליד בן ממנו דהוא פגם עצום והרבה ריוח והצלה לפניו יתברך, רק דבאמת זהו סוד הפורים שנתחדש אז היכולת להאיר לני"ק גם בעודו מלובש תוך הקליפה והיינו השגת האור של כל הניצוצות קדושות האסורין עדיין בקליפה כמו שהיה באחשורש, דלא אמרו על אסתר דלא מתהניא מעבירה כמו שאמרו ז"ל ביעל (נזיר כ"ג:) דהיתה מתהניא גם כן מן הני"ק המלובש וכח הרע לא פגע ולא נגע בה כלל ולידתה לדריוש היא הולידה רק אותו ניצוץ קדוש שבו שבנה בית המקדש והרע המלבישו אין לו שום שייכות לה וממשות כלל, ודבר זה הוא סוד כח הפורים להשיג קדושת ני"ק בלא העלאה דהיינו גאולה דניסן דהוא על ידי העלאה דהללו עבדי ד' ולא עבדי פרעה, מה גאולה דאדר אכתי עבדי אחשורש אנן (כמה שכתוב מגילה י"ד.) כי הארץ ני"ק בעודו במאסר כנ"ל, ודבר זה אי אפשר בדעת אדם להבין כלל איך מאיר לני"ק שמאוסר בתוך הקליפה ואינו מוציאו ומעלהו כלל ועל ידי זה הוא נפילה לקליפה שמלבישו, וכן ד"מ אסתר באחשורש לומר שקלטה רק מהני"ק שבו ולא ממנו וכן ילדה רק כח הני"ק ולא גוף הטמא דבר זה הוא רק עד דלא ידעי בהעדר הדעת אז איש הישראל י בלא דעת מכוין לקדושה כזו וקולט אור זה, אבל בדעת ושכל אי אפשר להבינו ולהגיעו כלל, וזה ענין משתה המן להאיר הני"ק ולא לו, ועל ידי זה היה ההרגשה ויקיצת הדורמיטא שלצורך בנין בית שני על ידי מלכי פרס שהיו בהלבשה כזו, ואדר הוא הכנה לניסן על ידי הארת פורים שהוא בלא ידע זוכין לקדושת הפסח שהוא אור בהיר בלא שום הלבשה ובגילוי הדעת, כי יציאת מצרים היתה הכנה לגאולתו וגלות מצרים הוא הכניסה לשערי טומאה שלהם כנודע וכמו שאמרו ז"ל (ויקרא רבה פכ"ג) על פסוק גוי מקרב גוי הללו עובדי על זה וכו', רק מכל מקום הם לא עשו אלא לפנים (מגילה י"ב.) ורק מצד הלבוש היו עובדי על זה ולא בפנימיות, וקדושה זו דלא ידע הוא הכנה לקדושת הפסח, וזה טעם מה שכתוב (מכילתא בשלח) לא נגאלו אלא בזכות האמונה כי במה דלא ידע ואינו מצד השכל הוא רק מכח האמונה שלימה בהשם יתברך ושאין מקרה בעולם רק הכל מהשגחתו, על ידי זה נמחה זכר עמלק באדר ומתקדש בלא ידע דאמונה הוא בלא ידיעה וזוכה לידיעה בניסן.
פרק ו
ענין השבת שהוא אות ביני וביניכם לדעת כי אני וגו' ואחר כך אמר ביני ובין בני ישראל אות וגו' כי ששת ימים וגו', ענין אות דשבת כאות דתפילין כידוע דלכן אין מניחין תפילין בשבת (כמה שכתוב מנחות ל"ו:) דפירוש אות סימן המברר ומאמת הדבר הנרצה לברר כמו ונתן אליך אות וגו'. וביני וביניכם היינו ההתקשרות שבין ישראל לאביהם שהם קשר אמיץ ויעקב חבל נחלתו וחלק ד' עמו, וזהו תפילין דישראל כתיב שמע וגו' אחד דהכל אחד מהשם יתברך ותפילין דמארי אלמא כתיב מי כעמך וגו' אחד, (ברכות ו'.) וכך שבת דקובית הלל ששבת ממלאכתו בששת ימי בראשית היינו שהארץ נתן לבני אדם מעתה שהוא לא יפעול עוד רק הנבראים הם הפועלים, שכל ההתחדשות בעולם הוא על ידי הנבראים יש מיש, ושבת דבני ישראל היא להיפך דבששת ימי המעשה האדם פועל ובשבת נח ומכיר דלד' הארץ ומלואה וגם פעולת האדם הכל מהשם יתברך כמש"נ כי גם כל מעשינו פעלת לנו, וזהו לדעת כי אני מקדישכם שקדושת מעשים שיש בכם [כדרך שאמרו ז"ל (ויקרא רבה פכ"ד) על מקודש יסעדך מקידוש מעשים] תדע כי אני וגו' הוא משלי מה שאני מקדש אתכם ולא מהשתדלותכם, זהו אות ובירור ההתקשרות שבינינו שכל פעולתכם אני הוא הפועל ומקדשם ונותן בכם קדושה, וזהו בלשון נוכח דרצה לומר שבת דבני ישראל ואחר כך שאמר בלשון נסתר ושמרו וגו' ביני ובין בני ישראל מדבר בשבת דהקדוש ברוך הוא, וזהו כי ששת וגו' זהו אות דהשם יתברך רצה לומר שהוא אומר ומי כעמך וגו' דהכל שלהם ומוסר הפעולה בידם, וכמו ששמעתי על מאמר ז"ל ר"פ כיצד מברכין (ל"ה.) כתיב לד' הארץ וכו' כאן קודם ברכה וכו', פירוש דלאחר ברכה שמכיר שהכל מהשם יתברך אז השם יתברך אומר שהכל שלו, ולכך אחר שהזהיר תשמרו ושמרתם בנוכח חזר ואמר ושמרו בלשון נסתר כי מצד הכרת הנוכח [שזהו גם כן כנ"ל ענין הברכות לפני הנאה שאומר ברוך אתה שהוא הכרת הנוכח] הוא מכיר שהכל מהשם יתברך, ואז אחר כך ושמרו וגו' בהעלם השם יתברך אומר שהכל שלהם, ועל זה אמרו (שבת קי"ח:) אלמלא שמרו ישראל ב' שבתות וכו', פירוש שבת א' הוא הכרת הנוכח והוא אות דבני ישראל כנ"ל ואחר כך הקב"ה אומר שהכל שלהם ומשפיע כל מיני טובה, ועל ידי זה שמנת וגו' וכמה שכתוב בפרק אין עומדין (ל"ב.) אתה גרמת מה יעשה הבן וכו' היינו מצד השם יתברך שאומר אחר כך דהכל של ישראל והארץ נתן לבני אדם על ידי זה יוכל לבוא חס ושלום להעלם גמור, וצריך ושמרו וגו' שבת ב' דהוא שבת דקובית הלל דמאחר שהכל חד קובית הלל וישראל צריכים לשמור השבת מצד כי ששת וגו' כמו שהקדוש ברוך הוא שובת, ואלמלא שמרו וכו' גם שבת זה דהעלם היה הגאולה שלימה להיות באמת הכל חד, וכמה שכתוב (בבא בתרא ע"ה:) עתידים צדיקים שיקראו בשמו של הקדוש ברוך הוא, וזה ענין פלוגתא דפרק כלל גדול (ס"ט:) אי מונה ו' ומקדש יום אחד וכו' מר יליף מבריאתו של עולם, דהיינו שבת דקובית הלל שאחר הפעולה, מה כמו אדם הראשון היינו תחלה שבת ההכרה לד' הארץ ומלואה ואחר כך ימי הפעולה כמו שתקנו כל הברכות עובר לעשייתן (פסחים ז':) ובלאו הכי מעל ואחר ההנאה כשהוא שבע מברך ברכת המזון זהו שבת שניה כנ"ל.
פרק ז
שבת אחד מששים בעולם הבא כמה שכתוב בהרואה, (נ"ו:) ועולם הבא היינו העדר הפעולה דהיום לעשותם רק צדיקים וכו' נהנין מזיו השכינה, (ברכות י"ז.) ומעין זה בשבת הגם דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא (קידושין ל"ט:) לכך נאמר שבת מתנה טובה וכו' כמה שכתוב בפרק קמא דשבת (י':) ואמר בבית גנזי ואין להקב"ה אלא אוצר של יראת שמים (ברכות ל"ג:) ובאוצר היראה שם טמון השבת, כי היראה הוא טהרת הלב כידוע מדברי חז"ל ביומא (ע"ב:) על פסוק ולב אין ולכך כנסת ישראל יראה אתקרי כנודע, כי או"ה אין להם חלק אלא בעולם הזה המעשיי וגופני בלבד ולב אין רק לכנסת ישראל כמה שכתוב ז"ל (שי"ר פ"ה) הקב"ה לבן של ישראל שנאמר צור לבבי וגו', ולכך כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא דידוע דעלמא דאתי הוא בינה ובינה לבא, דבעולם הזה הוא השתמשות כחות הפעולה ועולם הבא הוא הלב לבד, ובעולם הזה אי אפשר לטהר הלב לגמרי ממלחמת היצר ועטיו של נחש ולכך נקרא המיתה נח נפשי' בלשון חז"ל שנחה במנוחה ממלחמת היצר, ואז הוא טהרת הלב וכאמרם ז"ל (תוספות דנהדרין ל"ח.) מה היה העולם חסר מנוחה בא שבת וכו' שהוא גם כן מעין עולם הבא כנ"ל, ולכן אמרו (סנהדרין נ"ח:) עכו"ם ששבת חייב מיתה כמה שכתוב יש חכמה באו"ה תאמין תורה אל תאמין (איכה רבה פ"ב) כי חכמה במוח יש גם לאומות והיינו גם חכמת אמת, וכמה שכתוב במגילה (ט"ז.) כל האומר דבר חכמה אפילו באו"ה וכו' מזרש שאמרה דבר אמת אם מזרע היהודים וכו', ועם כל זה לבבם מלא שנאה על היהודים כי תורה הוא לשון הוראה ולימוד (זוה"ק ח"ג נ"ג:) ללמד את הלב שיהיה כפי מה שמשיג בחכמתו זה אינו כלל באו"ה דלב אין, וכמו שאמרו ז"ל (רבה תשא) דלכך ניתן תורה שבעל פה דצפה שעתידין או"ה לומר אנו ישראל וכו', פירוש כי הבדל בין כתיבה לדיבור כי בכתיבה הוא רק התגלות החכמה שבמוחו ומחשבתו אבל הדיבור הוא התגלות הבינה שבלב שזה נגלה בדבור כפי איכות הדבור ותנועתו ניכר עליו מה שבלבו, כידוע שיש הכרה בדברים אם יוצאים מן הלב ואם מדבר בתוקף או בנחת בכעס או רצון וכיוצא בו בלשון קולמס הלב (חוה"ל שער הענוה) וניכר ומלובש בדבורו הבינה שבלב, מה בכתיבה מלובש רק החכמה וכמ,ש בפרק אחד דיני ממונות (ל"ה.) אף על גב דב' סופרי וכו' לבא דאינשי אינשי, כי אי אפשר לו לכתוב רק החכמה ולא הבינה דלב שזה נתגלה על ידי הדבור, דאלו מה שבלבו בהעלם ולא נתגלה גם על ידי הדבור שאי אפשר לגלותו זה אין נפקא מינא לסנהדרין מאחר שאי אפשר לו לברר דבריו לחבריו, רק רצה לומר מה שבדבור היא מגלה רק שבכתב אי אפשר לגלותו, רק תורה שבכתב המכתב מכתב אלקים בדקדוק צורת אותיות שאם נשתנה כל שהוא פסול, והם ד' שערים טעמים נקודות תגין אותיות הידועים וכן הדיוק בחסירות ויתירות פתוחות וסתומות וכיוצא שזה אינו בשום כתב רק בתורה שהם מגלים ורומזים על הבינה שבלב שהקב"ה הטמין בה, ומכל מקום התורה נכתבה באר היטב בע' לשון כי מצד הכתב שהוא התגלות החכמה נתגלה לכל באי עולם, ויש חכמה באו"ה להשיג גם כן הכרת השם יתברך וכמו שהשיגו כל פילסופי יון וערב הקדמונים מחכמתם גם כן, רק מכל מקום לא נשתנה על ידי זה לבם בקוצו של יו"ד ולא היה הקב"ה דר בלבבם כלל רק בלבות בני ישראל שלהם נמסר התורה שבעל פה, פירוש התגלות הבינה שבלב על ידי הדבור ולכך דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב (גיטין ס':) כי עיקר דברים שבעל פה בדבור שעל ידו מתגלה מה שבלב, וכמו ששמעתי על לשון חז"ל בכל מקום אליבא דר' פלוני כי כל המימרות שלהם היה כפי לבו ובמקום אדעתי' אמרו אליבא שהוא מן הלב, ודבר זה נקרא מסטורין של הקב"ה כי עקוב הלב מכל מי ידענו וכנ"ל דיראה שבלב הוא בית גנזיו, ואמרו (תנחומא תשא) מי שיש לו מסטורין שלי וכו', ואדם לעמל יולד כי זה כל הבריאה בכח פעולה ומעשה והיקפה ו' ימים שהוא סדר הבריאה, רק לבני ישראל ניתן יום השבת במתנה שהוא נגד כנסת ישראל שלהם מתנה כח המנוחה ללב גם כן שבאמת הלב קשור בהשם יתברך ואצלם ההיקף ז' ימים, אבל עכו"ם ששבת חייב מיתה (סנהדרין נ"ח:) כי להם ההיקף רק ו' יום ולעמל לבד יולדו ולא למנוחה, וכמה שכתוב בריש ע"ז (ב':) הרבה גשרים וכו' הכל בשביל ישראל, פירוש כי כל חטאי ישראל הקב"ה יברר שהיה לתכלית טוב אעל פסוק שהוא כיון להנאת עצמו הכל הולך אחר התכלית ועל זה יאמרו הם הלא גם פעולתם לתכלית טוב הכל בשביל ישראל, רק באמת בזה יש חילוק בין ישראל לאומות כמה שכתוב בריש ראש השנה (ד.) בצדקה על מנת שיחיה בני, וכמה שכתוב הרמב"מ (בפ"ב מה"ג) בטעם כופין עד שיאמר רוצה אני דישראל עצם לבבם דבוק בהשם יתברך רק היצר מבלבל, וכיון שהמעשה טובה מצד התכלית הרי עצם נקודת הלב גם כן מתכוין לטוב ומה ששלח לשמה ולהנאת עצמו זה אינו מצד עצם הלב כלל, מה שאין כן באו"ה דלב אין כלל כנ"ל, לכך השבת אות ביני וביניכם פירוש השייכות שבינינו כנ"ל.
פרק ח
חמשים שערי בינה יש כמו שאמרו ז"ל בראש השנה (כל אחד:) ונגדם נ' שבתות השנה וג"ן סדרים באורייתא, כמה שכתוב בזוהר כמה פעמים (תיקו"ז תי' י"ט) דתורה הוא המלמדת הלב והתחלת התורה מלידת יצחק דאורייתא מסטרא דגבורה, (זוה"ק ח"ב פ"א.) ומלידתו הוא התחלת ועבדום ועינום וגלות מצרים דידוע דמצרים רומז לבינה, היינו שהוא לברר הבינה שבלב כמו שאמרו ז"ל (זוה"ח יתרו) דנכנסו למ"ט שערי טומאה ואלמלא נכנסו חס ושלום לשער הנ' וכו', פירוש כמה שכתוב בראש השנה (שם) על פסוק ותרסרהו מעט מאלקים דמ"ט שערי בינה נתגלה למשה רבינו עליו השלום ולא שער הנ', דכל דבר מזוקק שבעתים היינו ז' פעם ז' כי הם ז' מדות כנודע ושער הנ' הוא שורשם, והראבן דוד בהקדמת פירוש לספר יצירה מנה כל הנ' שערי בינה שכתובים בספר איוב ל"ח ול"ט בשאלות השם יתברך איפוא היית וגו' עד גמירא, רצה לומר שאמר לו השם יתברך שאין לבו מבורר כלל אפילו בשער אחד כי בירור הלב הוא רק אצל בני ישראל זרע אברהם יצחק ויעקב והוא מחסידי או"ה כמו שאמרו ז"ל בבבא בתרא (ט"ו:) ומסתמא נסדרו בדרך לא זו אף זו והשער הנ' הוא הנמנה ראשונה שסידרן מעילא לתתא והוא שאלת איפוא היית שפירשו חז"ל בשמות רבה (פ"מ) באיזה איפה היית תלוי באדם הראשון בראשו וכו', פירוש האם עמדת על בירור שורש נשמתך בתחילת היצירה בשרשה העליון שזהו תכלית הבירור לברר שרשו בתחילת היצירה באדם הראשון, ודבר זה לברר לגמרי הרי היה מוכרח לברר גם כן החסרון של עטיו של נחש שבאדם הראשון והיה חי לעולם וזה יהיה על ידי משיח וזה נקרא כאלקים כמש"נ אני אמרתי וגו' אכן כאדם וגו', וזהו במשה רבינו עליו השלום ותחסרהו מעט מאלקים היינו שהוכרח למות כאדם שעדיין לא בירר שער הנ' שהוא שורשו באדם הראשון, ונגד זה נ' שערי טומאה היינו השתקעות הלב ברע וחמדות עולם הזה בלבות או"ה והשער הנ' הוא שרשו בתחלת היצירה כי או"ה שרשם במקום טומאה ורע מה בני ישראל, ומכל מקום חס ושלום יוכל לבוא על ידי מעשיו הרעים שיתקלקל גם השורש כדרך שמנו אלו שאין להם חלק לעולם הבא כו' שכל כך גרמו קלקול עד גם לשורשם שבתחלת יצירה שנעשו כאלו אינם מושרשים בטוב, ובאמת השם יתברך אין מניח כן לזרע אברהם יצחק ויעקב וכדרך שאמרו ז"ל (סנהסרין ק"ט:) ביקש יעקב שלא יזכר שמו על הקלקלה בסודם אל וגו', פירוש שלא יוכלו לקלקל על ידי מעשיהם את השורש הקבוע בהם לטוב ואין צריך לומר מאברהם ויצחק שקדמו לו, וזה טעם ברית אבות לא תמה, (עיין תוספות שבת נ"ה.) ואלו חס וחלילה היו נכנסים במצרים לשער נ' אז לא היו נגאלים, היינו בדרך גאולה לצאת מן הרע לטוב רק בדרך כליון הרע כמו שיהיה לעתיד ובלע המות וגו' שיתוקן גם שער הנ' והיה צריך משה רבינו עליו השלום להיות משיח ולהשיג גם שער הנ' רק שהקב"ה הקדים לגאלם שלא ישתקעו, והגם דעל ידי הגלות נשתקעו חס ושלום מכל מקום היה זה בירור למתן תורה, כי הבירור אינו אלא מצד ההעלם כאשר אלו משוקעים בהבלים כמו אלו והללו עובדי על זה והללו עובדי על זה מכל מקום הללו מאמינים בני מאמינים וצור לבבם המסתתר בקרבם הוא השם יתברך, והיה באמת אז הבירור למ"ט השערים שבכל שער טומאה שנכנסו דהיינו השתקעות כמו או"ה היה בירור והכרה לפני בוחן כליות ולב ההבדל שבין השתקעות האו"ה שהוא מצד עצם לבבם, מה שאין כן בני ישראל הוא רק מצד עירבובם בין האומות אבל בעצם לבבם גלוי וידוע שרצונינו לעשות וכו', (ברכות י"ז.) וזה היה בירור לכל המ"ט שערי טומאה כי עצם לבות בני ישראל אינו שקוע בהם כלל, ומצד הזה מגיע הגאולה מן האומות כטעם מיני' ובי' אבא וגו' וירך מתוכה מסרחת שאמרו ז"ל בסנהדרין (ל"ט:) לענין עובדי' ע"ש, כי אי אפשר עקירת הרע רק מתוכה ומי שהוא מושקע בו הוא המהרסו דלכן אמרו בכריתות (ו':) כל תענית שאין בו מפושעי ישראל אינו תענית, פירוש תענית הוא על כל צרה שלא תבוא וההצלה מצרה דהיינו סילוק הרע שהוא מפני הרע שבבני ישראל אינו אלא על ידי הצירוף דפושעי ישראל כי הם הבירור שאין רע בישראל, כי הפושעי ישראל הם המבררים ההבדל שבין פושעי ישראל לפושעי או"ה שאלו עצמיות עומק לבבם כך ואלו רק מצד הלבשת תוקף היצר, ומצדם הוא ההצלה מרע וכן בקטורת שהוא הצלת הנגף היה חלבנה והוא ברית כמה שכתוב (בראשית רבה פס"ה) וירח ריח בגדיו ריח בוגדיו דרק מצד חוש הריח שהוא בנשמה כמה שכתוב בפרק כיצד מברכין, (מ"ג:) ואומרים נשמה שנתת בי טהורה שהנשמה בבני ישראל הוא חלק ד' שעל זה נאמר ויפח באפיו וגו' שאמרו ז"ל מאן דנפח מתוכו נפח שהנשמה באפו, וזה גם לפושעי ישראל יש ריח טוב וזה מציל מנגף ורע.
אומנם הגם דסור מרע קודם מכל מקום העיקר עשה טוב ואנכי קודם ללא יהיה לך שזה התכלית והשורש זהו על ידי אור התורה, והם מ"ט ימי הספירה שאחר גאולת מצרים שהוא בירור מ"ט שערי בינה מצד הטוב, אז זכו לשער הנ' בשבועות שהיו חירות ממלאך המות ומיצר הרע כמו שאמרו ז"ל (שמו"ר פמ"א) והיינו בירור השורש וזהו עדים מהר חורב והם הכתרים שאמרו ז"ל (שבת פ"ח.) שהכתר הוא למעלה מן הראש כי מ"ט שערים הוא בלב האדם מצידו ויוכל להגיע בהשתדלותו, אבל בירור השורש ונקיון עטיו של נחש דאדם הראשון זהו למעלה מראש האדם רק על ידי השם יתברך שמסייעו לזה להיות כאלקים ממש, והתורה היא המאירה לאדם ומדריכתו לברר לבבו בכל הנ' שערי בינה, וג' דסרים בראשית נח ולך שעד לידת יצחק הוא חכמה המשפעת לבינה כי נובלות חכמה עליונה תורה (בראשית רבה פי"ז) ועצם התורה חכמה לברר הלב שהוא ברצון השם יתברך, וידוע בכל דבר יש ג' ראשונות וז' תחתונות ג' ראשונות הם המשפיעות, וגם ג' תחתונות נצח הוד יסוד שבכל פרצוף נעשים מוחין לפרצוף שתחתיו כנודע, והם ג' פרשיות אלו שהם לימודי חכמה עליונה המשפיעים לבינה שבלב, כי ג' מיני לימודי חכמה נזכרים בריש פרק אין דורשין מעשה בראשית ומעשה מרכבה וסתרי עריות, פירוש חכמה שבבריאה ובברואים וזהו מעשי בראשית שבפרשת בראשית, וחכמה שבפעולת הנבראים אחר כך להוציא מכח פעולתם ברואים אחרים כמותם, כי לא תוהו בראה שמזה הוא מצות דעריות שלימד השם יתברך דרכים הראויים לזה וזהו חכמת סתרי עריות ולימודים אלו בפרשת נח, שבו נתפרש שתילת העולם והתפרדס למשפחותם ולע' אומות וב' דורות דדור המבול ודור הפלגה הם כללות סתרי עריות כי הם נגד תורה שבכתב ותורה שבעל פה, כי בדור המבול היה ראוי להיות מתן תורה כמה שכתוב בזוהר (ח"ג רט"ז:) וכמו שאמרו ז"ל (חולין קל"ט:) על פסוק בשגם זה משה וכן עונם בהוצאת ז"ל ביסוד כידוע בזוהר דכתב ביסוד, וכמה שכתוב במקום אחר דכתיבה דברי תורה הוא תיקון לזה כי הכתב הוא גילוי טיפי חכמה שבמוח לפועל על ידי זה מאסף טיפי מוחו שיצאו לבטלה, כי הכתב הוא להיות לזכרון ושלא יהיה כדבר של בטלה ועל ידי זה מתקבצים נדחי נפשות העשוקות גם כן כטעם ד' צילך, וכמו כשאדם עוסק בדברי תורה בדבור הקבית הלל יושב ועוסק כנגדו כמו שאמרו ז"ל (תדבא"ר פי"ח) כך כשכותב דברי תורה הקבית הלל כותבם גם כן, וכתיבת השם יתברך היינו התהוות נפשות כמו דרך משל תורה שבכתב שאותיותיה הם שורש נפשות בני ישראל כנודע, וכן כל כתיבת תורה שבעל פה שהוא התגלות הגנוז בתורה שבכתב כי כל הנפשות הוא מאותיות ועל ידי מעשה האדם במצות ועבירות נשתנה צירופם, כמה שכתוב בפירוש הראבן דוד לספר יצירה [ריש פרק ג'] בפירוש ג' ספרים של צדיקים גמורים וכו' ע"ש, ועל ידי אותם אותיות הנכתבים מידו של הקב"ה נוצרים נפשות, וזה טעם כתב ביסוד שבו הוא כח ההולדה לנפשות חדשות והם אותם הנפשות שיצאו ממנו לבטלה, ודור המבול הם עצמם דור המדבר כמה שכתוב במקום אחר ואין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל כדחז"ל (גיטין מ"ג.) דלכן קרא הכתוב דברי תורה מכשלה והמכשלה הזאת וגו' שגם המכשלה הוא דברי תורה מאחר שאין אדם עומד על דברי תורה וכו', והמכשלה דתורה שבכתב הם דור המבול ודתורה שבעל פה הם דור הפלגה שהיה בארץ שנער ששם יסוד תורה שבעל פה בימי אנשי כנה"ג והשלמתו בתלמוד בבלי, שכחם שפה אחת ודברים אחדים בכח הדבור רק שהיה דברים חדים בלשון הרע על אלופו של עולם, ומרפא לשון וגו' מאי תקנתי' וכו' (ערכין ט"ו:) בדבור בדברי תורה שזהו יסוד תורה שבעל פה, דמשה רבינו עליו השלום שהוא יסוד תורה שבכתב נאמר בו לא איש דברים אנכי, וברית הלשון וברית המעור מכוונים זה נגד זה בשניהם כח הנבראים להוציא נבראים אחרים, ברית המעור בפועל ומעשה בגוף וברית הלשון בנפש כטעם את הנפש אשר עשו בחרן וכמה שכתוב (סנהדרין י"ט:) כל המלמד בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו, וגם הוא בפועל בריאת נפשות כמה שכתוב אז נדברו וגו' ויכתב בספר זכרון וגו' שעל ידי הדבור בדברי תורה הקב"ה כותב בספר זכרון, וכל זכרון דהשם יתברך הם נפשות דבני שהם לזכר עולם נצחי וכתיבת הוא התולדה כנ"ל, וב' ספורים אלו דדור המבול ונח הנבחר מהם לתיקון עולם ולהעמיד השראה לקבל תורה שבכתב המתקנת ומיישרת כח זה ודור הפלגה ואברהם הנבחר מהם, הם כלל החכמות שיש בסתרי עריות שהוא כח פעולת הנבראים כנ"ל, וחכמת מעשה מרכבה הוא בפרשת לך המדבר מגילוי השם יתברך לאברהם א ע ואיך השם יתברך רוכב עליו כי האבות הן המרכבה כמה שכתוב בבראשית רבה (פפ"ב) ולמדוהו מאברהם ביחוד שם.
ושלשה אלו הם תלת נקודין דאורייתא הנזכר בתיקונים ושמעתי פירושו כי כללות התורה הוא ג' דברים לעשות כרצון השם יתברך וכרצון איש ואיש שלא להרע לחבירו וכרצון עצמו גם כן שלא להרע עצמו ולבקש טובת עצמו גם כן, ואלו הג' הם הרמוזים כמו שכתוב אורייתא וקובית הלל וישראל חד והוא גם כן מה שכתוב (שבת ל"א.) ואהבת לריעך כמוך כלל גדול בתורה, פירוש ואהבת כמה דאת אמר ואהבת את ד' אלקיך שסתם אהבת בני ישראל להשם יתברך ולריעך שיהיה גם כן טובה לריעך וגם כמוך טובה לעצמך, וזהו מעשה בראשית טובת הנבראים עצמם, ומעשה מרכבה רצון השם יתברך, וסתרי עריות הוא מצד השפעתם לזולתם, וכן כל דבר נחלק לראש תוך סוף כנודע, וכלל הגוף הם ראש שהוא המקבל ההשפעה מלמעלה והגוף הוא עצם האדם ושוקין הם כח ההשפעה לזולת וכל חלק מהם גם כן חלוק לתלת כנודע, ובראש עצמו יש ג' ראשונות כח"ב או חבן דוד מצד פנימיותן החכמה הוא מהשם יתברך ומה שמקבל ובינה עצמיותו שמבין דבר מתוך דבר ודעת חבורם להשפיע ללב וכחות הפעולה, ובחיצוניות פירוש בלא ההתבוננות מצד עומק פנימיות הכחות רק מצד החיצוניות המתגלה עצם הראש הוא החכמה שבמוח והבינה הוא כחו המשפיע ללב וכתר הוא ההשפעה שלמעלה מראשו מהשם יתברך, וג' אחרונות של כל פרצוף הם כחות ההשפעה והם נה"י נצח הימין מקרבת שרצונו להשפיע והוא כח המשפיע והוד הוא שמאל דוחה כאלו רצונו לעכב לעצמו ויסוד בו הוא מידת ההשפעה, והם נעשים ג' ראשונות לפרצוף שתחתיו פירוש כח המושפע והמקבל ההשפעה מג' כחות אלו של נותן ההשפעה נעשו ג' ראשונות שהם ג' כחות של קבלות ההשפעה של המקבל שחלוק גם כן לג' כחות אלו עצמם כנ"ל, כי כפי חלוקתם במשפיע כך מתחלקים במקבל, והם ג' ראשונות של התורה המדרכת לאדם בנ' שערי בינה, וג' ראשונות שהם האחרונות מחכמה הם ג' סתרים שהם סוד כידוע דראשית הגילוי לאדם הוא בלב דקיימא לשאלה, מה חכמה שבמוח שאינו מורגש בלב לא קיימא לשאלה, וכן חכמת השם יתברך שלא מצד התגלותה בבינה שבלב בני ישראל אין דורשין, ובמרכבה שהוא הא' המדבר ביחודו של עולם ביחיד, ומעשה בראשית שמדבר מנבראים ויש ב' בורא ונברא בשנים, ובעריות שמדבר מן הזולת שהוא הג' בשלשה, ובתורה נתהפך הסדר להיות פרשת לך דמעשה מרכבה הג' כנ"ל דכתר דחיצוניות בפנימיות הוא הדעת שהוא הג', ובתורה הוא מצד השפעת החכמה לבינה שבלב שהוא על ידי הדעת שבחכמה המחבר חכמה ובינה שבחכמה.
ושלשה כחות אלו של חכמה בהשפעה היה בג' אלו אנשים המדוברים באותן פרשיות, כח חכמת מעשה בראשית נשפע באדם הראשון שהוא הנברא הראשון והכיר את עצמו ומכח זה הכיר חכמה שבכל הנבראים כמה שכתוב ויבא וגו' כל אשר יקרא וגו' וקריאת השמות הוא מצד הבקיאות בחכמת טבע של כל נברא, ודרשו לב' הם שני בניו קין והבל שהם גם כן שורשי כל הנפשות כמוהו הנודע כי הם ראשית אונו, ונח היה בקי בחכמת סתרי הוצאות נבראים על ידי שנצטוה להכניס כל בעלי חיים וצומח להחיות זרע ודרשה לג' בניו, ומהם פירוש האומות ללשונותם שכח כל האומות בזה בקיום העולם במעשיהם ופעולתם שעל זה הוא כל קיום האומות לקיום וישוב העולם לחדש פעולות שונות בנבראים כל אומה פועלת פעולה מיוחד בע' כחות הנפש כמה שכתוב במק"א, ואברהם אבינו ע"ה ב' כליותיו כב' מעינות נובעות חכמה (בראשית רבה פצ"ה) דמעשה מרכבה לדעת ולהכיר שאי אשפר לבירה בלא מנהיג הרוכב על כל הבריאה ודרשה לבנו יחידו, ובו התחלת השפעה לבינה שבלב דהיינו לכנסת ישראל שממנו בנין האומה הישראל ית המכירים זה בבירור לבבם שהם מרכבה להשם יתברך, מה אדם ונח אבות לכל העולם כולו, ומכל מקום גם אברהם א ע נקרא אב המון גוים כי הוא אינו מלידה מבטן זרע ישראל העמוסים מני רחם להיות צור לבבו יתברך שמו בתולדה, שהרי נקרא תחלה לגרים (חגיגה ג'.) כי עם ידי השתדלותו זכה לבינה שבלב ולהיות נקרא איתן האזרחי (בבא בתרא ט"ו) כאזרח בישראל שהוא איש הישראל י מבטן, וכטעם טל ילדותך שדרשו חז"ל (בראשית רבה לפ"ט) על אברהם א ע, אבל עיקרו הוא מצד השגת החכמה יתירה ויש חכמה באו"ה כמו שאמרו ז"ל, (איכה רבה פ"ב) ויציבא מילתא מה שכתוב הרמב"מ בפירוש מעשה בראשית ומעשה מרכבה כנודע ואין טענה עליו מה שכתוב בספר עבודת הקודש וכדומה לו דאם כן היו חכמי או"ה כאריסטו והדומה בקיאים במעשה בראשית ומעשה מרכבה כנביאי ישראל, כי אמת הוא כן דיש חכמה באו"ה והיינו חכמת אמת רק שאינו מורגש ללב ואינו תורה להדריך הלב על ידו, מה חכמת בני ישראל נקרא תורה כי מרכבה דיחזקאל באובנתא דלבא תליא כמה שכתוב במגילה (כ"ד:) דהעיקר על ידי הרגשת הלב באור השם יתברך וזה אינו באו"ה כלל רק בישראל שהקבית הלל לבן של ישראל, (שי"ר פ"ה) ומעשה בראשית ומעשה מרכבה וסתרי פעולות הנבראים בכל מיני חכמות לימודיות דבני ישראל הוא עצמו אותן חכמות לימודיות דבני ישראל הוא עצמו אותן חכמות אלקיות וטבעיות ולימודיות דאומות העולם, רק מצד נביעותן מהבינה שבלב להכיר בכל דבר אמיתות השם יתברך הוא בענין אחר ממש, וכמו ששמעתי כי כל חכמתו דרשב"י בספר הזוהר ידעו גם כן סבי דבי אתונא מחכמי יון שהיו קרוב לזמנו והיו לעומתו זה לעומת זה והיה ספירות הם עצמן היה מאמרות הידועים לבעלי ההגיון רק שהשיגום בלבוש אחר מצד החיצוניות ואינו דברי תורה כלל וכן כל חכמת שלמה המלך ע היה יודע גם כן חירם מלך צור שהיה לעומתו זה לעומת זה וכן חכמתו של משה רבינו ע"ה ידע בלעם מצד החיצוניות [וכאמרם ז"ל שילהי זבחים (קט"ז.) דנתקבצו או"ה לבלעם וסיפר להם ענין מתן תורה, וזה שאיתא בספרי (סוף ברכה) באו"ה קם ומנו בלעם] כך שמעתי ויציבא מילתא, וג' אלו הם גם כן נגד ג' מיני חכמות הנזכרים הגם שכל אחד כולל שלשתם מכל מקום כל אחד מתיחד ורשום בכח אחד פרטי, משה רבינו עליו השלום הוא המגלה ומפרסם אלקות בעולם במתן תורה וכן שמעתי דהוא שורשו מדבור אנכי ד' אלקיך שהשם יתברך רוכב ומנהיג העולם הוא מעשה מרכבה, וזהו תורה שבכתב שהוא מהשם יתברך עצמו דמעשה מרכבה הוא מצד השם יתברך והשגת מדותיו יתברך, ולכך משה רבינו ע"ההוא מדת הדעת כנודע שהוא להשפיע ידיעה זו ללב, ודבר זה של השפעת החכמה ללב הוא גם כן מצד שהשם יתברך רוכב על הנבראים והוא צור ללבן על ידי זה נשפע ללב, שהרי באו"ה אינו נשפע אעל פסוק שמשיגים חכמה וידעו גם כן ממתן תורה כמו שאמרו ז"ל רק דקרו לי' אלקא דאלקא כדאיתא שילהי מנחות, היינו דהשגתם מצד החיצוניות שהוא הכתר ולא פנימיות הדעת, והיינו דאמת דהקב"ה רוכב רק כמו הכתר על הראש שהוא למעלה מהראש ומבדילים הכתר מן הראש ואומרים שהנהגת הגוף על ידי הראש וחכמתם ועוצם ידם הוא המשגת חכמה ופועלת גבורה, כי לא ידעו מפנימיות הכתר שהוא הדעת שהוא המחבר מוח ולב להיות הלב מלא גם כן מאור אלקי המושג במוח יהיה מורגש ללב, זהו על ידי חיצונות הכתר שנכנס בפנימיות לגוף פירוש שהשם יתברך רוכב בכל מעמקי לב האדם גם כן ואין הכתר נבדל מן הראש כלל וזהו דעת דמשה רבינו ע"ה, מה בלעם היה דעת דסט"א שהלב שלו מלא מכל מיני רע ומצד זה חכמת מעשה מרכבה שלו הולידה מיני כשפים שמכחישים פמליא של מעלה, (סנהדרין ס"ז.) ואיתא בתדבא"ר (פכ"ח) כי בב' דברים בלעם גדול ממשה רבינו עיעוין שם פירוש כי הוא השיג מצד החיצוניות שהוא הכתר שהוא גדול ולמעלה מהדעת ואין כאן מקומו עוד, ושלמה המלך ע חכמתו מעשה בראשית כמה שכתוב וידבר על העצים וגו' וספריו נקראו רוח הקודש שהוא גם כן פעולת השם יתברך רק שהוא יוצא מפה האדם וכן מעשה בראשית היינו חכמת השם יתברך המלובשת בנבראים, ורשב"י חכמתו בסתרי תורה שהוא תורה שבעל פה וחכמת האדם עצמו הוא החכמה דפעולתן של הנבראים, והגם דכל אחד דיבר משלשת החכמות היינו כי כל אחד מהג' כלול גם כן מג' אלו וכנזכר למעלה.
וספר יצירה הוא ברייתא דמעשה בראשית לימוד חכמת מעשה בראשית, ושנינו שם [בריש פרק א'] וברא את עולמו בג' ספרים ספר וספר וספור, הם גם כן ג' מיני חכמות אלו כי בראשית מתרגמינן בחכמתא ובל"ב נתיבות פליאות חכמה וכו' נברא העולם שהם כ"ב אותיות ועשר ספירות עיין שם בספר יצירה, היינו כנודע דבכל דבר יש אורות וכלים הכלים הם אותיות כי בדבר ד' שמים נעשו והדבור הוא באותיות ולעולם ד' דברך ניצב בשמים שדבורו המקיימם עכשיו גם כן, ואותיות הדבור הם כלי השמים וי' ספירות הוא אור השם יתברך פירוש כח המדבר המלובש בהדבור, וזהו כלל בכל הנבראים יש חומר וצורה דהיינו אורות וכלים וכל אור חלוק לי' מדרגות וכלים חלוקים לכ"ב אותיות והכל מחכמתו יתברך והם בהכרח ל"ב נתיבות חלוקים משכל ובחכמה, וזכר שם אחר כך שמות והם האורות ואחר כך ספרים והם הכלים כי הספרים מאותיות, וכן דברי המפרשים שם שהם ג' אמות וז' כפולות וי"ב פשוטים שזכר אחר כך וכן דברי הראבן דוד שם, וה"ר משה בוטריל בשם ר"א הקליר בשם זקינו שהם שכל משכיל מושכל שיש בחכמת מעשה בראשית עצמו שהוא חכמת הטבע כדברי הרמב"מ, ואצל האומות גם כן חלוק לב' ספור הטבעים היינו ידיעת כל הנבראים והבדלם זה מן זה בעניינים וגוונים ומהותם וזהו כלים, וזהו אצל בני ישראל חכמת אדם הראשון בקריאת שמות שידע באיזה אותיות מדבור ד' נתהוה חומר נברא זה, ולימוד חכמת הטבע ידיעת כחות פנימיות של כל דבר זה נקרא אצל בני ישראל ידיעת אורות השם יתברך איך הוא מחי' את כולם בפנימיותם יש בכל אחד ניצוץ אור מאמיתות השם יתברך המתפשט ממדותיו דהיינו שמותיו יתברך כנודע, והם קבוצם קומה שלימה החלוקה לי' שחלוק לג' כנזכר למעלה דהיינו ראש תוך סוף, כי כללות הבריאה בגין לאשתמודעיין ולמענהו לקילוסו (שוחר טוב י"ט) לדעת שיש בורא על ידי הכרת אור חכמתו בנבראים, והשכל שהוא הידיעה וההכרה בבורא זהו מעשה מרכבה, והמושכל שהוא החיות דנבראים הוא מעשה בראשית והמשכיל הוא שכל האדם המתבונן הרי הנבראים פעלו והולידו זה באדם והוא פעולת הנבראים, וחלוקה זו הוא גם כן בנתיבת חכמה בין באורות בין בכלים בחכמתו דהשם יתברך שהוא הפועלת חכמה זו דמעשה בראשית בלב האדם בהתבוננותו בחכמת השם יתברך באורות ובכלים, והחלוקה בכלים נקרא ג' ספרים פירוש ג' הוראות שיש למילת ספר כמה שכתוב בפירוש הר"א גרמיזא והר"מ בוטריל לשם ע"ש, פירוש חקיקת האותיות זהו העמידה על יסוד כל דבר, ובכללות הם ג' אמות ויסודות אויר מים אש ובכל פרטי נברא חומר בפני עצמו זה כסף וזה זהב וכן בצומח ובעלי חיים, והוא צורת האותיות עצמן שהם יסוד הנבראים וזהו הראש והשכל עצמו, ופירוש ספר לשון מנין הוא הסוף כגירסת ר"י הלוי [בכוזרי] המובא בפירוש הר"מ בוטריל על הכחות קבועים שבכל נברא דרך משל כח האש לשרוף והמים לכבות והצומח ליזון והדומם להיעשות כלי לתשמיש וכיוצא בפרטי פרטות, והם בכלל הנבראים י"ב פשוטות שנגדם י"ב מזלות שהם כוכבי השבת דקביעי וקיימי ברקיע שהם כחות של פעולתם, וזהו נגד המשכיל וכח פעולת הברואים בזולת שזהוש התבוננות איש הישראל י בכחות פעולת הנבראים לדעת האותיות דדבור השם יתברך שפועלים כך, ואותם אותיות נקראים ספר לשון מנין שהוא מנין הכחות של כל אחד חלוק כפי מנין האותיות ולא כפי צורתן שזהו ספר הא' ביסודן, ואותם אותיות הם כח המשכיל רצה לומר מי שמשתמש בנבראים שהם המושכלים כי גלוי הכחות הוא מצד השימוש בהם, וספר לשון סיפור דברים הוא האמצעי בידיעות כחות המשתנים שבכל נברא רצה לומר שפעם הוא כך ופעם כך, דרך משל בצומח ובעלי חיים הוא הולך וגדל ותחילתו קטן וגם כן סופו נרקב וכלה וכן בדוממים הוא משתנה בין בתחלת מיני המתכות וכדומה ובין בסוף כשמתפרר וכיוצא, וזהו עצם כח המושכל וכח הנבראים עצמן שהם בכללות ז' כפולות, פירוש כפולות מצד התמורות של דבר והפכו כמה שכתוב בספר יצירה שנגדם ז' כוכבי לכת ברקיע שהולכים ומשנים מקומם בכל פעם ואין עומדים קבועים במקום וסדר אחד כמזלות, וזה (נמחק תיבה א') לעצם כח פרטי של עצמות כל נברא שמצד כח עצמן הוא ההשתנות כמו כח הצמיחה בצומח והגידול בבעלי חיים וכדומה זהו עצם הספור, שבספר ותיבות יש חקיקת אותיות ומנינם ועצם הספור שבאותן אותיות, וזהו עצם דמעשה בראשית היינו ענין הנבראין עצמן, והם חלוקין לז' והיסודות לג' כי כל דבר חלוק לי' ג' ראשונות וז' תחתונות הג' ראשונות הם היסודות וההתחלה והז' תחתונות הם כללות גוף הדבר, וכחות של פעולתן הם י"ב כי בכל פעולה יובחן י"ב מיני הבחנות שהם י"ב גבולי אלכסון שיש בכל גשם כמה שכתוב בספר יצירה, כמו ששמעתי פירוש גבולי אלכסון היינו דברים הפכיים שזה נגד זה, ובכל דבר יש ו' קצוות כנודע שהם ו' ימי הבנין וכחות פרטיות של מיני פעולות וכל א' דבר והפכו הרי י"ב מינים בפעולות, וזהו בכלים כחות הפעולות הם י"ב בפני עצמו והם כ"ב, אבל באותיות הוא רק י' כי כחות הפעולה כללות בז' תחתונות שג' הם כחות הגוף וג' כחות הפעולה וכח הפעולה עצמה הוא העשירית כנודע, היינו דבהמצאת הפעולה לפועל על ידי הכלים הנגלים הרי מצד הנגלה הפעולה נפרדת מן הפועל, מה שאין כן מצד האור הפנימי הנעלם שהוא כח של הפועל עצמו הרי הוא כלול בגוף הפועל ובכלל היה כחות של גוף קומתו כמו שהג' ראשונות שהם היסודות כלולים בגוף קומתו, ובכלל האורות, וכלים ידיעת הכלים היינו צירוף האותיות שנבראו בהם שמים וארץ שנתבאר בס' יצירה זהו מעשה בראשית שנכלל בפרשת בראשית, והאורות איך השם יתברך מאיר בכולם ושאין בירה בלא מנהיג זהו מעשה מרכבה וחכמת אברהם אבינו ע"ה שבפרשת לך שהשיג זה אחר שעמד על ספר יצירה כמה שכתוב בסוף ס' יצירה.
וזהו הקדמת שבח למלאכת המשכן בפרשת ויקהל שהוא גם כן מעשה בראשית כמה שכתוב בהרואה (נ"ה.) יודע היה בצלאל לצרף וכו', ושבת הוא זוי השכינה ואור השם יתברך הממלא את המשכן וברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא, (שבת על זה:) ותחלה הוא פרשת בראשית בידיעת הכלים ואחר כך השגת האור דאברהם א ע על ידי ידיעות על דרך יתרון האור מן החושך, וכן הוא סדר השגת האדם באור השם יתברך כברייתו של עולם דמקודם ששת ימי המעשה ואחר כך שבת שהוא שבות ימי המעשה, אבל המשכן שהוא פעולת האדם דוגמת השם יתברך והוא חכמת פעולת הנבראים שבפרשת נח שזהו הבינה שבחכמה נגד הבינה שבלב ששם ההבדלה בין ישראל לעמים בכח פעולתן והשתדלותן, שגם העמים משתדלים הרבה גשרים גשרנו וכל מיני חכמות לישוב העולם הכל הוא חכמת נח שנקרא איש האדמה בעלא דארעא שעוסק בישוב העולם היפוך דור המבול המחריבים, ומצידו נמשך דור הפלגה המפרידים ומבדילים בין אור לחושך, והשם יתברך לקח לחלקו אברהם א ע שזה יש לו הבינה יתירה כמו שאמרו ז"ל ביומא (כ"ח:) דהיינו כח הפעולה בהפלגה שהוא המתחיל בהשתדלות להשגת השם יתברך שהוא עמוד העבודה והוליד את יצחק שהוא עמוד התורה דאורייתא מסטריה שמברר כל הנ' שערי בינה שבלב, ולפעולת אדם צריך להיות האור קודם ואחר כך עשיית הכלי וכמו אדם הראשון שקידש השבת ואחר כך ו' ימי הפעולה וכמו שאמרו ז"ל בפרשת כלל גדול (ס"ט:) כי בלעדי השגת אור השם יתברך אי אפשר לו לפעול כלל, ולכך שבת קודם למלאכת משכן, וב' עניינים אלו מצד השתדלות אדם שלעמל יולד מכח פעולותיו הם השגות דדור המבול ודור הפלגה במכשלה שקודם עמידה לדברי תורה, דדור הפלגה בנין המגדל הוא דוגמת בנין משכן ובית המקדש להיות מקום קביעא וקיימא להם רק שהיה לצורך גופם ותאותם ולא להשראת שכינה, ודור המבול אמרו ז"ל פרשת חלק (ק"ח:) שהטעימו הקב"ה מעין עולם הבא זהו דוגמת שבת שהוא מעין עולם הבא שהשיגו האור והפנימיות של כח הפעולה כנ"ל, דשבת הוא הפנימיות של ששת ימי המעשה ועל ידי זה העלו כל מיני פעולות בהתפשטות תאותם בתאוה ורציחה דחמס, וביחוד עון דדור המבול בהוצאת ז"ל שקראו חז"ל בריש פרק כל היד בני מבול דהיינו התפשטות פעולה לבטלה שאינו בורא בריאה כלל באמת, זהו מצד אור של כח הפעולה הנשפע בהם ומצד התאוה לא עצרו כח להגדירו, וזה גורם כליון הבריאה באמת ושבירת הכלים היפך אור השם יתברך שהוא מחי' ופועל בנין הכלים, ולכך תיקון עון דדור המבול הוא על ידי שמירת שבת כהלכתו ובסור מרע דסור מרע דשבת הוא הגדרת כח הפעולה וזהו תיקון עון דור המבול בהוצאת ז"ל, ולכן פרשת שבת דקודם למשכן הזהיר לא תבערו אש וגו', וכפשטי' מצות שבת הוא בעונג ובודאי היה עונג שבת יותר אם היה מותר לבער אש לבשל ולחמם התבשילים והמאכלות ולהחם גופו וכיוצא, והזהיר לא תבערו שאסור לעשות מלאכה לצורך העונג, וכן בסודו בהנאה מזיו השכינה יוכל להלהיב להיות כאש אוכלה ותגבר ההנאה, אלא שצריך הגדרה שלא יהיה חכמתו מרובה ממעשיו שזה יגרום שבירת הכלי כי ירצה אחר כך לפעול פעולת שלא בהגדרה רק כפי רבוי ההשגה שמזה נמשך עון דדור המבול הרומז לשבירת הכלים חס וחלילה, ופרשת ויקהל שנאמרה בהקהל הוא לעומת פרשת נח המדברת גם כן מקהילת כל בני העולם בדור הפלגה, רק ששם הוא מצד החכמה ויש חכמה באומות העולם גם כן כנ"ל מה כאן מצד הבינה שבלב והתורה דלא עשה כן לכל גוי, וכמה שכתוב בזוהר (שמות קצ"ה.) דויקהל וגו' היינו שהפרישן מערב רב רק בני ישראל לבד ולא להם חלק ונחלה בבית אלקינו שהוא השתדלות ופעולת עם בני ישראל אין הדמות לפעולתם כלל כי אצלם לב אין, וזהו דוגמת בחירת אברהם א ע מדור הפלגה, ופרשת שבת בתחלתו דוגמת נח בתיבה שהוא השביתה מכל הפעולות רק שהוא הכנה לכל מיני פעולות כי עמו בתיבה מכל החי וכן כל מיני צמחים להחיות זרע, וכן שבת הוא השביתה ממעשה והוא האור פנימי לכחות הפעולה דבני ישראל שכל פעולתן הוא מהשם יתברך כטעם כי כל מעשינו פעלת לנו ומקדשין שבת ואחר כך מוכן ששת ימי המעשה, וגם במעשה בראשית הכ"ב אותיות שמשו בששת ימי בראשית והיה אורות ביום השבת, ובאמת הכל נברא ביום א' כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה פי"ב) ובמאמר יהי אור נבראו כל מיני אור ונאצלו גם כן היה אורות שבתוך הכלים רק דשלימותן במנוחה דיום השבת.
פרק ט
סוד מעשה בראשית דאין דורשין, רש"י פירש [והוא בעין יעקב רפ"ב דחגיגה וחסר בגמרא] כגון ספר יצירה, ובסנהדרין (ס"ז:) אמרינן פטור ומותר כגון ספר יצירה ראש חודש ור"א עסקו בס' יצירה כל מעלי דשבתא ומיברו להו וכו' פירוש רש ממילא מיברו וכו', מבואר דעסק דספר יצירה היינו שעל ידי זה העסק בו נברא ונעשה כך מעצמו, והיינו דפירוש ג' ספרים ספר וספר וספור כידוע דיש ג' מיני אותיות בתורה דיש גם כן אתוון רברבין וזעירין כנודע, וע' בזוהר [ר"פ ויקרא] ובפרשת תרומה [קע"ד רע"א] ופקודי [רכ"ח ב'] דאתוון רברבן בבינה ואתוון זעירין במלכות, ועיין בפרשת תצוה [ק"פ ב'] שם מצאתי מפורש כדברי דרברבין בלב ואמצעין במוח וזעירין במעשה יעוין שם ואהניין, ופירושו כמו"ש למעלה [אות ז'] דהכתב גילוי המחשבה דמוח והדבור גילוי הלב, דידוע דכם במחשבה דמוח והרהור דלב הרי כל מחשבה והרהור ע"כ הוא באותיות ואם כן אותיות הכתב הם אותיות דמחשבה ואורייתא מחכמה נפקא, (זוה"ק ח"ב פ"ה.) ואותיות הלב הם הרברבין כידוע י' על שם המחשבה שהוא סתום ובלב הוא בהתפשטות, ולכן ב' דבראשית רבתי כי בריאת העולם בב' היינו דא' הוא יחודו של עולם כמו שהיה יחיד ומיוחד עד שלא נברא העולם והבריאה היתה להיות נראה כאלו יש ב' בורא ונברא, רק בני ישראל יקבלו התורה המתחלת בא' דאנכי וגו' להכיר שגם עתה הוא משנברא העולם ד' אחד כאד שלא נברא העולם, וזהו מצד התורה שהוא קיום העולם אבל מצד העולם הוא הב', והתחלת הכרת הב' הוא בלב דשם הב' חללים למשכן הב' יצרים והיצר הרע מראה שהם ב' ומפריד חס ושלום הבריאה מן הוברא והיצר טוב מדריכו לדעת כי באמת ד' אחד ואין עוד מלבדו, ולכך אות הב' דמעשה בראשית הוא מאותו הלב, כי במחשבה כולו חד ואעל פסוק שעלה במחשבה בריאת העולם הרי תמן לא קיימא לשאלה ועדיין כולו חד ולא שייך כלל אות ב' רק בלב, ולכך אמרו ז (בראשית רבה א') ישראל עלו במחשבה כי הם מתעלים עד המחשבה דהשם יתברך ושם אין הכרה לב' כלל לכך הם מכירים היחוד אמיתי דנאמר רק לבני ישראל שמע ישראל וגו', מה או"ה דאין עולים עד המחשבה והם מעלמין דפירודין, וכן ידוע בתיקונים דאבא מקנן באצילות ואימא בכורסימן וכו' ובאצילות איהו וגרמוהי חד שהכלים הם חד וביחוד גמור עם האורות, מה מבריאה ואילך הוא התחלת הפירוד שהכלים נראים כנפרדים רק מצד האורות הוא היחוד שזהו קדושת השבת שניתן רק לבני ישראל כנ"ל [אות ח'] שעל ידו מכיר שגם הכלים מיוחדים ונותן קדושה גם בו' ימי המעשה, ופתיחת התורה בו' ימי בראשית קודם השבת היא הב' הרבתי, אבל אחר פרשת השבת נאמר בהבראם וה' זעירא ודרשו חז"ל במנחות (כ"ט:) בה' ולא בב', והזעירין הם אותיות הדבור דמלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה ודברים שבעל פה אי אתה יכול לאומרם בכתב (גיטין ס':) והם קטנים מאותיות הכתב שהם אותיות המחשבה ומפורשות היטב בכתב שכמו שהוא במחשבה כך הוא יכול לכתוב על הכתב דלכן נאמר על תורה שבכתב באר היטב וחז"ל דרשו מזה בע' לשון, (סוטה ל"ב.) כי באמת החכמה שהוא נגלה בכתב זה יכול לבאר היטב גם לאומות שגם הם ידעו זה כנ"ל [אות ח'] רק הבינה בלב זה אי אפשר לגלות כלל בכתב רק בדבור הוא מגלה, ומכל מקום הוא מצומצם כי אינו מורגש בדבור כמו בלב רק שיש בו רושם קצת וכמה שכתוב דברים היוצאים מן הלב נכנסים וכו' ובודאי מכל מקום אין התלמיד והשומע מרגיש פנימיות שבלב המדבר וכמו המדבר, וזה שבלב הוא הנקרא סוד שזה אי אפשר לגלות לחבירו כלל, כמו ששמעתי דסוד אין נקרא מה שאפשר לגלות בדבור שאם כן אחר שיגלה גם האחר יודע כמוהו ואינו סוד כלל רק סוד הוא מה שאי אפשר לגלותו כלל בשום אופן שעל זה נאמר סוד ד' ליראיו שידיעת השם יתברך סוד אצלם שאין יכולים לגלותו, והיינו דהרגשת האור בלב אי אפשר כלל להטעים ולהסביר לחבירו שאינו מבין בלבו ומרגיש כך, רק הדברים היוצאים מן הלב הם הנכנסים ללב השומע אותן אתוון זעירין שבדבור שהם קטנים הרבה ממה שבלב כי בהם מצומצם רושם הרגשתו שבלב הם נכנסים ללב חבירו ומתפשטים בו כפי איכות ההתפשטות שבלבו.
וזהו מסטורין של השם יתברך וסוד שאין נגלה אלא ליראים והם בני ישראל (תנחומא תשא) וכמש"נ מגיד דבריו וגו' לא עשה כן לכל גוי (עיין חגיגה י"ג.) פירוש כי בדבר וגו' נעשו שעולם העשיה הוא בדבור ומגיד דבריו הוא המשכת הדבורים לתוך הלב, ומתוך זה עומדים בלבבם כל חד לפום שיעורא דילי' על סוד השם יתברך במעמקי לבבו וזהו מצד עולם העשיה, שהוא הדבור דהשם יתברך, ולא עשה כן וגו' הגם שגם הם מכלל עולם העשיה ומעשה ידיו של הקב"ה שהוא הדבור שלו, לא כצורנו צורם כי אצלם לב אין ואין נכנסים אלא אל הלב, וזשז"ל (בראשית רבה פי"ב) בהבראם באברהם. בשביל אברהם וכו' כי הוא היה שהכיר אחדות השם יתברך מתוך הבריאה כמו שאמרו ז"ל (שם פל"ט) אפשר לבירה בלא מנהיג, וזה היה תכלית הבריאה לאשתמודעיין ולהבין שכל עולם השעשיה הם אותיות הדבור דהשם יתברך, וזהו אחר שניתן השבת שהוא המנוחה שהיה העולם חסר, כי כל זמן שיש ב' הוא פירוד ואינו מנוחה כמו קין והבל שהם ב' נלחמו זה עם זה מה אדם וחוה הגם שהם ב' היו לבשר אחד והיה יחוד, וכן ב' יצרים לעולם ירגיז וכו' עד שיזכיר לו יום המיתה (ברכות ה'.) דאז נח נפשי' שהוא המנוחה ובא שבת בא מנוחה דהיינו הכרה שהכל מהשם יתברך, וזהו בהבראם באברהם דיש לבירה מנהיג אז נקרא שם מלא על עולם מלא, פירוש כמה דאת אמר מלא כל הארץ כבודו שהוא מלא מכבוד השם יתברך על ידי קדושת יום השבת. כי שם אלקים הוא לשון רבים כי פירושו כולל כל הכחות כולם כמה שכתוב בטור או"ח (סימן ה'), היינו דמצד מידת הצמצום של התגלות היחוד הגמור היא הבריאה של התגלות כחות שונים נפרדים, משאם כן שם הוי' הוא המורה היה הוה ויהיה גם בהוה יחיד ומיוחד כעד שלא נברא העולם כמו שהיה וכמו שיהיה, וזה שמי לעלם בעולם הזה לא כמו שנכתב נקרא (פסחים נ'.) כי בכתב מצד המחשבה הוא נגלה בעולם הזה גם כן דישראל עלה במחשבה ששם היחוד, ובני ישראל יכולים להרגיש זה מצד המחשבה אבל לא בקריאה ובדבור שהוא גלוי עולם העשיה הרי הגלוי בעולם הזה הוא דברים נפרדים, ואין עצם אלקות ויחוד אמיתי נגלה רק בסוד כל אחד לפום מה דמשער בלבי' ובמחשבה הוא נגלה לכללות בני ישראל, וזהו בה' בראם דידוע דה' אחרונה רומזת למלכות שהוא הדבור דזעירא, והיינו כי מקור החיות הוא מן הלב כמש"נ כי ממנו תוצאות חיים וכל פעולה שאינה יוצאת מן הלב אין בה חיות כלל, וכן הוא ההבדל בין זיבות לקרי שהוא מצד הרגשת הלב ויש בו חיות ומזריע מה זיבה מאבר מת שנובע הטיפה מהמוח בלא הרגשת הלב אין בו חיות, וכן אמרו ז"ל (סנהדרין קל וחומר:) כל תורתו של דואג מן השפה ולחוץ הגם דהיתה תורת אמת ולא נעשית לו סם המות מכל מקום לא נעשית לו סם חיים גם כן כי אין בו חיות, וכן בתרומת המשכן כל נדיב לבו כי יודע היה בצלאל לצרף וכו' (ברכות נ"ה.) ומסתמא אותם דברים שהביאו לצורך המשכן הן עצמן האותיות שנבראו בהם שמים וארץ, רק בצלאל היה המצרף ואמר כל נדיב לבו כי לולי כן לא היה בו חיות כלל ולא היה יכול בצלאל לצרפן כלל כי אינם אותיות כלל.
ולכך פתיחת התורה בב' רבתי מאותיות הלב, כי בריאה ע"כ מן הלב רק שמה שבלב הוא סוד ואינו נגלה ולכך אין היחוד נגלה והוא ב', רק אחר יום שבת שמדה הז' היא מלכות ודבור דהשם יתברך דהיינו שמגלה מה שבלבו להכניס אל הלב יחוד האמיתי דהיינו מדת המלכות למלכותו בכל משלה ושאינו דבר בפני עצמו, רק אני ד' השוכן וגו' ורק בתוך בני ישראל שהקב"ה לבן של ישראל (שי"ר פ"ה) ויש להן לב והדבור נכנס לתוך הלב לגלות הסוד שבלב השם יתברך וזהו אות הה', וה' ראשונה רומזת לבינה היינו מה שבלב השם יתברך התפשטות החכמה הסתומה שבי' כמה שכתוב בספרא דצניעותא ה' ד' הוות ובתר דקבילת עוברה וכו', פירוש כי הב' רומזת לכללות ענין הבריאה שהוא התראות הפירוד ושיש ב', וד' הוא רומז על עצם הבריאה שכל נברא בעל גבול בהכרח כלול בד' קצוות וזהו מצד הכלים, וקבלת העובר הוא האור והיה של החכמה שנכנס בפנימיות הד' שמשיג בפנימיותו אור אלקי אז היא ה', ומצד האור פנימי הוא הכרת היחוד מאחר שהאור הוא פנימיות הלכים שהוא הד' הכל חד, וזהו התפשטות החכמה לבינה שבלב היינו שנעשה בהתפשטות אורות וכלים ובלב השם יתברך עדיין לבא לפומא לא גליא הוא סתום, וכאשר נגלה לפה אז תיכף נכנס ללב בני ישראל שהם עצמן הפה של השם יתברך כנודע דכנסת ישראל הוא מלכות פה וכו', והשגת הלב דבני ישראל והתפשטות שבלבם איך אור פנימי דהשם יתברך מתיחד בכל הכלים הוא ה' תתאה ונקראת ה' זעירא כמה שכתוב ברעל מנת [ויקרא כ' א'] ע"ש, והוא יום השבת שקבוע וקיימא קדושה זו לבני ישראל לבד להיות משיגים זה, ואז נאמר בה' בראם שהבריאה בה' וזעירא מצד אותיות הדיבור ולא בב', והיינו מצד אברהם אבינו ע המכיר מציאות השם יתברך ואחדותו על ידי הבריאה כנ"ל.
וזהו ספר הם אותיות המחשבה והוא דרך משל חכמה הכתובה בס"י שלנו שמה שכתבו לנו התנאים הוא רק המחשבה, ודבר זה אפשר גם לאומות העולם לדעת וכן נעתק ספר יצירה ושאר ספרי קבלה ללעל זה וגם הם יוכלו להבין את הכתוב, רק ההבדל ישראל עלה במחשבה כנ"ל דהמחשבה הוא היחוד גמור שאינו רואה פירוד כלל דבר זה הוא החכמה הכתובה בספר יצירה וזה אי אפשר כלל לאומות העולם שאין כח חיותם עולה עד המחשבה דהשם יתברך להשיג היחוד הגמור, וע"כ אין יודעים מספר יצירה הכתוב שהוא חכמת המחשבה והוא אצלם בדברי בטלה ודברים של מה בכך, וספר ב' הוא אותיות הלב שאי אפשר לכתוב ולגלות כלל רק מסוד ד' ליראיו, ועל שם כך נקרא קבלה שמקובל לתלמיד דוקא כי עם ידי הדבור של הרב יכול להכניס ללב כנ"ל זהו מסטורין של הקב"ה שאין נגלה לאומות העולם כלל, שאפילו אם מתקבצים כולם אין יכולים לבראות בריה כלל כמה שכתוב בסנהדרין (ס"ז:) דרק מכנפי ממקום אחר, מה צדיקי בספר יצירה ברו אפי גרבא ואיבעו מיברי עלמא (שם ס"ה:) והיינו על ידי עסק בספר זה שבחיות שבלב מצד החיות הוא כח הבריאה חדשות כנ"ל, וזהו סוד מעשה בראשית דאין דורשין לגלות על ידי הדבור שהוא ספור דהיינו דבור, ודבור דהשם יתברך היינו כל עולם העשיה הניכר גם לחכמי אומות העולם והוא כל חכמת הטבע דחכמי אומות העולם שהוא גם כן מכלל מעשה בראשית והוא ספר הג', רק שההבדל שאצלם אינו דבר ד' כי הם מכירים העולם והנהגת הטבע לדבר בפני עצמו, מה בני ישראל שיש להם לב הוא נכנס ללב להתגלות על ידי לב השם יתברך וסוד הספר הב', ולכך בעוסקם בספר יצירה היינו בג' ספרים הנזכר לעיל ממילא מיברו גברי על ידי הכניסה ללב והרגשת החיות בלב ממילא על ידי צירוף אותיות דמחשבה ולב ודבור נברא בפועל, כי האדם נברא בצלמינו כדמותינו בצלם אלקים וכטעם ד' צלך שמה שהם עושים הוא עושה (של"ה משפטים) ומחשבתו והרהורו ודבורו של איש הישראל י אשר ד' שוכן ברקב לבו הוא עצמו מחשבתו והרהור ודבור דהשם יתברך, והיה זה כל מעלי שבתא [בפשטי' יש לומר לכבוד שבת כי היו עניים כדאיתא בפרק על פסוק (קי"ג:)] כי אז הוא בריאת האדם בצלם אלקים מסתמא בכל עיין שם מתחזק כח זה של בריאת האדם בצלם ובדמות באדם, וכדרך שאיתא שילהי שבת במזל הימים דכל יום הדבר שנברא בו יש בו כח של אותו דבר, וגם מצד האדם תקנו שיר של יום כמה שכתוב שילהי ראש השנה (ל"א.) ביום א' לד' הארץ ומלואה לפי שאז נברא הארץ והארץ נתן לבני אדם הם מכירים לד' הארץ ומלואה וכן ביום ו' ברא אדם מלך בתחתונים אומרים ד' מלך וגו', ולכך הוא העסק וטורח לשבת בעיין שם כמה שכתוב והכינו את אשר וגו' ובמן ירד בו' לחם יומים, כי ערב שבת על ידי כח צלם אלקים דאדם שנברא להיות רודה ושליט בכל מעשה בראשית והוא מכיר שאין הוא משליט רק השם יתברך, על ידי זה הוא קדושת יום השבת מדת מלכות וגלוי כבוד מלכותו עלינו בנייחא ובמנוחה בלא השתדלות ויגיעה, רק ממילא נגלה ללב הישראל י כי מלא כל הארץ כבודו ומעין עולם הבא יושבין ונהנין מזיו השכינה, ולכך אז הוא העסק בספר יצירה הסוד של כל מעשה בראשית היינו הגילוי ללב על ידי דספור וספר איך מלא כל הארץ כבודו והוא ממלא כל עלמין גם אחר שנברא העולם, זהו הכנה לקדושת השבת דהיינו השגת אור זה במנוחה בלא העסק בספר יצירה, דהיינו על ידי התבוננות החכמתו והשתדלותו כענין אברהם אבינו ע התחלת ו' ימי המעשה יויסף הצדיק סופו, דהיינו השתדלות עסק דכל הג' ספרים הכלולים בששה קצוות עד גמר מעשה והשתדלות במעשה כיוסף הצדיק, רק בלא שום השתדלות שזהו מדת המלכות שנאמר בו עשה כל אשר בלבבך כי ד' עמך שמלך פורץ גדר ואין מוחין בידו, (יבמות ע"ו:) וכדרך שנאמר גבי אמצי' הליועץ למלך נתנוך כי אין ליעץ למלך שהוא אין צריך לשום השתדלות והגדרה ועושה כל אשר בלבבו, וכענין שלמה המלך ע ודוד וכמה שכתוב במקום אחר, וזהו קדושת השבת שהוא מתנה מאחר שאינו בהשתדלות כי מה שהוא בהשתדלותו נקרא לקח טוב וגו' שמצד השתדלותו הגיע לו זה, מה שבת קדושתו קבוע וקיימא (פסחים קי"ז:) הוא מתנה רק מכל מקום מצד עולם הזה הרי צריך הגדרה בשבת בלא תעשה ועשה דזכוני ושמור וצריך שמירה והגדרה, וזהו כי למתנה צריך גם כן לקיחה קודם ומי שטרח בעיין שם בעסק דספר יצירה והתבוננות כנ"ל הוא יאכל בשבת במנוחה ולא השתדלות רק על ידי השתדלות הקודם.
פרק י
ההבדל בין ישראל לגרים מפורש בפרק עשרה יוחסין (ע':) דבישראל מתחלה והייתי לכם לאלקים ובגרים רק כשמקרבין עצמן ע"ש, וחילוק זה בישראל עצמן גם כן בין צדיק בן צדיק לצדיק בין רשע וכמה שכתוב ביחזקאל [י"ח] בצדיק הראשון נאמר הכל בלשון עתיד יונה ישיב יגזול יתן יכסה וגו' ובנכדו הצדיק בן רשע נאמר הכל לשון עבר הונה חבל וכו' נתן כסה וכו' ע"ש, והיינו דזה ששורשו מתולדתו רע תיקונו רק על ידי השתדלותו בפ"מ במעשה בסור מרע שבאה דבר עבירה לידו וניצול ועשה טוב במעשה ממש, מה מי שאין תולדתו רע הגם דעל ההרים לא אכל דדרשו חז"ל (סנהדרין פ"א.) שלא אכל בזכות אבות דהיינו שלא סמך על שורש היהדות מורשה מאבות לבד רק השתדל מעצמו גם כן, כי לכך ניתנה תורה דכל אחד צריך השתדלות ובחירה בטוב מצידו, ולכן זכר ב' (אלו) גם כן בלשון עבר עיניו וגו' ואשת וגו' היינו ב' בסרסורים שאמרו ז"ל (ירושלמי ברכות פ"א הוא הדין) אי את יהיב עינא ולבא לי אנא ידע דאת דילי, ומאחר שמסר ב' אלו בפועל ומעשה להשם יתברך היינו בהשתדלות דסור מרע שבאה דבר עבירה וניצול אז אחר כך שוב אין צריך להשתדלות בפועל ומעשה, רק שיהיה לבבו מוכן לכך להיות סור מרע ועשה טוב כשיזדמן לו טוב יעשהו ורע ימנע ממנו די מאחר דשורשו אינו ברע אין צריך כלל להשתדלות יותר, וזהו החילוק בבני ישראל עצמן בענייני ההשתדלות, ומכל מקום כל ישראל שורשם בקדושה אפילו פושעי ישראל הוא אסא דקאי וכו' (סנהדרין מ"ד.) וכמש"נ ביד חזקה וגו' אמלוך וגו' ואף קודם שום השתדלות נאמר והייתי לכם לאלקים, וזהו מורשה מאבות דהשורש ועומק ראשית שלהם שלמעלה מכל השתדלות אדם ממקום קדוש יהלך, ואמרו ז"ל (שם י"ט:) יעקב אשר פדה את אברהם פירוש כי אברהם אבינו נקרא תחלה לגרים בריש חגיגה (ג'.), רק שזכה לשם אזרח שנקרא איתן האזרחי (בבא בתרא ט"ו:) וזה ענין ירושת הארץ שהובטח בכמה מקומות, והיינו כי הגר מאחר שצריך מקודם והייתם לי לעם אם כן הוא בפחד שאם יפסוק מהשתדלותו יאבד גם כן הבטחת והייתי לכם וגו', וזה הבדל בין גר לאזרח הארץ שהארץ שלו מנחלת וירושת אבותיו מעולם אמרו ז"ל (ראש השנה י"ב:) נחלה אין לה הפסק, וכן אמרו יעקב חבל נחלתו שהוא נחלה שאין לה הפסק (עיין במדבר רבה פ"ט) זהו רק מיעקב כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה פס"ח) אין החבל נפקע בפחות מג' כי בתלתא זימני הוי חזקה, וכמו שנאמר לא ימושו מפיך ומפי וגו' מעתה ועד עולם כי בג' דורות הוחזק להיות כן בזרעם מעתה ועד עולם (כמה שכתוב ב"מ פ"ה.).
ולכך אברהם אבינו אמר במה אדם כי אירשנה ואמרו ז"ל במגילה (ל"א:) שמא בני חוטאים ואתא וכו' [וזכר דור המבול ודור הפלגה הם ב' דורות דגלות מצרים וגלות בבל ששניהם נגד אברהם, מצרים ידוע ומפורש בתורה וד' מלכיות גם כן ידוע שהם נגד ד' רגלי המרכבה וכמה שכתוב במקום אחר, ואלה הדורות דבני ישראל הן עצמן גלגולי אותן ב' דורות, דור המבול זכו לקבלת התורה שהיה ראוי להיות בדור המבול כמה שכתוב בזוהר (ח"ג רט"ז:), ודור הפלגה גלו למקומן לארץ שנער ושם קבלו תורה שנית קיימו מה שקבלו כבר וזכו לתורה שבעל פה עי' לעיל אות ח'] והיינו שלא היה בטוח על האזרחיות והירושה שאין לה הפסק כי החשיב עצמו לגר שרק אם יהיו לי לעם כו', ולכך נענש אז ידוע תדע וגו' כי גר יהיה וגו' מאחר שאין לו בטוחות זה בהשם יתברך הרי ע"כ דצריך עדיין בירורין על דבר זה, וזהו גלות מצרים שנאמר בו וידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים, ובסבא דמשפטים שבזה גילה סוד נפש הגר ע"ש, ואמר כי גרים וגו' דבאמת היו אז כמו גרים רק אחר מתן תורה אלגאי מילתא למפרע דהיו באמת למפרע אזרחים וישראל ים מלידה מבטן מהאבות ושאינם גרים כלל, רק מקודם בארץ מצרים היו גרים ממש בסוד נפש הגר [ובזה יתורץ סתירות שונות שיש בדברי חז"ל אם ישראל קודם מתן תורה היה להם דין ישראל או דין בן נח ועיין ס' פר"ד ואין כאן מקומו] שכפי השתדלותם כך והייתי לכם, והתחיל מלידת יצחק שהוא הראשון שנולד משורש טוב מלידה מבטן ישראל ונימול לח' ממנו התחיל הבירורים לברר השם ישראל ואזרחיות שלהם ושאינם גרים באמת, והזמן הקצוב לזה בחכמת השם יתברך ת' שנה שמספר זה הוא הראוי לבירור קנין דבר שיהיה נחלה, וכמש"נ מספר זה גם כן בקנין מערת המכפלה ת' שקל ואמרו ז"ל (בראשית רבה חי') כמה קולמסין משתברין לברר מקחו של צריק וכו', פירוש כי ענין ארץ ישראל שמיוחדת לנחלה לישראל כמו שישראל נחלת השם יתברך והכל אחד, כי כל דבר בעולם ושנה ונפש כמה שכתוב בספר יצירה ונגד קדושת הנפשות דבני ישראל הוא קדושת המקום דארץ, ולכן אמרו ז"ל כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא מקרא דלעולם ירשו ארץ כי חלק לעולם הבא הוא מצד שורשם נחלת השם יתברך על ידי זה הוא ירושת הארץ להיות הארץ נחלתם גם כן בירושה שאין לה הפסק רק לעולם, ולכך אין לכך וכו' שאין לו ד' אמות בארץ ישראל (עיין תוספות בבא בתרא מ"ד:), רק כהנים ולוים לא נטלו חלק בארץ זהו מצד מעלה ויתרון כמש"נ כי ד' חלקם ונחלתם, ובני ישראל הם נחלת השם יתברך וחלקו וכמש"נ כי חלק ד' עמו וגו' נחלתו ונחלתם וחלקם הוא ארץ ישראל, מה הכהנים נחלתם שאין לה הפסק וחלקם הוא השם יתברך שאין הפסק לנחלה זו מזרעם, וזה למעלה מנחלת הארץ דזה הבדל דמשה ויהושע פני חמה בעלה דמטרוניתא ופני לבנה, ומשה רבינו ע"ה ודור המדבר לא נחלו לארץ כי הם דור דיעה ומקבלי התורה דוגמת כהנים ולוים שהם נקראים בלשון הכתוב בכל מקום השופטים מישראל כמש"נ ובאת אל הכהנים וגו' ואל השופט וגו', וכמו ששמעתי כי כל ראשי מנהיגי שופטי ופרנסי הדורות הם גלגולי דור המדבר שאפילו הפחות שבדור המדבר הוא ראש ושופט באיזה דור דלכן נאמר ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם וגו' שמשה רבינו ע"ההיה מלך על כל ראשי עם, והשופט שהוא מדור המדבר הוא דוגמת כהנים ולוים שאין להם חלק בארץ רק ד' חלקם זהו הנבחר לשופט, ולכך נבחרו באמת אפ"י רוב כהנים ולויים וכמה שכתוב בספר יוחסין וכמ,ש במקום אחר, אבל הגרים אין להם נחלה מצד פחיתותם דלא שייך להם נחלה בארץ כלל כי הם אינם נחלת השם יתברך כלל, וגם אם יקנו הלא חוזרת ביובל ואינה שדה אחוזה להם כלל.